א בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, וְכֵן מַה שֶּׁנִּצּוֹד בּוֹ, וְכֵן מַה שֶּׁנִּתְלַשׁ בּוֹ, אָסוּר בַּשֵּׁנִי. הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תקי"ג (סָעִיף ה') וְסִימָן תקט"ו.
ב בְּקִדּוּשׁ לֵיל שֵׁנִי יִלְבַּשׁ בֶּגֶד חָדָשׁ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ' כ"ט מֵהִלְכוֹת שַׁבָּת) אוֹ מַנִּיחַ פְּרִי חָדָשׁ וְאוֹמֵר שֶׁהֶחֱיָנוּ; וְאִם אֵין מָצוּי (בֶּגֶד חָדָשׁ אוֹ) פְּרִי חָדָשׁ, עִם כָּל זֶה יֹאמַר שֶׁהֶחֱיָנוּ.
ג אִם חָל יוֹם רִאשׁוֹן בְּשַׁבָּת, אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ, בַּשּׁוֹפָר בְּיוֹם שֵׁנִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְאוֹמְרוֹ אֲפִלּוּ אִם חָל יוֹם רִאשׁוֹן בַּחֹל, וְכֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי הִלְכוֹת שׁוֹפָר).
א סָעִיף א (א) אסור בשני - אע"ג דבשאר יו"ט מותר בשני מכח ממה נפשך אם יום ראשון הוא קודש השני הוא חול ואם השני קודש הראשון היה חול הכא אסור דתרווייהו חדא קדושתא היא:
ב סָעִיף ב (ב) בקידוש וכו' - להוציא נפשיה מפלוגתא משום שי"א שאין אומרים שהחיינו דתרווייהו יומי קדושה אחת היא והרי כבר בירך שהחיינו ביום א':
ג סָעִיף ב (ג) בגד חדש - אף דבסימן רכ"ג ס"ד פסק דבשעת הקנין יש לו לברך התם מיירי כשקנה מלבוש מוכן אז השמחה כשקנאו והכא מיירי שקנה חתיכת בגד ונתן לאומן לתקנו דאז השמחה כשמשתמש בו:
ד סָעִיף ב (ד) פרי חדש - במדינות שאין ענבים מצוין ומביאים ממקומות אחרים ועל פי הרוב הם בוסר אין ליקח אותם שיש בהם ספק ברכה שאינו יודע אם הגיעו לפול הלבן דאז מברכים עליהם בפה"א וגם שהם חמוצים ואין לאכול דברים חמוצים בר"ה וגם מה שלא נגמר פריו אינו סימן טוב [מטה אפרים] ובמעשה רב כתב דאין לאכול ענבים בר"ה (והטעם ע"פ סוד). אם יש לו תירוש חדש יקדש על היין ישן דהוא מצוה מן המובחר וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו או יתן עיניו בו [אחרונים]. עוד כתבו דה"ה אשה בברכת הדלקה ביום שני תלבש בגד חדש או תניח פרי חדש ואז תוכל לברך שהחיינו:
ה סָעִיף ב (ה) עם כל זה יאמר שהחיינו - דאף דקדושה אחת היא מ"מ ב' ימים הם. ויש טועים ליקח אף בשאר ימים טובים פרי חדש וטעות הוא:
ו סָעִיף ג (ו) אם חל יום ראשון בשבת - ר"ל שאז אין תוקעין ממילא יוכל לומר זמן ביום ב' לכו"ע דהא לא אמרו זמן על מצוה זו והוא כעת מילתא חדתא:
ז סָעִיף ג (ז) וי"א לאומרו וכו' - היינו אפילו בלא בגד חדש ופרי חדש משום דהא היום אין יוצאין בתקיעה של אתמול ולא אמרינן יומא אריכתא הוא וה"ה נמי בברכת התקיעה ומ"מ לכתחילה טוב שילבש התוקע בגד חדש בשופר [מ"א וש"א] ועיין בב"י דבמקומו נהגו שלא לברך שהחיינו בשופר ביום ב' אכן אנו נוהגין כהרמ"א. קהל ששלחו לעיר אחרת להביא להם שופר ונתעכב השליח עד סוף יום ב' ור"ה היה ביום ה' וביום וא"ו וכשבא עם השופר כבר התפללו של שבת אבל היה עוד יום גדול אם אין שם בקי לתקוע שלא קיבל עליו שבת עדיין אז יתקע מי שקיבל שבת בלא ברכה ולא יתקע רק תשר"ת תש"ת תר"ת ולא יותר ודוקא אם עוד היום גדול אבל אם כבר הוא בין השמשות אין לתקוע כלל דביום השני אין חיובו לתקוע אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן אבל ביום א' דחיובו מדאורייתא חייב לתקוע ובלי ברכה. ולענין אמירה לעכו"ם אף בבין השמשות דיום א' מותר:
א סָעִיף ב בגד חדש. צ"ע דבסי' רכ"ג ס"ד פסק בשעת הקנין יש לברך וי"ל דהתם מיירי כשקנה מלבוש מוכן אז השמחה כשקנאו (ס) ועסי' קכ"ב ס"ו: אם יש לו תירוש חדש יקדש על היין ישן וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו (ד"מ מנהגים) ואף על גב דמקדשין על תירוש כמ"ש סי' ער"ב ס"ב מ"מ ישן מצוה מן המובחר ועסי' רכ"ה ס"ה ומט"מ כ' שא"צ ליקח בידו אלא יתן עיניו בו:
ב סָעִיף ב יאמר שהחיינו. דאף דקדושה א' היא מ"מ ב' ימים הם עיין בטור וב"ח ויש טועי' ליקח אף בשאר י"ט פרי חדש וטעות הוא:
ג סָעִיף ג ויש אומרים לאומרו. וטוב ללבוש בגד חדש בשופר:
א סָעִיף א אסור בשני. אע"ג דבשא' י"ט מותר בשני מכח ממ"נ הכא אסור דתרווייהו חדא קדושת' היא:
ב סָעִיף ב פרי חדש. דכיומא אריכתא דמי ואיך יאמר שהחיינו על הי"ט ב"פ ביום א' וזה לכתחלה אבל אם אין לו פרי חדש שפיר יאמר שהחיינו כמו בשאר י"ט דאין חילוק ביניהם לר"ה אלא לענין ביצה ומחובר לאסור של זה בזה אבל לא לשאר מילי וטעמא דאף בזמן ב"ד פעמים היו עושים ב' ימים אע"פ שלא היה שם ספק שיום ב' היה עיקר והיו גומרין יום ראשון בקדושה שלא יזלזלו בו לשנה הבאה ולענין זמן אומרים ממ"נ אי ספק הוא או' זמן ואי מנהגא דב"ד סמכינן שיהא היום קודש ולמחר דהא מיום ב' מונין תיקון המועדות והוא עיקר ר"ה: שאלה קהל א' היה להם בער"ה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום ב' והיה ר"ה ביום ה"ו ובשע' שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת: תשובה נעתיק דברי המרדכי פ' ב"מ וז"ל אוקימנא מתני' דספק חשיכה מערבין ע"ח ופר"י ור"ח וכ"פ בהדיא בירושלמי וה"ה ערוב תבשילין ספק חשיכה מערבין ופסק רבינו יואל וה"ה לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם הוא יום דעניית ברכו היא כתקיעת שופר וקודם ספק חשיכה היו מקבלין שבת ותוקעין כדי להוסיף מחול על הקדש ואפ"ה מתיר בע"ש לערב ע"ח בספק חשיכה וה"ה אחר ענית ברכו. ושוב מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן והביא ראיה ממ"ש רבינו יואל ומקצת תלמידיו אסרו ואמרו דיש חילוק בין קבל עליו שבת ללא קבל וחזר הרב ואסר והביא ראיה מהתוספתא בסוכה התחיל לתקוע שלישית אפי' מיחם בידו מניחו על הארץ ואלו גבי ספק חשיכה תנן מערבין וטומנן ש"מ חומר בקבלה מבספק עכ"ל. ואיני כדאי להכריע אבל תמוה לי הוכחה זו ממה דק"ל מן התוספתא דלק"מ דבמשנתינו אמרינן וטומנין את החמין דהיינו הטמנה לחוד לא בשום בישול אבל ההיא דתוספתא מיירי להשים המיחם על האש לבשל דזה אסור אחר תקיעת שופר שלישית ותדע שהרי בפ' ב"מ דף ל"ח אמרינן וקדירות מונחות על הכירה התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק והטמין המטמין הרי דהטמנה מותר אחר תקיע' ג' וכאן אמר דמניח המיחם על הארץ אחר תקיעה ג' אלא ע"כ דיש חילוק כמ"ש ובא"ח סי' שמ"ב מביא ב"י בשם הרמב"ם כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהם בין השמשות אלא בעצמו של יום אבל בין השמשות מותרים והוא שיהא שום דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשו' לעלות באילן להביא שופר כו' אבל אם לא היה שם דוחק או מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי אע"פ שאין איסור הפרשת מעשר בשבת אלא משום שבות אבל מעשרין את הדמאי עכ"ל הרי דאמר שאין איסור שבות אלא בעצמו של יום משמע אבל לא בתוספת שמוסיף ומקבל על עצמו קדושה יתירה ולפי הנראה דאף אותן דלעיל שמחמירין בקבלה יותר מספק חשיכה מודי' כאן דקבלה קיל טפי דדוקא לעיל לענין מערבין שהוא דבר רשות חמור קבלה טפי דכיון שהוא מקבל על עצמו קדושה נוספ' ויש לו רשות ע"ז ואפי' חיוב איכא ע"כ ודאי חל עליו איסור של שבת עצמו משא"כ בספק חשיכה ולא קיבל אלא שהקדושה חלה ממילא יש סברא לקולא דשמא לא הגיע זמן הקדושה עדיין אבל כאן דלדבר מצוה כגון תקיעת שופר וכיוצא הסברא להיפך דבספק חשיכה יש לאסור דשמא לילה הוא משא"כ בקיבל עליו ואוסר על עצמו האיסורים של שבת ודאי יש סברא לומ' דאדעתא דהכי לא קיבל עליו דזה ודאי שכל אדם ניחא לקיים מצות הקב"ה ואלו היה יודע שיכול אח"כ לקיים מצוה של חובת היום לא היה מקבל עליו קדושת שבת וזה הוה כמו קבלה בטעות לענין יום המעונן דלא הוה קבל' כמ"ש בסי' רס"ג דמה לי טעות דמעונן או טעות דקיום המצו' בשניהם אלו ידע האמת לא היה מקבל עליו א"כ כיון שמותר בין השמשות בשבות לא גזרו בזה בזמן פשיטא דלא גזרו קודם בין השמשות כל שהוא לדבר מצוה ונראה עוד דאפי' היה יודע שיביא שופר אח"כ ואפ"ה קיבל עליו שבת דל"מ ליה לאפקועי החוב של שופר דקבלה שלו (לא) עדיף משבועה וקי"ל אין שבוע' חלה לעבור על המצוה והמחמיר במרדכי בקבלה היינו ברשות ואין דבר זה סותר מ"ש בא"ח לענין ש"ע דאם קבל עליו קדושת ש"ע יכול לאכול אחר כך קודם ליל' בלא ברכת סוכ' ולא כרש"ל בתשו' כמוזכר שם שאני סתם דאין חובת מצות סוכה עליו כדי שתאמר דקבל' שלו הוא נגד המצו' דהא אי בעי לא אכיל כלל ויהיה בשב ואל תעש' משא"כ כאן בשופר דחיובו בקום ועשה וקבלתו מבטלת ולאו כל כמיניה כ"ש כאן דשוגג הוה דלא ידע שיהיה שופר כאן: כל זה אני כותב לרוחא דמלתא אבל נראה ראייה מפורשת לנדון דידן מדין מילה ביו"ד סי' רס"ב שהביא ב"י שם בשם סמ"ג וז"ל אין תלוי בתפלה כלל אם קבלו שבת מבע"י לא להקל ולא להחמיר עכ"ל. וע"כ ה"פ בין להקל ולדחות שבת דהיינו שנולד בשב' אחר תפלת ערבי' כגון שיש עוד יום אחר התפל' לא אמרי' שכבר עשאו ליל' ויהי' נימול דוקא ביום א' לא בשבת קמ"ל דלא אזלי' בתר התפל' וימול בשב' ואין להחמיר כגון אם נולד בע"ש אחר קבלת שבת בתפלה לא אמרי' שעשאו ליל' וימול בשבת אלא הוי כאלו לא התפלל של שבת ולא ידחה שבת וא"כ ה"ה ממש האי דינא דאם לא היה אפשר למול ביום ו' עד סופו וכבר התפלל של שבת ועדיין יום הוא ואז יכול למולו דבזה חייב למולו ולא משגחי' בתפל' שעשאו שבת דמה לי שבת הבא לענין למולו בשבת ומה לי בלא יכול למול עד סוף היום והטעם המצו' לא תלוי' בתפלתו לדחות המצוה בשעת'. ול"ד למ"ש ביו"ד סי' ת"ב בש"ע דמי שהתפלל ערבית דלא יתחיל אז האבילות מטעם דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי דשם הוה חומרא דמה בכך שלא יתחיל עד יום מחר וכן לענין ז' נקיי' דלא תתחיל למנות עד יום מחר אם התפללו כבר ערבית אע"פ שעדיין יום היינו ג"כ מצד החומרא ובאמת בדיעבד מהני כדאי' שם. כלל הדבר בזה שבמקום שיש חיוב מצוה בההיא שעתא אין קבלת שבת של זה מועיל לבטל חובת המצו' ההיא כיון שא"א בע"א לקיים המצוה כדינא נמצא בההיא דשופר ומילה שזכרנו חייב לתקוע ולימול באותו זמן שיש עוד יום אפי' אם התפלל כבר ערבית של שבת אלא דנ"ל דעכ"פ יש כאן ב' מילי דסתרי אהדדי דהכל יודעים בינינו שאין תוקעים בשבת והוא עשאו כבר שבת וכיון דברכו' אין מעכבין ע"כ יתקע בלא ברכה אבל במילה אין כאן סתרי אהדדי דהא שייכא מילה אפי' בשבת אם היא בזמנה וא"ל הא גם בשופר יש סתרי אהדדי דהא אין תוקעין בשבת הא ל"ק דודאי לא מבטלי' מצוה בזמנ' בשביל סתרי אהדדי דזה לא אמרי' אלא באינו תלוי המצו' באותו הזמן ותו דגם בשבת אין איסור לתקוע דחכמה היא ואינה מלאכ' כדאי' בגמ' אלא דאין לתקוע בשבת משום גזירה שמא יטלטלנו ברה"ר וכל שהוא תוקע דרך רשות אין חשש זה וא"כ זה התוקע בסוף לא הוי סתרי עם מה שקבל בשבת עליו דאפשר דדרך רשות הוא תוקע ואין הסתירה מוכחת משא"כ בברכת התקיעה הוי ודאי סתרי כנ"ל ברור בהאי מלתא: אח"כ ראיתי בתוספ' פ"ה שהביא המרדכי שזכרתי ויש בו נוסח אחר וז"ל שלישית להבדיל את העם כו' נטל לקרות מעבירין ממנו תבשיל מגבי כירה וטומנין לו מיחם ומדליקין הנר גמר מלקרות אפי' מיחם בידו אין טומנין אלא מניחו בארץ אפי' נר בידו עכ"ל. והך מלקרות פי' מלתקוע וכ"ה בסמ"ג בהל' שבת ונ"ל כיון שמדמה טמינת חמין להדלקת הנר (ובגמ' שלנו אמר ספק חשיכה) דאין מדליקין הנרות ואפ"ה טומנין החמין משמע שגם טמינת חמין דתוספתא הוה מלאכה חמורה והיינו שטומנים תבשיל צונן בענין שעדיין לא נתבשל וטומנין אותו שאח"כ יתבשל כדרך הטמנה שלנו נמצא דאין קושית של תלמידים הנזכרים שם קושיא כלל דמה שנזכר טומנין את החמין היינו חמין מבושלים אלא שטומנים שלא יצטננו וזה מותר דוקא בספק חשיכ' לא קודם לזה ואין שום הוכח' מזה לחלק בין קבלת שבת לספק חשיכה כנ"ל דוד הוא הקטן הלוי:
א סָעִיף ב חדש. ויש טועים ליקח אף בשאר י"ט וטעות הוא דר"ה קדושה אחת היא. אם יש לו תירוש חדש יקדש על היין ישן וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו או יתן עיניו בו מנהגים עמ"א. והאר"י ז"ל כתב דר"ה דינו כשאר י"ט בזה ע' כוונות:
ב סָעִיף ג אפי'. וטוב ללבוש בגד חדש בשופר מ"א. קהל א' היה להם בערב ר"ה שופר ובאו שודדים וגזלו אותם ונטלו גם השופר ושלחו הקהל לקהל אחר לשלוח להם שופר ונתעכב השליח מחמת אונס ולא בא עד סוף יום שני והיה ר"ה ביום ה' ו' ובשעה שבא השופר כבר התפללו של שבת אבל עדיין היה יום גדול מהו לתקוע בעת ההיא ולא נחוש לשבות דאין תוקעין בשבת העלה הט"ז בפלפולו דמותר לתקוע בלא ברכות דברכות אינן מעכבות עיין שם באורך והיד אהרן כתב עליו דיש לפקפק לדינא:
א סָעִיף ב (ס"ק א) בגד כו' מלבוש מוכן. אבל כשצריך לאומן לתקנו אז השמחה כשגמרו כצ"ל וכיון דברכת שהחיינו תלי' בשמחת הלב. לכן כה"ג אין לברך בשעת הקנין וקבעו זמנו בשעת לבישה: ועסי' כ"ב כצ"ל. וכ' שם דאם קנה בגד ונתנו לאומן ועשה לו ממנו מלבוש של ד' כנפות שחייב בציצית יש לברך בשעה שמתקן בו הציצית ולא ימתין עד שעת הלבישה. ולכן מסופקני אם בר"ה כה"ג יש להמתין בברכת שהחיינו עד שעת לבישה בליל ב' דר"ה: וראיתי בספר א"ר שכ' וז"ל וה"ה נשים בשעת ברכת הדלקה (תלבש בגד חדש. או) תניח פרי שיניח הבעל אח"כ בקידוש עכ"ל. וזה כמה שנים קיימתי כן מסברא. ועכשיו הדרני בי דהא קי"ל דצריך לברך שהחיינו בשע' אכילה והא א"א לאשה לאכול הפרי אז בשעת הדלקה שמדלק' בלילה קודם קידוש. ומה"ט כ' מ"א בס"ק ג' בשעת תקיעה וטוב ללבוש בגד חדש ולא הזכיר מפרי חדש. דגם אז א"א לאכול ואע"ג שכ' רמ"א סי' רכ"ה סעיף ג' דמי שבירך בשע' ראיה לא הפסיד. מ"מ הא כ' מ"א שם בשם סמ"ק דדוקא אי נהנה בראייתו וע"ש בהרב"י מבואר יותר (ולענ"ד אם לא נהנה אפי' דיעבד לא יצא דברכת שהחיינו באה על שמחת הלב כמ"ש שם) וגם את"ל שנהנה בראיית הפרי מ"מ צ"ל שלא ראתה הפרי ההיא עד שעת הדלק' דאם ראתה כבר באנו למחלוקת האגור והר"מ וסמ"ק שהביא רמ"א סי' רכ"ה ס"ג. ומ"א ס"ק ט' אם יברך על ראיה שניה (וכן לדידן אם לא בירך באכילה א' אי יברך באכילה שניה). ואם כן מאי הועלנו לצאת ידי מחלוקת הפוסקים אם יברך זמן בליל שני של ר"ה ובאנו לידי מחלוק' אחרות וגם באיש אי נוהג לקדש קודם הנטילה. דעתי העניה נוטה לאכול הפרי מיד אחר הקידוש וברכ' שהחיינו קודם נטילה. דהא באנו לצאת ידי האומרי' דאין לברך זמן בליל שני. א"כ שהחיינו לא בא אלא בשביל הפרי ואיך יפסוק בין שהחיינו בנטילה וברכה וברכת המוציא. אבל המקדשים לאחר נטילה צריך להמתין באכילת הפרי עד אחר אכילת המוציא. דא"א לאכול קודם. וזה צ"ל דלא מיקרי הפסק: אם י"ל תירוש כו' וע"ס רכ"ה ס"ה דאם בירך שהחיינו על ענבים יש מחלוקת הפוסקים אי יברך שוב שהחיינו על התירוש:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) יאמר כו' דאף דקדושה אחת כו' ויש טועים כו' ר"ל דוקא בשאר י"ט ליכא ספיקא ואליבא דכ"ע צ"ל זמן בליל שני וא"צ לפרי חדש. דהא אע"ג דאנן בקיאים בקביעא דירחא ויומא קמא עיקר. מ"מ מנהג אבותינו בידינו והם היו עושים שני ימים מספק והיו צריכים לברך זמן בליל שני. דשמא יום א' היה חול ולא יצא בזמן שבירך בליל א' וצ"ל בליל שני. משא"כ בר"ה דאף למנהג אבותינו לא היו עושים שני ימים מספק. אלא דגם בב"ד היו עושים לפעמים ב' ימים והוי ב' ימים כיומא אריכתא. ויצא בזמן שבירך בליל א'. לכן ס"ל לכמה פוסקים דאין לברך זמן בליל שני של ר"ה. והיינו מדתנן בראשונה היו מקבלים עדות החודש(כל יום שלשים של אלול)כל היום ואם באו עדים אפי' לעת ערב היה אותו יום ל' קדש ולמחר חול. ואם לא באו עדים עד למחרת היה מחר קודש ולמפרע אתמול היה חול (אלא דלא אירע כן דמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר) פעם א' נשתהו עדים לבא. ועי"ז אירע קלקול ללוים בשיר של תמיד בין הערבים דבחול היו אומרים שירה אחרת ובי"ט שירה אחרת. לכן התקין ריב"ז שאם יבאו עדים אחר מנחה שוב לא יקבלו עדותן ויהיה אלול מעובר ויהיה מחר קדש. וימנו המועדים מיום המחרת. ואעפ"כ יגמרו יום ראשון בקדו' שלא יזלזלו בשנים הבאות ביום שלשים. ולאחר החורבן דל"ל לקלקול לוים בשיר בעו"ה התקין ריב"ז שיהיו מקבלים העדים אפי' אחר מנחה. ומ"מ מודה ריב"ז שאם באו מן המנחה ולמעלה ניהו שהיו מקבלים עדותן והיה היום קודש והיה מונין המועדים מיום ל'. מ"מ היו נוהגים גם מחר קדש. והיו ב' ימים קדושים לכן אפי' אחר החורבן ביצה שנולדה ביום א' דר"ה גם ביום ב' אסור אע"ג דבב' י"ט של גליות מותר בשני ממ"נ דהא חד יומא חול. וכן דבר שנתלש ממחובר ביום א' דר"ה אסור גם ביום ב'. כיון דלפעמים היו שני הימים קדושים ולא משום ספק הויין שני הימים כחד יומא אריכתא ולכן ס"ל דא"ל זמן בליל שני. אבל רש"י ס"ל די"ל זמן בליל שני דניהו דהוה כיומא אריכתא לענין ביצה ומחובר מ"מ לענין זמן מנהג אבותינו בידינו כמו שהיו נוהגים קודם החורבן. דהא מה"ט מודה ריב"ז דאף לאחר החורבן יש לנהוג קדושה גם ביום שני אף שקיבלו העדים אחר מנחה ביום א'. משום דכן היו נוהגים קודם החורבן וכיון דקודם החורבן אם לא באו עדים עד אחר המנח' שהיו נוהנים אותו יום קודש ולמחר קודש. מ"מ היה יום שני עיקר והיו מונין המועדות מיום שני דהא לא קבלו העדים ביום א'. וא"כ ודאי היו צריכים לברך זמן בליל שני. ה"ה לדידן יש לברך זמן בליל שני עכת"ד הב"ח:
א סָעִיף א ס"א ביצה. עבה"ג ובעירובין ל"ט א': וכן מה. שם ב': וכן מה שנתלש. נלמד מהנ"ל וע' תוס' ורא"ש פ"ג דביצה:
ב סָעִיף ב ס"ב בקידוש כו'. להוציא נפשיה מפלוגתא משום שי"א שא"א שהחיינו משום דקדושה א' היא כנ"ל ס"א: ילבש. פ"ט דברכות: או כו'. פ"ג דעירובין ומברך על הראיה וכן מפורש בירושל': ואם אין כו' עכ"ז. שכן הכריחו שממ"נ אומרים שאם מחמת ספק ה"ה כשאר י"ט של גליות ואם מחמת מנהג ב"ד כשהיו באים מן המנחה ולמעלה מיום שני היו מונין והוא העיקר ועתוס' די"ט ה' ב' ד"ה מי. לכך נראה כפי' ר"ח כו' וי"ל דה"פ כו'. ועריב"ש ס"י וע' תוס' דמנחות ק' ב' ד"ה שני כו' ונראה כו':
ג סָעִיף ג ס"ג אם חל כו'. דאז אומרים לכ"ע כנ"ל ואע"ג דבס"ב כ' ואם אין כו' כ' בב"י דהעולם נהגו שלא לברך בשופר: וי"א. כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.