א נוֹהֲגִים לָקוּם בְּאַשְׁמֹרֶת לוֹמַר סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וָאֵילָךְ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: וּמִנְהַג בְּנֵי אַשְׁכְּנַז אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ מַתְחִילִין לִתְקֹעַ אַחַר הַתְּפִלָּה שַׁחֲרִית, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁתּוֹקְעִין גַּם כֵּן עַרְבִית; וְעוֹמְדִים בְּאַשְׁמוֹרֶת לוֹמַר סְלִיחוֹת בְּיוֹם א' שֶׁלִּפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה; וְאִם חָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה ב' (אוֹ) ג', אָז מַתְחִילִין מִיּוֹם א' שָׁבוּעַ שֶׁלְּפָנָיו (מִנְהָגִים). וְאָבֵל אָסוּר לָצֵאת מִבֵּיתוֹ כְּדֵי לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לִשְׁמֹעַ הַסְּלִיחוֹת, מִלְּבַד בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁמַּרְבִּים סְלִיחוֹת יָכוֹל הָאָבֵל לִכָּנֵס לְבֵית הַכְּנֶסֶת (פִּסְקֵי מַהֲרִי"א סי' קל"ג). וִידַקְדְּקוּ לַחֲזֹר אַחַר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַיּוֹתֵר הָגוּן וְהַיּוֹתֵר גָּדוֹל בְּתוֹרָה וּמַעֲשִׂים שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא, שֶׁיִּתְפַּלֵּל סְלִיחוֹת וְיָמִים נוֹרָאִים; וְשֶׁיְּהֵא בֶּן שְׁלֹשִים שָׁנִים, גַּם שֶׁיְּהֵא נָשׂוּי (כָּל בּוֹ). מִיהוּ כָּל יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים הֵם, רַק שֶׁיִּהְיֶה מְרֻצֶּה לַקָּהָל; אֲבָל אִם מִתְפַּלֵּל בְּחָזְקָה, אֵין עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא כָּל אָדָם בִּתְפִלָּתוֹ; וְאִם יִהְיֶה לוֹ שׂוֹנֵא וּמְכַוֵּן שֶׁלֹּא לְהוֹצִיאוֹ, גַּם אוֹהֲבָיו אֵינָם יוֹצְאִים בִּתְפִלָּתוֹ (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים יְשָׁנִים). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל סְלִיחוֹת מִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם (כָּל בּוֹ).
ב נוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הַגָּה: וְהַמְדַקְדְּקִים נָהֲגוּ שֶׁכָּל אֶחָד מִתְעַנֶּה הָעֲשָׂרָה יָמִים (מָרְדְּכַי ספ"ק דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְרֵישׁ יוֹמָא), וְכֵן נָכוֹן לַעֲשׂוֹת. וְכָל אֵלּוּ הַתַּעֲנִיּוֹת אֵין צְרִיכִין לְהַשְׁלִים, וְאֵין קוֹרִין בב' וה' וַיְחַל, אֲפִלּוּ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' תקס"ב סָעִיף ב', וְאִם חָל בְּרִית מִילָה בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, יְכוֹלִים לֶאֱכֹל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה אַשְׁכְּנַזִּית). וְרַבִּים נוֹהֲגִין לֶאֱכֹל בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר (מַהֲרִי"ל); מִשּׁוּם חֻקּוֹת הָעַכּוּ"ם הַנּוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב חַגֵּיהֶם וִיכוֹלִין לֶאֱכֹל בְּלֹא תְּנַאי אַחַר שֶׁכֵּן נָהֲגוּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ג אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּאַשְׁמֹרֶת בַּסְלִיחוֹת, וְאֵין תּוֹקְעִין בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה (מִנְהָגִים).
ד מְכַבְּסִין וּמִסְתַּפְּרִין בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִטְבֹּל בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִשּׁוּם קֶרִי. (כָּל בּוֹ) וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין לֵילֵךְ עַל הַקְּבָרוֹת וּלְהַרְבּוֹת שָׁם בִּתְחִנּוֹת, וְנוֹתְנִים שָׁם צְדָקָה לַעֲנִיִּים (כָּל בּוֹ).
א סָעִיף א נוהגים לקום באשמורת - דסוף הלילה הקב"ה שט בעוה"ז והוא עת רצון ומה שנהגו מר"ח שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון. ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול וס"ת עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה ועוד סמך מקרא ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך ר"ת אלול:(א) אלול ואילך - אבל בר"ח גופא א"א סליחות ותחנונים וכן הנוהגים לומר תהלים כל אלול עם תחנונים יה"ר אין להתחיל בר"ח [פמ"ג]:
ב סָעִיף א (ב) עד יוה"כ - ונוהגין במדינתינו מר"ח אלול עד יוה"כ לומר בכל יום אחר גמר התפלה מזמור לדוד ד' אורי וכו' בוקר וערב ואומרים אחריו קדיש ואנו נוהגין לומר עד שמע"צ ועד בכלל. וביום שיש בו מוסף אחר גמר תפלת שחרית קודם אין כמוך ובערב אחר תפלת המנחה ובמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפלה בר"ח יש להקדים מזמור ברכי נפשי וכן במקומות שאומרים אותו אחר תפלת שחרית ונוהגין ג"כ לומר שיר של יום אחר תפלת שחרית יש להקדים השיר של יום [אחרונים]:
ג סָעִיף א (ג) מר"ח ואילך וכו' - יש מתחילין מיום ראשון דר"ח ויש מתחילין מיום שני דר"ח וכ"כ בסי' דה"ח. ויש לתקוע בכל בוקר אחר התפלה. נוהגין בכל יום של ימי החול מר"ח אלול ואילך אחר התפלה אומרי' בצבור עשרה מזמורים [וביה"ר שלפני אמירתו יש לדלג תיבות בהם שבעים שנה] וכיון שא"א ספר שלם י"ל בזכות מזמורי תהלים שקראנו לפניך וכו' ואחר היה"ר אומרים קדיש ואם אין עשרה בשעת אמירת תהלים וממתינין על אחד שישלים המנין יש לשייר מזמור אחד ויאמרוהו אחר שישלימו עשרה ויאמר קדיש ובימי התשובה שבין ר"ה ליוה"כ אומרים יותר מעשרה מזמורים כדי לגמור התהלים פעם שלישית קודם יוה"כ [מטה אפרים]:
ד סָעִיף א (ד) לומר סליחות - ואף יחיד יוכל לומר אותם שאין בהם י"ג מדות. ובסליחה שנזכר י"ג מדות ידלג אותן תיבות. וכן אותם הבקשות שהן בלשון תרגום כגון מחי ומסי וכו' ומרן די בשמיא וכו' לא יאמר כשאין שם מנין עשרה [א"ר]. כשמתחילין סליחות אומרים או"א חוץ מסליחה המתחלת בשם אחד משמותיו של הקב"ה. כתב אבודרהם ויקרא בשם ד' יש להפסיק מעט בין בשם ובין ד'. אם אין מנין בעת אמירת אשרי יאמר סליחות וכשיבואו מנין יאמרו קדיש באמצע סליחות ובא"ר כתב שיאמרו אח"כ ג' פסוקים כשיש מנין. ואם היה מנין בתחלת אמירת הסליחות ולבסוף יצאו מקצתן י"ל דמ"מ אומר קדיש אחר הסליחות וכעין מה שנתבאר בסימן נ"ה [פמ"ג]:
ה סָעִיף א (ה) ביום א' שלפני ראש השנה - ר"ל יום ראשון של השבוע שחל לפני ר"ה:
ו סָעִיף א (ו) מיום ראשון שבוע שלפניו - משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עם יוה"כ ולעולם יחסרו ד' ימים מר"ה עד יוה"כ שלא יוכלו להתענות דהיינו ב' ימים ר"ה ושבת שובה ועיו"כ לכך צריך להשלים ד' ימים קודם ר"ה וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה תקנו יום ראשון בכל פעם ועוד טעם שקבעו ד' ימים שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ד' ימים קודם הקרבה ובכל הקרבנות בפ' פנחס כתיב והקרבתם עולה ובר"ה כתיב ועשיתם עולה ללמד שבר"ה יעשה אדם עצמו כאלו מקריב את עצמו ולכן קבעו ד' ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם. הש"ץ מתעטף בטלית בשעה שאומרים י"ג מדות אף שהוא קודם אור היום אבל אז אינו מברך עליו אף שהוא בגד המיוחד ליום כיון שלובשו בלילה ויש דעה דפטור אז מציצית כדלעיל בסימן י"ח [לבוש] וט"ז השיג עליו דלמה לו להכניס עצמו לדבר שיש בו ספק וע"כ לא יטול אז טלית שלו ולא טלית של קהל שהוא ג"כ כשלו אלא יקח טלית של חבירו דבזה לכו"ע פטור מציצית ויכוין שנוטלו רק לכבוד ולא לקנותו:
ז סָעִיף א (ז) ואבל אסור וכו' - אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו [או תוך שלשים על שאר קרובים] אסור לעבור לפני התיבה בר"ה ויוה"כ דהא דינם כרגלים לכל מילי אבל בימי הסליחות אפילו בער"ה ועשי"ת מותר [ובדליכא' חזן אחר שרי אפילו בר"ה ויוה"כ]. וכן בימים שאין אומרים תחנון מותר להתפלל שחרית אם אחר יאמר הלל אבל מוסף לא יתפלל והח"א כתב כמדומה שהגר"א לא היה מניח להתפלל אפילו שחרית בר"ח אכן בדליכא אחר לכו"ע מותר להתפלל אפילו מוסף:
ח סָעִיף א (ח) בערב ראש השנה - וה"ה בעיוה"כ במקום שמרבים בסליחות:
ט סָעִיף א (ט) וידקדקו - נהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהיגים שיודעים בצער הדור והיינו דוקא כשהם נאמנים ומגינים על הדור ומרוצים לעם ובעוה"ר בדור הזה וכו' וכדי לתקן פרצה זו ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע:
י סָעִיף א (י) היותר הגון - וכל העוזרים ומסייעים לש"ץ שאינו הגון כאלו גוזל טוב מן הקהל ועתידים ליתן את הדין [ס"ח]. והיודע בעצמו שאינו בקי מאד ויודע לשמור אפילו משגגה אין לו להכניס את עצמו בעבודת השם. ואם אינו ראוי והגון ובקי אין ממתינין לו כשאר עונשים אלא גובין לאלתר [א"ר]:
יא סָעִיף א (יא) בתורה ובמעשים - וראוי שיהיה הש"ץ והתוקע בעלי תשובה גמורה גם ראוי שילמדו הכונות מהתפלות והתקיעות והוא מהזוהר ונהגו שמי שהתחיל להתפלל או לתקוע אפילו פ"א אין ליתן המצוה לאחר ואם חלה הוא ביד הקהל להעמיד אחר ומ"מ כשחוזר לבריאותו המצוה חוזרת אל הראשון מי שבא בעש"ג אין ראוי להיות ש"ץ בר"ה ויוה"כ אא"כ עשה תשובה. אם רואה שיש מחלוקת בשביל התפלה לא יתפלל אע"פ שיתפלל מי שאינו הגון:
יב סָעִיף א (יב) שיהא בן שלשים - שאז ראוי בן לוי לעבודה ותפלה הוא כנגד עבודה וגם שאז לבו נשבר ונדכה:
יג סָעִיף א (יג) שיהא נשוי - דומיא דכה"ג שהיו מכינים לו אשה אחרת ושתהיה לו אשה לשומרו מן החטא. ופשוט דאם מזדמן לו שנים אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלשים הבן תורה קודם:
יד סָעִיף א (יד) כל היום - שחרית ומנחה [שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור וי"א דאף ערבית שלפניו אבל הערבית של היום שלאחריו אין שייך לו] וכתב המ"א דמטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליא"צ דתפלה תליא ברצון הקהל והא"ר מפקפק בזה ודעתו דיא"צ יש לו להתפלל אם הוא מתענה ומן למנצח ואילך יש להניח להתפלל אף לאבל והובא דבריו בפמ"ג:
טו סָעִיף ב (טו) נוהגין וכו' - וביום א' דסליחות נהגו רוב הקהל להתענות ויחיד אומר עננו במנחה בשומע תפלה אבל הש"ץ אינו אומר ענינו בחזרת התפלה:
טז סָעִיף ב (טז) ערב ראש השנה - ואפילו התינוקות מתענין [מ"א בשם מהרי"ל] והתינוקות ל"ד אלא ר"ל נערים שהגיעו לי"ג לזכר וי"ב שנים לנקבה מתענין. וא"צ קבלה ולא השלמה אפי' אין מתענה עשי"ת:
יז סָעִיף ב (יז) ואין קורין בהם ויחל וכו' - והיינו אפילו אותן שמתענין וקורין ויחל בכל ער"ח [פ"ת] ואין אומרים או"א ברכנו בברכה וכו' לפי שאינו ת"צ:
יח סָעִיף ב (יח) ואם חל ברית מילה וכו' - עיין לעיל בסימן תקס"ח ס"ב בהג"ה ובמ"ב שם מבואר ענין זה באריכות קצת:
יט סָעִיף ב (יט) יכולים לאכול - היינו מי שיזמינו בעה"ב אבל השייכים לברית מצוה לאכול אבי הבן וסנדק ומוהל כולם נקראים בעלי ברית ויו"ט שלהם הוא. כתב המ"א במקום שיש מקצת חולי יש להקל בכל אלו התעניתים וא"צ התרה אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הצבור והש"ך ביו"ד סימן רי"ד כתב דמחמת שאינו בריא לעולם צריך התרה [ח"א]:
כ סָעִיף ב (כ) בלא תנאי - ר"ל אף דישן שינת קבע ומבואר לעיל דאסור לאכול אחר השינה אא"כ התנה קודם שישן שאינו מקבל עליו התענית קודם עה"ש הכא שרי:
כא סָעִיף ב (כא) אחר שכן נהגו - והאידנא נהוג עלמא שלא לאכול רק שישתה קאוו"ע או טיי"א קודם הליכה לביהכ"נ כי בזמנינו נמשך אמירת סליחות עד אור היום ופשיטא שמיד שעלה עמוה"ש אסור לאכול ולשתות [שע"ת]:
כב סָעִיף ג (כב) אין נופלים על פניהם וכו' - דהוא כמו שאר עיו"ט:
כג סָעִיף ג (כג) אע"פ שנופלים על פניהם - היינו אף אם נמשך על היום מפני דרוב פעמים רגילין לסיים קודם עלות השחר תקנו לנפול אף אם אירע פ"א שממשיך על היום:
כד סָעִיף ג (כד) ואין תוקעין וכו' - להפסיק בין תקיעות דרשות לתקיעות דחובה [ואף כשחל יום א' של ר"ה בשבת ג"כ אין תוקעין בע"ש]. ומ"מ מותר לתקוע להתלמד דדי כשמפסיק בביהכ"נ אבל במנהגים כתב הטעם כדי לערבב השטן א"כ אין לתקוע כלל ובא"ר בשם ספר אמרכל משמע דלהתלמד שרי בחדר סגור:
כה סָעִיף ד (כה) מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה - להראות שאנו בטוחין בחסדו ית' שיוציא לצדק משפטינו. ומ"מ לא ילבש בר"ה בגדי רקמה ומשי כבשאר יו"ט דיהא מורא הדין אלא ילבש בגדים לבנים נאים [ט"ז בשם רש"ל] ועיין במ"א סימן תקצ"ז דבמקום שאין נוהגין ללבוש לבנים עכ"פ לא ילבש חשובים כ"כ:
כו סָעִיף ד (כו) נוהגין לטבול וכו' - ואם אינו יכול לטבול משום צינה יראה לשפוך על גופו ט' קבין מים. ולא יקדים לטבול עד שעה קודם חצות היום [ח"א]. יש מאחרונים שכתבו שנכון למנוע עצמו מלשמש מטתו בשני לילות של ר"ה אא"כ היתה ליל טבילה דאז חייב לקיים עונתו ויחזור ויטבול בשחרית. אכן אלו האנשים האוכלים לשובע בטנם או ח"ו שנכנס במחשבתו הרהור אשה יותר טוב שישמש מטתו מח"ו שיבא לידי עבירה ויחזור ויטבול בשחרית [ח"א]:
כז סָעִיף ד (כז) הקברות - דביה"ק הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות. ואין לילך על קבר אחד ב"פ ביום אחד:
א סָעִיף א באשמור'. מפני שהקב"ה שט בי"ח אלף עולמות ובסוף הלילה שט בעה"ז והוא עת רצון (הגמ"נ) ועמ"ש סי' א':
ב סָעִיף א מר"ח אלול ואילך. אבל בר"ח א"א סליחו' ותחנונים: כתב הח"ש ולבוש ומ"ב ושל"ה דיש להתחיל לתקוע מיום ראשון דר"ח אלול דאז הוי מ' יום שלפני יה"כ כמו שעלה משה בהר כדאיתא בטור וכ"כ מט"מ בשם מהרי"ל וכתב דהנוהגים להתחיל ביום שני טעמייהו לתקוע ל' יום עם ב' ימים של ר"ה ול"נ דהטעם כמ"ש התוס' בב"ק דף פ"ב בשם התנחומא דמשה עלה ביום שני דר"ח אלול רק שעברו' לאלול דהאי שתא וא"כ אין לזוז מהמנהג להתחיל ביום שני:
ג סָעִיף א שבוע שלפניו. כדי שיוכלו להתענו' ד' ימים לפני ר"ה נגד ב' ימים דר"ה ושבת ועי"כ שאין מתענין ונ"ל דהמתענה בר"ה א"צ להתענות רק ב' ימים לפני ר"ה אף על גב שנהג כבר להתענו' דלא היתה כוונתו אלא לתשלומין ועכשיו שמתענה בר"ה א"צ תשלומין עמ"ש סי' תקס"ח ס"ב וסי"א: צריך להתעטף בשעה שאומרים י"ג מדות (לבוש) עסי' י"ח וסימן מ"ו וסימן תקס"ה:
ד סָעִיף א ואבל אסור כו'. אבל תוך יב"ח אסור להתפלל בימים נוראים דהא דינם כרגלים לכל מילי וגם בנגינת קדיש דידהו אכן בדליכא חזן אחר שרי (מהרי"ל בתשוב' סי' קל"ו ד"מ מ"צ הגמ"נ ה' י"ה ועבי"ד ססי' שע"ו):
ה סָעִיף א יכול האבל. וה"ה בעי"ה (כ"ה) ונ"ל דדוק' במקום שמרבי' בסליחו':
ו סָעִיף א וידקדקו. נהגו לעבור לפני התיבה פרנסים ומנהיגים שיודעים בצער הדור (ד"מ מרדכי רוקח), נהגו שמי שמתחיל להתפלל או לתקוע אין ליתן המצוה לאחר כמ"ש ס"ס קנ"ג וע' בזוהר:
ז סָעִיף א כל היום. אפי' ערבית שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור (מ"צ) ונ"ל דמטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליאר צייט ויש קצת ראיה לזה ממ"ש סי' קע"ד ע"ש דאפי' איכא דעדיף מיניה הוא קודם ע"ש ועססי' נ"ג ס"ך:
ח סָעִיף ב נוהגין וכו'. ביום ראשון של סליחות נהגו רוב הקהל להתענו' (טור מ"צ):
ט סָעִיף ב ער"ה. אפי' תינוקו' מתענין (מהרי"ל סי' ג') כ' הרב"י אף על גב דאיתא במדרש דבער"ה הגדולים מתענים נהגו כלם להתענו' משום דבדבר של צער הרוצה לעשו' עצמו גדול עושה כדאי' פ"ג דתעני' עכ"ל וצ"ע דהוא בעצמו לא פסק כן רסי' תקע"ה ע"ש ול"נ דבשלמא התם מתענה על צרת הצבור אמרינן לא חשיבת את למבעי' רחמים עליהם וכמ"ש רסי' תקע"ט משא"כ כאן דכל אחד מתענה על עונותיו דהא יש מתענים יותר מזה א"כ ליכא יוהרא, ומה שמתענים בזה היום דוקא היינו משום דהוא יום רצון כדמצינו במדר' שהגדולים מתענים כנ"ל, ואף על גב דהי' ימים הם ימי רצון יותר דאפי' הבינונים מתענים ואם אנו מחזיקים עצמנו לגדולים ק"ו לבינונים מ"מ אין יכולין לעמוד בזה להתענו' כולם וגם מתענים עכ"פ צום גדלי' א"כ כיון שהתענו ער"ה אין צורך עמ"ש סי' תקע"ו, כתוב בשל"ה הש"צ והתוקע צריכים להפריש עצמם ג' ימים קודם מכל דבר המביא לידי טומאה וילמדו הכוונו' מהתפלו' והתקיעו' והוא מהזוהר:
י סָעִיף ב א"צ להשלים. אפילו בער"ה משום צריכים להוסיף מחול אל הקודש (לבוש) ואפי' מי שאינו מתענה כל הי' ימים א"צ להשלים וא"א אלהינו ואלהי אבותינו כו' לפי שאינו ת"צ (ד"מ) עיין סי' קכ"ח וסי' קכ"ט:
יא סָעִיף ב יכולים לאכול. השייכים לברית ומי שירצה (שם) פירוש דאין חובה לאכול רק מי שירצה בע"ה אבל השייכים לברית מצוה לאכול ולאכול בביתו אסור עד המילה חוץ מבעל ברית ונ"ל דיש לעשותה קודם שעה עשירית עסי' רמ"ט:
יב סָעִיף ב משום חקות העכו"ם וכו'. והלבוש כתב משום שאסור להתענות בעי"ט וכ"כ בהגמ"נ ועמ"ש סימן רמ"ט וקשה דא"כ גם הבכורים היה להם לאכול בע"פ ואפשר כיון דלאו רובא דעלמא נינהו לא מפרסמא מלתא כולי האי ומיהו לטעם הלבוש צ"ע, כ' בש"ל אין מניחין לאבל ביום קבורה להתענות בתענית שלפני ר"ה עכ"ל ואנן קי"ל בי"ד סי' שע"ה דמותר להתענו' ומ"מ יש ללמוד מזה שיש להקל בתעניו' אלו במקום שיש מקצת חולי וא"צ התרה עיין סימן תרפ"ו אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הציבור:
יג סָעִיף ג באשמורת. מפני שרגילין לסיים קודם עלות השחר (מהרי"ל) ר"ל כיון דרוב הפעמים רגילין לסיים קודם ע"ה תקנו לנפול אף אם אירע פעם א' שממשיך על היום נופלין וכ"מ בלבוש וגם לענין תפלה לא מקרי יום עד הנץ החמה:
יד סָעִיף ג ואין תוקעין. להפסיק בין תקיעו' דרשות לתקיעו' דחיוב לכן מפסיקים ביום כ"ח (לבוש) משמע שגם בלילה שלפניו אין לתקוע ומ"מ בביתו מותר לתקוע להתלמד דדי כשמפסיק בבה"כ אבל במנהגים כתוב הטעם לערבב השטן א"כ אין לתקוע כלל:
טו סָעִיף ד משום קרי. ולכן אל ישמש בליל ר"ה אך אם הוא ליל טבילה חייב לקיים עונתו ויחזור ויטבול בשחרית (של"ה) ובכ"ה כתב לא ישמש מטתו בשני הלילות אא"כ היתה טבילת מצוה שלא היתה יכולה לטבול קודם לכן אז מותר ויחזור ויטבול בשחרית:
טז סָעִיף ד על הקברות. ולהשתטח על קברי הצדיקים (שם) וכ"ה בגמ' ויקיף הקברות כדאיתא באגודה פ"ק דמ"ק ואין לילך על קבר א' ב"פ ביום א' (כתבים):
יז סָעִיף ד ונותנים צדקה. קודם שיאמר התחינות, כשמתחילין סליחה אומרים אלהינו ואלהי אבותינו חוץ מסליחה המתחלת בשם הג"ה במנהגי מהרי"ק:
א סָעִיף א בטור הביא המדרש וכי ראשון הוא איכא למידק דהא שפיר ר"ל דראשון של חג קאמר כמו ביום ראשון שבתון ואי קשיא ליה גם שם כן לא מיתרץ בתירוצו שתי' בזה וב"י הביא בשם מהר"י דילאון שהל"ל בט"ו לחדש כיון שהיא מצו' זמנית ולענד"נ דלק"מ דכל מקום שנאמר ראשון היינו שיש אחריו שני או חשבון אחר כמ"ש רש"י בפ' בראשי' לפי סדר הפ' הל"ל ראשון וכן כאן בפסוק ביום הראשון שבתון הוי שפיר כיון שכתב אחריו וביום השמיני שבתון וכן בפ' בא ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי כו' וכן בראשון בארבעה עשר כו עד יום הא' ועשרי' כו' משא"כ כאן בפסוק ולקחת' לכם ביום הראשון כו' שאין שייכות לשום יום מהימי' שאחריו בעסק זה דמן התורה אין חיוב אלא ביום זה לבד ע"כ הוכרח לו' ראשון לחשבון עונו' ויש שייכות מצו' לולב לחשבון עונו' כדאי' במ"ר פ' אמור דאם גזל א' לולב ומברך עליו סניגור שלו נעש' קטיגור ע"כ שפיר קאמר ראשון לחשבון עונו' סמוך לתיבת לכם דדרשי' ולא גזול וא"כ מתישב שפיר ראשון שיש אחריו שני בעסק זה. עוד שם במוצאי יה"כ עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות לכך קורא י"ט ראשון ראשון לחשבון עונות. ק"ל טובא חדא ל"ל כל מה שזכר מענין המחילות שקודם י"כ ה"ל לתרץ בקיצור כיון שבי"כ נמחלו כל העונו' הוה ראשון לחשבון עונות ביום ט"ו. שנית כיון שאין עושין עונות מה היה לו להקב"ה לחשב דגם בראשון אין שייך חשבון אם אין עושין עונות ובמדרש עצמו אין שם באמת האי ואין עושין עונות וא"כ י"ל דה"ק אע"פ שעושין עונות אינם בכלל החשבון כיון שעוסקים בסוכ' כו' אלא דקשה לפ"ז למה באמת יהיה עדיף ההכנ' להמצו' של סוכה מן היום עצמו שמקיימין המצו' ועל הטור קשה טפי ממ"ש ונ"ל לתרץ אחר שנדקדק עוד במ"ש בי' ימים בינונים מתענים ומוותר להם ב' שלישי' למה אמר ב' שלישים והלא אינו מוותר כ"א שליש א' דהא כבר וויתר השליש הא' וכן במ"ש אח"כ מוותר להם הכל קשה טפי ונלע"ד דה"פ דבער"ה מוותר להם שליש א' דהיינו שאינו נמחל לגמרי אלא מעבירו מן החשבון ע"ד שאמר הכתוב גם ה' העביר חטאתך לא תמות שפי' לא נמחל רק העבירו גם בגמ' דיומא אי' ועון עצמו אינו נמחק והיינו בתנאי דאם לא יזכו אח"כ לוותר השליש השני דהיינו שיעשו איזה עונו' ולא יבקשו תשובה גמורה יהי' נחשב גם השליש הא' מה שהעביר כבר והיה תלוי ועומד ובי' ימי תשובה נחשב גם השליש הא' עם השני ששניהם בהעברה עדיין ואינם נמחלי' לגמרי עד שבי"הכ נחשבים גם הב' שלישים הראשונים עם השליש האחרון וכדי שלא תטעה שבאותו פעם יהיה ה"ל בכלל העבר' ולא מחיל' לגמרי כמו בראשונים קמ"ל קרא דביום הראשון היינו ראשון לחשבון עונות כלומר שהראשונות נמחלו לגמרי לא דרך העברה ותלי' וזה נדע מדקרי לראשון חשבון עונות ולא בא למעט הימים שבין יה"כ לסוכות דהם א"צ מיעוט דמסתמא כיון שהם טרודים במצות כל היום אינם עושים עונו' משא"כ בראשון שאין שם טירדא כל היום בעשיית עסק מצות אלא אדרב' אוכלים ושותים ושמחים ושייך שם חטאים וחסדו של הש"י גבר עלינו שאז אין מתעורר מה שהי' תחל' כמו שהי' בשני חלקי' הראשוני' עם הקודמי' להם אלא בי"כ נמחל הכל לגמרי נמצ' ששפיר אמר המדרש מאי דאזל אזיל כו' כלומר שאין כאן העבר' על הראשונות אלא מחילה לגמרי ובזה מתורץ מ"ש ב"י דא"כ ער"ה חשוב כי"הכ שהרי בו מתכפר שליש כמו בי"הכ ודחק לתרץ דשליש הראשון קל להתכפר והשני קשה יותר ולפי מ"ש הכל ניחא דודאי יש ליה"כ מעלה יתירה מצד המחיל' כמ"ש וזה מפורש בפסוק כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו הורה בזה מעלת יה"כ טפי מכפרות הראשונו' דלא היו רק דרך העבר' ותלי' משא"כ ביום הזה לפני ה' תטהרו לגמרי מהראשונו' ומזה מוכח דאיכא כפרו' טפי מן י"כ אלא שי"כ הוא מעול' יותר מדאמר ביום הזה דוקא ובזה מתורץ קושי' הלבוש מנ"ל דאיכא כפרות טפי ופי' זה נ"ל כפתור ופרח לפע"ד: (א) מר"ח אלול. לפי דעת רש"י ותו' עלה משה ביום הראשון דר"ח שהוא ל' אב. וכתב רש"ל ומ"ה תוקעין ביום ראשון דר"ח עסי' תקס"ה מדין יחיד אם יאמר סליחו':
ב סָעִיף א ואם חל ר"ה ב' ג' כו'. בלבוש נתן טעם שנוהגים להתענו' עשרה ימים עם י"כ ולעולם יחסרו ד' ימים מר"ה עד יה"כ שלא יוכלו להתענו' דהיינו ב' ימים ר"ה ושבת שובה ועי"כ לכך צריך להשלים ד' ימים קודם ר"ה וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה תקנו ביום א' בכל פעם. וכתב בלבוש שהש"ץ שמתפלל סליחות מתעטף בטלית ואינו מברך כדאיתא סי' י"ח בענין כסות לילה ול"נ תמוה דכיון דלהרא"ש חייב בברכה בכסות המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה כמ"ש סי' י"ח למה יכניס עצמו תחלה לזה שילבש דבר שיש בו ספק ברכה ולא יברך לכך נ"ל דודאי בלא עטיפה כלל א"א משום כבוד השכינה ובפרט בסליחות שאומר ויעבור ואי' בגמ' שנתעטף הקב"ה כש"ץ כו' אלא יקח טלית חבירו ובזה לא יעבור כלום כי כבר הוכחנו בהל' ציצית דאין לברך על טלית שאולה ואפי' למאן דפסק לברך שם היינו כששאלו כדי לצאת בו אבל כאן לא נתכוין אלא משום צניעות בעלמא כ"ע מודים דא"צ לברך כנ"ל נכון. עוד כתוב בלבוש כיון שאנו נוהגין בכל השנה בברכת התורה קודם שיאמר שום פסוק יש לנהוג כן גם באלו הימים שאומרים הרבה פסוקים קודם הסליחו' ולדלגו אח"כ כו' ועמ"ש ע"ז בסי' ו' שא"צ לדלגו אח"כ וע"כ לומר כן דאל"כ לא ימצא יום ש"ץ שיאמר אותם אחר הסליחות דהא על כל אחד מוטל לברך קודם הסליחות:
ג סָעִיף א מרוצה לקהל. כתב בס"ח סי' תשנ"ח דכל מצוה שאדם רגיל לעשותה ואינו עושה אותם נענש ע"ז מ"ה נוהגים להדר להתפלל התפלו' שהוא רגיל בה רק שלא יתפללו בחזק' וכ' בדינים הנזכר סוף תשוב' מהרי"ו אם א' אבל ב"מ וליכא דעדיף מיני' מותר להתפלל: כתוב בלבוש מי שמתענ' ג' ימים רצופים מן מ"ש שלא יוכל להבדיל עד יום ד' יש לו לשמוע הבדלה ממי שמבדיל במ"ש אע"פ שהוא לא יטעום ול"נ אפי' מי שמתענה ב' ימים רצופים יעשה כן דמוטב לקיים המצו' בזמנה הראוי והטעימ' אינה מעכבת:
ד סָעִיף ג ואין תוקעין בער"ה. כדי להפסיק בין תקיעו' שהם דרבנן ובין התקיעו' דראש השנה שהם דאורייתא:
ה סָעִיף ד מכבסין ומסתפרין. הטעם בטור להראו' שאנו בטוחים בו ית' שיוציא לצדק משפטינו ועכ"פ לא ילבש בר"ה בגדי רקמ' ומשי כבשאר י"ט שיש לו מלבושים יותר נאים דמ"מ יהי' מורא הדין עליו אלא ילבוש בגדים לבנים נאים וכ"מ בשם רש"ל:
א סָעִיף א באשמורת. דסוף הלילה הקב"ה שט בעה"ז והוא עת רצון הגמ"נ ועיין מ"ש סי"א:
ב סָעִיף א מר"ח. אבל בר"ח אין אומרים סליחות ותחנונים. מגן אברהם:
ג סָעִיף א לתקוע. יש מתחילין מיום ראשון דר"ח. ויש מתחילין מיום שני דר"ח ואין לשנות שום מנהג ע' מ"א:
ד סָעִיף א סליחות. כשמתחילין סליחה אומרים או"א חוץ מסליחה המתחלת בשם:
ה סָעִיף א שלפניו. כדי שיוכלו להתענות ד' ימים לפני ר"ה נגד שני ימים דר"ה ושבת וערב יה"כ שאין מתענין. ונראה לי דהמתענה בר"ה אין צריך להתענות רק ב' ימים לפני ר"ה אע"ג שנהג כבר להתענות דלא היתה כוונתו אלא לתשלומין ועכשיו שמתענה בר"ה א"צ תשלומין ועיין סי' תקס"ח ס"ק ח' וס"ק כ"א מש"ש. והטעם לד' ימים אלו דבר"ה נאמר ועשיתם שיעשה עצמו קרבן והקרבן צריך ביקור ד' ימים מפני המומין עט"ז: כתב לבוש וש"ץ מתעטף בטלית. (וע"ל סי' מ"ח מ"ש שם) ואינו מברך. וט"ז כתב דלצאת ידי ספק ישאל טלית מחבירו דא"צ לברך על טלית שאולה: עוד כתב לבוש שיאמר ברכת התורה קודם הסליחות ולדלגו אח"כ. והט"ז כתב שא"צ לדלגו אח"כ דאל"כ לא ימצא שום ש"ץ שיאמר אותה אחר הסליחו' דהא על כל אחד מוטל לברך קודם הסליחות ע"ש:
ו סָעִיף א בערב ר"ה. וה"ה עיה"כ ודוקא במקום שמרבים בסליחות מ"א. ועיין ב"י וט"ז סי' קל"א דוידוי ותחנונים אין אומרים אצל אבל:
ז סָעִיף א הגון. כתב של"ה צריך להיות הש"ץ ותוקע בעל תשוב' גמור ועש"ת ב"ע סימן ק"ז שאין ראוי שיהיה התוקע רווק ושאין לו הדרת פנים זקן וליכא טענות חזק' ברווק שהחזיק בתקיעות גם ילמוד בתחלה התפלות והתחינות וכוונות התקיעות ביותר. כ' הב"ח דפרנסים שראוים להתפלל היינו כשהן נאמנים ומגינים על הדור ומרוצים על העם ובעו"ה בדור הזה וכו' וכדי לתקן פירצ' זו ראוי שיתפלל הש"ץ הקבוע ובפרט בקהילות קטנות ראוי לבטל מנהג זה ועיין תשובת חות יאיר סי' קפ"ו בענין תוקע שמבקש שכר הרבה כיצד ינהגו. כתב רמ"א בי"ד סי' שע"ו דאבלים לא נהגו להתפלל בשבת וי"ט וכן בימים נוראים אסור והיכא דליכא עדיף מיניה כתב מהרי"ו דמותר להתפלל ובשאר ימים שאין אומרים תחנון מותר לאבל להתפלל אפילו ר"ח מנחה וערבית ע' סי' תרע"א בט"ז סעיף קטן ז'. ונהגו מי שהתחיל להתפלל או לתקוע אין ליתן המצוה לאחר כמ"ש ס"ס נ"ג. ואם חלה הוא ביד הקהל להעמיד אחר ועסי' נ"ג מש"ש:
ח סָעִיף א כל היום. אפי' ערבית שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור מ"צ ומטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליאר צייט. מ"א:
ט סָעִיף ב ער"ה. אפי' תינוקות מתענים מהרי"ל. ויום א' של סליחות נהגו רוב הקהל להתענות. טור:
י סָעִיף ב להשלים. אפי' בער"ה ואפי' אינו מתענה כל היו"ד ימים. וא"א אלהינו ואלוהי אבותינו וכו' לפי שאינו תענית ציבור ד"מ ועיין סי' תקס"ב סעיף ב'. כתב הבית חדש תענית עשרת ימי תשוב' בשעה שמתחיל לנהוג כן או אח"כ היה בדעתו לנהוג כן לעולם צריך התרה אפי' לא נהג כן אלא פעם אחת ואם לא נהג כן אפי' פעם אחת אלא היה בדעתו ואח"כ נתחרט אין צריך התרה. והמתענים ארבעים יום כתב של"ה להתחיל מי"ז בתמוז במפוזר וימים שמתענה בלא"ה כגון ט"ב ויאר צייט וער"ח אין עולים להשלים אבל באלול עצמו עולה מהרי"ל ועיין סי' תקס"ח סעיף קטן כ"א מש"ש: משנכנס אלול כשכותב אדם אגרת לחבירו צריך לרמוז בתחלתו שמבקש עליו לשנה טובה. והמתענה ב' או ג' ימים רצופים איך יתנהג עם עננו ע' סימן תקס"ב סעיף ז'. והיאך יתנהג עם הבדלה עסי' תקנ"ו וסי' רצ"ט ס"ו. ומי שקבל להתענות ב' או ג' ימים רצופים דעתו להתענות עד הלילה אף בע"ש ושומר נפשו יתנה שלא להשלים משום כבוד שבת:
יא סָעִיף ב לאכול. השייכים לברית מצוה ולאכול בביתו אסור עד המילה חוץ מבעל הברית ויש לעשותה קודם שעה י' מ"א ועסי' תקס"ח ס"ק ח':
יב סָעִיף ב קודם. והמעיין בזוהר ובכתבי האר"י ז"ל מהחטא הגדול ר"ל לאכול קודם אור היום לא יעשה כן ועיין סימן פ"ט וסימן תקס"ד. כתב בש"ל אין לאבל להתענות ביום קבורה ער"ה וכתב המ"א ואנן קי"ל בי"ד סימן שע"ה דמותר להתענות ומ"מ יש ללמוד ממנו שיש להקל במקום שיש מקצת חולה ואין צריך התרה אם לא מי שמתענה יותר ממה שנהגו הציבור ע"ש:
יג סָעִיף ג שנופלים. אף שנמשך על היום. לבוש:
יד סָעִיף ג ואין. גם בלילה שלפניו ובביתו מותר לתקוע ובמנהגים משמע דאסור אפילו בביתו:
טו סָעִיף ד מכבסין. ועל כל פנים לא ילבוש בר"ה בגדי רקמ' ומשי כבשאר י"ט דיהא מורא דין עליו. ט"ז:
טז סָעִיף ד לטבול. מהרי"ל טבל עצמו ג' פעמים בער"ה ועי"כ. כתב בשל"ה אל ישמש מטתו בליל ר"ה אך אם הוא ליל טבילה חייב לקיים עונתו. ויחזור ויטבול בשחרית. ובכנה"ג כתב לא ישמש מטתו בשני הלילות אא"כ היתה טבילת מצוה שלא היתה יכולה לטבול קודם לכן אז מותר ויחזור ויטבול בשחרית וע' מה שכתב היד אהרן. וכן לא ינהג עם אשתו שחוק וקלות ראש:
יז סָעִיף ד הקברו'. דבית הקברו' מקום מנוח' הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה יותר והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכו' הצדיקים שוכני עפר מהרי"ל. ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחינו' עשל"ה. ואין לילך על קבר אחד ב"פ ביום אחד האר"י ז"ל. ועמ"ש ס"ס תקנ"ט:
א סָעִיף א (ס"ק ב) מר"ח כו' מיום א' כו' כמו שעלה משה בהר כדאי' בטור. שכ' מה"ט מתחילין לתקוע בר"ח ע"ש מאי דאיתא בפר"א. בר"ח אלול עלה משה להר לקבל לוחות אחרונות (והיינו מ' יום האחרונים. דהיינו השלישים) והעבירו שופר במחנה משה עלה להר. שלא יטעו עוד אחר ע"ז (ר"ל כמו שטעו במ' יום הראשונים שטעו בחשבון כמ"ש רש"י פרשת תשא ע"פ וירא העם כי בשש משה לרדת וגו' (לבוש) והקב"ה נתעלה באותו שופר שנא' עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעים בר"ח אלול בכל שנה כו' עכ"ל הטור. וע"כ עלה ביום א' דר"ח אלול שהוא יום למ"ד של אב. דהא שהה שם מ' יום (חסר לילה ראשונה של יום למ"ד של אב). דהא כל עליותיו היו בהשכמה וא"כ עלה יום ל' בשחרית (תו' בב"ק דף פ"ב)וביוד בתשרי ירד עם הלוחו'. דמה"ט קבע ה' יו"ד תשרי ליה"כ לדורות. וכיון דאלול חסר ואינו רק כ"ט יום. א"א דלא עלה אלא ביום שני של ר"ח אלול. הרי כ"ט מאלול ויוד מתשרי והם ל"ט יום. והא בארבעים ירד. ע"כ עלה יום א' דר"ח אלול דהוא יום ל' מאב: לתקוע למ"ד יום ב' ימים של ר"ה. לכן מתחילין ביום שני של ר"ח. ואלול חסר היינו כ"ט יום. חסר מזה יום א' דהיינו ער"ה שאין תוקעים כמ"ש סעיף ג' נשאר מאלול כ"ח יום. ושני ימים ר"ה הוי שלשים יום. וסמכו על קרא תקעו בחדש שופר. והיינו שלשים יום שהוא חדש מלא: שעברוהו לאלול. והיה אלול ל' יום וכיון ששלמו מ' יום י' תשרי ע"כ עלה ביום ב' דראש חודש אלול:
ב סָעִיף א (ס"ק ג) שבוע כו' ד' ימים לפני ר"ה לכן כשחל ר"ה ביום ב' או ביום ג' ליכא באותה שבוע ד' ימים לפני ר"ה ולא נקט רמ"א אם חל ר"ה יום ד' דג"כ ליכא ד' ימים. דהא א"א דלא אד"ו רא"ש כמ"ש סי' תכ"ח: דהמתענה בר"ה כמ"ש לקמן סי' תקצ"ז: שנהג כבר להתענות. ר"ל קודם שהתחיל לנהוג להתענות בר"ה ע"פ חלום כבר נהג להתענות עשרת י"ת. והתענה כל פעם ד' ימים לפני ר"ה. לא תימא כבר חל עליו הנדר להתענות לפני ר"ה ד' ימים: עמ"ש סי' תקס"ח סעיף ב' דאם חל ברית מילה בימי סליחות שלפני ר"ה. או בין ר"ה ליה"כ ניהו דמצוה לאכול באותו סעודה כמ"ש שם. מ"מ אם ידע קודם ר"ה שיצטרך לאכול באותה סעודה. צריך לשלם תמורת אותו יום. יום אחר להתענות בו. ודוקא אם אפשר להשלימו בימי הסליחות אבל אם א"א כגון שחל ר"ה ביום ה' שאז משכימים לסליחות ביום א' וליכא קודם ר"ה ימי סליחות כ"א ד' ימים אינו צריך להשלימו בשבוע שלפני ימי הסליחות. דמעיקרא לא קבלו עליהם להתענות כ"א בימי הסליחות דוקא. וסעיף י"א דכתב מ"א אם נהג להתענות יוד י"ת. ואח"כ מת אביו או אמו. וחל היא"צ באותן הימים אם חל בין ר"ה ליה"כ או לפני ר"ה ביום א' דסליחות או בער"ה כיון שימים הללו קבועים לתענית יוד ימי תשובה עולין לו ג"כ ליא"צ. מידי דהוי אצום גדליה דהוי תענית חובה ועולה ה"ה יא"צ אף על גב דהוי חוב עולה אבל כשחל יא"צ בשאר ימי הסליחות. כיון שאין קבועים לתענית יוד ימי תשובה דהא מתחלפים מיום ליום כפי אשר חל ר"ה לכן אם אפשר לשלם. תמורת יא"צ יום אחר מימי הסליחות ישלים. אבל אם א"א כגון דליכא רק ד' ימי סליחות קודם ר"ה. דהיינו כשחל ר"ה. ביום ה' אינו צריך להשלימו בשבוע שלפני ימי הסליחית מטעם הנ"ל: צריך כו' עסי' י"ר במ"א סק"ב דכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף. וכתב שם דאם לבשו קודם אור היום כיון שהוא מחלוקת רא"ש ורמב"ם אי לובש בלילה כסות המיוחד ליום אי חייב בציצית. לכן מספק לא יברך אז בשעת לבישה. וט"ז כתב פה שלא להכניס במחלוקת הרמב"ם והרא"ש טוב שישאל טלית מחברו וכה"ג שאין לובשו רק מפני צניעות לכ"ע אינו מברך על טלית שאולה. אבל לפ"מש מ"א סי' י"ד ס"ק ו' דלהרא"ש ג"כ כה"ג צריך לברך על טלית שאולה. א"כ עדיין לא יצאנו ידי מחלוקת. וסי' מ"ו דצ"ל ברכת התורה קודם שיתחיל הסליחות ולדלגן אח"כ בשעת תפלה. דהאמרי' כמה פסוקים בסליחות. ואע"ג שאומרים אותן דרך בקשה מ"מ לפי מנהגנו צריך לברך ע"ש: וסי' תקס"ה דאין ליחיד לו' י"ג מדות אבל סליחות רשאי לו'. רק שלא יאמרם סוף תפילת י"ח וע"ש בדין עננו:
ג סָעִיף א (ס"ק ד) ואבל כו' אסור להתפלל בימים נוראים. וכתב בספר א"ר ס"ס תקפ"ב ודוקא בר"ה ויה"כ אסור. אבל בימי הסליחות אפילו זכור ברית ער"ה רשאי להתפלל. וכן בימים שא"א תחנון מותר להתפלל אפילו שחרית אם אחר יאמר הלל. אבל מוסף לא יתפלל. וחנוכה לא יתפלל לילה ראשונה משום שאומרים שהחיינו על נרות חנוכה. ולזה צריך שמחה יתירה ע"ש עוד (ואפשר אם אחר ידליק מותר להתפלל הוא): אכן בדליכא אחר שרי. כ"ה בתשובת מהרי"ל סי' קכ"ח. אבל בד"מ כ' אי ליכא דעדיף מיניה מותר הובא גם בט"ז:
ד סָעִיף א (ס"ק ה) יכול כו' וה"ה בעי"כ שמרבים בסליחות. ובספר א"ר חולק על כ"ה. ע"פ מה שהקשה לו על רמ"א שנתן טעם לער"ה משום שמרבים בסליחות. הא ת"ה שהוא מרא דהאי דינא לא כתב טעם זה וז"ל ת"ה אין לאבל לילך לבה"כ ביום א' דסליחות. ומה שהוריתי בזכור ברית הוא צורך שעה הרבה יותר מבתחלת הסליחות. שהוא יום תענית לכל עכ"ל. הרי כתב הטעם משום שמתענים. ובע"כ צ"ל דהוי קשה לרמ"א. אי הטעם משום התענית לבד. א כ בכל תענית צבור יהיה אבל רשאי לילך לבה"כ אע"כ תרתי בעינן תענית וגם מרבים בסליחות. משא"כ בת"צ דאין מרבים בסליחות. וא"כ בערב יה"כ אפילו במקום שמרבים בסליחות מ"מ כיון דאין מתענים אינו רשאי לילך לבה"כ עכת"ד ספר א"ר. ולענ"ד י"ל דדעת כ"ה ומ"א דלא כספר א"ר. דאיך א"ל כמ"ש בספר א"ר דתרתי בעינן א"כ למה נקט ת"ה טעם התענית ושביק אידך טעמא דמרבים בסליחות. ורמ"א להיפך נקט טעם מרבה בסליחות ושביק טעם התענית. וליישב דברי רמ"א שכ' טעם אחר ממ"ש בת"ה. היו מתרצים. דודאי הויקשיא לרמ"א כמ"ש בס' א"ר אי הטעם משום התענית. א"כ בכל ת"צ יהיה מותר. ועוד למה קרא הליכה לבה"כ צורך משום דמתענים. היאך תלוי זה בזה גם אם לא ילך לבה"כ יכול להתענות כמו כשהולך. לכן ס"ל לרמ"א דעיקר טעמו של ת"ה משום שמרבים בסליחות וזהו צורך שעה. דבביתו אינו רשאי יחיד לו'. י"ג מדות שהן עיקר הסליחות. והא דכ' ת"ה משום שהוא יום תעלית לכל. כוונתו להוכיח דזה שמרבים בסליחות מיקרי צורך בעיני העולם. דהוי קשה לת"ה קושית מ"א בס"ק ט' למה מתענים בער"ה הכל ולא ביוד י"ת ע"ש מ"ש. ולכן ס"ל לת"ה דטעם המנהג כיון שבער"ה מרבים בסליחות. לכן כדי שתקובל תפלתם נהגו הכל להתענות. אם כן מוכח מן התענית שרבוי הסליחות מלתא רבתא היא בעיני העולם. לכן מה"ט משום ריבוי הסליחות מיקרי צורך להתיר לו לילך לבה"כ. דוגמא לזה בתשו' שלפני זה התיר לנדה לילך בימים נוראים לבה"כ הביאו רמ"א לעיל סי' פ"ח. לפי שהכל מתאספים לבה"כ יהיה להם עצבון גדול אם לא ילכו. אבל עיקר הטעם משום שמרבים בסליחות א"כ א"ש מה שלא כתב רמ"א כ"א טעם ריבוי סליחות ולפ"ז גם בעיוה"כ במקום שמרבים בסליחות אף ע"ג שאין מתענים דהא כבר מוכח דריבוי סליחות מלתא היא וצורך מקרי אלא דבערב יה"כ אין רשאי להתענות:
ה סָעִיף א (ס"ק ו) ידקדקו כו' אין ליתן כו' כמ"ש ס"ס קנ"ג. שהקהל נא יתנו המצוה לאחר שכבר זכה הוא בה ואפילו הראשון נסתלק ע"י אונס ונתנו הקהל המצוה לאחר כשעבר האונס המצוה חוזרת לראשון ובט"ז כתב פה דאם הוא מונע א"ע לעשות מצוה שרגיל בה עונשים אותו מן השמים. אבל במקום שיש לחוש למחלוקת טוב לסלק א"ע:
ו סָעִיף א (ס"ק ז) כל היום כו' אפילו ערבית כו' כתב בספר א"ר וז"ל משמע מדבריו קצת דערבית שלאחריו מתפלל וליתא. וטעמו משום שבד"מ כתב בשם כל בו דערבית שלפניו מתפלל. ואמר שבד"מ כ' כן אבל לא כתב טעם שהמתחיל במצוה כו' אבל מ"א שהביא דברי מ"צ שכתב טעם שהמתחיל כו' ר"ל ערבית שלאחריו וע"ש בספר א"ר. ויש קצת ראיה לזה ממ"ש סי' קע"ד במ"א ס"ק י"ז שכתב אותו שברך על היין שלאחר המזון אם הביאו המוגמר קודם בהמ"ז זכה המברך על היין לברך גם על המוגמר משום המתחיל במצוה כו' ואפילו איכא דעדיף מיניה. א"כ ה"ה הכא אף ע"ג דלענין תפלה אבל ויא"צ ומוהל דינם כעדיף מיניה. מ"מ טעם שהמתחיל במצוה כו' דוחה עדיפות דידהו: ועסי' כ"ג סעיף כ' דתפלה תלי' ברצון הקהל:
ז סָעִיף ב (ס"ק ט) ער"ה אפילו תינוקות. וכתב א"ר אפשר תינוקות גדולים קאמר וצל"ע עכ"ל: כתב הרב"י כו' במדרש שהביא הטור. וקצתו הביא ט"ז ר"ס זה. כדאיתא פ"ק דתענית דאם לא ירדו גשמים בזמנן. אין גוזרין מיד תענית על הצבור. אלא ת"ח מתחילים להתענות בה"ב ואם עדין לא ירדו גשמים אז גוזרין תענית על הצבור. וס"ל לת"ק דכל אדם רשאי להתענות עם הת"ח כשמתענים הת"ח בה"ב. ורשב"ג פליג ואומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמחזי כיהורא וצ"ע דהוא בעצמו ל"ק כן אלא כרשב"ג דלא כל הרוצה כו': וכמ"ש ר"ס תקע"ט. דביום התענית המבואר שם אחד מהעם נותן אפר מקלה ברא"ש הנשיא ואב"ד. ואח"ז כא"וא נותן אפר בראש עצמו ואע"ג דקי"ל בקלקלה מתחילין מן הקטן. ולמה מתחילים פה מן החשוב. דנתינת אפר מקרי חשיבות דאמרי' הנשיא ואב"ד אתם חשובי' וכדאים להתפלל על הצבור: וה"ה בתענית גשמים י"ל כן. עמ"ש סי' תקע"ז ס"ק ב' דאין גוזרים על הצבור תענית רצופים שלא להכביד על הצבור.
ח סָעִיף ב (ס"ק י) א"צ להשלים אפילו בער"ה. וכתב רמ"א ר"ס תקס"ב דאע"פ שאין משלימים המנהג לו' היחיד עננו בש"ת וכ' שם מ"א היינו אם פי' בשעת קבלת תענית שלא להשלים. אפילו התענה רק עד מנחה גדולה מתפלל עננו. ודוקא שלא אכל קודם שהתפלל. וט"ז שם כתב דטוב לדלג שני תיבות צום תעניתנו. ומ"מ כ' מ"א שם ס"ק ה' דמנהג להתענות יו"ד י"ת עד אחר י"א שעה פחות רביע. אבל עכשיו רבים נוהגים שלא להתענות כ"א עד זמן מנחה גדולה ומתפללים תחלה מנחה גדולה: ואפילו מי כו' עמ"ש מ"א סי' תקס"ב ס"ק ד': שאינו ת"צ ועסי' קכ"ט. ר"ל לדעת מהרי"ו שהביא מ"א שם בלא"ה א"א או"א כיון שאין משלימים אלא אפי' לדעת רמ"א שם דס"ל בת"צ אפי' אין משלימים אומרים או"א מ"מ הכא לאו ת"צ הוא:
ט סָעִיף ב (ס"ק יא) יכולים כו' פי' כו'. ר"ל אע"ג שכלל השייכים לברית ומי שירצה יחד מ"מ אין דיניהם שוה: חוץ מבעל ברית. עסי' תקנ"ט סעיף ח' דאבי הבן וסנדק ומוהל כלם נקראים בעל ברית: קודם שעה עשירית. משום כבוד סעודת ליל ר"ה:
י סָעִיף ב (ס"ק יב) משום כו' שאסור להתענות בעי"ט דס"ל דעי"ט גופיה הוי י"ט. משא"כ בערב שבת דמותר להתענות כמ"ש סי' רמ"ט: כ' בש"ל כו' ביום קבורה דס"ל לש"ל כהפוסקים בי"ד דאבל אינו רשאי להתענות ביום ראשון כמ"ש הרב"י משם הג"א בסי' שע"ח בסי"ד: ומ"מ יש ללמוד כו' דהא בתענית חוב גם ש"ל מודה דצריך להתענות ביום קבורה. ואפ"ה כ' דאין להתענות אבל תעניתים שלפני ר"ה ע"כ אינן תענית חובה. ולכן יש להקל במקצת חולי וא"צ התרה דאדעתא דהכי לא נהגו. והוא לא קיבל על עצמו כ"א אדעתא דמנהגא:
יא סָעִיף ג (ס"ק יג) באשמורת כו' ר"ל כיון דרוב פעמים כו' דייק כן מלשון מהרי"ל שכתב מפני שרגילים כו':
יב סָעִיף ד (ס"ק טו) משום קרי כו' אך אם הוא ליל טבילה חייב כו': ובכ"ה כו' שלא היתה יכולה כו'. כ"ה מחמיר יותר משל"ה. דבשל"ה משמע דמתיר ומחייב בכל ליל טבילה. אפילו היתה יכולה לטבול קודם. וכ"ה כ' דוקא שלא היתה יכולה לטבול קודם:
יג סָעִיף ד (ס"ק ט"ז) על כו' קברי הצדיקים ויתכוין להתפלל לה' שיענהו בזכות הצדיקים גם כי המקום ההוא קדוש: וכ"ה בגמ'. סוטה דף ל"ד דכלב הלך לחברון להשתטח על קברי אבות להנצל מעצת מרגלים:
יד סָעִיף ד (ס"ק יז) ונותנים צדקה קודם כו' כדאמרינן ר"א הוי יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך:
א סָעִיף א ס"א נוהגין כו'. שהן ימי רצון ימי משה בהר לקבל לוחות האחרונות. רא"ש סוף ר"ה ומרדכי ריש ר"ה וע' תוס' דב"ק פ"ב א' ד"ה כדי כו' בשם סדר עולם וגמרא דתענית כ"ו ב' וב"ב קכ"א א' ורש"י שם ועיין בסדר עולם פרק ו' ומש"ש: באשמורת. קינות ב': לומר. שם. ע"ז ג' ב' ברכות ג' ב': מר"ח. רא"ש ומרדכי שם: מתחילין לתקוע. פרקי ר"א פ' מ"ו והרא"ש הביאו בשינוי לשון קצת: ויש מקומות. רא"ש ומרדכי שם: ועומדים. משום ד' ימים החסרים: ביום א'. ז"ל הר"ן בפ"ק דר"ה ויש לשאול למה אדם נידון בר"ה בשלמא שאר דברים כ"א בזמנו נידון דפסח זמן תבואה כו' כמ"ש בגמ'. ותי' דבר זה למדנו ממ"ש בפסיקתא בשם ר"א בפ' דרשו ה' בהמצאו בכ"ה באלול נברא העולם וזהו מ"ש בגמ' ר"א אומר בתשרי נברא העולם על בריית אדה"ר נאמר שבו נגמר בריית העולם וגרסי' תו התם נמצאת אומר בר"ה נברא אדה"ר שעה ראשונה עלה במחשבה. שניה נתייעץ עם מלאכי השרת. בג' כנס עפרו בד' גבלו בה' רקמו בו' עשאו גולם בז' זרק בו נשמה. בח' הכניסו לג"ע. בט' נצטוה. בעשירי סרח. באחד עשר נידון. בי"ב יצא בדימוס א"ל הקב"ה אתה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדין לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס וכל זה אימתי בחדש השביעי באחד לחדש ולפ"ז מ"ש בפ"ג כמאן מצלינן האידנא זה היום כו' על יצירת אדה"ר קאמרינן אבל בכ"ה באלול תחלת בריאת העולם היא ולכך נהגו בברצלונא וגלילותיה להשכים באשמורת הבוקר בכ"ה באלול כו' עכ"ל בקיצור לפ"ז נהגו במדינותינו ביום א' יום בריאת העולם לפי שכ"ה באלול אינו יום מוגבל בחרו יום השבוע וכת' עוד הר"ן שם ומיהו ה"מ כר"א אתאן אבל לר"י הדק"ל ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל ולדונם בימי רצון כו'. ואפשר שמר"ה התחיל הקב"ה לרצות למשה וביה"כ נתרצה לגמרי ובהכי אתי שפיר דנקטינן כר"י ולפ"ז אין מקום יקום בכ"ה באלול כו'. ויש מקומות שמקדימין בא' באלול ויש סמך למנהגן לפי שבו התחילו מ' יום כו' כנ"ל. ובזה פליגי המקומות. מקומותנו ס"ל כסברא ראשונה וכר"א ומקומות שכ' בש"ע ס"ל כסברא שניה וכר"י וסוגיא דגמ' כ"ז א' כר"א אבל תוס' שם ד"ה כמאן כו' ס"ל דהלכה כר"י ע"ש והר"ן תירץ קושייתם וכת' י"ל דכי מנינן לתקופה כר"י לאו משום דס"ל כוותיה אלא לפי שבו התחלת צמיחת אילנות ופירות שנמשכין אחר החמה התחילו למנות ממנו. ולי נראה משום דתקופת ניסן מתחיל בתחלת הלילה דבאמת אין נ"מ בין המניינים וכן צ"ל לתירוץ הר"ן דלא כתוס' ח' א' ד"ה לתקופות כו' וכ' ודבר תימא כו' והניחו בתימא וזש"ש י"ב א' חכמי ישראל כו': ואם חל כו'. משום ד' ימים החסרים מעי"ת ולפי טעם הנ"ל משום ה' ימים של ימי בראשית משא"כ בשחל ר"ה ביום ה' שיום שני של ר"ה ביום ו': ואבל. מ"ק כ"ג א': מלבד. שם כ"א ב' (עתוס' ד"ה מכאן כו'): וידקדקו. תענית ט"ז א': שיתפלל. כמו בתעניות: ושיהא בן. חולין כ"ד ב' ושם א' בלוים לעבודה וימים אלו דוגמת עבודת הלוים כידוע שהם ימי הדין: גם. יומא ב' א' והטעם משום פת בסלו יבמות כ"ז ב': מיהו. תענית ט"ז א' ויהבו ביה רבנן כו' משמע שאף בימיהם לא היו נמצאים בכל ושם ב' לא מיעט אלא את שאינו הגון: רק שיהא. ברכות נ"ה א' תרומות פ"א: אבל אם. ב"ק צ"ד ואסור להסכים על הניאוץ: ויש מקומות. ירושלמי מגילה סוף פ"ב מי שהתחיל במצוה כו' והביאו תוס' בחולין כ"ט א' ד"ה ומירק כו': כל היום. ברכות מ"ב ב':
ב סָעִיף ב נוהגין כו'. ירושלמי פ"ב דתענית סוף הלכה ב' ופ"ח דנדרים ר' יונתן ציים כל ערובת ריש שתא: והמדקדקים. פסיקתא פ' אמור על פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון והלא חמשה עשר הוא ואת אומר ביום הראשון ר' ישבב ור' יהושע דסכנין אומרים בשם ר' לוי משל למדינה שהיתה חייבת ליפס למלך והלך המלך לגבות בתוך עשרה מילין יצאו גדולי המדינה וקלסו אותו והתיר להם שליש מדמוסיא שלהם חזרו ויצאו פטרובוליא וקלסו אותו והתיר להם שליש אחר מדמוסיא שלהם כיון שנכנס למדינה יצאו אנשים ונשים וטף וקלסו אותו א"ל מלכא מאן דאזל אזל מן הכא ולהלן חושבנא כך בער"ה גדולי הדור מתענין והקב"ה מוותר להם שליש מעונותיהן ומר"ה עד יה"כ היחידים מתענים ומוותר להם שליש אחד ביה"כ הכל מתענין אנשים ונשים וטף והקב"ה א"ל מאן דאזל אזל ומן הכא ולהלן חושבנא ומיה"כ עד החג כל ישראל עוסקין במצות כו' והביאו במרדכי ריש ר"ה וכ"ה בתנחומא והביאו הטור ואמרינן בפ"ק דרשו ה' בהמצאו אימת כו' ושם שב בינתיים כו' ועסי' תר"ב ועמ"א ס"ק ט': וכל אלו כו'. תענית י"ב א' ועמ"ש בסי' תקס"ב ס"ב: ואין קורין. רא"ש ומרדכי דתענית פ"א בשם תוספתא דתענית פ"ב: ואם חל. הג"מ פ"א מה' תענית ועמ"ש בסי' תקס"ח ס"ב בהג"ה וסי' תרפ"ו ס"ב בהג"ה: ורבים נוהגין. מספרא פ' אחרי מות:
ג סָעִיף ג ס"ג ואין תוקעין. פסחים ק' א':
ד סָעִיף ד ס"ד מכבסין ומסתפרין. ירושלמי פ"ק דר"ה ומ"ר א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים וגו' ר"ח בר חנינא ור' הושעיה חד אמר איזו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שי"ל דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחים ויודעין שהקב"ה עושה להם נסים והביאו הרא"ש שם ומרדכי שם והג"מ וטור: ויש נוהגין. ברכות כ"ב ב': ויש מקומות. תענית ט"ז א': ונותנין. סנהדרין ל"ה א' ברכות ו' ב' שבת קנ"ו ב' ר"ה ט"ז ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.