א יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּכַוָּנָה, בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, בְּרֶתֶת וָזִיעַ.
ב אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, הַיְנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים, וְלֹא כְּמִי שֶׁכְּבָר שָׁמַע אוֹתוֹ הַרְבֵּה פְּעָמִים, שֶׁאֵינוֹ חָבִיב אֶצְלוֹ.
ג בִּקְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ רמ "ה תֵּבוֹת, וּכְדֵי לְהַשְׁלִים רמ "ח כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם, מְסַיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת, וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר בְּקוֹל רָם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת: הַגָּה: וּבָזֶה כָּל אָדָם יוֹצֵא, הוֹאִיל וְשׁוֹמְעִין מִפִּיו שֶׁל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) וְאִם הַיָּחִיד רוֹצֶה גַּם כֵּן לְאָמְרָם עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) וְאִם הוּא קוֹרֵא בְּיָחִיד, יְכַוֵּן בְּט"ו וָוִי"ן שֶׁבֶּאֱמֶת וְיַצִּיב שֶׁעוֹלִים צ', וְהֵם כְּנֶגֶד ג' שְׁמוֹת הַהֲוָיָ"ה, שֶׁכָּל שֵׁם עוֹלָה כ"ו וְד' אוֹתִיּוֹתָיו הֵם ל': הַגָּה: וְיֵשׁ עוֹד טַעַם אַחֵר בַּדָּבָר דְּט"ו וָוִי"ן עוֹלִין צ', וְהַקְּרִיאָה נֶחְשֶׁבֶת א', הֲרֵי צ"א כְּמִנְיַן הַשֵּׁם בִּקְרִיאָתוֹ וּבִכְתִיבָתוֹ, וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר ד' אֲדֹנָ"י אֱמֶת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ב וְאָגוּר) וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דְּכָל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּיָחִיד, יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן שְׁמַע וְגו', כִּי ג' תֵּבוֹת אֵלּוּ מַשְׁלִימִים הַמִּנְיָן שֶׁל רמ"ח, וְהוּא בִּמְקוֹם אָמֵן שֶׁיֵּשׁ לַעֲנוֹת אַחַר בָּרוּךְ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְנִרְאֶה לִי מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁקּוֹרֵא עִם הַצִּבּוּר, לֹא יֹאמַר אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן, רַק יֹאמַר אָמֵן אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁמְּסַיֵּם הַבְּרָכָה, וְכֵן נוֹהֲגִין, וְנָכוֹן הוּא.
ד נוֹהֲגִין לִקְרוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה.
ה נוֹהֲגִין לִתֵּן יְדֵיהֶם עַל פְּנֵיהֶם בִּקְרִיאַת פָּסוּק רִאשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בְּדָבָר אַחֵר שֶׁמּוֹנְעוֹ מִלְּכַוֵּן.
ו צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בַּחֵי"ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיךְ הַקָּבָּ"ה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֶׁלָּזֶה רוֹמֵז חֲטֹטֶרֶת שֶׁבְּאֶמְצַע הַגַּג הַחֵי"ת, וְיַאֲרִיךְ בַּדָּלֶ"ת שֶׁל אֶחָד שִׁעוּר שֶׁיַּחֲשֹׁב שֶׁהַקָּבָּ"ה יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וּמוֹשֵׁל בְּד' רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְלֹא יַאֲרִיךְ יוֹתֵר מִכְּשִׁעוּר זֶה. וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַטּוֹת הָרֹאשׁ כְּפִי הַמַּחְשָׁבָה: מַעְלָה וּמַטָּה וּלְד' רוּחוֹת.
ז יַדְגִּישׁ בַּדָּלֶי"ת שֶׁלֹּא תְּהֵא כְּרֵי"שׁ.
ח לֹא יַחֲטֹף בַּחֵי"ת וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּאָלֶ"ף.
ט אָסוּר לוֹמַר שְׁמַע ב' פְּעָמִים, בֵּין שֶׁכּוֹפֵל הַתֵּבוֹת שֶׁאוֹמֵר שְׁמַע שְׁמַע, בֵּין שֶׁכּוֹפֵל הַפָּסוּק רִאשׁוֹן.
י כְּשֶׁקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, מֻתָּר לִקְרוֹת כָּל הַפָּרָשָׁה וְלַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָהּ, וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם בָּזֶה יֵשׁ לִזָּהֵר מִלּוֹמַר פָּסוּק רִאשׁוֹן: הַגָּה: ב' פְּעָמִים.
יא הָאוֹמְרִים בְּאַשְׁמֹרֶת בִּסְלִיחוֹת וּבְיוֹם כִּפּוּר בִּתְפִלַּת נְעִילָה ב' פְּעָמִים פָּסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ לְלַמְּדָם שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ.
יב ה' הוּא הָאֱלֹהִים שֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר בִּתְפִלַּת נְעִילָה ז' פְּעָמִים, מִנְהָג כָּשֵׁר הוּא: הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת עַל שׁוּם בְּרָכָה ב' פְּעָמִים אָמֵן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).
יג אַחַר פָּסוּק רִאשׁוֹן צָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד בַּחֲשַׁאי.
יד צָרִיךְ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין לְעוֹלָם וָעֶד לִוְאָהַבְתָּ כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם לִשְׁאָר מִצְוֹת: הַגָּה: וְיֵשׁ לְהַפְסִיק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בֵּין יִשְׂרָאֵל לַה' וּבֵין אֱלֹהֵינוּ לַה' הַשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִשְׁמָע שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כִּי ה' שֶׁהוּא אֱלֹהֵינוּ הוּא ה' אֶחָד (רוֹקֵחַ) וְיֵשׁ לְהַפְסִיק מְעַט בֵּין אֶחָד לְבָרוּךְ, כִּי עִקַּר קִבּוּל מַלְכוּת שָׁמַיִם הוּא פָּסוּק רִאשׁוֹן (אַבּוּדַרְהַם).
טו צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין הַיּוֹם לְעַל לְבָבְךָ, וּבֵין הַיּוֹם לְאַהֲבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה הַיּוֹם וְלֹא לְמָחָר.
טז צָרִיךְ לְהַפְסִיק בֵּין נִשְׁבָּע לַה' כְּדֵי לְהַטְעִים יָפֶה הָעַיִ"ן, שֶׁלֹּא תְּהֵא נִרְאֵית כְּהֵ " א.
יז צָרִיךְ לְהַתִּיז זַיִ"ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ דְּלֹא לִשְׁתְּמַע תִּשְׁקְרוּ אוֹ תִּשְׂכְּרוּ, וְהָוֵי כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס, וְכֵן צָרִיךְ לְהַתִּיז זַיִ"ן שֶׁל וּזְכַרְתֶּם.
יח יַדְגִּישׁ יוֹ"ד שֶׁל שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא תִּבָּלַע וְשֶׁלֹּא תֵּרָאֶה אָלֶ"ף, וְכֵן יוֹ"ד דִּוְהָיוּ, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע וְהָאוּ.
יט צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין וְחָרָה לְאַף, דְּלֹא לִשְׁתְּמַע וְחָרָף.
כ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין תֵּבָה שֶׁתְּחִלָּתוֹ כְּסוֹף תֵּבָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, כְּגוֹן בְּכָל לְבָבְךָ [עַל לְבָבְךָ], עַל לְבַבְכֶם, בְּכָל לְבַבְכֶם, עֶשֶׂב בְּשָׂדְךָ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, הַכָּנָף פְּתִיל, אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ.
כא צָרִיךְ בְּכָל אָלֶ"ף שֶׁאַחַר מֵ "ם לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם, וּקְשַׁרְתֶּם אוֹתָם, וְשַׂמְתֶּם אֶת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ (וּזְכַרְתֶּם אֶת וַעֲשִׂיתֶם אֶת), שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּקוֹרֵא מוֹתָם (מֵת).
כב אַף בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּבַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּכָךְ: הַגָּה: וְה"ה הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים יֵשׁ לִזָּהֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הרד"ק).
כג צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, וְלֹא יַנִּיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח.
כד צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בִּטְעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה: הַגָּה: אֲבָל לֹא נָהֲגוּ כֵן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וּמִכָּל מָקוֹם הַמְדַקְדְּקִים מַחְמִירִים בְּכָךְ.
כה כְּשֶׁיֹּאמַר וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, יְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד. וּכְשֶׁיֹּאמַר וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, יְמַשְׁמֵשׁ בְּשֶׁל רֹאשׁ, וּכְשֶׁיֹּאמַר וּרְאִיתֶם אֹתוֹ יְמַשְׁמֵשׁ בִּשְׁנֵי צִיצִיּוֹת שֶׁלְּפָנָיו וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ"ד סָעִיף ה'.
כו יֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּקוֹל רָם, וְיֵשׁ נוֹהֲגִים לִקְרוֹתוֹ בְּלַחַשׁ: הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם יֹאמְרוּ פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּקוֹל רָם וְכֵן נוֹהֲגִין (כָּל בּוֹ):
א סָעִיף א (א) שמע - היינו כל קריאת שמע דמה שנתבאר בסוף סימן הקודם הוא רק לענין דיעבד:
ב סָעִיף א (ב) בכונה - אליהו רבא הביא בשם הכלבו והוא בירושלמי סוף פ"ק דברכות דבק"ש מרומז עשרת הדברות. בד' אלהינו מרומז אנכי ד' אלהיך. ד' אחד דיבור לא יהיה לך. ובפסוק ואהבת מרומז דיבור לא תשא דמאן דרחים למלכא לא מישתבע בשמיה לשיקרא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד דכתיב ביתך ולא בית חבירך. ובפסוק ואספת דגנך דיבור לא תגנוב דדגנך ולא תאסוף דגן חבירך. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח דמאן דקטל יתקטל. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו וגו' דיבור זכור את יום השבת שהוא שקול ככל התורה. ובפסוק אני ד' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. ע"כ צריך האדם להתבונן בהם בעת אמירת ק"ש כדי שלא יבוא לעבור על אחת מהן:
ג סָעִיף א (ג) באימה ויראה - ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוין בשעה שהוא קורא את שמע לקבל עליו עול מ"ש להיות נהרג על קידוש השם המיוחד דזהו בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ועל זה אמר הכתוב כי עליך הורגנו כל היום כי אז בכונה זו יקראנה באימה ויראה ורתת וזיע:
ד סָעִיף א (ד) ברתת וזיע - כתב הטור בשם רב עמרם לישוייה איניש לק"ש בכל זמן דקרי לה כפרוטגמא חדשה [הוא כתב צווי המלך על בני מדינתו] ויחשוב בלבו אלו מלך ב"ו שולח פרוטגמא חדשה בודאי היו כל בני המדינה קוראין אותה באימה ויראה ברתת וזיע ק"ו לק"ש שהוא פרוטגמא של מלך ממ"ה הקב"ה שחייב כ"א לקרותה באימה ויראה ברתת וזיע וכתב הפרישה דלהכי המשילו לפרוטגמא כתב וצווי המלך לומר לך שלא תקרא ק"ש בחטיפה ובמרוצה ובעירבוב הדברים אלא במתון מלה במלה ובהפסק בין דבר לדבר כאדם הקורא צווי המלך שקורא במתון גדול כל צווי בפני עצמו להבינו על תכונתו כך יקרא ק"ש כל צווי וצווי עונש ועונש הנזכר בו ישים אל לבו להבינו כי הוא צווי המלך הגדול ברוך הוא:
ה סָעִיף ב (ה) אצלו - וכתב הפמ"ג שעאכ"ו צריך שיראה להבין בכל פעם מה שאומר ולא לקרותה במרוצה כפי ההרגל ורק לצאת ידי קריאה:
ו סָעִיף ג (ו) להשלים רמ"ח - כדאיתא במדרש הנעלם פתח ר' יהודה ואמר רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעוה"ז ובעוה"ב דאמר ר' נהוראי אמר ר' נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש כתיקונו כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשריך וכו' והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות וכו' מאי תקנתיה תיקנו שיהא ש"ץ חוזר ג' תיבות ומאן נינהו ד' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכו' וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו מפני שחסרו ג' תיבות שש"ץ חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם ג' תיבות דק"ש שש"ץ חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הצבור עכ"ל בקיצור [ב"י]:
ז סָעִיף ג (ז) מסיים ש"ץ - והיחיד בלחש מסיים ג"כ בתיבת אמת אבל אח"כ אינו חוזר לומר אמת כ"א שמתחיל ויציב ונכון וכו' וכדלקמן בסימן ס"ו סעיף י' בהג"ה:
ח סָעִיף ג (ח) ה' אלהיכם אמת - ובספר עשרה מאמרות כתב שהש"ץ לא יסיים בלחש בתיבת אמת כ"א כשחוזר ואומר בקול רם ובזה ימצא החשבון רמ"ח דאל"ה יהיה רמ"ט. אך המנהג כהשו"ע שיש לומר גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין אלא ברכת אמת ויציב היא כ"כ הפמ"ג והגר"א כתב שהעיקר כהעשרה מאמרות:
ט סָעִיף ג (ט) וחוזר ואומר - ובמקום שלא נהגו לחזור מוחין בידן:
י סָעִיף ג (י) ה' אלהיכם אמת - ולא יחזור ג"כ תיבת אני:
יא סָעִיף ג (יא) בדבר - אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ואעפ"כ אין משתקין אותו אם שהה בינתיים:
יב סָעִיף ג (יב) בט"ו ווי"ן - ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל:
יג סָעִיף ג (יג) הרי צ"א - כמנין אמן וכמנין וכו' [ד"מ]:
יד סָעִיף ג (יד) יאמר אמ"נ - עיין מ"א וב"ח דמנהג קדוש הוא [פמ"ג]:
טו סָעִיף ג (טו) יאמר אמן - ומ"מ אין ללמוד מזה לענין אם בירך על הפרי או שסיים ברכת המוציא ולא אכל עדיין ובתוך כך סיים חבירו אותה הברכה שיענה אחריו אמן עיין פמ"ג וכן מוכח לעיל בביאור הגר"א בסימן נ"ט אות י"ב עי"ש שטעם ההג"ה בזה משום שהברכות לא נתקנו דוקא על ק"ש:
טז סָעִיף ג (טז) וכן נוהגין - עיין פמ"ג ועיין במה שכתבנו לעיל דלכתחילה יותר טוב שיסיים בשוה עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן אחריו עי"ש:
יז סָעִיף ה (יז) ידיהם - ר"ל יד ימין:
יח סָעִיף ו (יח) להאריך בחי"ת - כתב המ"א בשם המ"ע שיאריך בחי"ת כשיעור שליש ובד' כשיעור ב' שלישים. וי"א שלא יאריך בחי"ת כלל רק יכוין הכל בדלי"ת וכ"כ הגר"א בביאורו:
יט סָעִיף ו (יט) ולא יאריך יותר - עפמ"ג בשם הפר"ח:
כ סָעִיף ו (כ) המחשבה - אע"ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו' דהתם הקריצה והרמיזה לצורך ד"א ומבטלין הכונה אבל הכא הרמיזה היא לצורך הכונה והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב:
כא סָעִיף ז (כא) בדלי"ת - ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשו"א או בציר"י אלא הכונה שיטעימנה בפה יפה:
כב סָעִיף ט (כב) שמע ב"פ - משום דנראה כאלו מקבל עליו שתי רשויות ח"ו ואם לא כיון מעיקרא יחזור ויקרא בלחש ואם ליכא שומעין אפילו בקול רם מותר אבל אם כיון מעיקרא אפילו בלחש אסור ובסליחות מותר לומר שמע בכל פעם שאומר ויעבור דכיון שמפסיק הרבה בינתים לא מיחזי כשתי רשויות. ועיין בט"ז בסימן ס"ג ס"ג שכתב ג"כ דאם ממתין איזה זמן בין הקריאה ראשונה לשנייה שרי דאין משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים ואפילו מגונה נמי לא הוי:
כג סָעִיף ט (כג) בין שכופל - ובדיעבד בכפילת הפסוק יצא ובכפילת התיבות צ"ע ועי' בבה"ל:
כד סָעִיף ט (כד) הפסוק ראשון - איתא בב"י דמפסוק ראשון והלאה אין חשש ומלשון הרי"ף לכאורה לא משמע כן עי"ש ועיין במגן גבורים שגם המאירי מחמיר בזה אך על מטתו בודאי אין להחמיר בזה:
כה סָעִיף י (כה) על מטתו - משמע דוקא על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ק"ש משום שמירה אבל במקום אחר אסור לקרות אפילו פרשה כולה ב"פ ועל מטתו ג"כ אין מותר אא"כ קורא הפרשה ולא פסוק ראשון בלבד [הגר"א] ונ"ל דכ"ז דוקא אם קורא פרשת שמע לבדה אבל אם קורא ג"כ שאר הפרשיות אין חשש בדבר:
כו סָעִיף יא (כו) שלא יאמרו - והב"ח כתב דאין לבטל המנהג במקום שנהגו כן וכ"כ א"ר אבל הלבוש והל"ח והמ"א אוסרין ומדברי הגר"א משמע ג"כ שאוסר:
כז סָעִיף יב (כז) מנהג כשר הוא - שמשבחין לבורא ית' שדר למעלה משבעה רקיעים גם מצינו בקרא ב"פ ד' הוא האלקים גבי אליהו ומה שאומרים ג"פ בשכמל"ו ביוה"כ ג"כ מותר דלא חשיב לשתי רשויות אלא בפסוק שמע שהוא עיקר קבלת עומ"ש וכיון שקבל עליו עומ"ש פ"א אין חשש באמירת בשכמל"ו יותר מפעם אחד דהא קאי על פסוק שמע ישראל וליכא מאן דאתי למיטעי:
כח סָעִיף יב (כח) ב"פ אמן - דג"ז מחזי כשתי רשויות ועיין במ"א שמיקל בדבר אבל האחרונים הסכימו לאסור ואם הוא אומר אמן ואמן שרי כדכתיב ברוך ד' לעולם אמן ואמן ועיין בפמ"ג שכתב דבר חדש בזה והוא דיש תרי גווני אמן אחד שאני מאמין ומחזק שכן הוא האמת והשני שהוא פי' של בקשה ר"ל שיאמנו הדברים וימלא משאלותינו וא"כ בברכה שיש בה שני ענינים על דרך משל רפאנו ד' ונרפא רופא חולי וכו' שפיר י"ל ב"פ אמן. ואם נזדמן לו לענות על ב' דברים אפשר דאמן אחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי:
כט סָעִיף יג (כט) בשכמל"ו - ואם לא אמר יש דיעות בין הפוסקים אם מחזירין אותו עיין במ"א ועיין בבה"ל:
ל סָעִיף יג (ל) בחשאי - שכשקרא יעקב אבינו ע"ה לבניו בקש לגלות להם את הקץ כדכתיב ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ונסתלקה ממנו שכינה ולא הניחתו לגלותו אמר לבניו שמא יש בכם מי שאינו הגון פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד פתח הזקן ואמר בשכמל"ו ואמרו רבנן היכי נעביד נימריה לא אמר משה לא נימריה הא אמר יעקב תקנו לאמר אותו בחשאי והוא היכר שאינו מן הפרשה הכתובה בתורה רק יעקב אמרו:
לא סָעִיף יד (לא) בין לעולם ועד - דבשכמל"ו ג"כ בכלל קבלת מ"ש הוא ע"כ צריך להמתין אחריו מעט:
לב סָעִיף יח (לב) שלא תבלע וכו' - השו"ע נקט בהני פסוקי וה"ה בכל ק"ש יראה שלא להבליע האותיות ולא להחליפם באותיות אחרות כגון פסוק ואהבת וגו' לא יראה כמי שקורא ואהפת לבפך נבשך מודיך וכה"ג בכל ק"ש יזהר לקרות במתון כל תיבה ותיבה בפ"ע ולהוציא את התיבה מפיו כהלכתה ויושלמו לו כל רמ"ח איבריו עי"ז וכנ"ל בסק"ו ועיין לקמן בסימן ס"ב במשנה ברורה סק"א:
לג סָעִיף כ (לג) בכל לבבך - אין הכוונה שיפסיק ביניהם רק שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן אבל מ"מ צריך מקף בינתים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחול"ם ובמקף בקמ"ץ:
לד סָעִיף כא (לד) כקורא מותם - א"ר הביא בשם של"ה דה"ה בכל אלף שאחר מ"ם צריך להפסיק כגון ועבדתם אלהים אחרים. עיניכם אשר זונים אחריהם. אלהיכם אשר. לאלהיכם אני. אלהיכם אמת. גם כל תיבה שתחלתה אלף ואפשר שלא ירגישנה במבטא צריך הפסק כגון אשר אנכי. מטר ארצכם. ועצר את. אשר ד'. דברי אלה. ויאמר ד' אל. דבר אל. מצות ד'. אשר אתם וכל כה"ג. גם כל תיבה שתחלתה יו"ד צריך להדגיש במבטא שלא יראה כאלו נמשכת אחר התיבה שלפניה כגון פן יפתה לא יראה כאלו קורא פניפתה או פן איפתה וכן בתיבת ירבו וכל כה"ג:
לה סָעִיף כב (לה) יש ליזהר - ולא הזהירו על ק"ש אלא משום שמסורה לכל ויש בה יחוד שמים:
לו סָעִיף כג (לו) הנח - שו"א הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה ושו"א נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה גדולה. וסימן ת"ג פיתוחי חותם רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת ת"ק:
לז סָעִיף כד (לז) כן - אך שצריך ליזהר לפסוק במקום הראוי להפסיק לפי הענין כדי שיהיה טעם והבנה לדבריו ע"כ יראה לקרותה בנחת דאל"ה ישתנה לפעמים הבנת דבריו עי"ז:
לח סָעִיף כד (לח) בכך - ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכונה:
לט סָעִיף כה (לט) כשיאמר וקשרתם לאות - וכן בפרשה שניה כשמזכיר ענין תפילין צריך למשמש:
מ סָעִיף כו (מ) יש נוהגים וכו' - לענין אם יוצא בק"ש ע"י אחר שיכוין להוציאו עיין במ"א ופמ"ג ורוב האחרונים סוברים דיוצא בזה ועדיף זה מהרהור דהרהור לאו כדיבור דמי משא"כ בזה דשומע כעונה וכתב ע"ת ונראה דדוקא במבין הלשון ואפילו בלה"ק בעינן דוקא שיבין השומע עיין בסימן קצ"ג ס"א ובשכנה"ג הביא בשם ברכת אברהם דדוקא ביחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים או יחיד המוציא את השנים בבהמ"ז אפילו אינם מבינים בלשון הקודש יוצאים:
א סָעִיף ג וחוזר ואומר. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם [פ"ח בשם ר"ל חביב סי' ע"ג ור"מ אלשקר סי' ט"ו ורש"ך סי' ל"ג ורא"ם ח"א ס"א וע"ש סי' ב']: ובספר עשרה מאמרות מאכ"ח ח"א סי"ג כ' דש"ץ אינו אומר בלחש אמת ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת ונמצא דהוי רמ"ח תיבות מכוון אבל אם אומר בלחש אמת וחוזר ואומר אמת הוי רמ"ט תיבות עכ"ל, ובזה מיושב פשטא דתלמודא דקאמר אינו חוזר ואומר אמת, והרב"י נדחק בזה ע"ש אבל ר"מ אלשקר כתב שי"ל גם פעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינ' מן המנין אלא נוסח ברכת אמת ויציב הוא:
ב סָעִיף ג אין איסור. אבל אינו אומר אמת לחודי' עם הש"ץ דהוי כשמע שמע [ד"מ] וכתב בכ"ה שאין משתקין אותו ודוקא אם שהה בנתיים:
ג סָעִיף ג בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין בוי"ו שבואמונ' (כתבים) ובי"מ כ' שאמת לבדה עולה במקום ג' שמות הנ"ל:
ד סָעִיף ג יאמר אל מלך נאמן. ובמט"מ כ' שרש"ל לא רצה להפסיק, ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח:
ה סָעִיף ו צריך להאריך בחי"ת. ומגדול עוז כתב וז"ל קבלתי מרבותי איש מפי איש הגאונים כי האל"ף כמעט חוטפין בה למיעוט ההתבוננות בה ומאריכין בח' שליש ובד' שני שלישי' והנסתר סוד מופלג עכ"ל:
ו סָעִיף ז ידגיש. מצאתי בשם מהו' יוסף קלמנק"ש שאין הכוונ' לקרותה בדג"ש שהרי אין בה דג"ש אלא הכוונ' שיטעימנה בפה יפה וגם הרב"י כתב שאין להדגישה יותר מדאי. בשל"ה קרא תגר על המדגישים יותר מדאי ונראה כאלו הד' נקודה בשו"א:
ז סָעִיף ט שמע ב"פ. ומה"ט אסור לומר שמע בכל פעם שאומרים בסליחות ויעבור (ל"ח) ובשל"ה כתב דנכון לאומרו ע"ש וכנ"ל מאחר שמפסיק הרבה בנתיים לא מיחזי כשתי רשויות:
ח סָעִיף י על מטתו. משמע דוקא על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ק"ש אבל במקום אחר אסור לקרות הפרשה ב"פ:
ט סָעִיף יא שלא יאמרו. וב"ח כתב כיון שכל הקהל אומרים אותו ליכא קפידא וכמ"ש בב"י ע"ש ואישתמיטתיה גמרא פ"ד דסוכה שהיו אומרים אנו ליה וליה עינינו ופריך בגמרא והא אמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו, והתם כולם היו אומרים אותו אע"כ אפילו כל הקהל אומרים אותו אסור:
י סָעִיף יב ב"פ אמן. וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוון וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד סוף מזמור מ"א עכ"ל:
יא סָעִיף יג צ"ל ברוך שם כו'. ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח ש"ג] ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור וכ"מ רס"י ס"ו:
יב סָעִיף כ בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן, אבל מ"מ צריך מקף בנתים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחול"ם ובמקף בקמ"ץ [ב"י רד"ק]:
יג סָעִיף כג יניח הנד. פי' שב"א הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה ונד נקרא שב"א המתנועעה כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר תנועה גדולה וסי' תנועה גדול' פתוחי חותם רק החיר"ק כשיש יו"ד אצל' נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת תנועה קטנה:
יד סָעִיף כד המדקדקים מחמירים. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הרגיל בה מפסיד הכוונה [ד"מ]:
טו סָעִיף כה כשיאמר וקשרתם לאות כו'. כצ"ל:
טז סָעִיף כו בקול רם. ובתשובת ר"מ אלשקר סי' ו' נתן טעם בשם רבינו האי ורשב"א דאין לקרותה בקול רם אולי יבטח אחד על השמיעה ולא יקרא בעצמו ע"ש ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' מ"א שומע ולא קרא יצא ועיין בספר ת"ד בשם הראב"ד עכ"ל עמ"ש סי' נ"ט ס"ד:
א סָעִיף א באימה ביראה כו'. בטור הביא המדרש לא הטרחתי עליכם לקרות' לא עומדין ולא פרועי ראש כו' משמע דטרח' לא בעי' אבל אי עביד אינש בפריעת ראש ש"ד ואע"ג דלענין לא עומדין אמרינן בסי' ה"ג דמי שקורא מעומד הוה עבריין שאני התם שאין לו לעמוד בחנם דבזה עובר על דברי ב"ה ולולי זאת אין איסור בדב' מצד עצמו מ"ה אמר שפי' שלא הטריח אותנו בעמיד' אבל אין איסור בדבר. אלא לענין פריעות הראש קשה דהא יש איסור בפריעת הראש כדאי' פ' כל כתבי וכמ"ש הטור לעיל בסי' ב' דצריך שיכסה ראשו דיש בזה קלות ראש וכמ"ש בסי' ח' ונ"ל דלק"מ דמידי הוא טעמא דאסור בגילוי הראש משום קלות ראש שהוא כאלו אין עליו עול וכאן שצריך עכ"פ אימה ורתת וזיע' אי הוה אז בגילוי הראש הוה נמי דרך אימה אלא שלא הטריחנו הקב"ה בזה ומ"מ נראה דעכשיו שחוק שלהם היא כן ודאי יש אפי' איסור בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו:
ב סָעִיף ג וכן נוהגין. כ' מו"ח ז"ל שעכשיו נתבטל המנהג ההוא וא"א אל מלך נאמן וסומכים על הזוהר שכתב שמשלימין ג' תיבות במה שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת:
ג סָעִיף ט אסור לומר שמע כו'. בס"ח סי' י"ח כתב אם לא קרא פסוק ראשון בכונה יחזור ויקרא אותו בלחש אבל לא בקול רם שנראה כשתי רשויות ח"ו וק"ל ע"ז דאמרינן בגמ' א"ל ר"פ לאביי ודלמא מעיקרא לא איכוון דעתיה א"ל חברותה כלפי שמיא אי לא מכוון מחינן ליה בארזפתא דנפחא עד דמיכוין ואי איתא דמותר לחזור לקרות בלחש למה לא תי' לו אביי דא"כ היה לו לחזור ולקרות בלחש אלא ודאי דבכל גווני אסור לכפול וי"ל דעיקר קושי' ר"פ היתה מאחר שאפשר לדונו לזכות למה גוערין בו ותי' לו דאין לדונו לזה לזכות ועמ"ש בסי' ס"ג ס"ד:
ד סָעִיף יב מנהג כשר הוא. לפי שמשבחין אותו שהוא דר למעלה מז' רקיעים. גם מצינו בקרא ב"פ ה' הוא האלקי' גבי אליהו כ"כ ב"י בשם התוס' ולענין שאומרים בשכמל"ו ג"פ ביה"כ כמ"ש בה' י"כ צ"ל דלא חשו לב' רשויות אלא בפסוק שמע שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמי' וכיון שקבל עליו עול מלכות שמים פעם אחד אין חשש באמירת בשכמל"ו יותר מפעם א' דהא קאי על פ' שמע ישראל וליכא מאן דאתי למטעי משא"כ בפסוק ה' הוא האלהים שהוא פסוק בפני עצמו ע"כ יש חשש וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ שמצינו כן בפסוק גבי אליהו:
ה סָעִיף יג בשכמל"ו בחשאי. אבל לא בקול רם דהא לא אמר' משה ואם לא נימרי' כלל הא אמרה יעקב ע"כ אומרים אותו בחשאי:
ו סָעִיף יד בין לעולם ועד לואהבת. לפי שצריך להפסיק בין פסוק ראשון וברוך שכמל"ו כי שם לשון שאנחנו מקבלין עלינו מלכות שמים ופרשת ואהבת הוא לשון צוואה:
א סָעִיף א בכוונה. תוס' בספ"ק כתבו דבירושלמי אמרו דאותם ג' פרשיות שתקנו בק"ש לפי שבהן עשרת הדברות. ע"כ צריך האדם לכוין בהם באמירת ק"ש אם עבר על אחת מהם. בה' אלהינו. יקבל דיבור אנכי ה' אלקיך. ה' אחד. דבור לא יהי' לך. ובפסוק ואהבת יקבל דיבור לא תשא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד. ובפסוק ואספת דיבור לא תגנוב. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו דיבור זכור את יום השבת ששקול ככל התורה. ובפסוק אני ה' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. (ועיין בכל בו הביאו בס' אליהו רבה עוד רמזים אחרים):
ב סָעִיף ג אלהיכם אמת. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם ובס' עשרה מאמרות כתב דש"ץ אינו אומר בלחש אמת. ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת. אבל מהר"ם אלשקר כתב שי"ל גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ה ומהרא"ם ח"א סי' ב' ועיין בפר"ח ובמ"א ועיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' כ"ו שכתב שיש לגעור בש"ץ כשחוזר ה' אלהיכם אמת שלא יחזור ג"כ תיבת אני ע"ש ועיין יד אהרן:
ג סָעִיף ג בדבר. אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ד"מ ועיין כנה"ג:
ד סָעִיף ג בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל. י"מ מ"א:
ה סָעִיף ג שמע. ובמט"מ כתב שרש"ל לא רצה להפסיק ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח ועיין שכנה"ג:
ו סָעִיף ה ידיהם. ר"ל יד ימין:
ז סָעִיף ו המחשבה. אע"ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו'. דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכוונה. אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה הרא"ש. והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטו הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב עט"ז:
ח סָעִיף ז בדלי"ת. ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשוא או בצירי אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה. ב"ח מ"א פר"ח:
ט סָעִיף ט ב"פ. ואם לא כוון יחזור ויקרא בלחש ויש לדייק מדברי הגמ' דאמרינן משתקין אותו משמע בדאיכא אחרים דשומעין אותו אבל בליכא אחרים דשומעין אותו דהיינו אם הוא בציבור ובלחש או ביחיד אפילו בקול רם לית לן בה ב"ח וכ"כ בס' חסידים סי' י"ח ועיין ט"ז ס"ק ג' ואין להקשות דא"כ מאי פריך הש"ס בברכות דף ל"ג ע"ב מהקורא את שמע וכופלה דלמא איירי בלחש או ביחיד דא"כ אפילו מגונה ליכא ע"ש. ובסליחות שמפסיק הרבה בנתיים מותר לומר בכל פעם שאומר ויעבור. של"ה מ"א. וה"ה על ב' ענינים חלוקים מותר לכפול כדאמרינן בפרק החליל אהא דתנן אנו ליה וליה עינינו דמסקינן שם דה"ק ליה אנחנו מודים ועינינו ליה מיחלות וכתב רש"י שם כיון דאתרי מילי קמדכיר לית לן בה ע"ש. וסוגיא זו אישתמיטתיה מהב"ח במה שפסק היכא שכל הקהל אומרים ליכא קפידא דהא התם כל הקהל היו אומרים אותו ואפ"ה הקשה שם והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו. עמ"א ס"ק ט':
י סָעִיף יב אמן. וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוין וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד בסוף מזמור מ"א ובירושלמי פרק הקורא את המגילה איתא דלאו דוקא מודים מודים משתקין אותו אלא ה"ה שמע שמע אמן אמן ע"ש. א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דקרא דאומר אמן ואמן וא"ו הפסיק הענין ותימא על הב"י דאשתמיט מיניה הירושל'. יד אהרן ועיין פר"ח. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים אפשר דאחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי. הלק"ט א' סי' פ"ה וע"ל סי' נ"ו ס"ק ה' מש"ש:
יא סָעִיף יג בשכמל"ו. ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו. ש"ג ב"ח אבל בלבוש כ' שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור כ"מ ריש סי' ס"ו:
יב סָעִיף כ בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן אבל מ"מ צריך מקף בנתיים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחולם ובמקף בקמץ. והטעם כי לעולם לא באה הנח נראה אחר ת"ג אם לא שבאה הנגינה תחת הת"ג כמבואר אצל המדקדקים מש"ה במקף לא באה לעולם הנגינה אלא תחת תיבה השניה ממילא משתנה החולם לקמץ חטף שהוא ת"ק כדי שיכול לבא אחריה נח נראה. ואעפ"כ אינו זז מגזרתו כמ"ש רש"י בחומש פרשת יתרו פסוק כ"ד פן יפרץ בם ע"ש וכן נמי את בצירי וכשבאה במקף משתנה לתולדתו בסגול מן הטעם הזה:
יג סָעִיף כג הנח. שוא הנחטפת כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר ת"ק ושוא נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר ת"ג וסי' ת"ג פתוח"י חותם. רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת ת"ק:
יד סָעִיף כד בכך. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכוונה. ד"מ:
א סָעִיף ג (ס"ק א) וחוזר כו' ובספר כו' אבל אם או' כו' הוי רמ"ט תיבות דהא בק"ש יש רמ"ה תיבות מלבד אמת וא"כ אי יאמר אמת ב' פעמים וגם ה' אלהיכם הוי רמ"ט תיבות והיחיד כיון דאפשר לו שיתכוין שלא לצרף תיבת אמת שאו' הש"ץ ויהיה רמ"ח עם תיבת אמת שאומר היחיד בלחש לכן עדיף שיאמר אמת בלחש כדי שלא להפסיק בין אלהיכם לתיבת אמת כמ"ש וה' אלהים אמת כמ"ש סי' ס"ו סעיף ה' וכ"ה בגמ': ובזה מיושב כו' אינו חוזר ואו' אמת: דף י"ד ע"ב אהא דס"ל לר"י באמצע פרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובין הפרקי' שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם וא"ר יודא דבין תיבת אלהיכם לאמת יש לו דין אמצע פרק. ואם יצטרך להפסיק לשאול מפני הכבוד או להשיב לכל אדם ימתין עד שאמר גם תיבת אמת ופליגי אמוראי אי הפסיק בין אמת ויציב אם חוזר ואו' לאחר שהפסיק ומסיק דאינו חוזר ואו' אמת. ואמרינן האי דנחית קמי דרבא שמעי' רבא דאמר אמת תרי זימני. אמר רבא כל אמת אמת תפסי' להאי גברא (ופירש"י רהיטתו של אמת תפסי' להאי גברא) והקשה הרב"י א"כ למה אנו אומרים ב"פ אמת. ותי' דאנחנו כיון שמפסיקים בין אמת לאמת בתיבת ה' אלהיכם ל"ל בה. אלא שהקש' דא"כ האי דנחית קמיה דרב' ע"כ אמר אמת אמת סמוכים זה לזה ולא הפסיק לו' ה' אלהיכם אמת. א"כ ה"ל לרבא לומר לו למה לא החזרת ה' אלהיכם אמת ותי' וי"ל אז בימי רבא לא היו חוזרים לו' ה' אלהיכם אמת ולהשלים רמ"ח תיבות בק"ש היו אומרים אל מלך נאמן עוד תי' תירץ אחר ע"ש וכ' מ"א דלדברי י' מאמרות א"ש דהאי דנחית קמיה דרבא החזיר ה' אלהיכם אמת אלא שאמר גם בלחש אמת ועז"א רבא כל אמת כו' דזה אינו ראוי דא"כ הוי רמ"ט תיבות כנ"ל:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) אין כו' אבל אינו או' אמת לחוד ר"ל שלא לו' ה' אלהיכם כ"א תיבת אמת לבד דא"כ הוי אמת אמת תרי זימני סמוכים זה לזה בלי הפסק כלל. וזה אינו נכון:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) בט"ו כו' ובערבית. דליכא ט"ו ווי"ן רצופים בברכת אמת ואמונה: יכוין בוי"ו שבו אמונה. כ' בספר של"ה שר"ל יצייר כאלו הוא"ו כתובה מלאה ואלף באמצע דהיינו וא"ו. א"כ ג' אותיות שבוא"ו יש בו להשלים ג' שמות. דהיינו ו' הראשונה מן א' עד וא"ו יעלה כ"א דהיינו א' עם ב' הם ג'. ויצרף גם ג' הם וי"ו. ויצרף גם ד' ואז יעלה יו"ד. ויצרף גם ה' ויעלה ט"ו. ויצרף גם וי"ו ויעלה כ"א. והוא מספר שם אהי"ה ואות אל"ף שבוי"ו שנכתב' כדין אל"ף יו"ד למעלה ויו"ד למטה וי"ו באמצע כדאי' בהרב"י סי' ל"ו בתמונת האותיו' והוא עולה כ"ו כמנין שם הוי"ה וא"ו האחרונ' יצרף כמו שמצרף בוא"ו ראשונ' יעלה שוב ג"כ כ"א כמנין שם אהי"ה הרי ג' שמות ב"פ אהי"ה. ופ"א הוי"ה: שאמת לבדה כו' ז"ל שם והיא לבדה מספקת ליחיד היודע לכוין בה במקום ג' תיבות שמוסיף הש"ץ כי ידוע באותיות אמ"ת. שהן ראש תוך סוף לאלפ"א בית"א. וכן חותמו של הקב"ה דכתיב ביה אני ראשון לעילא עד אין סוף. ואני אחרון לתתא עד אין תכלית. ומבלעדי אין אלהים באמצע הקצוות הבלתי מוגבלות כלל: ועיקר כו' עכ"ל:
ד סָעִיף ט (ס"ק ז) שמע ב"פ כב"ש כו' ובשל"ה כ' דנכון לאומרה. וז"ל בהל' עניני תפלה וס"ת ומנהג טוב הוא בעיני. אח"ד בגי' י"ג ראוי להזכיר בי"ג מדות עכ"ל:
ה סָעִיף יא (ס"ק ט) שלא כו' וב"ח כ' כו' ואישתמיטתיה גמרא דסוכה דף נ"ג ע"ב פ"ה: שהיו אומרים כו' בחג הסוכות בשמחת בית השואבה כשהיו הולכים לשאוב מים לניסוך המים: התם כלם היו אומרים כו' ואפשר כלם לאו דוק' דשמחת בית השואבה היה נעשה ע"י חסידים ואנשי מעשה וגדולי ת"ח ושארי האנשים ונשים היו באים לראות ולשמוע כדתנן התם ומשמע קצת שגם אמירת אנו ליה כו' היו דוקא החסידים ואנשי המעשה אומרים מ"מ עכ"פ כיון דהאמיר' היה מפי קיבוץ רוב של החסידים וא"כ לדעת הב"ח היה ראוי להתיר: אע"כ אפי' כל הקהל כו' וצריך לחלק בין האי דהכא ובין הא דאמרי' במס' ר"ה דף כ"ד ע"ב דברבים ליכא חשדא ומותרי' להשוות מיני צורות דאית בשהייתן חשש חשד איסור והביאו רמ"א בי"ד סי' קמ"א ס"ד בהג"ה:
ו סָעִיף יב (ס"ק י) ב"פ כו' וכ"כ הבחיי. והמכוין וכופל כו' ובס' א"ר כ' דאפשר דוקא במכוין ע"ש:
ז סָעִיף יג (ס"ק יא) צ"ל כו' וכ"מ ר"ס ס"ו דהשוה שם לענין הפסקה בשכמל"ו לשמע ישראל:
ח סָעִיף כג (ס"ק יג) יניח כו' פתוחי חותם רק החיר"ק כו' ר"ל החמש נקודות שהן באותיות של פתוחי חותם הם ה' תנועות גדולות רק החיר"ק שתחת הפ"א של פתוחי אינה תנועה גדולה כ"א כשיו"ד אצלה וא"כ החיר"ק של הפ"א כאן היא תנועה קטנה:
ט סָעִיף כו (ס"ק טז) בקול כו' אולי יבטח כו' וס"ל דאינו יוצא בשמיעה: ובכ"ה כתב בשם הרא"ם כו' וחולק על הפוסקים הנ"ל:
א סָעִיף א ס"א יקרא ק"ש בכוונה כו'. דלא אמרו עד כאן צריכות כוונה אלא בדיעבד: באימה כו'. ממ"ש במ"ר פ' אמור פ' כ"ז א"ר יצחק משל למלך ששלח כו' לא עומדין על רגליכם כו' מ' הא אינך צריך:
ב סָעִיף ב ס"ב אשר כו'. ספרי פ' ואתחנן:
ג סָעִיף ג ס"ג מסייס כו'. אבל בגמ' משמע דהיחיד מסיים אמת ואינו חוזר כמש"ש חוזר ואומר כו' אבל הש"ץ אינו מסיים תחלה באמת כמש"ש ההוא דנחית כו' כל אמת כו' ודאי כי אמת עולה מן המנין אע"ג דהוא מן הברכה וראיה שאף ט"ו ווי"ן עולין וכ"ש לפי פי' הרב בהג"ה ויש עוד ט"א כו' אלמא אמת עולה מן המנין ודבריו עיקר כמש"ש וכ"כ המ"א בשם י"מ דלא כב"י שנדחק מאוד: ובזה כ"א כו'. כמ"ש בז"ח ס"ק א' וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור כו' ואף שאינו אומר עם הש"ץ כמ"ש בגמ' חוזר כו' ופי' תר"י כשמסיים וממתין על הש"ץ וכמש"ל סי' ס"ו ס"ו: ואם כו'. דדוקא אמת לבד אסור לחזור. ד"מ: ואם הוא כו'. ז"ח שם: שעולים כו'. כן פי' הב"י ודברי הרב הם עיקר חדא דבי"ג ווי"ן סגי ועוד דאמת מפסיק ביניהם ועוד דמכוון עם ה' אלקיכם אמת וכן כאן שני שמות אלו: ויש שכ' כו'. כ"כ בתנחומא ובתיקונים תי' י' כ"א ב': והוא במקום כו'. כמ"ש בפט"ז דשבת: ונ"ל כו'. שהרמ"ה קרא תגר ע"ז דעבדין הפסקה והרי אף בעונה אמן על ברכותיו אמרו ה"ז בור מטעם זה ואף בשכמל"ו אמרו נימריה לא אמר משה וכן בתיקו' תיקון יו"ד שם אמרו ובגין דלא עבדין הפסקה כו' אלא דמ' שם משום דאפשר בחזרת התיבות משא"כ ביחיד ואע"ג דאפשר בכוונת הווי"ן מ"מ קורא בז"ח שם מעוות לא יוכל לתקן: רק כו'. שהוא במקום אמ"נ כמ"ש בשבת שם ועתוס' שם וס"ל כהרא"ש דאמן אחר הש"ץ לא הוי הפסק וכמש"ל סי' נ"ט ס"ד ע"ש:
ד סָעִיף ד ס"ד נוהגין כו'. כמ"ש הר"י על מ"ש בשבת שם בכל כחו משום ה"ט לעורר הכוונה כמ"ש רש"י שם וע"ל סי' ס"ב ס"ה:
ה סָעִיף ה ס"ה נוהגין כו'. י"ג ב' כי מנח כו' לפי' הרא"ש:
ו סָעִיף ו ס"ו צריך כו'. כ"כ תר"י וסמ"ק וז"ש שלא יחטיף בחי"ת אבל רש"י וש"פ פי' שיכוון הכל בדלי"ת וכ"כ בזוהר ותיקונים: ויש נוהגים כו'. כ"כ תר"י שלזה היה מנח ידיה כו' אף שהרא"ש דחאה כנ"ל:
ז סָעִיף ח ס"ח ולא כו'. כ"ה בירושלמי. ב"י:
ח סָעִיף ט ס"ט אסור כו'. שרש"י פי' בכפילת הפסוקים משתקין אותו אבל תוס' ורי"ף וכל הפוסקים כתבו להיפך ומ"מ אסור בשניהם לד"ה:
ט סָעִיף י ס"י כשקורא כו'. ירושלמי פ"ק ר"ש בר נחמני כד הוי נחית לעיבורה הוי מקבל גבי ר' יעקב גרוסה והוה ר"ז מיטמר ביני קופייא משמענא היאך הוי קרי ק"ש ושמע דהוה קרי וחזר וקרי עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה ותי' בסמ"ק משום שכופל כל הפרשה אבל בה"ג כ' דוקא על מטתו וכ"כ הג"מ וז"ש כשקורא כו' כל הפרשה כו':
י סָעִיף יא ס"יא ויש כו'. דשמא שם ג"כ לא היה אומר פ' ראשון מהרי"א: האומרים כו'. ואין לחלק בין יחיד לצבור דהא בירושלמי אמרינן איפכא שם הד"ת בציבור אבל ביחיד תחנונים אלא שהטור כ' כיון שבגמ' לא חלקו אין לחלק ועמ"א:
יא סָעִיף יב ס"יב ה' הוא האלהים כו'. דהרי ב"פ מצינו בפסוק: י"א כו'. טעמו ממ"ש אמן אמן. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כו' וצ"ע שהרי בנחמיה ח' כתיב שענו ב' פעמים אמן וא"א לו' דב"פ קאי על כל העם שענו דהרי כתיב בד"ה ויאמרו כל העם אמן כו' אבל בירושלמי סוף מגילה איתא להדיא שלא לענות ב"פ אמן כמ"ש שם ודכוותה אמן אמן שמע שמע וצ"ע ועמ"א:
יב סָעִיף יד ס"יד צריך כו'. עיין בה"ג וס"ל לטור דה"ה לדידן בין ועד לואהבת אבל הרוקח פי' בין אחד לברוך וכמ"ש בהג"ה: ויש כו'. כן פי' התוס' שם הא דר"מ הנ"ל וכ"כ רוקח: ובין כו'. רוקח ושעל כ"ז אמרו לא היו מפסיקין וכמ"ש כדי כו'. ודעת ש"ע כפירש"י וב' הפירושים איתמר בירושלמי שם כיצד היו כורכין את שמע א"ר אחא אר"ז אר"ל שמע ישראל י"א י"א אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דר"מ רי"א מפסיקין כו' ר' יוסא אמר ר"ש אר"ל שמע ישראל י"א י"א אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך דברי ר"מ רי"א כו':
יג סָעִיף טו ס"טו ובין היום כו'. טור יגמ' חדא נקט:
יד סָעִיף יז ס"יז וכן צריך כו'. ראב"ד מטעם הנ"ל:
טו סָעִיף יט ס"יט צריך ליתן כו' צריך בכל כו'. תוס' שם בשם רי"ף:
טז סָעִיף כב ס"כב אף כו'. וה"ה כו'. ולא הזהירו על ק"ש אלא משום שמסורה לכל ויש בה יחוד שמים רד"ק:
יז סָעִיף יח ס"כג צריך לדקדק כו'. כן פי' מ"ש כל הקורא ק"ש ומדקדק כו' וז"ש בסי"ח ידגיש כו':
יח סָעִיף כד ס"כד צריך כו'. כן פי' תר"י מ"ש בפסחים שם ולא היו מפסיקין שלא היו קורין בטעמים וכ"כ בטור בשם ר"ע שכן פי' בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה אלא שי"ל דל"ד בטעמים אלא כעין טעמים להפסיק במקום הראוי להפסיק וכמ"ש בירושל' וז"ש בהג"ה אבל כו':
יט סָעִיף כה ס"כה כשיאמר כו'. כמ"ש חייב אדם למשמש כו' ופי' בכל שעה שנזכר:
כ סָעִיף כו ס"כו יש כו'. ממ"ש בפסחים בבשכמל"ו שיאמר בחשאי ושם מפני תרעומת כו' מ' דבשאר אין קפידא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.