א בִּנְיָן, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אָסוּר; וְאִם נִפְרַץ גֶּדֶר גִּנָּתוֹ אוֹ כֹּתֶל חֲצֵרוֹ שֶׁבֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי פ"ק דמ"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ח), בּוֹנֶהוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט דְּהַיְנוּ שֶׁמַּנִּיחַ אֲבָנִים זוֹ עַל זוֹ וְאֵינוֹ טָח בַּטִּיט; אוֹ גּוֹדֵר אוֹתוֹ בְּקָנִים וְגוּמָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן אִם עָשָׂה מַעֲקֶה לַגַּג, בּוֹנֶה אוֹתוֹ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל כֹּתֶל חָצֵר הַסָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁנָּפַל, בּוֹנֶהוּ כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיָה נוֹטֶה לִפֹּל, סוֹתְרוֹ מִפְּנֵי הַסַכָּנָה וּבוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹטֶה רַק לֶחָצֵר אוֹ לַמָּבוֹי, מֻתָּר לְסָתְרוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹתוֹ; וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבָרִים דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ לְסַכָּנָה, בּוֹנֶה וְסוֹתְרוֹ כְּדַרְכּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם בנ"י).
ב מֻתָּר לִטֹּל גַּבְשׁוּשִׁית שֶׁבַּבַּיִת.
ג סְדָקִים שֶׁבַּגַּג, מֻתָּר לְסָתְמָן בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בִּכְלֵי אֻמָּנוּת.
ד צִיר הַדֶּלֶת, וְהַמַּפְתֵּחַ, וְהַמַּנְעוּל (גְּמָרָא), וְהַצִּנּוֹר, וְהַקּוֹרָה, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עֵץ בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁנִּשְׁבְּרוּ אֲפִלּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יָכוֹל לְתַקְּנָם בְּלֹא שִׁנּוּי מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא, שֶׁאִם יַנִּיחַ הַפֶּתַח פָּתוּחַ וּדְלָתוֹת שְׁבוּרוֹת נִמְצָא מְאַבֵּד כָּל מַה שֶּׁבַּבַּיִת וְלָכֵן מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד (רַבֵּנוּ יְרוּחָם).
ה מֻתָּר לִבְנוֹת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֵבוּס שֶׁתֹּאכַל בּוֹ הַבְּהֵמָה.
ו מֻתָּר לִבְנוֹת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אִצְטַבָּא לִישֵׁב אוֹ לִישַׁן עָלֶיהָ.
ז תַּנּוּר וְכִירַיִם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבְשׁוּ וְיֹאפֶה בָּהֶם בַּמּוֹעֵד, עוֹשִׂין; וְאִם לָאו, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָם וְהוּא הַדִּין עֲשִׂיַּת קְדֵרוֹת וְאִלְפָּסִין שָׁרֵי בִּכְהַאי גַּוְנָא (נ"י ספ"ק דמ"ק וְהַמַּגִּיד פ"ח); וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ בּוֹנִים עַל חֶרֶס שֶׁל תַּנּוּר וְעַל הַכִּירָה הַטְּפֵלָה שֶׁלָּהֶם.
ח נוֹקְרִים אֶת הָרֵחַיִם, וּפוֹתְחִים לָהֶם עַיִן פֵּרוּשׁ נֶקֶב שֶׁעוֹשִׂים בְּאֶמְצַע הָרֵחַיִם, וּמַעֲמִידִים אוֹתָם; וּבוֹנִים אַמַּת הַמַּיִם שֶׁל רֵחַיִם, וְקוֹצְצִים צִפֹּרְנֵי הַחֲמוֹר שֶׁל רֵחַיִם. הַגָּה: וּמֻתָּר לְחַדֵּד סַכִּין בַּמּוֹעֵד; וְסַכִּין שֶׁנִּשְׁבַּר בַּמּוֹעֵד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אַחֶרֶת (הַמַּגִּיד פ"ח).
א סָעִיף א (א) בנין אפילו כ"ש אסור - היינו אפילו לצורך המועד דלא הותר משום זה אלא מלאכת הדיוט:
ב סָעִיף א (ב) גדר גנתו וכו' שבינו לחבירו - דליכא למיחש לגנבי אלא משום שאר אנשים שיכנסו שם וליכא כ"כ פסידא לפיכך לא הותר כ"א מעשה הדיוט:
ג סָעִיף א (ג) ואינו טח בטיט - דהטיחה בטיט הוא מעשה אומן ודוקא זה שעושה אותה עם מלאכת הגדר משא"כ להטיח הגג בטיט מעשה הדיוט הוא ושרי לצורך המועד וכן עשיית סולם מעשה הדיוט הוא ושרי לצורך המועד [ט"ז] ועיין בפמ"ג דלהטיח סדקים שבגג מעשה אומן נקרא כדלקמן בס"ג והכא מטיחו רק שיהא חלק (ובמדינתינו אין מצוי זה) ובעשיית סולם ג"כ אם מייפיהו כדרך האומנים בודאי מעשה אומן הוא ואסור אף לצורך המועד:
ד סָעִיף א (ד) או גודר אותו וכו' - משמע לכאורה דדוקא תיקון פרצה בעלמא הא לגדור כל הגינה מעשה הדיוט נמי אסור [פמ"ג]:
ה סָעִיף א (ה) הסמוך לר"ה וכו' - דעי"ז שהוא סמוך לר"ה איכא פסידא יתירא דעייל שם גנבי ודבר האבד הוא ולא בעי שינוי וה"ה בכותל לחצר שבינו לחבירו שנפל אם יש שם אנשים שחשודים על הגנבה או אם דרים שם עובדי כוכבים מותר לבנותו כדרכו. ועיין מ"א דלא התירו אלא ד"א דהיינו לבנותו אם הוא כבר סתור אבל לסתרו (אם הוא רעוע) ולבנותו מחדש לא התירו אם לא מפני הסכנה וכדלקמיה וכתב הפמ"ג דאפשר שאם הוא רעוע כ"כ שיש חשש ברור וכ"ש היכא שיש חשש שיבואו הגנבים גם לידי עסקי נפשות שרי לסתור ולבנות ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד:
ו סָעִיף א (ו) ובונהו כדרכו - דאם לא נתיר לו לבנות ימנע ולא יסתור [מ"א]:
ז סָעִיף ב (ז) גבשושית שבבית - שלא יתקל בם ומותר ליטול אפי' כדרכו דאע"ג דמלאכה גמורה היא [ובשבת חייב ע"ז משום בונה] ואינו דבר האבד ולצורך המועד בעלמא אינו שרי כ"א בשינוי אפ"ה מתירינן אפילו כדרכו משום דנטילת גבשושית לית בה טורח [ב"י]:
ח סָעִיף ג (ח) סדקין שבגג - שהמים יורדים דרך שם [טור] יכול לסתמן ביד וברגל דהיינו שבועט ביד וברגל לסתום הסדקין ואפילו הוא עושה יפה יפה כעין שעושין בכלי אומנות ג"כ שרי דכ"ז נקרא מעשה הדיוט [שם במשנה]:
ט סָעִיף ג (ט) אבל לא בכלי אומנות - דהוא מלאכה גמורה ויש בה טורח ואסור אפילו לצורך המועד. ודע דכל דבר שמתירין לצורך המועד במעשה הדיוט הוא דוקא שלא יכוין מלאכתו במועד [שם]:
י סָעִיף ד (י) ציר הדלת - כמו הדלת תסוב על צירה רגל הדלת הסובבת:
יא סָעִיף ד (יא) והצנור - הוא חור שבאסקופה התחתונה שהדלת סובב בו והקורה הוא המשקוף שעל הפתח מה שחוזרת בו הדלת:
יב סָעִיף ד (יב) בין שהם של ברזל - ר"ל אף שבו נשמע קול הפטיש כשמתקנו:
יג סָעִיף ד (יג) שנשברו - וה"ה לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אף זה אסור:
יד סָעִיף ד (יד) ולכן מותר - ואפילו מעשה אומן וכנ"ל בס"א [פמ"ג]:
טו סָעִיף ד (טו) ובלבד שלא יכוין וכו' - היינו שלא התירו אלא בשכח מעיו"ט לתקן ולא במכוין להניח לתקן במועד:
טז סָעִיף ה (טז) מעשה הדיוט - דכל דבר שאינו צורך אוכל נפש אע"פ שהוא צורך המועד לא התירו לעשות מלאכה כ"א בשינוי:
יז סָעִיף ו (יז) מעשה הדיוט אצטבא וכו' - הטעם כנ"ל נסר שמחברין לו רגלים כעין ספסל שלנו מעשה הדיוט הוא [טור] ואפשר דלהחליקו ברהיטני מעשה אומן הוא [פמ"ג]. וה"ה לענין אבוס של בהמה הנ"ל. ועיין בטור דלדעת הרא"ש אפילו אצטבא של אבנים מותר לעשות לישב עליו אם עושיהו מעשה הדיוט ורבינו פרץ חולק ע"ז:
יח סָעִיף ז (יח) עושין - אפילו מעשה אומן כיון שהוא צורך אוכל נפש ואם היה אפשר לו לעשות מעיו"ט וכיון מלאכתו לעשותן במועד נראה דאסור וכדלקמן סוף סעיף ח' בהג"ה עיי"ש במ"ב:
יט סָעִיף ז (יט) אין עושין אותם - בהא אסור אפילו מעשה הדיוט כיון דלאו צורך מועד הוא ואם הזמן הוא קור מותר להעמיד תנור בית החורף להסיק הבית אפילו אם אינו ראוי לאפות בו דהכל חולים אצל צינה. וה"ה אם נשבר החלון בענין שאם לא יתקנו ישב בקור ג"כ מותר לתקנו [ח"א]:
כ סָעִיף ז (כ) ובין כך ובין כך וכו' הטפילה שלהם - היינו הטיחה שעליהם בטיט כדי שישתמר חומו ומה שכתב בין כך ובין כך ר"ל בין אפשר שייבש הטפילה ובין לא אפשר שייבש עושין הטפילה שלהן משום דאפשר לאפות בתוכן אע"פ שלא נתייבשה הטפילה שעליהן כיון שעיקר התנור והכירה נתייבשו:
כא סָעִיף ח (כא) נוקרין וכו' - שכשהיא חלקה ואין החטין יכולין לפרך מנקרין אותה כדי שלא יהיה שוה כדי שיפרכו החטין תחתיה ומותר אפילו בפתיחת עין אף דמעשה אומן הוא ובעלמא אף לצורך המועד מותר רק ע"י שינוי הכא שרי במעשה אומן דחשיב כמכשירי אוכל נפש:
כב סָעִיף ח (כב) את הרחיים - ואפילו בחדשים מותר כיון שהוא לצורך המועד:
כג סָעִיף ח (כג) ומעמידים אותם - היינו שמתקנים אותם יפה על עמדם כדי להשתמש בהם [הרא"ש]:
כד סָעִיף ח (כד) ובונים אמת המים וכו' - שטוחנין על ידה:
כה סָעִיף ח (כה) החמור - היינו החמור המגלגל הריחיים דגידול צפרניו מרעי ליה ולא מצי למיזל כ"כ וכל הני משום דהוא לצורך המועד ועיין לעיל בסימן תקל"ו ס"א:
כו סָעִיף ח (כו) ומותר לחדד וכו' וסכין וכו' - דכיון דמלאכת אוכל נפש הוא מותר ואפילו מעשה אומן וא"צ שינוי:
כז סָעִיף ח (כז) שנשבר במועד - ומשמע דבנשבר קודם המועד אסור כיון דאינו אלא מכשירי אוכל נפש ומוכח מהט"ז דכ"ז הוא באם היה יכול לעשותו מעיו"ט וכיון והניח המלאכה ליו"ט אבל אם לא כיון שרי:
כח סָעִיף ח (כח) לעשות אחרת - ואפילו אפשר לו בשאלה. (מ"א וש"א):
א סָעִיף א שבינו לבין חבירו. דליכא למיחש שם לגנבי:
ב סָעִיף א בונהו כדרכו. כיון שדבר האבד הוא דאיכא למיחש לגנבי:
ג סָעִיף א מפני הסכנה. אבל בלא"ה אסור לסתרו ולבנותו אפי' איכא חשש גנבי (מרדכי):
ד סָעִיף א ובונהו כדרכו. דאל"כ מימנע ולא סתיר:
ה סָעִיף ב מותר ליטול. אף על גב דמלאכה גמורה היא שרי כיון שאינ' של טורח ואינו אסור אלא חרישה עסי' תקל"ז ס"ט וב"י שם:
ו סָעִיף ד ציר כו'. וה"ה לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אסור:
ז סָעִיף א מעשה הדיוט. דכל דבר שאינו צורך אוכל נפש אף על פי שהו' לצורך המועד אסור מעשה אומן כ"א בדבר האבד כמ"ש ס"א (מ"מ):
ח סָעִיף ו אצטב' וכו'. נסר שמחברין לו רגלי' כעין ספסל שלנו מעש' הדיוט הוא (טור):
ט סָעִיף ז תנור. ונ"ל דאם הזמן קר מותר לעשות תנור להחם הבית החורף אם ראוי לאפות בו ואם אינו ראוי לאפות בו נ"ל ג"כ דשרי ערסי' תקמ"א ורסי' תקמ"ד:
י סָעִיף ח שנשבר כו'. אפילו יכול להשאיל מחבירו שרי כ"מ במ"מ עסי' תק"ט:
א סָעִיף א ואינו טח בטיט משמע דהטיחה בטיט הוא מעשה אומן ק' דבפרק השוכר את האומנין דף ק"א אמרינן במשנה המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ומנעול וכל דבר שהוא מעשה אומן אבל דבר שאינו מעש' אומן השוכר עושהו ואמרי' בבריית' השוכר חייב לעשות לו סולם ומעקה ולהטיח גגו ש"מ דהטיחה הוא מעשה הדיוט וי"ל דכאן הוה הטיחה מעשה אומן לפי שעוש' אותה עם מלאכת הגדר משא"כ שם שאינו עושה אלא הטיחה לחוד כנלע"ד ויש ללמוד משם דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בח"ה והיינו לצורך המועד דאי שלא לצורך המועד לא הותר אפי' מעשה הדיוט כמ"ש ב"י סי' שאח"ז ותימ' לי שלא הביאו הפוסקי' כאן:
ב סָעִיף ד ציר הדלת. הוא חור שבאסקופה התחתונה הקורה הוא מה שעל הפתח שמחזר בו הדלת:
ג סָעִיף ז ובין כך וכו'. משמע אפי' אם לא ייבשו כדי לאפות במועד מותר לעשות הטפילה פי' טיחה בטיט שישמור חומו וצ"ע דהא הרמב"ם למד דין זה ממ"ש בברייתא דרבה בר שמואל דמיירי בימות הגשמים וברישא דברייתא אמרינן מעמידין תנור וכירים כמ"ש ב"י בשם הרב המגיד וקשה מנלן דמותר אפי' אם לא אפשר לאפות במועד דלמא מ"ה מותר אפי' בימות הגשמים כיון שאפש' לאפות בו במועד אפי' בימות הגשמים וצ"ע:
ד סָעִיף ח החמור של ריחים. פי' החמור שמגלגל הריחיים:
ה סָעִיף ח שנשבר במועד. ול"ד להא דאיתא בס"ד בציר ומפתח כו' אפי' נשברו מעי"ט שרי דהתם הפסד גדול הוא ולא כוון מלאכתו במועד דלפי הנראה דגם כאן יש היתר אפי' נשבר מעי"ט אם לא כוון על המועד כיון שצורך אוכל נפש הוא:
א סָעִיף א לחבירו. דליכא למיחש שם לגנבי:
ב סָעִיף א בטיט. עיין ט"ז שהעלה דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בחול המועד לצורך המועד עיין שם:
ג סָעִיף א כדרכו. דאיכא למיחש לגנבי:
ד סָעִיף א הסכנה. אבל בלא"ה אסור לסתרו ולבנותו ואפי' איכא חשש גנבי. מרדכי:
ה סָעִיף א כדרכו. דאם לא כן מימנע ולא סתיר:
ו סָעִיף ב גבשושית. דאינו אסור אלא חרישה עיין סי' קל"ז ס"ט וב"י שם:
ז סָעִיף ד הדלת. והוא הדין לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אסור. מ"א:
ח סָעִיף ו אצטבא. נסר שמחברין לו רגלים כעין ספסל שלנו מעשה הדיוט הוא. טור:
ט סָעִיף ז תנור. ונ"ל דאם הזמן קר מותר לעשות תנור להחם הבית החורף אם ראוי לאפות בו ואם אינו ראוי לאפות בו נ"ל ג"כ דשרי. מ"א ע"ש:
י סָעִיף ח שנשבר. אפי' יכול להשאיל מחבירו שרי מ"א ועיין סי' תק"ט סעיף קטן ב' מש"ש:
א סָעִיף א ס"א בנין אפי' כו'. כ"מ שם במתני' ספ"א שפין את כו'. אבל לא כו': או כותל כו'. תוס' שם ד"ה א"ר אשי כו' דפסידא דחצר כמו פסידא דגינה וערש"י שם: ואפי' אינו כו'. כמ"ש נ"י דהראב"ד ל"ג לר"ה שכ"ה בירושלמי דכיון דמשום סכנה הוא מ"ל ר"ה אי חצר:
ב סָעִיף ב ס"ב מותר כו'. כמש"ש י' ב' מוליא כו' דאין אסור אלא לצורך חרישה:
ג סָעִיף ג ס"ג סדקים שבגג. טור ונ"י:
ד סָעִיף ד ס"ד בין כו'. שם יאמרו קלא רבה כו': אפי' מעי"ט. מדקאמר ובלבד שלא יתכוין כו': בלא שינוי. גמ' שם: מפני כו'. גמ' שם: ובלבד כו'. מתני' שם:
ה סָעִיף ה ס"ה מותר כו'. שם ולמבני אוריא ופי' הטור אבוס: מעשה הדיוט. דכל שהוא לצורך המועד אינו מותר אלא מעשה הדיוט כמ"ש י' ב' ושם י"א א' ושם ה' א' וע"ל סי' תקמ"ד ס"ב והכלל דכל שלצורך אוכל נפש במועד מותר אפילו מעשה אומן ולכן מותר עשיית התנור וכיוצא בו כמ"ש למטה וקצירת חטים וטחינה וכיוצא כמ"ש בסי' תקל"ג וכן דבר האבד כמ"ש בסי' תקל"ח וסי' תקל"ז סט"ו ושאר מקומות וכן משום אין לו מה יאכל דפועל כמ"ש בס"ס תקמ"ב וכן לצורך רבים במועד כמ"ש בסי' תקמ"ד ס"ב אבל לצורך היחיד אינו מותר אלא מעשה הדיוט ושלא לצורך אף מעשה הדיוט אסור כמש"ש ע"ש:
ו סָעִיף ו ס"ו לישב או כו'. רמב"ם ור"ל ז"ש שם אצטבא ואקרפיטא וע' תוס' שם ד"ה אצטבא כו':
ז סָעִיף ז ס"ז וה"ה כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ב' מסיקין לפסין וקדירות לצורך המועד: ובין כך כו'. מדקאמר בברייתא ושוין כו' וקאי על מתני' ש"מ דמתני' בימות הגשמים:
ח סָעִיף ח ס"ח נוקרים כו' ופותחים. כרב יהודה ור"י וכת"ק דאף בת עינא מותר. הרמב"ם וכ"ד הגאונים: ומעמידים. מתני': ומותר כו'. וסכין כו'. כיון דמלאכת אוכל נפש הוא מותר אפי' מעשה אומן ואין צריך שינוי כנ"ל. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.