א בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה אוֹמֵר: הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט; וְאִם טָעָה אוֹ שֶׁהוּא מְסֻפָּק אִם הוּא בְּהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ; וְאִם הוּא בְּהַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט, אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁעָקַר רַגְלָיו, חוֹזֵר לְבִרְכַּת הָשִׁיבָה וְאוֹמֵר מִשָּׁם וָאֵילָךְ עַל הַסֵדֶר; וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁעָקַר רַגְלָיו עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קי"ז, חוֹזֵר לְרֹאשׁ עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי"ח.
ב אִם אָמַר: הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, וְתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נִזְכַּר וְאָמַר: הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר; וְכֵן הַדִּין בְּהַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט.
ג בְּשַׁבָּת בֵּינְתַיִם, עַרְבִית יֹאמַר בְּבִרְכַּת מֵעֵין שֶׁבַע: הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ. הַגָּה: וְה"ה אִם חָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשַׁבָּת; וְחוֹתֵם בְּשֶׁל שַׁבָּת לְבַד, וְכֵן כְּשֶׁחָל יוֹם כִּפּוּר בְּשַׁבָּת (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים).
ד יֵשׁ נוֹהֲגִים לְהִתְפַּלֵּל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּכְרִיעָה, וּצְרִיכִין הֵם לִזְקֹף בְּסוֹף הַבְּרָכוֹת.
ה אִם לֹא אָמַר: זָכְרֵנוּ, וּמִי כָּמוֹךָ, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא עָקַר רַגְלָיו עֲדַיִן, רַק שֶׁסִּיֵּם אוֹתָהּ בְּרָכָה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן), וְה"ה אִם לֹא אָמַר: וּכְתֹב, וּבְסֵפֶר, נָמֵי דִּינָא הָכֵי (טוּר).
ו אוֹמֵר בַּתְּפִלָּה: וַתִּתֶּן לָנוּ אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה, וְאֵינוֹ מַזְכִּיר רֹאשׁ חֹדֶשׁ.
ז אִם חָל בַּחֹל, אוֹמֵר: יוֹם תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ; וְאִם חָל בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר: זִכְרוֹן תְּרוּעָה.
ח אֵינוֹ אוֹמֵר: מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן; וְכֵן אֵינוֹ אוֹמֵר: וְהַשִּׂיאֵנוּ; וּבִתְפִלַּת מוּסָף אֵינוֹ אוֹמֵר: וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִין לַעֲלוֹת וְלֵרָאוֹת לְפָנֶיךָ, אֶלָּא וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵינוּ לְפָנֶיךָ וְחוֹתְמִין וּדְבָרְךְ אֱמֶת וְכו' (טוּר).
ט אַף עַל פִּי שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה מִתְפַּלְּלִים בְּלַחַשׁ, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים נוֹהֲגִין לוֹמַר בְּקוֹל רָם. וּלְהַטְעוֹת לֹא חַיְישִׁינָן, כֵּיוָן שֶׁמְּצוּיִים בְּיָדָם מַחְזוֹרִים. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין שֶׁכָּל אֶחָד אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵב (טוּר).
א סָעִיף א (א) בי' ימי תשובה - במהרי"ל כתב דיש מקומות נוהגין לומר מערבית בשני לילות של ר"ה ואין נוהגין כן במקומינו לפי שהם שירות ושבחות [ד"מ] עוד כתב בשם מנהגים דנוהגין הקהל לומר פסוק תקעו בחודש שופר וגו'. ולא הוי הפסק דהוי כגאולה אריכתא:
ב סָעִיף א (ב) המלך הקדוש - משום שעכשיו הם ימי דין שהקב"ה יושב ודן כל העולם ומראה מלכותו וממשלתו שהוא בכל משלה:
ג סָעִיף א (ג) או שהוא מסופק - דחזקה מה שהוא רגיל הוא מזכיר. והכא לא מהני שיאמר צ' פעמים כמו בסימן קי"ד ס"ח דהכא אינו רשאי לומר ברוך אתה ד' דהוי ברכה לבטלה ואם יאמר בלא שם א"כ בתפלה כשיאמר בשם יחזור ללימודו לומר ברוך א"י האל הקדוש הלכך לית ליה תקנתא:
ד סָעִיף א (ד) חוזר לראש - דג' ברכות ראשונות חשובות כאחת. ואם בר"ה ויוה"כ נודע לו שהתפלל על הסדר לומר ובכן תן פחדך וגו' רק שמסופק בגמר הברכה אם סיים המלך הקדוש אפשר דא"צ לחזור דאולי לא שייך לומר בזה כהרגל לשונו בכל השנה מחמת התוספות שמוסיף לומר קודם סיום הברכה:
ה סָעִיף א (ה) ע"ל ס"ס קי"ז - ס"ה וע"ש במ"ב סקי"ח:
ו סָעִיף א (ו) ע"ל סימן קי"ח - דשם פסק הרמ"א להלכה דאם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט כיון שהזכיר מלך א"צ לחזור וע"ש במ"ב סק"ג מה שכתבנו שם בשם האחרונים בזה:
ז סָעִיף ב (ז) ותוך כדי דיבור וכו' - היינו שלא שהא משגמר האל הקדוש רק כדי ג' תיבות ואם שהא יותר משיעור זה לא מהני חזרתו וכ"ז כשלא התחיל עדיין ברכה אחרת דאל"ה אפילו תוך כ"ד חוזר לראש:
ח סָעִיף ב (ח) אינו צריך לחזור - היינו אפילו לא נזכר שהוא ימי תשובה ובעת שאמר ברוך אתה ד' היה בדעתו ג"כ לסיים האל הקדוש אפ"ה כיון שלבסוף נזכר ואמר המלך הקדוש מהני:
ט סָעִיף ב (ט) וכן הדין וכו' - אזיל לשיטתיה בסעיף הקודם ולפי מה שפסק הרמ"א בסימן קי"ח בכל גווני א"צ לחזור אם לא שאמר בפעם הראשון האל אוהב צדקה ומשפט ולא הזכיר מלך:
י סָעִיף ג (י) המלך הקדוש - ואם טעה ואמר האל הקדוש יש דעות באחרונים אם צריך לחזור ודוקא אם סיים הברכה אבל אם נזכר קודם שסיים יתחיל מן המלך הקדוש [אחרונים]:
יא סָעִיף ג (יא) אם חל ראש השנה בשבת - ר"ל יאמר ג"כ בברכת מעין שבע שבליל שבת המלך הקדוש:
יב סָעִיף ג (יב) וכן כשחל וכו' - ר"ל ג"כ דאינו חותם בשל יוה"כ רק בשל שבת וככל יו"ט שחל להיות בשבת שאינו מזכיר בה של יו"ט וכנ"ל בסימן רס"ח ס"ט עיי"ש:
יג סָעִיף ד (יג) בכריעה - לפי שאנו תלוים בדין לפיכך יכוין להתפלל באימה וביראה. והנה מלשון זה משמע כשאר כריעה המוזכר בכתוב אצל דניאל דהוה בריך על ברכוהי וכן בשלמה כתיב קם מכרוע על ברכיו וגו' אבל אין נוהגין כן אלא יתפלל בכריעת ראשו עם גופו בלבד [אחרונים]:
יד סָעִיף ד (יד) לזקוף בסוף - פירוש קודם שיאמר ברוך אתה וה"ה בתחלת הברכה והטעם שלא להוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו אלא בתחלת אבות והודאה ובסופן ועיין לעיל בסימן קי"ג ובמ"ב שם:
טו סָעִיף ה (טו) זכרנו ומי כמוך - דהגאונים תיקנו בעשי"ת לומר זכרנו בברכת אבות ובגבורות מי כמוך ובהודאה וכתוב ובשים שלום בספר וע"כ כיון שאינו אלא תיקון הגאונים אם שכח לאומרם אין לחזור:
טז סָעִיף ה (טז) רק שסיים אותה ברכה - ר"ל שאמר השם של הברכה אין לחזור משום חשש ברכה לבטלה אבל כל זמן שלא אמר השם של הברכה יכול לחזור אע"פ שיש כמה שמות (כגון בוכל החיים). לחיים יאמר בשב"א תחת הלמ"ד ולא יאמר בפת"ח דלא לישתמע לאחיים לומר לא חיים ובימים האלו שהם ימי דין צריך לדקדק ולפרט היטב תפלתו אבל בשאר ימות השנה אנו אומרים והעמידנו מלכנו לחיים בפת"ח תחת הלמ"ד ואין אנו חוששין לפי שאחר כונת הלב הן הדברים. ולא יאמר לחיים טובים רק לחיים עד שיגיע לוכתוב לחיים וכו' אז יאמר לחיים טובים כי המבקש צריך לבקש מתחלה דבר מועט ואח"כ מוסיף והולך. אין לומר באהבה מקרא קודש רק יום תרועה מקרא קודש אין לומר ודברך מלכנו אמת רק ודברך אמת. וכופלין לעילא בכל עשי"ת בכל הקדישים שאומרים:
יז סָעִיף ה (יז) אם לא אמר וכתוב ובספר וכו' - וכן גם תוספות ובכן תן וכו' שאומרין בברכה שלישית אם לא אמרו כלל אין מחזירין אותו [אחרונים]:
יח סָעִיף ו (יח) ואינו מזכיר ר"ח - דכשאומרים יום הזכרון קאי נמי אר"ח דקרי זכרון דכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' והיה לכם לזכרון:
יט סָעִיף ז (יט) אומר יום תרועה וכו' - ואפילו בתפלת הלילה או בקידוש אע"ג שאין תוקעין בלילה מ"מ היום הוא יום של תרועה דלמחר בודאי יתקעו. וכתבו האחרונים דבדיעבד אם אמר בחול זכרון תרועה וסיים הברכה אינו חוזר [דהא בתורה כתיב זכרון תרועה אע"ג דמדאורייתא תקיעה שריא בשבת] וה"ה בשבת אם אמר יום תרועה ג"כ אינו חוזר:
כ סָעִיף ז (כ) בשבת אומר וכו' - ואומר או"א רצה במנוחתינו קדשנו וכו' אבל ביוה"כ שחל בשבת אין אומרים רצה במנוחתנו כיון שהוא יום עינוי ואינו מנוחה גמורה [לבוש וש"א]:
כא סָעִיף ח (כא) אינו אומר מועדים לשמחה וכו' - ר"ל דלא כאיזו דיעות שהוזכרו בטור דס"ל שיש לאומרם:
כב סָעִיף ח (כב) אינו אומר ואין אנו יכולים לעלות ולראות - דהא אפילו בזמן המקדש לא היה המ"ע להראות כ"א בשלשה רגלים:
כג סָעִיף ח (כג) וחותמין ודברך אמת - יאמר ותמלוך אתה ד' לבדך ולא אתה הוא ד' לבדך [ברכ"י]:
כד סָעִיף ט (כד) בקול רם - מפני שעי"ז יוכלו להתפלל יותר בכונה ומ"מ לא יגביה קולו יותר מדאי:
כה סָעִיף ט (כה) תכתב - ולנקבה יאמר תכתבי ביו"ד. המ"א מצדד דיש לומר ג"כ ותחתם והגר"א בביאורו מסכים לדעת העשרה מאמרות דאין לומר ותחתם. ועין במ"א דיכולין לומר לשנה טובה תכתב עד חצות היום ועיין בט"ז דמוכח מניה דיום שני כיום א' דמי לזה ויכולין לומר גם בליל שני לשנה טובה תכתב בא"ר חולק על זה:
א סָעִיף א מסופק. ונ"ל דהכא לא מהני שיאמר צ"פ כמו בסימן קי"ד ס"ט דהכא אינו רשאי לו' בא"י דהוי ברכ' לבטל' ואם יאמר בלא שם א"כ בתפל' כשיאמר בשם יחזור ללימודו לו' בא"י האל הקדוש הלכך ל"ל תקנתא וגדולה מזו כ' ב"י סי' קי"ד בשם הרד"א ע"ש: אין לומ' מלך עוזר וכו', דא"א בה ב' מלכיות (כ"ה) ואין נוהגין כן:
ב סָעִיף ב א"צ לחזור. וצ"ע דה"ל לפ' דוקא כשידע שהם ימי תשוב' וטעה בדיבורו אבל אם לא נזכר שהם ימי תשובה ונזכר אח"כ לא יצא כמ"ש סי' תפ"ז וסי' ר"ט ומיהו אנן קי"ל דבכל ענין יצא כמש"ש:
ג סָעִיף ד לזקוף בסוף. פי' קודם שאמר ברוך:
ד סָעִיף ה אין מחזירין. ואפי' רצה להחזיר אסור בת"ה סי' קמ"ד ועי' סי' ק"ז (ד"מ), זכרנו כתבנו בחטף קמ"ץ, בזכרנו לא יאמר לחיים טובי' רק לחיים עד וכתו' לחיים טובים כל וכו' (לבוש) אבל י"א שגם בוכתוב א"א טובי' עד בספר (מט"מ), לחיים הלמ"ד בשב"א ולא בפת"ח דלא לשתמע לא חיים ודוקא בר"ה קפדי' אבל בכל השנ' אומרים השכיבנו לחיים בפת"ח תחת הלמ"ד ע"פ דקדוק דכשהשב"א באה בתחיל' התיב' באותיות שאינן אח"הע קורין בפת"ח (ב"ח מט"מ) ועמ"ש סי' ח', שהשלטן בקמץ תחת שי"ן שני, ואין לומ' באהב' מקרא קדש רק יום תרועה מקרא קדש, ודברך אמת ואין לומר מלכנו, וכופלין לעילא בכל הקדישים שאומרים (כ"ז במנהגים ולבוש וב"ח):
ה סָעִיף ו ואינו מזכיר ר"ח. דכשאומרים יום הזכרון קאי נמי אר"ח דקרי זכרון:
ו סָעִיף ז יום תרועה. אפי' בקידוש בלילה (ב"י) אין לומ' ואז צדיקים יראו אלא ובכן (זוהר בראשית ע' צ"ב ובמדבר ע' רל"א), בשבת אומרים או"א רצה במנוחתינו קדשנו וכו' אבל בשאר מקומות א"א רצה במנוחתינו (לבוש):
ז סָעִיף ח ודברך אמת. בין בהפטרה בין בקידוש (ב"י):
ח סָעִיף ט תכתב ותחתם. (מ"צ) וכן נכון שיחזיקו לצדיק שנחתם לאלתר לחיים, וכ' הלבוש שלא לאומרו אחר ג' שעות ראשונות שכבר נגמר הכתיבה ע"ש בסי' תקצ"ו ובסי' תקפ"ד כת' דג' ראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ודן וצ"ע דהא אנן אמרי' ממקומו הוא יפן ברחמי' והטעם משום דקי"ל בשניות יושב ודן ומבקשים שיפן ברחמים כמ"ש הגמ"נ ה' יה"כ בשם תוס' פ"ק דע"א ואף שהתו' כתבו שם דנוסח התפלה כך הוא היינו לשינוי קמא דגמ' אבל אנן קי"ל כשינוי' בתר' דלא תיפוך ע"ש וכ"כ התרגום יונתן וירוש' בפסוק הצור תמים וכ"כ מט"מ דבשניות יושב ודן וא"כ יכולים לאומרו עד אחר חצות עמ"ש רסי' תקפ"ד וכתוב שם בהגמ"נ דביה"כ אומרים ממקומו בכל התפלו' משום דהקב"ה דן כל היום כולו ע"ש ועססי' תקצ"א ובס' י"מ ח"ב מתה"מ פ"י כתב שגם צדיקים אין נחתמים אלא ביה"כ רק שנכתבי' בר"ה ע"ש:
א סָעִיף א וע"ל סי' קי"ח. עמ"ש שם להלכ' דאף אם אמר מלך אוהב צדק' ומשפט חוזר ומתפלל פ"א בתורת נדבה:
ב סָעִיף ד וצריכים הם לזקוף כו'. הטור כתב שהמדקדקים נהגו כן מטעם דאמרינן באין עומדין אלו ברכות ששוחין בהם תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא לשחות משמע שמדינא אין לחוש לזה שהרי אין עושין כן אלא המדקדקים וצ"ל הטעם דהא הטעם שאין לשחות בסוף כל ברכה הוא כדי שאם ישחה האדם מעצמו במקום שלא תקנו חז"ל יבוא לידי מכשול בתקנות חז"ל כמ"ש סי' קי"ג וא"כ אין איסור אלא במקום שיש תקנת חכמים באבות והודאות דהיינו בסוף כל ברכה מאלו ע"כ אם בא לשחות שם הוא איסור מה שאין כן כאן ששוחה אפי' בכל הברכה ושם אין איסור כלל כמ"ש בסי' קי"ג ע"כ אין איסור אפי' במה שסיים בסוף אלא שהמדקדקי' מחמירים גם בזה ונראה טעמם מפני הנכנסים שלא ידעו שאומ' הכל בשחייה ובאבות והודאות צריכים מן הדין לזקוף תחל' קודם שיאמר ברוך אתה כדי שיראו הכל ששוחה אח"כ כשיסיים ברוך אתה ובש"ע פוסק שהכל ידקדקו בזה ובלבוש הקשה שא"צ לזקוף בסוף הברכה כיון שאומר הכל בשחי' והאריך בסברא שזהו דרך כבוד וזה אין דרך כבוד ולפי מ"ש לק"מ ולעיל סי' קי"ג כתבתי לחלק בין זקיפה דזכרנו לזקיפה דמי כמוך בזכרנו צריך לזקוף קודם שיאמר איזו תיבות הסמוכו' לברוך אתה כדי שיוכל לשחו' אחר כך כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך א"צ לזקוף עד שיאמר ברוך אתה ה' ובן בשאר ברכות שאין שחיה בסופה ע"ש מלתא בטעמא: כתב הטור בשם מהר"ם שהי' או' לחיים בשו"א ולא בפת"ח דמשמע לא חיים כמו דאי' בנדרים לחולין בפת"ח הוה כמו לא חולין והר"א מפראג תמה ע"ז דהא כתי' כל הכתוב לחיים בירושלים בפת"ח ורש"ל תירץ דמהר"ם אזיל לטעמיה דכל היכא דאיכא למיטעי לא סמכי' אקרא וכמ"ש גבי ברכת המזון בענין נודה לך כדלעיל סי' קפ"ז עכ"ל והטור בסי' קפ"ז חולק על מהר"ם מכח הכתו' וכאן יש ג"כ כתוב ולא חולק עליו וצ"ל דהכ' שאני דאיכא למיטעי דהוה קללה ואל תפתח פה לשטן ע"כ יש ליזהר יותר מה שא"כ בנודה לך דאין הטעות אלא לו' נודה לך איזה אחר ותו י"ל דבימי הדין חמיר טפי ובהא מיתרצא למה לא זכר כן גבי והעמידנו מלכנו לחיים שאומרים בימות החול וכ"כ מו"ח ז"ל. עוד כתב הטור שא"ל לחיים טובים עד לבסוף בהודאה כי צריך לבקש תחלה דבר מועט כו' משמע דבהודאה יאמר וכתוב לחיים טובים כו' וכ"כ בלבוש דלא כיש מקפידים שלא לומר טובים משום שיהיו ה' תיבות כנגד ה' חומשי תורה והוא שטות. ואומרי' שהשלטן בקמ"ץ תחת השי"ן דפירוש הממשלה ולא בחיר"ק דהוה משמע האדם השליט. והרשעה צ"ל בחיר"ק תחת השי"ן. במוסף של ר"ה וי"כ כתוב ומלומדיך הם מלומדים ואין לו ביאור לפי ענין הפסוק שמבי' וחנותי את אשר אחון כו' ע"כ יש להגיה במקום זה ומרוחמיך הם מרוחמים כל הפסוק ורחמתי את אשר ארחם וכ"ה בסוף הקדמה של ב"י בא"ח:
ג סָעִיף ז זכרון תרועה. וא"א באהבה כי תרועה מורה על הדין ואין אהבה בדין כ"כ לבוש. עוד כתב שא"ל מלוך על כל העולם כולו שהוא כפל ובכל הספרים יש כן ונ"ל ליישב דמצינו הרבה פעמים רובו ככולו וקמ"ל כאן כולו ממש ויש ראיה לזה לעיל:
ד סָעִיף ט לשנה טובה תכתב. בלבוש סי' תקנ"ו כתב שביום הראשון אחר התפלה א"ל לשנה טובה כו' כי בג' שעות הראשונות היא הכתיבה לצדיקים ואין ראוי שיאמר לחבירו ל' המורה שאינו צדיק אלא בינוני בשלמ' כל א' בעצמו יחזיק עצמו לבינוני ע"כ מתפללין וכתבנו לחיים דהיינו ביה"כ ול"נ דהא ביום ב' אומר זמן ג"כ מטעם שהעיקר מיום ב' לפעמים כמ"ש סי' ת"ר ה"נ לזה שיתפלל על חבירו לשנה טובה תכתב ע"כ יש לאומרו גם בליל ב' דר"ה:
א סָעִיף א מסופק. ונ"ל דהכא לא מהני שיאמר צ' פעמים כמו בסימן קי"ד סעיף ח'. דהכא אינו רשאי לומר בא"י דהוי ברכה לבטלה ואם יאמר בלא שם א"כ בתפלה כשיאמר בשם יחזור ללמודו לומר ברוך אתה ה' האל הקדוש הלכך לית ליה תקנתא. מ"א:
ב סָעִיף א קי"ח. דשם פסק להלכה דאף אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט א"צ לחזור וכן הוא דעת הב"ח ושל"ה ושכנה"ג ועיין יד אהרן וט"ז פסק דיחזור ויתפלל בתורת נדבה ע"ש:
ג סָעִיף ד לזקוף. קודם שאמר ברוך ובזכרנו צריך לזקוף קודם איזה תיבות הסמוכות לברוך כדי שיוכל לשחות אח"כ כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך אין צריך לזקוף עד שיאמר ברוך וכן בכל הברכות שאין שחיה בסופה ט"ז ע"ש. וכשזוקף לא יהא בקומה זקופה ואין זה בכלל השתחואה כשהראש כפוף דגם בכל השנה ראוי לנהוג כן כ"ש בימים נוראים של"ה. וכל אדם יחזור וילמוד התפלה וקרוב"ץ שיהיו שגורים בפיו בר"ה וכן ילמוד לבניו סדר התפלה כדי שלא יצטרך להפסיק. מהרי"ו:
ד סָעִיף ה אין. אפי' רצה להחזיר אסור ד"מ מ"א. לחיים בשו"א הלמ"ד ולא בפתח דמשמע לא חיים כדאיתא בנדרים לחולין בפתח הוי כמו לא חולין ע"ש. ודוקא בר"ה קפדינן אבל בכל השנה אומרים השכיבנו לחיים בפת"ח תחת הלמ"ד ע"פ הדקדוק דהיכא שנחסר הה"א ידיעה שהיתה ראוי לכתוב אחר אותיות בכל"ם ונחסר בא הפת"ח מהה"א הידיעה תחת אות בכל"ם כמו בשָׁמַיִם ראוי להיות בהַשָׁמַיִם אלא שנחסר הה"א הידיעה בא הפת"ח תחת הבית להורות על הה"א הידיעה וכן כולם וע' ברש"י פרשת בשלח בד"ה לנחותם וגו' ועמ"א מ"ש בזה בשם ב"ח ומט"מ. והרשעה בחיר"ק תחת השי"ן. שהשלטן בקמ"ץ תחת השי"ן שניה. אין לומר ואז צדיקים אלא ובכן זוהר. ואין לומר באהבה מקרא קודש רק יום תרועה מקרא קודש. ואין לומר ומלומדיך הם מלומדים רק ומרוחמיך המה מרוחמים ט"ז וכופלים לעילא בכל הקדישים. מנהגים:
ה סָעִיף ז אומר. אפי' בלילה בקידוש:
ו סָעִיף ז בשבת. ואומר או"א רצה במנוחתינו קדשנו אבל בשאר מקומו' א"א רצה במנוחתנו. לבוש:
ז סָעִיף ח ודברך. בין בהפטרה בין בקידוש:
ח סָעִיף ט רם. אבל לא יגביה קולו מאוד עיין של"ה:
ט סָעִיף ט שנה. כ' לבוש שביום ראשון אחר התפלה א"ל לשנה טובה תכתב דיש להחזיק חבירו לצדיק והמ"א כ' דיכול לאומרו עד אחר חצות ע"ש. וט"ז כ' דיש לאומרו בליל שני גם כן דהא ביום שני אומרים זמן מטעם שעיקר מיום שני לפעמים עיין שם. וי"ל תִכָּתֵב וְתֵחָתֵם. מ"צ:
א סָעִיף א (ס"ק א) מסופק כו' בסי' קי"ד. מבואר שם דבתפלת מוסף של י"ט אחרון של חג מתחילין לו' משיב הרוח. ואם נסתפק אם אמרו תוך שלשים יום סמוך לחג בחזקת שלא אמרו וצריך לחזור ולהתפלל. ולאחר שלשים יום כבר נתרגל לאומרו. וחזקה שאמר שעל הרגל לשונו הולך. וכתב שם סוף הסי' דאם אמר בי"ט אחרון צ' פעמים אתה גבור עד מוריד הגשם. הוי מכאן ואילך בחזקת שאמר. דהא בשלשים יום יש צ' תפלות. א"כ אם אמרו צ' פעמים נתרגל בפעם א' כאלו אמרו שלשים יום: בשם הרד"א. שחולק על דין הנ"ל. והטעם דהא א"א שיתחיל מתחלת תפלת י"ח ויאמר צ' פעמים עד אחר משיב הרוח משום ברכה לבטלה. ואם יתחיל רק קודם משיב הרוח ויאמר צ' פעמים. א"כ כשאח"ז יתחיל להתפלל מתחלת י"ח ילך אחר הרגלו ולא יאמר משיב הרוח. וניהו דלא קי"ל בהא כהרד"א. כיון דליכא שינוי באמירתו צ' פעמים (בין שמתפלל מתחלת י"ח או מתחלת אתה גבור אין בו שינוי סמוך למשיב הרוח. אבל הכא כ"ע מודים דל"מ כיון דיש שינוי מיד סמוך להמלך הקדוש שמזכיר בתפלה בא"י.
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) א"צ כו' כמ"ש סי' תפ"ז. דאם טעה בתפלת י"ט וסיים מקדש השבת ונזכר תכ"ד וסיים מקדש ישראל והזמנים יצא. ודוקא שהיה יודע שהוא י"ט כשאמר מקדש השבת אלא שנתקל בדבורו. וכן בסי' ר"ט אם היה כוס שכר בידו ואמר בפה"ג ותכ"ד סיים שהכל נ"ב יצא. כתב ג"כ הרב"י דוקא שידע כשאמר בפה"ג שהוא שכר. אבל לא ידע לא יצא דהכל הולך אחר הכונה אם הכונה לא היתה כדין לא מהני מה שסיים תכ"ד כדין. א"כ ה"ה הכא. ומיהו אנו קי"ל כו' כמ"ש מ"א שם. מ"מ על הרב"י קשה כיון דהוא ס"ל דאזלינן בתר הכונה ה"ל לכתוב כאן והוא שידע כו':
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) לזקוף כו' קודם שאומר ברוך דטעם הזקיפה דקי"ל דאסור לשחות בסוף כל ברכה. (אבל באמצע ברכה מותר) כדלעיל סי' קי"ג. והטעם שלא להוסיף על תקנות חכמים שתיקנו לשחות באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף וחכמים תקנו לשחות כשיאמר ברוך. וכמ"ש סי' קי"ג כורע בברוך וזוקף בשם. לכן בברכה אחרת חוץ מאבות והודאה צריך לזקוף קודם שיאמר ברוך ששם תקנות חכמים לשחות באבות והודאה וט"ז כתב בסי' קי"ג. דבכל הברכות די כשיזקף קודם שיאמר ברוך. אבל בזכרנו וכדומה שצריך לשחות מצד תקנות חכמים באותה ברכה צריך לזקוף איזה תיבות קודם ברוך כדי שיהיה ניכר אח"כ כששוחה אח"כ בסוף ברכה שהוא מצד תקנות חכמים וכ"כ ט"ז פה. ומ"א לעיל כתב בשם אגודה. דבמקום שצריך לשחות מן התקנה שצריך לזקוף קודם כנ"ל ואח"כ כשיאמר ברוך יכרע. וכשיזכיר השם יזקוף ואח"כ שוב ישחה: ודע דמ"ש בש"ע דבשבת צ"ל בברכה מעין ז' המלך הקדוש. כתב הפר"ח אם טעה ואמר האל הקדוש אם אפשר להחזירו תכ"ד לו' המלך הקדוש הרי טוב ואם לאו א"צ לחזור ע"ש:
ד סָעִיף ה (ס"ק ד) אין כו' אסור. בת"ה סי' קמ"ד. ועס"ס ק"ז. אפשר כונתו דאע"ג דאפשר דבכ"מ שא"צ לחזור. מ"מ אם רצה להתפלל בתורת נדבה אע"ג שאינו מחדש בה דבר מותר. וכמ"ש ר"ס ק"ז. לענין ספק אם התפלל: ובס"ס ק"ח ע"ש. מ"מ הכא בזכרנו אפשר דאינו רשאי. דהא ת"ה כתב אפילו להפוסקים דבמקום שאמרו אין מחזירים מ"מ קודם שעקר רגליו אם ירצה לחזור רשאי. מ"מ בזכרנו ומי כמוך מודים דאינו רשאי. כיון דלא הוזכר כלל בש"ס לו' זכרנו ומי כמוך. א"כ ה"ה גם לענין תפלת נדבה י"ל דגרע: עד וכתוב לחיים כו' אבל י"א כו' כדאיתא במדרש על דוד המע"ה: שכן דרך השואלים על הפתחים שתחלה שואלים מעט ואח"כ מוסיפים לשאול. לכן שואלים תחלה זכירה ואח"כ כתיבה. ואח"כ מוסיפים טובים לחיים בשב"א כו' לא חיים כדאי' פ"ק דנדרים דפתח תחת למ"ד משמעו לא ובר"ה ויוה"כ שהם ימי דין צריך לברר לשון תפלתו יותר: ע"פ דקדוק דהל"ל להחיים. בה' אחר הלמ"ד ויהיה הכונה לחיים הידועים דהיינו טובים וכיון שחסר ה' הידיעה מעמידים הפתח שהיה ראוי לנקוד בה' תחת הלמ"ד וכמ"ש רש"י פרשת בשלח ע"פ לנחותם הדרך ע"ש. אבל בר"ה ויוה"כ משמע דגם בהשכיבנו יאמר לחיים בשבא תחת הלמ"ד: ועמ"ש סי' ח' סק"ז לענין ברכות להתעטף בציצית: שהשלטן בקמץ כו' דבחירק משמע דאדם השליט ביד ה'. אבל בקמץ הכונה שהשלטנות והממשלה בידו יתברך כ"כ אחרונים: וא"ל באהבה כו' אלא זכרון תרועה מקרא כו' כצ"ל. דתרועה מורה על הדין ואין אהבה בדין. ט"ז בשם לבוש: וא"ל מלכנו כו' כי נוסח זה נתיסד ע"ש הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים. ועבב"י ויש בזה שני פי'. א' לפי מאי דקי"ל בתשרי נברא העולם ואדם ביום שנברא חטא והיינו בר"ה. וא"ל הקב"ה אתה סי' לבניך כשם שאתה נכנסת לפני בדין ויצאת ביום זה ברחמים. כן יכנסו בניך לפני בדין ביום זה ויצאו ברחמים. ולפי זה אנו מחלים פני אל ודברך אמת. לכן האמת דברך לרחמנו. פי' ב' לפי שה' הבטיחנו פעמים רבות ע"י נביאיו לקבץ נדחנו. וכמ"ד בניסן נגאלו ובתשרי עתידין להגאל. לכן אנו מבקשים יאמנו דברך לפי שדברך אמת וקבצנו מהרה. ולפי שבקרא לא הוזכר לשון מלכות. יש לתפוס גם בתפלה לשנא דקרא שלא להזכיר מלכנו: וכופלים לעילא כו' כתב לבוש הטעם. מפני שבימים הללו כל ברואיו עוברין לפניו כבני מרון. כלם מייחלים לחסדו. חביבים לרוממו ולשבחו על חסדיו ומתעלה ומתרומם מפי ברואיו כפל ומכופל יותר מכל השנה:
ה סָעִיף ו (ס"ק ה) ואינו כו' קאי נמי אר"ח כו' אבל אינו מזכיר ר"ח בפי' כתב לבוש הטעם להעלים מפני השטן:
ו סָעִיף ז (ס"ק ו) יום תרועה. אפילו בקידוש בלילה. דעכ"פ היום הוא יום תרועה (ב"י) וכתב פר"ח אי חל בשבת ואמר יום תרועה או חל בחול ואמר זכרון תרועה יצא וע"ש הטעם: בשבת אומרים או"א רצה כו' אבל ביוה"כ א"א או"א רצה כו' כצ"ל וכ"ה בלבוש. וכתב הטעם כיון שהוא יום עינוי ואינו מנוחה גמורה:
ז סָעִיף ט (ס"ק ח) תכתב כו' שלא לאמרו כו' ובסי' תקפ"ד כתב דג"ר הקב"ה יושב ודן. ולכן א"ש מ"ש כאן שאין לאומרו אחר שלשה שעות. כיון שכבר נגמר הדין והכתיבה לצדיק: ממקומו הוא יפן כו' היינו בנעריצך דמוסף דסתם תפלת מוסף אחר ג' שעות ראשונות. בשניות ר"ל ג' שעות שניות ביום: היינו לשנוי' קמא כו' דבע"ז דף ד' איתא א"ר יוסף לא לצלי אינש מוסף בג' שעות הראשונות דר"ה אלא בצבור דאין תפלתם נדחית. אבל לא ביחיד. דלמא מפקיד דיניה ומעייני' בעובדיה וידחה תפלתו. וס"ד משום דבג' ראשונות יושב ודן ופריך והאמרי' ג' ראשונות יושב ועוסק בתורה ובג' שניות יושב ודן ומשני איפוך בג' ראשונות דן ובשניות עוסק בתורה ואב"א לעולם לא תיפוך ובג' ראשונות עושק בתורה אפ"ה לא יתפלל אז מוסף ביחיד. משום דתורה כתיב בה אמת דהיינו כפי שורת הדין. לכן אין הקב"ה נכנס לפנים משורת הדין. ע"כ דברי הגמ'. והתוספות דף ג' ע"ב כתב די"א דמה"ט אומרים במוסף ממקומו הוא יפן כו' משום דקי"ל בשניות יושב ודן. וע"ז כתבו ואין נראה דלמאי דמסקינן דבג' ראשונות יושב ודן. וזה לא יתכן. וע"כ מטבע תפלה כך הוא עכ"ל. אבל אנן קי"ל כשנויא בתרא דלתי' בתרא א"צ לומר איפוך והכי עדיף:
א סָעִיף א ס"א בעשרת. ברכות י"ב ב': ואם טעה. שם מאי הוי עלה וע"כ לענין דיעבד קמיבעיא להו דהא ל"פ אלא בדיעבד דהא ר"א יצא קאמר ושם והלכתא כרבה. הרא"ש וש"פ דלא כראבי"ה: או שהוא. תוס' ורא"ש שם בשם ירושל': אם הוא. שם ל"ד א': ואם הוא. שם וכפי' תוס': ואם לא נזכר. שם כ"ט ב':
ב סָעִיף ב ס"ב אם אמר. שם י"ב א' וכפי' ופסק הרי"ף: ותוך כ"ד. כ"כ בתשובת הרשב"א סל"ה בדברי השואל וע' תוס' שם ד"ה לאו ומיהו כו' וכת' בכה"ג סי' ר"ט בשם הפוסקים דכ"ע מודי בזה לתוס' דבעינן בתוך כ"ד אלא דלדעת הרי"ף שפסק לקולא א"צ שידע שהוא י"ט וכן סתם בסי' ר"ט וכאן ולדעת תוס' צריך שידע וכמ"ש בסימן תפ"ז ס"א ומ"א דחק עצמו בסי' ר"ט שגם שם סתם כדעת תוס' מכח דקדוקים שאין בהם ממש לכן כת' כאן צ"ע כו'. וליתא: בשבת כו' וה"ה כו'. דהא מעין שבע הוא: וחותם. שבת כ"ד ב':
ג סָעִיף ד ס"ד יש נוהגין. תוס' ברכות י"ב ב'. ושם ל"א א' כתבו ולכך נהגו העולם כו' וכן העתיק בש"ע בסי' קי"ג ס"ב ואינו עיקר: וצריכין. שם גמרא ל"ד א'.
ד סָעִיף ה אם לא. תוס' שם י"ב ב' ובודאי שלא עדיפי מהבדלה שתיקנו נביאים ואנשי כה"ג וכן עננו ועל הניסים וע' תוס' שם שכת' והביא ראיה לדבר כו' והן כתובות במרדכי שם. א' שהרמב"ם כ' שיש מקומות שנוהגין שלא לאומרו כלל מכלל דפשיטא דאין מחזירין. ב' שהראבי"ה מפרש מ"ש ר"א אמר אפי' אמר כו' יצא לא לעניין דיעבד אלא ה"פ הבא לימלך אומרין לו שכך יצא בהאל הקדוש כמו בהמלך הקדוש ושניהן כא' טובים ורבה פליג עליו דעדיף המלך הקדוש ודוקא לכתחילה: ג' מדאמרינן שבת כ"ד א' ימים שאין בהם קרבן מוסף א"ל אמרו אין מחזירין אותו וכ"ש הנך דלא אתמרי בגמרא כלל וזו הראיה אחרונה אין עליה תשובה: ואפילו לא. רא"ש פ"ד דברכות סי"ד וגמרא שם כ"ט ב': וה"ה אם לא. שם תוס' י"ב ב':
ה סָעִיף ו ס"ו אומר. עירובין מ"א:
ו סָעִיף ז ס"ז אם חל. רא"ש סוף ר"ה וגמרא שם כ"ט ב' וע' בירישלמי שם:
ז סָעִיף ח ס"ח אינו אומר. רא"ש שם וגמר' שם ל"ב ב'. וכמ"ש אפשר מלך יושב כו': וכן א"א והשיאנו. הרא"ש שם וחגיגה ח' ב' (וי"א) אבל בירושל' פ' הרואה אמרו שאפי' בר"ח שמואל אחר צ"ל והשיאנו רב אמר צריך להזכיר בו זמן ונהי דבר"ח לא קי"ל דגם כרב לא קי"ל: ובתפלת מוסף. גמ' שם ושם: וחותמין. במדרש והביאו המרדכי ריש ר"ה לעולם ה' דברך נצב בשמים קיים דברך כשם שהתקנת עם אדם כשם שדנת אותו ברחמים כך אתה תרחם הדורות הבאים אחריו לעולם לא כך גזרת על אדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות א"ל ושמא פרשתי יום שיש לך יום משלי אמרתי היום אני נותן לו תשע מאות ושלשים שנה ומניח לתולדותיו ע' שנה לפיכך אמר דוד רבון העולמים אלמלא דנת אדה"ר בשעה שאכל מו האילן לא חיה אפילו שעה אחת והתקנת עמו ברחמים כך התקנת עמו שאתה דן את בניו ברחמים ועמ"ש בר"ס תק"פ בשם פסיקתא:
ח סָעִיף ט ס"ט אע"פ כו'. סוף ר"ה ל"ה א' משום דאוושי וכפי' הערוך והג"מ פ"ח מה' תפלה בשם תוס' לשון השמעת קול וכמ"ש בפ"ז דברכות ופ"ד דכתובות ופ"ז דב"מ ופ"ג דחולין והטעם משום דאין רגילין בהם לכך מרימין קולם אבל הרמב"ם והרי"ף וש"פ מפרשים כפירש"י שם כמ"ש בפ"ד דעירובין וריש נדרים וכן עיקר: ולהטותם כו'. כמ"ש בפ"ג דברכות כ"ד ב' ולפי' הערוך הנ"ל לכן מוציא י"ח בר"ה ויו"כ לפי שמגביהין קולם ומטעין זה את זה ואינן יוצאין י"ח בתפלה בלחש אלא שעכשיו אין סומכין על הש"ץ שצריך לישמע מפי הש"ץ מלה במלה כמ"ש תו' דברכות כ"ט ב' ד"ה טעה כו' וש"פ וכמ"ש בסי' קכ"ד ס"י וכמ"ש בירושלמי סוף ר"ה ר' אדא דקסרין בשם ר"י והוא שיהא שם מראש התפלה: ונוהגין כו' תכתב. כי מש"ש שלשה ספרים כו' היינו לחיי ע"ה כמ"ש תוס' שם ודלא כהר"ן שכת' לעה"ז וצדיקים ורשעים בדינן דהא אמרינן ואדם נידון בר"ה וגזר דין כו' אלמא אין החתימה אלא ביה"כ ומתני' בכל אדם מיירי וכן מש"ש תבואה שאירע בה קרי כו' אדם כו'. החליט הגמ' בכל אדם אלא דחיי עה"ז שוין בכל אדם אלא דאע"פ שנכתב אם חוזר בעי"ת נקרע הגזר דין ונכתב ונחתם ביה"כ לטובה וזהו התועלת דאינו נחתם עד יה"כ וז"ש שב בנתיים כו' וזה שמבקשין בעי"ת וכתבנו כו' ליקרע גזר דין ויכתבנו לחיים ולכן אין לאומרו ותחתם אלא תכתב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.