א חֹל הַמּוֹעֵד אָסוּר בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית; לְפִיכָךְ אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד; וּמִטַּעַם זֶה אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמֵּת לְבֵית הַקְּבָרוֹת עַד שֶׁיִּהְיֶה הַקֶּבֶר מְתֻקָּן.
ב נָשִׁים מְעַנּוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁכֻּלָּם עוֹנוֹת כְּאַחַת; אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ; וְלֹא מְטַפְּחוֹת, דְּהַיְנוּ לְהַכּוֹת כַּף אֶל כַּף; נִקְבַּר הַמֵּת, אַף לֹא מְעַנּוֹת.
ג כָּל ל' יוֹם לִפְנֵי הַמּוֹעֵד אָסוּר לְהַסְפִּיד עַל מֵּת שֶׁמֵּת לוֹ לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ הֶסְפֵּד בְּלֹא זֶה, כְּגוֹן שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בְּתוֹךְ ל' שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ אֲפִלּוּ מֵת עֶרֶב הָרֶגֶל, אָסוּר לְהַסְפִּיד עִמּוֹ עַל הַמֵּת שֶׁמֵּת לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים יוֹם קֹדֶם הַמּוֹעֵד.
ד מִי שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה בְּתוֹךְ ל' יוֹם קֹדֶם הָרֶגֶל, נִרְאֶה לִי שֶׁמֻּתָּר לְסָפְדוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה.
ה נִרְאֶה לִי שֶׁמַּה שֶּׁאָנוּ נוֹהֲגִים בְּתַשְׁלוּם הַשָּׁנָה לִסְפֹּד הַמֵּת וּלְהַזְכִּיר נִשְׁמָתוֹ אֵינוֹ בִּכְלָל זֶה, וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים לָרֶגֶל.
ו אֵין קוֹרְעִין עַל הַמֵּת בְּחֹל הַמּוֹעֵד, אֶלָּא לִקְרוֹבָיו שֶׁהֵם חַיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְכֵן עַל חָכָם אוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר; אוֹ אִם עָמַד שָׁם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה; וְעַל קָרוֹב שֶׁחַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו; וְעַל חָכָם קוֹרֵעַ אֲפִלּוּ אֵינוֹ בְּפָנָיו אֶלָּא שֶׁבָּאָה לוֹ שְׁמוּעָה בַּמּוֹעֵד אִם הוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם; וְעַל אָדָם כָּשֵׁר אֵינוֹ קוֹרֵעַ אֶלָּא אִם כֵּן יָדַע בֵּין מִיתָה לִקְבוּרָה. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים. וְנָהֲגוּ בְּנֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לִקְרֹעַ בַּמּוֹעֵד כִּי אִם עַל אָבִיו וְאִמּוֹ; וְעַל שְׁאָר הַמֵּתִים קוֹרְעִים לְאַחַר הַמּוֹעֵד (מַהֲרִי"ל וְתְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רפ"ח); וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, יֵשׁ לִקְרֹעַ עַל כֻּלָּם.
ז אֵין חוֹלְצִין כָּתֵף אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת הַמְחֻיָּבִים לְהִתְאַבֵּל עָלָיו, אוֹ עַל חָכָם.
ח מַבְרִין בְּחֹל הַמּוֹעֵד, וְהוּא שֶׁלֹּא יַבְרוּ בָּרְחָבָה אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת; וְלֹא יַבְרוּ הָאָבֵל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶלָּא עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת, לְפִי שֶׁאֵין כְּפִיַּת הַמִּטָּה בָּרֶגֶל כְּלָל.
ט עַל הֶחָכָם מַבְרִין הַכֹּל בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּתוֹךְ הָרְחָבָה כַּדֶּרֶךְ שֶׁמַּבְרִין אֶת הָאֲבֵלִים, שֶׁהַכֹּל אֲבֵלִים עָלָיו.
י עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת בְּחֹל הַמּוֹעֵד; גּוֹזְזִין שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִים כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן בֶּחָצֵר שֶׁבּוֹ הַמֵּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא לְצֹרֶךְ הַמֵּת; וְאִם לֹא הָיוּ לָהֶם נְסָרִים, מְבִיאִים קוֹרוֹת וְנוֹסְרִים מֵהֶם נְסָרִים בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ הַבַּיִת; וְאִם הָיָה אָדָם מְפֻרְסָם, עוֹשִׂים אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק. אֲבָל אֵין כּוֹרְתִין עֵץ מִן הַיַּעַר לִנְסֹר מִמֶּנּוּ נְסָרִים לָאָרוֹן, וְאֵין חוֹצְבִין אֲבָנִים לִבְנוֹת בָּהֶם קֶבֶר; וּבְמָקוֹם שֶׁהַיְּהוּדִים מְעַט דָּרִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְהַכֹּל יוֹדְעִים כְּשֶׁיֵּשׁ מֵת בָּעִיר, הַכֹּל חָשׁוּב כִּמְפֻרְסָם.
יא אֵין חוֹפְרִים כּוּכִין בַּחֲפִירָה וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן בְּחֹל הַמּוֹעֵד לִהְיוֹת מוּכָנִים לַמֵּת שֶׁיָּמוּת; אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם, שֶׁאִם הָיָה אָרֹךְ מְקַצְּרוֹ אוֹ מַאֲרִיכוֹ אוֹ מַרְחִיבוֹ.
יב אֵין לִתְלֹשׁ עֲשָׂבִים וְעָפָר בְּחֹל הַמּוֹעֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת כְּמוֹ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת בַּחֹל דִּין צִדּוּק הַדִּין בַּמּוֹעֵד עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' ת"א (סָעִיף ו').
א סָעִיף א (א) ומטעם זה אין מוליכין וכו' - ר"ל כדי שלא ישתהא המת ברחוב ויבואו להספידו:
ב סָעִיף ג (ב) אסור להספיד וכו' - שאין המת משתכח מן הלב עד אחר שלשים יום ואי יספידו פחות מל' יום לפני הרגל יבוא עי"ז לבכות ולהצטער ברגל דעדיין לא שכחו ואפילו אם המספיד אינו נוטל שכר עבור זה רק בחנם לשם מצוה ג"כ אסור ואין נ"מ בין אם המספיד הוא אדם אחר או אחד מן האנשים שמוטל עליו אבילותיו:
ג סָעִיף ג (ג) על המת שמת לו מלפני שלשים וכו' - ואפילו על ת"ח שמת ובתשובת עולת שמואל מתיר לעשות הספד על אדם גדול אפילו על שמועה רחוקה אם לא היתה שעת הכושר מקודם וכן מצדד בנחל אשכול ע"ש ועיין בשע"ת:
ד סָעִיף ג (ד) קודם המועד - וקודם ר"ה ויו"כ אי חשיב כרגלים לענין זה צ"ע [פמ"ג] ובישועות יעקב מיקל בר"ה ויו"כ ועיין בתורת אדם במה שמביא בשם ר"נ גאון שבחודש אלול מותר:
ה סָעִיף ג (ה) שמותר - מפני שהוא לו חדשה והמרירות קבוע לו בלבו ואינה מיתוספת בשביל ההספד וזה מותר אפילו אם המספיד נוטל שכר ואפילו על שאר כל אדם שאינו ת"ח:
ו סָעִיף ג (ו) אסור להספיד עמו וכו' - דעכ"פ דעכ"פ ע"י זה מיתוסף לו עוד צער במועד:
ז סָעִיף ד (ז) נ"ל שמותר לספדו - דהמרירות כבר קבוע בלבו בלא ההספד ודינו כמת בתוך ל' יום קודם הרגל שמותר להספידו קודם הרגל:
ח סָעִיף ה (ח) ולהזכיר נשמות - ואין זה מה שנוהגין להזכיר נשמות באל מלא רחמים שזה אף ברגל עצמו מותר ואינו הספד אלא שמתפללין עליהן:
ט סָעִיף ה (ט) אינו בכלל זה - דאדרבה דעתו להפסיק עי"ז אבילותו שהרי קודם לכן לובשים שחורים ואח"כ מסירין אותם ולובשין לבנים [ב"י]:
י סָעִיף ה (י) בתוך שלשים לרגל - אבל במועד גופא בודאי אסור להספידו אף באופן זה:
יא סָעִיף ו (יא) אלא לקרוביו - אבל מי שאינו חייב ורוצה לקרוע מפני הכבוד אסור. ואפילו לקרוביו דוקא אם מת בחוה"מ אבל אם מת ביו"ט אין לקרוע במועד עד אחר יו"ט דההיא שעתא לאו שעת חימום ולאו שעת שמועה הוא:
יב סָעִיף ו (יב) על חכם - ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו אינו יודע לישא וליתן בה. ואין בזמנינו ת"ח כזה [מ"א]:
יג סָעִיף ו (יג) ועל קרוב וכו' - השתא מפרש ואזיל את דבריו הקודמין:
יד סָעִיף ו (יד) אם הוא בתוך שלשים - אבל אם הוא לאחר שלשים אינו קורע במועד אפילו על אביו ואמו [יו"ד סימן ש"מ סל"א בש"ך שם]:
טו סָעִיף ו (טו) ועל אדם כשר וכו' - ואם עמד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע אפילו באיננו אדם כשר ועיין ביו"ד סימן ש"מ ס"ו בהג"ה שנהגו להקל אפילו באדם כשר אא"כ עומד עליו בשעת יציאת נשמה:
טז סָעִיף ו (טז) ויש חולקין - דס"ל דאין קריעה כלל בחוה"מ ובני אשכנז נהגו לעשות פשרה בין אלו שתי הדעות ומחלקים בין אב ואם ובין שאר קרובים וע"ז סיים רמ"א דבמקום שאין מנהג מבורר יש לקרוע על כולם דמעיקר הדין הלכה כדעה הראשונה:
יז סָעִיף ו (יז) בני אשכנז - היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כולם [אחרונים]:
יח סָעִיף ז (יח) אין חולצין כתף וכו' - ועיין ביו"ד סימן ש"מ סי"ז בהג"ה דעכשיו לא נהגו לחלוץ כתף כלל ואפילו בחול:
יט סָעִיף י (יט) עושין כל צרכי המת וכו' - ותופרין תכריכין אפילו מעשה אומן:
כ סָעִיף י (כ) בצנעא בתוך הבית - ואם א"א בצנעא עושין בפרהסיא ודוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי עכו"מ לא אפילו בדלא אפשר [מ"א] והא"ר מיקל אף לגבי עכו"מ היכי דלא אפשר:
כא סָעִיף י (כא) עושים אפי' בשוק - שהכל יודעים שהוא לצורך המת:
כב סָעִיף י (כב) אבל אין כורתין עץ וכו' - אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא לצורך המת להעביר הסרחון משא"כ ארזים יסברו שקצצו לצורך בנין ואפילו באדם מפורסם אסור אכן היכי דא"א בענין אחר י"א דמותר לקוץ אף מהמחובר ואפילו לאדם שאינו מפורסם וע"י עכו"מ בודאי יש להתיר:
כג סָעִיף י (כג) ואין חוצבין אבנים - ר"ל מן ההר אבל אם הם חצובין כבר ורוצה לחלקן ולעשות ולעשות מהן קבר דינו כמו נסירת הקורות וכנ"ל:
כד סָעִיף יא (כד) להיות מוכנים - שהיה דרכן לחפור כוכין להיות מזומנים לצורך מתים שימותו דטרחא יתירא היא אבל לצורך המועד לקבור בו מת בתוך המועד חופרין אפילו בתחלה בתוך המועד:
כה סָעִיף יב (כה) אין לתלוש וכו' - בא"ר כתב דזה מיירי שליקטן לצורך ביה"ק אבל מה שתולשין אחר קבורת המת זכר לתחיה שרי ובספר מאמר מרדכי מפקפק ע"ז וכתב דפשטיות השו"ע אינו כן וכן המנהג שלא לתלוש בחוה"מ:
כו סָעִיף יב (כו) דין צדוק הדין במועד - כשא"א צ"ה אין אומרין ג"כ שבחו של מת דהא נמי מרגיל ההספד וא"כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו וכ"ש ביו"ט דאסור ובזמנינו אין דין ת"ח וכנ"ל במ"ב סקי"ב. המתענה תענית חלום בחוה"מ צריך למיתב אחר המועד תענית לתעניתו וטוב שיהיה אחר אסרו חג:
א סָעִיף ג שמותר לסופדו. מפני שהו' לו חדש' והמרירות קבוע לו בלבו ואינה מתוספת בשביל ההספד:
ב סָעִיף ה אינו בכלל זה. שהרי עי"ז פוסקים האבילות שלובשין אח"כ לבנים (ב"י):
ג סָעִיף ו אין קורעין וכו'. אם נקבר בי"ט אין לקרוע במועד עד אחר י"ט דההיא שעת' לאו שעת חימום ולאו שעת שמועה הוא (ר"מ לובלין סי' ע"ד) כ' רי"ט ס"ה שמע שמועה רחוקה במועד קורע ובש"כ בי"ד סי' ש"מ סל"א כתב שרש"ל וב"ח חולקין וכ"כ בכ"ה שיש חולקין:
ד סָעִיף ו בני אשכנז. היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כלם (מ"ב סי' ע"ב):
ה סָעִיף ז על חכם. ששואלים אותו דבר הלכה בכ"מ ואו' אפי' אינו יודע לישא וליתן בה [נ"י]:
ו סָעִיף י נסרי' בצינעא. ואם א"א בצינעא עושין בפרהסיא, ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי נכרים לא אפי' בדלא אפשר (ת"י סי' קי"ז עסי' תקכ"ו):
ז סָעִיף י אין כורתין עץ. אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא לצורך המת משא"כ ארזים שיסברו שקצצו לצורך בנין ומשמע אפי' באדם מפורסם ואפי' אין להם עצים אחרי' אסור מיהו ע"י עכו"ם יש להתיר כיון דצורך מצוה ערסי' תקמ"ג ובכ"ה כתב בשם ת"י סי' ק"י בשם הירושלמי דהיכא דא"א בע"א מותר לקוץ מהמחובר:
ח סָעִיף יב צדוק הדין. עבי"ד סי' ת"ג דמשמע כשא"א צ"ה א"א שבחו של מת דהא נמי מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו וא"כ אסור לדרוש עליו אלא לחכם בפניו וכ"מ בלבוש סי' תרצ"ו ומכ"ש בי"ט דאסור ונ"ל דאין בזמנינו דין ת"ח שיודע הלכה בכ"מ כמ"ש מהרי"ו עס"ט:
א סָעִיף ג כל ל' יום כו'. שאין המת משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דעדיין לא שכחו לפ"ז אפי' אם מספיד המספיד בחנם אסור אבל לרב אין איסור אלא אם מספיד בשכר ויש לחוש שיתן להמספיד מעות שהכין לרגל וא"כ בחנ' מותר וקי"ל כשמואל:
ב סָעִיף ד שבא' לו שמועה כו'. דה"ל כאלו מת תוך ל' יום דהמרירה קבועה כבר בלבו בלא ההספד:
ג סָעִיף ה אינו בכלל זה. דאין זה עורר על מתו דאדרבא דעתו להפסיק עי"כ אבילתו שהרי קודם לכן לובשי' שחורים ואח"כ מסירים אותם ולובשי' מחלצות עכ"ל ב"י:
ד סָעִיף ו ויש חולקין. הוא דעת הסמ"ק שס"ל אין קריעה כלל בח"ה ונהגו בני אשכנז לעשות פשר' לחלק בין אב ואם ובין שאר קרובים וכ"כ בת"ה שנוהגים באשכנז וסיים ע"ז רמ"א דבזה לא אזלי' בתר בני אשכנז כבשאר מקומות אא"כ מבורר שנוהגים כן אבל מן הסתם סמכינן על עיקר הדין דיש לקרוע על כל הקרובים וכן הוא דברי רמ"א בי"ד סי' ש"מ וע"ש בדברינו בדברים השייכים לזה עוד:
א סָעִיף ד שמועה. דה"ל כאלו מת תוך למ"ד יום:
ב סָעִיף ה בכלל. שהרי עי"ז פוסקים האבלות שלובשין אח"כ לבנים ב"י. וכתב לבוש י"ד סי' שמ"ו אנו נוהגים להזכיר אפי' פעם ראשון אפי' בתוך הרגל:
ג סָעִיף ו חכם. ששואלים אותו דבר הלכה בכ"מ ואומר אפי' אינו יודע לישא וליתן בה נ"י. אין בזמנינו ת"ח כזה. מ"א:
ד סָעִיף ו אשכנז. היינו אשכנז ממש אבל בפולין נהגו לקרוע על כולם מ"ב סי' ע"ב מ"א. ואף באשכנז בשמועה קרובה שהיא רחוקה אחר הרגל קורעין. אבל רחוקה אין קורעין אף על אביו ואמו הסכמת אחרונים וע' בי"ד סימן ש"מ. ואם מת אביו ונקבר בי"ט אין לקרוע בחה"מ שאינו לא שעת מיתה ולא שעת אבילות אלא יקרע אחר המועד מהר"ם מלובלין סי' ע"ד:
ה סָעִיף י בצינעה. ואם א"א בצינעה עושין בפרהסיא ומיהו דוקא בפרהסיא דלגבי ישראל אבל בפרהסיא דלגבי עכו"ם לא אפי' בדלא אפשר ת"י כנה"ג מ"א וע' סימן תקכ"ו ס"ק י"ד:
ו סָעִיף י עץ. אבל מותר לקוץ הדס שהכל יודעים שהוא צורך המת משא"כ ארזים שיסברו שקצצו לצורך בנין ומשמע אפי' באדם מפורסם ואפי' אין להם עצים אחרים אסור מיהו ע"י עכו"ם יש להתיר כיון דצורך מצוה ערסי' תקמ"ג. ובכנה"ג כתב משם ת"י דהיכא דא"א בע"א מותר לקוץ מהמחובר:
ז סָעִיף יב עשבים. כתב א"ז מצאתי בתשו' מהר"מ טראני שהאריך על פסק זה ומסיק דמיירי שלוקחן לצורך בית הקברות אבל מה שתולשין אחר קבורת המת זכר לתחייה שרי ע"ש:
ח סָעִיף יב הדין. ואסור נמי לדרוש עליו אלא לחכם בפניו ומכ"ש בי"ט דאסור. מ"א:
א סָעִיף א ס"א חה"מ אסור כו'. כמ"ש לפיכך כו' והוא מתני' שם כ"ז א' ועבה"ג ובפ"ב דתענית י"ז ב' ל"ל עד סוף מועד כו' וע' רש"י שם ט"ו ב' ד"ה כל הכ':
ב סָעִיף ג ס"ג כל כו'. ירושלמי שם איזהו עירור מזכירו בין המתים ואיזהו הספד שהוא עושה לו הספד בפ"ע הדא דתימר בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש ואיזהו ישן חדש בתוך שלשים יום ישן לאחר שלשים יום והוא כשמואל דאמר מפני כו' ואף ע"ג דהלכתא כר' באיסורי כיון דלחד לישנא רב כהנא אמר כגי' הרא"ש וברי"ף ל"ג אלא רב כהנא לבד עבדין כשמואל שהירושלמי כוותיה:
ג סָעִיף ד ס"ד מי שבאה כו'. דה"ל כחדש וכמ"ש הרא"ש הטעם דחדש שמותר מפני שהמרירות כבר הוא בלבו ואין בו תוספת מפני ההספד. ב"י. יראה לי כו'. עט"ז ומ"א:
ד סָעִיף ו ס"ו אין קורעין כו'. מתני ובחה"מ מיירי כמ"ש בירושלמי והביאו תוס' שם והרא"ש ע"ש: שהם כו'. ירושלמי ותוספת הנ"ל: וכן כו'. שם בגמ' מדפריך על מתני' ש"מ דאף בחה"מ: ועל קרוב כו' אפילו. מדקאמר חכם כו' הא אף באדם כשר חייב אפילו לא קאי בשעת יציאת נשמה וע"כ צ"ל דעל אדם כשר דוקא שידע בין מיתה לקבורה וחכם אפי' בשמועה ומדקאמר הכל כקרוביו ש"מ דה"ה בקרו' וז"ש ועל קרוב כו' ועל חכם כו' ועל אדם כו': ויש חולקים. דס"ל דמתני' בחול איירי: ונהגו כו'. ס"ל כדעת סברא ראשונה אלא משום דבשאר מקילין אף בחול כמ"ש בי"ד סימן ש"מ ס"ו וס"ח בהג"ה ואם כן בחש"מ אסור דהוי כמו על שאר שאין קורעין לס' המקילין וע"ש:
ה סָעִיף ז ס"ז או כו'. ברייתא שם:
ו סָעִיף ח ס"ח מברין בחוה"מ והוא כו'. טור ומפרש מ"ש במתני' ואין מברין ר"ל מברין ברחבה וכמש"ש בחכם הכל מברין עליו ברחבה ומשמע דבלאו רחבה בל"ה מותר ובחש"מ איירי כנ"ל אבל ברמב"ם כ' סתם אין מברין כו':
ז סָעִיף י ס"י ואם לא היו כו' כרשב"ג בברייתא דסתם מתני' כוותיה דרבי יהודה דמתני' היא ת"ק דברייתא:
ח סָעִיף יב סי"ב אין כו'. דאין מותר אלא לצורך אדם או בהמה כמש"ש י' ב' אדעתא דחיותא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.