א צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת בְּמִנְחָה קֹדֶם סְעֻדָּה הַמַּפְסֶקֶת. הַגָּה: וְיָחִיד אוֹמְרוֹ אַחַר שֶׁגָּמַר תְּפִלָּתוֹ, וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמְרוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה (טוּר).
ב אֵין צָרִיךְ לְפָרֵט הַחֵטְא; וְאִם רָצָה לְפָרֵט, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִם מִתְוַדֶּה בְּלַחַשׁ, נָכוֹן לְפָרֵט הַחֵטְא. הַגָּה: אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם, אוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁחוֹזֵר הַתְּפִלָּה, אֵין לְפָרֵט הַחֵטְא; וּמַה שֶּׁאוֹמְרִים עַל חֵטְא בְּסֵדֶר א' ב' לֹא מִקְרֵי פּוֹרֵט, הוֹאִיל וְהַכֹּל אוֹמְרִים בְּשָׁוֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּנֻסַּח הַתְּפִלָּה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ג צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת מְעֻמָּד; וַאֲפִלּוּ כִּי שָׁמַע לֵיהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְהוּא הִתְוַדָּה כְּבָר, צָרִיךְ לַעֲמֹד. הַגָּה: וְיַחֲזֹר וְיִתְוַדֶּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר (רַ"ן פ"ב דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה). וְעִקַּר הַוִּדּוּי הוּא אֲבָל אֲנַחְנוּ חָטָאנוּ (טוּר).
ד עֲוֹנוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר, וְלֹא שָׁנָה עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ הָכֵי יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶם.
ה בִּתְפִלַּת מִנְחַת עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ חוֹתֵם בַּוִּדּוּי שֶׁאַחֲרֶיהָ. הַגָּה: וְאֵין הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַחֲזִיר הַוִּדּוּי בְּמִנְחָה, אֶלָּא מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כְּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה (טוּר וּמָרְדְּכַי עססי' תרי"ד); וְאֵין אוֹמְרִים אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ (עַיֵּן ססי' תר"ד) וְכָל שֶׁכֵּן תַּחֲנוּן.
ו כָּל הַקָּהָל לוֹקִים מַלְקוֹת אַרְבָּעִים אַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יִתֵּן אֶל לִבּוֹ לָשׁוּב מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. הַגָּה: וְנָהֲגוּ שֶׁהַנִּלְקֶה אוֹמֵר וִדּוּיִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּלְקֶה, וְהַמֻּלְקֶה אוֹמֵר: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגו', שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים שֶׁהֵם ל"ט תֵּבוֹת כְּנֶגֶד ל"ט מַכּוֹת (מִנְהָגִים); וְנָהֲגוּ לְהַלְקוֹת בִּרְצוּעָה כָּל דְּהוּ, דְּאֵינוֹ רַק זִכָּרוֹן לַמַּלְקוֹת; וְיִקַּח רְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר: יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ (יְשַׁעְיָה א, ג) (כָּל בּוֹ); וְהַנִּלְקֶה לֹא יַעֲמֹד, וְלֹא יֵשֵׁב, רַק מֻטֶּה (מִנְהָגִים) פָּנָיו לַצָּפוֹן וַאֲחוֹרָיו לַדָּרוֹם (מַהֲרִי"ל). יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ מְכַפֵּר אֶלָּא עַל הַשָּׁבִים הַמַּאֲמִינִים בְּכַפָּרָתוֹ, אֲבָל הַמְּבַעֵט בּוֹ וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ: מַה מּוֹעִיל לִי יוֹם כִּפּוּר זֶה, אֵינוֹ מְכַפֵּר לוֹ (רַמְבַּ"ם פ"ג מֵהִלְכוֹת שְׁגָגוֹת).
א סָעִיף א (א) קודם סעודה המפסקת - שמא יארע לו דבר קלקלה בסעודה שיחנק או שתטרף דעתו ולא יוכל להתודות אח"כ ויש פוסקים שסוברין שצריך להתודות גם אחר אכילה קודם חשיכה וראוי להחמיר כדעה זו (של"ה) וכן נהגו בזמנינו שאומרים אז תפלה זכה:
ב סָעִיף א (ב) ויחיד אומרו אחר שגמר תפלתו - ר"ל בין עיו"כ במנחה ובין ביוה"כ אימתי שמתודה אומרו אחר שגמר תפלתו קודם אלהי נצור:
ג סָעִיף א (ג) אומרו ביום כיפור - אבל במנחה כשחוזר התפלה אינו אומר כלל הוידוי כדלקמן בס"ה בהג"ה:
ד סָעִיף א (ד) בתוך התפלה - ר"ל שכוללו בתוך הברכה האמצעית:
ה סָעִיף ב (ה) א"צ לפרט - אלא כשיאמר סתם חטאתי יצא ידי מצות וידוי:
ו סָעִיף ב (ו) הרשות בידו - הנה מדכתב אח"כ ואם מתודה בלחש משמע דרישא איירי במתודה בקול רם ואף דהרמ"א כתב בהג"ה דבקול רם אין לפרט החטא משמע דאיסורא נמי איכא התם מיירי בחטא שאינו מפורסם לרבים ומפני שאין זה כבוד המקום שמגלה לרבים שחטא כנגדו אבל בחטא המפורסם לרבים רשות בידו לפרטו ברבים אפילו בקול רם:
ז סָעִיף ב (ז) בלחש נכון לפרט - ובזה אין חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם דהכל גלוי לפני המקום:
ח סָעִיף ב (ח) החטא - כדי שיתבייש יותר כשמזכיר חטאיו ואכתי מקרי כסוי חטאה כיון שאינו נשמע לבני אדם:
ט סָעִיף ב (ט) אין לפרט החטא - מדסתם משמע דאפילו בעון שבין אדם לחבירו ג"כ אסור:
י סָעִיף ג (י) מעומד - דהכי הוי דרך הכנעה טפי ומתודה בלב שלם וטוב שישחה כמו במודים ולא יסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול ואם סמך צ"ע אם יחזור ויתודה [פמ"ג] והעמידה צ"ל עד אחר על חטא שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות ב"ד:
יא סָעִיף ג (יא) והוא התודה כבר - מלשונו משמע דדעתו דכיון שהתודה כבר בעצמו א"צ פעם שני לחזור ולהתודות אלא לשמוע מש"ץ כשאר חזרת הש"ץ והרמ"א בשם הר"ן פליג ע"ז וס"ל דצריך לחזור ולהתודות וכן פסק בעיטור ומאירי וכן המנהג בזמנינו. בעל חטא צריך לומר בסתר ובגלוי בשגגה ובזדון [דה"ח] משום דיש להקדים הקל לחמור ובמטה אפרים מסיק דאין לשנות מן הנוסח הכתוב בסידורים דאין כדאי להוציא עצמו מן הכלל בשביל זה וכ"א לא ישנה ממנהג מדינתו. אין לדבר בשעת הוידוי ואפילו באמירת על חטא אכן לענות קדיש וקדושה יש לפסוק אפילו באמצע אשמנו. בשעת אמירת הוידוי כשמזכיר החטא יכה באגרוף על החזה או על הלב כלומר אתה גרמת לי שאחטא [אחרונים]:
יב סָעִיף ג (יב) אבל אנחנו חטאנו - וה"ה שצריך לומר ג"כ עוינו פשענו אלא שנהגו לומר גם שארי דברים כגון מה נאמר לפניך וגו' ואתה יודע רזי עולם ועל חטא:
יג סָעִיף ד (יג) אפ"ה יכול וכו' - אף בין אדם לחבירו גנב וגזל וכדומה אע"פ שמחל לו והשיב את הגזילה מ"מ מתודה ביוה"כ לעולם דמ"מ בין אדם למקום חטא אבל אם הקניט חבירו בדברים או עני המהפך בחררה י"ל כה"ג כיון שביקש מחילה מחבירו והתודה ביו"כ א' א"צ להתודות ביו"כ שנית [פמ"ג]:
יד סָעִיף ד (יד) לחזור ולהתודות - ובגמרא קאמר הרי זה משובח משום שנאמר וחטאתי נגדי תמיד:
טו סָעִיף ה (טו) בתפלת מנחת וכו' - לאפוקי מדעת רש"י דס"ל דכל שהוידוי סמוך לתפלה יכול לחתום בא"י האל הסולחן וה"ה בכל תפלת יו"כ אינו חותם בוידוי שאחריה ונקט תפלת מנחה משום דבזה הסימן איירי בתפלת המנחה:
טז סָעִיף ה (טז) אינו חותם וכו' - ואחר אלהי עד שלא נוצרתי שהוא ג"כ כעין וידוי יאמר אלהי נצור לשוני וכו'. אותן האומרין תמיד יהיו לרצון מיד אחר התפלה קודם תחנונים ה"ה כאן יאמר יהיו לרצון קודם שמתחיל לומר אלקינו ואלקי אבותינו תבא לפניך תפלתנו וכו':
יז סָעִיף ו (יז) ארבעים - לאו דוקא אלא ל"ט [מ"א]:
יח סָעִיף ו (יח) שמתוך כך וכו' - דבאמת אין מלקות מועיל בזה"ז דאין לנו סמוכים וגם אין חייב מלקות דליכא התראה אלא דעושים כן שמתוך כך ישוב וכו':
יט סָעִיף ו (יט) וידויים - ג"פ אשמתי ובגדתי וכו' [ד"מ]:
כ סָעִיף ו (כ) כל דהו - אע"פ שדינה ברוחב טפח [מ"א] וה"ה דלוקה רק מכות קלים:
כא סָעִיף ו (כא) פניו לצפון וכו' - י"א שה"ה איפכא פניו לדרום ואחוריו לצפון ובא רק לאפוקי שלא יהא אחוריו למזרח או למערב שהם מקומות שהשכינה שרויה שם אבל הט"ז כתב דוקא יהפוך פניו לצפון שעיקר חטאת האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה ע"כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא ע"כ וכן נוהגין:
א סָעִיף א קודם סעודה. שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ולא יוכל להתודות:
ב סָעִיף ב ואם רצה לפרט. משמע דאיירי אפי' בקול רם ונ"ל דדוקא בחטא מפורסם אבל בחטא שאינו מפורס' לכ"ע אסור לאומרו בקול רם כדכתיב אשרי נשוי פשע כו' (וכמ"ש בהג"ה) דודאי אמוראי לא פליגי אתנאי וכ"ה בסוטה דף ל"ב שתקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה המתודים על חטאם אלא דריב"ב ס"ל דלפני המקום צריך לפרט החטא בוידוי ור"ע ס"ל אף לפני המקום א"צ לפרט ובזה אין חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם דהכל גלוי לפניו ע' בגמרא ובב"ח דלא כב"י וק' מ"ש רש"י בחולין ספ"ב דאי איתא דחטא בשוגג קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ"ל והא בקרא כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וחטא היינו שוגג, וע"ק דבסוטה אמרינן שלא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שלא לביישו, וי"ל דש"ה כיון דאמר לשם חטאתי חזינא שאינו מתבייש וצ"ע:
ג סָעִיף ב בלחש. ומ"ע סי' ק"ב כתב דש"ץ שמתפלל בעד רבים צריך להשמיע לרבים ואם מנמיך קולו גוערין בו [כ"ה]: בע"ח יאמר בסתר ובגלוי בשגגה וזדון [ש"ל] וכן נראה דצריך לבקש על הקל תחלה, ומיהו צ"ע דא"כ לא יהיה כסדר א"ב לכן נ"ל כיון דאמרינן חטאנו בגלוי ובסתר אנו מבקשים על שניהם כאחד כדאית' בתמור' פ"ה וברמב"ם הגי' בגלוי לבד וכן בזדון לבד: סדר הוידוי בע"ח עולה חטאת עולה ויורד אשם ודאי ותלוי מכות מרדות מלקות מית' כרת מיתת ב"ד [מהרא"י] ויכה באגרוף על החזה [כתבי האר"י] ובמדרש קהלת איתא שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי: יאמר כפרה לחטאים וסליחה לעונות ומחילה לפשעים [מנהגים ושל"ה בשם רמ"א]:
ד סָעִיף ג מעומד. וישחה כמו במודים [של"ה] ולא יסמוך כמ"ש רסי' תקפ"ה:
ה סָעִיף ג אבל אנחנו חטאנו. פירוש כאן מתחיל הוידוי עד אחר אשמנו [של"ה] ופשטא דתלמודא משמע דא"צ יות' דא"צ לפרט בחטא ואחר כוונת הלב הן הדברים, אין לדבר בשעת הוידוי [הגמ"נ]:
ו סָעִיף ד יכול לחזור. ובגמ' קאמ' ה"ז משובח שנא' וחטאתי נגדי תמיד:
ז סָעִיף ה בתפלת מנחה כו'. אחר אלהי עד שלא כו' יאמר אלהי נצור [ד"מ], כתב של"ה ראוי להחמיר להתודות אחר אכילה קודם חשיכה הרמב"ן:
ח סָעִיף ו מלקות מ'. לאו דוקא אלא ל"ט:
ט סָעִיף ו שמתוך כך כו'. כלומר דבאמת אין מלקות מועיל בזמן הזה דאין לנו סמוכים וגם אין חיוב עכשיו מלקות דליכא התראה אלא שעושים כן שמתוך כך ישוב כו' [ב"י] וע' בתשובת ר"ל חביב שהאריך בענין הסמיכה והמלקות בזמן הזה ולכ"ע בח"ל ליכא סמוכים, וכתוב בכתבים שהאר"י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד' מלקיות נגד ד' אותיות השם ואח"כ טבל לקיים באנו באש ובמים עכ"ל ועמ"ש סי' תר"ו ובמקצת ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן:
י סָעִיף ו כל דהו. כלו' אף על פי שדינה ברוחב טפח:
יא סָעִיף ו של עגל. כיון דזה בא לעורר לב האדם שידע קונהו עבדי' ליה וא"צ בי' רצועות של חמור כיון שנתעורר בזה די לו:
יב סָעִיף ו פניו לצפון. נ"ל דה"ה איפכא עסי' ג' ס"ה עיין הגמ' דיומא ובתוס' שבועות דף י"ג ובראש ספר י' מאמרות בענין כפרת יה"כ:
א סָעִיף ב אין צריך לפרט החטא. בטור כ' תחל' הפלוגתא אם צריך לפרט החטא והכריע כרע"ק שאין צריך לפרט ואח"כ כ' עונות שהתוד' עליה' ולא שינה כ' הרי"ץ גיאות שאין להתודות אלא אם גנב או גזל והתוד' עליהם בשנ' שעברה יאמר במקום גנבתי געלתי שהוא דרך כלל וה"מ כשמתפלל בינו לבין עצמו אבל כשאומ' עם הציבור אין לחוש שא"א שלא יהא א' מהצבור שגנב או גזל וא"א כ' שיכול להתודות עליהם אע"פ שלא שינה בהם עכ"ל. וק' דבריו אהדדי דבסוף דבריו משמע שצריך לפרט דאפי' להרי"ץ גיאות עכ"פ צ"ל בפעם א' גנבתי וברישא כ' שאין צריך לפרט ונרא' לי דיש חילוק בזה דברישא מיירי שאין ברור לו שום חטא בבירו' אלא או' הוידוי סתם מה שרגיל האדם כל השנה לעשות ואם זה לא עשה מ"מ חבירו עשה וכל ישראל ערבים זה בזה. בזה הכריע שא"צ לפרט אבל בסיפא מיירי בעבירות שהוא עשה בעצמו ובזה כ"ע מודים דצריך לפרט אותו החטא אלא פליגי בוידוי שניה ומסקנתו שיכול להתודות שנית ולהזכירו ואף בגמרא י"ל דמייתי בברייתא תחלה הפלוגתא בהתודה כבר ולא שנה ואח"כ אמר וצריך לפרט את החטא דר"י בן בבא רע"א א"צ לפרט וק' דמעיקרא ס"ל לתנא בפשיטות דצריך לפרט לד"ה ומאי מתחיל אח"כ דצריך לפרט כו' אלא כדפי' דמעיקרא אמר בבירור לו עצמו החטא דכ"ע מודים דמפרט ואחר כך מיירי במתודה סתם אי צריך לפרט ואע"ג דמייתי קרא דאלהי זהב ושם היה החטא בבירור מ"מ לא חטא כל העם בעגל דהא הרבה לא חטאו בו אלא ודאי מצד הערבות תלה החטא בכולם וראינו מ"מ דמפרט החטא ומיניה ילפי' לכל וידוי שסתם אדם מתודה כנ"ל לדעת הטור:
ב סָעִיף ב הרשות בידו. ק"ל לפ"ז מאי פריך בגמ' על רע"ק דס"ל א"צ לפרט מקרא דויעשו להם אלהי זהב דהא רשות לפרט. ובב"י כ' דלרע"ק עכ"פ יותר משובח מי שאינו מפרט חטאיו ולפ"ז לק"מ דודאי היה ראוי למשה רבינו לעשות ע"צ היותר משובח אבל לפי מ"ש כאן סתם הרשות בידו קשה. וי"ל דפסק כאן דרך פשרה דלר"י בן בבא יש איסור אם לא מפרט ולרע"ק משובח יותר אם לא מפרט הכריע דלכל הפחו' יש רשו' לפרט ולסמוך בזה על ר"י בן בבא וליתן רשו לפרט כנלע"ד דעת הש"ע:
ג סָעִיף ב לא מקרי פורט. צ"ע דהא הטור כתב בפי' דלמאן דסביר' ליה אין צריך לפרט לא לימא על חטא ולא ה"ל לרמ"א לכתוב דלא מקרי פורט דזה משמע אליבא דכ"ע אלא ה"ל לכתוב שי"ל ועל חטא וכמ"ד צריך לפרט:
ד סָעִיף ו פניו לצפון כו'. בלבוש כתב וה"ה איפכא פניו לדרום ולא ממעט אלא שלא יהא אחוריו למזרח או למערב שהם מקומו' שהשכינה שרויה שם. וקשה שהרי אנו כורעים ומשתחוים בי"כ נגד מזרח ולמה לא נעשה כן בוידוי ונ"ל דדוקא אמר שיהפוך פניו לצד צפון שעיקר חטא האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה ע"כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא כנ"ל נכון:
א סָעִיף א להתודות. ויכה באגרוף על החזה והאר"י ז"ל ע"פ ס"ג. ובמדרש קהלת שיכה על הלב וכתב של"ה ראוי להתודות אחר אכילה ג"כ קודם חשיכה:
ב סָעִיף ב הרשות. אפי' בקול רם ודוקא בחטא מפורסם אבל בחטא שאינו מפורסם אסור לאומרו בקול רם. מ"א:
ג סָעִיף ג מעומ'. וישחה כמו במודים של"ה. בע"ח יאמר בסתר ובגלוי. בשגגה וזדון. דצריך לבקש על הקל תחל' ועיין מ"א. סדר הוידוים בע"ח עולה חטאת עולה ויורד אשם ודאי ותלוי מכת מרדות מלקות ארבעים מיתה. כרת מיתת ב"ד מהרא"י. יאמר כפרה לחטאים וסליחה לעונות ומחילה לפשעים. מנהגים ושל"ה בשם רמ"א:
ד סָעִיף ג ויתודה. ואין לדבר בשעת הוידוי. הגמ"נ:
ה סָעִיף ה אינו. ואחר אלהי עד שלא וכו' יאמר אלהי נצור לשוני וגו'. ד"מ:
ו סָעִיף ו ארבעים. האר"י ז"ל לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד' מלקות נגד ד' אותיות הוי"ה ואח"כ טבל לקיים באנו באש ובמים:
ז סָעִיף ו לצפון. וה"ה איפכא פניו לדרום ולא ממעט אלא שלא יהא אחוריו למזרח או למערב שהם מקומות שהשכינה שרויה שם. לבוש ומ"א. וט"ז כתב דוקא יהפוך פניו לצד צפון שעיקר חטא האדם הוא מחמת ממון וכתיב מצפון זהב יאתה ע"כ מכניע עצמו לאותו צד להודיע שמשם בא לו החטא ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) קודם כו' שמא יארע כו' זו היא גירסת הרי"ף: וכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות תשובה וז"ל ומצות ווידוי יה"כ כו' קודם שיאכל שמא יחנק בסעודתו קודם שהתוודה עכ"ל. וכ' הלח"מ שמפרש כן דברי הש"ס שמא יארע כו' ועיין ב"ח. אבל גירסתינו ביומא ד' פ"ז ע"ב שמא תטרוף דעתו בסעודה. ופירש"י מחמת שכרות וכ"כ הר"ן:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) ואם כו' משמע דאיירי אפילו בקול רם. דהא כ' אח"ז ואם מתוודה בלחש כו' משמע דעד השתא מיירי בקול רם. ואפ"ה הרשות בידו לפרט: ונ"ל דדוקא כו' ר"ל דלא כנראה מדברי הרב"י דאפילו באינו מפורסם רשאי לפרט בקול רם. דהא סתם בש"ע ולא חילק בין מפורסם או לא. והיינו לפי שיטתו בספרו ב"י וצריך אני להציע הדברים בקוצר. דאיתא ביומא דף פ"ו ע"ב וצריך לפרט את החטא. שנאמ' אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי ר"י בן בבא ר"ע אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אלא מה שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' כסף וזהב שהרבית להם כו' גרם להם שיעשו אלהי זהב. כ"ה גרסתינו. אבל הרי"ף והרא"ש גרסו ר"ע אומר אינו צריך אלא מה אני מקיים ויעשו להם אלהי זהב כדר"י כו' וכ' הטור דהלכה דאין צריך לפרט כר"ע דהלכה כר"ע מחברו והרמב"ם פסק כריב"ב. וכ' הרב"י שטעמו דרב ע"כ כריב"ב ס"ל דאי' שם. אר"י רב רמי כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח. ל"ק הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם. כיון שאינו מפורסם אשרי וגו' כסוי חטאה. רב נחמן אמר כאן בעבירות שבין אדם לחברו מכסה וגו' לא יצליח דע"י שיגלה רבים יחלו פני מי שחטא לו שימחול לו. וכאן בעבירות שבין אדם למקום ע"ז נאמר אשרי נשוי וגו' ורב ע"כ לא ס"ל כר"ע דהא חטא עגל מפורסם הוי ואפ"ה הוצרך ר"ע לשנויי קרא דויעשו להם אלהי זהב כדרבי ינאי כו' ע"כ צ"ל דס"ל דאפי' מפורסם אין לפרט אע"כ דרב כריב"ב ס"ל לכן פסק הרמב"ם כוותיה ומסקנת הרב"י וז"ל ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש הסכימו לפסוק כר"ע הכי נקטינן ומ"מ נראה שאם רצה לפרט החטא הרשות בידו. דר"ע לא אסר לפרט ולא בא אלא לומר שהוא יותר מאושר מי שאינו מפרט חטאיו. ואפשר דלא אמר ר"ע אלא דמפרט אותו בקול רם אבל בלחש שפיר דמי למפרט כדי שיתבייש יותר ואכתי כסוי חטאה כיון דאינו נשמע לבני אדם עכ"ל הרב"י ועפ"ז פסק פה בש"ע דא"צ לפרט כר"ע ומ"מ אם רצה לפרט בקול רם הרשות בידו ובלחש עדיף טפי שיפרוט כמסקנתו בספרו ב"י אלא שבזה צ"ל שחזר בו ממ"ש בספרו דבקול רם מאושר יותר כשאינו מפרט. אלא דמ"מ אם ירצה יפרט בקול רם אלא דאינו מאושר כ"כ ובש"ע סתם ואם רצה לפרט והיינו בקול רם כמ"ש מ"א הרשות בידו ולא סיים דאם אינו מפרט מאושר יותר משמע דס"ל דבאמת אם אינו מפרט איננו יותר מאושר ממי שהוא מפרט. וכן כתב הט"ז. ואפשר דבש"ע סמך על גירסת הרי"ף והרא"ש שהעתיקו לשון רע"א אינו צריך לפרט כנ"ל ומשמע דבין מפרט או אינו מפרט שוה ואין באחד מאושר יותר מההיפוך. וכ"כ בס' ח"מ וע"ז חלק מ"א אלא בחטא שאינו מפורסם לכ"ע אסור לאומרו בקול רם וכאשר יתבאר: דוודאי אמוראי ל"פ אתנאי לכאורה יש להגיה דאמוראי ל"פ בפלוגתא דתנאי דלהרב"י רב ע"כ כריב"ב ס"ל ולא כר"ע. ורב נחמן דס"ל אפילו מפורסם אין לפרט אלא דוקא חטא שבין אדם לחבירו יפרוט. ע"כ כר"ע ס"ל דלריב"ב הא חטא עגל היה בין אדם למקום. ואפ"ה פרטו משה לדעת ריב"ש אע"כ כר"ע ס"ל. ומפרש לא פרט החטא בעגל כ"א לתת התנצלות לישראל כדרבי ינאי וכמ"ש הרב"י. וזה דוחק דרב ור"נ יהיו כתנאי: אלא דריב"ב ס"ל דלפני המקום כו' ור"ע ס"ל אף לפני המקום כו' ובזה אין חילוק ר"ל דלא כהרב"י דסבירא ליה דפלוגתא דריב"ב עם ר"ע ופלוגתא דרב ור"נ בחדא גווני אלא דרב ור"נ אמרו למילתייהו לכ"ע. דרב ור"נ מיירי במתודה בקול רם. דשומעים הבריות. בזה ס"ל לחלק במפורסם מכסה פשעיו ל"י כדי שיתבייש ויתכפר לו. אבל באין מפורסם לא יפרט כי הוא גנאי. וכמ"ש חציף עלי מאן דמפרש חטאיה ור"נ מחלק בין עבירות שבין אדם לחברו או בינו למקום אבל ריב"ב ור"ע פליגי במתודה בלחש לפני המקום ואין אדם שומע דבזה אין חילוק בין מפורסם לאינו מפורסם דהכל גלוי וידוע לפניו ית'. וגם אין שייך בזה כדי שיתבייש דמה לי אם מפרט או לא בשניהם הבושה שוה לפניו ית' כיון דהכל גלוי לפניו וסבירא ליה לריב"ב דיש לפרט דכן מצינו למשה רבינו ור"ע ס"ל דממשה אין ראיה כדר' ינאי וא"כ אין ראיה דלפני המקום יפרט לכן א"צ לפרט כיון דלא שייך שיתבייש כנ"ל וכיון דפלוגתא דריב"ב ור"ע בלחש א"כ בלחש רשאי לפרט לא מבעיא למאן דפסק כריב"ב דחייב לפרט. אלא אפי' מאן דפסק כר"ע מ"מ רשאי לפרט אלא דר"ע ס"ל דאינו צריך וכמ"ש הרב ב"י לפי שיטתו. אבל בקול רם מזה לא דברו התנאים ויש לפסק כרב דבאינו מפורסם אסור לפרט וכן פסק הראב"ד פ"ב מהל' תשובה ולדעת הכ"מ גם דעת הרמב"ם כן אלא דהרי"ף והרא"ש פסקו כרב נחמן. (אלא דלשון מ"א מ"ש ור"ע ס"ל אף לפני המקום כו' תיבת אף אינו מדוקדק וק"ל): ובב"ח דלא כב"י. ע"ש דגם הב"ח כתב כעין מ"ש המ"א. ולדינא ס"ל כמ"א: וקשה מ"ש רש"י בחולין כו' דתנן התם השוחט בחוץ. ואמר ששוחט לשם דבר הבא בנדר ונדבה כגון לשם עולה. שחיטתו פסולה משום מראית העין דהרואה סובר דעכשיו הוא מקדישה. ונמצא שוחט קדשים בחוץ ויטעו שמותר לשחוט קדשים בחוץ. וגם כשרואים שאוכלין משחיטה זו יטעו דאם שחטו קדשים בחוץ מותר באכילה. ולכן שחיטתו פסולה אבל שחט לשם דבר שאילו בא בנדר ונדבה. כגון לשם חטאת כשרה. דל"ל דמקדישה עתה בתורת נדבה הא אין בא בנדבה ויודעים השומעים שאין בדבריו כלום. ואמר ר' יוחנן שאם היה מחויב חטאת ושחט ואמר לשם חטאת שחיטתו פסולה. דהרואים יאמרו ששחטו לשם חטאתו שמחויב בה. והקשה רש"י. דא"כ אפי' אינו מחויב חטאת תפסל מחשש הרואים שיאמרו שחייב חטאת. ותי' רש"י דזה אין לחוש דא"א דחטא וחייב חטאת קלא א"ל כו': וחטא היינו שוגג. משמע דאפי' שוגג טוב לכסות שלא לפרסם דגם בשוגג איכא חוצפה וגנאי אי מפרסם אע"ג שאירע לו שוגג. דגם בלי דעת נפש לא טוב: וי"ל דש"ה כו' חזינ' דאינו מתבייש ובזה מיושב קושייתו מהאי דסוטה. וגם מקר' דכסוי חטאה י"ל בזה. דהא חזינן דעבר על קרא דכסוי חטאה דהאמר לשם חטאתי א"כ לפי טעותו מפורס' ליה כדי שיתכפר: שם בסוטה א"ל קצת מנ"ל להש"ס דהטעם שלא לבייש דלמא הטעם כדכתיב אשרי וגו' כסוי חטאה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) בלחש כו' דש"ץ כו' צריך להשמיע כו' והיינו כשמתודה כללי דרך א"ב כאשר הוא מסודר בתפלה. אבל לא חטא פרטי. אלא דוקא הוידוי שהכל אומרים בשוה כן הוא שם: דצ"ל על הקל תחלה. וכמ"ש הטור בסימן תקפ"ב כדמצינו בדוד. תחלה אמר שגיאות מי יבין ואח"כ ביקש על הזדונות דכתיב גם מזדים חשוך עבדך. ואח"כ אל ימשלו בי אז איתם. פי' עבירות החזקו' ומביא משל לזה א"ר אבא כותים הללו יודעים לבקש על הפתחים תחלה אומרים תן לי מעט מים ונותנים לו תנו לי בצל א' נותנים לו. אומר בצל בלא פתא נסיב לבא. כך הצדיקים יודעים לרצות בוראם שנאמר שפתי צדיק ידעו רצון עכ"ל הטור. לא יהיה כסדר א"ב דהוידוי מסודר דרך א"ב והטעם מבואר בספרי מוסר ובגלוי ובסתר הוא באות ג'. וזדון ושגגה הוא באות זיין: כדאית' בתמורה פ"ה האומר ה"ז תמורת עולה ושלמים ר"מ או' תפוס לשון ראשון. (וה"ה תמורת עולה לבד) רבי יוסי או' אם מתחלה נתכוין לו' שתיהן. הואיל וא"א לאדם להוציא שני דברים כא' דבריו קיימין. וה"ה תמורת עולה ושלמים. וקי"ל כר"י אלמא אזלינן בתר כונתו ולא חיישינן למה שאמר תחלה כיון דלא היה אפשר לו לדבר בלשון אחר כי א"א להוציא שני דברים כאחד. ה"ה הכא כיון דתחלה נתכוין לשניהם וא"א לו' בלשון אחר כי צ"ל כסדר א"ב לית לן בה: סדר הוידוי כו' ז"ל פסקי מהרא"י סי' קי"ח עולה חטאת עולה ויורד אשם ודאי ותלוי. אלו רובן באים לכפר על השוגג וכן הוא מסודר בפ' ויקרא. ושוב אומר העונשין על המזיד. וזה סדרן מכת מרדות. מלקות ארבעי' מיתה בי"ש. כרת וערירי. ד' מיתות ב"ד. החומר חומר אחרון דניחא טפי לפרט חטא הקל מהחטאים החמורים. דאמרינן חציף עלי אינש דמפרט חטאי' עכ"ל. וע"ל בטור סי תקפ"ב הביא בשם המדרש הטעם לבקש תחלה על הקל: יאמר כפרה כו' מנהגים ושל"ה בשם רמ"א. אמת במנהגי' אי' כן. אבל בשל"ה כתב כפרה לחטאים. כי לשון כפרה הוא קנוח ולא נשאר שום רושם חטא כ"ה בחטאים שהם שוגגים: מחילה לעונות שהן חמורים שהן מזידים לכן יאמר ל' מחילה. דמ"מ נשאר רושם החטא וסליחה לפושעים שהם חמורים שהם מרדים. לכן יאמר לשון סליחה. לפי שאינו מחיל' גמורה כ"א אריכות אפים ע"ש:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) מעומד. וישחה כמו במודים. של"ה. וכ' שם הטעם כיון דאמרינן כל שאינו כורע במודים שדרתו נעשה נחש אלמא דהכריע' ע"י דומה לנחש. ולכן בא העונש מדה כנגד מדה ונעשה שדרתו נחש. ולכן בשעת וידוי על חטאיו הבאים מכח נחש יכרע כנחש ויתקן דומיא שקלקל ע"ש: כמ"ש ר"ס תקפ"ה. ר"ל שלא יסמוך כ"כ עד שאם ינטל הדבר שסומך עליו יפול וע"ש:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) אבל כו' עד אחר אשמנו. ר"ל עד אחר סיום הוידוי. המתחלת אשמנו ועד סופה של כל הוידוי:
ו סָעִיף ה (ס"ק ז) בתפלת כו' יאמר אלהי נצור כו' וכתב בספר א"ר מיהו קודם הוידוי דהיינו קודם אלהינו ואלהי אבותינו כו' יאמר תחלה פסוק יהיו לרצון אמרי פי וגו' ועיין לעיל סי' קכ"ב במ"א ס"ק א' כדעת רמב"ן. דתניא יומא דף פ"ז ע"ב. ת"ר מצות וידוי ערב יה"כ עם חשכה (פירש"י והר"ן לאחר אכילה משקיבל עליו יה"כ. וכתב הר"ן אחר כך בשם הרמב"ן הטעם שצריך להתודות קודם שיכנס ליה"כ בתשובה ותהיה עם חשיכה סמוך ליום עצמו כדי שלא יהיה שעות לחטוא בין הוידוי והיום עכ"ל) וחכ"א צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודה (וכמ"ש ריש הסי') ואע"פ שהתודה קודם שאכל ושתה צריך שיתודה אחר שיאכל וישתה ואף על פי שהתודה ערבית מתודה שחרית כו' ופירש"י מ"ש אע"פ שהתודה קודם שאכל ושתה צריך שיתודה אחר שיאכל והיינו בתפלת ערבית. והרמב"ן הרבה להקשות ע"ז. לכן פירש דודאי חכמים מודים לר"מ דעיקר הוידוי עם חשיכה מטעם הנ"ל. אלא מחשש שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ולא יוכל להתודות אחר סעודה. החמירו עליו להתודות קודם סעודה. מ"מ עיקר זמן וידוי שהיא עם חשכה לא תיעקר שמא יארע דבר חטא בסעודה. ולכן צריך שוב להתודות אחר סעודה עם חשכה. אבל וידוי של ערבית לא הוצרך הברייתא להזכיר. דפשיט' דצריך להתודות ביה"כ עצמו אלא דבא לאשמועי' אף על פי שהתודה ביה"כ ערבית מ"מ צריך שוב להתודות שחרית. ואע"פ שהתודה כו עכת"ד הר"ן. אלא שהרב"י ר"ס זה כתב דאין המנהג כדברי רמב"ן. וכתב על זה של"ה דמכל מקום טוב וישר לנהוג כדברי הרמב"ן:
ז סָעִיף ו (ס"ק ט) שמתוך כך כו' כלומר דבאמת אין מלקות מועיל כו' (ב"י) אמת שכ"כ הרב"י בשם כלבו. אבל סיים ע"ד וז"ל ותמהני למה לא כ' שהמלקות מכפרת עון. ואע"פ שאין לנו דיינים סמוכים כו' מ"מ כפרה מקצת הוי עכ"ל אלא שרמ"א בד"מ כתב שמלקות שלנו איננה מכפרת כלל. ומה"ט לוקין אפי' ברצועה כל דהו ע"ש. ועיין בתשוב רל"ח כו' דלדעת הרמב"ם אף על פי דסמיכה צ"ל ע"י איש הסמוך איש מפי איש עד מרע"ה. אשר עתה בעו"ה איננו מ"מ אם יסכימו כל חכמי א"י ויסמכו איש א' מהני גם בזה"ז לכל דבר לענין לדון דיני קנסות ומלקות. ובימי מהרל"ח רצו לעשות מעשה כדברי הרמב"ם הנ"ל ונפל בזה מחלוקת גדולה בין חכמי ישראל אז. הובא בקצור בסמ"ע ח"מ סי' א':
ח סָעִיף ו (ס"ק יא) של עגל וא"צ בו רצועות ש"ח כו' דמן הדין בעינן של עגל ובו רצועות של חמור. ע"ש הכתוב ידע שור (דהיינו עגל) קנהו וחמור אבוס בעליו:
ט סָעִיף ו (ס"ק יב) פניו כו' נ"ל דה"ה איפכא דמ"א ס"ל הטעם כמ"ש בט"ז בשם הלבוש דלא בא למעט אלא שלא יהיה אחוריו למזרח או למערב מפני כבוד השכינה. ולכן ה"ה פניו לדרום ואחוריו לצפון שרי. וכמ"ש סי' ג' דמה"ט לא יתן מטתו אלא בין צפון לדרום ע"ש. אבל ט"ז דחה טעם זה ומסיק הטעם דרוב החטאים באים מחמת חימוד ממון. וכתיב מצפון זהב יאתה. לכן מכניע עצמו לאותו צד להודיע שזה גרם לו החטא. אולם אם הטעם מפני כבוד השכינה יש חלוקי דעות בסי' ג' הובא במ"א שם ע"ש: ועיין בגמרא דיומא דף פ"ו ע"א ענין ד' חלוקי כפרה שהיה ר"י דורש (וגם הרב' ענייני תשובת שם): ובתוספות שבועות דף י"ג ע"א ד"ה בעומד במרדו כו' ובד"ה דעבר סמוך כו'
א סָעִיף א ס"א צריך כו'. שם ת"ר מצות כו'. ויחיד כו'. שם: בי"כ. עס"ה בהג"ה: א"צ כו'. טור וכר"ע שם פ"ו ב' וכמש"ש פ"ז ב' לא אמרן אלא דלא אמר אבל כו' וע' מ"א ס"ק ה':
ב סָעִיף ב ס"ב ואם רצה כו'. שם ת"ר עבירות כו' ראב"י או כו' ולדברי שניהם מפרט החטא וכ"ש דקי"ל בס"ד כראב"י: ואם מתודה כו'. הכל דבר א' ור"ל אם מתודה בלחש ורצה לפרט הרשות בידו ונכון לפרט אבל בקול רם אסור לפרט כמ"ש בהג"ה: נכון כו'. דהרמב"ם פסק כריב"ב דפלוגתא דת"ק וראב"י מ' כריב"ב וכן אף לר"ע נכון לפרט מדפליגי על עבירות שלא שנה עליהן כנ"ל והטור פסק כר"ע דהלכה כמותו מחבירו ושם מיירי באם רוצה לפרט לכן נכון כו' ומהא דפלוגתא דר"י ור"נ אין ראיה כמ"ש המ"א דודאי ל"פ בפלוגתא ותנאי אלא אינהו מיירי לפרסם לב"א בקול רם אבל התנאי ריב"ב ור"ע בלחש לפני המקום וז"ש בהגה: אבל כו' בקול כו'. כמ"ש בסוטה ל"ב ב' מ"מ תקנו תפלה כו' ובפרק ה' דאבות וביומא כ"א א' ומשתחוים רוחים וערש"י שם ד"ה משתחוים ובספ"ה דברכות: ע"ח כסדר כו'. רוקח וכ"כ המרדכי:
ג סָעִיף ג ס"ג ויחזר כו'. מהנ"ל וכי מטא ש"ץ כו' ר"ן וע' רפ"ד דיומא ל"ט ב': ועיקר. וגמרא:
ד סָעִיף ד ס"ד עונות כו'. ע' ספ"ו דגיטין ס"ז א':
ה סָעִיף ה ס"ה בתפלת כו'. ערש"י שם ד"ה אינו חותם. אבל לא גרס לה כו' וכ' הרא"ש בשם רב עמרם מי שחותם בוידוי במנחה טועה והטור כ' דלפירש"י שפי' בפי' הראשון דכ"מ שזקוק א"כ יש לחתום וכת' ומוטב שלא לחתום כיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא ובלאו הכי אין לחתום דהא רש"י סתר פי' הראשון וכ' אבל כ"ג כו' ועוד שאף לפי' הראשון אינו חובה ודוקא בתפלות יה"כ כמ"ש כ"מ שזקוק לשבע כו' והיאך יקבע ברכ' במנחה לעצמה ואף בתפלת יוה"כ אינו רשאי לחתום בוידוי אלא הש"ץ שאומ' באמצע ואינו קובע ברכה בשביל הוידוי אלא כמ"ש רש"י שם שמשנה הנוסח ממקדש ישראל ואומר האל הסלחן וז"ש ר"ע מי שחותם כו' טועה דלא אמרו אלא בש"ץ וביה"כ אבל בתפלת י"ח לא וכ"ש לפי' הגאונים ובהג"ה שכת' ואין הש"ץ כו' ועמ"א ס"ק ז' כת' של"ה כו'. שפיר' דמ"ש מצות וידוי יה"כ עם חשיכה לא קאי אשל ערבית אלא עם כניס' היום וז"ש ואע"פ שהתוד' קודם כו' ואע"פ שהתודה ערבית קאי אוידוי של תפלת ערבית ובתוספתא מפורש להדיא ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתוד' לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעוד' ואע"פ שהתודה לאחר שאכל ושתה צריך שיתודה ערבית ואף ע"פ שהתודה ערבית כו' ועיין בר"ן. אבל בירושלמי אמרו מצות הוידוי עיה"כ עם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה אע"פ שהתודה בערבית צריך להתודות בשחרית אע"פ כו': ואין כו'. שא"י לאומרו באמצע ועוד שאף היחיד אינו אומרה אלא מפני שמא כו'. הרא"ש:
ו סָעִיף ו ס"ו כל הקהל כו' שמתוך כו'. ר"ל דאין מלקות בזה"ז כמ"ש הרמב"ם רפט"ז דסנהדרין וע' בכ"מ ולח"מ שם: שמתוך' כו'. עיין בפ"ק דברכות ז' א': ונהגו כו'. כמ"ש הרמב"ם שם דמלקות במקום מיתה עומדת וכמ"ש בפ"ק דסנהדרין ו' ע"ש מ"ג ב': והמלקה כו'. מכות כ"ב ב' במתניתין לפי גירסתינו שם: שלשה פעמים כו'. נגד מכות המשתלש אבל לדינא דגמרא אינו אומר אלא פ"א: ונהגו כו'. עמ"א: ויקח רצועה כו'. מתניתין שם: ע"ד שנאמר כו'. גמ' שם עמ"א: והנלקה לא כו'. במתני' שם: פניו כו'. עמ"א וט"ז: יה"כ. דמכפר אף עכשיו אף בלא שעיר ועתוס' דשבועות י"ג ב' סד"ה דעבר בשם תוספתא וכ"ה בירושלמי סוף יומא וע"ש באריכות: אינו מכפר כו'. כריתות ז' א' וכר' יוחנן אביי ורבא ושם אלא שבין דאמר יכפר כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.