א עֻבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
ב עֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה וּפָנֶיהָ מִשְׁתַּנִּים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי (רי"ו נכ"ז); לוֹחֲשִׁין לָהּ בְּאָזְנָהּ שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא; אִם נִתְקָרְרָה דַּעְתָּהּ בְּזִכָּרוֹן זֶה, מוּטָב; וְאִם לָאו, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתָּהּ.
ג כָּל אָדָם שֶׁהֵרִיחַ מַאֲכָל וְנִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו, מְסֻכָּן הוּא אִם לֹא יִתְּנוּ לוֹ מִמֶּנּוּ, וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ.
ד יוֹלֶדֶת, תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים לֹא תִּתְעַנֶּה כְּלָל; מִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה, אִם אָמְרָה: צְרִיכָה אֲנִי, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ; מִכָּאן וָאֵילָךְ, הֲרֵי הִיא כְּכָל אָדָם. וְיָמִים אֵלּוּ אֵין מוֹנִין אוֹתָם מֵעֵת לְעֵת; כְּגוֹן אִם יָלְדָה בְּשִׁבְעָה בְּתִשְׁרֵי בָּעֶרֶב, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אִם לֹא אָמְרָה: צְרִיכָה אֲנִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלְמוּ לָהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים עַד יוֹם כִּפּוּר בָּעֶרֶב, מִשּׁוּם דִּכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס יוֹם רְבִיעִי לְלֵידָתָהּ מִקְרֵי לְאַחַר שְׁלֹשָׁה.
א סָעִיף ב (א) שהריחה - מאכל וידוע שאם אין נותנין לה מה שמתאוה היא וולדה מסוכנים ואין נ"מ בין בתחלת עיבורה ובין בסופה:
ב סָעִיף ב (ב) ופניה משתנים אע"פ וכו' - ובאין פניה משתנים אין מאכילין אותה אא"כ אמרה צריכה אני לאכול:
ג סָעִיף ב (ג) אם נתקררה דעתה וכו' - שלפעמים מתיישבת דעתה אחר שמזכירין לה שיום הזה יום הכפורים הוא שכל העולם מתענין בו:
ד סָעִיף ב (ד) מאכילין אותה - פי' שתוחבין קיסם ברוטב (ר"ל איזה טיפות) ונותנים לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב פחות פחות מכשיעור כפי שיתבאר לקמן בסימן תרי"ח ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן המאכל עצמו פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה. ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל הנזכר לעיל משום שלפעמים מתיישבת דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא וכן כשמאכילין אותו ע"פ עצמו כשאומר צריך אני ג"כ מאכילין אותו עד שיאמר די אך בכל זה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור וכפי שיתבאר לקמן סי' תרי"ח:
ה סָעִיף ב (ה) עד שתתיישב דעתה - ואינה צריכה אומד הרופאים לזה:
ו סָעִיף ג (ו) ונשתנו פניו - ובלא נשתנו פניו אע"פ שאומר שלבו חלש וצריך לאכול אין מאכילין אותו. [כ"כ מ"א וא"ר ובישועות יעקב מגמגם בזה ועיין בחתם סופר בחלק אה"ע ח"ב סי' פ"ב שדעתו דאף שאנו אין מאכילין אותו מחמת שהוא בחזקת בריא מ"מ החולה עצמו היודע מרת נפשו יוכל ליקח לעצמו ולאכול בין ביוה"כ בין בשאר איסורין כיון שמרגיש בעצמו שיוכל לבא לידי סכנה]:
ז סָעִיף ג (ז) ומאכילין אותו - ר"ל ג"כ הקל הקל כמו באשה עוברה וכנ"ל. ודע דמה שהקלנו באשה עוברה וכן בכל אדם שהריח הוא דוקא עד שתתיישב דעתן אבל אחר שנתיישב דעתן אין להם לאכול שאר היום דלא אמרינן כיון שהותר מקצת היום באכילה הותר כולו:
ח סָעִיף ג (ח) ממנו - ואעפ"כ כשמריח ריח מאכל יזהר מאד כל אדם שיפלוט כל הרוק שיבא בפיו ולא יבלע דאז בא לידי סכנה [כדאיתא בכתובות ס"א ע"ב] ח"א:
ט סָעִיף ד (ט) יולדת וכו' - ואפילו אם לא ילדה עדיין רק אחזו לה חבלי לידה וכפי המבואר לעיל בסימן ש"ל ס"ג דנקראת יולדת לענין לחלל עליה את השבת וה"ה דנקראת גם יולדת לענין זה שלא תתענה [מאמר מרדכי]:
י סָעִיף ד (י) לא תתענה כלל - אפילו אמרה איני צריכה לאכול מאכילין אותה ואומרין לה אכלי אכן מ"מ יש להאכילה אז פחות פחות מכשיעור אבל בלא אמרה איני צריכה מאכילין אותה כדרכה וא"צ לחלק בפחות מכשיעור ויש מחמירין שגם בזה צריך להאכילה פחות פחות מכשיעור:
יא סָעִיף ד (יא) אם אמרה צריכה אני וכו' - מיירי כשחברותיה אומרות שאינה צריכה או שהרופאים אומרים שא"צ דאז בעינן שתאמר צריכה אני [ומאכילין אותה פחות פחות מכשיעור] ומהני אמירתה משום דלב יודע מרת נפשו וכדלקמן בסימן תרי"ח אבל כשאין שם מי שיאמר שאינה צריכה אז אפילו בסתמא שאינה אומרת כלום או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה מאכילין אותה:
יב סָעִיף ד (יב) ככל אדם - דמשם ואילך הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה דבודאי אין שום סכנה מחמת לידה לאחר ז' ימים ללידתה לפיכך אף אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער לידה אין מאכילין אותה אבל אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי החולי מאכילין אותה כדרך שמאכילין כל חולה כשאומר צריך אני כמו שיתבאר בסימן תרי"ח ע"ש:
יג סָעִיף ד (יג) אין מונין אותם מעל"ע - עיין לעיל סימן ש"ל במ"ב סק"י דכמה פוסקים סוברין דימים אלו במעל"ע שיערו אותם ושיש להקל למעשה וכן מצאתי בישועות יעקב דהמיקל בספק נפשות לחשוב השבעה ימים מעל"ע לא הפסיד:
יד סָעִיף ד (יד) אם לא אמרה צריכה אני - והיינו כשחברותיה אומרות שאינה צריכה וכנ"ל בסקי"א:
א סָעִיף ב אף על פי שלא אמרה. משמע דאם אמרה צריכה אני אף על פי שאין פניה משתנות וכ"מ ברי"ו שכתב תחלה סתם עוברה שהריחה ומיירי כשאמר' צריכ' אני דאל"כ מנא ידעינן שהריחה ובהכי מיירי ג"כ הטור ואח"כ כת' כשפניה משתנות נותנין לה דלא כהב"ח שעש' מחלוקת ובשאר כל אדם לא מהני אמרי' אא"כ נשתנה פניו כמ"ש ס"ג:
ב סָעִיף ב מאכילין אותה. פי' שתוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה ואם לא נתישב' דעתה נותנין לה רוטב ואם לאו נותנין לה המאכל עצמו [ב"י ב"ח ולבוש] ודוקא עוברה שלפעמים מתישבת דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא אך פחות פחות מכשיעור כמ"ש סי' תרי"ח ס"ז [הרא"ש]:
ג סָעִיף ד לא תתענה. אפי' אמר' א"צ מאכילין אותה ואומרי' לה אכלי [ב"ח] ומ"מ יש להאכיל' פחות מכשיעור עסי' ש"ל ס"ד:
א סָעִיף ב שלא אמרה. ואם אמרה צריכה אני אע"פ שאין פניה משתנות. ובשאר כל אדם לא מהני אמירה אא"כ נשתנה פניו מ"א ע"ש עס"ג:
ב סָעִיף ב מאכילין. פי' שתוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב ואם לאו נותנין לה המאכל עצמו ב"י ב"ח לבוש. ודוקא עוברה לפעמים מתיישבא דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמ' הרופא אך פחות פחות מכשיעור כמה שכתוב בסימן תרי"ח סעיף ז':
ג סָעִיף ד לא תתענה. אפילו אמרה א"צ מאכילין אותה ואומרין לה אכול. ב"ח. וע' סי' תקנ"ד סעיף ו'. ומ"מ יש להאכילה פחות מכשיעור. מ"א ועיין סי' ש"ל ס"ד:
ד סָעִיף ד ככל. היינו באמרה צריכה אני מחמת לידה אבל אם אמרה צריכה אני מחמת שמתכבד עלי החולי נותנין. או"ה:
א סָעִיף ב (ס"ק א) אע"פ כו' משמע דאם אמרה צ"א אע"פ שאין כו'. דברי רמ"א הם דברי רי"ו: וכתב הרב"י דהם דברים פשוטים דלא גרע מעוברת משאר ב"א שפניו משתנות אע"פ שאינו אומר שצריך מ"מ נותנים לו כמ"ש סעיף ג'. א"כ הא דהעתיקו רמ"א ע"כ צ"ל דלדיוקא אתי דבאין פניה משתנות צ"ל צריכה אני. וא"כ מוכח דבאין פניה משתנות מ"מ מהני במה שאמרה צריכה אני: וכ"מ ברי"ו שכתב תחלה סתם כו' אין ס' רי"ו ת"י והרב"י לא הביא כ"א סוף דברי רי"ו וכפי משמעות לשון מ"א לשון רי"ו כך הוא עוברה שהריחה נותנים לה (ומכאן ואילך הובא בהרב"י) וכ' הרמב"ן שאפי' לא אמרה צריכה אני על שראו אותה מתאוה כו' ופניה מוריקות מאכילין אותה עכ"ל והבין הב"ח דמ"ש בשם הרמב"ן הוא פי' לתחלת דבריו שמ"ש תחלה עוברה שהריחה נותנים לה. היינו שפניה מוריקו' אע"פ שלא אמרה צ"א. אבל אם אין פניה משתנו' לא מהני אמירתה צ"א. ולכן כתב הב"ח שרי"ו חולק על הטור דבטור משמע דעוברה אפ ' אין פניה משתנו' נותנים לה והיינו שהטור כתב בלשון הרב"י ומדסתם ולא הזכיר שפניה משתנו' משמע אפי' אין פניה משתנות נותנים לה ע"ש. ומ"א כתב דאין כאן מחלוק' דגם רי"ו מתיר אפי' אין פניה משתנו'. ובזה מיירי רי"ו ברישא שכתב עוברה שהריחה (נ"ל) וסתם משמע אפי' אין פניה משתנו' והיינו באמרה צריכה אני. ואע"ג דגם בזה סתם רי"ו ולא הזכיר דמיירי שאמרה צ"א. היינו משום דלא הוצרך להזכירו דממילא ידעי' רמיירי בהכי דאל"כ מנא ידעי' שהריחה ומתאוה: אח"כ כתב כשפני' וכו' ר"ל אח"כ כתב רי"ו בשם רמב"ן דין חדש דאם פניה משתנות אפי' לא אמרה צ"א נותנים לה אינו פי' לרישא כמו שהבין ב"ח:
ב סָעִיף ד (ס"ק ג) לא כו' פחות מכשיעור. ועמ"ש מ"א בסי' תרי"ח ס"ק ח' בשם מהרי"ל כיצד נוהגים: עסי' שלמ"ד. ר"ל משם נלמדו שיעורי זמנים הללו הנזכרים פה:
א סָעִיף ב ס"ב ופניה כו'. עס"ג:
ב סָעִיף ד ס"ד יולדת כו'. ספי"ח דשבת וע"ל סי' ש"ל ס"ד וצ"ע: אם אמרה צריכה כו'. אבל הר"ן כ' דאפי' בסתמא וכמ"ש הרי"ף בפי"ח דשבת וש"פ: וימים אלו כו'. כגי' בפ' הדר לימרו ליה לעו"ג ליחם אגב אימיה. וע' תוס' בגיטין שם דלא כ"כ בפשיטות וברא"ש פ"ז דב"ק סט"ו כ' בהדיא להיפך ואע"ג שי"ל דלדברי בה"ע כ"כ הלשון לא משמע כן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.