א הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּתוֹךְ הָרֶגֶל לֹא חָל עָלָיו אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל, אֶלָּא לְאַחַר הָרֶגֶל מַתְחִיל לִמְנוֹת ז' וְנוֹהֵג בָּהֶם אֲבֵלוּת; וּמוֹנֶה שִׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַקְּבוּרָה וְנוֹהֵג בִּשְׁאָר הַשְּׁלֹשִׁים כְּכָל גְּזֵרוֹת שְׁלֹשִׁים.
ב בִּמְקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יוֹם טוֹב מוֹנֶה הַשִּׁבְעָה מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי הָאַחֲרוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת, הוֹאִיל וּמִדִּבְרֵיהֶם הוּא עוֹלֶה לוֹ מִן הַמִּנְיָן; וּמוֹנֶה מֵאַחֲרָיו שִׁשָּׁה יָמִים בִּלְבַד. (אִם יוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה עוֹלָה לְמִנְיַן ז' עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן שצ"ט סי"ג בַּהַגָּהוֹת)
ג הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת שֶׁהוּא יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן, אוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת, נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת אִם הָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם מִיתָה וּקְבוּרָה, הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵיהֶם וַאֲבֵלוּת יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל תּוֹרָה, יִדָּחֶה עֲשֵׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה; אֲבָל אִם קָבְרוּ אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֲבֵלוּת, שֶׁשְּׁנֵיהֶם כְּיוֹם אָרֹךְ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים דִּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין נוֹהֵג אֲבֵלוּת בְּשׁוּם יוֹם טוֹב שֵׁנִי, וְכֵן מִנְהָג פָּשׁוּט וְאֵין לְשַׁנּוֹת. (ר"ת וְהָרֹא"שׁ).
ד זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהַקּוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל לֹא חָלָה עָלָיו אֲבֵלוּת, הָנֵי מִלֵּי דְּבָרִים שֶׁל פַּרְהֶסְיָא; אֲבָל דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה, נוֹהֵג מִיהוּ מֻתָּר לִישַׁן עִם אִשְׁתּוֹ בְּחַדְרוֹ וְאֵין צָרִיךְ שְׁמִירָה.
ה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת נוֹהֵג בַּמּוֹעֵד, אֲנִינוּת נוֹהֵג בּוֹ; שֶׁאִם מֵת לוֹ מֵת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אָסוּר בִּדְבָרִים שֶׁאוֹנֵן אָסוּר בָּהֶם; וְאִם מֵת בְּיוֹם טוֹב וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם, אֵין עָלָיו דִּין אֲנִינוּת אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְהַחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לְהָכִין לוֹ צָרְכֵי קְבוּרָה, אָז חָל עָלָיו דִּין אֲנִינוּת מִשָּׁעָה שֶׁמַּחְשִׁיךְ; אֲבָל אִם מֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי וְהוּא רוֹצֶה לְקָבְרוֹ בּוֹ בַּיּוֹם; אוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְרוֹצֶה לְקָבְרוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ"ם, חָל עָלָיו אֲנִינוּת.
ו אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲבֵלוּת בָּרֶגֶל, אִם מֵת לוֹ מֵת בָּרֶגֶל מִתְעַסְקִים בּוֹ בָּרֶגֶל לְנַחֲמוֹ, וּלְאַחַר הָרֶגֶל כְּשֶׁיִּכְלוּ שִׁבְעָה לְמִיתַת הַמֵּת, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא כָּלָה הָאֲבֵלוּת, מְלַאכְתּוֹ נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים בְּבָתֵּיהֶם וַעֲבָדָיו עוֹשִׂים לוֹ בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ; וְאֵין צְרִיכִים לְנַחֲמוֹ אַחַר הָרֶגֶל מִנְיַן הַיָּמִים שֶׁנִּחֲמוּהוּ בָּרֶגֶל.
ז מֵת לוֹ מֵת קֹדֶם הָרֶגֶל וְנָהַג אֲבֵלוּת, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, לִפְנֵי הָרֶגֶל, בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה וִימֵי הָרֶגֶל עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁלֹשִׁים הֲרֵי ז' לִפְנֵי הָרֶגֶל, וְהָרֶגֶל, וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם עַד שְׁלֹשִׁים; וְדַוְקָא שֶׁנָּהַג אֲבֵלוּת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֲבָל אִם שָׁגַג אוֹ הֵזִיד וְלֹא נָהַג אֲבֵלוּת, אוֹ שֶׁהָיָה סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִנְהֹג, אֵין הָרֶגֶל מְבַטֵּל הָאֲבֵלוּת וְדִינוֹ כְּדִין קוֹבֵר מֵתוֹ בָּרֶגֶל.
ח אִם נָהַג שִׁבְעָה וּפָגַע בּוֹ הָרֶגֶל, מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת ל'. אֲפִלּוּ חָל יוֹם שִׁבְעָה בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס בְּעֶרֶב הָרֶגֶל. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין הָרְחִיצָה, לְדִידָן דְּנוֹהֲגִין אִסּוּר רְחִיצָה כָּל ל', וּמֻתָּר לִרְחֹץ סָמוּךְ לָעֶרֶב וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד הַלַּיְלָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי); וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם חָל יוֹם ח' לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל שֶׁמֻּתָּר לְסַפֵּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וְאִם לֹא גִּלַּח בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ אַחַר הָרֶגֶל שֶׁהֲרֵי כְּבָר נִתְבַּטֵּל מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים; אֲבָל בְּתוֹךְ הָרֶגֶל לֹא יְגַלַּח, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ קֹדֶם הָרֶגֶל. וְאִם חָל יוֹם שִׁבְעָה שֶׁלּוֹ בְּשַׁבָּת עֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְגַלֵּחַ בְּחֹל הַמּוֹעֵד כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְגַלֵּחַ קֹדֶם.
ט הָא דְּרֶגֶל מְבַטֵּל גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, בִּשְׁאָר מֵתִים; אֲבָל בְּאָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר עַד שֶׁיִּגְעֲרוּ בּוֹ חֲבֵרָיו, אֲפִלּוּ פָּגַע בּוֹ הָרֶגֶל לְאַחַר ל' יוֹם, אֵינוֹ מְבַטֵּל.
י וְאִם חָל אֶחָד מִיְּמֵי הָאֲבֵלוּת, חוּץ מֵהַשְּׁבִיעִי, בְּעֶרֶב הָרֶגֶל, מֻתָּר לְכַבֵּס, וְלֹא יִלְבְּשֶׁנּוּ עַד הַלַּיְלָה; וְטוֹב לִזָּהֵר מִלְּכַבֵּס עַד אַחַר חֲצוֹת, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁמִּפְּנֵי הָרֶגֶל הוּא מְכַבֵּס; אֲבָל לִרְחֹץ, אָסוּר עַד הַלַּיְלָה; וְיֵשׁ מַתִּירִין לִרְחֹץ אַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. הַגָּה: וּלְדִידָן דְּנוֹהֲגִים אִסּוּר רְחִיצָה כָּל ל', אָסוּר לִרְחֹץ דְּהָא הָרֶגֶל לֹא בִּטֵּל מִמֶּנּוּ רַק גְּזֵרַת שִׁבְעָה; וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן כִּבּוּס בְּמָקוֹם דְּנוֹהֲגִין אִסּוּר כִּבּוּס כָּל שְׁלֹשִים.
יא רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים חֲשִׁיבֵי כִּרְגָלִים לְבַטֵּל הָאֲבֵלוּת.
יב נָהַג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הַפֶּסַח, אוֹתָהּ שָׁעָה חֲשׁוּבָה כְּשִׁבְעָה וּשְׁמֹנָה יְמֵי הַפֶּסַח, הֲרֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם (עוֹד) ט"ו.
יג שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי עֲצֶרֶת חֲשׁוּבָה כְּז'; וַעֲצֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁאִם לֹא הִקְרִיב קָרְבְּנוֹת עֲצֶרֶת בַּעֲצֶרֶת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כָּל ז' חָשׁוּב כְּז', הֲרֵי י"ד וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם (עוֹד) י"ו; וְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל עֲצֶרֶת עוֹלֶה לְמִנְיַן הי"ו.
יד שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזֵרַת שְׁלֹשִׁים מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים; וְהוּא הַדִּין לְקוֹבֵר מֵתוֹ בִּשְׁלֹשָׁה לְתִשְׁרֵי, שֶׁמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים.
טו שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה מִפְּנֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים; וּגְזֵרַת שְׁלֹשִׁים מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ הֶחָג, וּמְגַלֵּחַ בְּעֶרֶב הֶחָג.
טז שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הֶחָג וְהֶחָג, הֲרֵי י"ד, וּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת שִׁבְעָה, הֲרֵי כ" א יוֹם וְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הֲרֵי כ"ב, וּמַשְׁלִים עֲלֵיהֶם ח'.
יז שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּשַׁבָּת אוֹ בָּרֶגֶל, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְרֶגֶל נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה, דִּינוֹ כְּדִין שָׁמַע שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אַחַר הַשַּׁבָּת וְהָרֶגֶל, אֶלָּא שֶׁבְּשַׁבָּת וּבָרֶגֶל נוֹהֵג דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה.
יח שָׁמַע שְׁמוּעָה רְחוֹקָה בְּשַׁבָּת אוֹ בָּרֶגֶל, אֵינוֹ נוֹהֵג בָּהֶם אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁבְּצִנְעָה; אֶלָּא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ הָרֶגֶל נוֹהֵג שָׁעָה אַחַת, וְדַיּוֹ.
יט שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּשַׁבָּת, שַׁבָּת עוֹלָה לְיוֹם אֶחָד וּלְמָחָר קוֹרֵעַ וְהָוֵי לֵיהּ יוֹם שִׁשִּׁי שְׁבִיעִי לַאֲבֵלוּת.
כ אִם עֲשָׂרָה יָמִים אַחַר הֶחָג שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּעֶרֶב הֶחָג, אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִמְנֶה שָׁעָה אַחַת לִפְנֵי הֶחָג שִׁבְעָה וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג וְיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת כ" א וַעֲשָׂרָה יָמִים אֲחֵרִים הֲרֵי ל" א, אֵין לָזֶה דִּין שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אֶלָּא דִּין שְׁמוּעָה קְרוֹבָה; שֶׁאֵין הָרֶגֶל עוֹלֶה לְמִי שֶׁלֹּא נָהַג אֲבֵלוּת קֹדֶם לוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן לְמִי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁמֵּת לוֹ מֵת.
א סָעִיף א (א) בתוך הרגל - בין ביו"ט בין בחוה"מ:
ב סָעִיף א (ב) לא חל וכו' - דאתי מ"ע דשמחת הרגל שהוא עשה דרבים ודחי אבילות דהוא רק מצוה דיחיד:
ג סָעִיף א (ג) ברגל - ומ"מ הנר שרגילים להדליק כל שבעה ידליק תיכף ואין זה תלוי במה שהרגל מבטל האבילות או שאינו חל עד אחר הרגל רק שלא ידליק במקום שאוכלים שם וכ"ש בהחדר שמת שם שמא מתוך כך יבוא להספידו אלא ידליק במקום שאין אוכלין שם. אכן כיון שאין נהנה לאור זה כלל לא ידליק בעצמו ביו"ט אלא ע"י עכו"מ [פמ"ג בסימן קל"ב והגרע"א בסימן תקי"ד]:
ד סָעִיף א (ד) ומונה שלשים מיום הקבורה - ושמיני עצרת אינו נחשב בזה רק יום אחד:
ה סָעִיף א (ה) ככל גזירת שלשים - דהיינו בגילוח ותספורת ורחיצה בחמין ועוד דברים המבוארים ביו"ד בהלכות אבילות:
ו סָעִיף ב (ו) מיום טוב שני האחרון - לאפוקי יו"ט שני הראשון לא גרע מחוה"מ דאינו עולה מן המנין:
ז סָעִיף ב (ז) אע"פ שאינו נוהג וכו' - ומיירי זה הסעיף שמת בתוך הרגל דאלו אם מת ביום אחרון מבואר דעת המחבר לקמיה דנוהג בו אבילות:
ח סָעִיף ב (ח) עולה לו מן המנין - וה"ה בשני ימים טובים של ר"ה בין שנקבר ביום א' ע"י עכו"מ ובין שנקבר ביום שני שאינו נוהג בהן אבילות לכו"ע מ"מ יום שני עולה לו מן המנין:
ט סָעִיף ב (ט) עיין ביו"ד וכו' - ט"ס הוא כי לא נזכר שם מדין זה:
י סָעִיף ג (י) מתו - דוקא ז' מתי מצוה שהם מפורשים בתורה אבל אותם שהוסיפו עליהם (כמה דאיתא ביו"ד סוף סי' שע"ד) אין אבילותם אלא מדרבנן:
יא סָעִיף ג (יא) האחרון - משא"כ משא"כ יו"ט שני של גליות בתחלת פסח או החג לא גרע מחוה"מ:
יב סָעִיף ג (יב) יום מיתה וקבורה - אבל אם מת מאתמול ונקבר ביום אחרון יום קבורה מד"ס ואינה דוחה יו"ט אע"פ שהוא רק מדברי סופרים:
יג סָעִיף ג (יג) של תורה - דמדהזהירה התורה לטמא לקרובים אפילו לכהנים וכ"ש דישראלים חייבים לטמא לקרוביהם והכל הוא כדי שלא ימנעו מלהתאבל עליהם ש"מ דביום מיתה חייב להתאבל עליהם:
יד סָעִיף ג (יד) דאין נוהג וכו' - טעמם דס"ל דאפילו אבילות יום ראשון הוא רק מדרבנן ולכך שמחת הרגל עדיפא דהוא מצוה של רבים:
טו סָעִיף ד (טו) לא חלה עליו אבילות - ולא ישנה כסותו אע"ג דשאר אבל משנה ברגל מ"מ זה שלא התחיל עדיין באבילות אין לנהוג כן ברגל גם אין משנה מקומו הואיל ולא שינה קודם יו"ט. ולענין תפילין בחוה"מ ביום ראשון שמת לו מת עיין לעיל בסימן ל"ח במ"ב ס"ק ט"ז ועיין בשע"ת בסימן זה:
טז סָעִיף ד (טז) שבצנעה - היינו רחיצה בחמין ותשמיש ות"ת נוהג בכל זה אבילות ואסור ויש מתירין בת"ת ומ"מ לענין לעלות לתורה ברגל לצרפו למנין הקרואים נראה דלכתחלה אינו כדאי:
יז סָעִיף ה (יז) אנינות נוהג בו - שאסור בבשר ויין וכל הדינים השייכים לאנינות עיין ביו"ד סי' שמ"א:
יח סָעִיף ה (יח) ואינו רוצה לקוברו - שהנכרים אינם רוצים לקוברו:
יט סָעִיף ה (יט) משעה שמחשיך - אבל לא מקודם וגם דוקא אם הוא מחשיך אבל אם אינו מחשיך אע"פ שהוא סמוך לערב חייב בכל המצות כתב המ"א דוקא בשעה שהוא מחשיך אבל בליל יו"ט שני חייב בכל המצות דדוקא ביום של יו"ט שני אמרינן דכחול שויוהו רבנן אבל לא בלילה שלפניו כיון שאין דרך לקבור בלילה ולפ"ז היכא דמת לו מת בשמיני עצרת מותר לקדש בליל שמחת תורה ולברך המוציא ובהמ"ז:
כ סָעִיף ה (כ) והוא רוצה לקברו בו ביום - לאו דוקא אלא ר"ל כל שהיכולת בידו לקברו ולאפוקי אם א"א לקברו מחמת חג העכו"מ או אונס אחר לא חל עליו דין אנינות ועיין לעיל בסימן ע"א במ"ב סקי"א:
כא סָעִיף ה (כא) חל עליו אנינות - ואונן ברגל אסור בד"ת דהוא אסור בשמחה ופקודי ד' ישרים משמחי לב וכ"ש שאסור לעלות בתורה [מ"א ע"ש] והנה מדבריו משמע דאף בשעה שאינו רוצה לקברו וביו"ט ראשון או כגון בלילה שאין דרך לקברו אפ"ה אסור בד"ת ועיין בדגול מרבבה שמשיג ע"ז דכיון שאז אין דין אנינות עליו למה יהא אסור בד"ת וכן מפקפק ע"ז בספר בגדי ישע ע"ש:
כב סָעִיף ו (כב) מלאכתו נעשית ע"י אחרים וכו' - אפילו בדבר שאינו אבד דבדבר האבד מותר ע"י אחרים אפילו בביתו ואפילו בימים הראשונים שאחר הרגל וכדאיתא ביו"ד סימן ש"פ ס"ה ועיין בלבוש שכתב דאם הוא דבר האבד מותר לעשות בעצמו ובמאמר מרדכי מפקפק עליו ע"ש הטעם אכן אם לא יוכל לעשות ע"י אחרים והוא דבר האבד אפשר דבענינינו יש לסמוך על הי"א המובא שם בהג"ה:
כג סָעִיף ו (כג) בבתיהם - אף דגם בכל אבל ג"כ מלאכתו נעשית ע"י אחרים בבתיהם כדאיתא ביו"ד שם סי"ח אכן התם דוקא בקבלנות ובאופן שקבלו המלאכה קודם שנעשה אבל והכא מותר אפילו בימי אבילות [כ"מ מהגר"א]:
כד סָעִיף ו (כד) ביתו - ושותף של אבל שמת לו מת ביו"ט פסק הגאון מהר"ש מפראג לאסור [לפתוח חנותו] כמו בשאר אבילות [ור"ל דצריך להמתין ג' ימים אחר יו"ט כמו דנוהגין בשאר אבילות לענין שותף כדאיתא שם ביו"ד סכ"א באחרונים ע"ש] כ"כ הבה"ט בשם אליהו זוטא אכן בחכמת אדם הלכות אבילות כלל קס"ט דין ב' הביא בשם א"ר להקל דהיינו אם מת ביום א' דחוה"מ מותר להשותף לפתוח חנותו תיכף אחר יו"ט וע"ש בחכמ"א שדעתו דאפילו מת בערב יו"ט אחרון ג"כ מותר להשותף לפתוח חנותו תיכף אחר יו"ט ועיין בבה"ל שביררנו דהפריז על המדה ודיינו אם נקיל כא"ר:
כה סָעִיף ו (כה) ואין צריכין וכו' - וכן אין לנחם אבל בע"ש שאחר הרגל קודם ברכו בביהכ"נ כנהוג אם כבר עברו שבעה ימים למיתת המת [אחרונים]:
כו סָעִיף ז (כו) ונהג אבילות אפילו שעה אחת - לאו דוקא שעה אלא ר"ל זמן מועט מאד [אחרונים] ועיין פמ"ג דלאו דוקא אם נהג בחליצת מנעל ה"ה אם נהג בכפיית המטה או אחד משאר דברים השייכים לשבעה בטלה ממנו עי"ז גזירת שבעה:
כז סָעִיף ז (כז) וימי הרגל עולים וכו' - ומטעם שלשים אסור ללבוש בתוך הרגל כלים מגוהצים חדשים ולבנים וכן מה שהתירו לפעמים לספר ולכבס בתוך הרגל כגון הבא ממדינת הים וכל השנויים לעיל בסימן תקל"א ס"ב וסימן תקל"ד מחמת איסור שלשים אסור בכולם. וחתן שנשא אשה ערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת אין הרגל עולה לו למנין שלשים שהרי בתוך שבעת ימי המשתה היה מותר בגיהוץ ותספורת ואינו חושש לאבילות כלל וכדאיתא ביו"ד סימן שמ"ב ומה שהיה זהיר ברגל שלא לגהץ ולספר הוא מחמת הרגל לחוד נמצא שלא נהג אבילות ברגל כלל וע"כ צריך לנהוג לאחר שהשלים ימי משתה שלו שבעת ימי אבלות ואח"כ שלשים:
כח סָעִיף ז (כח) ודינו כדין קובר וכו' - שנוהג בו דברים שבצנעא ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל וימי הרגל עולין לו למנין שלשים וכנ"ל בס"א:
כט סָעִיף ח (כט) אפילו חל יום שבעה בערב הרגל וכו' - דקיי"ל מקצת היום ככולו לענין אבילות לפיכך יום שביעי עולה לו לכאן ולכאן תחלת יום השביעי הוא תשלום השבעה ואח"כ מתחיל יום שמיני דהוא נחשב מהתחלת שלשים וכיון דהתחיל יום אחד מן השלשים א"צ לשמור תו כלום לאחר הרגל מן השלשים דבא הרגל ומפסיקו ויותר מזה דאפילו בזה היום גופא מותר לגלח ולכבס אפילו בגיהוץ משום כבוד הרגל:
ל סָעִיף ח (ל) וה"ה הרחיצה לדידן דנוהגין וכו' - ר"ל אף לדידן דבעלמא נוהגין איסור רחיצה כל ל' מ"מ בענינינו אינו חמור מתספורת ומותר אפילו רחיצה בחמין:
לא סָעִיף ח (לא) סמוך לערב - כדי שיהיה ניכר שהוא משום כבוד הרגל וזה הדין הוא אפילו אם חל יום ח' או ט' בערב הרגל. ודוקא בכל עיו"ט אבל בע"פ מותר בכל אחר חצות דהיינו מזמן שחיטת הפסח ואילך דאז הוא יו"ט דאסור במלאכה ולכן מותר ברחיצה אחר חצות תיכף וכן בכיבוס אבל לגלח מותר אפילו קודם חצות כיון דאחר אסור לו לגלח אחר חצות כדאיתא בהלכות פסח:
לב סָעִיף ח (לב) וא"צ להמתין עד הלילה - קאי ארחיצה דאלו תספורת וכביסה בלילה אסור ובודאי צריך לעשות סמוך לערב דהיינו אחר תפלת המנחה וכדלקמיה:
לג סָעִיף ח (לג) לא יגלח וכו' - פשוט דה"ה לענין כיבוס:
לד סָעִיף ט (לד) עד שיגערו וכו' - ואם גערו בו אף ביום ל' מותר [א"ר]:
לה סָעִיף י (לה) אחד מימי האבלות - אפילו יום ראשון:
לו סָעִיף י (לו) מותר לכבס - דכיון דבלילה א"א לו לכבס מפני יו"ט התירו לו ביום מפני הרגל אבל תספורת אסור עד שלשים:
לז סָעִיף י (לז) עד אחר חצות - לדעת רמ"א לעיל בס"ח לא יכבס עד סמוך לערב:
לח סָעִיף י (לח) לרחוץ אסור עד הלילה - ר"ל אפילו בצונן דהא אפשר לרחוץ בלילה בצונן ובחוה"מ מותר אף בחמין דהא בטל ממנו גזירת שבעה:
לט סָעִיף י (לט) ויש מתירין לרחוץ וכו' - דוקא לרחוץ אבל שארי דיני אבילות כגון ישיבת קרקע וחליצת מנעל נוהג עד שתחשך [מ"א]:
מ סָעִיף י (מ) המנחה - משמע דצריך שיתפלל מנחה תחלה דאז חל עליו קדושת הרגל [מ"א] ועיין בישועות יעקב שכתב דמ"מ בעוד היום גדול נוהג דיני אבילות אבל סמוך לחשיכה שהוא ביה"ש ואפשר דאף בזמן תוספות יו"ט אינו נוהג ועיין בב"ח סימן רס"א כתב דזמן קבלת שבת חל שתי שעות סמוך לערב:
מא סָעִיף י (מא) אסור לרחוץ וכו' - ר"ל סמוך לחשיכה וכן בחוה"מ אסור לרחוץ עד תשלום שלשים דדינו כמו תספורת:
מב סָעִיף י (מב) דהא הרגל לא בטל וכו' - ומ"מ המנהג להקל בזה כמש"כ הרמ"א ביו"ד סימן שצ"ט ס"ה ויש מאחרונים שסוברין דאין להקל לרחוץ בחמין רק בצונן [ומ"מ בחוה"מ בודאי יש לסמוך להקל] ואפילו לדעת המקילין בחמין הוא דוקא בעיו"ט וכן בחוה"מ משום כבוד הרגל אבל אחר הרגל אסור ברחיצה וכיבוס עד שלשים שהרי הרגל לא ביטל ממנו גזירת שלשים ועיין בהגהות אמרי ברוך ביו"ד סימן שצ"ט:
מג סָעִיף יג (מג) עולה למנין הט"ז - אחרי דאנו בקיאין בקביעא דירחא ועיקר יו"ט אינו אלא יום א':
מד סָעִיף יד (מד) שמגלח בעיוה"כ - דהוא יום שביעי ועולה לכאן ולכאן וכנ"ל בס"ח וכ"ש דמותר רחיצה וכיבוס ועיין לקמן בסימן תר"ו במ"א סוף הסימן דמצדד שם לענין רחיצה שעה או שתים קודם חשיכה ולא קודם ובענינינו שנשלם שבעה אפשר להקל אפילו קודם:
מה סָעִיף טו (מה) ומגלח בערב החג - וכ"ש שמותר רחיצה וכיבוס דאיסורן עד שלשים אינו אלא מנהגא וזמן הגילוח והשאר הוא כמבואר בס"ח בהג"ה:
מו סָעִיף טז (מו) ושמיני עצרת שבעה - דהוא חשוב רגל בפ"ע ונוטל עליו שבעה ימים ואף דשמ"ע גופא אין לו תשלומין לקרבנותיו כמו עצרת בסי"ג מ"מ כיון דהוקשו כל המועדים כולהו להדדי מדכתיב אחר כל המועדים אלה מועדי ד' ע"כ דין אחד להם:
מז סָעִיף טז (מז) ויום שני של שמ"ע וכו' - ר"ל אף בחו"ל שעושין שני ימים נחשב יום שני לענין שלשים כשאר ימות החול שלא יהיה צריך אח"כ להוסיף עוד רק ח' ימים:
מח סָעִיף יז (מח) שמע שמועה קרובה - היינו שהוא תוך ל' שמת קרובו:
מט סָעִיף יז (מט) דינו כדין וכו' - כיון שלא היה יכול לנהוג אבילות בשעה ששמע לא חל עליו אבילות כלל:
נ סָעִיף יז (נ) אחר השבת והרגל - ואינו נוהג אלא שעה אחת במוצאי שבת ורגל:
נא סָעִיף יח (נא) שמועה רחוקה - דהיינו אחר שלשים יום כדאיתא ביו"ד סימן ת"ב ס"א:
נב סָעִיף יט (נב) ולמחר קורע - לאו דוקא ור"ל במוצאי שבת. ואם שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל שבת עולה לו ליום אחד ויו"ט מבטל גזירת שבעה [אחרונים] כתב הפמ"ג קדיש י"ל דאין הרגל מבטל ויש לו דין שבעה ושלשים אפילו נהג שעה אחת לפני הרגל ע"ש:
נג סָעִיף כ (נג) שאין הרגל עולה וכו' - ומ"מ יולדת שמת לה מת שחייבת להתאבל עליו וה"ה שאר חולה וא"א להן להתאבל מחמת חלישותן כיון שהם ידעו מזה אך מחמת אונס א"א להן לנהוג אבילות והרגל פגע בתוך ז' בטל מהן גזירת שבעה וה"ה לענין שלשים. ויתר דיני הפרטים השייכים לענין זה מבואר הכל ביו"ד סימן שצ"ט ע"ש:
א סָעִיף א ומונה שלשים. וש"ע עולה במקום ז' ומשלים ל' כמ"ש סי"ו (מ"ב סי' ע"א ורש"ל ודרישה וכ"נ דעת הש"כ בי"ד) והג"מ כתבו דאינו עולה רק ליום אחד וכ"פ הב"ח בשם התוס' והמרדכי וכ"פ הט"ז וכן נ"ל דדמי לשגג ולא נהג אבילות קודם הרגל שאין ש"ע נחשב לז' וגם הט"ז דחה ראיות של רש"ל ע"ש:
ב סָעִיף ב מי"ט שני האחרון. אפי' של ר"ה (טור סי' שצ"ט מ"ב ב"ח וש"ך) וט"ז כ' דוקא כשנקבר ביום שני דר"ה עולה לו אבל נקבר ביום ראשון אין עולה לו יום ב' ונ"ל להקל וע' במבי"ט ח"ג סי' פ"ט:
ג סָעִיף ג מתו בי"ט. דוקא ז' מתי מצוה עבי"ד סי' שצ"ט:
ד סָעִיף ג ויש חולקין. דס"ל שאין שום אבילות דאוריית':
ה סָעִיף ד לא חלה אבילות. ולא ישנה כסותו, אף על גב דשאר אבל משנה ברגל מ"מ זה שלא התחיל עדיין אבילות אין לנהוג כן ברגל (ר"מ לובלין סי' ק"ז) ונ"ל דאסור לחזור הפ' דאין חייב לחזור פ' המועדים כמ"ש ססי' רפ"ה עבי"ד סי' ת' ובט"ז שם ועמ"ש סי' תקנ"ד ס"ד ונ"ל דמניח תפילין ביום ראשון דהרא"ש כ' בפ' א"מ הטעם דאבל אסור בתפילין משום שהוא לו יום מר ואבל מעולל בעפר קרנו וזה לא שייך בח"ה דאין נוהג בו אבילות:
ו סָעִיף ה אנינות נוהג בו. שאסור בבשר ויין עבי"ד סי' שמ"א:
ז סָעִיף ה ואינו רוצה לקוברו. שהעכו"ם אין רוצים לקוברו:
ח סָעִיף ה משעה שמחשיך. אבל בשעה שאינו מתעסק בצרכי קבורה אין דין אנינות נוהג בו (הרא"ש) אבל בליל י"ט שני חייב בכל המצות דדוקא ביום שני כתב הרא"ש דכחול שוי' רבנן אבל בלילה שלפניו לא וכ"ש לדידן שנוהגין לעשות צרכי קבורה ע"י עכו"ם דחייב בליל' וכ"כ מהרי"ל היכא דמת לו מת בש"ע מותר לקדש בליל ש"ת אבל ביום כולי עלמא מודים שפטור אך לא יאמר ההגדה בפסח כיון דאית בה מדרש פסוקים (מור"ם לובלין שם) וכ"כ בדרישה בי"ד סימן שמ"א וכ"פ ט"ז דלא כש"כ שם שחולק בטלה דעתו נגד דעתם וכ"פ לקמן ססי' תרצ"ו גבי פורים וכ"ש ביום טוב ומשמע דביום אפי' אינו רוצה לקברו עתה חל עליו דין אנינות דכחול שווייה רבנן וכ"מ סימן ע"א וכ"ה בטי"ד ובב"י שם סימן שצ"ג וכ"מ ברא"ש ומיהו נ"ל דאם א"א לקוברו מחמת איד העכו"ם או מחמת אונס אחר לא חל עליו דין אנינות דדמי למי שהוא בתפיסה כמ"ש בי"ד סימן שמ"ח ועמ"ש ססי' תקכ"ו ומשמע מתשובת מור"ם דלעיל שאונן ברגל אסור בד"ת וכ"מ בי"ד שמ"א ס"ה בהגה שכתב דאסור בשמח' ופקודי ה' ישרים משמחי לב וכ"ש שאסור לעלות לתורה:
ט סָעִיף ז שעה א'. כלומר שעה מועטת [מ"ב]:
י סָעִיף ח וא"צ להמתין. קאי ארחיצה דתספורת א"א בלילה:
יא סָעִיף ח ואצ"ל אם חל כו'. וכששלמו לו ח' קודם הרגל פשיטא שהרגל מבטל ל' עיין בגמ':
יב סָעִיף י א' מימי האבילות. כגון יום ה' ו' דאז הרגל מבטל גזירת ז' ואינו מבטל גזירת ל':
יג סָעִיף י עד הלילה. כיון שיוכל לרחוץ בלילה בצונן עסי' תקי"א ס"ב:
יד סָעִיף י אחר תפילת המנחה. משמע דצריך שיתפלל מנחה תחלה דאז חל עליו קדושת הרגל וכ"מ בב"ח סי' תר"ו ועמ"ש סי' רצ"ב ודוקא בהנך שרי שבאים לכבוד הרגל דכשרוחץ עכשיו נהנ' ממנו ברגל אבל שאר דיני אבלות כגון ישיבת קרקע וחליצת מנעל נוהגין עד שתחשך כמ"ש בטי"ד סי' ת' וכ"כ הנ"י בהדיא גבי כפית המטה ועמ"ש סי' תרצ"ו:
טו סָעִיף י ולדידן וכו'. היינו מדינא אבל המנהג להקל כמ"ש רמ"א בי"ד סי' שצ"ט ס"ה [ש"כ וט"ז וב"ח] ובת"ה סי' רפ"ז כ' דמי שמת לו מת בע"ש ואותו שבת הוא ערב הרגל מותר לו לרחוץ בחמין בע"ש ע"ש וצ"ע דבססי' תר"ו משמע דלא התיר אלא משום טביל' מצוה משמע דבשאר רגל אסור לכן נ"ל דמ"ש רמ"א בי"ד וכן נוהגין קאי לאותן שאין נוהגין איסור רחיצה כל ל' אבל לדידן ס"ל רמ"א דיש לנהוג איסור בשאר רגל רק ביה"כ שרי מ"מ נ"ל להקל מאחר שכל האחרונים מקילין:
א סָעִיף יג הסי' זה מפורש בדברינו בי"ד סימן שצ"ט רק נעתיק כאן קצת דינים מחודשים שם נכתבים באורך וכאן בקיצור: (א) מונה הז' מי"ט כו'. משמע אפי' נקבר ביום א' ע"י עכו"ם ולא כמ"ש רש"ל לחלק דדוקא אם נקבר ביום ב' מונה מיום ב' אבל בר"ה אמרי' דוקא בנקבר ביום ב' מונה ז' מיום ב' אבל נקבר ביום א' אינו מונה אפי' מיום ב' ע"ש בי"ד מ"ש מזה בסי"ג:
ב סָעִיף ז וימי הרגל עולים לו למנין ל'. בי"ד סי' שצ"ט כ' הש"ע שהרי דין ל' דהיינו גיהוץ ותספורת נוהג ברגל ולא מתורת רגל בלבד אסור אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת רגל מותר ללבוש כלים מגוהצים חדשים ולבנים כו' ומדין אבילות אסור בכולם וזהו דעת הרמב"ן אבל הטור כ' שם בשם הרא"ש שאף בדין אבילות מותר ברגל איסור מה שהותר ברגל וכתבתי בי"ד שם שיש לפסוק כרמב"ן ולא כס' מ"ב שפיסק כהרא"ש עוד כתבתי שם בדין חתן שנשא אשה בערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת דפסק בספר הנ"ל דאע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות תוך ז' ימי משתה אין מונה ל' אלא אחר ימי המשתה כו' מ"מ זה החתן עולין לו ימי המשתה למנין ל' וכתבתי שם שאין הורא' זו נכונה אלא גם כאן אין עולין לו ע"ש:
ג סָעִיף י לרחוץ כו'. בי"ד סי' שצ"ט ס"ה בש"ע ורמ"א דנוהגין היתר לרחוץ אחר תפלת המנחה סמוך לחשכה וזה [סותר] מ"ש כאן. והעיק' כמ"ש בי"ד ושם כתבתי לתרץ דבריו:
ד סָעִיף טז והחג הרי י"ד וש"ע ז' כו'. דוקא במת קודם הרגל חשבי' ש"ע לז' אבל מת ברגל או בח"ה לא חשבי' ש"ע רק ליום א' ולא כרש"ל ומ"ב שנמשך אחריו כן הוכחתי בי"ד סי' שצ"ט:
ה סָעִיף יט וה"ל יום ו' ז' לאבילות. בי"ד סי' ת"ב ס"ו כתבתי דבמת בא' בשבת והוה יום ז' שלו בשבת דאין לנהוג איסור בדברי' שבצינעה רק בשחרית בהנץ החמה וע"כ שרי במנח' לקרותו לס"ת דלא כמו"ח ז"ל בזה עוד כתבתי שם באם יום הז' בשבת נוהגים קצת בעלי בתים לישב על הארץ בלילה שעה אחת והוא טעות גמור אלא א"כ שמע שמועה רחוקה בשבת שאז נוהג אבילות שעה אחת בלילה ולא כמו"ח ז"ל בזה:
א סָעִיף א לא. ומ"מ הנר שרגילים להדליק כל שבעה ידליק תיכף ואין זה תלוי במה שהרגל מבטל האבילות או שאינו חל עד אחר הרגל רק שידליק במקום שאין אוכלים שם משום צער עשו"ת נ"ש סי' ע"ג:
ב סָעִיף א ומונה. וש"ע אינו נחשב רק ליום אחד אחרונים וע' בסעיף י"ו מש"ש:
ג סָעִיף ב שני. משמע אפי' נקבר ביום ראשון ע"י עכו"ם ולא כרש"ל אבל בראש השנה דוקא בנקבר ביום שני מונה שבעה מיום שני אבל אם נקבר ביום ראשון אינו מונה אפי' מיום שני ט"ז וכ"כ המבי"ט ופר"ח מ"א אבל רוב פוסקים פסקו דאפי' בראש השנה אם נקבר ביום ראשון מונה שבעה מיום שני וע' בי"ד סי' שצ"ט סעיף קטן י"ג:
ד סָעִיף ד פרהסיא. ולא ישנה כסותו. אע"ג דשאר אבל משנה ברגל מ"מ זה שלא התחיל עדיין אבילות אין לנהוג כן ברגל ר"מ לובלין סימן ק"ז. וכתב המ"א ונ"ל דמניח תפילין ביום ראשון ע"ש:
ה סָעִיף ד שבצנעה. והם תשמיש ורחיצה ות"ת עי"ד. ואסור לחזור הפרשה במועד דאין חיוב לחזור פרשת המועדים. מ"א:
ו סָעִיף ה אנינות. שאסור בבשר ויין ע' י"ד סימן שמ"א:
ז סָעִיף ה שמחשיך. וכתב המ"א אבל בליל י"ט שני חייב בכל המצות דדוקא ביום שני כתב הרא"ש דכחול שויא רבנן אבל בלילה שלפניו לא וכ"ש לדידן שנוהגין לעשות צרכי קבורה ע"י עכו"ם דחייב בלילה וכ"כ מהרי"ל היכא דמת לו מת בש"ע מותר לקדש בליל ש"ת אבל ביום כ"ע מודים שפטור אך לא יאמר ההגדה בפסח כיון דאית בה מדרש פסוקים מור"ם מלובלין וכ"כ בדרישה בי"ד סימן שמ"א וכ"פ ט"ז דלא כש"ך שם ע"ש ומשמע דביום אפי' אינו רוצה לקברו עתה חל עליו דין אנינות דכחול שויא רבנן ומיהו נראה לי דאם אי אפשר לקברו מחמת איד העכו"ם או מחמת אונס אחר לא חל עליו דין אנינות. ומשמע מתשובה מור"ם דאסור לעלות לתורה עד כאן לשונו עיין שם:
ח סָעִיף ו ביתו. ושותף של אבל שמת לו מת ביום טוב פסק הגאון מהר"ש מפראג לאסור כמו בשאר אבילות. א"ז:
ט סָעִיף ז שעה א'. כלומר שעה מועטת. מ"ב:
י סָעִיף ז שלשים. וכן חתן שנשא ערב הרגל ובתוך הרגל מת לו מת אע"ג דחתן דעלמא שאירע לו אבילות תוך שבעת ימי המשתה אין מונין למ"ד אלא אחר ימי המשתה מ"מ חתן זה עולין לו שבעת ימי המשתה למנין למ"ד מ"ב. אבל הט"ז פסק דגם כאן אין ל' מן המנין וע' בי"ד סימן שצ"ט:
יא סָעִיף ח קודם. מי שמת לו אביו או אמו ושלמו למ"ד יום ביום א' של חג וגערו בו בתוך הרגל מותר לגלח בחה"מ כיון שלא היה יכול לגלח בערב י"ט הלק"ט ח"א סימן רפ"ה:
יב סָעִיף י מימי. כגון יום ה' או ו' דאז הרגל מבטל גזירות שבעה ואינו מבטל גזירות למ"ד:
יג סָעִיף י איסור וכו'. היינו מדינא אבל המנהג להקל כמ"ש רמ"א בי"ד סימן שצ"ט ס"ה. ש"ך ט"ז וב"ח והאחרונים ועמ"א:
יד סָעִיף טו שבעה. דוקא במת קודם הרגל חשבינן ש"ע לשבעה אבל מת ברגל או בחול המועד לא חשבינן ש"ע רק ליום אחד אחרונים ודלא כרש"ל ומ"ב. ועיין סעיף קטן ב' ועיין מהרי"ט צהלון סימן ע"ח ובספר בני חייא חי"ד סימן שצ"ט ובתשובת נ"ש סימן י"ח:
טו סָעִיף יט בשבת. כתב הט"ז [ביו"ד סי' ת"ב ס"ו כתבתי] דבמת באחד בשבת והוי יום שביעי שלו בשבת דאין לנהוג איסור בדברים שבצינעה רק בשחרית בהנץ החמה וע"כ שרי במנחה לקרותו לספר תורה עוד כתבתי שם באם יום השביעי בשבת נוהגים קצת בעלי בתים לישב על הארץ בלילה שעה אחת והוא טעות גמור אלא א"כ שמע שמועה רחוקה בשבת שאז נוהג אבילות שעה אחת בלילה ולא כב"ח ע' י"ד סימן ת"ב ס"ק ד' מש"ש:
א סָעִיף א ס"א הקובר כו'. שם כ' א':
ב סָעִיף ב ס"ב במקומות כו'. בה"ג והביאו הרא"ש וכל הפוסקים דלא עדיף משבת אע"ג שאינו נוהג עולה והטעם כ' בה"ג דשבת אף שנאמר בו עונג לא נאמר בו שמחה ע"ש: אם כו'. שם כ' בטור דעולה:
ג סָעִיף ג אם היה כו'. שהקשו על בה"ג מכתובות שאמר שם מכניסין את המת כו' ואי יום ראשון דאורייתא היאך מקילין ביום ראשון ותי' הרא"ש דאין אבילות מדאורייתא אלא יום מיתה וקבורה וכמ"ש בזבחים ק' א' רב מרי אמר כו' ושם קוברים ביום המחרת ולכך מותר בתשמיש ביום המיתה וכן יום הקבורה נדחה מפני שבעת ימי המשתה: הואיל כו'. בה"ג וכמש"ש י"ד ב' אבל אינו נוהג אבילותו ברגל אי כו' אתי עשה כו' ודוקא ביו"ט ראשון וחה"מ אבל בי"ט אחרון ל"ל עשה כיון שהוא מדרבנן: ואבילות יום כו'. כמ"ש הרי"ף בספ"ב דברכות דיום ראשון דאורייתא ושאר ימים אפילו לילה הראשונה מדרבנן כמש"ש בגמרא מ"ט דר"נ קסבר כו' ובספ"ט דפסחים אונן טובל כו' קסבר אנינות לילה דרבנן כו' וכן בפי"ב דזבחים ס"ל לר"ש ורבי דאנינות לילה דרבנן ור"י ס"ל דאורייתא ומ"ש במ"ק שם אי אבלות דמעיקרא אתי עשה כו' לרווחא דמילתא אפילו למ"ד אנינות לילה מדאורייתא ומת בערב הרגל וז"ש בס"ב דמונה מיו"ט השני כיון שאינו ביום המיתה הוא גם כן דרבנן: אבל אם כו'. רמב"ם וכמ"ש בפ"ק די"ט מי לא מודה ריב"ז כו' ובספ"ג דעירובין ע"ש ושם: ויש חולקין כו'. דמ"ש אנינות יום ראשון דאורייתא לד"ה היינו לענין אכילת קדשים ומ"ש בברכות שם קסבר כו' ה"ק כיון דמדרבנן הוא לענין אכילת קדשים מקילינן נמי לענין אבילות ובלא"ה לא היה מקיל וכן אנינות קודם שיקבר המת לענין שאסור בו הוא גם כן מדרבנן ואין ענין לאנינות דאורייתא וראייתם מדאמרינן בבכורות מ"ט א' ולענין אבל אינו כן דא"ש הלכה כו' ואם איתא ביום ראשון שהוא דאוריי' ה"ל להחמיר בספקו וכן כל הקולות דמקילין באבל והא דקאמר אתי עשה לאו מדאורייתא אלא עשה דרבנן כמ"ש בר"ה בפ"ד מ"ט שבתון עשה כו' ואעפ"י שאינו אלא משום שבות וכן טבול יום הנכנס למחנה לויה עובר בעשה שאמרו בזבחים גם כן מדרבנן כמ"ש בפסחים ובריש יבמות:
ד סָעִיף ד ס"ד זה שאמרנו כו'. כתובות ד' א' ועתוס' שם ד"ה א"ר יוחנן והרמב"ן בסת"ה מביא ראיה מן הירושלמי ע"ש: מיהו כו'. אע"ג שבחתן שם אמרו הוא ישן כו' ומשוי שם מועד וחתן כנ"ל הא אמרו רב אשי אמר מי קמדמית כו' כיון דאקילו בה רבנן כו' ופירש הרא"ש משום דאקילו בה הרבה שהתירו להכניס המת לחדר כו' ובועל כו' משא"כ כאן ע"ש:
ה סָעִיף ה ס"ה אע"פ שאין כו'. ירושלמי פ"ג דברכות תני אם רצה כו' וכמו שפירש הרא"ש ברכות שם ופ"ג דמ"ק סימן ק"א ע"ש:
ו סָעִיף ו ס"ו בבתיהם. רי"ו וכמש"ש היתה מלאכתו ביד אחרים כו' אלא דשם דוקא בקבולת שקיל קודם אבילותו ודלא כתו' שם י"ט ב' ד"ה ומלאכתו כו': מנין הימים. שם כ' א' שלשה ימים האחרונים אין רבים כו':
ז סָעִיף ז ס"ז וימי הרגל כו' הרי כו'. שם כ"ד ב':
ח סָעִיף ח ס"ח וא"צ כו' ר"ל אף לס' ראשונה שבס"י שלרחוץ אסור עד הלילה כאן מותר כמש"ש הכל מודים כשחל שלישי כו' עד הערב וכפרש"י שם וש"מ דכאן לאבא שאול מותר ביום ומ"ש סמוך לערב היינו לסברא ראשונה שם אבל לסברא האחרונה שם צ"ל דכאן מותר אף בבוקר וכמש"ש תוס' שם ד"ה שאסור ועמש"ש: ואצ"ל כו'. דבזה אף רבנן מודי כמ"ש שם: אבל בתוך הרגל כו'. שם י"ז ב': ואם חל כו'. שם:
ט סָעִיף ט ס"ט הא דרגל כו'. עתוס' שם כ"ב ב' ד"ה עד כו':
י סָעִיף י ס"י ואם חל כו'. שם י"ט ב' הכל מודים וכ' בה"ג דל"ד שלישי דה"ה שאר ימים לבר משביעי והא דנקט שלישי משום דלת"ק קודם שלישי הרגל אינו מבטל כמש"ש ועתוס' שם והרא"ש: מותר כו' אבל כו'. כפרש"י שם ד"ה שאסור כו' והקשו תוס' שם מ"ש מיום השביעי דאמרינן מקצת יום ככולו ומותר בגזירת שלשים ביום דאמרי' מגלח בערב הרגל ותי' הראב"ד שאני רחיצה דאפשר בלילה וז"ש מותר לכבס ולא כו': ויש מתירין. כפירוש דל"ד עד הערב אלא עד אחר תפלת כו': ולדידן כו'. כנ"ל דלהכי לא נקט יום א' או ב' וכן להכי לא נקט אלא רחיצה:
יא סָעִיף יא סי"א ר"ה וי"כ כו'. שם כ"ד ב' אדבריה כו' אע"ג שאמרו שם אנא מסתברא אמרו כו' מ"מ כן הלכה כמ"ש בס"פ יוצא דופן ע"ש:
יב סָעִיף יד סי"ד ומגלה כו' וה"ה כו'. ומש"ש הרי כאו י"ד לענין שבוע שלישית כמ"ש בי"ד סימן שצ"ט סי"ב:
יג סָעִיף יז סי"ז אלא שבשבת כו'. כמו בקובר ברגל אף שאינו עולה וכן בחתן:
יד סָעִיף יח סי"ח שמע שמועה דחוקה כו'. דא"צ לנהוג בדיני אבילות אלא לסימן בעלמא ונוהג בלילה וע' ברא"ש סימן ע"ו בשם הרמב"ן ודייק שם ממ"ש ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל ר"ל דאינו אסור אלא בנעילת הסנדל ע"ש:
טו סָעִיף יט סי"ט שמע כו'. ע' תוס' שם י"ז ב' ד"ה כשחל כו' וכן אוקמינן בירושלמי שם פ"ג הלכה ה' לחד אוקימתא דאמר שם חל יום השמיני שלו להיות בשבת מגלח ע"ש היך אפשר תיפתר שגררתו חיה ונתייאשו מלבקש כו' אית דאמרי שבאתה לו שמועה קרובה בשבת: אם כו' שאין הרגל כו'. כמש"ש כ"ד ב' הלכך יום א' לפני החג כו' וכנ"ל סט"ז ואף שעלו קודם לשמיני עצרת י"ד יום אינה מבטלת גזירת שלשים הואיל ולא נהג גזירת ל' כלל וכ"ש במי שלא ידע כלל ועוד שאם שמע ביום ל' אע"ג דאמרינן מקצת יום ככולו ולא אמרינן לזה שהיו שמועה רחוקה וראיה ממ"ש שמע שמועה קרובה בשבת ולמ"ש כו' וע"כ ששבת הוא יום שלשים דאי יום כ"ט היאך נעשית במ"ש רחוקה הא עדיין גזירת שלשים עליו בתחילת ליל מ"ש אף כל הלילה ואמרו שם שמע שמועה קרובה במוצאי רגל ולמוצאי רגל כו' ואם איתא היאך משכחת להאי אי במת שבעה קודם רגל אפילו ברגל רחוקה היא לזאת הסברא ואי בתוך שבעה אפילו לאחר הרגל קרובה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.