א כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ"ם לַעֲשׁוֹתוֹ.
ב עַכּוּ"ם שֶׁקִּבֵּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב לִבְנוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּקַבְּלָנוּת, אָסוּר לְהַנִּיחַ לַעֲשׂוֹת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם; אֲבָל אִם נָתַן לוֹ מְלָאכָה בְּתָלוּשׁ קֹדֶם הַמּוֹעֵד, בְּקַבְּלָנוּת, לַעֲשׂוֹתָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם, מֻתָּר.
ג מֻתָּר לִתֵּן לְעַכּוּ"ם מְלָאכָה, בְּקִיבּוֹלֶת אוֹ בִּשְׂכִיר יוֹם, שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה אַחַר הַמּוֹעֵד; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְדֹּד וְיִשְׁקֹל וְיִמְנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּחֹל. הַגָּה: וְאַף אִם יַעֲשֶׂה הָעַכּוּ"ם אַחַר כָּךְ מְלָאכָה, שָׁרֵי, הוֹאִיל וְהִתְנָה עִמּוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ אַחַר הַמּוֹעֵד (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' מִי שֶׁהָפַךְ וּבֵית יוֹסֵף וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).
א סָעִיף א (א) אסור לומר לנכרי וכו' - דעשו חכמינו מועד לזה כשבת ויו"ט. ומ"מ אם הוא צריך בחוה"מ לצורך מצוה שרי ע"י עכו"מ דהא יש מתירין אפילו בשבת עיין סימן ש"ז ס"ה [מ"א וש"א]:
ב סָעִיף א (ב) לעשותו - ואפילו אם הוא משער שאם לא ישכור עכשיו העכו"מ לעשות במועד יצטרך לשלם ביוקר גדול לאחר המועד אפ"ה אסור דמה שאינו בידו לא מיקרי היזק:
ג סָעִיף ב (ג) בקבלנות וכו' - ר"ל אף שהוא בקבלנות ולא בשכיר יום וגם אינו מצויהו שיעשה במועד וכל דעביד אדעתיה דנפשיה עביד כדי לגמור במהרה את מלאכתו אפ"ה אסור שהרואה יאמר שהוא שכיר אצלו. ואם כל העיר דרכן לבנות בקבלנות עיין לעיל בסימן רמ"ד ס"א בבה"ל ואם בנו באיסור כיון שהוא בקבלנות ולא בשכיר יום שרי לדור בו:
ד סָעִיף ב (ד) אע"פ שהוא חוץ לתחום - לפי שהולכין לשם בני אדם ויראו המלאכה ויאמרו בשליחות ישראל עושה משא"כ בשבת ויו"ט:
ה סָעִיף ב (ה) בתלוש - ופעמים יצוייר היתר אף במחובר כגון שנתן לו שדה באריסות [דהיינו למחצה או לשליש ורביע] מותר להניחו לעשות במועד דעביד אדעתא דנפשיה ולא אתי למיחשדיה שהוא שכיר יום שהכל יודעין ששדה עומדת לאריסות ואפילו נכרים בני ביתו של ישראל האוכלים אצלו מסייעים להאריס במועד אפ"ה שרי כיון שאין הישראל נותן להם שכר על כך נמצא שאין באים בשליחותו:
ו סָעִיף ב (ו) בקבלנות לעשותה בתוך ביתו וכו' - ר"ל דבזה תו לא אתי לידי חשד ומותר כיון שהוא בקבלנות:
ז סָעִיף ג (ז) מותר ליתן לנכרי וכו' - וה"ה דלישראל שרי ליתן ונקט נכרי דלא נימא נימא דנכרי בודאי לא יקיים ויעשה במועד:
ח סָעִיף ג (ח) שיעשנה וכו' - פי' שיאמר לו בהדיא שיעשנה אחר המועד:
ט סָעִיף ג (ט) וישקול - כגון שנותן מטוה לאריגת בגד לא ישקול אותם:
י סָעִיף ג (י) וימנה - וא"כ כשנותן כליו לכובס עכו"מ לכבס אחר המועד לא ימנה אותם ונראה דבשביל זה נהגו העולם שלא ליתן לכובס עכו"מ בחוה"מ כלל מפני שאסור למנותו ובלא מנין אינו מאמינו. ובדגול מרבבה כתב דכלי פשתן מותר ליתן לו שיכבס אחר המועד ואף למנותם ומא"ר בסימן תקל"ד ס"ב משמע שאין מחלק בזה. ובשעת הדחק יש לסמוך להקל:
יא סָעִיף ג (יא) שרי - פירוש א"צ למחות בידו:
א סָעִיף א כל דבר כו'. נ"ל דלצורך מצוה הצריך בח"ה שרי לומ' לעכו"ם לעשותו דהא יש מתירין אפי' בשבת עסי' ש"ז ס"ה ובב"י סימן תקל"ב:
ב סָעִיף ב אסור להניח. ואם בנו באיסור משמע דמותר ליכנס בו דהב"י כ' דעובדא דמר זוטרא מיירי בי"ט:
ג סָעִיף ב חוץ לתחום. דחיישי' שיבואו לשם אנשים ממקומות אחרים, ואריס פשיטא שמותר לעשות בשדה כמ"ש סי' רמ"ג ואפי' עכו"ם בני ביתו של ישראל האוכלים אצלו מסייעין להאריסים שרי כיון שאין הישראל נותן להם שכר על כך (נ"י רי"ו גמ'):
ד סָעִיף ג שיעשנה. פי' שיאמר לו בהדיא שיעשנה אחר המועד עב"י וה"ה דלישראל שרי ליתן:
ה סָעִיף ג וימנה. וא"כ כשנותן כליו לכובס אסור למנות:
ו סָעִיף ג שרי. פי' א"צ למחות בידו ע' רסי' רמ"ח:
א סָעִיף ב אע"פ שהוא חוץ לתחום. לפי שהולכין שם בני אדם ויראו המלאכה ויאמרו בשליחות ישראל הוא עושה משא"כ בשבת שמותר חוץ לתחום כיון שאין ישראל שם. ונעתיק לשון הגמרא מר זוטרא ברי' דרבינא בנו ליה אפדנא מקבלי קבולת חוץ לתחום אקלע רב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עלו לגבי' ואיכא דאמרי הוא נמי לא עייל בגוי' והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר אדם חשוב שאני ואיכ' דאמרי סיוע סייעי' בתיבנא בהדייהו פירש"י שהיה נותן תבן למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו אסור. וכתב הטור ואפי' נבנה הבית באיסו' נכון להחמיר שלא יכנסו בו וכתב ב"י מדכתב רבינו סתם נכון להחמיר ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב נראה שסובר דכלישנא דסייע בתיבנ' נקטי' דבתרא הוא וא"כ נבנה באיסור ומדלא אמר תלמוד' אסור ליכנס בה אלא דהנך רבנן או מר זוטרא גופיה לא עייל בגוויה משמע דלאו מדת דין היתה אלא מדת חסידות וז"ש רבי' נכון להחמיר כלו' אע"ג דמדינא שרי נכון להחמיר עכ"ל ביאור דבריו דהטור ס"ל דודאי יש איסור גמור אם מסייע בנתינת תבן ביום השבת וא"צ לכתבו כלל אלא דהגמ' קמ"ל לענין אם בדיעבד שנבנה באיסור דיש לאסור הכניסה לשם וע"ז כ' הב"י דס"ל לטור דללישנא קמא מיירי שנבנה בהיתר ואפ"ה יש להחמיר באדם חשוב. ולפ"ז באם נבנה באיסור לא מיירי בגמ' מזה ממילא אפשר דודאי אסור ליכנס בו מדינא דמאיזו מקום תלמוד להתיר ובגמרא דאמר הני רבנן לא עיילי משמע לאחרים אין איסור מיירי בנבנה בהיתר והטור לא פסק כהאי לישנא מכח ב' הוכחות חדא דא"כ ה"ל לפסוק בנבנה באיסור דאסור מדינא שנית דהוה ליה לחלק בין חשוב לשאינו חשוב אפי' בנבנה בהיתר אלא ודאי דפוסק כלישנא בתרא דהגמ' מיירי בנבנה באיסור כי היה מסייע בתבן ואפי' הכי אמרו בגמ' דדוקא רבנן היו נזהרים משמע דאין איסור גמור בכניסה מצד הדין וע"כ פסק הטור נכון להחמיר זהו כוונת ב"י וחנם כתב מו"ח ז"ל על הב"י דתקפה עליו משנתו בזה ובסימן רמ"ד כתבתי עוד מזה ע"ש:
א סָעִיף א לעכו"ם. נ"ל דלצורך מצוה הצורך בח"ה שרי לומר לעכו"ם לעשותו דהא יש מתירין אפי' בשבת מ"א עסי' ש"ז סעיף ה':
ב סָעִיף ב בקבלנות. ואם בנו באיסור מותר ליכנס בו. מ"א וט"ז ע"ש:
ג סָעִיף ב לתחום. דחיישינן שיבואו לשם אנשים ממקומות אחרים. ואריס מותר לעשות בשדה כמ"ש סימן רמ"ג:
ד סָעִיף ג אחר. פירוש שיאמר לו בהדי' שיעשנה אחר המועד. וה"ה דלישראל שרי ליתן. מ"א:
ה סָעִיף ג וימנה. ואם כן כשנותן כליו לכובס אסור למנות מ"א. ועיין בבאר הטיב אשר לפני שהניח בצ"ע ממ"ש בסי' תקנ"א סס"ג דאוסר רמ"א שם ליתן לכובס עד אחר ט"ב וכתב מ"א אפי' אומר לכבס אחר תשעה באב עכ"ל דלא דק דהתם שלא יסיחו דעתן מן האבילות:
ו סָעִיף ג שרי. פי' א"צ למחות בידו עיין סי' רמ"ח:
א סָעִיף א ס"ק א' כל דבר כו' ובב"י סימן תקל"ב. ר"ל דמשם יש קצת ראיה שהביא בשם הג"א דאשה שאירע טבילתה בחה"מ אסור ליטול צפורניה בכלי. אלא תאמר לגוי ליטול צפורניה. וסיים אף על גב דאמירה לגוי שבות במקום מצוה לא גזרו עכ"ל. וניהו דאנן קי"ל שמותרת בעצמה ליטלן. וגם להרב"י מותר ליטול צפורנים אפי' שלא במקום מצוה. מכל מקום מדברי הג"א דאוסר ליטול אפי' במקום מצוה ואעפ"כ התיר ע"י גוי. יש ללמוד לדידן מלאכה אחרת במקום מצוה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) אסור כו' משמע דמות' ליכנס בו. דהנ"י כ' דעובדא דמ"ז מיירי בי"ט. ר"ל דאמרי' במס' מ"ק דף י"ב איתא אמר שמואל מקבלי קבולת (ר"ל ששכר גוי לבנות ביתו בקבלנות) בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. והטעם דבקבלנות מצד הדין מותר דגוי אדעתיה דנפשיה קעביד. ואעפ"כ בתוך התחום אסור משום מראית עין דהרואים יחשדוהו שהגוי שכיר יום ונמצא ישראל שוכרו לבנות בשבת. אבל חוץ לתחום (ואין הבית קרוב לאחרת תוך התחום) מותר. כיון דאין הישראלים הולכים בשבת וח"ל ליכא מראית עין. אמר רב משרשי' וחוץ לתחום דשרי לא אמרן אלא בשבתו' וי"ט דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם. אבל בחה"מ דשכיחי אינשי דאזלי להתם אסור. ואמרינן אח"ז מר זוטרא בנו ליה אפדנ' מקבלי קבולת חוץ לתחום. איקלעו רב ספרי ורב הונא ב"ח להתם ולא עלו בגויה. א"ד מר זוטרא נמי לא על בגוויה. ופריך הש"ס והאמר שמואל מקבלי קבולת חוץ לתחום מותר. ואמאי לא עיילו להתם. ומשני אדם חשוב שאני. ואב"א סיוע הוי מסייעי מבי' מר זוטרא בלתי ידיעתו להגוים בתבן לבנין ונעשה באיסור. וכ' הטור וז"ל ואפי' נבנה הבית באיסור ע"י גוים נכון להחמיר שלא יכנסו בו. וכ' הרב"י דס"ל מדאמרינן דהני אמוראי לא עלו בגויה ולא אמרינן דאסור לכנוס בתוכו. מסמע דאיסורא ליכא אלא שהם החמירו על עצמם. ולכן כ' גם הטור דנכון להחמיר ולא כ' דאסור. וכ' עוד הרב"י ומדכתב רבינו סתם נכון להחמיר ולא חילק בין אדם חשוב לאינו חשוב. נראה שסובר דכלשנא בתרא נקטי'. דסיועי הוי מסייעי ע"ש. והבין הב"ח דקשי' להרב"י דה"ל לטור לחלק דדוקא באדם חשוב אסור ויש להחמיר. אבל אדם שאינו חשוב א"צ להחמיר. אי איתא דס"ל כלשנא קמא. א"ו דכתי' בתרא ס"ל. וע"ז תמה הב"ח דהא הטור מיירי בבנו באיסור. ובזה אפי' לתי' א' דאדם חשוב שאני. מ"מ בבנו באיסור נכון אפי' לאינו חשוב להתמיר. ותי' א' לא אמר אדם חשוב שאני. אלא למאי דס"ל דמיירי בבנה בהיתר דהא הי' חוץ לתחום ולא אסיק דסייעו בתבן. וא"כ אפי' ס"ל לטור כתירץ א' אפ"ה א"ש דלא חילק בין אדם חשוב או לא. ולכן כ' הב"ח דהרב"י היה מפרש דשמואל דאמר מחוץ לתחום מותר מיירי אפי' בחה"מ. דגם בחה"מ אע"ג דשרי לילך ח"ל מ"מ לא שכיחי דאזלי אינשי בחה"מ כמו בימות החול. וכ"כ הרא"ש. וראיה דקבע הש"ס דינא דשמואל בדינא דחה"מ ולא קבעה בשבת. ורב משרשי' פליג על שמואל וס"ל דבחה"מ אפי' חוץ לתחום אסור ועובדא דמר זוטרי דבנו ליה חוץ לתחום הי' בחה"מ. ופריך הש"ס והאמר שמואל חוץ לתחום מותר אפי' בחה"מ. וניהו דמר זוטרא והני רבנן ס"ל כרב משרשי' דבח"ה אפי' חוץ לתחום אסור. מ"מ לא הי' להם להחמיר אפי' דיעבד שלא לכנוס לתוכו דהא לשמואל מותר אפי' לכתחלה. וע"ז משני אדם חשוב שאני. או סיועי ה"מ דאסור לכ"ע ולכך אפי' דיעבד לא נכנס לתוכו. ולפ"ז שפיר הוכיח הרב"י דע"כ הטור לא ס"ל כתי' א' דלתי' א' אדם שאינו חשוב אינו צריך להחמיר בבנו חוץ לתחום כיון דשמואל מתיר לכתחלה. ואיך כ' הטור סתם בבנו באיסור נכון להחמיר וה"ל לחלק דבחוץ לתחום אי לא סייעי' יש חילוק בין אדם חשוב או לא. וביותר נראה שמ"ש הטור אם בנו באיסור ר"ל חוץ לתחום כנראה מלשון הטור ע"ש. אע"כ כתי' בתרא ס"ל עכת"ד הב"ח ע"ש. אלא שלא הבנת. לפ"ז מאי הועיל הרב"י במ"ש דהטור ס"ל תי' בתרא עיקר. אדרבה קשה טפי. דהא המקשן הוי ס"ל דבחוץ לתחום יש להתיר דיעבד כיון דשמואל מתיר לכתחלה א"כ עכ"פ לרב משרשי' שרי דיעבד אפי' לאדם חשוב. וכיון דתי' בתרא הוא דסיועי הוי מסייעי כו' משמע דאי לא הוי מסייע מודה להמקשן דדיעבד שרי אפי' לאדם חשוב. ואיך כ' הטור בבנו באיסור נכון להחמיר כו' ואיירי בחוץ לתחום כנ"ל. ועיין בט"ז וכן ס"ל למ"א דהוי מפרש הרב"י דהטור ס"ל דעובדא דמר זוטרי בחה"מ הוי וראיית הרב"י מדלא כ הטור הדין בהל' שבת כלל וסמך א"ע על מ"ש בחה"מ. ניהו דיש ללמוד דין שבת מחוה"מ מכח ק"ו כמ"ש הרב"י בססי' רמ"ד ע"ש. מ"מ אי המעשה בש"ס היה בשבת ה"ל להעתיקו בהל' שבת. א"ו דעובדא דמ"ז היה בחה"מ ולכן העתיקו בחה"מ כמו שהיה המעשה בש"ס. ומיניה נילף לענין שבת בנבנה תוך התחום או באיסור אחר ועוד א"א דעובדא דמ"ז הי' בשבת מנ"ל להטור למילף מיניה להחמיר גם בחה"מ. דלמא דוקא בשבת החמירו דאסורו חמור בסקילה. משא"כ חה"מ דלכמה פוסקים הוי רק דרבנן. א"ו דס"ל דעובדא דמ"ז הי' בחה"מ ואעפ"כ החמירו. ולכן כ' מ"א מדהשמיט הרב"י דברי הטור שאם נבנה באיסור שנכון להחמיר. משמע דס"ל דא"צ להחמיר. דס"ל כמ"ש הנ"י דעובדא דמ"ז ביו"ט הוי (וכן כ' הרב"י לעיל ס"ס רמ"ד בשם הראב"ד ע"ש) ואם כן ליכא למילף מיניה להחמיר גם בחול המועד.
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) חוץ כו' ואריס פשיטא דמותר כו'. ר"ל שמקבל השדה למחצה לשליש ולרביע דמצד הדין שרי דגוי אדעתיה דנפשיה קעביד וגם מראית עין ליכא דסתם שדה קיימא לאריסות ויודעים העולם שהי' ביד גוי באריסו':
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) שיעשנו כו' פי' שיאמר להם כו' ר"ל דהרב"י כתב דילפינן האי התירא ממ"ש סימן רמ"ח דמותר להפליג בספינה לדבר מצוה אפי' בע"ש ופוסק עם הגוי לשבות בשבת. ואפי' לא ישבות הגוי בשבת אין בכך כלום. וה"ה הכא אם התנה עמו אפי' עושה אח"כ במועד ל"ל בה. עכ"פ לא עדיף הכא מהתם לדבר מצוה דבעינן שיתנה עמו בהדיא שלא יעשה במועד:
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) שרי כו' ערסי' רמ"ח כצ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.