א מִי שֶׁצָּרִיךְ לִרְכֹּב בַּמּוֹעֵד לְטַיֵּל אוֹ לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, וְלֹא נִסָה לָלֶכֶת בְּרַגְלָיו, יָכוֹל לִטֹּל צִפֹּרְנֵי הַסוּס וּלְתַקֵּן בְּרַגְלָיו וְהָאֻכָּף וְהָרֶסֶן וְכָל צָרְכֵי רְכִיבָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד. הַגָּה: וּמֻתָּר לִרְכֹּב בַּמּוֹעֵד אֲפִלּוּ מֵעִיר לְעִיר, אֲפִלּוּ בְּחִנָּם, וְכֵן נָהֲגוּ; אֶלָּא שֶׁאָסוּר לְתַקֵּן כָּל צָרְכֵי הָרְכִיבָה אִם אֵינוֹ רוֹכֵב לְצֹרֶךְ אוֹ לְטַיֵּל (בֵּית יוֹסֵף).
ב מֻתָּר לִסְרֹק הַסוּס כְּדֵי לְיַפּוֹתוֹ.
ג אֵין מַרְבִּיעִין בְּהֵמָה בַּמּוֹעֵד, אֲבָל מַקִּיזִין לָהּ דָּם, וְאֵין מוֹנְעִין מִמֶּנָּה כָּל רְפוּאָה, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּהּ מְלָאכָה.
ד אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגֹלֶת עַל הַבֵּיצִים לְגַדֵּל אֶפְרוֹחִים; וְאִם הוֹשִׁיבָהּ קֹדֶם הַמּוֹעֵד וּבָרְחָה מֵעֲלֵיהֶם, יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ, אֲבָל אָסוּר לְהוֹשִׁיב אַחֶרֶת אֲפִלּוּ מֵתָה הָרִאשׁוֹנָה (בֵּית יוֹסֵף); וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בְּתוֹךְ ג' יָמִים לַבְּרִיחָה.
א סָעִיף א (א) לטייל - וה"ה לראות פני חבירו אבל להרויח ממון שלא לצורך המועד מותר לרכוב אבל לא יתקן צרכי רכיבה [פמ"ג וע"ש עוד]:
ב סָעִיף א (ב) לצורך המועד ולא ניסה ללכת ברגליו - אבל שלא לצורך המועד או שלמוד ללכת ברגליו אינו מותר רק הרכיבה אבל לא לתקן צרכי רכיבה:
ג סָעִיף א (ג) ולתקן ברגליו - צ"ל ולתקן ברזליו וכן הוא בדפוס הראשון. ודוקא במדינות שאבנים מצוים שם ואין הבהמות יכולות לילך בלא ברזלים אבל במקומות שהעפר תיחוח ואין אבנים מצוים שם ואין רגילים שם לעשות ברזלים אסור [ב"י בשם הרא"ש]:
ד סָעִיף א (ד) ומותר לרכוב - דברכיבה ליכא שום מלאכה [ב"י] ואם מותר ליסע בעגלה בחנם עיין בבה"ל:
ה סָעִיף ב (ה) ליפותו - דהוא בכלל צרכי רכיבה שהתירו כשצריך לרכוב לצורך המועד או לטייל. ועיין בב"ח דאפילו במסרק שמשיר נימין דביו"ט אסור משום פסיק רישא בחוה"מ שרי:
ו סָעִיף ג (ו) אין מרביעין - היינו שאין אוחזין הבהמה להביא עליה זכר אבל מכניסין לדיר זכרים ונקבות ביחד ורובעין מעצמן ועיין בא"ר שכתב דהא דאסור להרביע הוא דוקא בשאר בהמות אבל חמורה שתבעה דאז אם לא ירביעו עליה כשהיא מתאוה לזכר תצטנן ותעקר מותר להרביע עליה דהוי דבר האבד ובברכי יוסף מצדד להחמיר גם בזה:
ז סָעִיף ג (ז) במועד - דאין בזה צורך המועד ולא דבר האבד. ובחול מותר ואין בזה משום פריצותא דבעבידתא טריד:
ח סָעִיף ג (ח) מלאכה - דאורייתא:
ט סָעִיף ד (ט) אין מושיבין וכו' - דאינו צורך המועד ולא דבר האבד:
י סָעִיף ד (י) יכול להחזירה - מדסתם המחבר משמע דאפילו לא ישבה התרנגולת עליהן עדיין ג' ימים ולא נתקלקלו הביצים לגמרי שראוי עדיין למכור הביצים בזול אפ"ה שרי דעכ"פ יש הפסד מועט אם לא יחזירנה ועיין ברא"ש וטור דמוכח מדעתם דאין להקל בזה רק לשיטתם דמלאכת חוה"מ הוא מדרבנן אבל אם נסבור דהוא דאורייתא אין להקל להחזיר רק אם ישבה כבר עליהן ג' ימים דאז אין הביצים ראויין כלל לאכילה שהתחילו להתרקם והוי דבר האבד אם לא יחזירנה וא"כ לפי מה שהבאנו לעיל בריש סימן תק"ל דכמה ראשונים סוברין דמלאכת חוה"מ הוא מן התורה אין להקל בזה כ"א כשיש לו הפסד מכמה ביצים דאז יש לסמוך להקל אף תוך ג' ימים לישיבתה:
יא סָעִיף ד (יא) אחרת - אפילו אחר ג' ימים לישיבתה דפסדי לגמרי אפ"ה אסור ואף דכל דבר האבד מותר בחוה"מ יש לומר דבטרחא יתירא אין היתר אף בדבר האבד ועיין בבה"ל:
יב סָעִיף ד (יב) בתוך ג' וכו' - דאז מהני החזרה וגם אין טורח כ"כ להחזירה אבל לאחר ג' ימים אסור אפילו יפסידו הביצים דיש טורח גדול בחזירה וגם אפשר שלא יועיל כלל החזרה שכבר אזל חמימותה ממנה:
א סָעִיף א לטייל. נ"ל דמא"י לח"ל אסור לתקן צרכי הרכיבה עסי' תקל"א סס"ד:
ב סָעִיף ג אין מרביעין. מפני שאינו צורך המועד ולא דבר האבד:
ג סָעִיף ד בתוך ג' ימים. אפילו לא ישבה עדיין עליהם ג' ימים שראוי למכור הבצים בזול מ"מ שרי מפני הפסד מועט אבל אחר ג' ימים לבריחה אסור אפילו יפסדו הביצים דיש טורח גדול בחזירתה (רש"י) וכ"ש דאסור להושיב אחרת (ב"י) וקשה הלא מפני דבר האבד מותר לעשות מלאכה גמורה כ"ש זה, ונ"ל שאין כל התרנגולת יושבות על הבצים שכבר הוחמו הלכך חוששין שמא לא יועיל הושב' האחר' ולפיכך אין טורחין מספק עכ"ל (ב"י) ובש"ג פי' כשפרח צימרה מינה לא מהני החזר' ע"ש:
א סָעִיף ד אין מושיבין כו'. במשנה אמרי' מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד ותרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתי' ופרכי' השתא אותובי מותבי' אהדורי מבעי' אמר אביי סיפא אתאן במועד פירש"י סיפא דקתני מחזירין בח"ה משום הפסד בצים דדבר האבד מותר והטור לא זכר דאם מתה מושיבין אחרת תחתיה רק דין ברחה ותי' ב"י שהוא מפרש דאביי דאמר סיפא היינו ברחה לחוד מיירי בח"ה אבל סיפא דסיפא דהיינו מתה זה קאי אי"ד דכולי פירקא קאי אי"ד וכל מה דמצינן לפרש על י"ד מפרשינן ואם כן ה"פ דמתני' מושיבין שובכין בי"ד ובח"ה אין מושיבין לכתחלה אבל מחזירין ובי"ד כיון דמושיבין אצ"ל דמתה מחזירין אבל בח"ה לא ואף ע"ג דדבר האבוד הוא כיון דפסידי ביעי כיון דנפיש טירחא אסור דומיא דאחר ג"י למורדה דאסור להחזירם משום דפרח צימר' מינה ואיכא טירחא להחזירה וכ"ש דאם מתה אין מושיבין אחרת ולכן לא כתבה רבינו הטור כאן שאם מתה מושיבין אחרת משום דלאו במועד מיתניא אלא בי"ד ולא כתבה בי"ד משום דכתב שם מושיבין לכתחלה מכ"ש שאם מתה מושיבין אחרת ואם תאמר אכתי קשה בי"ד השתא אותובי מותבי' לכתחלה אם מתה מושיבין אחרת לא כ"ש וי"ל דמעיקרא לא הוה קשיא ליה במ"ש זו ואצ"ל זו דבכל דוכתא אמרינן זו ואצ"ל זו קתני אלא משום דהנך ג' בבי לא שוין דרישא ומציעתא מיתני באצ"ל זו וסיפא דמתה הוה לא זו אף זו אבל לבתר דאוקימנא מציעתא בח"ה הוה רישא וסיפא דסיפא דמיירי בי"ד דרך זו ואצ"ל זו ע"כ פיר' ב"י ותמוה לי טובא דא"כ קשה טפי על הטור למה לא כתב בח"ה דמתה אסור באחרת שלא נטעה להתיר כפשוטה דמשנה ובמקום שכתב הטור אין מושיבין תרנגולת כו' דהוא היותר חמור ה"ל למיכתב רבותא אם מתה אין מושיבין אחרת תחתיה ולכל הפחות הוה ליה למיכתב ולא עוד אלא אפילו אם מתה מושיבין אחרת תחתיה ותו קשה דכיון דתנא דמתני' הוצרך לומר בי"ד ואצ"ל אם מתה מושיבין אחרת למה לא כתבו ג"כ הטור בי"ד הך ואצ"ל דודאי התנא מדקדק ונזהר ביתור ל' טפי מן הטור ותו ק' על התנא דהל"ל אם מתה מושיבין דמיירי בי"ד קודם דין ברח' דמיירי בח"ה והוה שפיר דרך אצ"ל זו בי"ד כסדר ולמה הפסיק ביניה' בדין ח"ה ע"כ נלע"ד דהטו' מפרש שפי' בבא דמתה ג"כ על ח"ה וס"ל דברחה מסתבר טפי לאיסור ממתה דבברח' חזינן שהיתה שם ולא ניחא לה א"כ כל שאתה מחזיר' הוה בעל כרחה והוה טירחא טפי בחזרתה ממתה ומושיבים אחרת דלא בריר לן שאין ניחא לה וג' מדרגות יש כאן דמושיבין לכתחלה הוא יותר חמור דיש שם טירחא גדולה ואין שם הפסד כלל קיל ממנו ברחה ומחזירה דאין הטירחא גדולה כ"כ כיון דכבר נתחממו קצת הבצי' ניחא לה להחזי' עליהם ויש ג"כ פסיד' קיל ממנו מתה ולהושיב אחרת דגם כאן אין טירח' כ"כ כיון שנתחממו כבר ולא ידענו דלא ניחא לה ויש פסיד' דבצים וא"כ שפיר קאמר התנא בח"ה זו ואצ"ל זו דלא מבעי' ברחה דמותר אלא אפי' מתה מושיבין אחרת אע"ג דלכתחלה אין מושיבין וכיון שכ' הטור בח"ה דמותר בברחה ק"ו במתה וא"ל למה נקטי' התנ' להך ואצ"ל זו דהתנ' הוכרח לאומרו כדי שלא תטעה לו' דבבא דברחה קאי ג"כ על י"ד ודרך זו ואצ"ל זו קתני דמושיבין וכ"ש ברחה דמחזירין ול"ק השתא אותבי' כו' דדרך התנא לפעמי' לו' דרך זו ואצ"ל זו ע"כ נקט התנא עוד בבא דמתה דאם תפרשו הכל על י"ד יהיה לפניך ב' זו ואצ"ל זו הא' ברחה והב' מתה ויהיה קשה הל"ל השני לחוד ויהי' הא' בכלל אלא מזה נלמוד דסיפ' קאי על ח"ה ושם אמר זו ואצ"ל זו בבא דברח' ובבא דמתה ואין כאן רק אצ"ל זו פעם אחד נמצא דלא שנה התנא בבא דמתה אלא להורות דבבא דברחה קאי על ח"ה אבל הטור חלק אותם בהדי' וכ' דין ברחה בח"ה וחלק אותו מדין י"ד דלעיל לא הוצרך כלל לכתוב היתר' דמתה מושיבין כו' כל זה נראה נכון לפ"ד הטור וא"כ מ"ש רמ"א באם מתה אסו' להושיב אחרת הוא דלא כדעת הטו' אלא כדעת הרמב"ם דפסק בח"ה אסור כל מושיבין הן לכתחלה הן אם מתה ולהושיב אחרת ולא שרי אלא בברחה וא"ל על דעתו דהא כל דבר האבד מותר בח"ה י"ל דבטרחא יתירה אין היתר כמ"ש בסי' שאח"ז אפי' בדבר האבוד:
ב סָעִיף ד בתוך ג"י לבריחה. דאז אכתי לא פרח החמימות מהבצים ואין טירחא בחזרה:
א סָעִיף א לטייל. נ"ל דמא"י לח"ל אסור לתקן צרכי הרכיבה עיין סי' תקל"א סס"ד. מ"א:
ב סָעִיף ד לבריחה. אפי' לא ישבה עדיין עליהם ג' ימים שראוי למכור הבצים בזול מ"מ שרי מפני הפסד מועט אבל אחר ג' ימים לבריחה אסור אפי' יפסידו הבצים דיש טורח גדול בחזירתה וכ"ש דאסור להושיב אחרת שאין כל התרנגולות יושבות על ביצים שכבר הוחמה לפיכך אין טורחין מספק. ב"י עיין מ"א:
א סָעִיף ד (ס"ק ג) בתוך כו' שראוי למכור הביצים בזול. רערין אינו מוזרות לגמרי. ונפש היפה מי שאינו איסטניס אוכלו. לכן צריך למוכרו בזול כי לא ימצא קונים הרבה. משא"כ אחד ג' ימים לישיבתה דאז פסדי לגמרי דנעשית מוזרות לגמרי וא"א לאכלן כלל: וכ"ש דאסור להושיב אחרת. דבש"ע אינו מבואר איסור הושבה אחרת אלא תוך ג' ימים לישיבתה ראינו רק הפסד מועט וקמ"ל דאפי' אחר ג"י לישיבתה דפסדי לגמרי אפ"ה אסור הושבה אחרת. דהוא כ"ש מאותה תרנגולת עצמה דאם הוא אחר ג"י לבריחתה דקשה להחזירה. לכן אסורה החזרה אפי' אחר ג"י לישיבתה מצד טרחה יתירה כ"ש להושיב אחרת דאיכא טרח' יותר. וקשה הלא מפני ד"ה מותר לעשות מלאכה גמורה כו' ונ"ל שאין כל כולי עכ"ל. וזה תי' לאיסור הושב' אחרת אח"ז הביא דברי ש"ג שהוא תי' לאיסור החזרה אחר ג"י לבריחתה. אמנם המ"א סיים עכ"ל ולא ידעתי מי הוא המקשה ומי הוא המתרץ. אמת בהרב"י מבואר סברא זו ליישב דעת הרמב"ם דאפי' אחר ג"י לבריחתה לא יועיל החזרה כסברת ש"ג אבל הקושי' ותי' של מ"א לא מצאתיו מי הוא. והנה מה שהקשה דמלאכה גמורה מותר בדבר האבד כן מבואר בר"ס תקל"ז דהותר השקאת בית השלחין עפ"י תנאים המבוארים מפני שהוא דבר האבוד. אע"ג דההשקאה הוא מלאכה דאורייתא כמבואר בסי' שנ"ו במ"א ס"ק ה' וז"ל שם והמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע. פ"ק דמועד קטן עכ"ל. ואף שמבואר בסי' תקל"ז סעיף ב' דאי איכא טרחי יתירה אסורה ההשקאה אף דהוא דבר האבוד דהיינו משום דאיכא תרתי מלאכה גמורה וגם טרחא יתיר'. וכוונת קושית מ"א כיון דבדבר האבוד הותרה מלאכה גמורה היכא דליכא טרח'. כל שכן דיש להתיר טרח' יתידה היכי דליכא מלאכה גמורה. אבל אי קשיא לי הא ק"ל הא מבואר בסי' תקל"ז סעיף י"ב אין מתליעי' כו' וכ' מ"א בס"ק יו"ד וז"ל אין מתלועים שנוטל כו' אע"פ שנפסד האילן אסור דטרחה יתירה הוא עכ"ל. והם דבדי התוס' במס' ע"ז דף נ' ע"ב ד"ה ואין מתליעי' כו' וז"ל דמיירי כגון שאינו אבד בהמתנה עד לאחר המועד דאל"כ שרי כו' דהא דבד האבד מותר במועד א"נ אפי' הוא אבד ממש א"ל דאסור במועד משום טרחא יתירה כדאמרינן פ"ק דמ"ק דאסו' להשקות זרעים במי קילון משום טרחא יתירה אע"פ שמותר להשקות במי גשמים משום דבר האבוד עכ"ל התוס'. וא"כ העתיק מ"א בסי' תקל"ז ס"ק יו"ד תי' בתר' דתו' להחמיר. הרי דמתליעי' אף שאינו מלאכה גמורה מ"מ אסור משום טרח' יתירה. אפשר דהמקשה שהביא מ"מ כאן בתרנגולת ס"ל עיקר תי' קמא דתוס' דע"ז הנ"ל דאי הוי דבר האבד הי' שרי התלעה אף דאיכא טדחא יתירה. אבל מ"א שהעתיק תי' בתרא לא ידעתי למה הביא הקושי' והתי' כאן בתרנגולת:
א סָעִיף א ס"א לטייל או כו'. עיין תוס' שם ד"ה סוס כו'. ודקדק ב"י מדאמר בחנם משמע דלטייל נקרא צורך המועד ולכאורה כן משמע בגמר' לפי גירסתינו אפי' סוס שרוכב כו' ואי לצורך המועד מאי אפי' מי גרע מכל צרכי המועד שם: ולתקן כו'. הרא"ש שם ונלמד מהקודם: ומותר כו' אפי' בחנם. דלא כתוס' הנ"ל ומרדכי שכת' דאסור ומביא המרדכי ראיה מירושלמי הנ"ל בס' שקדם. דגמרא דידן פליג ממ"ש ברפ"ג לשוט דכ"ע כו' ודוקא מא"י לח"ל כמ"ש בסי' תקל"א ס"ד וכן הבא כו' ויש לדחות ועמ"א שם ס"ק ו' בשם רי"ו דמ"מ ביאתו לביתו לא היתה לטייל ואפשר שז"ש שיצא שלא ברשו' שהוכרח לחזור בחה"מ בזה ניחא ג"כ הירושלמי שהביא הרא"ש שם וא"צ לומר שיצא מא"י לח"ל וז"ש המרדכי דאסור לצאת ממקום למקום דהא אין יוצאין מדירה לדירה משום טירחא וכ"ש לצאת למרחקים אם אינו למזונות או פרקמטיא כדבר האבד ור"ל כמש"ש למזונות כ"ע כו' כ"פ להרוחה והרב כ' בסי' שקדם ס"א כ"ש להסיע כו' לשיטתו דלא ס"ל בזה כהמרדכי ומאין מפנין כו' אין ראיה רק להסיע ממונו וכן הי"א כנ"ל: אפי' כו'. דבלא"ה אף בשבת שרי כמ"ש בשבת נ"ג ב':
ב ס"ה אין כו'. ע"ל סי' תס"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.