א כְּשֵׁם שֶׁמִּתְעַנִּים וּמַתְרִיעִים עַל הַגְּשָׁמִים כָּךְ מִתְעַנִּים עַל שְׁאָר הַצָּרוֹת; כְּגוֹן עַכּוּ"ם שֶׁבָּאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל, אוֹ לִטֹּל מֵהֶם מַס, אוֹ לִקַּח מִיָּדָם אֶרֶץ, אוֹ לִגְזֹר עֲלֵיהֶם צָרָה אֲפִלּוּ בְּמִצְוָה קַלָּה, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עַד שֶׁיְּרֻחַמוּ; וְכָל הֶעָרִים שֶׁסְבִיבוֹתֵיהֶם מִתְעַנִּים אֲבָל אֵין מַתְרִיעִין, אֶלָּא אִם כֵּן תָּקְעוּ לְהִתְקַבֵּץ לְעֶזְרָתָם; וַאֲפִלּוּ לֹא בָּאוּ אֶלָּא לַעֲבֹר דֶּרֶךְ אַרְצָם, שֶׁאֵין לָהֶם מִלְחָמָה עִמָּהֶם אֶלָּא עַל עַכּוּ"ם אֲחֵרִים, וְעוֹבְרִים עַל מְקוֹם יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין.
ב וְכֵן עַל הַדֶּבֶר. אֵיזֶהוּ דֶּבֶר, עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ ת"ק רַגְלִי וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם א' אוֹ בְּד' יָמִים, אֵין זֶה דֶּבֶר. הָיוּ בָּהּ אֶלֶף וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שִׁשָּׁה מֵתִים בְּג' יָמִים זֶה אַחַר זֶה, הֲרֵי זֶה דֶּבֶר. יָצְאוּ בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים, אֵין זֶה דֶּבֶר; וְכֵן לְפִי חֶשְׁבּוֹן זֶה; וְאֵין הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּזְקֵנִים שֶׁשָּׁבְתוּ מִמְּלָאכָה בִּכְלַל מִנְיַן אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה לְעִנְיָן זֶה; הָיָה דֶּבֶר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִתְעַנִּין שְׁאָר גָּלֻיּוֹת עֲלֵיהֶם וְדַוְקָא דְּאִיכָּא דָּבָר בְּכֻלָּהּ וְלֹא בְּמִקְצָתָהּ (ר"ן פ"ג דְּתַעֲנִית). הָיָה דֶּבֶר בַּמְּדִינָה, וְשַׁיָּרוֹת הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת מִמֶּנָּה לִמְדִינָה אַחֶרֶת, שְׁתֵּיהֶן מִתְעַנּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ.
ג וְאִם הָיָה דֶּבֶר בַּחֲזִירִים, מִתְעַנִּין, מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵיהֶם דּוֹמִים לְשֶׁל בְּנֵי אָדָם; וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה דֶּבֶר בְּעַכּוּ"ם וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּתְעַנִּים.
ד וְכֵן מִתְעַנִּין עַל הַמַּפֹּלֶת שֶׁבָּעִיר. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁרָבְתָה בָּעִיר מַפֹּלֶת כְּתָלִים בְּרִיאִים שֶׁאֵינָן עוֹמְדִין בְּצַד הַנָּהָר, הֲרֵי זֶה צָרָה וּמִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עָלֶיהָ; וְכֵן עַל הָרַעַשׁ וְעַל הָרוּחוֹת שֶׁהֵם מַפִּילִים הַבִּנְיָן וְהוֹרְגִים, מִתְעַנִּים וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם.
ה וְכֵן מִתְעַנִּין עַל הַחוֹלָאִים. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁיָּרַד חֹלִי אֶחָד לַאֲנָשִׁים הַרְבֵּה בְּאוֹתָהּ הָעִיר, כְּגוֹן אַסְכָּרָה (פֵּרוּשׁ חֹלִי סוֹגֵר הַגָּרוֹן מֵעִנְיַן וַיִּסָכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם) (בְּרֵאשִׁית ז, ב) אוֹ חִרְחוּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְהָיוּ מֵתִים מֵאוֹתוֹ חֹלִי, הֲרֵי זֶה צָרַת צִבּוּר וְגוֹזְרִין עָלֶיהָ תַּעֲנִית וּמַתְרִיעִין. וְכֵן חִכּוּךְ לַח הֲרֵי הוּא כִּשְׁחִין פּוֹרֵחַ, וְאִם פָּשַׁט בְּרֹב הַצִּבּוּר מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עָלָיו; אֲבָל חִכּוּךְ יָבֵשׁ, צוֹעֲקִים עָלָיו בִּלְבַד. הַגָּה: וּבְאֵלּוּ חֳלָאִים אֵינָן צְרִיכִין שֶׁיָּמוּתוּ בִּשְׁלֹשָה יָמִים זֶה אַחַר זֶה, כְּמוֹ בְּדֶבֶר שֶׁהוּא בָּא מִכֹּחַ שִׁנּוּי אֲוִיר, אֶלָּא מִתְעַנִּים וּמַתְרִיעִים עַל אֵלּוּ הֶחֳלָאִים מִיָּד (בֵּית יוֹסֵף).
ו וְכֵן עַל חַיָּה רָעָה שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה, אֲפִלּוּ לֹא הִזִּיקָה אֶלָּא נִרְאֵית בִּלְבַד, מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין בְּכָל מָקוֹם, אֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים; אֲבָל אִם אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת, אֵינָהּ אֶלָּא מִקְרֶה. אֵיזוֹ הִיא מְשֻׁלַּחַת, נִרְאֲתָה בָּעִיר בַּיּוֹם, הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת; נִרְאֲתָה בַּשָּׂדֶה בַּיּוֹם, אִם רָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְלֹא בָּרְחָה מִפְּנֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת; וְאִם הָיְתָה שָׂדֶה שֶׁסְמוּכָה לַאֲגַם, וְרָאֲתָה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְרָדְפָה אַחֲרֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת; לֹא רָדְפָה אַחֲרֵיהֶם, אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת. וְאִם הָיְתָה בַּאֲגַם, אֲפִלּוּ רָדְפָה אַחֲרֵיהֶם אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת, אֶלָּא אִם טָרְפָה שְׁנֵיהֶם וְאָכְלָה אֶחָד מֵהֶם; אֲבָל אִם אָכְלָה שְׁנֵיהֶם בָּאֲגַם, אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הוּא מְקוֹמָהּ וּמִפְּנֵי הָרְעָבוֹן טָרְפָה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשֻׁלַּחַת.
ז בָּתִּים הַבְּנוּיִים בַּמִּדְבָּרוֹת וּבָאֲרָצוֹת הַנְּשַׁמּוֹת, הוֹאִיל וְהֵם מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה, אִם עָלְתָה לַגַּג וְנָטְלָה תִּינוֹק מֵעֲרִיסָה (פֵּרוּשׁ מִטָּה קְטַנָּה מֵעִנְיָן הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל (דְּבָרִים ג, יא הֲרֵי זוֹ מְשֻׁלַּחַת, וְאִם לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ אֵינָהּ מְשֻׁלַּחַת שֶׁאֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁסִכְּנוּ בְּעַצְמָם וּבָאוּ לִמְקוֹם הַחַיּוֹת; אֲבָל שְׁאָר מִינֵי רֶמֶשׂ הָאָרֶץ וְרֶמֶשׂ הָעוֹף שֶׁשֻּׁלְּחוּ וְהִזִּיקוּ, כְּגוֹן שִׁלּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים שֶׁמַּזִּיקִים וְאֵינָם מְמִיתִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר צְרָעִים וְיַתּוּשִׁין וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אֵין מִתְעַנִּים עַל יָדָם וְלֹא מַתְרִיעִין.
ח וְכֵן עַל יְרָקוֹן וְהַשִּׁדָּפוֹן מִשֶּׁהִתְחִיל בַּתְּבוּאָה, אֲפִלּוּ לֹא הִתְחִיל אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד כִּמְלֹא פִּי הַתַּנּוּר, מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין וַאֲפִלּוּ הָרְחוֹקִים (טוּר), רַק שֶׁיִּהְיוּ בְּאוֹתוֹ הָפְּרַכְיָּא (ר"ן).
ט וְכֵן עַל הָאַרְבֶּה וְהֶחָסִיל, אֲפִלּוּ לֹא נִרְאָה מֵהֶם אֶלָּא כָּנָף אֶחָד בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מַשְׁחִית יְבוּל הָאָרֶץ, מִתְעַנִּין וּמַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם, וְעַל הַגּוּבַאי (פֵּרוּשׁ מִין אַרְבֶּה) בְּכָל שֶׁהוּא; אֲבָל עַל הֶחָגָב אֵין מִתְעַנִּין עָלָיו וְלֹא מַתְרִיעִין, אֶלָּא זוֹעֲקִין בִּלְבַד; וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין מִינִים הַלָּלוּ, עַל כֻּלָּם מַתְרִיעִין.
י וְכֵן עַל הַמְּזוֹנוֹת. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהֻזְּלוּ דְּבָרִים שֶׁל סְחוֹרָה שֶׁרֹב חַיֵּי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מֵהֶם, כְּגוֹן כְּלֵי פִּשְׁתָּן בְּבָבֶל וְיַיִן וְשֶׁמֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנִתְמַעֵט הַמַּשָּׁא וְהַמַּתָּן עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ הַתַּגָּר לִמְכֹּר שָׁוֶה עֲשָׂרָה בְּשִׁשָּׁה, הֲרֵי זוֹ צָרַת צִבּוּר וּמַתְרִיעִין עָלֶיהָ, וּבְשַׁבָּת זוֹעֲקִים עָלֶיהָ; אֲבָל אֵין תּוֹקְעִין עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת.
יא וְכֵן עַל הַמָּטָר. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁרַבּוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים עַד שֶׁיָּצֵרוּ לָהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם, שֶׁאֵין לְךָ צָרָה יְתֵרָה מִזּוֹ שֶׁהַבָּתִּים נוֹפְלִים וְנִמְצְאוּ בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם; וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רֹב הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֶרֶץ הָרִים וּבָתֵּיהֶם בְּנוּיִם בַּאֲבָנִים וְרֹב הַגְּשָׁמִים טוֹבָה לָהֶם וְאֵין מִתְעַנִּים לְהַעֲבִיר הַטּוֹבָה; וְעַכְשָׁו בִּצְפָת מְצוּיָה מַפֹּלֶת בָּתִּים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וּמִתְפַּלְּלִים עֲלֵיהֶם.
יב כָּל עִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צָרָה מִכָּל אֵלּוּ, אוֹתָהּ הָעִיר מִתְעַנָּה וְזוֹעֲקִין בִּתְפִלָּה וּמִתְחַנְּנִים וּמַתְרִיעִין בְּשׁוֹפָר עַד שֶׁתַּעֲבֹר הַצָּרָה; וְכָל סְבִיבוֹתֶיהָ מִתְעַנּוֹת אֲבָל לֹא מַתְרִיעוֹת, אֲבָל מְבַקְּשִׁים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים; וּבְכָל מָקוֹם אֵין מִתְעַנִּין וְלֹא זוֹעֲקִים וְלֹא מַתְרִיעִים בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב עַל שׁוּם צָרָה, חוּץ מִצָּרַת הַמְּזוֹנוֹת שֶׁזּוֹעֲקִים עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת.
יג עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָּ עַכּוּ"ם אוֹ נָהָר, וּסְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, אֲפִלּוּ עַל יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי עַכּוּ"ם אוֹ לִסְטִים, אוֹ רוּחַ רָעָה אוֹ חוֹלֶה שְׁאָר חֹלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת הַיּוֹם וּלְבָרֵךְ הַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת עַיֵּן לְעֵיל ס"ס רפ"ח, זוֹעֲקִים וּמִתְחַנְּנִים בִּתְפִלּוֹת בְּשַׁבָּת אֲבָל אֵין תּוֹקְעִין, אֶלָּא אִם כֵּן תּוֹקְעִין לְקַבֵּץ הָעָם לַעֲזֹר אֲחֵיהֶם וּלְהַצִּילָם.
יד תַּעֲנִיוֹת אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַנִּים עַל הַצָּרוֹת, אֵין מִתְעַנִּין בָּהֶם לֹא עֻבָּרוֹת וְלֹא מֵינִיקוֹת וְלֹא קְטַנִּים, וּמֻתָּרִים לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְעַנִּים לְמָחָר, חוּץ מִתַּעֲנִית הַגְּשָׁמִים.
טו צִבּוּר שֶׁהָיוּ לָהֶם ב' צָרוֹת אֵין מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים אֶלָּא עַל אַחַת מֵהֶם, דִּכְתִּיב: וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת (עֶזְרָא ח, כג) וְאוֹמְרִים: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּלִבֵּנוּ צָרוֹת רַבּוֹת, עַל צָרָה פְּלוֹנִית בָּאנוּ לְהִתְפַּלֵּל; וְאִם יֵשׁ לָהֶם צָרַת רָעָב וְצָרַת דֶּבֶר, מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים עַל הָרָעָב מִשּׁוּם דְּכִי יָהִיב רַחֲמָנָא שָׂבְעָא, לְחַיֵּי יָהִיב.
טז בְּכָל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִים עַל הַצִּבּוּר מִפְּנֵי הַצָּרוֹת, בֵּית דִּין וְהַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבוֹדְקִים עַל מַעֲשֵׂה אַנְשֵׁי הָעִיר מֵאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית עַד חֲצִי הַיּוֹם, וּמְסִירִין הַמִּכְשׁוֹלִים שֶׁל עֲבֵרוֹת, וּמַזְהִירִין וְדוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִים עַל בַּעֲלֵי חָמָס וַעֲבֵרוֹת, וּמַפְרִישִׁין אוֹתָן; וְעַל בַּעֲלֵי זְרוֹעַ, וּמַשְׁפִּילִין אוֹתָם; וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ; וּמֵחֲצִי הַיּוֹם וְלָעֶרֶב, רְבִיעַ הַיּוֹם קוֹרִין בַּתּוֹרָה וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא, וּרְבִיעַ הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מִתְפַּלְּלִין מִנְחָה וּמַתְרִיעִים וּמִתְוַדִּין וְזוֹעֲקִים כְּפִי כֹּחָם.
א סָעִיף א (א) ומתריעים וכו' - כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבא על הצבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות [ועיין במגיד משנה דהכריע לדינא דלאו דוקא בחצוצרות דה"ה בשופר] כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיו"ב זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו אלה וגו' וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרית היא הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהן הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי וכו' ומד"ס להתענות על כל צרה שלא תבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים וכו' עכ"ל ותמה המ"א למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואפילו אם נאמר דאין ת"צ בבבל הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית וכנ"ל ונשאר בצ"ע ויש מאחרונים שתירצו דמדאורייתא מצוה זו נוהג רק בא"י וכדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו' ויש שכתבו דאפשר דאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו ואפשר עוד דדוקא כשהגזרה הוא על רוב ישראל אז מ"ע לתקוע אבל בלא"ה לא [פמ"ג]:
ב סָעִיף ב (ב) על הדבר - והאידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט שינוי אויר ח"ו. ולענין ט"ב עיין לעיל בסימן תקנ"ד ס"ו בבה"ל:
ג סָעִיף ב (ג) שלשה מתים - מת א' בכל יום:
ד סָעִיף ב (ד) אין זה דבר - דאין זה קבע אלא אקראי בעלמא:
ה סָעִיף ב (ה) בכלל מנין אנשי המדינה - לפי שהן חלושות המזג ועיין בלבוש דבין מנין הת"ק ובין מנין המתים לא יהיו מאלו וכן משמע בשלטי גבורים:
ו סָעִיף ב (ו) בא"י - דכיון דגבירה לוקה שפחה לא כ"ש. וסוריא אינה בכלל א"י דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש [מ"א]:
ז סָעִיף ב (ז) ולא במקצתה - דהא איכא גבירה ג"כ דניצולת ותינצל עם הניצולין:
ח סָעִיף ב (ח) היה דבר במדינה - אף בחו"ל:
ט סָעִיף ב (ט) אע"פ וכו' - לפי שהדבר מתלוה ובא עמהן:
י סָעִיף ב (י) שהן רחוקות זו מזו - אבל אם שיירות הולכות אין מתענות הרחוקות אבל כל סביבותיה מתענות ולא מתריעות כדי להשתתף בצרתן וכן נמי במפולת סביבותיה מתענות מטעם זה:
יא סָעִיף ד (יא) הרי שרבתה בעיר מפולת - ואפשר דשיעורא בשלשה בתים [ריטב"א]:
יב סָעִיף ד (יב) כותלים בריאים - אבל אם הם רעועות אינם בכלל זה:
יג סָעִיף ד (יג) שאינן עומדין בצד הנהר - אבל אם עומדין בצד הנהר אע"פ שהן כותלים בריאים אפשר דהנהר שטף בהן מתחתיו את יסודם:
יד סָעִיף ה (יד) החולאים - וה"ה כשאבעבועות פורחים בתינוקות ומתים יש לגזור תענית וכבר נדפס סליחה על תחלואי ילדים ובשל"ה כתב דכל אחד יבריח בניו מן העיר בעת הזאת דהיא מחלה המתדבקת:
טו סָעִיף ה (טו) והיו מתים וכו' - עיין לקמיה בהג"ה:
טז סָעִיף ה (טז) חכוך - שחין שמתחכך אדם עליה:
יז סָעִיף ה (יז) ואם פשט ברוב הצבור וכו' - עיין בב"ח שדעתו דבזה אפילו אינם מתים ממנה גוזרין תענית שהשחין לח הוא כעין שהיה במצרים והוא קשה כמות אכן בזה בעינן דוקא כשפשט ברוב צבור משא"כ לשאר חולאים:
יח סָעִיף ה (יח) מיד - עיין בחידושי ריטב"א שדעתו דעכ"פ בעינן שיהיו מתים מאותו חולי שלשה אנשים ואז נתחזקה החולי למומתת רק שאין צריך לזה שיהיה דוקא בשלשה ימים כמו בדבר אלא בין ביום אחד או יותר מתענין ומתריעין עליו אכן לפי מה שמבואר בב"י בשם הירושלמי מוכח דלענין אסכרה אפילו לא מת ממנה רק אחד מתענין עליו ונראה דמ"מ דוקא כשירד חולי זה להרבה אנשים אף שלא מת עדיין רק אחד מהן צריך להחמיר וכדמשמע לשון השו"ע אבל אי לא"ה לא ועיין בלח"מ שדעתו דבעינן שימותו ממנה שני אנשים (ואשתמיטתיה דברי הב"י בשם הירושלמי וכן הריטב"א):
יט סָעִיף ו (יט) אפילו הרחוקים - וצ"ע על הרמ"א שלא הגיה כאן רק שיהיו באותה הפרכיא כמו שהגיה בס"ח וכן למה לא חלק על דברי השו"ע בס"א וסי"ב במש"כ וכל הערים שסביבותיהם וכו' לפרש דה"ה הרחוקים שהיו באותה הפרכיא:
כ סָעִיף ו (כ) נראתה בשדה ביום אם ראתה וכו' - משמע דבשדה בלילה שדרכה להיות שם אין ראיה מעמידתה שנשתלחה להזיק אבל בעיר בלילה דיש בזה ג"כ צד אחד של ריעותא אפשר דגם זה בכלל שילוח הוא:
כא סָעִיף ו (כא) ב' בני אדם - שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וזו שעמדה לנגדם ולא יראה בכלל שילוח הוא:
כב סָעִיף ו (כב) שדה שסמוכה לאגם וכו' - ר"ל בזה אם עמדה כ"ז שלא רדפה אחריהם אינה משולחת דכיון דסמוכה לאגם היינו רביתא והאי דלא ברחה סברה אי אתי בתראי עריקנא לאגמא מיד:
כג סָעִיף ו (כג) באגם - הוא מלא קנים ואילנות קטנים וה"ה יער גדול:
כד סָעִיף ו (כד) אפילו רדפה אחריהם אינה משולחת - דכיון דהיינו דוכתא שלה סמכה אדעתה ורהטא אבתרייהו:
כה סָעִיף ו (כה) ואכלה אחד מהם - רבותא הוי דאע"ג דאכלה אחד מהן הוי משולחת מדטרפה השניה ולא אכלה וכ"ש אם לא אכלה כלל בודאי משולחת הוי מדטרפה אותן [תוספות] ובפירוש ר"ח איתא להיפך עי"ש:
כו סָעִיף ז (כו) שמזיקים ואינם ממיתים - אבל אם ממיתין אפילו יתושים וזבובים מתענין ומתריעין עליהם וי"א דעל נחשים ועקרבים אפלו אם אין אנו יודעין עדיין שימותו על ידן ג"כ חוששין ומתענין ע"ז:
כז סָעִיף ח (כז) ירקון והשדפון - ירקון הוא תבואה שהכסיפה פניה ושדפון הוא רוח שמריק הזרע מן התבואה. ושיעורו כמלא פי התנור פי' תבואה שראוי לעשות פת כמלא פי תנור ובגמרא מסתפק אם ר"ל ככיסוי התנור או כשורות הלחם הדבקים בפי התנור זה אצל זה א"נ זה למעלה מזה:
כח סָעִיף ח (כח) באותו הפרכיא - היא מלכות. ודוקא בזה שהיא מכה מהלכת אבל כשאינה מהלכת אינה מתרעת אלא מתענית בלבד כמ"ש סי"ב [מ"א]:
כט סָעִיף י (כט) ה"ז צרת צבור - ומתענין [לבוש]:
ל סָעִיף י (ל) זועקים עליה - בפה לומר עננו [לבוש]:
לא סָעִיף יב (לא) וכל סביבותיה - היינו באותה הפרכיא כמ"ש ס"ח [מ"א]:
לב סָעִיף יד (לב) ולא קטנים - לאו דוקא קטנים גמורים אלא כל שהם פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקבה אין גוזרים הצבור עליהם תעניתים אלו כיון שאינם תעניתים קבועין [מ"א] וי"א דמה שאמרו ולא קטנים היינו דאין בהם מצות חינוך כמו ביוהכ"פ לקמן בסימן תרט"ז ס"ב ומ"מ נכון שיאכלו רק כדי קיום הגוף ולא להתענג באכילתם. והמ"א כתב דהמנהג שאין גוזרין תענית אלו על פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקבה:
לג סָעִיף יד (לג) חוץ מתעניות הגשמים - עיין לעיל סימן תקע"ה ס"ה:
לד סָעִיף טו (לד) ב' צרות וכו' - אבל כשיש להם צרה אחת יכולים להזכיר בתפלתם גם צרות שעברו אגב צרה זו שמתפללין עליה:
לה סָעִיף טו (לה) על אחת מהם - ואם יש חולאים בגדולים וקטנים אף בשני מינים נראה דמותר להתפלל על שניהם ביחד דמ"מ תפלה אחת היא להקב"ה [פמ"ג]:
לו סָעִיף טז (לו) ומסירין המכשולים וכו' - כמ"ש בישעיה הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו' ועיין במ"א שתמה למה אין אנו נוהגין כן הלא זהו עיקר התענית ע"ש:
לז סָעִיף טז (לז) ומתריעים - ט"ס דגם בשחרית מתריעין וצ"ל מתחננים וכן הוא ברמב"ם [הגר"א]:
א סָעִיף ב כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות עכ"צ שלא תבוא שנאמר והרעותם בחצוצרו' וגו' ומד"ס להתענו' וכו' ומריעים בחצוצרו' בלבד בגבולין וכתב המ"מ והמחוור כדברי הרשב"א או שופר או חצוצרות עכ"ל ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה ואף על פי שאין ת"צ בבבל מ"מ הלא מדאוריית' מצוה לתקוע בלא תענית: דבר בא"י. דכיון דגביר' לוקה שפחה לכ"ש וסוריא אינה בכלל א"י דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש כמ"ש בי"ד סי' קנ"א ס"ח:
ב סָעִיף ב ולא במקצתה. דהא איכא גבירה ג"כ דאינה לוקה: האידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי האויר ועבי"ד סעיף שע"ד:
ג סָעִיף ה על החולאים. וה"ה כשאבעבועות פורחי' בתינוקות ומתים יש לגזור תעני' וכבר חבר הגאון מוהר"ר משה סליחה ע"ז ובשל"ה כ' דכל אחד יבריח בניו מן העיר בעת הזאת ואם לא עשו זאת הן חייבין בנפשותם:
ד סָעִיף ו ב' בני אדם. שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ:
ה סָעִיף ו באגם. הוא מלא קנים ואילנות קטנים:
ו סָעִיף ח ירקון. תבואה שהכסיפו פניה. שדפון רוח שמריק הזרע מן התבואה:
ז סָעִיף ח פי התנור. פי' תבואה שראויה לעשות פת כמלא פי תנור ובגמ' אבעי' להו אם ר"ל ככיסוי התנור או כשורות הלחם הדבקים בפי התנור זה אצל זה א"נ זה למעלה מזה:
ח סָעִיף יב באותו הפרכי'. ודוקא במכה מהלכ' אבל בשאינ' מהלכת מתענין ולא מתריעים כמ"ש סי"ב:
ט סָעִיף יב סביבותיה. היינו באותו הפרכיא כמ"ש ס"ח:
י סָעִיף יד ולא קטנים. צ"ע דהא לעולם אין מתענין קטנים ואפשר דמיירי שהם בני י"ג ואפ"ה קרו להו קטנים כל שלא הגיעו לגבורת אנשים וכן נוהגים שאין גוזרים כל פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקיבה:
יא סָעִיף טו ב' צרות. אבל כשיש צרה א' יכולים להזכיר בתפילה גם צרות אחרות וכ"ה בכמה פיוטים וסליחו':
יב סָעִיף טז בכל יום תענית וכו'. תמה אני למה אין עושין כן בזמנינו וידוע שזה עיקר התענית כמבואר בישעי' סי' נ"ח ובגמר' ובמשנ' פ"ב דתעני':
א סָעִיף א ומתריעים. ותמה אני למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית. מ"א עיין שם:
ב סָעִיף ב דבר. והאידנא אין מתענין כלל בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט שינוי אויר ח"ו ובי"ד ס"ס שע"ד כתב שמטעם זה אין מתאבלין בשעת הדבר עיין שם:
ג סָעִיף ה החולאים. וה"ה כשהאבעבועות פורחים בתינוקות ומתים יש לגזור תענית. בשל"ה כתב דכל א' יבריח בניו מהעיר בעת הזאת ואם לא עשה זאת הן חייבים בנפשותם:
ד סָעִיף ו לאגם. הוא מלא קנים ואילנות קטנים:
ה סָעִיף יד קטנים. ונוהגים שאין גוזרים על פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקיבה עמ"א:
ו סָעִיף טו אחת. אבל כשיש צרה אחת יכולים להזכיר בתפלתם גם צרות אחרות וכ"ה בכמה פיוטים וסליחות. מ"א:
ז סָעִיף טז וזועקים. וכ' מ"א תמה אני למה אין עושין כן בזמנינו שזה עיקר התענית כמבואר בתענית דף ט"ז:
א סָעִיף א ס"א כשם כו'. מתני' פ"ג דתענית על כל צרה שלא תבא כו' וכת' הר"ן דמתריעין היינו מתענין ומתריעין: כגון עו"ג כו'. שם עיר שהקיפוה כו': או לגזור כו'. כ' המ"מ שהוא בפ' הבע"י א"ל לרב אתו חברי לבבל גזר תענית' גזרו על הבשר כו'. ובגמ' שלנו הוא בלשון אחר א"ל לר"י אתו כו' ע"ש: עד שירוחמו. גמ' ספ"א ל"ש אלא כו': וכל הערים כו'. מתני' בפ"ג אותה העיר כו' וכת"ק ומפ' הרמב"ם דה"ה בכל הצרות ול"ג שם על אלו מתריעין בכ"מ אלא מיד ור"ל לא כבדבר שצריך ג"י וכ"ה ברא"ש אלא שגורס שניהם ועס"ה בהג"ה ומ"ש שם מעשה כו' תענית בלא התרעה. ומש"ש בגמר' י"ט ועל כולן אין מתריעין אלא באותה היפרכיא מפ' התרעה בפה דומיא דהתרעה דרישא דגשמים וכמ"ש בסי' תקע"ה ועיין בסי"ב ומשם מוכח דל"ג בכ"מ וכן בתוספתא פ"ב ועל כולן אין מתריעין אלא באותה היפרכיא היה בסוריא אין מתריעין בא"י בא"י אין מתריעין בסוריא וכן בגמר' הא שפחה ושפחה לא אלא שהר"ן יישב ואמר דכ"מ דמתני' היינו באותה היפרכיא וכל א"י היפרכיא אחת ואפי' עבר הירדן ואשקלון הואיל וכבשו אותה יוצאי מצרים אבל א"י וסוריא לא וכן שפחה ושפחה בשתי היפרכיות אבל בהיפרכיא אחת מתענין ומתריעין בשופר ועס"ח בהג"ה והלח"מ כת' שהרמב"ם מפ' כפי' הר"ן דמ"ש בכ"מ היינו באותה היפרכיא במ"ש בתוספתא וכנ"ל ומפ' כפי' הראב"ד מתריעין ולא מתענין היינו הסביבות ור"ע היא ואמר על אלו דר"ל דעל אלו מתריעין מיד כמ"ש ברא"ש ועס"ה אבל ת"ק ס"ל דמתענין ולא מתריעין וז"ש מעשה כו' וגזרו תענית כו' ות"ק היא ודבריו דחוקים דרישא ר"ע וסיפא ת"ק. ויותר נראה כמו שכתבתי דל"ג בכ"מ וז"ש בתוספתא ועל כולן אין מתריעין אלא באות' היפרכיא וכן בגמ' מפרש באותן מקומות שהצרה שם ושיטת הר"ן כמ"ש בס"ח בהג"ה ושיטת הטור כפירש"י וכמ"ש בס"ו: אא"כ תקעו כו'. שאף בשבת תוקעין כה"ג כמ"ש בסי"ג:
ב סָעִיף ב ס"ב היו בה כו'. ברייתא שם ונקט מספר הקודם וכ' וכן לפי כו': ואין הנשים כו'. מדקא' רגלי מ' לבד מנשים וטף כמ"ש רגלי הגברים לבד מטף ובירושלמי פ"ג הלכה ה' בחורים אבל לא זקנים וכן נאמר שש מאות אלף רגלי העם כו' ואין נשים וטף במניינם כמ"ש שאו כו' כל זכר לגולגלותם מבן כו' וכן זקנים כמ"ש בב"ב קכ"א ב' לא נגזרה כו' גמר ומעלה כו' ומ' שלא היו במנין שנא' וכל פקודיכם לכל מספרכם כו' וכמ"ש במדדש רבה שלכך נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד לפי שכל שהיו במנין כו': ודוקא כו'. מדאמרינן בתוספתא הנ"ל היה בא"י אין מתריעין בסוריא ותי' הר"ן דשם מיירי שאינו בכל א"י מתענין לפי שהיא הפרכיא אחת אבל ח"ל לא דהא איכא גבירה דנצולת תנצל עם הנצולין:
ג סָעִיף ה ס"ה והיו כו'. שם ואסכרה בזמן כו': וכן חיכוך כו'. ב"ק פ' ב' מתריעין על החיכוך כו' ל"ק כו' ומפ' הרמב"ם דלח הוא קשה וז"ש דאריב"ל כו' לח מבחוץ שנא' ויהי השחין אבעבעות פורח ר"ל מדקאמר פורח. ש"מ דלח היה וא"צ לדחוקי כמ"ש רש"י שם וז"ש ה"ה כשחין פורח: ואם פשט כו'. מדקאמר ובאות על הצבור ור"ל ברובן ועפ"ג דמ"ק כ"ו א': אבל חכוך כו'. ב"ק שם: ובאלו כו'. עמש"ל ס"א שגי' הרמב"ם מתריעין מיד וכן הוא גי' הרא"ש:
ד סָעִיף ו ס"ו שנשתלחה. גמ' שם כ"ב א' וכמש"ו: אלא נראית. כר' יוסי דכולה ברייתא וגמ' שם כוותיה וכמש"ו איזו כו': בכ"מ אפי' הרחוקים. כ"כ הטור וכגי' במתני' בכ"מ וכמ"ש מעשה כו' ומפרש מתענין ומתריעין ככל מתריעין דמתני' ומפ' בכ"מ אפי' הרחוקים וכמ"ש רש"י במתני' שם ד"ה מתריעין בכ"מ אם יראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא ומ"ש בגמ' ועל כולן אין מתריעין אלא בהיפרכיא שלהם מפר' כפרש"י שם בד"ה בהיפרכיא באותו מלכות שכלו שם מי בורות כו' ר"ל דלא קאי אלא שם קוד' לזה בברייתא שם אלא דהתוספתא קשיא לפי' דאמר שם מהברייתא הנ"ל ועל כולן אין כו' וחזר ושנה שם אחר שאר הדברים שאמר במתני' על אלו מתריעין בכ"מ ואמר ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא באותה היפרכיא כו' ולדברי הר"ן ניחא ועס"ח בהג"ה. וצ"ע על רמ"א למה לא הגיה כאן ונן למה לא חלק על דברי ש"ע בס"א וסי"ב ועל הש"ע קשה ביותר:
ה סָעִיף ז ס"ז רמש הארץ כו'. כמש"ו נחשים כו'. צרעה כו': אין כו'. אלא זועקין כו' רמב"ם וטור וכ"ה בגמ':
ו סָעִיף ח ס"ח רק כו'. במש"ל:
ז סָעִיף ט ס"ט אפי' לא נראה כו'. ברייתא שם כ"ב א': ואפי' אינו כו'. גמ' שם כ"א ב': מתענין ומתריעין. כנ"ל ס"א דמתריעין דמתני' היינו מתענין ומתריעין וכן כ"מ שאמרו מתריעין חוץ מאצל שבת דאין מתענין ולא מתריעין אלא זועקין' בפה ועסי"ג: ועל הגובאי כו'. ברייתא שם י"ט ב': אבל על כו'. דלא כר"ש בן אלעזר שם כמ"ש שם י"ד וב"ק פ' ב': ועכשיו כו'. הראב"ד בהשגות:
ח סָעִיף י ס"י ובשבת כו'. כמ"ש י"ד א' במאי אילימא כו':
ט סָעִיף יא ס"יא ובא"י כו'. מתני' וגמ' שם: מפני כו' ובתיהם כו'. לשון הרמב"ם:
י סָעִיף יב ס"יב כל עיר כו'. לשון הרמב"ם וכגי' של"ג בכ"מ וכמש"ל ס"א וע"ש: אבל מבקשים כו'. כמש"ש י"ט ב' ועל כולן אין מתריעין אלא בהיפרכיא שלהן ור"ל בפה כמש"ל והיפרכיא היא סביבותיה לפירושו: ובכ"מ כו'. ר"ל דמתריעין שאמור אצל שבת לא מתענין ולאו בשופר אלא זועקין בפה וכמ"ש י"ד א' שופרות בשבת מי שרי ואם איתא דמתענין הל"ל תענית בשבת מי שרי כמ"ש בפ"ב אין גוזרין תענית על הציבור בר"ח כו' ואם התחילו כו' ומדלא נקט שבת וי"ט פי' אפי' אם התחילו מפסיקין וכמ"ש בתוספתא ת"צ אין מפסיקין לי"ט הכתובין במגילת תענית משמע דוקא לאלו וכ"ה ברמב"ם וכ"ז לאלו הנזכרים במתני' עיר שהקיפוהו כו' והנזכרים בברייתא וכן יחיד כו' ומזונות וחיכוך אבל בשאר אפי' אין זועקין כמ"ש על אלו כו' וז"ש ולא זועקין כו' חוץ כו' עיר שהקיפוהו כו':
יא סָעִיף יג סי"ג אפי' על היחיד כו'. כגי' הרי"ף והרא"ש בגמ' שם ת"ר עיר כו' ויחיד הנרדף כו' מתריעין עליהם בשבת ועל כולן רשאין כו': או חולה כו'. כ"כ הר"ן וכפירושו מפני רוח רעה מפני שהוא חולה מהחלאים המסוכנים וכ' דמכאן לכל חולה שיש בו סכנה ועסי' רפ"ח ס"י וכ"ה בב"ק פ"ב מתריעין על החיכוך בשבת וע"ל ס"ה: זועקין כו' אכל כו'. שם י"ד א': אא"כ כו'. שמפרש מ"ש שם תנאי היא היינו ת"ק ורבי יוסי דלר"י ע"כ מתריעין אף בשופר כיון דפיקוח נפש הוא ות"ק ל"פ אר' יוסי אלא ר"י פליג את"ק והלכה כת"ק:
יב סָעִיף יד ס"יד תעניות אלו כו'. תוספתא ספ"ב העוברות והמניקות מתענין בט"ב וביה"כ ובשלש תעניות של צבור ר"ל האמצעיות של מטר ושאר תעניות לא היו מתענות: ולא קטנים. במכ"ש דהא אף ביה"כ אין מתענין כמ"ש בפ' בתרא דיומא: ומותרים כו'. כמ"ש י"א ב' אין ת"צ בבבל כו'. ומפרש כמ"ש תוס' שם אין כו' וכמש"ש י"א א"ר אושעי' כו' א"ר עתיר' כו' וז"ש אין ת"צ כו' דאין להם תעניות אלא על שאר דברים ובהם אין דינם כת"צ:
יג סָעִיף טו ס"טו ואומרים אעפ"י כו'. ירושל' ר' חגי שאם היו ב' דברים כגון עצירת גשמים וגוביי כו' ר' חגי כד הוה נפיק לתענית' הוה אמר קומיהין אחנא אע"ג דאית בליבן עקין סגיאין אין אנן אלא להון דאתינן:
יד סָעִיף טז ס"טז ב"ד והזקנים. כמ"ש קדשו צום כו' אספו זקנים וכמ"ש בגמ' שם: ומסירין כו'. כמ"ש הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר כו': ומתריעים. ט"ס דגם בשחרית מתריעין וצ"ל מתחננים וכ"ה ברמב"ם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.