א חַיָּבִים לְהִתְעַנּוֹת בְּתִשְׁעָה בְּאָב וּבְי"ז בְּתַמּוּז וּבְג' בְּתִשְׁרֵי וּבַעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת, מִפְּנֵי דְּבָרִים הָרָעִים שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶם.
ב אַף עַל גַּב דִּכְתִּיב בַּקְּרָא: בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר (יִרְמְיָהוּ לט, ב) אֵין מִתְעַנִּין בְּט' בּוֹ אֶלָּא בְּי"ז, מִפְּנֵי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה הֻבְקְעָה בְּט' בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁבַּשְּׁנִיָּה הֻבְקְעָה בְּי"ז בּוֹ, תִּקְּנוּ לְהִתְעַנּוֹת בְּי"ז בּוֹ מִשּׁוּם דְּחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי חָמִיר לָן.
א סָעִיף א (א) חייבים להתענות וכו' - והוא מדברי הנביאים כדכתיב בקרא (זכריה ח) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואחז"ל צום הרביעי זה י"ז בתמוז שהוא בחדש רביעי למנין החדשים וצום החמישי זה ט' באב שהוא בחודש החמישי וצום השביעי זה צום גדלי' שהוא בחודש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:
ב סָעִיף א (ב) מפני דברים הרעים וכו' - כי בי"ז בתמוז ארעו בו ה' צרות בו נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמפורש בתורה ובוטל התמיד עוד מלהקריב בבית הראשון והובקעה העיר בחורבן בית שני ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה והועמד צלם בהיכל. ובט"ב היה בו חורבן הגדול שנחרב בו הבית הראשון וגם השני ובזה היום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ובזה היום נלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל ונפלו כולם ביד העכו"מ ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן ביהמ"ק ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש. ויום ג' בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם שמינוהו לראש לאחר החורבן על הפליטה הנשארה ונכבה גחלת ישראל הנשארה כי ע"י שנהרג גלו כולם ונהרגו מהם לאלפים. ועשרה בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק ומזה נמשך החורבן:
ג סָעִיף א (ג) בהם - מי שטעה ואכל בהם מ"מ צריך להשלים התענית אחר שאכל דמי שאכל שום יחזור ויאכל שום ואם צריך להתענות יום אחר עיין לקמן סימן תקס"ח ס"א ובמ"ב שם:
ד סָעִיף ב (ד) בתשעה - ולא רצו לגזור גם בט' דאין מטריחין על הצבור יותר מדאי:
א סָעִיף א בטור מביא ל' הגמ' צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה ולמה נכתב כאן ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו זה צריך ביאור דמה קשה לו על מ"ש כאן דהא סיים בכאן שחשיב כסדר החדשים אע"פ שלענין הזמן הזה צום העשירי קודם למה דחשיב הפורעניות תחלה א"כ בצום השביעי נמי נימ' הכי ונראה דצום העשירי הוא עכ"ם זכר לחורבן הבית שבאותו יום התחיל כת האויב ע"כ חשיב כל מה דמרמז לחורבן ע"פ סדר חדשים משא"כ בצ"ג שהוא ענין מיתת צדיקים ואין בו רמז חורבן ק' למה חשבו בין המרמזי' על החורבן ותי' ללמדך כו' הב"י הביא דברי רי"ו וז"ל ג' בתשרי שבו נהרג גדליה אמרו בר"ה נהרג ונדחה תעניתו ליום חול עכ"ל ולפ"ז היה נראה דאם יש מילה בצ"ג דאין בעל הברית מתענ' עד הליל' כמ"ש בסי' תקנ"ט בעל ברית אינו משלים בט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' לפי שי"ט שלו הוא ה"נ נימ' כן בצ"ג וי"ל דשאני התם דנרא' לכל הדחיי' בזמנינו דאנו רואים שעיקר התענית של ט"ב חל בשבת אלא שנדח' ע"כ נשתנ' דינו משא"כ בצ"ג דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם חל הגזירה לעולם בשוה ואין נראה לנו הדחייה:
א סָעִיף א ובג'. ואיתא בב"י בשם רי"ו דבראש השנה נהרג גדליה ונדחה תעניתו על יום חול ולפ"ז היה נראה דאם יש מילה בצום גדליה דאין בעל ברית מתענה עד הלילה כמו בט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' אבל יש לחלק דהתם נראה לכל הדחייה בזמנינו דאנו רואים שעיקר התענית של ט"ב שחל בשבת אלא שנדחה ע"כ נשתנה דינו מה שאין כן בצום גדליה דפעם הראשון דחוהו וגזרו להתענות ביום ג' לעולם חל הגזירה לעולם בשוה ואין נראה לנו הדחייה ט"ז. וכ"מ ממאי דאמרינן בפ"ק דמגילה רבי נטע וכו' וביקש לעקור ט"ב וכו' הואיל ואידחי אידחי וכו' ואם איתא דצום גדליה חשיב נדחה אם כן רבי מעיקרא איך לא עקר צ"ג אע"כ לומר דהתם מעיקרא כך קבלו עלייהו לעשותו לעולם כיום שנהרג בו ממש ולא חשיב נדחה עיין יד אהרן. מי שטעה ואכל בהם יתענה בה"ב. מהרי"ל:
ב סָעִיף א מפני. כדי לעורר הלבבות לתשובה. רמב"ם:
ג סָעִיף ב בט'. ולא רצו לגזור גם בט' בו דאין מטריחין על הציבור יותר מדאי רמב"ן. וכתב המ"א וא"כ בעל נפש יתענה גם בט'. מיהו בירושלמי איתא שבראשונה היה גם כן בי"ז אלא מפני הצרות טעו בחשבון:
א סָעִיף א (ס"ק א) מפני כו' כדי לעורר כו' וכמו שהקשה של"ה במס' תענית דהא הצער על העבר הוא פועל הבל וגם יש לקבל דין שמים ויסורים מאהבה ע"ש. לכן כ' דהטעם כדי לעורר כו' וסיים הרמב"ם פ"ה מהל' תענית וז"ל ויהי' זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשנו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו נשיב להטיב שנא' והתודו את עונם ואת עון אבותם עכ"ל:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) אין כו' אלא שמפני הצרות כו' ולפ"ז גם בעל נפש א"צ להחמיר להתענות גם בט':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.