א עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ; אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיטוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ; וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בָּרִאשׁוֹנָה, יַחֲזֹר וְיֵלֵךְ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, וּבְכָל פַּעַם יִקַּח עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בִּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. מִיהוּ יֹאמַר אַחַר כָּךְ לִפְנֵי י' שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא וּמַהֲרִי"ל); וְאִם הוּא רַבּוֹ, צָרִיךְ לֵילֵךְ לוֹ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיִּתְפַּיֵּס. הַגָּה: וְהַמּוֹחֵל לֹא יִהְיֶה אַכְזָרִי מִלִּמְחֹל (מַהֲרִי"ל), אִם לֹא שֶׁמְּכַוֵּן לְטוֹבַת הַמְבַקֵּשׁ מְחִילָה (גְּמָרָא דְּיוֹמָא); וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רַע, אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל לוֹ. (מָרְדְּכַי וּסְמַ"ג וְהגה"מ פ"ב מֵהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה וּמהרי"ו).
ב אִם מֵת אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, מֵבִיא י' בְּנֵי אָדָם וּמַעֲמִידָם עַל קִבְרוֹ וְאוֹמֵר: חָטָאתִי לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלִפְלוֹנִי זֶה שֶׁחָטָאתִי לוֹ, וְנָהֲגוּ לְבַקֵּשׁ מְחִילָה בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא).
ג תַּקָּנַת קַדְמוֹנֵינוּ וְחֵרֶם, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַמֵּתִים.
ד יָכוֹל לִטְבֹּל וְלִלְקוֹת מָתַי שֶׁיִּרְצֶה, רַק שֶׁיִּהְיֶה קֹדֶם הַלַּיְלָה; וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הַטְּבִילָה. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ לִטְבֹּל רַק פַּעַם אַחַת, בְּלֹא וִדּוּי, מִשּׁוּם קֶרִי; וְהוּא הַדִּין דְּהַטָּלַת תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם נָמֵי מֵהָנֵי (מהרי"ו וְכָל בּוֹ וְתשב"ץ). מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, מֻתָּר לִרְחֹץ וְלִטְבֹּל בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, דְּיוֹם כִּפּוּר מְבַטֵּל שִׁבְעָה (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת שְׂמָחוֹת), אַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִרְחֹץ כָּל שְׁלֹשִים, טְבִילַת מִצְוָה מֻתָּר. (דַּעַת עַצְמוֹ).
א סָעִיף א (א) צריך לפייסו - דגם בזה עבר על איסור דאונאת דברים והנה אע"פ שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו מ"מ אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר אבל בעיוה"כ מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם וגו' וכ"ש אם יש בידו מן הגזל ואונאה וכל דבר הנוגע בממון יראה לתקן. [דזהו המקטרג הגדול על האדם כמו שאחז"ל סאה מלא עונות מי מקטרג גזל מקטרג בראש] ואם יש לחבירו בידו ממון שיש לו תביעה עליהם יודיענו אע"פ שחבירו לא ידע מזה כלל ועכ"פ יסדר לפני הרב ומ"ץ הענין בשלימות ובאמת בלא שקר ולשאול האיך להתנהג. כללו של דבר כל דבר שבממון לא יסמוך על הוראתו כי היצה"ר יש לו התירים הרבה [ח"א]:
ב סָעִיף א (ב) לפייסו - ונכון שילך בעצמו אליו ולא ישלח תחלה אמצעי שירצה לקבל פיוסים ואם קשה עליו לילך בעצמו תחלה או שיודע שיותר קרוב הפיוס ע"י איש אמצעי שיתווך ביניהם יכול לעשות ע"י אמצעי:
ג סָעִיף א (ג) יחזור וילך - ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו ומי שהוא מבקש מחילה מרבים בכלל אינו יוצא אם יודע שעשה לאיזה יחיד בפרט:
ד סָעִיף א (ד) ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים - ר"ל באופן זה ע"י ריבוי אנשים:
ה סָעִיף א (ה) אינו זקוק לו - ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון התורה:
ו סָעִיף א (ו) לפני עשרה - כדי לפרסם הדבר שמצדו לא יבצר:
ז סָעִיף א (ז) רבו - אפילו אינו רבו מובהק אלא ששמע ממנו ד"ת:
ח סָעִיף א (ח) לא יהיה אכזרי מלמחול - דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו:
ט סָעִיף א (ט) לטובת המבקש וכו' - כדי שיהא נכנע לבו הערל ולא ירגיל בכך ומ"מ נראה דמלבו צריך להסיר השנאה ממנו אחרי דבאמת ביקש ממנו מחילה:
י סָעִיף א (י) מחילה - וה"ה אם מכוין לטובת עצמו שמתירא שיגיע לו היזק כשימחול:
יא סָעִיף א (יא) א"צ למחול לו - דאיכא דשמע בחשדא ולא שמע בפיוס ונשאר הש"ר ומ"מ מדת ענוה למחול גם בזה:
יב סָעִיף ב (יב) אם מת וכו' - זה קאי גם אמוש"ר דאמרינן אילו היה חי היה מוחל לו:
יג סָעִיף ב (יג) אשר חטא לו - ואם קרא לאחד ממזר י"א דפגם בכבוד אבותיו ג"כ וצריך לילך על קברם אבל רבים חולקין ע"ז דיכול לומר לאו אדעתאי שיהיה הדבר נוגע לאבותיו אא"כ קראו ממזר בן ממזר. ועיין בחו"מ סימן ת"כ לענין אם קראו רשע בן רשע או גנב בן גנב:
יד סָעִיף ב (יד) על קברו - וצריך לילך לשם יחף. ואם הוא חוץ לשלשה פרסאות ישלח שלוחו לשם והשליח יקח עשרה אנשים וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף ויאמר הנני שליח פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לאמר שחטא לאלקי ישראל וכו'. ואם חירפו לאחר מיתה א"צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחילה במקום שביישו:
טו סָעִיף ב (טו) שחטאתי לו - בחטא פלוני כי צריך בזה לפרט החטא והם ישיבו לו מחול לך מחול לך ג"פ:
טז סָעִיף ג (טז) שלא להוציא ש"ר וכו' - ולכן צריך לעשות תשובה על שעבר החרם:
יז סָעִיף ד (יז) יכול לטבול - המחבר קיצר דמקודם היה לו לכתוב דמנהג לטבול וללקות בעיו"כ ואפילו נערים ובתולות מכיון שהם בני מצות טובלות:
יח סָעִיף ד (יח) קודם הלילה - וטוב שיטבול קודם תפלת המנחה ששם מתודה וכן נוהגין ומקצתן נוהגין לטבול אחר סעודה המפסקת כדי שיהיה סמוך ליוה"כ:
יט סָעִיף ד (יט) ואינו מברך - דטבילה זו אינו רק משום מנהג:
כ סָעִיף ד (כ) בלא וידוי - לאפוקי מאותן הרגילין להתודות בשעת טבילה:
כא סָעִיף ד (כא) משום קרי - ולכן די בפ"א וגם א"צ לוידוי [ואשה ששמשה בתוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין קודם טבילה שלא תפלוט ש"ז ותחזיר לטומאת קרי אם לא שהיא סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה שאז רגילות להתעבר ואם תכבד יש לחוש להשחתת זרע כ"כ מ"א ובתשובת רע"א מפקפק ומצדד דלעולם לא תכבד] וי"א דטעם הטבילה משום תשובה ולפ"ז יש לטבול ג"פ וכ"כ הרוקח ועיין במ"א דאף למאן דס"ל דטעם הטבילה משום קרי אפ"ה צריך תמיד לטבול בעי"כ אפילו אם כבר טבל ער"ה ולא ראה עוד קרי:
כב סָעִיף ד (כב) נמי מהני - אם הוא מצטער בטבילה [מהרי"ו] ופרטי דיני ט' קבין עיין לעיל בסימן פ"ח במ"ב:
כג סָעִיף ד (כג) בין ראש השנה ליום הכיפורים - וה"ה אפילו בעיו"כ:
כד סָעִיף ד (כד) מותר לרחוץ - היינו אפילו בחמין וכן הטבילה במקוה מותר אפילו היתה של חמין:
כה סָעִיף ד (כה) דיוה"כ מבטל שבעה - ר"ל דדינו כמו שאר רגל שפגע באבילות שהוא מבטל שבעה ומותר מחמת זה לרחוץ אחר המנחה סמוך לחשיכה לדעת היש מתירין לעיל בסימן תקמ"ח ס"י ועיין במ"א דגם בענינינו אין להקל רק שעה או שתים קודם הלילה ולא קודם:
כו סָעִיף ד (כו) אע"פ שנהגו וכו' - ר"ל אף דגזירת שבעה נתבטל ע"י יוה"כ היה לנו לאסור רחיצה וטבילה משום גזירת שלשים וע"ז תירץ דטבילה זו היא מצוה ומחמת זה ממילא מותר גם רחיצה כדי שלא יהא חציצה לטבילה:
כז סָעִיף ד (כז) טבילת מצוה מותר - ואף דאיננה חיובא וכנ"ל מ"מ איסור רחיצה כל ל' ג"כ אינו אלא מנהגא:
א סָעִיף א בשעת מחילה צריך לפרט החטא לחבירו (ב"ח) ונ"ל דאם חבירו מתבייש בזה לא יפרוט אותו: יחזור וילך. ויפייסנו בכ"פ במין ריצוי אחר (ב"ח):
ב סָעִיף א אינו זקוק לו. ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון תורה (ב"ח):
ג סָעִיף א הוא רבו. אפי' אינו רבו מובהק רק ששמע ממנו ד"ת (מ"צ ח"ב מ"ט):
ד סָעִיף א אם לא שמכוין. וה"ה אם מכוין לטובתו כדאיתא בגמ' שר"ח לא רצה למחול לרב משום שראה בחלום שרב יהיה ראש הישיבה ונתירא שמא ידחוהו ולכן לא רצה למחול לו כדי שילך רב למקום אחר לבבל ויהיה שם ראש ישיבה [ב"ח]:
ה סָעִיף א א"צ למחול לו. משום דאיכ' דשמע בהוצאת ש"ר ולא שמע בפיוס ולא נפק האי גברא מחשדא ומ"מ מדת ענוה למחול [יש"ש פ"ח דב"ק סי' ס"ג בשם מהרא"י סי' רי"ב]:
ו סָעִיף ב אם מת. ואם אמר לאחד ממזר פגם בכבוד אבותיו ג"כ [מהרי"ו] וביש"ש שם סי' מ"ו כתב דא"צ דיכול לומר עליך כוונתי אא"כ קראו ממזר בן ממזר וכ"מ בקידושין ד' י"ח בתוס' הקור' לחבירו ממזר סופג את הארבעים משום דחשד לחבירו שעבר על לאו דלא יבא ממזר וכו' וקש' דהא חשד לאביו שבא על חייבי כריתות אלא ע"כ נתכוין אלא לו:
ז סָעִיף ב על קברו. וצריך לילך לשם יחף ואם הוא חוץ לג' פרסאות ישלח שלוחו [יש"ש סי' כ'] ואם חירפו לאחר מיתה א"צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחילה במקום שביישו (כ"ה):
ח סָעִיף ד משום קרי. ומי שאו' וידוי מנהג שטות הוא (מהרי"ו) ולפ"ז אשה ששמשה תוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפלוט ש"ז ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתשחית זרע ההריון וי"א שהטעם דטבילה משום תשובה דהא אפילו נערים ובתולות שהן בני מצות טובלות ואפי' מי שטבל בער"ה ולא ראה קרי יחזור ויטבול ולפ"ז יש לטבול ג"פ וכ"כ ברוקח ויש לטבול קודם מנחה וכן נהג מהרי"ל ויש נוהגין לטבול אחר סעודה המפסקת שיהיה סמוך לי"ה כ"ז במהרי"ל עמ"ש ס"ס תר"ז ועיין בשל"ה נ"ל דאפי' מי שס"ל דטבילה משום קרי אפ"ה אם טבל בער"ה יחזור ויטבול דשמא ראה מים חלוקי' או עכורים עיין במשנה פ"ח דמקוואות:
ט סָעִיף ד נמי מהני. אם הוא מצטער בטבילה (מהרי"ו) ואם נכנס חציו לתוך המקוה ועל חציו האחר שפכו ט' קבין יצא ורשאי לסמוך עליו משנים ומשלשה כלים ובלבד שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל ד' כלים אין מצטרפין (משנה במקואות וב"י סי' פ"ח) וכ' הרר"י פ' מי שמתו דאפי' מריק מכלי א' צריך שיהיה באופן שיוכל להריק ממנו בלא הפסקה לאפוקי אם הוא בולע קצת או כבד הרבה כנ"ל לפרש דבריו דלא כב"י שם: מ' סאה מים שאובים בקרקע טובלין בו אבל לא בכלי (ב"י שם וסי' קצ"ט /קנ"ט/ בשם הראב"ד):
י סָעִיף ד ולטבול בעי"כ. וקשה דבשאר י"ט נמי שרי ואפשר דס"ל דלענין מעש' אין להתיר אלא סמוך לחשיכ' וכיון דבעי"כ א"א לצמצם התיר לרחוץ בעוד היום גדול ואפי' קודם תפלת מנחה (ב"ח) אבל רמ"א יישב קושיא זו במ"ש ואף על פי שנהגו שלא לרחוץ כל למ"ד ר"ל וא"כ אפי ברגל אסור וכמ"ש סי' תקמ"ח ס"י בהג"ה טביל' מצוה שרי [עמ"ש שם] ונ"ל דאף להב"ח לא שרי אלא שעה א' או ב' קודם הליל' אבל לא קודם לכן וכן יש לנהוג דהא בלא"ה יש נוהגין לטבול אחר הסעודה כמש"ל וא"כ באבל יש להחמיר ועבב"י ומ"ש הלבוש מותר לטבול בעי"כ עד חצות ט"ס הוא וצ"ל אחר חצות ומ"מ אין להקל כ"כ דהא יש אוסרי' עד הלילה כמ"ש סי' תקמ"ח ומכ"ש לדידן וכיון דיכול לקיימה אח"כ למה יכניס עצמו לאיסורא ופשוט דשאר דיני אבילות כגון ישיבת קרקע נוהגין עד שתחשך וכמ"ש סי' תקמ"ח ס"י דעי"כ לא הוי יום שמחה ולא עדיף מפורים די"א דנוהג בו אבילות ואל תטעה בל' מהרי"ל שכתב בה' שמחות שאותו יום מבטל גזירות ז' דהתם קאי על יה"כ עצמו ואפי' ביה"כ יש פלוגתא בגמ' אבל עיה"כ פשיטא דלא אקרי י"ט כלל ומדינא מותר בהספד ועסי' קל"א ס"ו ואין בו מעלה אלא שמצוה לאכול בו:
א סָעִיף א ואם הוא רבו כו'. כ' המ"מ דרמב"ם יליף לחלק בין רבו לאחר מדאמרי' פ' בתרא דיומא דרב אזיל לפייס' לר"ח תליסר עי"כ ומקשי' היכי עביד הכי והאר"י בר חנינא כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר מג"פ ומשני רב שאני ופירש"י רב היה מחמיר על עצמו א"כ אין לנו הוכחה לחלק בין רבו לאחר אלא דהרמב"ם פי' דרב שאני היינו דר"ח היה רבו של רב ולפי זה לא הוזכר שום דבר מענין להחמיר על עצמו דלא כפירש"י וא"כ ק' מ"ט באמת לא משני הגמר' דמחמיר על עצמו היה כפירש"י ואם נאמ' דאסו' לו להחמיר בזה יותר מהדין ק' על הטור וש"ע שכתבו א"צ יותר דמשמע אין איסור אם עושה יותר ונרא' דהרמב"ם וטור ס"ל דודאי אין למחו' במי שרוצה לבקש יותר וגם רב היה מחמיר וכפירש"י כן פי' גם הם והא דלמדו לחלק בין רבו לאחר לא מכח רב למדו כן דבאמת רב לא הי' תלמיד של ר"ח אעפ"י שר"ח היה הראש ואב"ד במקום רבינו הקדוש אלא דלמדו כן מדאר"י ב"ח המבקש מטו מחבירו כו' משמע דוק' בחבירו אבל לא ברבו וא"כ מסתב' עד שיפייסנו כנ"ל בזה:
ב סָעִיף א אם לא שיכוין לטובת המבקש. איני יודע מקור לזה ובגמ' פרכי' ור"ח היכי עביד הכי הא תנן המוחל לא יהיה אכזרי ומשני דחזא בחלמא שרב יהיה ראש ישיבה במקומו והיה דואג מן המיתה כי אין מלכות נוגעת כו' ע"כ לא אפייס כי היכי דליזול רב ולגמור אורייתא בבבל ולא מצינו דבר זה שזכר רמ"א כאן ומו"ח ז"ל פירש דרמ"א מפרש הגמ' שר"ח ראה שרב יהיה לראש ויהיו עליו צרכי צבור ולא יוכל ללמוד ע"כ דחה אותו לבבל ללמוד אבל קשה מנ"ל לרמ"א לפ' שלא כדברי רש"י ולעד"נ דרמ"א מפרש ג"כ כרש"י אלא דלמד ממנו לזה כי היכי דשם לא מחל ר' חנינא בשביל הטעם שהיה לו ה"נ אם הוא מבקש לטובתו של המבקש כי היכי שיהיה נכנע לבו הערל הרשות בידו:
ג סָעִיף א הוציא עליו ש"ר כו'. במרדכי כתוב הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית משמע פי' שאין המוחל אכזרי כשאין מוחל אבל אם רצה למחול הוי מחילה מ"ה אם מת אותו שחטא לו מהני לענין זה אף שהוציא עליו ש"ר דאמרי' אלו היה קיים היה מוחל לו:
ד סָעִיף ד מתי שירצה. ועכ"פ טוב הוא שיטבול קודם תפלת מנחה ששם מתודה וכן נוהגין:
ה סָעִיף ד רק פעם א' בלא וידוי. אבל עכשיו נהגו הרבה להתודות במקוה קודם תפלה ע"פ קבלה ממהר"י לוריא ז"ל ונהגו לטבול ג"פ בזה:
ו סָעִיף ד וה"ה דהטלת ט' קבין. מ"כ דהוא שיעור ט"ו קוואר"ט פולניש ובמדינות מעהרי"ן יש בכל קווררט פולניש שני זיידליך וחצי זיידל:
א סָעִיף א יחזור. במין ריצוי אחר. בית חדש:
ב סָעִיף א אינו. ואם רצה לפייסו יותר רשאי אם אין שם בזיון התורה. ב"ח:
ג סָעִיף א רבו. אפי' אינו רבו מובהק רק ששמע ממנו דברי תורה מ"צ מ"א ובשעת מחילה צריך לפרוט החטא שחטא לחבירו ואם חבירו מתבייש בזה לא יפרוט אותו. מ"א:
ד סָעִיף א לטובת. וה"ה אם מכוין לטובתו ב"ח ועיין ט"ז סעיף קטן ב' ועיין מ"ש עליו היד אהרן:
ה סָעִיף א א"צ. פי' שאין המוחל אכזרי כשאין מוחל אבל אם רוצה למחול הוי מחילה מש"ה אם מת אותו שחטא לו מהני לענין אף שהוציא עליו שם רע דאמרינן אלו היה קיים היה מוחל לו ויביא י' בני אדם על קברו כמ"ש ס"ב:
ו סָעִיף ב מת. אם אמר לאחד ממזר לא פגם בכבוד אביו דיכול לומר עליך כוונתי אא"כ אמר ממזר בן ממזר. יש"ש (ב"ח) [ב"ק] סימן מ"ו מ"א:
ז סָעִיף ב קברו. וצריך לילך לשם יחף ואם הוא חוץ לי' פרסאות ישלח שלוחו יש"ש ואם חרפו לאחר מיתה א"צ לילך על קברו אלא מבקש ממנו מחיל' במקום שביישו. כנה"ג מ"א:
ח סָעִיף ד אחת. ונהגו עכשיו לטבול ג"פ ולהתודות במקוה ע"פ קבלת האר"י ז"ל גם נהגו שיטבול קודם תפלת המנחה אחרונים ויש חסידים שטובלין ל"ט טבילו' עיין של"ה:
ט סָעִיף ד קבין. אם מצטער בטבילה. ושיעורו הוא ט"ו קוואר"ט פולי"ש ט"ז וצריך להטילו עליו בכלי שיוכל להריקו ממנו בלא הפסק' ורשאי לשפוך עליו מב' וג' כלים ובלבד שיתחיל השני עד שלא פסק הראשון אבל לא מד' כלים. מ"ם סאה מים שאובים בקרקע טובלין בו אבל לא בכלי ואם נכנס חציו תוך המקוה ועל חציו האחר שפך ט' קבין יצא עיין מ"א וכ' של"ה לגלח הצפרנים כמו אישה לבעלה. כתב המ"א לפי משמעות רמ"א מי שלא ראה קרי מן ערב ר"ה אין צריך לטבול מ"מ אדם בריא יחמיר על עצמו להטביל משום תשובה ועוד שמא ראה מים חלוקים ועכורים. אשה ששמשה תוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפלוט ש"ז ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתחשחית זרע ההריון. מ"א ע"ש:
י סָעִיף ד לרחוץ. דהיינו שעה או ב' קודם הלילה ולא קודם דהא בלא"ה יש נוהגים לטבול אחר סעודה מפסקת שיהא סמוך ליה"כ ואם כן באבל יש להחמיר וכל שאר דיני אבילות נוהג עד הלילה. מ"א ע"ש:
א סָעִיף א כתב מ"א בשעת מחילה צ"ל החטא שת"ל ב"ח. הב"ח כ"כ בשם דרשת מהר"ש. ואף שהב"ח נתן טעם וז"ל דלמאי דכתבינן בסי' תר"ח דצ"ל החטא בווידויו לפני המקום. ה"ה בווידויו לפני חברו. דבהא אין לחלק בין עברות שבינו למקום לבינו ובין חברו עכ"ל. והרב"י פסק בסי' תר"ז דבחטא שבינו למקום א"צ לפרט. ס"ל למ"א דמ"מ בחטא שבינו לבין חברו מודה הרב"י דצ"ל דכן דעת הרי"ף והרא"ש דלדעת הרב"י ס"ל בחטא שבינו למקום א"צ לפרט. מ"מ בחטא שבינו לחברו ס"ל דצריך לפרט. וכן דעת הראב"ד פ"ב מהל' תשו'. ולדעת הכ"מ גם הרמב"ם מוד' דאע"ג דבחטא שבינו למקום סבירא ליה דאינו צריך לפרט. מ"מ בחטא שבינו לחבירו מודה דצריך לפרט ונ"ל דא"ח מתבייש בזה לא יפרוט אותו ואפשר ליישב בזה דברי הירושלמי שהביא הב"ח דאמר הדין דחטא על חברו צ"ל ליה סרחית עלך ואי קבלי' הא טבית. ואי לא מייתי בני נשי ומפייסי קדמיהון כו' וכתב הב"ח דלאו דוקא במ"ש סרחית עלך אלא צריך לפרט אותה הפשיעה עכ"ל הב"ח. ולדברי מ"א י"ל דהירושלמי מיירי בחטא שחברו מתבייש בו. וסיים הב"ח וז"ל ודע דבס' עין יעקב דייק מלשון הירושלמי הנזכר שהחוטא ילך לכתחלה בעצמו לבקש מחילה. ואי לא קבלו אז יביא עמו אנשים וחוזר ומבקש ממנו בפניהם. דלא כמו שנוהגים מקצת ב"א לשלוח תחלה אמצעי שירצה לעלוב לקבל פיוס העולב עכ"ל. אבל הפר"ח כתב עליו וז"ל ואין נ"ל כיון דס"ס הולך לפייסו. אם העלוב מתפייס מה בכך אם עבר זר בתוכם. וגם בספר י"מ כתב שאין דבריו מוכרחים וכן עיקר עכ"ל:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) אינו כו' ואם רצה לפייסו יותר רשאי כו' ב"ח. ודייק כן מלשון הטור שכתב ואין צריך לפייסו עוד דמשמע דאם ירצה לפייסו עוד הרשות בידו וניהו דלגרסת רש"י דגרס אהא דאמרי' שם דרב ביקש מחילה מר"ח י"ג ערב יוה"כ ולא אתפייס. ופריך על רב והיכי עביד הכי והאר"י בר"ח כל המבקש מטו מחברו אל יבקש יותר מג' פעמים ומשני לפי גרסת רש"י רב שאני: ופירש"י דרב החמיר על עצמו. ולפ"ז א"ש דברי הטור אבל לשאר הפוסקים דגרסי רבו שאני דר"ח הוי רבו דרב. ולכן חילק הטור וש"ע בין רבו לחברו. א"כ אין ראיה דאם ירצה לפייס יותר מג"פ דרשאי מ"מ ס"ל מסברא דהגמ' לא מיירי אלא מצד הדין אבל אם ירצה לעשות לפנים מש"ה ולבקש יותר מג' פעמים רשאי עכת"ד הב"ח והפר"ח חולק על הטור וס"ל דאינו רשאי יותר מג' פעמים ע"ש:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) הוא כו' אפילו אינו רבו מובהק. וקצת ראיה לגרסת הרמב"ם הנ"ל דגרס רבו שאני. אע"ג דר"ח לא היה רבו מובהק של רב. ומה"ט כתב פר"ח שמיאן רש"י בגרסת רבו שאני. וגרס רב שאני. אלמא דלהגורסים רבו שאני ס"ל אפילו רבו שאינו מובהק. ודוחק לומר דפליגי בהא רש"י ושאר פוסקים אי ר"ח היה רבו מובהק של רב או לא. ולפ"ז דברי הפר"ח דרש"י לא ניחא ליה בגרסת רבו שאני משום דר"ח לא היה רבו של רב. משמע דס"ל לרש"י דבעי' רבו מובהק:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) אם לא כו' וה"ה אם מכוין לטובתו כו' ב"ח דבגמ' שם פריך על ר"ח דלא אתפייס לרב. והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו ומשני ר"ח חלמא חזי דרב יעשה ראש. ולכן לא אפייס כי היכי דליזל רב ולגמר אורייתא בבבל. ופירש"י וז"ל ור"ח ראש הישיבה היה כו' וכשראה חלום זה על רב דאג למות לפי שאין מלכות נוגעת בחברת' אמר אדחיי' מהכא ויברח לבבל מפני ושם יהיה ראש ולא נדחיין למות בשבילו עכ"ל רש"י. הרי דלפירש"י ר"ח עשה לטובת עצמו. ומנ"ל לרמ"א דהיכי דעושה לטובת המבקש דרשאי כן הקשה הב"ח. ותי' הב"ח. דרמ"א היה מפרש דלא כפרש"י דגם כוונות ר"ח היה לטובת רב. דאם ישאר שם ויעשה ראש הישיבה יוטל עליו צורכי הצבור ויתבטל מלמודו. לכן טוב לרב שיברח לבבל ויתמיד בלמודו ע"ש. אך אין זה דרך רמ"א לפרש מדעת עצמו דלא כפירש"י. וכאשר סיים הב"ח בעצמו ע"ש. והט"ז כתב דגם רמ"א מפרש כפירש"י אלא כתב מסברת עצמו דאם עושה לטובת המבקש דרשאי כי היכי דרשאי אם עושה לטובת עצמו. כיון דאינו עושה משום אכזריות. וגם זה לענ"ד דחוק דא"כ היכי שביק רמ"א דין המוזכר להדיא בגמ' לפירש"י ולא הביאו ודין חדש שהוציא מסברא מעתיק ומביא. לכן נלע"ד דס"ל לרמ"א דגם לפירש"י בין עושה לטובת עצמו ובין לטובת המבקש רשאי. והוא דס"ל דדוקא היכי דודאי הוא לטובתו הוא דרשאי אבל לא משום ספק דאין ספק טובה מוציא מידי ודאי: מימרא דרבא כל המעביר על מדותיו כו' ולפ"ז הוי קשיא ליה לפירש"י דעשה לטובת עצמו בשביל חלומו שלא יהיה ר"ח נדחה. האמרי' בברכות פ' הרואה לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה. מנ"ל מיוסף כו' הרי דאפשר שיתאחר קיום החלום ך"ב שנה. ומשמע דה"ה יותר. אלא דך"ב שני' מצינו להדיא גבי יוסף ושם הוי סגי בזה כדי שישתלם יעקב עונשו על שביטל כיבוד או"א ך"ב שנה. א"כ עכ"פ ע"י שום סבה אפשר להתאחר קיום חלום טוב א"כ אע"ג דראה ר"ח בחלומו שרב יהיה לראש. מ"מ אפשר שר"ח לא יודחה מפניו ור"ח יהיה ראש מספר שנים שקצבו לו. רב יאריך ימים יותר ואחר מות ר"ח יהיה רב לראש. אלא דלפ"ז הוא טובת רב במה שלא נתפייס ר"ח. דאי רב היה נשאר פה. היה מתאחר גדולתו של רב עד אחר מות ר"ח. וכשיודחה לבבל יעשה מיד ראש א"כ שפיר עביד דלא נתפייס ואין בזה ספק. דעכ"פ ממ"נ הוא טובת א'. או טובת ר"ח או טובת רב. דאי יעשה רב מיד ראש ויודחה ר"ח ה"ה טובת ר"ח. ואם לא יודחה ר"ח ה"ה טובת רב שלא יתאחר גדולתו של רב כנ"ל ולפ"ז מוכח שפי' דבין לטובת עצמו או לטובת המבקש רשאי שלא למחול. ורש"י חדא נקט. וגם ברש"י משמע קצת מסוף דבריו שכיון לזה שסיים ויברח לבבל ושם יהיה ראש ולא נדחיין. דלכאורה מ"ש ושם יהיה לראש הוא מיותר ולהנ"ל א"ש דהשתא ע"י הבריחה לא יגיע רעה לא לר"ח ולא לרב דלרב לא יתאחר נשיאותו. דשם יהיה לראש. ולר"ח דלא נדחיין:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) א"צ כו' ומ"מ מדת ענוה למחול יש"ש וז"ל בסי' ס"ג ומ"מ נראה דמדת ענוה וחסידות שיכול לכוף יצרו ולמחלו במחילה גמורה אף שהדבר קשה עכ"ל:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) אם מת כו' די"ל עליך כונתי. וסיים שם וז"ל די"ל דלאו אדעתאי ועוד דלמא נתכוין לאמו שזנתה. ואם יתבע עלבון אמו. יאמר שנתכוין לאביו וזיל הכי קמדחי ליה כו' עכ"ל אך הראשון עיקר וכן נראה מדברי מ"א דלטעם שני אפי' קראו ממזר ב"מ י"ל כן. אא"כ קראו ממזר ב"מ ודוקא בממזר ב"מ צריך לסבול עונש גם בשביל האב אבל הקורא לחבירו רשע בן רשע או גנב בן גנב א"צ לסבול עונש בשביל האב. דהא אם היה אמת שהבן רשע או גנב מותר לקרותו רשע בן רשע. או גנב בן גנב. וכדיליף הש"ס בסנהדרין פ' ד"מ. כן פסק בחו"מ סי' ת"כ וע"ש עוד יתר דינים בזה:
ז סָעִיף ב (ס"ק ז) על קברו כו' ישלח שלוחו כו' וכ' סמ"ע סימן ת"כ וז"ל ושלוחו יקח שנים מהעיר שנקבר שם וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המחרף עכ"ל אבל היש"ש כתב שם וז"ל ואם רחוק יותר מג' פרסאות די לו בזה ששולח שליח על אותו קבר ושם יקבץ השליח מנין ויאמר כו' עכ"ל משמע דבעי עשרה. וכתב עוד היש"ש דאסור לבן למחול על כבוד אבותיו ואין כח לבן למחול כבוד אבותיו:
ח סָעִיף ד (ס"ק ח) משום קרי כו' ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה אע"ג דצריך לפרוש סמוך לוסתה ואסור לשמש וכמ"ש בי"ד סימן קפ"ד. מ"מ משכחת לה בהני גווני שכ' הש"ך בי"ד סימן קפ"ז ס"ק ט"ז. משום תשובה ופי' משום תשובה כ' בד"מ בשם מהרי"ל כגר המתגייר ור"ל דבעי טבילה. ולטעם זה אין הטעם להצטער ואפי' טובל במים חמין יש בו טעם משום תשובה: ואפי' מי שטבל בער"ה כו'. ר"ל לטעם משום תשובה. ולפ"ז יש לטבול ג"פ היינו לטעם תשובה. אולם לפי מ"ש לעיל בשם ד"מ בשם מהרי"ל משום דהוי כגר לא ידעתי למה צריך ג"פ דהא בגר סגי בפעם א'. וע"כ ס"ל שיצטער ואין מהרי"ל ת"י לעיין בו: ויש לטבול קודם מנחה. ז"ל הב"ח כיון שצריך להתודות בתפלת המנחה כמ"ש סימן תר"ז שמא יארע דבר קלקלה בסעודה ולא יוכל להתודות ביום הכפורים עצמו א"כ וידוי זה היא במקום הוידוי שי"ל להתודות ביוה"כ. לכן בעינן שהתפל' עם הוידוי תהיה בטהרה ובנקיו' כמו ביה"כ עצמו עכ"ל הב"ח ע' מ"ש ס"ס תר"ז ס"ק ט' בשם האר"י ז"ל שטבל לאחר שנלקה מלקות וע' בשל"ה שכתב שיש לטבול י"ד פעמים וכ' שיש טובלים ל"ט פעמים דשמא ראה מים חלוקים כו' וכתב בס' א"ר אע"ג שכתב מ"א לעיל סימן פ"ח דזהו דוקא לענין תרומה אבל עזרא לא גזר כה"ג לענין תפלה מ"מ עיה"כ חמיר טפי עכת"ד. וכ' של"ה דיש ליטול ציפורניו קודם כמו בטבילת אשה לבעלה ע"ש ולטעם ד"מ בשם מהרי"ל דהוי כטבילת גר כנ"ל ובגר ג"כ כתב רמ"א בי"ד סי' רס"ח סעיף ב' דיש ליטול צפורניו. וכתב שם עוד דיש לגלח שערותיו. וכתב שם הש"ך דמשמע אפי' ליכא חציצ' בשערו מ"מ יגלח וע"ש:
ט סָעִיף ד (ס"ק ט) נמי מהני אם הוא מצטער בטבילה מהרי"ו. מל' זה משמע דוקא מצטער. דלא כמשמעות דברי רמ"א דסתם דמשמע דאפי' אינו מצטער שרי: ואם נכנס חציו כו' יצא. הוא איבעי' דר"פ בגיטין דף ט"ז ע"א ולא אפשט' וכתב הרב"י סי' פ"ח כיון דמידי דרבנן הוא אזלינן לקולא: וכ' הרר"י כו' בלא הפסקה כו' כנ"ל לפרש דבריו דלא כב"י שם וז"ל הרר"י רחיצת ט' קבין צריך להטילן עליו בכלי שיוכל להריקן ממנו בלי שום הפסקה כו'. וכתב עליו הרב"י בסי' פ"ח וז"ל ומפשט דבריו נראה לכאורה דבעינן שכל הט' קבין מכלי א'. ואינו כן דהא תנן בפ"ג דמקואות כו' משלשה מצטרפים מד' אין מצטרפים. בד"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון כו' עכ"ל הרב"י וע"כ הבין הרב"י דמ"ש הרר"י צריך להטילן עליו בכלי. ר"ל בכלי א' ומ"ש אח"ז שיוכל להריקם כו' הוא נתינת טעם דמה"ט בעי' כלי א' שאז יוכל להריקן בלי הפסקה משא"כ בשני כלים ולכן הקשה עליו. אבל מ"א מפרש דגם הרר"י מתיר אפי' מג' כלים והרר"י לא דיבר כלל ממנין הכלים כ"א מתמונתו ותיב' בכלי שכתב הרר"י נמשך למטה למה שכ' אח"ז בכלי שיוכל להריק' כו' לאפוקי כלי כבד או בולע: מ' סאה כו' ב"י שם (סי' פ"ח) ובסי' קנ"ט בשם הראב"ד כצ"ל:
י סָעִיף ד (ס"ק י) ולטבול כו' עי"ט נמי שרי. כיון דרגל מבטל גזרת שבעה. ויה"כ דינו כרגל לענין זה ולכן מותר לרחוץ בערב הרגל סמוך לחשכה כמ"ש בי"ד סי' שצ"ט סעיף ה': וא"כ מאי רבותי' דערב יה"כ כיון דבעיה"כ א"א לצמצם. דהא ביה"כ רחיצה אסורה. ויהיה צריך לצמצם שיהיה סוף יום עיה"כ קודם הכנסת הלילה: ואע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל ל' כו' ר"ל לדידן איצטריך לאשמועינן היתר' דבערב יה"כ. דדוקא לדעת המחבר דס"ל דרחיצה אינה אסורה אלא תוך שבעה ולכן אם חל א' משבעה ימי אבילות בשאר ערב יו"ט מותר לרחוץ סמוך לחשכה כיון דהרגל מבטל גזרת שבעה ולכן סמוך לחשכה הותר לו כאלו כבר נכנס הרגל ונתבטל גזירת שבעה אבל למנהגינו דאוסרים רחיצה כל שלשים. כשחל א' מז ימי אבילות בערב הרגל מאי מהני שהרגל יבטל גזירת שבעה. מ"מ יהיה אסור ברחיצה כל שלשים. וא"כ לפי המנהג כשחל א' מז' ימי אבילות בערב הרגל אסור ברחיצה אפי' סמוך לחשכה ומ"ש רמ"א בי"ד דנוהגים להתיר סמוך לחשכה בשאר ערב הרגל כ' מ"א לעיל ס"ס תקמ"ח היינו לנוהגים היתר רחיצה תוך ל' אבל להנוהגים איסור באמת גם בערב הרגל סמוך לחשכה אסור לרמ"א (אלא שמ"מ המ"א ס"ס תקמ"ח הסכים לדינא עם האחרונים להקל גם בשאר ערב הרגל סמוך לחשכה): טבילת מצוה ר"ל בעיה"כ. ולפ"ז אין ראיה להתיר בעיה"כ בעוד היום גדול כמ"ש הב"ח. כיון דקושיות הב"ח בלא"ה נתיישבה: דהא י"א עד הלילה. ר"ל בשאר עי"ט כמ"ש סי' תקמ"ח כיון דאפשר לרחוץ בלילה בי"ט. ולמה נקל בעיה"כ יותר מה שאין בו צורך: כ"ש לדידן. ר"ל י"א בסי' תקמ"ח. עד הלילה אפי' לנוהגים היתר רחיצה תוך שלשים כ"ש לדידן דנוהגים איסור רחיצה תוך שלשים: ולא עדיף מפורי' די"א בסי' תרצ"ו ומסברא בעיה"כ כ"ע מודים: יש פלוגתא בגמרא. במס' מ"ק דף י"ט ע"א במשנה ס"ל לחכמים ר"ה ויה"כ דינם כשבת דעולה ואינו מפסיק. אלא דלא קי"ל בזה כחכמים. ועסי' קל"א סעיף ך' דהוצרך רמ"א לאשמועינן דאין נופלים ע"פ בעיה"כ ומשמע משם דהוי כשאר ערב י"ט ולא שהוא עצמו י"ט. וכ"ה לעיל סי' תר"ד אפי' מנחה שלפניו כ' בספר א"ר סי' תר"ד שנופלין על פניהם וע' סי' קל"א ס"א דא"א למנצח: ודע שכתב ש"ך ר"ס שפ"א דמה שנהגו איסור רחיצה כל שלשים היינו דוקא בחמין. אבל בצונן לכ"ע אינו אסור רק תוך שבעה. ולפ"ז מה שהחמיר רמ"א בטבילה בערב הרגל ובעיה"כ לדידן מצד חומרת מנהג איסור רחיצה כל שלשים. צ"ל במקום שטובלים בחמין וכ"כ בס' א"ר:
א סָעִיף א ס"א עבירות כו'. עמ"א בשעת מחילה כו' והוא גמרא דיומא פ"ו ב' אר"נ כאן כו': וילך כו'. עמ"א מ"ש בשם ב"ח והוא גמ' שם אנא שא נא כו' חטאתי וישר כו': מיהו יאמר כו'. תנחומא ואם הלך לרצותו ולא קבל עליו מה יעשה א"ר יוסי בן דורמסקית סימן זה יהא מסור בידך כל הימים שאתה מרחם על חבירך יש לך מרחמים ואם אינך מרחם על חבירך אין לך מרחמים ומה יעשה א"ר שמואל יביא עשרה בני אדם ויעשה שורה אחת ויאמר להם קטטה היתה ביני ובין חבירי והלכתי לרצותו ולא קיבל עליו והקב"ה רואה שהשפיל עצמו ומרחם עליו כו' וע' מ"א ס"ק ב' ואם כו' והוא לפירש"י שם רב שאני ואף הרי"ף מודה לדינא: ואם הוא רבו כו'. הרי"ף שם כפירושו מש"ש רב שאני ועמ"א וכמו ר"ח לרב שם: והמוחל כו'. סוף פ' החובל ושם: אם לא כו'. שם ומפרש מש"ש כי היכי דליזל ולגמור כו' משום טובתו של רב דלא כפירוש רש"י שם וכבר תמה ב"ח עליו מנ"ל לפרש דלא כרש"י: ואם כו'. ירושלמי ס"פ החובל סוף הלכה י' א"ר יוסי הדא דתימר שלא הוציא ש"ר אבל הוציא לו ש"ר אין לו מחילה עולמית.
ב סָעִיף ב ס"ב אם מת כו'. עיין מ"א ס"ק ו' ומ"ש בשם יש"ש כן עיקר כמ"ש עד שיתכוין לבייש ודברי מ"א תמוהין שכת' שחשד לאביו כו' וצ"ל לאמו: ונהגו. שם תרי עובדא דרב ועירובין נ"ד א' ונדרים נ"ה א':
ג סָעִיף ג ס"ג תקנת כו'. תנחומא אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כל הכעס הזה למה כו' א"ל אתה אמרת הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים כו' א"ל ממך למדתי שאמרת מחתות החטאים האלה בנפשותם א"ל אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם:
ד סָעִיף ד ס"ד יכול כו'. לאפוקי מר"ע שכ' בשעה שביעית קודם מנחה וליתא דעיקרו משום יה"כ: לטבול. כמ"ש במדרש תנחומא פ' ואתחנן יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת מה מ"ה נקיים כו' וערא"ש: וללקות. ע"ל סי' תר"ז. ואינו כו'. עפ"ג דברכות וכ"כ תוס' שם כ"ב ב' סד"ה ולית: וא"צ כו'. כי טעם הטבילה ע"פ מדרש הנ"ל שישראל נקיים כמ"הש כמ"ש הרא"ש כנ"ל. ועיקר פירוש נקיים נקיים מכל חטא כמ"ש בפרקי ר"א והובא ברא"ש שם ומ"מ מדמין כל מה שיוכל כמ"ה ועיין ס"ס תר"י: משום קרי. לא משום דר' יצחק דא"א בזה"ז וע' רפ"ד דבכורות: וה"ה דהטלת כו'. עיין רש"י דברכות כ"ב ב' ד"ה ולית הלכתא כו' ועמ"א ס"ק ט' ואם נכנס כו' והוא בעיא רפ"ב דגיטין ולקולא ומ"ש ורשאי כו' ספ"ג דטהרות ומ"ש וכ' הרר"י כו' הוא ממתני' הנ"ל ומ"ש שם מ' סאה כו' הוא בפ"ג דברכות אליבא דר"י ולחד מ"ד ומתניתין דפ"ח דטהרות משמע כההיא מ"ד: מי כו'. פ"ג דמ"ק: אע"פ כו'. כמ"ש בי"ד סי' שפ"א ס"א בהג"ה ולעיל סי' תקמ"ח ס"י בהג"ה: טבילת כו'. ע' בי"ד שם ס"ה בהג"ה דאף במקום שאסור מדינא אמרו דלא אסור אלא ברחוצה של תענוג ואמרו כל חייבי טבילות כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.