א מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְצוּדוֹת דָּגִים מֵעֲרָבָה שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֲבָל לֹא הָאֲרוּגִים מֵחוּטִים שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן. הַגָּה: וּמֻתָּר לְתַקֵּן הַפְּתִילוֹת לְנֵרוֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, דְּמַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט הוּא (נ"י פ' אֵלּוּ מְגַלְּחִין וְר' יְרוּחָם נ"ד ח"ה וּבֵית יוֹסֵף).
ב מְסָרְגִין (פי' הוּא כְּעֵין הָאֲרִיגָה אֶלָּא שֶׁבַּסְרִיגָה יֵשׁ רֶוַח מָה בֵּין חוּט לְחוּט) הַמִּטּוֹת, אֲבָל אֵין מַפְשִׁילִין חֲבָלִים בִּתְחִלָּה.
ג מֻתָּר לִמְעֹךְ בִּגְדֵי פִּשְׁתָּן בַּיָּדַיִם אַחַר הַכִּבּוּס, כְּדֵי לְלַבְּנָן וּלְרַכְּכָן; אֲבָל אֵין עוֹשִׂין קִשְׁרֵי בָּתֵּי יָדַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה אֻמָּן וּמֻתָּר לְהַחְלִיק הַבְּגָדִים עִם הַזְּכוּכִית כְּדַרְכָּן הוֹאִיל וְהוּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד (סְמַ"ג וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).
ד אָסוּר לְתַקֵּן מַלְבּוּשָׁיו וּמִנְעָלָיו הַקְּרוּעִים; וְכֵן אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לְתַקְּנָם מִיהוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי שָׁרֵי לְתַקְּנָם קְצָת לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד (רַבִּי יְרוּחָם).
ה מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ בֶּגֶד בַּמּוֹעֵד, אִם הָיָה הֶדְיוֹט וְאֵינוֹ מָהִיר בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיָה אֻמָּן מָהִיר, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּפִירוֹת רְחָבוֹת וּתְפִירָה אַחַת לְמַעְלָה וְאַחַת לְמַטָּה, כְּשִׁנֵּי הַכֶּלֶב. הַגָּה: וְכָל אָדָם יַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִתְפֹּר בְּשִׁנּוּי זֶה; וְלֹא מְהָנֵי לְאֻמָּן לִתְפֹּר עַל יְדֵי שֶׁיְּשַׁנֶּה בַּאֲחִיזַת הַמַּחַט בְּיָדוֹ, אֶלָּא בָּעֵינָן שִׁנּוּי הַנִּכָּר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן פ"ז).
א סָעִיף א (א) מותר לעשות וכו' - ודוקא לצורך המועד:
ב סָעִיף א (ב) מעשה הדיוט - ולא הוי בכלל מכשירי אוכל נפש כמו תנור וסכין דמותר שם אפילו מעשה אומן משום דלא מקרי מכשירין אלא דבר המכשירו לאכילה (כי התנור ע"י האפיה וסכין ע"י השחיטה) משא"כ ברשתות:
ג סָעִיף א (ג) לתקן הפתילות - לצורך מועד ויש שמחמירין בזה ואף לגדל מצמר גפן דלאו שזור ג"כ יש ליזהר לעשות מקודם ועיין בח"א שכתב דלכתחלה נכון להכין מעיו"ט אכן בדיעבד מותר לגדל מצמר גפן וכן בברכי יוסף כתב דהמנהג פשוט להתיר עוד כתב הח"א דלכו"ע אסור לעשות נרות של חלב ופשיטא של שעוה דאיכא ג"כ מירוח וכמדומה שנוהגין היתר לצורך מועד עכ"ל ובפמ"ג משמע דיש ליזהר בזה:
ד סָעִיף ב (ד) מסרגין - פי' שעושין בה חבלים שתי וערב לשכוב בה במועד וכ"ש כשהם במטה מכבר אלא שנעשו רפויים דמותר למתחן ודוקא לצורך המועד דאל"ה אף זה אסור ואפילו לצורך המועד דוקא שלא כיון מלאכתו למועד:
ה סָעִיף ב (ה) אבל אין מפשילין וכו' - ר"ל שאין גודלין החבלין משום זה ויש מן הפוסקים שמחמירים שלא להטילם במטה במועד אפילו הם מגודלין מכבר ומה שהתירו חכמים לסרג במטה היינו כשהמשיכן בנקבי המטה קודם המועד:
ו סָעִיף ג (ו) מותר למעך בגדי פשתן וכו' - עיין סימן ש"ב ס"ה דשם לענין שבת אסור לעשות כן בבגדי פשתן ואפילו בחלוק אם מתכוין כדי ללבנו אסור והכא מותר אפילו במתכוין ללבנו ודוקא כשצריך לו במועד:
ז סָעִיף ג (ז) בידים וכו' - לפי מה שכתב לקמיה בהג"ה האי בידים לאו דוקא דה"ה דמותר לגלגל אותם ע"י כלי כנהוג:
ח סָעִיף ג (ח) קשרי - היינו לקמט שקורין קרונצלי"ן בל"א ודוקא כשהקמטין אינם מתפשטין כשלובשן דכיון דהקמטים חזקים כ"כ הו"ל מעשה אומן ואסור אפילו לצורך המועד. ולפ"ז אסור לקמט הענק שקורין קאלנע"ר בעצים המיוחדין לכך דעי"ז נשאר מקומט אף כשלובשו:
ט סָעִיף ג (ט) עם הזכוכית - היינו עם אבן עגולה של זכוכית ומשמע דלא חשיב זה כ"א מעשה הדיוט ובח"א העתיק דמותר להחליקן בכלי כדרכן משמע דס"ל דזכוכית ל"ד דה"ה שאר כלים הרגיל להחליק בהן ולפ"ז מותר להחליק גם בכלי ברזל חלק שנוהגין חייטים להחליק דהכל מעשה הדיוט הוא ומותר לצורך המועד:
י סָעִיף ד (י) אסור לתקן - אע"פ שיתקרעו יותר אם לא יתקן אסור דלא מיקרי דבר אבד אלא שעיקר הדבר נפסד אבל בשביל מעט תוספות קלקול לא ואם יתקרעו לגמרי כשלא יתקנם מותר אף ע"י ישראל לתקן וא"צ שינוי דהוי דבר האבד. וה"מ כשצריך לילך בהם בחוה"מ הא אין צריך להם בחוה"מ פשיטא דאסור דיניחם ולא ישתמש בהם עד לאחר המועד [פמ"ג]. ודע דבכל זה אין חילוק בין אם נתקרעו במועד או שנתקרעו לפני המועד:
יא סָעִיף ד (יא) וכן אסור לומר לנכרי - רבותא נקט המחבר דאף דבזה יש קצת הפסד אם לא יתקנם אפ"ה אסור וכ"ש בשאר דברים וכדלקמן בריש סימן תקמ"ג:
יב סָעִיף ד (יב) מיהו ע"י שינוי - היינו אם היה אומן צריך שינוי והשינוי מבואר לקמיה בס"ה אבל אם הוא הדיוט תופר כדרכו וכדלקמיה. וכ"ז אינו מותר רק בצריך למועד:
יג סָעִיף ה (יג) מי שצריך לו בגד - תינוק שנולד בחג אסור לעשות לו בגדים חדשים במועד למול אותו ולא מיקרי לצורך המועד לכבוד אביו לישא אותו להמילה דיכול לכורכו בחתיכת שיראין. בח"א כלל ק"ט נסתפק הצריך לתפור לצורך המועד ואין לו חוטים במה לתפור אם מותר לטוות חוטים בשביל זה ע"ש:
יד סָעִיף ה (יד) הדיוט ואינו מהיר - סימן אחד הוא דסתם אומן מהיר [הגר"א]. וכל מי שיודע להוציא מלא מחט בבת אחת או שיודע לכוין אמרא בשפת חלוקו תו אינו בכלל הדיוט אלא אומן ודיניה כדלקמיה:
טו סָעִיף ה (טו) וכל אדם יחמיר ע"ע וכו' - כי רוב בני אדם יכולים להוציא מלא מחט בבת אחת והם בכלל אומן:
טז סָעִיף ה (טז) שינוי הניכר - היינו שיהיה ניכר בתפירה עצמה ולא בענין אחר. ודע דבין להדיוט שעושה אותה כדרכו ובין לאומן שעושה מעשה הדיוט אינו מותר כ"א כשעושה אותה לעצמו או בשביל אחרים בחנם אבל כשעושה אותה בשביל אחרים בשכר אסור אף שהוא לצורך המועד אם לא שאין לו מה יאכל וכדלקמן בסימן תקמ"ב ועיין בבה"ל:
א סָעִיף א מעשה הדיוט. ודוקא לצורך המועד כמ"ש סי' תק"מ ס"ה, וצריך עיון דהא אפי' מעשה אומן שרי כיון דהיא מכשירי אוכל נפש כמו תנור וי"ל דלא מקרי מכשירין אלא דבר המכשירו לאכילה כגון תנור וסכין אבל רשתות לא מיקרי מכשירין:
ב סָעִיף ב מסרגין. פי' שעושין בה חבלים לשכב בה במועד:
ג סָעִיף ב אין מפשילין. פי' גודלין (בית יוסף ב"ח):
ד סָעִיף ג מותר למעך. לצורך המועד עיין סימן שי"ב ס"ה:
ה סָעִיף ג קשרי. פי' לקמט שקורין קרונצלי"ן בל"א (אגודה) כן פירש"י ורי"ו כ' אם אינם מתפשטי' כשלובשן אסור לעשותן וא"כ אסור לקמט הענק שקורין קאלנ"ר בעצים המיוחדים לכך עססי' תקי"ט:
ו סָעִיף ד אסור לתקן. אף על פי שיתקרעו יותר אם לא יתקנם אסור דלא מקרי דבר אבד אלא כשעיקר הדבר נפסד אבל בשביל מעט תוספת קלקול לא (טור):
ז סָעִיף ד ע"י שינוי. אבל הדיוט א"צ שינוי כמ"ש ס"ה (רי"ו שם):
ח סָעִיף ה שצריך לו בגד. תינוק שנולד בחג אסור לעשות לו בגדים חדשים במועד למול אותו דליכא משום כבוד אביו דיכול לכרכו בשיראי' (ריב"ש סי' רכ"ו):
ט סָעִיף ה אומן. כל מי שיודע להוצי' מלא מחט בבת אחת או שיודע לכוין אימרא בשפת חלוקו מקרי אומן (הרא"ש וטור ע"ש):
א סָעִיף ד אסור לתקן מלבושיו הקרועים. בטור כתוב ולא אמרי' דהוי דבר אבוד שהרי יתקלקלו אם לא יתקנם דלא מקרי דבר אבוד אלא כשעיקר הדבר נפסד כמו הפך זיתיו כו'. אבל בשביל מעט תוספת קלקול לא מקרי דבר אבד עכ"ל. משמע מזה דאם היו קרועים ומקולקלים הרבה דמותר לתקנם דהוי דבר האבוד וזהו הפסד גדול כמו ציר הדלת בסי' תק"מ:
ב סָעִיף ד וכן אסור לומר לעכו"ם לתקנם. ה"ה בכל מה שאסרו בח"ה לישראל כמ"ש סי' תקמ"ג דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לעכו"ם לעשותו:
ג סָעִיף ה ולא מהני לאומן לתפור ע"י שינוי כו'. בת"ה סי' פ"ז כ' בזה ואע"ג דהעתיק אחד מהגדולים מדרשות הר"ח א"ז שמהר"א כ' לו בח"ה וכשבאו אצלו שאלו היאך כ' בח"ה והשיב לו תפס הקולמס בין גודל ואצבע כמו בכ"מ ונראה לומר דמתוך כך כששינה בשעת הכתיבה אינו חושש בתיקונ' ומותר אע"פ שלמשתלח נראה שכתב כדין עכ"ל מכאן היה משמע להתיר ולתפור ג"כ בכה"ג. אמנם י"ל דאין לדמות מלאכת התפירה למלאכת כתיבה דמלאכת חייטין חשיבי טפי מלאכת אומן ממלאכת לבלרין דשכיחי טפי דידעי לה בני אדם כדאמרי' פ"ק דחולין כו' ועוד נ"ל מדנחית לפרושי במתני' היאך ישנה האומן בתפירתו כדקתני האומן מכליב משמע דוק' בשינוי כה"ג שניכר בתפיר' עצמה שרי ולא בע"א כו' עכ"ל ועבסי' תקמ"ה: כתב הכל בו ההדיוט תופר כדרכו אפי' לאחרים ואפי' בשכר אם יהיה צורך המועד מזה ע"כ. וכ' ב"י ע"ז וטעות הוא דהא כל בשכר אסור כמ"ש בסי' שאח"ז עכ"ל ותמוה לי דהא אפי' בחנם אסור בתופר כדרכו דדוקא במלאכות המותרות מתיר בסי' שאח"ז בחנם אבל כדרכו אינו מן המותרות ועל כרחך לו' דהך לצורך המועד דזכר הכל בו היינו שאירע הדבר שא"א להיות במועד בלא זה כגון שנקרע כסותו לגמרי דהוי דבר האבד וכמו שכתבתי בס"ד וזה מותר אפילו בשכר וכן כתב רמ"א בסימן שאח"ז:
א סָעִיף א הדיוט. ודוקא לצורך המועד ועיין מ"א:
ב סָעִיף א לתקן. ובמהרי"ל כתב דיש ליזהר לעשות מקודם לצורך המועד:
ג סָעִיף ב מסרגין. פירוש שעושין בה חבלים לשכב בה במועד:
ד סָעִיף ב מפשילין. פי' שגודלין:
ה סָעִיף ג למעך. לצורך המועד. מ"א:
ו סָעִיף ג אומן. וקמטי הקאלני"ר אסור עססי' תקי"ט:
ז סָעִיף ד לעכו"ם. וה"ה בכל מה שאסרו בחול המועד לישראל כמ"ש סי' תקמ"ג דכל מה שאסור לעשות אסור לומר לעכו"ם לעשותו. מיהו אם היו קרועים ומקולקלים הרבה מותר לתקנם דהוי דבר האבד וזה הפסד גדול. ט"ז:
ח סָעִיף ד שינוי. אבל הדיוט א"צ שינוי כמ"ש ס"ה:
ט סָעִיף ה בגד. תינוק שנולד בחג אסור לעשות לו בגדים חדשים במועד למול אותו. ריב"ש מ"א:
י סָעִיף ה אומן. וכל מי שיודע להוציא מלא מחט בבת אחת או שיודע לכוין אימר' בשפת חלוקו מקרי אומן. טור ע"ש:
א סָעִיף א ס"א מותר כו'. כפי' הרא"ש שם: ומותר כו'. כמו טווית ציצית ועתוס' י"ט א' ד"ה וטווה דלא כפי' תוס' סי' פ"ז וע' סי' תקמ"ה ס"ג בהג"ה:
ב סָעִיף ג ס"ג מותר למעך כו'. ומותר להחליק כו'. והן ב' פירושים שכ' תוס' ד"ה כסכוסי ועב"י בשם סמ"ג וכמ"ש בפ' תולין מכסכסו כו' ובנדה ס"ב צריך לכסכס כו' ובזבחים צ"ד ב' כל כיבוס כו' וע" רש"י שם והביאו התוס' ד"ה הנ"ל:
ג סָעִיף ד ס"ד אסור כו'. ממ"ש בפ"ד דפסחים שכן עולי רגלים כו': וכן אסור. כמש"ל ר"ס תקמ"ג: מיהו כו'. כמ"ש בס"ה:
ד סָעִיף ה ס"ה דהיינו. כדברי שניהם דכל שמשנה מותר ור"ל שניהם דוקא דלא שייך כאן להקל כנ"ל וכ"כ המרדכי והג"מ וש"פ וגם ברישא סתם אומן מהיר וע' רא"ש: וכל אדם כו'. ממ"ש מאי מכליב. מ' דוקא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.