א הַכֹּל חַיָּבִים לְהִתְעַנּוֹת אַרְבַּע צוֹמוֹת הַלָּלוּ וְאָסוּר לִפְרֹץ גָּדֵר. הַגָּה: מִיהוּ עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת שֶׁמִּצְטַעֲרוֹת הַרְבֵּה, אֵין לְהִתְעַנּוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְהַמַּגִּיד פ"ה); וַאֲפִלּוּ אֵינָן מִצְטַעֲרוֹת, אֵינָן מְחֻיָּבוֹת לְהִתְעַנּוֹת אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחְמִיר; וְדַוְקָא בְּג' צוֹמוֹת, אֲבָל בְּט' בְּאָב מְחֻיָּבוֹת לְהַשְׁלִים כְּדִלְקַמָּן סי' תקנ"ד סָעִיף ה'.
ב צוֹמוֹת הַלָּלוּ, חוּץ מִט' בְּאָב, מֻתָּרִים בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וּנְעִילַת הַסַנְדָּל וְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק בָּהֶם מִבְּעוֹד יוֹם.
ג כָּל ד' צוֹמוֹת הַלָּלוּ אִם חָלוּ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, נִדְחִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וְאִם חָלוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, קוֹרִים בְּשַׁחֲרִית וּמִנְחָה, וַיְחַל (בֵּית יוֹסֵף); וְאִם יֵשׁ חֻפָּה בְּיוֹם הַתַּעֲנִית בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה וְלִקְרוֹת וַיְחַל וְאַחַר כָּךְ עוֹשִׂין הַחֻפָּה וְעַיִּןִ לְעֵיל סי' רמ"ט (סָעִיף ד') אִם מַשְׁלִימִין הַתַּעֲנִית.
ד בְּשַׁבָּת קֹדֶם לַצּוֹם מַכְרִיז שְׁלִיחַ צִבּוּר הַצּוֹם, חוּץ מִט' בְּאָב וְצוֹם כְּפוֹר וְצוֹם פּוּרִים וְסִימָנָךְ: אָכַ"ף עָלָיו פִּיהוּ וּמִנְהַג הָאַשְׁכְּנַזִּים שֶׁלֹּא לְהַכְרִיז שׁוּם אֶחָד מֵהֶם.
א סָעִיף א (א) ואסור לפרוץ גדר - ר"ל אע"ג דמסקינן בגמרא דבזמן דאין מצוי גזירות עובדי כוכבים על ישראל תלוי הדבר ברצון ישראל דהיינו אם רצו רוב ישראל והסכימו שלא להתענות בהג' צומות הרשות בידן כתבו הפוסקים דעכשיו כבר רצו וקבלו עליהן כלל ישראל מדור דור ואסור לפרוץ גדר:
ב סָעִיף א (ב) מיהו וכו' - דבשעה שרצו וקבלו עליהן להתענות הקילו לכתחלה עליהן:
ג סָעִיף א (ג) עוברות ומניקות וכו' - ומסתברא דעוברת מיקרי משעה שהוכר הולד כדקי"ל לענין ווסתות ומ"מ אפשר דאפילו לאחר ארבעים יום ליצירת הולד נמי הו"ל בכלל מעוברת לענין זה אם מרגשת צער אבל בבציר מהכי נראה דהויא לה ככל הנשים לכל דבר אם לא שמצטערת הרבה. ואם מרגשת חולשה אין להחמיר בה כלל [מור וקציעה עיי"ש]:
ד סָעִיף א (ד) אין להתענות - וכ"ש אם הוא חולה שאין בו סכנה בודאי פטור מלהתענות ואסור לו להחמיר על עצמו:
ה סָעִיף א (ה) אלא שנהגו להחמיר - ואם הם חלושות נראה דאין להם להחמיר ומ"מ אף הצריך לאכול לא יתענג עצמו בבשר ויין רק כפי מה שצריך. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל אע"ג שאין מחוייבין לחנכם אפילו בן י"ב שנה ואפילו בתענית שעות מ"מ ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או שאר מאכל פשוט לפי התנוק כדי שיתאבלו עם הצבור:
ו סָעִיף ב (ו) מותרים ברחיצה וכו' - דבשעה שרצו וקבלו עליהם לצום בכל הארבע תענית הנ"ל לא קבלו עליהם שיהיו בחומר ת"צ כט"ב לפי שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב אלא שאם חל ליל טבילה יקיים עונתו וגם בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולה וכן אם חל י' בטבת בע"ש אין להחמיר ברחיצה בחמין מפני כבוד השבת:
ז סָעִיף ב (ז) ואין צריך וכו' מבעוד יום - כמו בט"ב אלא מותר בהם באכילה ושתייה בלילה:
ח סָעִיף ג (ח) כל ד' צומות - כל לאו דוקא דלעולם אין עשרה בטבת חל בשבת כמ"ש סימן תכ"ח ס"ב:
ט סָעִיף ג (ט) נידחין לאחר השבת - ולא קודם דאקדומי פורעניתא לא מקדמינן:
י סָעִיף ג (י) ואם חלו בע"ש - האי לישנא ג"כ לאו דוקא דכל הד' צומות ג"כ א"א לחול בע"ש לפי הקביעות המבואר לעיל בסימן תכ"ח כ"א עשרה בטבת בלבד:
יא סָעִיף ג (יא) בשחרית ומנחה ויחל - וה"ה דאומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא אבל אין אומרים וידוים ונפילת אפים במנחה לפי שהוא ע"ש. ומטעם זה אין לעשות בע"ש יו"כ קטן באם ר"ח בשבת כ"א ביום חמישי שלפניו לפי שאין לומר סליחות גם וידוים בע"ש במנחה:
יב סָעִיף ג (יב) ואח"כ עושין החופה - ואסור אז החתן לשתות מכוס של ברכה כיון שהוא עדיין מבע"י אלא נותנין לתינוק לשתות. [ובנדחה יכול החתן לשתות מכוס של ברכה וכן לאכול ולשתות אח"כ ועיין לקמן בסימן תקס"ב ס"ב דאם התענית הוא רק מחמת עצמו שהוא התענה ביום זה א"צ להשלים] וכן כשחל אחד מהצומות בתוך שבעת ימי החופה ישלים תעניתו אבל יא"צ א"צ להתענות בתוך ז' ימי החופה אם נשא בתולה או בחור אלמנה:
א סָעִיף א ואסור לפרוץ גדר. פי' אף על גב דמדינא בזמן שאין סכנה אין חייבי' להתענות אלא בט"ב מ"מ כיון שנהגו להתענות כלם אסור לפרוץ גדר:
ב סָעִיף א שנהגו להחמיר. צ"ע דבסי' תקע"ה ס"ה כתב דאסור להם להחמיר צ"ל דוקא יחידים אסורים אבל הכא מעיקרא קבלו עליהם כלם להחמיר להתענות כמו ט"ב: כתב מ"ע סי' קי"א קטנים מאכילין אותם לחם ומים להתאבל עם הציבור עכ"ל ונ"ל דוקא קטן שיש לו דעת להתאבל:
ג סָעִיף ב מותרים ברחיצה כו'. לפי שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה [ר"ן] ולכן בעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב חוץ מחליצת מנעל שלא יהא כחוכא ואיטלולא [של"ה] ומ"מ בליל טבילה לא יפרוש מאשתו:
ד סָעִיף ג כל ד' צומו'. לאו דוקא דלעולם אין י' בטבת בשבת כמ"ש סי' תכ"ח ס"ב:
ה סָעִיף ג חלו בע"ש. צ"ע דהא א"א לחול בע"ש אלא י' בטב':
ו סָעִיף ג קורין וכו'. והרב"י כ' דאין קורין במנח' וכ"ה במשנה פ"ד דתענית שאנשי מעמד לא היו קורין במנחה בע"ש מפני כבוד שבת וצ"ל דהאידנ' הכל מכינים מבע"י ולכן קורין עמ"ש סי' תי"ז א"א וידוי במנחה [אבודרהם ב"י ד"מ] חופה בתענית אסור החתן לשתות מכוס של ברכה מבעוד יום ונותנין לתינוקות עיין סי' תקס"ב ס"ב:
א סָעִיף ב פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון ומשני רבא בזמן דאיכא שלום דהיינו שב"ה קיים ששון יש שמד צום כו' ק' מאי פריך הא ודאי דה"ק מה שהיה צום קודם גאולה שני' יהיה לששון אחר הגאולה ונרא' דהכי קשיא ליה דהל"ל צום הרביעי כו' יהפך לששון כו' כמו שאמר הכתוב ויהפוך ה' אלהיך הקללה לברכה וכן בפיוט תהפוך לרווח' צום הרביעי לשמחה ומדקאמר קרא יהיה לששון משמע דהצום לא יבטל לגמרי אלא שיהיה לששון וזה א"א וע"כ תירץ דחילוק זמן יש ביניהם ושניהם קיימים והב"י תי' דהכי פריך דלא הל"ל צום הרביעי אנא החודש הרביעי כמ"ש בשאלה האבכה בחודש החמישי כו' אלא ודאי דשם צום ישאר ג"כ: (א) מותרים ברחיצה. קשה לי ממ"ש פ"ק דמגילה דף ה' ר' רחץ בקרונה של צפורי בי"ז בתמוז וכתבו התו' וא"ת מאי אירי' לרחוץ אפי' לאכול נמי מותר כדתניא אין סכנה ואין שלום רצו לא מתענין וי"ל כיון דכבר קבלוהו אבותינו על עצמם מסתמא גם הם קבלוהו עכ"ל ולפי מ"ש כאן דאין איסור רחיצה בד' צומות מאי רבותא דר' בי"ז בתמוז וא"ל דאה"נ דממעשה דר' אנו לומדים היתר רחיצה ואין אסור אלא באכילה א"כ מאי מקשי' התו' הא לאכול נמי שרי אם רצו דלמא באמת לא רצו לבטל התענית אלא באמת התענו כדין ורחץ כדין וי"ל ע"פ מ"ש ב"י בשם הרמב"ן דכולהו ד' צומות גזרו עליהם תחלה כל החומרות אלא דהאידנא כיון דנהגו להתענות בהן ולא נהגו בחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענו' בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצון תלוי הרשות בידם אבל מעיקר התקנה ודאי אסורים בכולן עכ"ל ומ"ה ניחא ההיא דר' דהעולם היו תופסין החומרא בכל הני מילי כמו באכילה ובא ר' והתיר הרחיצה ממילא בטלה הגזירה אף לענין אכילה וע"כ הקשו התו' דא"כ הי' לר' לאכול להורות דבטלה הגזירה לגמרי ותירצו דאה"נ דבטלה לגמרי אלא שהוא קיבל עליו מעצמו איסור אכילה ולא איסור רחיצה כמו שקבלו אבותינו:
א סָעִיף א להחמיר. כתב מ"א סימן קי"א קטנים מאכילין אותם לחם ומים להתאבל עם הציבור עכ"ל וכתב המ"א ונ"ל דוקא קטן שיש לו דעת להתאבל:
ב סָעִיף ב מותרים. ובעל נפש יחמיר בכולם כמו בט"ב חוץ מחליצת מנעל שלא יהא כחוכא ואיטלולא של"ה מ"מ בליל טבילה לא יפרוש מאשתו מ"א. עכשיו ברחיצה המנהג לאסור ומפני כבוד השבת מותר. ב"ח:
ג סָעִיף ג כל. לאו דוקא דלעולם אין עשרה בטבת בשבת כמ"ש סימן תכ"ח סעיף ב':
ד סָעִיף ג בע"ש. וא"א לחול בע"ש אלא עשרה בטבת דאז אין אומרים וידוים במנחה עיין מ"ש סימן תי"ז:
ה סָעִיף ג החופה. ואסור החתן לשתות מכוס של ברכה מבעוד יום ונותנין לתינוקות עיין סי' תקס"ב סעיף ב' מ"א. וכן כשחל בתוך שבעת ימי החופה ישלים תעניתו אבל יאר צייט אין צריך להתענות תוך שבעה ימי החופה אם נשא בתולה או בחור אלמנה מצאתי בעטרת זקנים ועיין במ"א סי' תקנ"ט סעיף קטן י"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) ואסור כו' דמדינא כו'. דבמס' ר"ה דף י"ח רמו הש"ס קראי אהדדי דקרא ליה בחד פסוק' הצומות מלשון ששון ובלשון צום (ועיין בהרב"י פי' הקושיא) ומשני בזמן שיש שלום דהיינו שבהמ"ק קיים הם לששון. ובזמן שאין שלום שאין בהמ"ק קיים ויש גזרה ח"ו אז הוא צום וחייבים להתענות. ובזמן שאין שלום דהיינו שאין בהמ"ק קיים וגם אין גזירה. אז רצו מתענים. רצו אין מתענים חוץ מט"ב שהוכפלו בו צרות. דהיינו שחרב בהמ"ק הראשון וגם השני באותו יום המר אפי' אין גזירה אם אין בהמ"ק קיים חייבים להתענות. מ"מ כתבו הראשונים ז"ל דקבלו עליהם כל ישראל לנהוג להתענות גם בג' צומות. וסיים ה"ה וז"ל והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בהמ"ק עכ"ל:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) שנהגו כו' דבסי' תקע"ה דבתעני' שגוזרים ב"ד משום הגשמים דבאותן תעניתים שמעוברו' ומניקו' פטורים אסורים להחמיר מפני תקנת הולד: דוקא יחידים ר"ל דבתענית גשמים לא הוי אותן מעוברו' ומניקו' רק יחידים ואפי' כל בני אותו העיר רצו להחמיר אין רשאי' אפשר: אבל הכא מעיקרא כו' כולם. ר"ל כל. ישראל:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) מותרים כו' לפי שאין כו'. בר"ן כ' דודאי תקנת הנביאים הית' כשצריכים להתענות גם הג' צומות דהיינו בזמן שיש גזירה ח"ו צריכים לנהוג כל חומרות של ט"ב דמ"ש וכל הד' תעניתים כללינהו הנביא בחד קרא. אלא כיון דעכשיו ת"ל ליכא גזרה ולא נהגו להתענות כ"א מפני קבלתן על עצמן. לא הנהיגו על עצמן לכתחילה חומרות הללו בג' צומות עכת"ד. אלא דהמ"א רצה לישב דהוא גופה קשיא למה קבלו עליהן לכתחילה התענית לחצאים ולא קבלו גם כל החומרות כמו בט"ב. לזה כ' דצ"ל דכוונות הר"ן לפי שידעו שאין הצבור י"ל בה:
ד סָעִיף ג (ס"ק ה) חלו כו' צ"ע כו' אלא יו"ד בטבת. בשלמא בס"ק ד' אע"ג שכ' כל ד' צומות י"ל דלא נתכוין כ"א לשלשה וכל לאו דוקא. אבל כאן הוא להיפך. דג' צומות א"א לחול בע"ש. ואעפ"כ כ' אם חלו לשון רבים לכן הניח מ"א בצ"ע: שאנשי מעמד כו' שהיו קורין בתורה כל יום ובמנחה היו קורין בע"פ לא בס"ת אבל בע"ש לא היו קורין במנחה כלל מפני כבוד השבת שיהי' להם פנאי להכין לשבת:
א סָעִיף א א הכל כו'. ר"ל אף ע"ג דבזמן דליכא צרה רצו מתענין כו' פי' בסתה"א היינו רצו רוב ישראל ונסכמו שלא להתענות אין מתענין רצו כו' ועכשיו כבר רצו וקבלו עליהם ואסור כו'. ועתוס' פ"א דמגילה ה' ב' ד"ה ורחץ כו': מיהו כו' אפילו כו'. מדאמרינן בפ"ד דפסחים עוברות ומניקות מתענות כו' מ' דוקא ת"ב וכמו שלשה תעניות הראשונות של גשמים ועס"ב וארבע צומות אלו שווין לג' תעניות ראשונות ובירו' פ"א הלכה ה' א"ר יוחנן כל תענית שב"ד גוזרין להפסיק אין עוברות ומניקות מתענות בם כו' ותנינן עוברות ומניקות מתענות כדרכן בת"ב וביה"כ כו' אתא רבי בא בר זבדא רבי יצחק כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב צומות הללו כו'. דאין ת"צ בבבל אלא ת"ב בלבד כמ"ש בפ"א מ' דשאר תעניתים לא ובפ"א דמגילה שם אמרינן ורחץ בי"ז בתמוז ועתוס' שם ד"ה ובקש כו' ויש לומר דלא כו' אלמא שאר צומות אין דינא כת"ב וזה התירוץ מוכרח דתי' השני שם א"נ כו' הוא דחוק מדקאמר שם רבי לא כך הוה מעשה כו' וכי היאך טעה הלא זה היפוכו של דבריו אדרבה לכתחילה רצה לקובעו בעשירי ואף לדברי רבי אבא בר זבדא מאי ס"ד דרבי הא מתניתין היא בימי קדם זמן עצי כהנים ת"ב כו' ולתי' הראשון ניחא דלדבריו גם כן מחומרא כו' ועתוס' פ"א דתענית י"ג א' ד"ה וכל כו'. ובתוספתא פ"ב דתענית מה בין תענית צבור לתענית יחיד תענית צבור אוכלים ושותים מבע"י משא"כ בתענית יחיד ת"צ אסורין במלאכה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה משא"כ בתענית יחיד. וצומות הללו אינן תענית צבור כנ"ל אין ת"צ כו'. והרמב"ן בסתה"א כת' דמעיקרן של תקנה אסורין בכולן אלא כיון דתליא ברצו אבותינו לא רצו לנהוג בחומרות אלו וכ' מ"ש אלא ת"ב בלבד משום דאלו ברצו תליא והביא ראיה ממגילה שם שאמר רחץ בקרונה כו' שר"ל שעקר י"ז בתמוז לגמרי וביקש גם כן לעקור ת"ב דאי אפשר לומר שרחץ והתענה דהא אפילו ת"ב ביקש לעקור וכמ"ש בפ"ק דר"ה וירד ר"א ורחץ אבל לפי תוס' הנ"ל אין ראייתו מוכרחת ומכל מקום מ"ש דמתקנת הנביאים שוין לת"ב דאין תענית נקבע על ציבור אלא כעין ת"צ בכל החומרות ע"ש שהאריך וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תיקון דבריו נכונים והכתו' שקלן אהדדי צום הרביעי כו' עם ת"ב ואין חילוק ביניהם אלא בזמן שאין צרה. ונראה שרבי עקר הג' צומות מאלו החומרות לפי שבימיו נחו ישראל מהצרות כידוע בש"ס וכמ"ש הגאונים וז"ש רחץ בקרונה כו' שהוא עקרן מהדברים אלו וביקש לעקור גם ת"ב מאלו החומרות ולר' אבא בט"ב שחל בשבת מאלו הדברים ולא הודו:
ג סָעִיף ג ס"ג כל כו'. עבה"ג ולא הזכיר במתני' אלא ט"ב משום דשאר ברצו תליא: ואם חלו כו'. כיון דמסקי' דמתענה ומשלים דינו כשאר תענית כמ"ש בסימן תקס"ו ס"א ע"ש דלא כאגור ולאו דוקא לאנשי מעמד שהרי הקילו להם שאין מתענין כלל בששי: ואם חופה וכו'. ע"ל סימן תקנ"ט ס"ט ומ"א שם ס"ק י"א וכ' הר"ש הלוי כו' ועמ"ש סימן תרפ"ו ס"ב:
ד סָעִיף ד ס"ד בשבת כו'. כיון דברצו תליא ואינן קבועין וכמש"ל סימן תקס"ב סי"ב אבל תענית אסתר קבוע הוא כמ"ש הרמב"ם דברי צומות וזעקתם וכן כ' הראב"ד: ומנהג כו'. דכבר קבלו עליהם כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.