א בְּתַעֲנִית צִבּוּר אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא, וְחוֹתֵם: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּעֵת צָרָה וְאִם שָׁכַח עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קי"ט (סָעִיף ד'); וְקוֹרִים וַיְחַל בְּשַׁחֲרִית וּבְמִנְחָה, בֵּין שֶׁחָל בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי בֵּין שֶׁחָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים. הַגָּה: וּמַפְטִירִין בְּמִנְחָה, דִּרְשׁוּ, וּבְשַׁחֲרִית אֵין מַפְטִירִין, חוּץ מִבְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְקוֹרִים אֲפִלּוּ כְּשֶׁחָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת (מַהֲרִי"ל). וְאִם מִתְעַנִּים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, קוֹרִים שַׁחֲרִית פָּרָשָׁה רְֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּמִנְחָה בְּשֶׁל תַּעֲנִית (ר"ן ספ"ק דְּתַעֲנִית וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).
ב כְּשֶׁהַצִּבּוּר גּוֹזְרִים תַּעֲנִית עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶם, וְכֵן בְּתַעֲנִיּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי שֶׁאַחַר הַפֶּסַח וְאַחַר הֶחָג, שֶׁנּוֹהֲגִים בְּאַשְׁכְּנַז לְהִתְעַנּוֹת הַצִּבּוּר, נָהֲגוּ הָרִאשׁוֹנִים לוֹמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא, וְלִקְרוֹת וַיְחַל. הַגָּה: מִיהוּ אִם קָבְעוּ הַתַּעֲנִית בְּב' וְה' אֵין דּוֹחִים פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ בְּשַׁחֲרִית, אֶלָּא קוֹרִין בְּשַׁחֲרִית בַּפָּרָשָׁה וְלָעֶרֶב קוֹרִין וַיְחַל, בִּלְבַד בה"ב שֶׁמִּתְעַנִּין אַחַר הַפֶּסַח וְסֻכּוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית וְעַרְבִית וַיְחַל וְהָכֵי נָהוּג. וְיֵשׁ שֶׁתָּמְהוּ עֲלֵיהֶם וְהִקְשׁוּ עֲלֵיהֶם, וְהָרֹא"שׁ יִשֵּׁב קֻשְׁיָתָם; הִילְכָּךְ לְמִנְהַג הָרִאשׁוֹנִים שׁוֹמְעִין; וּמִיהוּ הֵיכָא שֶׁגּוֹזְרִים תַּעֲנִית שֶׁלֹּא לְשׁוּם צֹרֶךְ, אֶלָּא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, יֵשׁ נוֹהֲגִים לְדוּנוֹ כְּתַעֲנִית צִבּוּר לְעִנְיַן עֲנֵנוּ בֵּין גּוֹאֵל לְרוֹפֵא וּקְרִיאַת וַיְחַל, וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְדוּנוֹ כְּתַעֲנִית יָחִיד שֶׁאַף שְׁלִיחַ צִבּוּר אֵינוֹ אוֹמֵר עֲנֵנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְאֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה.
ג אֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר עֲנֵנוּ בְּרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין; וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בָּעִיר עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין, כֵּיוָן שֶׁאֵין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת עֲשָׂרָה שֶׁמִּתְעַנִּין, לֹא.
ד נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת סְלִיחוֹת בְּבִרְכַּת סְלַח לָנוּ; וְיֵשׁ שֶׁאֵין נוֹהֲגִים לוֹמַר סְלִיחוֹת עַד אַחַר סִיּוּם י"ח בְּרָכוֹת, וְכֵן הִנְהִיגוּ הַקַּדְמוֹנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהוּא הַמִּנְהָג הַנָּכוֹן.
ה בְּתַעֲנִית צִבּוּר, שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֶּה לֹא יִתְפַּלֵּל.
ו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין עוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּתַעֲנִית צִבּוּר מִי שֶׁלֹּא הִתְעַנָּה; וְאִם הַכֹּהֵן אֵינוֹ מִתְעַנֶּה, יֵצֵא הַכֹּהֵן מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְעוֹמֵד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה יִשְׂרָאֵל הַמִּתְעַנֶּה.
ז בְּתַעֲנִית צִבּוּר יַעַמְדוּ שְׁנַיִם אֵצֶל שְׁלִיחַ צִבּוּר, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, שֶׁיֹּאמְרוּ עִמּוֹ סְלִיחוֹת.
ח כָּל תַּעֲנִית צִבּוּר יֵשׁ בּוֹ נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם בְּמִנְחָה, חוּץ מִבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: וּבַגְּלִילוֹת הָאֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם רַק בְּמוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב, וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם (מָרְדְּכַי דְּתַעֲנִית וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א).
א סָעִיף א (א) בין גואל לרופא - דכתיב ד' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ד' ביום צרה:
ב סָעִיף א (ב) העונה לעמו ישראל וכו' - ובסידורים שלנו איתא העונה בעת צרה וכן העיקר:
ג סָעִיף א (ג) וקורין ויחל בשחרית ובמנחה - היינו בכל תענית צבור אבל בט"ב קורין בשחרית כי תוליד בנים וגו' ומפטירין בירמיה אסוף אסיפם כדלעיל בסימן תקנ"ט ס"ד בהג"ה ורק במנחה דומה בקריאה לשאר ת"צ. מה שהקהל אומרים שוב מחרון אפך דרך בקשה וכן ד' ד' אל רחום וחנון וגו' העולה לתורה וכן החזן הקורא אין אומר אותן פסוקים עם הקהל רק אח"כ כשסיימו הקהל אז קורא החזן עם העולה בתורה וראוי ליזהר שהש"ץ ימתין עד שיסיימו כולם ואח"כ יתחיל לקרות כדי שישמעו כולם מתורה:
ד סָעִיף א (ד) בין שחל בשני ובחמישי - עיין לקמן בס"ב בהג"ה דבתעניתים שאין קבועין לכל מנהגינו שאין דוחין פרשת השבוע בשחרית:
ה סָעִיף א (ה) וקורים - ויחל בשחרית ובמנחה וה"ה דאומר הש"ץ ענינו בין גואל לרופא:
ו סָעִיף א (ו) קורין שחרית פרשת ר"ח - ובדיעבד אם קרא ויחל נראה שאין מחזירין אותו דיש לסמוך על הירושלמי דסובר דאף לכתחלה קורין ויחל:
ז סָעִיף ב (ז) מיהו אם קבעו התענית וכו' - היינו אם הצבור גזרו תענית ולאפוקי תעניתים הכתובין אפילו אם חלו בב' וה' דוחין פרשת השבוע וקורין ויחל לכו"ע:
ח סָעִיף ב (ח) אין דוחים פרשת השבוע - דהוא תדיר ואין חשוב תענית שלא נתפשט בכל ישראל לדחות פרשת השבוע. ועיין בא"ר שהביא בשם מלבושי יו"ט שדעתו לדינא להורות כהטור וכדעת רב שר שלום דדוחין פרשת השבוע וקורין ויחל אלא דמ"מ כיון שנהגו כן אין לשנות המנהג ועיין בביאור הגר"א שדעתו ג"כ לדינא כהמלבושי יו"ט ותמה על הרמ"א עי"ש אמנם בא"ר מצדד להורות כהרמ"א שכן נמצא באגודה בשם רבותיו עי"ש. ומ"מ בדיעבד אם התחילו לקרות פרשת ויחל אין לחזור כנלענ"ד:
ט סָעִיף ב (ט) אלא קורין בשחרית בפרשה - ומ"מ הש"ץ אומר ענינו בין גואל לרופא בשחרית ומנחה:
י סָעִיף ב (י) בלבד בה"ב שמתענין אח"פ וכו' - לפי שתעניתים אלו קבעו בכל הארצות ומיעוט הוא אותם שאין מתענים משא"כ בשאר גזירות תענית על מדינה מיוחדת אז אין דוחין פרשת השבוע מכח ויחל וה"ה תענית של כ' סיון ג"כ יש לקרות ויחל אף בשחרית אפילו כשחל ביום ב' וה' שתענית זה הוא קבוע ונתפשט יותר בישראל מב' וה' דאחר פסח וסוכות [ט"ז ול"ח] ונ"ל שהיום שהתענית של כ' סיון אינו קבוע כ"כ שמתענים בו רק יחידים וכן תענית בה"ב שאחר פסח וסוכות דינו כשאר תעניתים ואין דוחין פרשת השבוע בשחרית ולערב קורין ויחל. ואם חל כ' סיון בע"ש שנוהגין שלא להשלים התענית רק עד שעה שיצאו מבהכ"נ צ"ע לענין ענינו איך יעשה וגם לענין קריאת התורה בצבור במנחה:
יא סָעִיף ב (יא) יש נוהגין לדונו כת"צ לענין ענינו וכו' - היינו דהש"ץ יאמר ענינו בין גואל לרופא בשחרית ובמנחה וכן ויחל ואם חל ביום ב' וה' לדעת הג"ה לעיל אין דוחין פרשת השבוע:
יב סָעִיף ב (יב) ויש וכו' - ולפ"ז ער"ח שקורין יו"כ קטן שנוהגין במקצת מקומות להתענות שהוא משום תשובה לענין ברכת ענינו ולענין קריאת ויחל תלוי במנהג המקומות ויש מקומות שנוהגין לקרות בו ויחל וכן לומר ענינו בין גואל לרופא במנחה ולא בשחרית משום דבמנחה מרבים בסליחות ווידויים ואין למחות ביד הנוהגין כן דיש להן על מה שיסמוכו אכן במקום שאין מנהג אין לקרות ויחל אף במנחה וכן הש"ץ לא יאמר ענינו רק בשומע תפלה. מנהג ליתן צדקה במנחה דתענית דאגרא דתעניתא צדקתא ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית ליתן לעניים בערב [א"ר] וכן נוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש. ומ"מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש"ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש"ץ [פמ"ג]:
יג סָעִיף ג (יג) בפני עצמה - אבל יאמרנה בש"ת כשאר יחיד כיון שהוא ת"צ:
יד סָעִיף ג (יד) אא"כ יש בבהכ"נ וכו' - ולענין קריאת ויחל כשחל התענית צבור בב' וה' אע"פ שדוחין פרשת השבוע לית כאן ברכה לבטלה (דתקנת עזרא לקרות בשני וחמישי) א"כ די כשיש ששה בבהכ"נ קורין ויחל משא"כ במנחה צריך עשרה בבהכ"נ וה"ה שחרית כשחל באגד"ו צריך עשרה בביהכ"נ דוקא [א"ר ופמ"ג] וי"א שבתענית צבור של ד' צומות כיון דמדברי קבלה הם אפילו אין שם מתענים רק שבעה והשאר אינם מתענים דאניסי שהם חולים יכולים לקבוע ברכת ענינו ולקרות ויחל [שע"ת ע"ש]:
טו סָעִיף ג (טו) עשרה שמתענים - ואם יש בהם אחד שאינו משלים לא יאמר ברכת ענינו:
טז סָעִיף ד (טז) בברכת סלח לנו - מיהו אל רחום שמך וכיו"ב שאינו מענין סליחת עון לא יאמרו עד אחר התפלה ואם שכח לומר הסליחות עד שגמר ברכת סלח לנו יאמר הסליחות אחר תפלת י"ח [מ"א]:
יז סָעִיף ד (יז) והוא המנהג הנכון - וכן הסכימו האחרונים:
יח סָעִיף ה (יח) לא יתפלל - ואם אירע שעבר לפני התיבה יאמר בשומע תפלה ענינו ביום צום התענית הזה וה"ה אם אין ש"ץ אחר מוטב שיתפלל מי שאינו מתענה ממה שיתבטלו לשמוע קדיש וקדושה וברכו:
יט סָעִיף ו (יט) שאין עומד לקרות וכו' - עיין במ"א דדוקא במנחה אבל בשחרית מותר לעלות אע"פ שדוחין פ' השבוע וקורין ויחל מ"מ עכ"פ הלא קוראין בתורה בלא התענית אלא א"כ התענית באמצע שבוע ויש מאחרונים שמפקפקין עליו בזה ומ"מ בדיעבד אם קראוהו לכו"ע יעלה:
כ סָעִיף ו (כ) מי שלא התענה - או שאין בדעתו להשלים התענית:
כא סָעִיף ו (כא) יצא הכהן - כדי שלא יאמרו שהוא פגום ומ"מ אם הוא בביהכ"נ ואינו רוצה לצאת אין לחוש דליכא פגם שהכל יודעין שיש בני אדם שאין רגילין להתענות אכן זהו לענין תענית בה"ב וכה"ג אבל בתעניתים הכתובים שהכל מתענים לבד מי שהוא חולה איכא פגמא אם לא יצא וע"כ יזהר לצאת וכ"ז כשאין כהן אחר בביהכ"נ אבל אם יש כהן אחר פשיטא שא"צ לצאת ואם חושש שיקראוהו לעלות יאמר לחזן שלא יקראוהו. ודע דבדיעבד אם קראוהו במנחה למי שאינו מתענה יש דעות בין הפוסקים אם יעלה [דיש מחמירים בזה דהוי חשש ברכה לבטלה דלא תקנו קריאה זו אלא בשביל המתענים והפוסקים שמקילין בזה טעמם דהברכה הוא מפני כבוד הצבור] וע"כ צריך ליזהר מאד שלא להיות בביהכ"נ כדי שלא יקראוהו. ובדיעבד אם קראוהו והוא איש ת"ח ומחמת איזה אונס אירע שלא התענה בת"צ וצר לו לומר להם שלא התענה כדי שלא יהיה ח"ה בדבר נראה שיוכל לסמוך בשעת הדחק על המקילין ויעלה:
כב סָעִיף ז (כב) יעמדו שנים - דילפינן ממשה דכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד וגו'. וכתבו האחרונים שעכשיו אין נוהגין בזה משום שהכל אומרים בעצמם סליחות עם הש"ץ:
כג סָעִיף ח (כג) ובגלילות האלו אין נושאין וכו' - ומ"מ נראה מכל זה לענין אמירת אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' דבמקום דיש מדינא נשיאת כפים אומרים או"א ברכנו וכו' ועיין לעיל בסימן קכ"ט ס"א ובמ"ב שם מבואר כל פרטי דינים אלו וטעמיהן:
א סָעִיף א העונה לעמו ישראל. ונוסחת הרמב"ם פ"ב מתפלה העונ' בעת צרה וכ"ה במשנה פ"ב דתעני' וכ"ה בסדורים:
ב סָעִיף א ויחל. מה שהקהל אומרים שוב מחרון אפך וגו' והש"ץ חוזר ואומר אותו לפי שהקהל אומרים אותו דרך בקשה (ס"ח סי' ר"נ) ובת"ה מפ' לפי שאמרוהו בע"פ וה"ה בכל הנדרים שנוהגים באשכנז לאומר' ע"ש:
ג סָעִיף ב כשהצבור גוזרים וכו'. כתוב בס' אגודה לפעמים גזרו רבותי תעני' ולא קראו בתורה רק אמרו סליחו' כמו שעושין לפני ר"ה:
ד סָעִיף ב לדונו כתעני' יחיד. וכת' הב"ח שכן נוהגים במדינה זו שהרי ער"ה רגילין הכל להתענו' ואעפי"כ אין קורין בתורה עכ"ל ואין זו ראיה דהתם הטעם מפני שאין משלימין התעני' וכ"כ בד"מ סי' תקפ"ב, ובלבוש כת' פוק חזי מאי עמא דבר ע"כ והאידנא נהגו קצת להתענו' בכל ער"ח וקורין בתורה וזה הוי ודאי לשם תשובה ש"מ דס"ל כסברא הראשונה ומ"מ במקום שאין מנהג אין לנהוג כך לכתחלה וכ"מ בס"ח סי' רכ"ז ועיין בב"י ובספר עיבור שנים דף ס"ד וכתוב בכ"ה סימן תקס"ח העיד הרשב"ץ שרבותיו גזרו תעני' על הצבור והתפללו תפלת ציבור בשביל א' שחלם שיתענו כל הקהל הגהו' הרי"ף במ"ק עכ"ל:
ה סָעִיף ג י' שמתענים. נ"ל דאם יש בהם א' שאינו משלים לא יאמרו ענינו ערסי' תקס"ב:
ו סָעִיף ד בברכ' סלח. ומ"מ לא יאמרו רק סליחות אבל אל רחום שמך וכיוצא בו שאינו מענין סליח' עון לא יאמרו עד אחר התפלה (ב"ח) ועיין בטור סי' תקע"ט מענין זה, ונ"ל דאם שכח מלומר הסליחות עד שגמר ברכת סלח לנו יאמר הסליחו' אחר תפלת י"ח עסי' רצ"ד:
ז סָעִיף ה לא יתפלל. נ"ל דאם אירע שעבר לפני התיבה יאמר בש"ת עננו ביום צום התעני' הזה עיין בטור ובססי' קי"ט וה"ה אם אין ש"ץ אחר מוטב שיתפלל מי שאינו מתענה משיתבטל לשמוע קדיש וברכו עיין סי' נ"ג ס"ז:
ח סָעִיף ו שאין עומד כו'. נ"ל דבשחרית מותר לעלו' אף על פי שדוחין פ' השבוע וקורין ויחל מ"מ עכ"פ קורין בתורה בלא התעני' אלא א"כ התעני' באמצע שבוע וכתב הב"ח דאם קראוהו לעלו' אפי' במנחה יעלה דליכא איסורא בזה אלא מנהגא בעלמא עכ"ל מיהו בב"י סי' קל"ה כתב דאפי' כהן שקראוהו אינו עולה ומ"מ נ"ל דליכא איסורא אם עולה:
ט סָעִיף ו יצא הכהן. כדי שלא יאמרו שהוא פגום ומ"מ אם הוא בבה"כ [נ"א בבה"ב] אין לחוש דליכא פגם שהכל יודעים שיש בני אדם שאין רגילין להתענו' [ב"י סי' קצ"ה] אבל אם יש כהן אחר בבה"כ פשיט' שיכנס לב"ה וישמע קדיש ואם חושש שיקראוהו לעלות יאמר לחזן שלא יקראוהו:
י סָעִיף ז יעמדו שנים. דילפ' ממשה דכתי' ואהרן וחור תמכו וגו' וצ"ע למה אין נוהגים כן בזמנינו רק ביה"כ משום הפרת נדרים ואפשר משום דקי"ל אין ת"צ בבבל ועי"ל דעכשיו שכולן אומרים הסליחות עם הש"ץ א"צ להעמיד אצלו:
יא סָעִיף ח חוץ מביה"כ. וה"ה בכל תענית שיש בו נעילה דמקדמי' ומצלי' מנחה דלמא אתי לאחלופי במנחה של כל ימות השנה שהיו ג"כ מקדימי' להתפלל מנחה משא"כ במנחה דשאר תענית שהיו מאחרין אותה סמוך לשקיעת החמה:
א סָעִיף א העונה לעמו ישראל. בסידורים שלנו יש חסרון הני ב' תיבו לעמו ישראל:
ב סָעִיף א ואם שכח עד אחר י"ח. כתב רש"ל שיאמר אותה הש"ץ בברכ' סיום התפלה ע' בתשו' סי' ס"ג דצבור יכולים לקבוע ברכה:
ג סָעִיף ב בלבד ב' וה' וכו'. לפי שתעניתים אלו קבעו כל ישראל בכל הארצות ומיעוט הם אותם שאינם מתענים משא"כ בשאר גזירת תעני' על מדינה מיוחדת אז אין דוחין פ' שבוע מכח ויחל ונ"ל דהתענית שגזרו מנהיגי שלש הארצו' בצירוף גאונים להתענות בכל כ' סיון משום רוע הגזירות בעו"ה יש לקרות ויחל אפי' כשחל ביום ב' או ה' שתענית זה הוא קבוע אפי' ביותר מב' וה' דאחר הפסח וסוכו' כנלע"ד:
ד סָעִיף ב ויש שתמהו עליהם. דהיינו דקשם להו הא אמרי' לענין שאלת מטר דאפי' אנשי ננוה חשובים כיחידים וא"כ גם הקהל חשובים כיחידים ואין להם לקרו' ויחל ותי' הרא"ש נהי דחשובים כיחידים לענין שאלה היינו טעמא כדמפ' בירושלמי שאין לשנו' מטבע ברכו' דקבעו חכמים ע"פ תיקון נביאים אבל קהל שמקבלים עליהם תעני' ודאי רבים איקרו ויכולים לקבוע ברכו' עכ"ל:
ה סָעִיף ב ויש נוהגים לדונו כתעני' יחיד כו'. כתב ב"י דראה בזה נוהגים לדונו כת"צ וראיתי חולקים עליהם ונהרא נהרא ופשטי' עכ"ל. וכבר נהגו במדינות אלו בחברה דשומרים לבוקר שמוציאין ס"ת במנחה וקורין ויחל בער"ח שקורין י"כ קטן ולא בשחרי' ונראה דזה כדי לפשר בין הדיעו' קורין במנחה דוקא דאז מרבים קצת בסליחו' ואין למחות ביד הנוהגים כן כיון דיש להם על מי שיסמוכו בפרט בזמנים האלו שמצוים בעו"ה גזירו' על שונאינו הן מצד שונאים אשר בקרבנו הן מצד שחוץ למדינה והתעניתים באים לבטל חרון אף ח"ו לא על תשוב' לבד ודין ת"צ יש להם ורוב פעמים מתענין בהם רוב הקהל כנלע"ד:
ו סָעִיף ד להרבו' סליחות בברכת סלח לנו. מיהו אל רחום שמך ושאר דברים אח"ז נוהגים להמתין עד אחר סיום י"ח ברכו':
ז סָעִיף ה ש"ץ שאינו מתענה כו'. כ"כ הטור בשם ר' נתן וכתב עליו ואיני יודע למה שאינו אומר ביום תעניתי אלא ביום התעני' הזה ותענית הוא לאחרים ודאי אם אפשר שיהיה ש"ץ המתענה טוב הוא מאחר אבל אם א"א נ"ל שיכול להתפלל מ"כ ופסק כאן כהר' ר' נתן דאפי' אם אין שם מי שמתענה דאפ"ה לא יתפלל אותו שלא התענ' ומשמע לי דכ"ש לענין קריא' התורה שיש חשש ברכ' לבטלה ואפי' הטור מודם בזה דלא פליג אלא במקום שאין אומר רק סתם תענית לא תעניתי דאז אין שקר בפיו משא"כ בזה דיש ברכה לבטלה דהא צריך לברך על הקריאה אע"פ שכבר בירך בשחרי' אלא ע"כ משום הקריא' בצבור יברך שנית וזה לא שייך אלא למי שהוא מתענה אבל למי שלא מתענה הוי ברכה לבטלה ע"כ אפי' אם אין שם מי שיוכל לברך או שאין שם כהן אחר אפ"ה לא יקרא מי שאין מתענה וע"כ נראה דאפי' קראוהו כבר לא יעלה דהוה ברכה לבטלה וא"ל דיש חשש שיאמרו פסול הוא דא"כ קשה במ"ש סי' ס"ו ס"ח במי שקורא ק"ש וקראו לס"ת לא יפסיק ואמאי לא חשו לזה אלא ודאי במקו' שיש עבירה לא איכפת לן בחשד כ"ש כאן דהוי ברכה לבטלה ודי בחשש זה דצריך שיצא הכהן מבה"כ כמ"ש בסי' קל"ה ס"ה אבל לא מהני לעשות איסור בשביל זה וכ"נ ממ"ש ב"י וז"ל כ' מהרי"ק בשורש ט' מעשים בכל יום כשאין הכהן מתענה יצא הכהן מבה"כ ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה נראה מדבריו שאין עומד לקרוא בתורה מי שאינו מתענה עכ"ל משמע דאינו קורא כלל אפילו אם קראוהו כבר דאל"כ ה"ל לכתוב דלא יעלה לקרות או לא יקראוהו כנלע"ד ומו"ח ז"ל כת' שאם טעו וקראוהו לס"ת דיעלה שאין כאן איסור כו' והנלע"ד כתבתי:
א סָעִיף א ישראל. כתב הט"ז בסידורים שלנו יש חסרון הני ב' תיבות לעמו ישראל אבל נוסחת הרמב"ם בפ"ב מתפלה העונה בעת צרה וכ"ה במשנה פ"ב דתענית:
ב סָעִיף ב בה"ב. לפי שתעניתים אלו קבעו כל ישראל בכל הארצות ומיעוט הם אותן שאינם מתענים משא"כ בשאר גזירות תענית על מדינה מיוחדת אז אין דוחין פרשת שבוע מכח ויחל. ונ"ל דהתענית שגזרו מנהיגי שלש הארצות בצירוף הגאונים להתענות בכל כ' סיון יש לקרות ויחל אפי' כשחל ביום ב' או ה' שתענית זה הוא קבוע יותר מבה"ב דאחר פסח וסוכות. ט"ז וכ"כ ל"ח:
ג סָעִיף ב כתענית יחיד. וערב ר"ח נהגו שקורין ויחל במנחה ולא בשחרית וזהו כדי לפשר בין הדיעות קורין במנחה דוקא דאז מרבים קצת בסליחות ועיין ט"ז ומ"א:
ד סָעִיף ג עשרה. נ"ל דאם יש בהם אחד שאינו משלים לא יאמרו עננו. מ"א. ומ"מ יאמר אותו בש"ת כיון שהוא תענית ציבור ועסי' תי"ז:
ה סָעִיף ד סלח. אם שכח לומר עד שגמר ברכת סלח יאמר הסליחות אחר תפלת י"ח מ"א. ויכולים לומר הסליחות אפי' אין עשרה שמתענים ועסי' תצ"ב מש"ש. ודוקא סליחות ווידוים אבל למען אמיתך ועננו וא"מ אין לומר אלא לאחר התפלה. אחרונים:
ו סָעִיף ה לא יתפלל. נ"ל דאם אירע שעבר לפני התיבה יאמר בש"ת עננו ביום צום התענית הזה וה"ה אם אין ש"ץ אחר מוטב שיתפלל מי שאינו מתענה משיבטלו לשמוע קדיש וקדושה. מ"א:
ז סָעִיף ו התענה. נ"ל דבשחרית מותר לעלות אע"פ שדוחין פרשת השבוע וקורין ויחל. מ"מ עכ"פ קורין בתור' בלא התענית אא"כ התענית באמצע השבוע. וכתב הב"ח דאם קראוהו לעלות אפי' במנחה יעלה דליכא איסורא בזה אלא מנהגא בעלמא. אבל הט"ז כתב דאפי' אם אין שם מי שיוכל לברך או שאין כאן אחר אפ"ה לא יקרא מי שאינו מתענה ואפי' קראוהו כבר לא יעלה דהוי ברכה לבטלה ע"ש. וכ"כ הב"י סי' קל"ה ע"ש והמ"א כתב דליכא איסור אם עולה ע"ש. ובספר בני חייא פסק דלא מבעיא אם קראוהו דיעלה אלא אפי' לכתחל' יכולים לקרותו ועיין בתשו' אמונ' שמואל סי' מ"ו וע' לעיל סי' קל"ה. ודע דמחלוק' זה שייך נמי בבן א"י שבא לח"ל אם יכול לעלות בתור' בי"ט שני של גליות ועיין בדבר שמואל סי' שכ"ד ובהלק"ט:
ח סָעִיף ו יצא. כדי שלא יאמרו שהוא פגום ומ"מ אם הוא בבה"כ אין לחוש דליכא פגם שהכל יודעים שיש בני אדם שאין רגילין להתענות ב"י סי' קל"ה. ואם יש כהן אחר בבית הכנסת פשיטא שיכנס לבה"כ וישמע קדיש ואם חושש שיקראוהו לעלות יאמר לחזן שלא יקראוהו. מ"א:
ט סָעִיף ז מזה. ועכשיו שכולן אומרים סליחות עם הש"ץ אין צריך להעמיד אצלו. מ"א ע"ש:
א סָעִיף ב (ס"ק ד) לדונו כו' וכ' הב"ח כו' דודאי תענית בה"ב שאחר הפסח וסוכות אף שהראשונים הקשו ותמהו על המנהג באמירת עננו וקרית ויחל דראוי לקרותו תענית יחיד. דהא השיב רבי לאנשי נינוה אף שהיתה עיר גדולה והיו צריכים למטר בימות החמה. אעפ"כ א"ל רבי דדינם כיחידים ואין רשאים לשאול ותן טל ומטר. וה"ה לענין תעניתים הנ"ל. ע"ז השיב הרא"ש דל"מ תענית בה"ב באשכנז עושים כדין בעננו וקריאת ויחל. לפי שהכל מתענין ועשאן קבע (ואף דבזה"ז אזיל ליה האי טעמא. דהא בדורותינו אין הכל מתענים. אדרבא רובם אין מתענין. ומ"מ אכתי שייך טעם אחר שכ' הרא"ש ע"ז והוא) דאפי' שאר תענית שגוזרים על כל צרה שלא תבא. אף שאין מתענין רק הקהל ההוא מ"מ ש"ד לומר ענינו ולקרות ויחל דדוקא שאלת ותן טל ומטר דהוא שינוי מטבע הברכה אסור. אבל להוסיף ברכה כיון דאין משנין מנובע הברכ' שקבעו חכמים אפי' יו"ד שמתענים יש להם דין צבור בזה. אולם דוקא כשמתענים על כל צרה של"ת אבל כשמתענים לשם תשוב' בזה מחלוקת הפוסקים. די"א אפי' לדעת הרא"ש דין יחידים יש להם כי כ"א מתענה על עונותיו ואין להם חיבור בזה לקרותו תענית צבור. וי"א שגם זה מיקרי תענית צבור:
ב סָעִיף ג (ס"ק ה) יו"ד כו' נ"ל דאם יש בהם א' כו' וכתב הטור דאפי' למ"ד אפי' בשביל וי"ו. ולי"א אפילו בשביל אחד שלא שמע קדיש וקדושה אומרים ופורסים על שמע וכמבואר בסי' ס"ח. התם הטעם דאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה. וניהו דליכא עשרה שלא שמעו ברכו או קדושה עכ"פ איכא עשרה דצייתו ואומרים עכשיו ברכו וקדושה אף שיש מהם שכבר שמעו. אבל לענין קביעת ברכה בעי עשרה. וכתב בתשובת עבודת הגרשוני סי' נ"ז שכ"ש שלא יקראו ויחל. אבל לומר הסליחות תוך י"ח בזה מקיל. אבל כ' שידלג ב' תיבות אלו בסליחה המתחלת תענית צבור (וי"ל תפלת צבור וכן בסליחה המתחלת אלהים בישראל כו' יש לדלג פוקדך קדשו צומות לקבוע. וכן בסליחה המתחלת תענית צבור כו' יש לדלג הקדשנו צום עוללים כו': וכן בכ"מ שמוזכר צום):
ג סָעִיף ד (ס"ק ו) בברכת כו' ונ"ל דאם שכח כו' עסי' רצ"ד סעיף ד'. דכ"מ שאין מחזירין כיון שגמר הברכה אף שלא פתח בברכה שלאחריה אינו רשאי לאומרה משום הפסק. וכ"ה לעיל במ"א סי' תקס"ה ס"ק ב':
ד סָעִיף ה (ס"ק ז) לא כו' עיין בטור. ר"ל דהוא חולק וס"ל דאפי' לכתחלה יכול להתפלל מי שאינו מתענה ולו' עננו ולקבוע ברכה בפני עצמו רק שיאמר ביום התענית הזה. וניהו דהרב"י הסכים עם החולקים היינו לכתחלה וגם דיעבד אם עבר לפני התיבה די בזה שלא יקבע עננו ברכה בפ"ע אלא יאמרנה בש"ת ויסיים בא"י שומע תפלה לבד וכיון שאמר ביום התענית הזה שפיר דמי. דאינו משקר כסברת הטור וגם לא קבע ברכה בפ"ע. וגם הצבור יצאו י"ח. דהא מבואר בס"ק קי"ט דאם שכח הש"ץ לומר עננו במקומו יאמרנו בשומע תפלה. וכתב שם מ"א דגם אם סיים בא"י ש"ת לבד גם כן יוצא ע"ש. ולכן אם הש"ץ אינו מתענה יעשה כן:
ה סָעִיף ו (ס"ק ח) שאין כו' ומכל מקום נ"ל דליכא אסורא אם עולה והט"ז כ' דאיכא משום ברכה לבטלה:
ו סָעִיף ח (ס"ק יא) חוץ כו' דלמא אתי לאחלופי כו' ר"ל דבמנחה של כל השנה אין בה נשיאת כפים משום דאז שכיח שכרות ושכור אסור לישא כפיו. ובמנחה של תענית דל"ל לשכרות. מצד הדין היה ראוי לישא כפיו. אלא דגזרינן אטו מנחה של כל ימות השנה. והיינו דוקא בתענית שיש בו תפילת נעילה שמתפללים מנחה באותה שעה שדרך להתפלל מנחה כל ימות השנה. והיינו דמקדימים להתפלל כדי שיהיה זמן אחר כך לאכול. כי היו דרכן לאכול אחר מנחה כל ימות השנה וכיון גם בתענית מתפללים באותו זמן ליכא היכרא ואתי לאחלופי. אבל בתענית שאין בו נעילה שמאחרין להתפלל מנחה סמוך לשקיעה (דדוקא ביום שיש בו נעילה מקדימים מנחה כדי להתפלל אחריו נעילה) ודומה לתפלת נעילה ולא אתי לאחלופי במנחה של כל השנה. לכן נושאים בו כפים. וע"ל סי' קכ"ט:
א סָעִיף א ס"א וחותם כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ב': לעמו ישראל. כ"כ בטור וטעות הוא וליתיה בירושלמי שם וכן במתני' פ"ב וכן ברמב"ם: וקורים ויחל. במ"ס פי"ז הלכה ז' בתענית של ט"ב וז' אחרונות של עצירת גשמים קורין ברכות וקללות אבל בתעניות אחרות קורין ויחל משה ומפטירין דרשו וכ' הרא"ש בסוף מגילה ול"פ אמתני' דמתני' נמי איירי בז' אחרונות: בשחרית ומנחה בין כו'. לשון הטור י"א שכל תענית שיארע בב' וה' שקורין שחרית פ' היום ובמנחה ויחל דתדיר קודם כו' ור"ע כ' שבתעניות הכתובים בפסוק דוקא קורין ויחל ורב שר שלום כת' שבכל ת"צ וכל תעניות שגוזרין על הגשמים וכ"ד הצריך להם קורין ויחל בשחרית ומנחה בין בב' וה' בין בשאר ימים וכ"כ כאן בש"ע ובהג"ה ס"ב פ' כר"ע לבד בה"ב והר"ן בפ"ק כ' מדאמרי' שם מפלגא דיומא לפניא רבעא דיומא כו' מ' שלא היו קורין בשחרית בפ' תענית וכ"כ רב פלטיא בתענית של ב' וה' בצפרא קרינן בפרשה דשבתא ובמנחה בפ' תענית ויש לתמוה על מנהגינו שקורין גם בשחרית ויחל עכ"ל. ועב"י סי' תקע"ה. ויש לתמוה הלא בסוף מגילה להדיא מ' כדברי רב שר שלום ומנהגינו דאמרינן שם ובתעניות ל"ל הפסקה ליקרי מצפרא כו' מסייע כו' וא"א לומר שהר"ן מפרש כפירש"י שם דא"כ למה אמר שקורין בפ' השבוע לרש"י אין קורין כלל בשחרית ובלא"ה דברי רש"י דחוקים שאם כדבריו שלא היו קורין בשחרית כלל לא הוי ל"ל ליקרי מצפרא כו' הל"ל למה אין קורין בשחרית וגם אין הקושיא שייך כלל לשם ודאי לא היו מסופקים במנהגם ותימה גדול על המפרשים לקרות בשחרית בפ' דשבת הלא מתני' ערוכה לכל מפסיקין כו' וכן משמע בירושלמי שקורין בשל תעניות בשחרית ואף בר"ח כמ"ש למטה ומ"ש ריבעא דיומא כו' לאפוקי שאין מפטירין בשחרית וכמ"ש תוס' שם כ"א א' ד"ה הקורא וז"ש בהג"ה ומפטירין כו' ובשחרית כו': דרשו. מ"ס כנ"ל ורש"י בתענית שם ותוס' במגילה שם: חוץ מט"ב. כמ"ש בסוף מגילה בת"ב גופא כו' והיינו בשחרית: וקורים כו'. עמש"ל בסי' תק"נ ס"ג: ואם מתענים כו'. בירושלמי מסיק להיפך דאיתא שם ספ"ב ובמה קורין. ר"ל בר"ח. ר' יוסא אמר ברכות וקללות כו' ר' יודן קפודקאה אמר קומי ר' יוסא בשם ר"י בן פזי קורין בר"ח קם ר' יוסא עם ר"י בן פזי א"ל אתה שמעת מן אבוך הדא מילתא א"ל אבא לא אמר כן אלא כעין ט"ב ע"י דאינון ידעין דהוא ריש ירחא קורין בר"ח ושאר מקומות קורין ברכות וקללות ומזה הירושלמי סיוע למ"ש למעלה שקורין אף בשחרית בשל תענית והר"ן דחה את הירושלמי מן ההלכה כפי שיטתו שכת' דמגמרא דידן מ' שאין קורין בשחרית בשל תענית ואף שנהגו לקרות גם בשחרית מ"מ מצד המנהג אינו כדאי לדחות של ר"ח ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב ויש שתמהו כו'. ממש"ש ספ"א כיחידים דמיתו וכן לענין ויחל דבתוספתא פ"ב תניא ת"צ נכנסין לבה"כ וקורין משא"כ בתענית יחיד: והרא"ש כו'. שכ' דלא מבעיא בה"ב הנ"ל שנהגו כל תפוצות ישראל אלא אפי' כל תענית שמקבלין איזה קהל עליהן רבים מקרי ויכולין אף לקבוע ברכה וכ"ש לקרות בתורה וההיא דנינוה משום שרצו לשנות מטבע ברכה שתקנו נביאים טל ולא מטר כמ"ש בירושלמי פ"ה דברכות ופ"א דתענית בנינוה צריכין מעבד תעניתא בתר פיסחא אתון שיילון לרבי א"ל לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטבע של תפלה וכ"כ הגמ"ר שהרי לא א"ל אל תוסיפו רק אל תשנו וכל שקבעו מחמת כל צרה שלא תבא וכל קושי עולם לא גרע מעצירת גשמים: ומיהו כו'. דלהרא"ש שאמר כל שקבלו קהל עליהם רבים מיקרי ה"ה כאן אבל להגמ"ר שאמר דוקא משום צרה דאז הוי כעצירת גשמים משא"כ לשוב דלא הוי קביעות אלא כ"א שב בפ"ע:
ג סָעִיף ג ס"ג אין כו'. דבפחות מכאן אין נקרא ציבור:
ד סָעִיף ד ס"ד ויש כו'. ממש"ש אבל אם בא כו' מ' אבל באמצע לא וס' ראשונה הוא מ"ש תוס' שם דציבור שאני וע"ל סי' קי"ט ס"ב:
ה סָעִיף ח ס"ח כל כו'. גמ' רפי"ד דתענית: ובגלילות האלו כו'. ע"ל סי' קכ"ח סמ"ד בהג"ה ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.