א מִי שֶׁהָפַךְ אֶת זֵיתָיו אוֹ שֶׁהָיָה יֵינוֹ בַּבּוֹר, וְאֵרְעוֹ אֹנֶס אוֹ שֶׁשָּׁכַח אוֹ נִתְעַצֵּל שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהָיָה יָכוֹל לִשְׁהוֹת לְאַחַר הָרֶגֶל וְלֹא עָשָׂה קֹדֶם הָרֶגֶל, מֵאַחַר שֶׁהוּא דָּבָר הָאָבֵד זוֹלֵף וְגוֹמֵר וּמְזַפֵּת הֶחָבִיּוֹת, בֵּין קְטַנּוֹת בֵּין גְּדוֹלוֹת, וְגַף (פֵּרוּשׁ שֶׁיָּשִׂים בָּהֶן מְגוּפָתָן) בֶּחָבִיּוֹת, כְּדַרְכּוֹ, בְּלֹא שִׁנּוּי; הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּיָכוֹל לְתַקֵּן הֶחָבִיּוֹת לְקָשְׁרָם בַּעֲקָלִים (מָרְדְּכַי), אֲבָל לֹא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד אֶלָּא יַעֲשֶׂה הַכֹּל קֹדֶם הַמּוֹעֵד אִם יוֹדֵעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ בַּמּוֹעֵד (הַגָּהוֹת מיימ' וְת"ה); וְכֵן שׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדָּבָר הָאָבֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.
ב מֻתָּר לְהַכְנִיס פֵּרוֹת מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים אִם אֵינָם בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר; וּמִיהוּ יַעֲשֶׂה בְּצִנְעָה כְּגוֹן שֶׁיַּכְנִיסֵם בַּלַּיְלָה; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פִּרְסוּם בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַכְנִיסוֹ בַּאֲבוּקוֹת וּבְקוֹלוֹת, יַכְנִיסֵם בַּיּוֹם. הַגָּה: וְאִם אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן כִּי אִם בְּפַרְהֶסְיָא, הַכֹּל שָׁרֵי בְּדָבָר הָאָבֵד (הַמַּגִּיד פֶּרֶק ז' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁהָפַךְ).
ג אָסוּר לְהַסִיעַ מָמוֹנוֹ מֵעִיר לְעִיר, אִם לֹא בִּשְׁבִיל דָּבָר הָאָבֵד.
ד הָיוּ לוֹ תְּאֵנִים שְׁטוּחִים בַּשָּׂדֶה לִיבָשׁ וְיָרֵא מֵהַמָּטָר, מֻתָּר לְחַפּוֹתָם בְּקַשׁ אֲפִלּוּ חִפּוּי עָב.
ה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְחוֹרָה שֶׁאִם לֹא יְהַפְּכֶנָּה מִמַּטָּה לְמַעְלָה תְּקַלְקֵל, מֻתָּר לְהָפְכָהּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד.
ו הַמְּכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ וְהִנִּיחָהּ לַמּוֹעֵד וַעֲשָׂאָהּ בַּמּוֹעֵד, בֵּית דִּין הָיוּ מְאַבְּדִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וּמַפְקִירִים אוֹתָהּ לַכֹּל; הַגָּה: וְאִם הוּא עוֹשֶׂה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקָנְסוֹ, כְּגוֹן חַיָּט אוֹ סוֹפֵר שֶׁעוֹשֶׂה מְלֶאכֶת אֲחֵרִים, מְשַׁמְּתִינָן לֵיהּ וּמַלְקִין אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף וְר"י); וְאִם מֵת, לֹא יִקְנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו וּמֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ אִם הוּא דָּבָר הָאָבֵד.
א סָעִיף א (א) מי שהפך וכו' - פי' דרך הוא שנותנן במעטן לאחר לקיטה וצוברן שם ומניחן כדי שיתחממו ויתבשלו מאליהן ונותנן בבית הבד ודרך הוא שמהפכין אותן כשמכניסן ואם היה מניחן מלתקנן מיד אחר שהפכן פסדי:
ב סָעִיף א (ב) יינו בבור - אותו כלי שהיין נופל בו מן הגת קרוי בור ואם לא יריק היין משם ויתנם בחבית יתחמץ היין כשיעמוד שם בבור מגולה:
ג סָעִיף א (ג) ואירעו אונס - שמחמתו לא היה יכול לגמור פעולת הזיתים והיין קודם המועד:
ד סָעִיף א (ד) עד לאחר הרגל - כצ"ל. ור"ל שסבר שאפילו אם ישהא בזיתים ההפוכין עד לאחר הרגל ולא יגמור פעולתן ג"כ לא יתקלקלו ומחמת זה לא עשה אודותן קודם הרגל וכן כה"ג לענין היין שבבור ועכשיו במועד רואה שאם יניחם כך עד אחר יו"ט יהיה לו מזה הפסד מותר לגמור פעולת הזיתים והיין כדרכן בחול דהיינו שטוחן הזיתים ודורכן ומכניסן לחבית כדרכן תמיד:
ה סָעִיף א (ה) זולף וגומר - היינו שזיתים הניתנין שם בבית הבד לסחטן מותר לסחטן כמה פעמים עד שיוגמר סחיטתן כל מידי דשפוך קרי זילוף וכן לענין יין קרי זילוף מה ששופך היין מן הבור ומריקו בחביות:
ו סָעִיף א (ו) בין קטנות בין גדולות - נקט לתרוייהו דבכל אחד יש צד בפ"ע להקל הקטנות דיינה מועט ולא נפיש פסידייהו אף אם יזוב מעט מהן מ"מ מותר דאין טרחת זפיתתן מרובה והגדולות אף דטרחתן מרובה מותר משום דנפיש פסידייהו:
ז סָעִיף א (ז) לקשרם בעקלים - (שקורין רייפין) מפני שהוא דבר האבד אם לא יעשהו:
ח סָעִיף א (ח) וכן שולה וכו' - היינו שמעלהו משם כשיכלה זמן שרייתו דאל"ה יתקלקל הפשתן:
ט סָעִיף א (ט) ובלבד שלא וכו' - אכל הסעיף קאי:
י סָעִיף א (י) יכוין וכו' - היינו שהיה ביכולתו לזה בשאר ימות השנה או קודם הרגל או לאחר הרגל והוא מצמצם אותם למועד:
יא סָעִיף ב (יא) מותר להכניס וכו' - וגם בזה וכן בכל דבר האבד אסור לכוין לכתחלה להשהות עד המועד ואף דההכנסה הוא רק טרחא בעלמא [מרדכי]:
יב סָעִיף ב (יב) בלילה - כדי דלא ליפוק מיניה חורבא לעלמא:
יג סָעִיף ג (יג) מעיר לעיר - עיין לעיל סימן תקל"ה ס"א דאפילו באותה העיר לפנות כליו לחצר אחרת אסור ואפשר דנקט המחבר לשון זה משום סיפא דבשביל דבר האבד אפילו מעיר לעיר מותר:
יד סָעִיף ד (יד) לחפותם בקש - ומוכח בירושלמי דאפילו לעקור קש מן המחובר מותר לצורך זה [הריטב"א בחידושיו]:
טו סָעִיף ו (טו) ב"ד מאבדין - רבותא קאמר לא מיבעי אם עדיין לא עשה המלאכה אין הב"ד מניחין אותו לעשות המלאכה אע"פ שהוא דבר האבד ויאבד הדבר ההוא מעצמו. אלא אפילו עבר ועשה ב"ד מאבדין הדבר ההוא בידים ובתר הכי גבי מת דלא קנסו בנו קמ"ל ג"כ רבותא דאפילו עדיין לא עשאה ב"ד מתירין לבנו לעשות המלאכה כיון שהוא דבר האבד:
טז סָעִיף ו (טז) ממנו - וכ"ש אם עשה מלאכה בדבר שאינו אבוד בודאי ב"ד מאבדין אותה:
יז סָעִיף ו (יז) ומפקירין אותה - ואם לא זכה בה אדם ונשאר עד לאחר המועד מותר להתעסק בה:
יח סָעִיף ו (יח) שאי אפשר לקנסו - עין בא"ר שדעתו דמאבדין ממנו כל השכירות וע"ש עוד:
יט סָעִיף ו (יט) ומלקין אותו - ר"ל או מלקין אותו [הגר"א] והיינו עד שיקבל עליו שלא לעשות [לבוש]:
כ סָעִיף ו (כ) לא קנסו בנו אחריו - אדלעיל קאי שכבר עשה אביו. ופשוט דדוקא אם עדיין לא זכה בה אדם אבל אם זכו בה בחייו כבר נעשה שלהם ואין הבן יורשו ואפשר עוד דאפילו עדיין לא זכו בה מכיון שכבר הפקירוה שוב אין הבן יכול לחזור ולזכות מצד ירושה אלא הרי הוא כשאר כל אדם לנכסים אלו והמחבר מיירי שמת קודם שהפקירוה:
כא סָעִיף ו (כא) אם הוא דבר האבד - דבדבר שאינו אבוד פשיטא דאסור לבנו לעשות בחוה"מ. ואם עשה אביו בדבר שאינו אבוד ומת י"א דבזה קנסו גם לבנו אחריו שלא יהנה מזה למ"ד דמלאכת חוה"מ אסור מן התורה אבל הב"י ועוד כמה אחרונים מפקפקין בזה:
א סָעִיף א כתב נ"י גבי זרעי' שלא שתו בשם הראב"ד דאם הי' אונס אפי' הרוחה שרי במועד אבל כששכח או נתעצל אסו' הרוחה וצ"ע עבי"ד רסי' תקל"ז: בין קטנות. ובגמ' איכא פלוגתא ופסק כדברי שניהם להקל (ב"י וצ"ע דבסי' תק"ד) כ' בשם הרא"ש דלא אמרי' בשל סופרים הלך אחר המיקל כיון דכל א' מיקל בחד צד וכ"כ התו' וצ"ע לחלק ביניהם:
ב סָעִיף ו דבר האבד. אבל בדבר שאינו אבד פשיטא דאסור לעשות בח"ה ואם עשה דבר שאינו אבד בח"ה אפי' לבנו קנסו רבנן (נ"י) ומאבדין אותה ממנו ודוקא למ"ד מלאכת ח"ה דאוריי' (רי"ו) ונ"ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסו' לו לעולם וה"ה לבנו וערסי' שי"ח ותק"ל וצ"ע בגיטין פ"ה ובי"ד סי' צ"ט:
א סָעִיף א ואירעו אונס כו'. בטור כתוב אח"כ ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד כגון שהיה סבור שהיה יכול לשהו' עד אחר המועד ואירע דבר כו' והוא כפל ל' ונראה שמ"ש תחלה ואירעו אונס הוא ט"ס:
ב סָעִיף ו לא יקנסו בנו אחריו. כ' ב"י וז"ל וכ' רבינו ירוחם בשם המפורשים דהא לא קנסו בנו אחריו דוקא בדבר האבד אבל בדבר שאינו אבד אם עשאו בח"ה מאבדין אותו ממנו ואפי' מת קונסין בנו אחריו ונ"ל כי זהו למ"ד דאסור מלאכה בח"ה דאוריית' ולפיכך בדבר שאינו אבד קונסין בנו אחריו כדאמרי' גבי כהן שצרם אוזן בכור וקנסו בנו אחריו מאחר שהוא אסור מדאוריי' עכ"ל וז"ל בצרם אוזן בכור לא דקדק בשמיעתו דהא בהדי' פשטי' בפ' כל פסולי המוקדשין דצורם אוזן בכור לא קנסו בנו אחריו ומינה משמע דבמכוין מלאכתו בח"ה אע"פ שאינו דבד האבד דלא עדיף מצורם אוזן בכור ומת דלא קנסו בנו אחריו עכ"ל. וראוי לשום לב דלא נשוי' לרבינו ירוחם עם המפורשים לטוע' בדבר כזה במה שהוא תלמוד ערוך ולפי הנרא' יפה כוון דאיתא בגמ' פ' מ"ש בעי ר"י מר"ז כוון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו משום דאיסורא עשה אבל כיון מלאכתו לא עשה איסור' עדיין (כ"ה גי' התו') א"ל תניתוה שדה כו' הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידי' קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ה"נ לדידי' קנסו כו' ובפ' כ"ה ד' מ"ד אי' ג"כ בעי ר"י מר"ז צרם אוזן בבכור מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו משום דלא עבד איסור' הכא מאי ופשיט ג"כ כמו כאן וס"ל למפרשי' שמביא רי"ו מדלא מבעי' ליה בכוון מלאכתו במועד לדבר שאינו אבוד ועשה אות' מלאכ' מהו לקנוס בנו ולא ה"ל למבעי בצור' אוזן בכור דג"ז הוה דאוריי' אלא בעי' זו ה"ל למבעי במקום בעי' זו אלא ודאי דבזה פשוט לקנוס גם בנו דיש תרתי לריעותא הא' מצד שמתכוין למלאכתו לח"ה הב' מצד שעוש' באמת דבר שאינו אבוד וא"כ ה"נ קאי לפי המסקנ' בההיא דפשיט מן נטייב' בשביעית אין שם אלא חדא לריעותא דעביד איסורא אבל בתרתי לאסור ודאי קנסו וע"פ הדברים האלו לק"מ גם על רי"ו שכ' שהמפרשי' ס"ל דמלאכת ח"ה דאורייתא מדהשוו דבר זה לצורם אוזן וס"ל אף לפי המסקנא בזה דקנסו בנו כיון דאיכא תרתי לריעותא כנ"ל סברת רי"ו בשם המפרשים והוא נכון:
א סָעִיף א כתב נ"י גבי זרעים שלא שתו כו' הוא דין המוזכר בש"ע ר"ס תקל"ז דוקא אם התחיל להשקותה קודם המועד אז מותר להשקותה במועד דהוי דבר האבד אם לא ישקנה במועד. אבל אם לא התחיל להשקותה קודם המועד דהשקאה במועד אינו אלא להרוחה אסורה. עז"כ הנ"י בשם הראב"ד לחלק. וצ"ע ע' בב"י ר"ס תקל"ז כצ"ל. ר"ל שצ"ע הדין שלא מצינו קול' זאת בשום פוסק זולתו:
א סָעִיף א ס"א או ששכח. מדאמרי' ובלבד שלא יכוין כו' דאינו אסור אלא כיון במזיד: או נתעצל כו'. ירושלמי הנ"ל: בין קטנות כו'. ע' תוס' דפ"ק די"ט י"ד א' ד"ה א"ב ופ' ר"י כו' וכ"כ הרא"ש שם וכ"מ בפ' ע"פ ק"ח א' השתא דאתמר כו' וצ"ע: וה"ה דיכול כו'. כנ"ל ס"ס תקל"ז: אבל לא כו'. כנ"ל שם:
ב סָעִיף ב ס"ב ואם א"א כו'. מהנ"ל שהתיר רב יוסף ביום אע"ג דפרהסיא הוא כיון דא"א בלילה:
ג סָעִיף ד ס"ד היו לו כו'. כת"ק וכמ"ד בין אקלושי כו' דתניא כוותי' שם:
ד סָעִיף ה ס"ה מי כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ז' פרקמטיא אבודה שרי לטלטלא במועדא פי' להפכה:
ה סָעִיף ו ס"ו ב"ד מאבדין כו'. רמ"ח. וכן פירשו הגאונים. ועמ"מ: משמתינן כו'. ר"ל או משמתין או מלקין היו בזה"ב דהיינו לת"ח כמ"ש בר"ס תצ"ו וער"ן שם שהקשה דבהרבה מקומות מצינו שהיו מנדין בזה"ב וע' בי"ד סי' של"ד סמ"ג וסמ"ד ומצינו ג"כ מ"מ כמ"ש בספ"ג דפסחים המבשל כו' וסוף חולין ובריש קדושין רב מנגיד כו' ע"ש ועמ"א שם ס"ק א' שהביאו ול"נ דאין קפידא וכמ"ש בסוף קדושין ולינגדי מנגיד כו' דטבא כו' משמתינן כו' ר"ל או ובכל אדם.
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.