א דָּבָר הָאָבֵד, מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּלֹא שִׁנּוּי; מִיהוּ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר לְהָקֵל בְּטִרְחָה יַעֲשֶׂה (כָּל בּוֹ). לְפִיכָךְ בֵּית הַשְּׁלָחִין (פי' הָאֶרֶץ הַצְמֵאָה) שֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁקוֹתָהּ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹתָהּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לְהַשְׁקוֹתָהּ קֹדֶם לָכֵן, אִם לֹא יַשְׁקֶנָּה עַכְשָׁו תִּפָּסֵד; אֲבָל שְׂדֵה הַבַּעַל שֶׁאֵין מַשְׁקִין אוֹתָהּ אֶלָּא לְהַשְׁבִּיחָהּ יוֹתֵר, אָסוּר לְהַשְׁקוֹתָהּ.
ב אֲפִלּוּ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא הֵיכָא דְּלֵיכָּא טִרְחָא יְתֵרָא, כְּגוֹן מִן הַמַּעְיָן, בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן, שֶׁהוּא מַמְשִׁיכוֹ וּמַשְׁקֶה; אֲבָל לֹא יִדְלֶה וְיַשְׁקֶה מִן הַבְּרֵכָה אוֹ מִמֵּי הַגְּשָׁמִים מְקֻבָּצִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טֹרַח גָּדוֹל; אֲפִלּוּ עֲרוּגָה אַחַת חֶצְיָהּ גָּבוֹהַּ וְחֶצְיָהּ נָמוּךְ אֵין דּוֹלִים מִמָּקוֹם נָמוּךְ לְהַשְׁקוֹת מָקוֹם גָּבוֹהַּ.
ג נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין מִן הָאֲגַמִּים, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד, וְהוּא שֶׁלֹּא פָּסְקוּ; וְכֵן הַבְּרֵכוֹת שֶׁאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת בֵּינֵיהֶם, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶן; וְכֵן בְּרֵכָה שֶׁנָּטְפָה מִבֵּית הַשְּׁלָחִין וַעֲדַיִן הִיא נוֹטֶפֶת, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת מִמֶּנָּה בֵּית הַשְּׁלָחִין אַחֶרֶת, וְהוּא שֶׁלֹּא פָּסַק הַמַּעְיָן הַמַּשְׁקֶה בֵּית הַשְּׁלָחִין הַעֶלְיוֹנָה.
ד יְרָקוֹת שֶׁרוֹצֶה לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, יָכוֹל לִדְלוֹת מַיִם לְהַשְׁקוֹתָן כְּדֵי שֶׁיִּגְדְּלוּ וְיִהְיוּ רְאוּיִם לַמּוֹעֵד; אֲבָל אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, וְעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהַשְׁבִּיחָן, אָסוּר.
ה אֵין עוֹשִׂים הַחֲרִיצִים שֶׁבְּעִקָּרֵי הַגְּפָנִים כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ מַיִם; וְאִם הָיוּ עֲשׂוּיוֹת וְנִתְקַלְקְלוּ, הֲרֵי זֶה מְתַקְּנָן בַּמּוֹעֵד אֲבָל אָסוּר לְהַעֲמִיקָן יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה (הַמַּגִּיד פ"ח).
ו אַמַּת הַמַּיִם שֶׁנִּתְקַלְקְלָה, מְתַקְּנִין אוֹתָהּ; הָיְתָה עֲמֻקָּה טֶפַח, חוֹפֵר בָּהּ עַד שִׁשָּׁה; הָיְתָה עֲמֻקָּה טְפָחַיִם, מַעֲמִיק עַד שִׁבְעָה.
ז מוֹשְׁכִין אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה; וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה לָחָה, מֻתָּר לְהַשְׁקוֹת אֶת כֻּלָּהּ.
ח אָסוּר לִפְתֹּחַ מָקוֹם לַשָּׂדֶה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בָּהּ מַיִם לְהַשְׁקוֹתָהּ; וְאִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לָצוּד דָּגִים כְּדֵי לְאָכְלָן בַּמּוֹעֵד, כְּגוֹן שֶׁפּוֹתֵחַ לְמַעְלָה מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ וּלְמַטָּה מָקוֹם שֶׁיֵּצְאוּ, מֻתָּר.
ט אָסוּר לְהַשְׁווֹת הַשָּׂדֶה לְצֹרֶךְ חֲרִישָׁה; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן כְּדֵי לָדוּשׁ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כְּגוֹן שֶׁמַּשְׁוֶה כֻּלָּהּ, מֻתָּר.
י אָסוּר לְלַקֵּט עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה לְיַפּוֹתוֹ לַחֲרִישָׁה; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן לְצָרְכּוֹ שֶׁצָּרִיךְ לָעֵצִים, כְּגוֹן שֶׁנּוֹטֵל הַגְּדוֹלִים וּמַנִּיחַ הַקְּטַנִּים, מֻתָּר.
יא אָסוּר לְקַצֵּץ עַנְפֵי הָאִילָן לְתַקְּנוֹ; וְאִם נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן בִּשְׁבִיל הָעֲנָפִים לְהַאֲכִילָן לִבְהֶמְתּוֹ וְלֹא לְתַקְּנוֹ, כְּגוֹן שֶׁקּוֹצֵץ כֻּלָּן מִצַּד אֶחָד, מֻתָּר.
יב אֵין מַתְלִיעִים הָאִילָנוֹת וְלֹא מְזַהֲמִין (פי' מַדְבִּיקִים שָׁם זֶבֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת הָאִילָן) הַנְּטִיעוֹת, אֲבָל סָכִין הָאִילָנוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּשֶׁמֶן.
יג אִישׁוֹת וְעַכְבָּרִים שֶׁמַּפְסִידִים בִּשְׂדֵה אִילָן מֻתָּר לְצוּדָן כְּדַרְכּוֹ, שֶׁחוֹפֵר גּוּמָא וְתוֹלֶה בָּהּ הַמְּצוּדָה; וַאֲפִלּוּ בִּשְׂדֵה הַלָּבָן הַסְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן מֻתָּר לְצוּדָן כְּדַרְכּוֹ, שֶׁיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה וּמַפְסִידִים הָאִילָן; וְאִם אֵינָהּ סְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן, אֵין צָדִין אוֹתָן אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי שֶׁנּוֹעֵץ שִׁפּוּד בָּאָרֶץ וּמְנַעְנְעוֹ לְכָאן וּלְכָאן עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית גּוּמָא, וְתוֹלֶה בָּהּ הַמְּצוּדָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּשְׂדֵה הַלָּבָן הַסְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אֵינוֹ מֻתָּר אֶלָּא עַל יְדֵי שִׁנּוּי, וְאִם אֵינָהּ סְמוּכָה לִשְׂדֵה הָאִילָן אָסוּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי.
יד אֵין מַכְנִיסִין צֹאן לַדִּיר בְּחֹל הַמּוֹעֵד לְזַבֵּל הַשָּׂדֶה; וְאִם הִכְנִיסָן הָאֵינוֹ יְהוּדִי מֵעַצְמוֹ, מֻתָּר אַף בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם מַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה עַל שֶׁהִכְנִיסָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ שָׂכָר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא שְׂכַר מְזוֹנוֹת אָסוּר; וּבְיוֹם טוֹב יָכוֹל לִתֵּן לוֹ שְׂכַר מְזוֹנוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ שָׂכָר אַחֵר; וּבְחֹל הַמּוֹעֵד, אֲפִלּוּ אִם נוֹתֵן לוֹ שָׂכָר אַחֵר מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׂכִּירֶנּוּ; וְלֹא יִמְסֹר לוֹ שׁוֹמֵר לְנַעֵר הַצֹּאן (פי' מוֹלִיכָהּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמִתּוֹךְ כָּךְ הַגְּלָלִים מִתְנַעֲרִים); וְאִם הָיָה הָאֵינוֹ יְהוּדִי שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה מְסַיְּעִין אוֹתוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד וּמוֹסְרִין לוֹ שׁוֹמֵר לְנַעֵר הַצֹּאן.
טו אָסוּר לִקְצֹר הַשָּׂדֶה בְּחֹל הַמּוֹעֵד אִם אֵינוֹ נִפְסָד אִם יַעֲמֹד עַד לְאַחַר הַמּוֹעֵד; וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, אֲפִלּוּ מוֹצֵא בַּשּׁוּק לִקְנוֹת אֵין מַצְרִיכִין אוֹתוֹ לִקַּח מִן הַשּׁוּק, אֶלָּא קוֹצֵר וּמְעַמֵּר וְדָשׁ וְזוֹרֶה וּבוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָדוּשׁ בְּפָרוֹת; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ, אֲבָל אִם הוּא צָרִיךְ לָדוּשׁ לְצֹרֶךְ רַבִּים, דַּשׁ אֲפִלּוּ בְּפָרוֹת.
טז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֶּרֶם אֵצֶל כַּרְמוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם, וְעַכּוּ"ם בּוֹצֵר שֶׁלּוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד וְאִם לֹא יִבְצֹר הַיִּשְׂרָאֵל גַּם אֶת שֶׁלּוֹ יַפְסִיד, יָכוֹל לְבָצְרוֹ וְלִדְרֹךְ הַיַּיִן וְלַעֲשׂוֹת הֶחָבִיּוֹת וְכָל צָרְכֵי הַיַּיִן בְּלֹא שִׁנּוּי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד.
א סָעִיף א (א) דבר האבד - ר"ל שאם לא יעשהו עכשיו יבא לידי הפסד. ואם הדבר אצלו בספק עיין במ"א שמקיל ובח"א כתב שיעשהו ע"י עכו"ם ולא בעצמו ועיין בבה"ל שצידדנו דכונת המ"א הוא ג"כ אם אותו החשש שהוא חושש הוא מצוי שיבוא ואז נראה דיש להקל גם ע"י עצמו אכן יראה לעשות בצנעא אם אפשר ועיין בפמ"ג שכתב דלדברי המ"א יש להקל נמי בספק צורך המועד והיינו ג"כ אם בעיניו קרוב שיהיה זה לצורך המועד:
ב סָעִיף א (ב) הארץ הצמאה - ועיפה למים שאם לא ישקנה תמיד תפסד:
ג סָעִיף א (ג) שכיון שהתחיל וכו' - אבל אם לא התחיל לא תפסד ע"י איחור איזה ימים ואסור:
ד סָעִיף א (ד) שדה הבעל - פי' שדי לה במטר השמים:
ה סָעִיף ב (ה) בין חדש - שהתחיל לנבוע מחדש וקמ"ל דלא חיישינן כיון שחדש הוא דלמא יפלו כותליו ואתי לתקן במועד א"נ דלמא אתי לאיתויי ממקום אחר והוי טרחא יתירא:
ו סָעִיף ב (ו) הבריכה - מים מכונסין בבור עמוק והוי טרחא יתירא שצריך לדלות בכלי:
ז סָעִיף ב (ז) ממי הגשמים - ואפילו אינו דולה אלא ממשיך מהן ברגל דהיינו שהבור או מקום המקובץ מהגשמים מלא על כל גדותיו דאז אין צריך לדלות אסור מפני שסופו לדלות כשיחסרו. וממעין נמי בהמשכה ברגליו שרי להשקות אבל כל שדולה בדלי או בכד אסור:
ח סָעִיף ב (ח) אפילו ערוגה אחת וכו' - וכ"ש כשהם שתי ערוגות ואחת גבוה מחבירתה אין דולין מהתחתונה להשקות העליונה. ואם היה ערוגה של ירק וכונתו כדי לאוכלן במועד מותר וכדלקמיה בס"ד:
ט סָעִיף ג (ט) שלא פסקו - ר"ל שאינו פוסק בשום פעם אלא מושך תמיד מן האגמים [וגם האגמים גופא צריך שלא יפסקו תמיד] אבל אם דרכן לפסוק בשום פעם אף דעכשיו יש ריבוי מים בהם באופן שבכל חוה"מ לא יצטרך לדלות בדלי ויוכל להמשיך ברגלו אפ"ה אסור משום לא פלוג דשמא יהיה נדמה לו שיש בו מים די על כל חוה"מ ובאמת אינו כן ויבוא לדלות בדלי:
י סָעִיף ג (י) עוברת ביניהן מותר להשקות מהן - היינו מן הבריכות ע"י המשכה ולא חיישינן דלמא פסקי וטרח ואזיל ואייתי ממקום אחר דאי פסקי יכול ליקח מאמת המים. ועיין בב"י שכתב בשם הנ"י בשם הראב"ד דדוקא כשאמת המים נכנס בתוך הבריכות אבל אי לא עיילה לגווה אע"ג דנכנס לתוך השדה אסור דאיכא למיחש דלמא אתי למטרח ולאתויי ובחידושי הריטב"א כתב דלאו דוקא כל שעוברת בסמוך לשדה ממש קרי ביניהם. ועיין בטור וב"י לענין חריצין הנעשין להמשיך בתוכן מים מן הנהר לצורך שדות אימתי מותר להשקות מהן את השדות בהמשכה ועיין בט"ז מש"כ בזה:
יא סָעִיף ג (יא) וכן בריכה שנטפה וכו' - היינו בית השלחין שהוא גבוה והיה מעין נובע מצדו ובצד אחר היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין היה בצד בית השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבוה ממעין שלו נוטפין טיפין טיפין מתוך בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה הנמוכה:
יב סָעִיף ג (יב) ועדיין היא נוטפת מותר וכו' אחרת - ר"ל בית השלחין הנמוכה ואע"ג דבריכה עבידה דפסקא ואפשר דאזיל וטרח ומייתי ממקום אחר הואיל ומטפטף עדיין מבית השלחין הגבוה מים שבאו ממעינו אמרינן דבוודאי לא פסקא:
יג סָעִיף ג (יג) והוא שלא פסק המעיין וכו' - אבל אי פסק המעיין אע"ג דעדיין מטפטף מבית השלחין הגבוה לתוך הבריכה אין משקין מהבריכה לבית השלחין הנמוך דלמא פסק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר:
יד סָעִיף ד (יד) שרוצה לאכלן וכו' - אין הכונה דוקא כשרוצה לאכול בעצמו אלא ר"ל שיהיו ראויין לאכילה במועד ועומדין לימכר [ריטב"א]:
טו סָעִיף ד (טו) לדלות וכו' - דכל שהוא לצורך אוכל נפש אפילו טרחא יתירא התירו. ועיין בפמ"ג שכתב די"ל דוקא צורך המועד באוכל נפש הא לצורך המועד מכשירי אוכל נפש וכדומה י"ל דטרחא יתירא אסור אמנם בחידושי הרמב"ן (בליקוטיו) על מו"ק כתב בהדיא דמכשירי אוכל נפש כאוכל נפש וכעין שהתירה התורה והשווה מכשירי או"נ כאו"נ כשא"א לעשותן מעיו"ט:
טז סָעִיף ד (טז) ועושה כדי להשביחן אסור - היינו אפילו בהמשכה בלא הדלאה דאז היה מותר אם היה חשש פסידא דהיינו בבית השלחין אבל בזה שא"צ אלא להשבחה בעלמא אסור:
יז סָעִיף ה (יז) אין עושין וכו' - דהוא טרחא יתירא ואסור אף דאיכא פסידא:
יח סָעִיף ה (יח) ונתקלקלו - ועדיין ניכר החריץ מעט אפילו פחות מטפח דאלו נסתם לגמרי אסור דהוי כחדתי:
יט סָעִיף ה (יט) ה"ז מתקנן במועד - דליכא טרחא כולי האי:
כ סָעִיף ה (כ) אסור להעמיקן - וה"ה דאסור להרחיבן:
כא סָעִיף ו (כא) אמת המים - היינו החריצין העשויין בקרקע שבהם המים הולכות סביבות השדה ומשקות אותו ונקרא אמה לפי שהוא רחב אמה ועמוק אמה:
כב סָעִיף ו (כב) שנתקלקלה מתקנין אותה - אבל אין עושין אותה לכתחלה וה"ה אם נסתמה לגמרי שלא נשאר אפילו טפח ג"כ אסור לתקנה דזה הוי כעשיה לכתחלה:
כג סָעִיף ו (כג) עמוקה טפח וכו' - מלשון זה משמע דס"ל דאפילו לא היתה חפורה מבעיו"ט אלא טפח מותר לחפור בחוה"מ יותר וכ"ש כשהיתה חפורה ונסתמה עד טפח אבל מלשון הגמרא דקאמר ומתקנין את המקולקלת משמע דוקא לתקן המקולקל מותר אבל לחפור מחדש אסור בכל גווני [מ"א] וכן משמע מכמה פוסקים:
כד סָעִיף ו (כד) עד ששה - דזהו שיעור אמת המים וצריך לצמצם השיעור לא יותר ולא פחות דזהו שיעור אמת המים שיעברו בה המים שפיר וכן ברוחב האמה דבעי ששה טפחים. ואפילו היתה אמה זו עמוקה יותר מששה טפחים קודם שנתקלקלה אינו רשאי לתקן בה עכשיו אלא עד ששה טפחים בלבד בלבד [ריטב"א]:
כה סָעִיף ו (כה) עד שבעה - שזהו ג"כ הוספה בחפירה חמשה טפחים. ואם היתה עמוקה שלשה אפשר דאסור לחפור עד שמנה דטרחה יתירא היא להשליך העפר לחוץ מעומק האמה [מ"א] ונכון להחמיר בזה דבמאי דהקיל השו"ע עד שבעה ג"כ יש מהפוסקים שמחמירין בזה:
כו סָעִיף ז (כו) מושכין את המים וכו' - פי' שעושין סביב האילן חפירות למלאות אותן מים ותו אין בזה טורח הרבה לעשות חריץ שימשכו בו המים מאילן לאילן:
כז סָעִיף ז (כז) ובלבד שלא ישקה וכו' - דאף אם לא ישקה כולה ליכא פסידא לאילנות דאף שע"י ההשקאה יהיה הרוחה לאילנות לא שרינן טרחא רבה בשביל הרוחה:
כח סָעִיף ז (כח) את כולה - שכיון שהיתה לחה במים מקודם אין בה טורח יותר ע"י ההשקאה:
כט סָעִיף ח (כט) כדי שיכנסו בה מים וכו' - דהוי כמזבל שדה במועד וכנ"ל:
ל סָעִיף ח (ל) כדי לאכלן במועד - עיין בבית מאיר שדעתו דאינו אסור רק אם כונתו כדי להשאיר כל הדגים אלאחר המועד אבל אם כונתו כדי לאכול מהן אפי' אין דעתו כדי לאכול כולן שפיר דמי אולם מביאור הגר"א דמדמה זה להא דתנן בדף י"ג ע"ב הדשושות עושין בצנעא לצורך המועד ושם הלא כתב המחבר לעיל בסימן תקל"ג ס"א שלא יערים לטחון יותר בכונה [אכן דין הערמה גופא לאו מלתא ברירה היא לאיסור עי"ש] ועיין בפמ"ג שמסתפק ג"כ בזה:
לא סָעִיף ח (לא) כגון שפותח למעלה מקום וכו' - דאף על פי שכונתו לדגים בעינן שיהיו מעשיו ניכרים לכך יש לפתוח שני פתחים הא חד פתח אף על פי שכונתו לדגים אסור כיון שאין מעשיו ניכרין ומתחזי כמו שמכוין להשקותה וכתב הריטב"א בחידושיו דכ"ז רק לענין איסור לכתחלה אבל בדיעבד לא קנסינן ליה אם הוא אומר שדעתו להיתר וכן הדין לענין סעיף טי"ת ויו"ד וי"א:
לב סָעִיף ח (לב) ולמטה מקום שיצאו - דהיינו שעושה שם חור קטן שיזובו המים משם וישארו הדגים ניצודין מאליהן ואע"פ שממילא השדה שותה מהמים שרי דדבר שאין מתכוין הוא:
לג סָעִיף ט (לג) כגון שמשוה כולה - שיותר צריך קרקע שוה לדוש מלחרוש והרבה ראשונים ס"ל להיפוך וע"כ תרוייהו אסירי [ב"ח וכן משמע מביאור הגר"א שיש לחוש לדברי אלו ראשונים ואפשר דגם הוא מודה להב"ח דתרווייהו אסירי]:
לד סָעִיף יא (לד) ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים וכו' - ובכל הדברים האלו וכיו"ב תרתי בעינן שיהא כונתו להיתר ומעשיו יהיו מוכיחין וניכרין שלדעת צורך ההיתר הוא עושה כמו שכתבנו אבל אם כונתו לאיסור אע"פ שמעשיו מוכיחין שלצורך ההיתר הוא עושה וכן אם כונתו לענין היתר ואין מעשיו מוכיחין עליו אסור:
לה סָעִיף יב (לה) אין מתליעין וכו' - שנוטל התולעין שנפלו באילנות אע"פ שנפסד האילן אסור דטרחא יתירא הוא:
לו סָעִיף יב (לו) ולא מזהמין - כשנשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות ואיסורו ג"כ משום טרחא יתירא:
לז סָעִיף יב (לז) בשמן - דהיינו שקטעו נופו קודם המועד כדי שיוציא נופות הרבה סביב מקום הקטיעה מותר לסוכו בשמן במקום הקטיעה כדי שלא ימות וכן הפירות מותר לסוך בשמן כדי שלא יפסדו דכל זה לא הוי טרחא יתירא ושרי:
לח סָעִיף יג (לח) אישות - הוא שרץ קטן שאין לו עינים ודרכו לחפור בפנים הקרקע וכאשר ימצא בשדה יקלקל האילנות ע"י חפירותיו:
לט סָעִיף יג (לט) אין צדין אותן אלא וכו' - דלא מפסיד כולי האי בשדה לבן:
מ סָעִיף יג (מ) וי"א וכו' - עיין בבה"ל:
מא סָעִיף יד (מא) צאן לדיר - היינו שמכניסין בהמות לשדה ושוכבות שם בלילה וכל הלילה מטיילות הבהמות ממקום למקום עד שמזדבלת כל השדה:
מב סָעִיף יד (מב) לזבל השדה - אע"פ שאינו בידים מפני שנראה כמזבל בעצמו והמזבל הוא תולדה דחורש מפני שמיפה את הקרקע לזרוע בה:
מג סָעִיף יד (מג) אפילו אם מחזיק לו טובה - ר"ל אפילו בשבת גופא:
מד סָעִיף יד (מד) וביו"ט יכול וכו' - ר"ל לאחר יו"ט דמזונות לא מיחזי כשכר ממש. [ומ"מ היינו דוקא בזה דאינה מלאכה גמורה אבל עכו"מ העושה מלאכה גמורה ביו"ט בשביל ישראל אסור ליתן לו שכר מזונו דמראה שהיה ניחא ליה במלאכתו שעשה בשבילו] וה"ה דיכול ליתן לו מזונות ביו"ט גופא:
מה סָעִיף יד (מה) ובלבד שלא יתן לו שכר אחר - דכשיתן לו ידעו שעשה מדעת ישראל ויסברו ששכרו לעשות מלאכה לימים:
מו סָעִיף יד (מו) ובלבד שלא יזכירנו - ר"ל שלא יאמר לעכו"מ עשה ואתן לך שכר לאחר המועד דכל שאין עושה אין אומר לעכו"מ לעשות כדלקמן בסימן תקמ"ג ס"א:
מז סָעִיף יד (מז) ולא ימסור לו שומר וכו' - מפני שנראה כאלו שכרו לעכו"מ מתחלה לשם זה [לבוש]:
מח סָעִיף יד (מח) בחול המועד - אבל בשבת ויו"ט אסור אפילו בשכיר שנה וכן למסור לו שומר אסור בשבת ויו"ט:
מט סָעִיף יד (מט) ומוסרין לו וכו' - אבל לשכור לו שומר במועד אסור אפילו בכגון זה:
נ סָעִיף טו (נ) אם אינו נפסד וכו' - דאם הוא נפסד מותר לקצרו ומסתברא דאפילו אם רק אבוד מקצתו ג"כ מותר:
נא סָעִיף טו (נא) אין מצריכין אותו ליקח וכו' - וכן אין מחייבין אותו לשאול מחבירו:
נב סָעִיף טו (נב) ובורר כדרכו - ובורר וטוחן כדרכו כצ"ל. ור"ל דאין צריך שינוי ומה דהחמירו שלא ידוש בפרות משום דאוושא מילתא. ומ"מ אין לו לעשות כל אלו מלאכות אלא לפי מה שהוא צריך לאכילתו:
נג סָעִיף טו (נג) שלא ידוש בפרות - הטעם כנ"ל. ולפ"ז גם בשאר בע"ח אסור:
נד סָעִיף טז (נד) יכול וכו' - עיין ט"ז מה שכתב בשם רוקח דאדם חשוב צריך להחמיר אף בדבר האבד ובבדק הבית מפקפק בזה. ומ"מ טוב שיעשה בצינעא אם לא שאירע פעם אחת תקלה ע"י שהעולם דימו שמותר לעשות לכוין לכתחלה ולהניח המלאכות על חוה"מ דאז אפשר דממידת חסידות צריך תו ליזהר בכגון זה מעתה [פמ"ג]:
נה סָעִיף טז (נה) לבצרו - ופועלים ישראלים יכולים ליטול שכר אף שיש להם מה לאכול ואצלם לא הוי דבר האבד מ"מ הותר אצלם לעשות בשבילו דומיא דפועל עני עני שאין לו מה יאכל דמותר לבעה"ב ליתן לו מלאכה:
נו סָעִיף טז (נו) ולדרוך היין - היינו כשהענבים יתקלקלו עד לאחר המועד [הגר"א]:
א סָעִיף ב ספק דבר האבד מות' (רש"ך ח"א קי"ג): ממי הגשמים. ואפי' אינו דולה אלא ממשיך ברגל אסור מפני שסופו לדלות כשיחסרו:
ב סָעִיף ג שלא פסקו. וימשוך מן הנהר הגדול אבל פסקו אפי' אית בהו הרבה מים שלא יבואו לדלו' בדלי אסור משום לא פלוג:
ג סָעִיף ד יכול לדלות. דכל שהוא לצורך אפי' טירח' יתירה התירו:
ד סָעִיף ה ונתקלקלו. אבל נסתמו לגמרי אסור לעשותם דהוי כחדתי:
ה סָעִיף ו היתה עמוקה טפח. משמע דס"ל אפי' לא חפר בה טפח מותר לחפור יותר וכ"ש כשהית' חפורה ונסתמו עד טפח ומיהו בגמ' קאמר ומתקני' את המקולקלו' משמע דאסור לחפור בתחלה עבב"י:
ו סָעִיף ו עד ו'. אבל פחות מכאן כיון דלא עברי בי' מיא אסור:
ז סָעִיף ו עד ז'. אבל כשהיתה עמוקה ג' אפשר דאסור לחפו' עד ח' דטרחא יתירה היא להשליך העפר לחוץ עבב"י:
ח סָעִיף ח כדי לאוכלן. לכאורה צ"ע דבסי' תקל"ג ס"ד מתיר לצוד אפי' אינו רוצה לאכול מהן כיון שאפשר שיאכל מהן ואפשר דהכא חמיר טפי דאוושא מלתא עמ"ש שם:
ט סָעִיף ח כגון שפותח. דאפי' נתכוין לדבר המותר בעי' שיעשה מעשה שניכר שעושה לדבר המותר הא לא"ה אסור:
י סָעִיף יב אין מתליעין. שנוטל התולע' שבאילן אף על פי שנפסד האילן אסור דטירחא יתירה היא:
יא סָעִיף יב מזהמין. כשנשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל שלא ימות:
יב סָעִיף יד לזבל השדה. דהוי תולדת זורע או חורש (נ"י):
יג סָעִיף יד יכול ליתן לו. אבל במלאכה גמור' אסור ליתן לו שכר מזונו:
יד סָעִיף יד שלא יתן לו שכר. צ"ע דבסי' רנ"ב ורמ"ז שרינן טפי כשנותן לו שכר דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד וצ"ל כיון דמלאכת מחובר הוא לא מהני קצץ כמ"ש סי' רמ"ד וה"ה בחנם אסור אלא כיון שמזבל אינה מלאכה גמור' אם עשה העכו"ם מעצמו א"צ למחות אבל כשנותן לו שכר ידעו שעושה מדעת ישראל ויסברו ששכרו לעשות מלאכה לימים כנ"ל:
טו סָעִיף יד מוסרין לו. אבל לשכור לו שומר אסור בשבת אפי' למסור לו אסור כ"נ דעת הש"ע עב"י:
טז סָעִיף טו שלא ידוש בפרות. משום דאושא מלתא ולפי זה אסור גם בשאר ב"ח והרמב"ם מפ' הטעם משום שינוי וא"כ בשאר ב"ח מותר (ב"י) ולדידן שאין נוהגין לדוש בפרות א"כ צריך שינוי אחר:
יז סָעִיף טז יכול לבוצרו. ופועלים ישראלים יכולים ליטול שכר ועסי' תקמ"ב ס"א:
א סָעִיף ג נהרות המושכין כו'. בטור כתוב יאורות מים המושכים מהאגמי' אם אינן פוסקים שמקלחין תמיד מותר להשקות מהם ואם הם פוסקים אסורים. חריצין שהמים באים דרך שם מהנהר לשד' אסור להשקות מהן אע"פ שנמלאו קודם י"ט לפי שהן פוסקים ואם אמת המים עוברת ביניה' שאז אינן פוסקי' מותר אפי' אם אין רוב השדה ראוי להשקו' מן האמה נ"ל פי' דיאורות אינם עשוי' לצורך השדה אלא הם נמשכים כן מצד בריאתן וזה יש לו שדה אצלם ומשקה מהם זה תלוי בדרך היאורים בפעם אחרת אם אין פוסקים בשום פעם מותר ולא חיישי' שמא עכשיו יפסקו ויהיה לו טירח' יתירה אבל חריצים שהם עשוים לצורך שדה והם מתמלאי' מן הנהר הגדול דהיינו שקצה של החריצים נוגע בנהר אין משקים מהם דדרך חריצים אלו אינם מתמלאים אלא כשהנהר הוא גדול ומלא על כל גדותיו אז נמשך להחריץ בזה אין משקין מן החריצי' אפי' אם נתמל' קודם י"ט כיון שודאי הוא שדרכו להפסיק לפעמי' כשאין הנהר גדול מאוד ואם אמת המים עוברת ביניהם פי' שאותו אמת המי' שממנ' בא לחריצין היא עומדת בין החריצי' אלא שאין אורך אותה אמה כאורך החריצין וע"כ אין משקין כל השנה אלא מן החריצין שאורכו כאורך השדה בזה מותר כיון שעכ"פ האמת מים הולכת ג"כ לקצת אורך השדה יכול להשקות מן האמה עצמ' אפי' אין רוב השדה ראוי להשקות ממנה דמ"מ יכול להשקו' בתרי זימני כנ"ל פי' זה והב"י פי' בדרכים אחרים והנלע"ד נכון כתבתי:
ב סָעִיף ג וכן בריכ' שנטפה כו'. פירש"י בית השלחין שהיא גבוה והי' מעין נובע מצדו ומצד אחר היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין הי' בצד בית השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבו' ממעין נוטפין טיפים מב"ה הגבוה לתוך הבריכ' הנמוכ' מותר להשקות אותו ב"ה הנמוך מאותה בריכ' ואע"ג דבריכה עביד דפסק' הואיל ומטפטפ' מב"ה הגבוה מים שבאו לו ממעיין ואע"ג דהבריכ' עבידא דפסקה ואזיל ומייתי ממקום אחר מ"מ עדיין היא מטפטפת מב"ה גבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה והוא שלא פסק מעיין המטפטף מב"ה גבוה לבריכ' מותר להשקות מבריכ' לב"ה הנמוך אבל אי פסק מעיין אע"ג דעדיין מטפטף מב"ה הגבוה לתוך הבריכה אין משקין מהבריכה לב"ה נמוך דלמ' פסק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר:
ג סָעִיף ד כדי להשביחן אסור. פי' אפי' אם אין שם טירחא יתירה כגון המשכה בלא הדלאה דאז היה מותר אם היה חשש פסידא ואסור כאן כיון שא"צ אלא להשביחם וליכ' חשש פסיד' אבל בטרחא יתירה דהיינו לדלות מים אסור אפי' במקום חשש פסיד' כ"כ ה' המגיד:
ד סָעִיף ה ונתקלקלו. פי' ועדיין ניכר החריץ מעט אפי' פחות מטפח דאלו נסתם לגמרי אסור דהוה כעוש' מתחלה:
ה סָעִיף ו אמת המים. שהיא כדי שיקלחו שם המים לא סגי שם בפחות מטפח אבל כל שיש טפח מעמיק אח"כ עד ששה:
ו סָעִיף יא ואם ניכר שמכוין כו'. כ' ב"י בשם נ"י אפי' הוא מתכוין להיתר אסור כיון דניכר ממעשיו לאיסור: בגמרא פ' מ"ש ר' ינאי הוי ליה ההוא פרדיסא כי מטי ח"ה קטפי' לשנה שהו כולי עלמא לפרדסייהו לח"ה אפקריה רבי ינאי לפרדיסא ההוא שתא משמע שאם יש לו כרם שמותר לבצרו דהיינו אם הוא דבר האבד וכ' רי"ו מהאי עובדא יש ללמוד דאדם חשוב צריך ליזהר אפי' במלאכת דבר האבד שמא יטעה העולם לו' שכיון מלאכתו במועד וכ"כ הרוקח כ"כ ב"י:
א סָעִיף א האבד. וספק דבר אבד נמי מותר. רש"ך חלק א' סימן קי"ג:
ב סָעִיף ה ונתקלקלו. ואם נסתמו לגמרי אסור דהוי כעושה מתחלה:
ג סָעִיף ו ששה. אבל בפחות מכאן כיון דלא עברו ביה מיא אסור ועמוקה ג' אפשר דאסור לחפור עד ח' דטרחה יתירה היא להשליך העפר לחוץ עיין ב"י:
ד סָעִיף ח כדי. ומה שפסק לעיל בסימן תקל"ג ס"ד דצד דגים שהרי אפשר שיאכל מהם במועד והכא כתב לאוכלם במועד שאני הכא דסוף סוף גם השדה שותה ממנה ומש"ה בעי שיאכל דוקא מה שאין כן התם ועיין מ"א:
ה סָעִיף יב מתליעים. שנוטל התולעת שבאילן אע"פ שנפסד האילן אסור דטירח' יתירה היא:
ו סָעִיף יד יכול. אבל במלאכה גמורה אסור ליתן לו שכר מזונו. מ"א:
ז סָעִיף יד ומוסרין. אבל לשכור לו שומר אסור ובשבת אפי' למסור לו אסור. מ"א:
ח סָעִיף טו בפרות. ולדידן שאין דשין בפרות צריך שינוי אחר. מ"א:
ט סָעִיף טז לבצרו. ופועלים ישראלים יכולים ליטול שכר ועיין סימן תקמ"ב סעיף א':
י סָעִיף טז לעשות. ואדם חשוב צריך ליזהר אפי' במלאכת דבר האבוד שמא יטעה העולם לומר שכיון מלאכתו במועד. ב"י בשם רוקח:
א סָעִיף ב וספק דבר האבוד מותר. דש"ך. צ"ל דס"ל מלאכת חה"מ דרבנן. והוי ספק דרבנן וגם הרב"י פסח דהוי דרבנן וכמו שהוכיח מ"א ר"ס תק"ל:
ב סָעִיף טז (ס"ק יז) יכול. ועסי' תקמ"ב. ר"ל כמו שבסימן תקמ"ב כ' דמ"א היתר זה דיכולים ליטול שכר. וגם הראיה משם כמו שאם אין לפועל מה יאכל הותר לבעה"ב ליתן לפועל לעשות מלאכה. הרי משום היתרה דפועל הותרה לבע"ה. ה"ה להיפך דאם הוא דבר האבד משום התירא דבעה"ב הותר לפועל לעשות ולקבל שכר כ"מ בהרב"י: מ"ש ט"ז ס"ס זה דאדם חשוב יש להחמי' בדבר אבד בשם ב"י בס' בדק הבית משמע דחזר בו הרב"י והתיר אפילו לאדם חשוב וכ"כ בס' א"ר:
א סָעִיף א ס"א מיהו בכל כו'. שהראב"ד הקשה דבפ"ב אסיקנא דכל דבר האבד מותר ואפי' בטירחא ובפ"ק אסרינן אפי' טירחא זוטא דאמרינן אפי' ערוגה שחציה כו' ובפ"ב פליגי שמואל ור"ד מר חייש לטירחא ומר כו' ותי' דכל ענין זה נמסר לחכמים ולפי אבדתו התירו את טרחו כפי שראוי להתיר ועיין נ"י בפ"א על ברייתא דמדלין לירקות כו' ע"ש: לפיכך כו' אבל שדה כו'. מתני' ב' א' וגמ' שם: שהתחיל כו'. לשון הטור והוא מתני' שם ו' ב' וכראב"י ופי' זרעים שלא כו' ר"ל בבית השלחין וכמ"ש המ"מ דכולה מתני' בבית השלחין וכ"מ מפירש"י שם וכ' הרי"ף דהלכה כראב"י ואע"ג שהוא יחיד במקום רבים משום דרב יהודה שם דקאמר ואם היתה כו' כוותיה והג"מ כ' משום דמשנת ראב"י קב ונקי והוא שיטת התוס' לפסוק בכ"מ כראב"י ואין שיטת הרי"ף כן וע' תוס' שם ד"ה שרי כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אפילו כו'. במתני' וגמ' שם ב' א': שהוא ממשיכו כו' אבל כו'. לשון הרמב"ם וכת' ב"י נראה מדבריו לכאורה דתליא בממשיכו או דולה אבל ליתא דבגמרא שם ד' א' אמרינן בשלמא מי קילון כו' גזירה כו' ר"א אמר כו' אלא ל"ד דלא שרי אלא ממעין ולהשקות דוקא וע' ב"י וע' מ"א: מן הבריכה. שם ד' א': או כו'. מתני' ב' א': מפני כו'. גמ' שם מאן תנא כו':
ג סָעִיף ה ס"ה ונתקלקלו. רמב"ם וטור וכ' המ"מ דר"ל דנסתמו לגמרי לא וכ"כ נ"י בשם הראב"ד דזהו כעין חדתי כמו באמת המים ועמ"ש למטה: אבל אסור כו'. שלמדו מדין אמת המים דס"ו וכפירש"י שם ד' ב' ד"ה שאם כו' וה"ה כאן וכ' נ"י בשם הראב"ד וכאן א"צ עמוקה טפח כמו באמת המים דהתם בעינן מקום לעבור בו מים בשטף אבל הכא מימיה עומדים ובמשהו סגי רק שלא נסתם לגמרי כנ"ל וע' ס"ו:
ד סָעִיף ו ס"ו היתה כו'. לשון הרמב"ם והוא כפי' השני של רש"י והביאו המ"מ ונ"י וז"ל המ"מ פירש"י שיעור אמה ו"ט ואם היתה עמוקה כו' מותר להעמיקה כעומק ראשון. א"נ אפי' לא חפר בה עדיין אלא טפח מעמיקה עד ששה וחסר זה הלשון ברש"י שלנו וברש"י שעל הרי"ף ישנו שם וכן דעת ריב"א והריב"א אזיל לשיטתו דס"ל דחה"מ הוא מדרבנן ופסק לקולא וכן דעת תוס' ורא"ש וסייעתם דחה"מ מדרבנן וע' סי' תק"ל דגם לסברת רמב"ן ניחא אבל כ"ז הוא סותר למ"ש בס"ה אף שיש לחלק לא נראה:
ה סָעִיף ז ס"ז ואם היתה כו'. רמב"ם וכן פירש"י אלא דלפירש"י בכל שדה הבעל הדין כן אבל ברמב"ם וש"ע אינו נראה כן אבל הטור ונ"י פי' דקאי אזרעים שלא שתו כו':
ו סָעִיף ח ס"ח כדי לאכלן במועד. כמש"ש י"א א' דמעיקרא אדעתא דאכילה כו' ואף ללישנא בתרא מ"מ אדעתא דאכילה בעינן ועוד דשם צידה בלא"ה מותר משום שדומה לדבר האבד אלא משום מליחה הוא דקפיד משום שהוא מלאכה וטירחא וכמ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד בתי' ב' וכן כ' בנ"י אבל בלא"ה דוקא לצורך המועד כמ"ש הדשושות כו' לצורך המועד ולא חילקו אלא לענין פרהסיא:
ז סָעִיף ט ס"ט ואם ניכר. דתרתי בעי שעשייתו לכך וז"ש אסור כו' וגם שיהא ניכר וכן מ' בגמרא האי מאן כו' ה"ד כו' ומדקאמר האי כו' והדר קאמר ה"ד כו' מ' דתרתי בעי וכן בנכסי הגר בעינן תרתי ודלא כמ"ש המ"מ בתחלה וכ"כ בטוש"ע ח"מ סי' ער"ה: כגון כו'. טור ועתוס' שם ד"ה מוליא כו' וכ"כ נ"י וכגי' רש"י וכפירושו אבל גי' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הוא להיפך וכ"כ בטוש"ע ח"מ שם:
ח סָעִיף יג ס"יג אישות כו'. גי' תוס' ורי"ף ורא"ש במתניתין ר"י אומר במקום וחכ"א ובברייתא תניא כשאמרו בשדה הלבן כדרכו כו' וקאי את"ק. וכ"ז הוא כן לפי גי' שלנו ג"כ וכחכמים: וי"א כו'. שגורס במתני' כגירסא שלנו ובברייתא כשאמרו בשדה הלבן לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה כו' וכגי' הרי"ף אלא שלא גרס תיבת כדרכו בברייתא:
ט סָעִיף יד ס"יד ואם הכניסן כו'. כן פי' נ"י מש"ש ואם באו כו': אף בשבת אפי' כו'. טור ופי' מש"ש ר"א בשבת כו' קאי ארישא שלא היה שכיר שבת כו': בלבד כו'. דכל שאסור לעשות אסור לומר לא"י לעשותו כמ"ש בפ"ב. נ"י: מסייעין כו' בחה"מ. כגירסת ס"א היה שכיר כו' עושה בשבת וי"ט ומסייעין אותו במועד ומוסרין להם כו' וכ"כ בטור אלא שהטור פי' דמוסרין קאי גם אשבת וי"ט אבל ש"ע ס"ל דקאי אחה"מ לבד אבל בשבת וי"ט אין חילוק בין שנה או לא וז"ש עושה בשבת וי"ט ר"ל מעצמו וע' סי' רמ"ד ס"ה ושיטה אחרת להרמב"ם דמפרש דברי רבי אסיפא היה שכיר כו' ופי' בשכר ששוכרין אותן דלא כנ"י אבל השמיט דין שבת וי"ט וכבר תמה המ"מ בזה:
י סָעִיף טו ס"טו ואם אין כו'. השמיטו הא דאדם חשוב משום דרב לא ס"ל והלכה כרב ועוד דלחדא לישנא לא סיימוה קמיה ובד"ש כו': אפי' מוצא כו'. ממ"ש אדם חשוב שאני ואם איתא אטו ימות ברעב משום זה. ב"י:
יא סָעִיף טז ס"טז מי כו' יכול לבוצרו. מעובדא דר' ינאי בגמ' ובירושל' שם על מתני' וכן מי שהיה יינו בתוך הבור א"ר זעירא לא אמר אלא וכן מי שהיה יינו בתוך הבור הא בתחלה אסור מה אנן קיימין אם כשהגיע זמנו לבצור ולא בצר הוא חטא על נפשיה אם כשלא הגיע זמנו לבצור יכיל הוה קאים אלא כינן קיימין כשהגיע זמנו לבצור הוה סבר דו יכיל קיים ולא קם כהדא ר"ע בי ר' ינאי קניף כרמיה במועדא כו': ולדרוך היין. אע"ג שבירושל' הנ"ל אמרו בתחלה אסור היינו כשיכול להתקיים וע' ברא"ש וצ"ע: ולעשות כו'. ממ"ש בגמ' שם זופתין חביות כו' וע' סי' תקל"ח ס"א וכת' המרדכי אף למאן דאסר דוקא בחבית שלמה וזופתין מבפנים כדי שיתחזק היין והשכר אבל תקונו ודאי שרי דדבר האבד הוא וכ"ש למאן דמתיר: ובלבד כו'. כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.