Shulchan Aruch, Orach Chayim 60 — שולחן ערוך, אורח חיים ס

סָעִיף א

א (א) אהבת עולם - פי' תחלת הברכה מתחלת אהבת עולם אבל כל נוסח הברכה וחתימתה היא כמו שאנו אומרין בברכת אהבה רבה אף לדעה זו: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) וכן נוהגין - היינו בבקר אבל בערב נוהגין לומר אהבת עולם והטעם שנהגו לומר בבוקר אהבה רבה משום דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אף אם אמר כל הנוסח של אהבת עולם בבוקר יצא ידי חובתו: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ג (ג) וחוזר וקורא וכו' - ר"ל אע"ג דאינן מעכבות לק"ש ויוצא ידי חובת ק"ש אף אם לא בירך כלל מ"מ ידי חובת ברכות לא יצא ויכול לברך בלא ק"ש כי לא ניתקנו דוקא על ק"ש שאין מברך אק"ב וצונו: ש"ע סָעִיף ב

ד (ד) עם הברכות - כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת וק"ש זו נחשבת כקורא בתורה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ה (ה) שנייה לראשונה - וה"ה אם אמר ברכת אמת ויציב קודם ק"ש או שאלו הברכות אמר אחר ק"ש או אפילו אחר התפילה: ש"ע סָעִיף ג

ו (ו) יצא - בדיעבד. ואם בירך ברכה אחת ושנייה לא בירך כלל יוצא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ז (ז) יש אומרים - דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח' וכונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח' עי"ש: ש"ע סָעִיף ד

ח (ח) שצריכות כונה - ואם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם ספק לו אם כיון אם הוא מצוה דאורייתא ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסימן תקפ"ט עי"ש. ונ"ל דלא יברך אז על המצוה דבלא"ה יש כמה דיעות בענין הברכה אפילו אם ודאי לא כיון בראשונה: ש"ע סָעִיף ד

ט (ט) לצאת - לפיכך התוקע להתלמד או המברך בהמ"ז עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב בבהמ"ז ושכח אז להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כה"ג בכל המצות שעשאם לשום איזה ענין לא יצא ידי חובתו ועיין בט"ז בסימן תפ"ט שמוכח מדבריו דהמברך עם קטנים הנ"ל לא יצא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה דהוי כמכוין בפירוש שלא לצאת ואם כונתו בעשיית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה ידי המצוה יצא: ש"ע סָעִיף ד

י (י) וכן הלכה - כתב המ"א בשם הרדב"ז דזה דוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן א"צ כונה. ולפ"ז כל הברכות שהם ג"כ דרבנן לבד מבהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא בדיעבד אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע ג"כ שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ודע דכתב המ"א לקמן בסימן תפ"ט סק"ח דאף דהשו"ע פסק להלכה דמצות צריכות כונה וא"כ היכא שלא כיון בפעם ראשונה צריך לחזור ולעשות המצוה אעפ"כ לא יברך עוד עליה שלענין ברכה צריך לחוש לדעת הי"א שאין צריך כונה ועי' בבה"ל. ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש] וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות ק"ש ובמעשה רב: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

יא (יא) כיון לבו - כונה זו האמורה כאן איננו הכונה האמורה בס"ד דשם הוא הכונה לצאת ידי חובת מצוה זה בעינן לכל הפרשיות [כמו שכתב הריטב"א בר"ה ושיטה מקובצת בברכות] משא"כ כונה זו הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר ולכך הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו ית' וי"א שאפילו כונה לצאת הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון: ש"ע סָעִיף ה

יב (יב) או מגיה - והוא שקורא כהלכתה: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ב

א וחוזר וקורא. ואפי' לא קראן כלל יצא ידי חובת ק"ש עסי' נ"ח ס"ו: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ב שאם הקדים. ואף ע"ג דאינה פותחת בברוך וכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מ"מ כיון דנתקנה סמוכה לחברתה אף כשקורא אותה בפ"ע אין בה שם ומלכות [כ"מ] ובתשו' הרשב"א סימן שי"ז כתב הטעם משום דהוי ברכה קצרה וצ"ע וע' בטור סי' ו': איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו הם מ"ע לכן כשיאמר ובנו בחרת יזכור מ"ת, וקרבתנו מעמד הר סיני, לשמך הגדול מעשה עמלק שאין השם שלם, להודות לך הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים, וזכרתם את כל מצות ה' זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות וכשאומר והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ יניח הכנפות של הטלית שעל כתפיו ליפול למטה עכ"ל, ובילקוט פ' בחקותי מביא ג"כ זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וגו' זכור בפה ע"ש בשם ספרי ונ"ל שיזכור זה כשיאמר באהבה לאפוקי באותו פעם לא היו אוהבין השם וצריך טעם למה תקנו לקרות פ' עמלק מה שלא תקנו בזכירות אחרים עססי' תרפ"ה וי"ל דמ"ת יש לנו חג עצרת וה"ה שבת ומעשה מרים ומעשה עגל לא תקנו מפני שהי' גנותן של ישראל: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ג וכן הלכה. ודוקא במצות דאורייתא אבל מצות דרבנן א"צ כוונ' [רדב"ז ח"א כ' /ח"ד אלף צד/ ומ"צ ח"ב ס"ב כ"ה סי' תקפ"ט]: ש"ע סָעִיף ד

ד יצא. אף על גב דבסעיף ד' פסק דמצות בעי כוונה היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א"צ אלא בפ' ראשון עב"י סי' ס"ג ס"ד בשם הרשב"א ואף על גב דאמרי' בגמ' בקורא להגיה לא יצא היינו כשאינו קורא כהלכתו כמ"ש תר"י אבל בקורא כהלכתו יצא כנ"ל ובכ"מ פ"ב משמע דס"ל דאפי' לא כיון לצאת רק בפ' ראשון יצא וכ"מ לשון הרמב"ם ועמ"ש סי' ס"ג ס"ה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ב

א וחוזר עמ״א. והנה האדון ז״ל דיבר בקצרה והם דברים ארוכים ע׳ טור וב״י וב״ח ופרישה כי הטור כתב על רב האי דסדר אין מעכב הקדים שנייה לראשונה וראשונה לשנייה כפל (ע׳ פרישה וא״ר כ״כ) אלא דהרא״ש הביא דברי ר״ח ורב האי ש״מ תרתי הוי לר״ח מחלק בין ציבור ליחיד אבל רב האי אין מחלק רק אם אמר הברכות רק שלא על הסדר דהיינו הקדים אהבה רבה ליוצר אור או תרווייהו לאחר ק״ש או אמת ויציב קודם ק״ש יוצא ידי חובתו אבל אם לא אמרם כלל אף ידי ק״ש לא יצא וזה הכפל. ומש״ה אמר המ״א אל תטעה לומר כן בהמחבר שמ״ש וחוזר וקורא הברכות שזה מלה תנאית היא שאין כן אלא הוא ענין בפני עצמו שצריך לקראם שאין חוזרים רק על הק״ש שגם בפ״ע נתקנו עב״י מ״ו וכ״מ ברכות י״ב כי מטא יוצר אור אמרי וע׳ באר הגולה אבל ידי ק״ש יוצא אף לא אמרם כלל ומ״ש בסי׳ נ״ח ס״ו הבו דאם קרא ק״ש בג׳ אם יאמר הברכות בד׳ די״ל דוקא אם לא קרא כלל ק״ש בג׳ דלהר״מ פ״א מק״ש ק״ש זמנה כל היום ורבנן עקרוה מיניה לאחר ד׳ מש״ה עד ד׳ תקנו ק״ש עם ברכותיה משא״כ כה״ג י״ל דבד׳ אין אומר הברכות ויראה דאפ״ה אומר הברכות דאדרבה ברכות כל היום זמנם דאין מברכין אקב״ו על ק״ש אלא חז״ל תקנו עד ד׳ כמו זמן תפלה ומיהו הא קאמינא דכה״ג אין שייך ונ״ל דטוב לקרות ק״ש פעם שנית שיוצא ידי ק״ש כתקנה לחוש לרב האי לצאת כתקנה אדרבה כבר עבר זמנה וכתקנה לומר עכ״פ קורא בג׳ שעות: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ב שאם הקדים עמ״א כסף משנה פ״א מק״ש ה״ח ועמ״ש בט״ז מ״ש בד׳ זכירות ואי יציאת מצרים נוהג ביום ובלילה ד״ת או לאו אי״ה אבאר בסימן ס״ו וס״ז פרשת עמלק היינו שבת פ׳ זכור א״ר ב׳ א״ו קודם יצא עיין מ״ש בקל״ט ה׳: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ג וכן עמ״א ובסי׳ ר״ט אות ג׳ משמע דגם מצוה דרבנן צריך כוונה דברכות דרבנן יע״ש ועיין לבוש כתב דמקראי יליף מצות צריכות כוונה ובתקפ״ט לא ביאר זה והנה כעת לא מצאתיו אי מ״ה מצות דאורייתא צריך כוונה או מדרבנן הוא ואי״ה יבואר עמ״ש בפתיחה כוללת וע׳ ב״י בסי׳ תקפ״ט ופר״ח שם בזה בר״ה משנה קול שופר או מגילה אם כיון יצא י״ל דברי קבלה עמ״ש ברע״ג ט״ז ב׳ אי״ה מזה: ש"ע סָעִיף ד

ד יצא עמ״א כוונת הענין שיבין מה שהוא אומר זה צריך בפסוק ראשון לבד וכוונה לצאת וא״צ שיבין מה שאומר הוא בכל הפרשה וכ״כ הפר״ח ועמ״ש בחדושנו דאם נאמר פסוק ראשון ד״ת בק״ש לבד ושאר הפרשה דרבנן א״ש דשאר א״צ כוונה לצאת בדרבנן כמ״ש המ״א באות ג׳ ס״ד בשם רדב״ז ואי״ה בסי׳ ס״ז אבאר עוד בזה ועסי׳ ס״ג ובמ״א אות ז׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ב

א (ס"ק א) וחוזר כו' יצא י"ח ק"ש כו' באמת הרב"י כ' וז"ל ומשמע מדבריהם דלמ"ד ברכות מעכבות זא"ז. כלו' שאם לא אמר אלא ברכה אחת כו' ואף ידי זו שבירך לא יצא ה"ה נמי אם קורא ק"ש בלא ברכותי' אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא ולמ"ד ברכות אין מעכבות זא"ז אם קרא ק"ש בלא ברכותיה ידי ק"ש מיהו יצא עכ"ל: וכיון דקי"ל ברכות מעכבות זא"ז אלא דסדר ברכות אין מעכבות. כדאי' בסעיף ג' א"כ גם ידי ק"ש כתקנה לא יצא. וע"כ צ"ל דמ"ש מ"א דיצא ידי ק"ש היינו מדאורייתא. אבל ידי ק"ש כתקנה באמת לא יצא: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ב (ס"ק ב) שאם כו' וכל ברכה כו' הם תרי קושיות. ניהו כשסומך אהבה רבה ליוצר אור א"צ ברכת אהבה לפתוח בברוך כדין כל ברכה הסמוכה לחברתה שאינ' פותחת בברוך וגם אפי' בחתימתה אין בה מלכות וכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה ואם סמכה ואמרה אחר יוצר אור ל"ל בה. מ"מ עכשיו כשאו' אהבה רבה בפני עצמה היה ראוי שתתחיל בברכה וגם להזכיר בה מלכות בפתיחתה: דהוי ברכה קצרה. צ"ע ר"ל דהא הוא מטבע ארוך ולמה קראה קצרה. וע' בטור סי' ו'. ר"ל שכ' שיש להסמיך אלקי נשמה לברכת התורה לפי שאינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכת התורה לכן לא יפסיק ביניהם ואף ע"ג שלפי דברי מ"א כיון שנתקנה סמוכה לחברתה אפי' אמרה בפני עצמה אין צריכה לפתוח בברכה מ"מ לכתחלה ודאי עדיף להסמיכה וכאן איירי כגון שהוא אנוס: אי' בכוונת כו' וצריך טעם כו' ועססי' תקפ"ה. ר"ל דשם כ' מ"א דודאי מה"ת יוצא בקריאת פ' זכור כשקוראו בפ' בשלח או פ' תצא אלא שתקנת חז"ל לקרותה קודם פורים וא"כ ה"ה בהני זכירות שכ' מ"א כאן גם כן יוצאים במה שקוראים אותו באותו שבת שהמה כתובים באותה פרשה. מ"מ קצת קשה דה"ל לחז"ל לתקן להם קריאה מיוחדת: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ה

ג (ס"ק ד) יצא כו' עב"י כו' בשם הרשב"א. ר"ל שכ' ג"כ סברא זו. ואע"ג דאמרינן כו' ר"ל דבר"פ היה קורא תנן היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו לצאת יצא ואם לאו לא יצא ואמרי' עלה ש"מ מצות צריכות כוונה מדתנן אם לא כיון לא יצא ודחו הב"ע בקורא להגיה לכן אם לא כיון לבו לא יצא הרי דאפי' א"א מצות א"צ כוונה. מ"מ בקורא להגי' לא יצא כ"ש לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה דבקורא להגיה לא יצא וא"כ למה כ' בש"ע אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות כו' יצא והוא קושית הכ"מ פ"ב מהל' ק"ש על הרמב"ם שכ' כלשון הש"ע. היינו כשאינו קורא כהלכתו כמ"ש תר"י וכ"כ התו' דכתבו על פירש"י שפירש בקורא להגי' הספר דאפי' לקריאה נמי לא נתכוין. והתוס' הקשו דלמה לא יצא כיון דמצות א"צ כוונה ועכ"פ קרא לכן פי' התו' שאין קורא התיבות כהלכתן בנקודתן אלא ככתיבתן כדי להבין בחסירות ויתירות כמו לטטפות ומזוזת. ואם כיון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כו' עכ"ל. וכן תר"י כתבו ע"ד זה באופן אחר. עכ"פ קורא להגיה שכ' בש"ע אין פי' שוה לקורא להגיה האמור בש"ס דבש"ס ר"ל שאינו קורא כהלכתו ובש"ע ר"ל שקורא כדין בנקודתן. אלא שאין כוונתו רק להגיה אבל מתכוין לצאת: ובכ"מ כו' דאפילו לא כיון כו' יצא דהקשה קושית מ"א על הרמב"ם כנ"ל ותי' דדברי הש"ס דמוקי בקורא להגיה לפי מאי דס"ד. אבל לדידן דקי"ל כר"מ דף י"ד דפסוק א' צריך כוונת הלב ולא יותר: אבל פסוק ראשון בעי כוונה גמורה וכיון דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפי' קרא להגיה לית לן בה עכ"ל הכ"מ והשתא מאי דתנן אם כיון לבו יצא. היינו בפסוק א' אפי' קרא שאר הפרשיות להגיה ואם לא כיון בפסוק א' אפי' קרא כל הפרשיות שלא להגיה לא יצא כ"ה תמצית דברי הכ"מ והטעם י"ל לדעת הכ"מ דבשאר פרשיות אפי' לא כיון לצאת יצא דס"ל כהרשב"א (הובא במ"א סי' ס"ג ס"ק ח) דפסוק א' לבד הוה דאוריית' ומכאן ואילך הוי דרבנן. וס"ל כמ"ש מ"א ס"ק ג' דבמצות דרבנן א"צ כוונה. ואפשר לזה נתכוין מ"א במ"ש סס"ק זה ועמ"ש סי' ס"ג ס"ה: וכ"מ ל' הרמב"ם. והוא כל' הש"ע ובאמת גם כוונתו של' הש"ע ג"כ משמע כמ"ש הכ"מ. ונקט הרמב"ם כיון דדברי הכ"מ אמורים להרמב"ם משמעותו אפשר דלפי' מ"א צ"ל דקורא להגיה האמור בגמ' עם קורא להגיה האמור ברמב"ם וש"ע הן שוין בלשונם וחלוקים בפירושיהן כנ"ל והוא דוחק: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף ג

א סדר הברכות כו'. בטור כתוב זה בשם רב האי ולא חילק בין יחיד לצבור ותמה ב"י שהרי הרא"ש ורשב"א כתבו בשם רב האי לחלק בין יחיד לצבור דהיינו דבצבור דוקא סדר אינו מעכב אבל ברכות עכ"פ מעכבו' וביחיד אפי' לא אמרן כלל אינו מעכב ונרא' דט"ס הוא בטור וצ"ל אלא לענין זה קאמר בגמ' שאין מעכבות שאם שינה הסדר לומ' ראשונה לבסוף ושניה תחל' אינו מעכב וההי' דירוש' מיירי דוקא ביחיד אבל בצבור מעכבין ע"כ. ולענין הלכה פסק הש"ע דלא כרב האי בחילוק יחיד וצבור שכן מסקנת הרשב"א: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ג

א קדושה דסידרא דהיינו ובא לציון עסי׳ קל״ב דינה כמו קדושת יוצר יע״ש ואין לאומרה בקול רם כ״א בלחש ואפי׳ בציבור יאמרו בלחש כמ״ש הזוהר כל דבר של תרגום יש לומר בלחש והיינו לציון יש ב׳ קדושות א׳ בלה״ק וקרא זא״ז וכו׳ וי״ל בקול רם תרגומו דהאי קרא ומקבלין דין מן דין ואמרין קדיש כו׳ שזהו תרגומו של לה״ק זה יאמרו בלחש וכן ראוי בשבת במנחה שהש״ץ מנגן יאמרו פסוק ומקבלין קדיש כו׳ ג״פ בלחש וע״ע עא״ר כאן ולבוש שם ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך: המחבר פסק אהבת עולם ואין אהבה רבה ומיהו רק התחלה יש שינוי ומכאן ואילך אין שינוי עב״ח ופירש״י. והא דבחרו בשחרית דוקא אהבה רבה ובערבית אהבת עולם חדשים לבקרים רבה אמונתך בשחר פרישה ואהבת עולם אהבתיך כו׳ בערבית. ונוסח ספרדיים שחרית וערבית אהבת עולם ר״מ פ״א בק״ש ה״ו: סדר עט״ז. עב״י וב״ח ופרישה ועמ״ש במ״א א׳ ואבאר קצת לרב האי אם קרא ק״ש בלא ברכות אע״פ שיצא ידי ק״ש ככל המצות דקי״ל ברכות אין מעכבות מ״מ ידי מצוה כתקנה לא יצא וממילא כשחוזר ואומר הברכות אח״כ צריך לחזור ולקרות ק״ש ג״כ והא דר״פ היה קורא אם כיון יצא וא״צ לחזור ולקרות ביחיד איירי הא ציבור קורא ק״ש שנית עם ברכותיה. שנית סובר רב האי דברכות מעכבות זו את זו דאם לא אמר אלא אחת ולשנייה לא אמר כלל אף ידי אותה שאמר לא יצא וברכה לבטלה הוי כי חז״ל תקנו לומר דוקא שתיהם וכההיא דברכות י״ב א׳ דאנשי מעמד היו אומרים א״ר וכי מטא זמן יוצר אור אמרי ולאו דחויא הוא וכ״פ הר״מ ז״ל בפ״ו מתמידין ומוספים ה״ד דא״ר אמרי (עמ״ש בנ״ח) ויש נ״מ טובא אם איחר מלקרות עד סוף שעה ד׳ ואין זמן לומר שתי הברכות עם ק״ש ויש זמן לומר אחת לרב האי לא יאמר כי מעכבות ז״ו את ז״ו (עב״י וה״ג בברכות י״א ב׳ וע׳ פרישה) וברכה א׳ לבטלה הוי. וכפי זה המחבר בס״א פסק הרשב״א דלא כרב האי דמדינא א״צ לחזור ולקרות ק״ש ומ״מ הנך רואה דחשש לדברי רב האי וקורא ק״ש שנית כו׳ ובסדר ברכות פסק דאין מעכבין שאם הקדים שנייה לראשונה יצא י״ח ברכות ג״כ ול״ת א״ר אין בה מלכות (עמ״א ב׳) והוא מר״מ פ״א מק״ש ה״ח ונפיק ליה מברכות י״ב וכדאמרן משמע הא ברכות מעכבות זו בלא זו כדאמרן (עפר״ח) ואין הכרע די״ל דרבותא קאמר דסדר אין מעכב וכ״ש ברכות זו את זו אין מעכבות ומיהו צריך לאומרם הברכות אף יחיד אמר ק״ש ועב״י ואין להאריך: ואגב גררא מ״ש בטור והא דתנן אם כיון כו׳ כי י״ל למאן דמפרש כיון לקרות שלא בחסירות ויתרות שלא קרא מזזת טטפת כו׳ א״כ אין ראיה כלל לירושלמי זאת אומרת דלמא כמבואר מקודם אלא דאין זה שייך לרב האי והרי הירושלמי דאקשי כן ממשנה וסובר דמדלא תנן והפסיק ומברך ש״מ בלא ברכה נמי: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ב

א הברכות. ואפי' לא קראן כלל יצא ידי חובת ק"ש עיין סי' נ"ח סעיף ו'. כתב בספר הכוונות ד' זכירות הם. והם א' זכירת מתן תורה כמ"ש זכור את יום אשר עמדת וגו'. ב' זכור את אשר עשה לך עמלק. ג' זכור את אשר עשה ה' למרים וגו'. ד' זכירת מצרים: והד' זכירות אלו יכוין כשיאמר ובנו בחרת יכוין במעמד הר סיני שאז בחר בנו מכל עם וקרבנו לקבל תורתו: לשמך הגדול יכוין מעשה עמלק כי אין השם מלא עד שימחה שם עמלק: להודות לך. יכוין שהפה והלשון נבראו כדי להודות ולהלל שמו ולא לדבר לשון הרע ובזה יזכור ממעשה מרים. וזכירת מצרים יכוין בפרשת ציצית על פסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים עכ"ל: וכתב המ"א שצריך ג"כ לכוין זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך וגו'. ויכוין זה באומרו באהבה לאפוקי באותו פעם שלא היה באהבה ע"ש. וקודם ק"ש יכוין לקיים מ"ע של ק"ש. מי שהיה מברך ברכת ק"ש ומצא עצמו בהאל הגדול ונסתפק לו אי קאי בשם קדשך הגדול בטחנו שבאהבת עולם או בהגיבור והנורא קדוש הוא שבברכת יוצר אור חוזר לברכה ראשונה. פרי הארץ חלק א"ח סי' ג' אבל בתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סימן י"א פסק שאינו חוזר לברכה ראשונה דספק ברכות להקל ומהיות טוב יחזור לראש ברכה שניה. ע"ש וכ"פ היד אהרן ע"ש וע"ל סי' ס"ז: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ב וכן הלכה. ודוקא במצוה דאורייתא אבל מצוה דרבנן א"צ כוונה. רדב"ז מ"א: ש"ע סָעִיף ד

ג ראשון. אע"ג דבסעיף ד' פסק דמצוה בעי כוונה. היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א"צ אלא בפסוק ראשון עמ"א ועיין סי' ס"ג ס"ד ועיין כ"מ: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ס"א ברכה כו'. גי' הרי"ף ורא"ש ורבנן אומרים אהבת עולם תנ"ה א"א אהבה רבה אלא אהבת עולם וכה"א כו' וט"ס בספרים שלנו וכ' וקי"ל כרבנן דת"כ והא דאמר שם השכים לשנות כו' ושם מאי ברכה אחת כו' הכל מימרא דשמואל הוא ואזיל לטעמיה אבל אנן קי"ל כרבנן: וי"א כו'. מכל הנ"ל משא"כ בערבית דלא מיירי שם תוס' ורא"ש: ואינה כו'. כמ"ש בפסחים קד ב וברכות מ"ו א' ולא הוצרך שם אלא בברכה אחרונה שק"ש מפסקת ביניהם ובמתני' שם אחת ארוכה כו' פי' הרמב"ם קצרה שאינה מתחלת בברוך וכן פי' הרשב"א וכ' דא"א לו' להאריך ולקצר כמשמען דהא אמרינן מנימין רעי' כו' ואמרי' פתח בדשכרא כו' אע"פ שמאריך לפי' הרי"ף ועוד הוכיח מירושלמי דלא כרש"י ותוס' ועמש"ל סי' ס"ט: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב קרא כו'. מתני' רפ"ב היה קורא כו' ואמר עלה בירושלמי א"ר בא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות ואף שר"ה גאון כתב דוקא ביחיד אבל בציבור מעכבות כמש"ש י"ב א' דסדרן דוקא אינו מעכב ושם בציבור כמ"ש א"ל הממונה וה"ה דמעכבות לק"ש מ"מ הסכים הרשב"א לס' ראשונה דהברכות לא קאי על ק"ש דאל"כ היאך מקילין להפסיק בין הפרקים ומקילין בהן יותר מבאמצע כ"מ וע' מ"א סי' ר"ו סק"ד: וחוזר כו'. ר"ל אע"ג דאינן מעכבות לק"ש ויצא י"ח ק"ש אף אם לא בירך כלל מ"מ י"ח ברכות לא יצא ויכול לברך בלא ק"ש כי לא נתקנו על ק"ש שאינו מברך וצונו וז"ש בספ"ג אם יכול לעלות כו' אף שאין פנאי לברך ויברך אח"כ ובספ"ק לא הפסיד הברכות אף שהפסיד הק"ש ואינו אלא כקורא בתורה וז"ש לעיל סדרן אינו מעכב ומברך אחר ק"ש וגדולה מזו אמרו כל שלא אמר אמת ויציב שחרית כו': ונ"ל כו'. כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כמ"ש בירושלמי פ"ק ר"י ור"א נפקין לתעניתא כו' כמ"ש לעיל ר"ס נ"ח אע"ג דבעי לממחי להון משום שקראו שלא בזמנו כמש"ש: סדר הברכות כו' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ג ס"ד י"א כו'. כמ"ש בר"ה כ"ח שלחו ליה כו' א' רבה זאת אומרת כו' רבא אמר לצאת כו' והוי ר"ז יחיד לגבייהו וכן ר' יוסי יחידאה הוא דת"ק פליג עליה כמ"ש בפ' ע"פ קי"ד ע"ב וכן מסקנא דסוגיא דר"פ בתרא דערובין וכן קי"ל כרב בפ"ב דחולין בנדה שנאנסה וטבלה דר"נ ס"ל כותיה כמש"ש הפוסקים: וי"א כו'. כר"ז בר"ה שם ואע"ג דשלחו ליה ורבא ורבה פליגי עליה קי"ל כר"ז דר"ל דייק מתני' דפסחים שם כותיה ור"י נמוקו עמו ובירושלמי על מתני' דר"ה שם היה עובר כו' דייק הד"א מצות צריכות כוונה ותנ"ה נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע כו' ואע"ג דבגמ' שנינהו שנויי דחיקי נינהו וגם הא דשלחו ליה כבר פ' הרמב"ם אף ע"ג דס"ל כר"ז כמ"ש הר"ן דלר"ז אמרינן כמש"ש מ"ד התם אכול כו' דלא כרבא וגם ל"ל דר"ז ס"ל ג"כ דא"צ כוונה והא דאמר איכוין כו' לשם תקיעה כ"ד כמו שפי' קצת מפרשים דהא אוקים ליה כר"י ור"י ס"ל בע"פ דצריכות כוונה ועתוס' שם קט"ו א' ד"ה מתקיף כו': וכן הלכה. דפשטא דמתני' וברייתות דספ"ג דר"ה כ"מ ושינויי דגמ' שינויי דחיקי נינהו כנ"ל וכן בירושלמי הנ"ל: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ד ס"ה הקורא כו'. דס"ל מדקבע שם כל הסוגיא ע"כ בעי כוונה בתר דאמר ש"מ מצות כו' בקורא כו' מ' דשאר אף בקורא להגיה וערשב"א בחי' ובתשובה סי' שמ"ד שתמה על דבריו: ש"ע סָעִיף ה