א בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, תִּקְּנוּ לְהַזְכִּיר מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם לְהוֹצִיא מִלֵּב הָאֶפִּיקוֹרְסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹר לֹא בָּרָא חֹשֶךְ.
ב אִם טָעָה וְאָמַר אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְנִזְכַּר מִיָּד, וְאָמַר יוֹצֵר אוֹר, וְגַם סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, יָצָא. אֲבָל אִם אָמַר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְלֹא אָמַר יוֹצֵר אוֹר, אוֹ לֹא סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, לֹא יָצָא. וְאִם אָמַר יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ, אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים, וְגַם סִיֵּם מַעֲרִיב עֲרָבִים, לֹא יָצָא: הַגָּה: וְה"ה אִם לֹא אָמַר תְּחִלָּה רַק יוֹצֵר אוֹר, אִם סִיֵּם מַעֲרִיב עֲרָבִים לֹא יָצָא (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפָרֵשׁ כֵּן הַטּוּר וְהָרֹא"שׁ) אֲבָל אִם סִיֵּם יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, כֵּיוָן שֶׁפָּתַח יוֹצֵר אוֹר, יָצָא, אַף עַל פִּי שֶׁהִפְסִיק בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים.
ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַקְּדֻשָּׁה שֶׁבְּיוֹצֵר, יָחִיד אוֹמְרָהּ, לְפִי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא סִפּוּר דְּבָרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁיָּחִיד מְדַלְּגָהּ, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת אֶלָּא בְּצִבּוּר, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם וְלִזָּהֵר שֶׁיָּחִיד יֹאמְרֶנָּה בְּנִגּוּן וּטְעָמִים כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה: הַגָּה: וּכְבָר פָּשַׁט הַמִּנְהָג כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְיָחִיד אוֹמֵר אוֹתָהּ, וּכְשֶׁעוֹנִין קְדֻשָּׁה זֹאת אוֹמְרִים אוֹתָהּ בְּקוֹל רָם (הַגָּהוֹת מיי' בְּנֻסַח הַתְּפִלּוֹת).
ד בִּרְכַּת יוֹצֵר וְעַרְבִית אוֹמֵר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּנַחַת: הַגָּה: וִימַהֵר לְסַיֵּם קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, וְיַעֲנֶה אָמֵן אַחַר שְׁלִיחַ צִבּוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק א' מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וְרוֹקֵחַ סִימָן רי"ח) וּמִיהוּ אִם לֹא אֲמָרָהּ רַק שְׁמָעָהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר, יָצָא, דִּבְרָכוֹת אֵלּוּ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הַיָּחִיד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי, מִיהוּ אֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הַיָּחִיד בְּפָחוֹת מִי' (הר"י פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ) וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר סִיּוּם הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' ס"א.
ה אִם טָעָה בְּבִרְכַּת יוֹצֵר בְּעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד אַחֵר תַּחְתָּיו, אִם טָעָה מִקְּדֻשָּׁה וָאֵילָךְ, אֵין הַשֵּׁנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק: הַגָּה: דְּהַיְנוּ שֶׁמַּתְחִיל מִקְּדֻשָּׁה וָאֵילָךְ, וְאִם טָעָה קֹדֶם קְדֻשָּׁה צָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּרֹאשׁ (הר"י וְהָרֹא"שׁ פ' אֵין עוֹמְדִין וְהַגָּהוֹת מיי' פֶּרֶק י' מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה וְטוּר):
א סָעִיף א (א) אור - צריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכי דלא לישתמע יוצרור. ועיין בבאר היטב ובשערי תשובה מה שכתב עוד בזה:
ב סָעִיף ב (ב) מיד - דוקא מיד דהיינו בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור לא יצא דלא קאי הברכה שפתח בא"י אמ"ה על מה שחזר ואמר יוצר אור כיון שלא אמרו מיד ומה שכתב אח"כ ולא אמר יוצר אור ה"ה אם אמרו ולא מיד כן כתב הפרי מגדים בשם הב"ח והפרישה אבל בדרך החיים פוסק דאפילו אם לא נזכר עד קרוב לסוף הברכה מ"מ כיון שלא גמר אותה א"צ להתחיל מראש ברכת יוצר אור מחדש רק יאמר יוצר אור ובורא חושך וכו' עד סוף ברכת יוצר המאורות ויוצא בזה וכן יש לנהוג למעשה כמו שכתבנו בבה"ל:
ג סָעִיף ב (ג) ולא אמר וכו' - פי' אע"פ שסיים בא"י יוצר המאורות כיון שתחילתו ואמצעו שלא כדין לא יצא וצריך לחזור לראש בא"י אמ"ה כסדר עד אחר יוצר המאורות ועיין בבה"ל:
ד סָעִיף ב (ד) וה"ה - כו"ע סוברים כן כמבואר בב"י דהחתימה בודאי צריכה להיות כדין ומה דנקט השו"ע מתחלה או לא סיים יוצר המאורות אין כונתו דוקא באופן שטעה ואמר מתחלה אשר בדברו מעריב ערבים רק נקטיה לסיומא מילתא דרישא. וגם מה דנקט ואם אמר יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וכו' הוא משום דרצה לסיים בסיפא דאם סיים יוצר המאורות יצא אע"פ שהפסיק במעריב ערבים כמבואר בב"י:
ה סָעִיף ב (ה) רק יוצר אור - פי' וכל נוסח של הברכה לבד שטעה בהחתימה אעפ"כ לא יצא דהא לא בירך בהחתימה על האור המתחיל להאיר ביום זה:
ו סָעִיף ב (ו) סיים מעריב ערבים - ואם תוך כדי דיבור נזכר ואמר יוצר המאורות יצא אבל אם שהה אחר שאמר המעריב ערבים כדי דיבור לא יצא אף שאמר יוצר המאורות לאחר כדי דיבור ויאמר עוד הפעם מברכת יוצר אור מתחילתה:
ז סָעִיף ב (ז) לא יצא - ואם טעה ולא נזכר עד שהתחיל אהבה רבה לא יפסיק בינתים רק יסיים כסדר ברכת אהבה רבה ואח"כ יאמר יוצר אור קודם ק"ש:
ח סָעִיף ב (ח) יצא - תמצית זה הסעיף הוא דשני דברים יש בברכת יוצר אור דשחרית לעיכובא א' פתיחת הברכה או אמצעיתה צריכה להיות כדין ב' חתימת הברכה. ודע דה"ה בברכת מעריב ערבים דערבית כמבואר בברכות י"ב ע"א עי"ש:
ט סָעִיף ב (ט) שהפסיק במ"ע - תוך כדי דיבור של פתיחת יוצר אור ואמר כל הנוסח דערבית לבד החתימה אעפ"כ לא אמרינן שנעקר עי"ז התיבות הראשונות של יוצר אור:
י סָעִיף ג (י) מדלגה - רק יאמר ואומרים ביראה קדוש והאופנים וכו' ואומרים ברוך. כתב בפר"ח אפילו אם היה יכול מתפלל לבדו בשביל שאיחר לבוא כיון דאיכא צבור אומרם אפילו בלחש לכו"ע:
יא סָעִיף ג (יא) פשט המנהג וכו' - ובביאור הגר"א הסכים להלכה לדעה האחרונה ולפי שאין לזוז מהמנהג נכון להדר אם אומר ביחיד לאמר בניגון וטעמים כקורא פסוקים וכ"כ הפמ"ג בשם הלבוש שטוב להדר בזה:
יב סָעִיף ג (יב) וכשעונין וכו' - וקדושה זו אם אפשר טוב לומר מיושב:
יג סָעִיף ג (יג) בקול רם - דוקא בצבור אבל ביחיד אומר בלחש כ"כ בא"ר אבל בשע"ת כתב שאין קפידא אף ביחיד אם יאמרה בקול רם:
יד סָעִיף ד (יד) ברכת יוצר - וה"ה לכל הברכות דק"ש:
טו סָעִיף ד (טו) עם הש"ץ - דאף דמדינא יכול לכוין לצאת בברכת הש"ץ אפילו הבקי דדוקא בתפילה אין הש"ץ מוציא את הבקי וכדלקמן בסימן קכ"ד משום דרחמי נינהו וצריך כ"א לבקש רחמים על עצמו מ"מ יהא רגיל לומר עם הש"ץ בנחת שכיון שהם ברכות ארוכות אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה. והיום אין נוהגין ליזהר לומר דוקא בנחת ועיין בבה"ל:
טז סָעִיף ד (טז) קודם - דבאמצע אסור לענות אמן כמו שנתבאר בסימן ס"ו:
יז סָעִיף ד (יז) ויענה אמן - אבל ב"ה וב"ש לא יאמר דאפילו בפסוקי דזמרה לא יפסיק לזה וכמו שכתב המ"א בסימן קכ"ד:
יח סָעִיף ד (יח) אחר ש"ץ - וה"ה אם שמע סוף ברכה מאדם אחר בין ברכה זו ובין ברכה אחרת:
יט סָעִיף ד (יט) שמעה מש"ץ - ודוקא אם כיון לצאת והש"ץ התכוין להוציאו וכדלעיל בסימן ו' ס"ד:
כ סָעִיף ד (כ) אלו - של ק"ש וה"ה לכל הברכות וכדלעיל בסוף סימן ו' [ועיי"ש בפר"ח ובסימן ח' ס"ה עי"ש במחצית השקל ובארצות החיים וסימן רי"ט ס"ה וסימן רצ"ח סי"ד] לבד מברכות של תפילה דאין הש"ץ מוציא את הבקי וכדלקמן בסימן קכ"ד:
כא סָעִיף ד (כא) שהוא בקי - ואפילו אם יצא כבר מוציא וכדלקמן בסימן ס"ט וה"ה בכל הברכות וכדלקמן בסימן תקפ"ה ובסימן תרצ"ב לבד מברכת הנהנין דמי שיצא אין יכול להוציא את האחר שהוא מחוייב עדיין בברכה וכדלקמן בסימן רי"ג ס"ב ואפילו למי שאינו בקי:
כב סָעִיף ד (כב) היחיד - אפי' אם אינו בקי:
כג סָעִיף ד (כג) בפחות מיו"ד - וזהו דוקא לענין ברכת ק"ש וגם בברכת השחר הלבוש מחמיר כברכת ק"ש [ועיין בבה"ל] אבל שאר ברכות כגון ברכת המצות וברכת הנהנין אפילו יחיד מוציא את היחיד אפילו לבקי וכדלעיל בסימן ח' אך בברכת הנהנין יש כמה חילוקים דבברכה ראשונה של הלחם והיין לכו"ע הדין כמו שכתבנו וכדאיתא בריש סימן קצ"ג ס"א אך צריך שיקבעו א"ע לזה דהיינו שישבו יחד ולענין בהמ"ז אם רק שנים אכלו מצוה ליחלק ולברך כ"א לעצמו אם לא שאחד אינו בקי ואז יוציא אותו הבקי וכדאיתא בסימן קצ"ג עי"ש ובשארי דברים חוץ מפת ויין בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה יש דיעות בין הפוסקים אם אחד יכול להוציא חבירו וכדלקמן בסימן רי"ג עי"ש:
כד סָעִיף ד (כד) דהוי הפסק - בין ק"ש להברכה כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו אבל בברכת יוצר אור גם הוא מודה לדינא להרמ"א בזה דאם סיים קודם הש"ץ יש לענות אמן אחריו ועיין בבה"ל:
כה סָעִיף ד (כה) סי' ס"א - בס"ג בהג"ה דשם נתבאר דגם בברכת הבוחר המנהג לסיים קודם הש"ץ ולענות אמן אחר הש"ץ וכמו שכתב בד"מ בסימן זה והטעם דברכות ק"ש אינן דומות לשאר ברכות המצות שהרי אין מברכין אקב"ו לקרות שמע אלא ברכות בפ"ע הן ותיקנו לברך אותם קודם ק"ש לכן אין חשש במה שמפסיק בינם לק"ש ועיין באחרונים שהעתיקו כולם את דברי הרמ"א לדינא דאם סיים ברכת הבוחר קודם הש"ץ יש לענות אמן אחר הש"ץ אך לכתחלה יותר טוב שיסיים בשוה עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן אחריו ועיין בדה"ח שכתב דאין לענות אמן אחר ברכה אחרת בין אהבה רבה לשמע:
כו סָעִיף ה (כו) תחתיו - דהיינו שאינו יודע לחזור למקומו:
כז סָעִיף ה (כז) מקדושה ואילך - דהיינו בהאופנים או בלאל ברוך נעימות:
כח סָעִיף ה (כח) ואילך - אם באופנים טעה צריך להתחיל מוהאופנים ואם בלאל ברוך נעימות צריך לחזור לתחילת לאל ברוך נעימות ואף דקי"ל לקמן בסימן קכ"ו דהשני צריך להתחיל מתחילת הברכה שטעה הראשון שאני הכא דמכיון שענו קדוש קדוש משם ואילך כתחילת ברכה דמי:
כט סָעִיף ה (כט) בראש - שאין חולקין ברכה אחת לשתים וזה דוקא בזמן שהיו נוהגין להוציא בברכת ק"ש אבל כהיום שהמנהג שכל אחד מברך לעצמו ואין שום אחד יוצא בברכת ש"ץ אם נשתתק הש"ץ בברכת יוצר אור וכה"ג בכל הברכות [לבד מתפלה] אסור השני העומד תחתיו לחזור ולהתחיל ממקום שכבר אמר מתחלה בעצמו:
א סָעִיף ב ולא אמר יוצר אור. פי' אף על פי שסיים כדינו כיון שתחילתו ואמצעו שלא כדין לא יצא ול"ד למ"ש סי' ר"ט דאם סיים כדין יצא התם מטבע קצר הוא אבל הכא תיקנו מטבע ארוך והוא שינה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא ונ"ל שאם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא יאמר יוצר אור אחר י"ח דסדר ברכות אינו מעכב כמ"ש סי' ס':
ב סָעִיף ג י"א. שקדושת ומעריצים ומקדישים כלם במ"ם ולא בנו"ן (דיני מהרי"ו סי' ל"ד) כתוב בס' הקנה קדושה זו יאמר דוקא מיושב:
ג סָעִיף ג מדלגה. רק יאמר ואומרים בירא' קדוש והאופנים וכו' ואומרים ברוך:
ד סָעִיף ג כקורא בתורה. כדרך שהתינוקות קורין לפני רבם [ב"י פרדס]:
ה סָעִיף ד בפחות מי'. כ"כ בד"מ בשם תר"י פ"ג דברכות וז"ל שם אף על גב שעם שבשדות דאניסי ש"ץ מוציאן מתפלה אפ"ה מק"ש אין נפטרין אלא בשמיעה ובעניית אמן ואינו פוטר אלא בי' עכ"ל ומביאו ב"י בסי' ס"ט משמע דאיירי באינו בקי דאל"כ אף בתפלה אינו יוצא וכמ"ש סי' קכ"ד אלא מיירי כשאינו בקי ואפ"ה בק"ש בעי עשרה וכ"כ האבודרהם ור"מ אלשקר סי' י', וכ' בכ"מ פ"ח מה' תפלה והא דאמרי' סופר מברך ובור יוצא צ"ל שאני ברכת הנהנין עכ"ל, ובר"ן פ' הקורא עומד לא הבין כן ולכן הקשה על הגאונים מ"ש, ומ"מ בשאר ברכות לכ"ע שאינו בקי לא בעי י'. וכ"מ בהג"א ספ"ג דר"ה עמ"ש ס"ס ו' וסי' תקס"ד:
ו סָעִיף ה אין השני צריך. משמע דאם רצה להתחיל מראש רשאי [ב"י] אבל הד"מ כתב דאין רשאי כיון שהאחרונים פסקו כהירושלמי א"כ אם יתחיל מראש הוי ברכה לבטל':
ז סָעִיף ה מקדוש' ואילך. ז"ל תר"י פ"ה דברכות טעה באופני' או מאופנים עד סוף הברכה א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחל' ברכה דמי עכ"ל, משמע שאם טעה באופנים מתחיל באופנים וכ"מ ל' הירושלמי כיון שסיים קדיש סיים הברכה וכ"כ הלבוש וכ"מ ל' הש"ע אם טע' מקדוש' ואילך וכו', דלא כב"ח שחולק:
א סָעִיף ב אם טעה כו'. הש"ע הוסיף איזה דברים על לשון הטור ולענין דינא כל דבריו אמת רק בענין הביאור של לשון הטור נ"ל קצת בע"א דנ"ל דרבינו ס"ל דמ"ש בגמרא הכל הולך אחר החיתום הוה פי' דאם סיים מ"ע בשחרית בכל גווני לא יצא אע"פ שאמר בפתיח' וגם באמצע יוצר אור אבל אם סיים יוצר המאורות אז בעי' שיהיה מזכיר עכ"פ מברכ' יוצר אור או בפתיחה או באמצע מלבד הסיום וזה הוכיח רבינו מדאמר התלמוד פתח במ"ע וסיים בי"מ יצא מדלא נקט אמר מ"ע וסיים בי"מ אלא ש"מ דבזה לא יצא אלא בעי' פתח לחוד במ"ע ותכף נזכר ואמר יוצר אור גם סיים כדין אז יצא והטעם דבעינן בחתימה מעין הפתיחה או מעין סמוך לחתימה וא"ל א"כ גם מ"ש התלמוד פתח ביוצר אור וסיים במ"ע לא יצא דהיינו דוק' אם הפתיח' לחוד ביוצר אור וכל השאר במ"ע אבל אם אמר הכל ביוצר אור וסיים כמ"ע לחוד אימא ה"נ דיצא הא ל"ק דאדרבא זהו רבותא דאע"פ שאחר הפתיח' אמר מ"ע וגם סיים במעריב ערבים דהוה סמוך לחתימה אפ"ה לא יצא וכ"ש אם אמר הכל ביוצר אור והסיו' לחוד במ"ע דלא הוה בחתימ' מעין מה שנזכר תחלה כלל דלא יצא ומ"ה אמר רבינו דאם פתח ביוצר אור ואח"כ אמר מ"ע וגם סיים במ"ע דלא יצא דהיינו לרבותא כמ"ש וכ"ש אם הסיום לחוד במ"ע ומש"כ דאם פתח וסיים ביוצר אור דיצא אע"ג דבאמצע אמר של מעריב ולא הוה סמוך לחתימ' מעין החתימה ומנ"ל לרבינו הא ואע"ג דהוה מעין פתיח' מנ"ל דמהני י"ל דא"כ הי' לו לתלמודא לומר רבותא במקו' שאומר פתח ביוצר אור וסיים במ"ע לא יצא אפי' סיי' ביוצר אור לא יצא כיון שלא אמר באמצע של יוצר אור אלא ש"מ דבכה"ג יצא דפשיטא דעדיף טפי כיון דהפתיחה והסיום כהוגן כן נ"ל כוונת רבינו:
א סָעִיף א יוצר אור. צריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכא דלא ישתמע יוצרור. משרתים ואשר משרתיו ר"ת מו"ם והוא שם אחרון משם ע"ב לכן יש לדקדק שלא ידלג וא"ו של ואשר. כשאומר יוצר אור ימשמש בתפלה של יד וכשאומר ובורא חושך ימשמש בתפלה של ראש: מעריצים ומקדישים כולם במ"ם ויש גורסין בנו"ן והאומרים במ"ם צריכים להפסיק בין ממליכים לאת שם האל המלך. רצון קוניהם ולא רצון קונם לחם רב סי' א' וכ"כ האר"י ז"ל וע"ת ורוב פוסקים ויש אומרים רצון קונם עיין עט"ז. אהובים ברורים גבורים ר"ת אב"ג והוא שם א' משם מ"ב: עושים באימה ר"ת ע"ב וכל המכוין שמות אלו אינו ניזוק כל אותו היום עטרת זקנים. לאל ברוך נעימות הלמ"ד בקמ"ץ. ולמלך אל חי הלמ"ד בפתח והאר"י ז"ל כתב כולם בקמץ. עיין יד אהרן:
ב סָעִיף ב אור. פי' אע"פ שסיים כדינו כיון שתחלתו ואמצעו שלא כדין לא יצא וכתב מ"א ונ"ל שאם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא אומר יוצר אור אחר י"ח דסדר ברכות אינו מעכב כמ"ש סי' ס':
ג סָעִיף ג רם. כתב רמ"ע סי' ק"ב בקדושה זו אם היה יושב ועומד הרי זה טועה אבל אם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם ע"ש: ומ"א כתב בשם הקנה דוקא מיושב. בשפה ברורה ובנעימה קדושה הדל"ת בחול"ם שכנה"ג ופר"ח ועולת תמיד והיד אהרן. כשמגיע לארבע כנפות הארץ. יקח הד' ציצית בידו השמאלית ויניחם על לבו עד פרשת ויאמר ואז יקחם ביד ימינו עד שיגיע לחיים וקיימים ינשקם ויניחם:
ד סָעִיף ד מיו"ד. דוקא בק"ש ותפלה אבל בשאר ברכות כגון ברכת הנהנין ודומיהן לא בעי עשרה דאיתא בברכות סופר מברך ובור יוצא. מגן אברהם:
ה סָעִיף א ס"א. דשם נתבאר דעונין אחריו אמן:
ו סָעִיף ה שפסק. אבל לא מראש דהוי ברכה לבטלה. מ"א:
ז סָעִיף ה ואילך. טעה מאופנים ואילך א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה. טעה באופנים מתחיל מאופנים ואילך כיון שסיים קדוש סיים הברכה עמ"א:
א סָעִיף ב ס"ק א ולא אמר כו' ול"ד למ"ש סי' ר"ט דאם סיים כדין יצא ר"ל בנקט כוס שכר וטעה ואמר בא"י אמ"ה בורא פה"ג ותכ"ד נזכר וסיים גם שהכל נ"ב וכך הית' אמירתו בא"י אמ"ה בפה"ג שהכל נ"ב יצא: דהתם מטבע קצר. ר"ל דהתם אין בברכ' כ"א החתימה ולא תיקנו באמצע כלום והוא קלקל בחתימתו בפה"ג. וכיון ששוב אמר שהכל נ"ב הרי תיקן החתימ' שקלקל. אבל הכא תקנו מטבע ארוך דהיינו שיוסיף דברים בברכה בין הפתיח' והחתימ'. והוא קלקל במטבע שבאמצע ברכה אף שסיים וחתם כדין מכל מקום לא תיקן אמצע הברכה: ונ"ל שאם לא נזכר. ר"ל כ"מ שצריך לחזור ולו' ברכת יוצר אור ע"פ מה שמבואר פה בש"ע והוא לא נזכ' שצריך לחזור עד אחר שגמר ברכ' אהבה רבה לא יפסיק בין אהבה רבה לק"ש לו' ברכת יוצר אור וכמבו' סעיף ד':
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) י"א כו' מעריצים ומקדישים כלם במ' בסוף תיבה ונלע"ד הטעם דמ' בסוף תיבה הוא ל' זכר. אבל נ' בסוף תיבה הוא ל' נקבה ואיתא במדרש ילקוט משלי כ"א עיר גבורים עלה חכם. ר' יהושע בשם רבי אחא גברי"ם כתיב שכלם זכרים ואין בהם נקבות. עלה חכם זה משה כו' וכיון שאנו מספרים איך המלאכים משבחים להקב"ה לכן צ"ל בל' זכר. וס' מהרי"ו אין בידי: דוק' מיושב ובס' א"ר הביא בשם מהרמ"ע מפאנו בתשו' שכ' סי' ק"ב וז"ל בקדושה דמיושב אם היה יושב ועומד ה"ז טועה. ואם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם עכ"ל:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) מדלגה רק יאמר ואומרים ביראה קדוש דהיינו רק תיבה ראשונ' מן הקדושה אבל ל"ל דלא יאמר רק ואומרי' בירא' לבד דאין בו משמעו' כי אנו מספרים שהמלאכים אומרים ולא מספרים מה שאומרים. וכן מה"ט צ"ל והאופנים כו' ואומרים ברוך:
ד סָעִיף ד (ס"ק ה) בפחות מיו"ד. כ"כ בד"מ כו' וז"ל כו' כוונת מ"א דמל' רמ"א שכ' הש"ץ מוציא היחיד. אע"פ שהוא בקי. מיהו אין הש"ץ כו' בפחות מיו"ד משמע דקאי דוקא על בקי. דב"י איירי לעיל מזה וס"ד דאינו בקי מוציא אפי' בפחות מיו"ד ולכן כ' מ"א דזה לית' דע"כ אין זה כוונת רמ"א. דהא דין זה מקורו מתר"י. ושם מבואר דאפי' לאינו בקי אין ש"ץ מוציא בפחות מיו"ד. א"כ עכצ"ל דגם רמ"א כוונתו דאפי' לאינו בקי בעי' י' להוציאו: אע"ג דעם שבשדות כו' דע דהרב"י כ' על מ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש שברכת יוצר אור וערבית ראוי לו' עם הש"ץ בנחת כו' וכמ"ש בש"ע. וסיים בטעמו וז"ל כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה וגם אי היה מכוין ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברי' אחרים הרי הפסיד הכונה כי הפסי' באמצעות' אבל כשאדם קורא בפיו אף אי קורא מקצתה בלא כונה יצא כו' עכ"ל הרא"ש והקשה הרב"י הא מסקי' סוף מס' ר"ה בפלוגת' דר"ג ורבנן בברכו' דר"ה ויה"כ דחכמי' ס"ל דהש"ץ אינו מוציא אלא לשאינו בקי ור"ג ס"ל דמוציא אפי' הבקי והיינו כששומע הברכו' מפי הש"ץ ומסקי' דהלכה כר"ג בר"ה ויה"כ דאוושי ברכות (פירש"י שהן ברכות ארוכות ואין הכל בקיאי') והלכה כחכמי' בשאר ימות השנה דאין הש"ץ מוציא אלא לשאינו בקי. א"כ ל"ל להרא"ש הטע' שלא סמך על שמיעת הברכו' מפי הש"ץ שמא יפנה לבו באמצע לד"א ת"ל מצד הדין אין הש"ץ מוציא לבקי בשאר ימות השנה. ותי' הרב"י וז"ל ושמא י"ל דדוקא בברכות דתפל' דרחמי נינהו (ר"ל דראוי לכ"א להתפלל בעצמו גם כייף אינש דעתי' טפי כשמתפלל בפיו) אבל בברכות דק"ש וכיוצ' בהן בשומע מש"ץ יוצא. והוא שיכוין לכל דבריו עכ"ל הרב"י. וכן פסק בש"ע הרי דלהרב"י ברכ' ק"ש קיל מתפל' דבברכ' ק"ש אפי' כל ימות השנ' ש"ץ מוציא אפי' לבקי: אבל בתר"י מבוא' להיפוך דאדרב' ברכ' ק"ש חמירי מתפל' לענין זה: דאהא דתנן במס' מגיל' דף כ"ג ע"ב אין פורסים את שמע בפחו' מעשרה פי' תר"י בשם הר"מ פ"ג דברכות וז"ל אע"ג שעם שבשדות כו' כמ"ש במ"א פה כל לשון תר"י שם וכונתו דאמרינן שם במס' ר"ה דעם שבשדות דאניסי ואין יכולים לבא לעיר ש"ץ מוציאן אפי' היו בשדות ולא שמעו התפלה מפי הש"ץ (דלא כפרש"י שם במס' ר"ה) ופי' הא דאין פורסי' כו' הנ"ל. ר"ל דאותם בני אדם שלא שמעו מפי הש"ץ ברכ' ק"ש דהיו אנוסים ולא היו יכולים לבא לבה"כ בשעה שבירך הש"ץ עכשיו כשא' ירצה להוציאן ע"י שיאמר ברכת ק"ש והם ישמעו ויענו אמן צריכים להיות עשרה וע"ז כתבו תר"י אע"ג שעם שבשדות דאניסי כו' וס"ל דדין זה דעם שבשדות שפטורים מצד אונס אין חילוק בין ר"ה ויה"כ לשאר ימות השנה. דהא טעם הפטור משום אונס א"כ אין סברא לחלק (דלא כדעת הרא"ש דס"ל דוקא בר"ה ויה"כ פטורי עם שבשדות) א"כ למה צריך לפרוס על שמע לאותן ב"א שלא היו בבה"כ כשבירך ש"ץ ברכת ק"ש ה"ל לצאת בברכת הש"ץ אף שלא היו בבה"כ כיון דהיו אנוסים (דעל מי שפשע ולא בא לבה"כ לבד וודאי לא היו מתקנים לכתחלה חז"ל תקנה) כמו בעם שבשדות וע"ז תי' תר"י דברכת ק"ש חמיר מברכ' תפלה ואין הש"ץ יכול להוציא עם שבשדו' בברכ' ק"ש עד שיבאו לבה"כ וישמעו מפי הש"ץ ויענו אמן: ולכן א"ש אין פורסים על שמע כו' הרי דלדעת תר"י אדרבא ברכת ק"ש חמיר מתפלה לענין הוצא' הש"ץ. דלא כמו שהוכיח הרב"י מהרא"ש כנ"ל: משמע דמיירי באינו בקי דאל"כ אף בתפל' אינו יוצא. ר"ל לדעת תר"י דס"ל דברכות ק"ש חמירי מתפלה לענין הוצאת הש"ץ דלא כהרב"י. א"כ מ"ש תר"י דאין נפטרים אלא בשמיע' ובעניית אמן. משמע דעכ"פ בשמיע' מפי הש"ץ יוצאים והא קי"ל (בסי' קכ"ד) בשאר ימות השנה כרבנן דר"ג דאין הש"ץ מוציא בתפל' את הבקי כנ"ל. כ"ש שאינו מוציא לבקי בברכ' ק"ש דחמירי לענין זה לדעת תר"י אעכצ"ל דתר"י מיירי באינו בקי דגם בתפל' יכול ש"ץ להוציא אפי' כל ימות השנה וה"ה לברכת ק"ש אף דחמירי מתפלה ואפ"ה אין פורסים כו' בפחות מיו"ד ובעי' דוקא י' הרי דאפי' מי שאינו בקי אין הש"ץ מוציא כ"א ביו"ד: סופר מברך כו' היינו שנים שאכלו יחד וא' מהן סופר. ר"ל שיודע לברך בהמ"ז והשני בור ואינו יודע לברך בהמ"ז. כמבואר לקמן רסי' קצ"ג שאני ברכת הנהנין דלא בעי' עשרה: ובר"ן כו' ולכן הקשה על הגאונים שפי' הא דאין פורסי' ע"ש בפחות מעשרה אין מתחילי' ברכת ק"ש שיברך הא' ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה והיינו משום קדוש' דאיכא בברכ' יוצר. ואף בברכת ק"ש של ערבית שאין בה קדושה מ"מ עבדו רבנן לא פלוג. ועז"כ הר"ן וז"ל ותמיהני על פי' זה דא"ה משמע דבתפלה כל היכא דאיכא עשרה הש"ץ מוציא את הבקי. ואלו בסוף ר"ה משמע דבתפלה כל היכי דאיכא עשרה אין הש"ץ מוציא הבקיאים עכ"ל. והיינו לפי שהבין דהגאונים מיירי בבקי ולכן תמה עליהם. אבל לפמ"ש מ"א לפרש דברי תר"י דמיירי דוקא באינו בקי. ה"ה דיש לפרש כן דעת הגאונים דמיירי באינו בקי ולק"מ. עמ"ש ס"ס ו' בשם הלבוש דס"ל דגם ברכת השח' בעי' י' ומיירי בבקי: וסימן תקצ"ד כצ"ל:
ה סָעִיף ה (ס"ק ו) אין השני כו' רשאי (ב"י) ר"ל דהרב"י אזיל לשיטתו בחיבורו הארוך. שהטור הביא דין זה וכ' הרב"י שמקורו מן הירוש' דאיתא שם חד ש"ץ אישתתק (ר"ל שלא היה יכול לגמור). באופנים. ופסק ר' אבין זה שעובר תחתיו להיות ש"ץ יתחיל ממקום שפסק. והקשו לו הא תנן שצריך להתחיל מתחלת הברכה שטעה בה הראשון. וכדלקמן סי' קכ"ו סעיף ב'. והשיבם וז"ל כיון דעניתין קדוש קדוש קדוש כמו שהיא תחלת הברכה דמי עכ"ל. ותמה הרב"י על הרמב"ם שלא הביא דין זה. אחר זה כ' דס"ל כיון שלא הובא דין זה בתלמוד בבלי צ"ל דלא ס"ל לתלמודא דידן כהאי ירושלמי וכ"נ מרשב"א ומ"מ סיים הרב"י אם א' רוצה לסמוך על הירושלמי אין מוחין בידו משמע דאם א' אינו רוצה לסמוך על הירושלמי ולהתחיל מתחלת הברכה ג"כ אין מוחין בידו (אדרבה משמע מלשונו דהכי עדיף טפי: וצ"ל דבש"ס חזר בו וס"ל עיקר כהפוסקי' כירושלמי) דיש לו לסמוך על רמב"ם ורשב"א דנראה דפסקו דלא כירושלמי:
ו סָעִיף ה (ס"ק ז) מקדושה כו' משמע שאם טעה באופנים מתחיל באופנים. בא להוציא דלא תימא דוקא כשטעה אחר ברוך כבוד ה' ממקומו מלאל ברוך ואילך דכבר סיים כל הקדושה אבל אם טעה באופנים דעדיין לא סיים כל הקדושה לא מקרי סוף ברכה וצריך להתחיל מתחלת ברכת יוצר אור. וכן הבין הל"ח כמ"ש מ"א בשמו סס"ק זה. לכן כ' מ"א דלשון תר"י לא משמע כן. אלא אם אמר קדוש אפי' לא אמר עדיין ברוך כבוד כו' גם כן מקרי סוף ברכה דהא כתבו תר"י טעה באופנים או מאופנים כו' משמע דמ"ש תחלה באופנים ר"ל באופנים ממש קודם שאמר ברוך כבוד כו' אלא שלפ"ז צ"ל מה שסיימו תר"י א"צ לחזור אלא מלאל ברוך כו' הוא לאו דוקא דע"כ אי טעה באופנים גופייהו צריך לחזור עכ"פ לאופנים. ומ"ש שיתחיל מלאל ברוך. לא קאי אלא אם טעה מאופנים ואילך: וכ"מ כו' קדוש. ר"ל מדלא אמר משסיים הקדושה או משסיים ברוך כבוד כו': אם טעה מקדושה ואילך. ר"ל מדלא אמר מברוך כבוד ואילך:
א סָעִיף א ס"א תקנו כו'. שם: להוציא כו'. תר"י: שאומרים כו'. כמ"ש בסנהדרין ל"ט א' וחולין פ"ז א' וערש"י שם ד"ה מי כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אם טעה כו' וה"ה כו'. כן פי' בדברי הטור שצריך ב' תנאים א' שבפתיחת הברכה צריך שיזכיר יוצר אור או בתחלה או באמצע. ב' שהחתימה צ"ל כדינו ואם חסר א' מאלה לא יצא וצ"ע כי דברי הרא"ש לא מ' כן וגם בגמ' אין נראה כן דקמשני שאני התם כו' אלמא בחתימה לבד סגיא וגם למסקנא דמשני אלא כיון כו' מ' ג"כ דסגי בחתימה אלא שדבריו הוא לפי דקי"ל הבעי' דקולא ואתיא הברייתא כפשטא מחמת שחזר ואמר יוצר אור לפי' הרי"ף אבל ממ"ש בברייתא כללו ש"ד כו' משמע אחר חיתום הברכה ולכן עיקר שאם סיים יוצר המאורות אע"ג שאמר בתחלה הכל מעריב ערבים יצא לכל הפירושים שבגמ':
ג סָעִיף ג ס"ג י"א כו' וי"א כו'. וכ"מ במתני' דמגילה כ"ג ב' וערש"י שם ד"ה אין פורסין כו' ולכאורה ברכה ראשונה ל"צ עשרה אלא משום קדושה וכן כתב הר"ן שם וכבר הרגיש ב"י וד"מ בזה בסי' ס"ט ע"ש וכל דבריהם דחוקים וכ"ד הגאונים והרמב"ם וכן הוכיח הר"ן במגילה שם ועוד הוכיחו תר"י בפ"ג דברכות ממ"ש בירושלמי התחילו בעשרה ויצאו כו' ומ' שהתחילו בפריסת שמע דהיינו הברכה ומאי גומר אף שדחה שם כמ"ש בב"י שם וכמ"ש למטה וס' ראשונה סייעו עצמן מספי"ו דמ"ס והביאו המרדכי בפ"ג דברכות וז"ל שם וקטן שאינו פורס על שמע אין יכול לו' קדוש ביוצר ביחיד אבל בצבור עונה עמהן וגדול פורס את שמע יכול לו' קדוש לפי שהוא בסדר אבל קדוש של עמידה כיון שצ"ל נעריצך ונקדישך כו' אינו הדין לאומרו בפחות מעשרה אבל משם משמע להיפך דלכאורה קשה דקא' וגדול פורס כו' ע"כ מיירי ביו"ד א"כ מאי לפי כו' אבל כו' אלא דה"ק דאע"ג דלענין פורס על שמע סגי בששה שלא שמעו כמ"ש שם ספ"י אבל לענין קדושה של י"ח צריך י' שלא שמעו כמ"ש במתני' דמגילה ובמ"ס שם וא"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונ"ט לדבריהם משמע ברישא צריך עשרה דוקא שלא שמעו ואף לרבותינו דוקא בברכו דיליף מקרא אבל קדושה נשאר על דין הראשון וז"ש וקטן כו' ר"ל כיון שאינו יכול לפרוס על שמע א"י לו' קדושה ג"כ אבל בציבור כו' וגדול כו' י"ל ג"כ קדושה בשבעה או בששה כיון שהוא בסדר של פריסת שמע משא"כ בשל י"ח וכ"כ בזוהר להדיא והביאו ב"י אבל בד"מ כ' כיון שמפורש במ"ס אין לחוש לזוהר וז"ש בהג"ה וכבר כו' אבל כבר כתבתי שגם המ"ס סובר להיפך וכן תיקנו הקדמוני' לו' במקום קדושה ברייתות משום דס"ל כס' אחרונה דלס' ראשונה ל"ל דהא לא עדיף מסדר קדושה ויוצר: וכשעונין כו'. ירושלמי ותוספתא פ"ק ואין עונין עם המברך ר' יהודה היה עונה עם המברך ק' ק' ק' י' צ' מכה"כ ובכי"מ כל אלו היה ר"י אומר עם המברך ומפרש ראבי"ה שר"ל עונה בקול רם מלשון ותען להם מרים כו' וענו הלוים כו' והביאו הג"מ בנוסח התפלות ס"ק ג' ועמ"ש בס"ד:
ד סָעִיף ד ס"ד ברכת כו'. כ"כ הרא"ש שכן היה נוהג מפני חסרון כוונה ומפסיד כל הברכה כיון שלא שמע אבל בקריאה אין מפסיד כמ"ש ברפ"ב מכאן ואילך מצות קריאה ועתוס' דר"ה ט"ז ב' ד"ה ועיון כו' בירושלמי כו': בנחת כו'. כ"מ מהתוספתא הנ"ל לפי' הג"מ שפי' עונין בקול רם אבל הרא"ש אין מפרש כן שמדבריו מ' שלולי חששא הנ"ל לא היה מברך ומ' שבימיו לא היו מברכין אלא הכל שומעין מש"ץ והוא היה חושש לכך ממנו נשתרבב מנהגנו והתוספתא אתיא כפשטיה כמש"ש כל אלו היה כו' מ' שהשאר לא היו אומרין והטעם שהיה אומר כ"ז כמש"ל בסי' מ"ט בשם הרא"ש לפי שא"י להוציא י"ח בע"פ וכמ"ש בטור שם אלא אומר בנחת לפי שעיקר הדין לשמוע מש"ץ: וימהר כו'. כמש"ל ר"ס נ"א: ומיהו כו' דברכות כו'. כמ"ש בתוספתא ואף ר"י לא היה אומר אלא קדושה והר"ן כ' במגילה שם בשם הגאונים אין פורסין כו' ר"ל אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך הא' ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה משא"כ בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה וכיוצא שאף בשנים א' פוטר את חבירו חוץ מבהמ"ז דבעינן שלשה ע"ש הטעם וכ' הטעם משום קדושה שבהן ואף בערבית לא פליגי רבנן בתקנתן וכ' וזהו באינו יודע מוציאו בפחות מי' חוץ מקדושה שבו וכמ"ש בבהמ"ז בפר"ז דברכות וכ"כ תר"י בפ"ג דברכות משום קושיא הנ"ל דס"ל דקדושה זו יחיד אומרה ע"כ פי' דאין נפטרין אלא בעניית אמן ואינו פוטר אלא בי' ורומז מ"ש בפ"ג דירושלמי לא מסתברא בק"ש שיהא כל א' משנן בפיו וע"ל סי' תקצ"ד בהג"ה ועמ"א: ולא יענה כו'. כמ"ש הטעם דעונה אמן אחר ברכותיו ה"ז בור משום שאין להפסיק בין הברכה ובין דבר שמברך עליו: וע"ל כו'. ששם פסק כדעת הרא"ש ורמ"ה לענות אמן והטעם משום דברכות אינן על ק"ש כנ"ל אבל ברמב"ם כ' שאחר אהבה רבה אין לענות אמן אחר עצמו וצ"ל משום ה"ט כנ"ל ועב"י:
ה סָעִיף ה ס"ה דהיינו כו'. כמ"ש בירושלמי הטעם דהוא בתחלת הברכה ועתוס' שם שהביאו: ואם כו'. כ"מ בירושלמי הנ"ל וכמ"ש במתני' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.