א חוֹלֶה שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל, אִם יֵשׁ שָׁם רוֹפֵא בָּקִי אֲפִלּוּ הוּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאוֹמֵר: אִם לֹא יַאֲכִילוּ אוֹתוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיִּכְבַּד עָלָיו הַחֹלִי וְיִסְתַּכֵּן, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמָּא יָמוּת. אֲפִלּוּ אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִים לָרוֹפֵא; וְאִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: צָרִיךְ אֲנִי, אֲפִלּוּ מֵאָה רוֹפְאִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִים לַחוֹלֶה.
ב רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִים אוֹתוֹ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם נֶגֶד שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ קְצָתָן יוֹתֵר בְּקִיאִין מִקְּצָתָן כֵּן נִרְאֶה לִי.
ג וְאִם הַחוֹלֶה וְרוֹפֵא אֶחָד עִמּוֹ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ; אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.
ד אִם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: צָרִיךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ הַחוֹלֶה אוֹמֵר עִמָּהֶם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִים אוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁשְּׁנַיִם אוֹמְרִים: צָרִיךְ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הַחוֹלֶה וְרוֹפֵא אֶחָד עִמּוֹ אוֹמְרִים: צָרִיךְ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאָה רוֹפְאִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ (טוּר), וְלֹא חַיְישִׁינָן דְּהַחוֹלֶה אוֹמֵר: צָרִיךְ מִשּׁוּם דְּמַאֲמִין לְרוֹפֵא זֶה שֶׁאוֹמֵר: צָרִיךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי"א).
ה אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, וְהָרוֹפֵא מְסֻפָּק, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ; אֲבָל אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, וְהַחוֹלֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.
ו אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת הַחֹלִי, הֲרֵי הוּא כְּאָדָם דְּעַלְמָא וְאֵין דְּבָרָיו מוֹעִילִין וְלֹא מוֹרִידִין. הַגָּה: מִיהוּ אִם נֶחֱלַשׁ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה לְרֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶצְלוֹ שֶׁהוּא מְסֻכָּן אִם לֹא יֹאכַל, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ (א"ו הָאָרֹךְ).
ז כְּשֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הָעֻבָּרוֹת אוֹ אֶת הַחוֹלֶה, מַאֲכִילִין אוֹתָם מְעַט מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף לְשִׁעוּר; הִלְכָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ כְּב' שְׁלִישֵׁי בֵּיצָה בֵּינוֹנִית, וְיִשְׁהוּ כְּדֵי אֲכִילַת אַרְבָּעָה בֵּיצִים; וְהַשְּׁתִיָּה, יִבְדְּקוּ בַּחוֹלֶה עַצְמוֹ כַּמָּה הִיא כְּדֵי שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד וְיֵרָאֶה כִּמְלֹא לֻגְמָיו.
ח וְיַשְׁקוּהוּ פָּחוֹת מֵאוֹתוֹ שִׁעוּר, וְיִשְׁהוּ בֵּין שְׁתִיָּה לִשְׁתִיָּה כְּדֵי אֲכִילַת אַרְבָּעָה בֵּיצִים, וּלְפָחוֹת יִשְׁהוּ בֵּין שְׁתִיָּה לִשְׁתִיָּה כְּדֵי שִׁעוּר שְׁתִיַּת רְבִיעִית; וְאִם אֲמָדוּהוּ שֶׁאֵין הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ מַסְפִּיקִים לוֹ, אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ שֶׁנִּסְתַּפְּקוּ בַּדָּבָר, מַאֲכִילִים וּמַשְׁקִים אוֹתוֹ כָּל צָרְכּוֹ מִיָּד.
ט מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻּלְמוֹס, וְהוּא חֹלִי שֶׁבָּא מֵחֲמַת רְעָבוֹן וְסִימָנוֹ שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו; וְאִם אֵין שָׁם מַאֲכָל שֶׁל הֶתֵּר, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַאֲכַל אִסוּר; וְאִם יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי מִינֵי אִסוּרִים, אֶחָד חָמוּר מֵחֲבֵרוֹ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל תְּחִלָּה. הַגָּה: אִם צָרִיךְ לְבָשָׂר וְיֵשׁ כָּאן בְּהֵמָה שֶׁצְּרִיכִין לְשָׁחֲטָהּ וּבְשַׂר נְבֵלָה מוּכֶנֶת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן שכ"ח י"ד.
י חוֹלֶה שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ בָּעִנְיָן שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁאוֹמֵר: יַעֲלֶה וְיָבֹא, בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם.
א סָעִיף א (א) רופא בקי - פי' בקי באותו מקום ועיין לעיל סימן שכ"ח סעיף יו"ד דהביא שם המחבר דעת יש מי שאומר דלא בעינן בקי אלא כל אדם בחזקת בקי קצת לענין ספק נפשות (והיינו באומר עכ"פ שמבין בחולי זה) ומסיים הרמ"א שם די"א זה דוקא ברופא ישראל אבל בעכו"ם אינו נאמן עד שיהיה בקי וה"ה הכא ודע דביולדת לכו"ע מהימנינן לנשים דאינהו בקיאי בהו [ד"מ]:
ב סָעִיף א (ב) ויסתכן - ה"ה אפילו אינו אומר בהדיא שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן:
ג סָעִיף א (ג) שומעים לרופא - דשמא הוא נבעת ואינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשא. ואפילו החולה בעצמו הוא רופא מומחה [פמ"ג]:
ד סָעִיף א (ד) צריך אני - אפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעים לחולה:
ה סָעִיף א (ה) שומעים לחולה - היינו כשהחולה אומר שמרגיש בנפשו שצריך לאכול שאם לא יאכל שמא יכבד עליו החולי ובלבד שמזכירין לו תחלה שהיום הוא יו"כ דשמא שכח אבל אחר שהודיעוהו שהיום יו"כ והוא שואל לאכול א"צ לדקדק עליו יותר דלב יודע מרת נפשו ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן. כתבו הפוסקים אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. עוד כתבו דבמקום שמאכילין אותו אין צריך כפרה ע"ז דאונס רחמנא פטריה כ"ש שלא היה רק כחצי שיעור וכפרה לא נאמר רק על השוגג:
ו סָעִיף ב (ו) רופא אחד אומר צריך - ואפילו אם הוא עכו"ם או אשה נאמנים להכחיש הרופא שני ישראל שאומר אינו צריך משום דספק נפשות להקל ודוקא אם העכו"ם הוא בקי אבל כשאינו בקי אינו נאמן להכחיש ישראל:
ז סָעִיף ב (ז) ורופא אחד אומר אינו צריך - והחולה שותק או שאומר שאינו יודע דאם גם החולה אומר שא"צ לא היו שומעין לרופא האומר שצריך וכדלקמיה בס"ג:
ח סָעִיף ב (ח) ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן - ר"ל שאותן שנים שאמרו א"צ הם יותר בקיאין ומופלגין בחכמה זו אפ"ה אין הולכין אחריהם להחמיר בספק נפשות כיון שגם האחרים האומרים שצריך לאכול הם ג"כ בקיאין בחכמה זו. ועיין במ"א ובא"ר שדעתם להורות כהפוסקים שסוברין דכשהן שוין במנין הולכין אחרי הבקיאין ומופלגין בחכמה זו יותר דלא כהרמ"א אכן אם אותן האומרים שצריך הם מרובין אזלינן בתר דידהו להקל אף שאינן חכמים ובקיאין כ"כ:
ט סָעִיף ג (ט) ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך וכו' - קמ"ל בזה דמצרפינן דברי החולה לרופא ולא אמרינן בזה דנבעת הוא ואינו מרגיש במחלתו וכנ"ל בסק"ג כיון דגם רופא אחד אומר כמותו:
י סָעִיף ג (י) ורופא אחד אומר צריך וכו' - ואם הרופא ההוא הוא מופלג בחכמה יותר מאחרים חוששין לדבריו להאכילו אף שהם רבים נגדו אבל אם המופלג אומר א"צ ושנים שאין מופלגים אומרים צריך הולכין אחר רוב מנין ומאכילים אותו:
יא סָעִיף ד (יא) מאחר ששנים וכו' - ר"ל דתרי כמאה חשיבין ולא אזלינן בתר רוב דעות בסכנת נפשות:
יב סָעִיף ד (יב) אע"פ שמאה רופאים וכו' - אפי' הם בקיאים ומופלגים יותר בחכמה מרופא זה משום דהחולה מסייעו ולב יודע מרת נפשו:
יג סָעִיף ה (יג) והרופא מסופק - פי' שמכיר החולי אלא שמסופק אם יסתכן דאל"ה הוי כאינש דעלמא:
יד סָעִיף ה (יד) מאכילין אותו - דדברי החולה אין מעלין רק בשאומר צריך אני וכו'. וממילא מאכילין אותו מחמת דברי הרופא שמסופק דספיקו הוא ספק נפשות ולהקל:
טו סָעִיף ה (טו) אין מאכילין אותו - דאינו יודע של חולה איננו מחמת בקיאות כדבריו של רופא דרוב חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם. והיכא שהרופא הוא מסופק ואומר איני יודע אף שרופא אחר אומר אינו צריך מאכילין אותו ודעת הט"ז דאם החולה בעצמו הוא רופא והוא מסופק ואומר איני יודע ג"כ מאכילין אותו אפי' אם רופא אחר אומר אינו צריך [וא"ר מפקפק ע"ז דאפשר שאינו מבין על עצמו בעת מחלתו אף שהוא רופא עי"ש ונראה דתלוי זה לפי מהות המחלה אם הוא מחלה של חום שאין דעתו צלולה ע"כ בוודאי יש מקום לדברי הא"ר]:
טז סָעִיף ה (טז) מאכילין אותו - אף בלא רופאים דספק נפשות הוא:
יז סָעִיף ז (יז) מאכילין אותם מעט מעט - מיירי שדי להם בזה להשקיט רעבונם וכדלקמן בס"ח:
יח סָעִיף ז (יח) כשני שלישי וכו' - ה"ה יותר מעט רק שלא יהא קרוב לביצה דבזה יש חיובא:
יט סָעִיף ז (יט) וישהו - ר"ל אחר אכילתו כדי שלא יצטרפו האכילות להדדי:
כ סָעִיף ז (כ) כדי אכילת ארבעה ביצים - ואם קשה לו להמתין שיעור זה ימתין עכ"פ כדי שיעור אכילת ג' ביצים דלכמה פוסקים בשיעור זה הוא ג"כ הפסק ולא מצטרפי להדדי [מ"א]:
כא סָעִיף ז (כא) יבדקו בחולה עצמו - ר"ל דלענין שתיית מלא לוגמיו צריך לשער בדידיה ולא בדעלמא כדלעיל בסימן תרי"ב. וכתבו האחרונים יש להחולה לבדוק זה מעיו"כ דהיינו שיכניס לתוך פיו משקין ויפליטם לתוך כלי וכן ישער מעיו"כ ויביט על המורה שעות (זייגער) כמה מינוטין הוא שוהא בשיעור אכילת ד' ביצים וכשיעור הזה ישהא ביוה"כ בין אכילה לאכילה וכן בין שתיה לשתיה וכלקמיה [ועיין בתשובת חתם סופר ח"ו סט"ז שכתב שההפסק בין אכילה לאכילה יהיה כשיעור ט' מינוטין שזה שיעור כדי אכילת פרס] ודע שבין אכילה לשתיה א"צ לשהות כלל וכדלעיל בסימן תרי"ב דאכילה ושתיה אין מצטרפין:
כב סָעִיף ח (כב) כדי אכילת ד' ביצים - ולפחות ישהו כדי אכילת ג' ביצים:
כג סָעִיף ח (כג) כדי שיעור שתיית רביעית - דלכמה פוסקים בשיעור זה הוי הפסק דלא יצטרפו להדדי וכדלעיל בסי' תרי"ב ס"ט וע"ש במ"ב:
כד סָעִיף ח (כד) או שהחולה אומר כן - וכתבו האחרונים דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו יו"כ היום ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת אכול בבת אחת ואם לאו תאכל מעט מעט פחות מכשיעור. וכתבו האחרונים דצריך כל מורה להיות דינים אלו שגורים בפיו מבעיוה"כ כי יוכל להיות דבשהיות מעט יש בו סכנת נפשות. ואם הוא שאלה שהמורה צריך לעיין הדין ויש שם אחר בקי שיודע להשיב מיד אין חולקים בזה כבוד להרב. ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ"ח וסימן ש"ל כי אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת:
כה סָעִיף ט (כה) בולמוס - והוא מסוכן למות עי"ז וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא. ואיתא בגמרא דעיקר הסימן שהאירו עיניו משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע:
כו סָעִיף ט (כו) עד שיאורו עיניו - משמע מלשון זה דבזה אין צריך לצמצם ליתן לו פחות פחות משיעור וכנ"ל דיוכל לבא ע"י השהיה לסכנה:
כז סָעִיף ט (כז) עיין לעיל סי' שכ"ח סי"ד - דמבואר שם דכיון שהוא צריך לאכול לאלתר והנבילה מוכנת מוטב להאכילו נבילות:
כח סָעִיף י (כח) חולה שאכל ביוה"כ - וכן יש לנהוג לנערים שאוכלים ביוה"כ וכן היולדת שאינה מתענה [מט"א]:
כט סָעִיף י (כט) שאומר יעלה ויבוא - הטעם כיון דבהתירא אכל הו"ל יוה"כ כמו לדידן שאר יו"ט ואם חל בשבת אומר רצה והחליצנו ויש שמקילין בזה שאפילו יעלה ויבוא א"צ לומר שלא תקנו אלא במקום שמצוה באכילתו וה"ה שאין לומר רצה והחליצנו כשחל בשבת ועכ"פ קידוש בודאי אין לו לעשות דיש חשש ברכה לבטלה וכן אם שכח לומר יעלה ויבוא או רצה כשחל בשבת ונזכר אחר שסיים ברכת בונה ירושלים לא יחזור:
א סָעִיף א אפי' הוא עכו"ם. וכתב הרא"ש בשם ריב"א דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל:
ב סָעִיף א שאומר. אפי' אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן [ב"ח מהר"ש לבוש ומהרי"ל]:
ג סָעִיף א צריך אני. אפי' הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה [רדב"ז ח"א פ"ו כ"ה] עמ"ש בשמו סימן ש"ל:
ד סָעִיף ב כן נ"ל. והוא דעת הטור והרא"ש אבל הב"ח פסק כהרמב"ן דכשהן שוין הולכין אחר הבקי אם הוא מופלג בחכמ':
ה סָעִיף ג אם החולה ורופא וכו'. ואם א' מופלג בחכמה חוששין לדבריו להאכילו אפי' ב' אומרים א"צ (טור ורמב"ן לבוש ב"ח):
ו סָעִיף ז כשני שלישי. ל"ד ה"ה יותר מעט רק שלא יהא כביצה:
ז סָעִיף ז ד' בצים. ולפחות ישהו כדי אכילת שלשה בצים עסי' תרי"ב:
ח סָעִיף ח כל צרכו. והב"ח כתב דנוהגין כמ"ש מהרי"ל שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו י"כ הוא ואם יאכל הרשות בידו וכן ביולדת אחר ג' תוך ז' וביולדת מהימני' לנשים דאינהו בקיאי בהו:
ט סָעִיף ט א' חמור מחבירו. תרומה חמורה מטבל, וטבל מנבילה, ונבילה משביעית, ואם אין שם אלא טבל אם הוא דגן אפי' נזרע בעציץ שאינו נקוב מעשרין אותו בשבת קודם שיאכילוהו דגזרי' אטו נקוב ואם הוא מעשר ירק שהוא דרבנן מאכילין אותו בלא מעשר [גמרא יומא] וצ"ע על הרמב"ם פי"ד ממא"א שכ' סתם טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל פי' כגון שלא יהי' די בנותר מאכילין אותו טבל שאינו קודש כתרומ' עכ"ל ולא חילק בין מעשר ירק לפירות, וקי"ל הלכ' כר' מחבירו ואפשר דמיירי שם בחול:
י סָעִיף י חולה שאכל. ובוצע על ב' ככרות [כ"ה] ול"נ שא"צ דלא תקנו כן ביה"כ ומכ"ש לחולה המסוכן שאין דעתו מיושבת וגם א"צ לקדש ובש"ל כ' בשם הר"א כ"ץ כיון שהיום גרם לו איסור רק שפקוח נפש גורם לו היתר והוה לדידי' כחול אין בו לא קידוש ולא על הכוס ולא הזכרה בב"ה ואפי' רצה להזכיר אינו מזכיר דלא אשכחן הזכרה בב"ה אלא במקום שיש מצוה באכילתו עכ"ל, וכנ"ל דהא אפילו בחנוכ' ופורים אמרי' בגמרא דאינו מחויב להזכיר מיהו אין להקל כיון שהטור מחמיר ועססי' ק"ח ועכ"פ א"צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה:
יא סָעִיף י יעלה ויבא. ואם חל בשבת אומר רצה [כ"ה]:
א סָעִיף א חולה שצריך לאכול. בסמוך הוכחתי דמיירי ביש בו חשש סכנה דוקא:
ב סָעִיף א אפי' אם החולה כו'. דאמרי' שהוא מטורף:
ג סָעִיף א אפי' ק' רופאים כו'. דלב יודע מרת נפשו:
ד סָעִיף ב מאכילין אותו. דספק נפשות להקל:
ה סָעִיף ב יותר בקיאים כו'. בטור כת' בשם הרמב"ן באם א' מופלג בחכמ' מאכילין בשבילו אפי' כנגד שנים:
ו סָעִיף ד וה"ה אם החולה ורופא א' כו'. כ"כ הטור ורבים מקשים ל"ל האי א' שעמו הא קי"ל אפי' הוא עצמו שאומ' צריך מהני אפי' כנגד מאה ותי' ב"י בשם מהר"י דה"א דגרע טפי אם אחר עמו וכמ"ש כאן רמ"א דלא חיישינן דהחול' אומר צריך משום דמאמין לרופא וק"ל ממה דפרכינן בגמר' תנן חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא ע"פ בקיאין אין ע"פ בקי א' לא ומזה פרכינן על מ"ש שם דמאכילין ע"פ עצמו או ע"פ רופא א' ומשנינן הב"ע דאמר ל"צ וליספו ליה ע"פ חד בקי ל"צ דאיכא אחרינא בהדי' דאמר ל"צ ופרכי' פשיטא דביש בקיאים דמאכילים אותו ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל ומשני ל"צ דאיכא תרי אחריני בהדי' דאמרי' ל"צ ואע"ג דאמר רב ספרא תרי כק' וק' כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא אזלי' בתר רוב דיעות ה"מ לענין אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות ולא אזלי' בתר רוב דיעות וכיון דאיכא תרי דאמרי צריך אפי' ק' אומרים ל"צ ספק נפשות הוא ופרכינן הא מדקתני סיפא ואם איי שם בקיאים מאכילים אותו ע"פ עצמו מכלל דרישא דאמרי צריך חסורי מחסרא וה"ק בד"א דאמר ל"צ אני דאז בעינן ב' בקיאים אבל אם אמר צריך אני אם אין תרי בקיאין דאמרי ל"צ אלא א' מאכילין ע"פ עצמו וקשה דאמאי דחיק תלמוד' לאוקמא למתני' בחסורי מחסרא אמאי לא מתרץ דאזלי' בתר רוב דיעות ובין ברישא בין בסיפא אומר החול' צריך אני אלא דברישא דאיכא בקיאין בהדיה אין הוא נחשב לכלום כי הוא מאמין לדברי שני בקיאים וא"כ הוא הוה כאלו אינו וההיתר הוא על פי הבקיאין ונ"מ אם יהיו רוב דיעות לאיסור אזלי' בתר רוב דיעות ולא מצרפי' לדיע' של החולה בהדי המתירים וע"ז סיים שפיר בסיפא דאם אין שם בקיאים אלא הוא בעצמו אומר צריך אז נאמן הוא וא"כ שפיר מיתרצא האי ברייתא אם יש מקום לסברא זו דהוא מאמין לדברי הבקיאים ואפי' את"ל שאין סברא זו מספקת להאמ' להיות כך מכל מקום נימא דגבי אחר בהדי' לא תפסי' סברא זאת אבל בשני בקיאין שפיר נימא הכי שמאמין לב' רופאים וגריר בתרייהו. והנלע"ד לתרץ דברי הטור דאין מועיל אמירת החולה באומרו צריך אני אלא אחר שהוא שואל לאכול כמ"ש הטור בסמוך דאז בודאי ברור לו חולי שלו ונאמן אפי' נגד ק' אבל אם הוא אין שואל כלום אלא כששואלין אותו אומר צריך אני זה לא מהני כ"כ אלא הוה כאלו אומר דבר זה רופא אחר דהיינו מצד אומדן שלו אומר כן ואז אינו נאמן טפי מרופא א' ואינו נאמן נגד שנים ע"כ צריך כאן א' עמו דאז נחשב כאלו היו כאן שני רופאים ונאמן אפי' נגד ק' כנ"ל בישוב דברי הטור:
ז סָעִיף ה והרופא מסופק. פי' שמכיר החולי אלא שמסופק אם יסתכן עוד:
ח סָעִיף ה וחולה אומר איני יודע כו'. דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם כ"כ ב"י בשם הרמב"ן ונרא' מזה דאם החולה הוא עצמו מבין ורופא ממילא הוה אינו יודע שלו כאלו אמרו רופא אחר כנלע"ד:
ט סָעִיף ז מאכילין אותם מעט כו'. במהרי"ל בשם מהר"ש מאיסטרייך וז"א שאין נותנין לו השיעור בבת א' אבל לא נהגי' הכי ואמרי' ספק נפשות להקל ונותנים לפניו וא"ל י"כ היום ואם יאכל הרשות בידו ע"כ ונ"ל דצ"ל לו אם יודע אתה שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור ואם לאו תאכל תחלה פחות מכשיעור דאם לא יאמר לו אלא יום כיפור היום יסבור שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה:
י סָעִיף י שאומר יעלה ויבוא כו'. כ"כ הרא"ש מטעם כיון דבהיתר אכל ה"ל י"כ כמו לדידן שאר י"ט עכ"ל בב"י ותימא לי ממה דאיתא בפ' ב"מ דף כ"ד הלכתא י"כ שחל להיות בשבת המתפלל נעיל' צריך להזכי' של שבת יום הוא שנתחייב בד' תפילות ופרכי' מהא דאמר רבא י"ט שחל להיות בשבת ש"ץ היורד לפני תיבה ערבית א"צ להזכיר של י"ט שאלמלא שבת אין ש"ץ יורד לפני התיבה ערבית בי"ט ומשני הכי השתא התם בדין הוא דאפי' בשבת נמי ל"צ ורבנן הוא דתקון משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בד' תפלות אם כן חזינן דדוק' מידי דקביעות הוא לזה היום אז דוקא מזכיר היום כמו נעילה שהיום גורם לחיוב לומר אותה התפילה כמו שאר התפילות ע"כ הווין התפילות שוות משא"כ בתפלת ערבית שאין היום גורם לחיובא אלא מפני תקנת חכמים מפני הסכנה אין לה דמיון לשאר התפלות שהם חיובים ליום זה א"כ הדברים ק"ו כאן שלא יזכיר היום בברכת המזון דהא התם יש עכ"פ חיוב מצד היום לומ' ערבית מצד התקנה אפ"ה אינו מזכיר כיון שאינו חיוב גמור ליום זה כשאר התפלות ק"ו ב"ה של זה שאין היום גורם דאדרבה סדר היום הוא שלא לברך ב"ה כי אין בו אכילה רק מצד המקרה שאירע לזה אונס המביאו לידי ב"ה היאך נאמר כאן שהיום גורם לו דא"ת שהיום גורם אם יבוא לידי כך ה"נ נימא לענין ערבית אע"פ שאין חיוב גמור עליו אלא ודאי שזה אינו וזה ל"ד לשאר י"ט שיש עליו חיוב מצד היום לאכול דאסור להיות בלא אכילה משא"כ כאן הוא להיפך אלא שהאונס גורם האכילה קדושת י"כ מאי בעי הכא ועוד ראייה ממ"ש סי' רפ"ד בר"ח שחל בשבת אין מזכירין בהפטרה כיון שאין נביא בר"ח כ"ש כאן דאין ב"ה בי"כ כנלע"ד דשב ואל תעשה עדיף בזה שלא להזכיר יעלה ויבוא בזה דב"ה גופיה יש בו מחלוקת אם יברך על איסור במקום סכנה כמוזכר סימן קצ"ו ע"ש בדברינו והבו דלא לוסיף עלה לומר יעלה ויבא ולהזכיר יה"כ בזה וגם לענין ט"ב נראה כן:
א סָעִיף א עכו"ם. וכתב הרא"ש דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל:
ב סָעִיף א ויסתכן. וה"ה אפי' אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן. אחרונים:
ג סָעִיף א לחולה. אפילו הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה רדב"ז ח"א סימן פ"ו וכנה"ג ומזכירין לו תחלה שהיום יום הכפורים דשמא שכח. לבוש. וכתב או"ה אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך. עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכתב שכה"ג מאכילין אותו בע"כ:
ד סָעִיף ב יותר. בטור כתב בשם הרמב"ן באם אחד מופלג בחכמה מאכילין בשבילו אפי' כנגד שנים:
ה סָעִיף ה מסופק. פי' שמכיר החולי אלא מסופק אם יסתכן. ט"ז:
ו סָעִיף ה איני יודע. דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא דרובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם כ"כ ב"י בשם רמב"ן. ונראה מזה אם החולה רופא ומבין ממילא הוי אינו יודע שלו כאלו אמר רופא אחר. ט"ז:
ז סָעִיף ח כל צרכו. והב"ח כתב דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו י"כ הוא ואם יאכל הרשות בידו וכן ביולדת אחר ג' תוך ז'. וט"ז כתב ונ"ל דצ"ל לו אם אתה יודע שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור ואם לאו תאכל תחילה פחות מכשיעור דאם לא יאמר לו אלא י"כ היום יסבור שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה ע"ש: והיולדות מהימנינן לנשים דאינהי בקיאי בהו. מ"א. מניקה שיש לה ילד חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם מתענית סכנה הוא לולד אינה מתענה אפילו ביה"כ תשובת דבר שמואל סי' ק"ז:
ח סָעִיף י יעלה ויבא. ואם חל בשבת אומר רצה. כנה"ג. וט"ז כתב שלא להזכיר יעלה ויבא ע"ש והמ"א העלה דאין להקל. ועכ"פ א"צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) אפי' כו' הרא"ש בשם רש"י כצ"ל. והוא ברש"י דף פ"ד ע"ב אהא דתניא אין עושים דברים הללו לחולה עפ"י נשים או גוים. אבל מצטרפים לדעת אחרת פירש"י וז"ל אבל מצטרפים כו' כגון שנים אומרים צריך. ושלשה אומרים א"צ. ואשה או גוי אומר צריך מצטרפים למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל עכ"ל. ועכ"פ אותה אשה או גוי צ"ל רופא. ואשה לענין יולדת עיין במ"א ס"ק ח'. ומ"מ איכא חילוק בין ישראל לגוי. לפי מ"ש לעיל סי' שך"ח סעיף יו"ד די"א דא"צ מומחה דכל בני אדם חשובים מומחים קצת וספק נפשות להקל. (ומ"מ כתב מ"א שם דעכ"פ צ"ל שמכיר באותו חולי. ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל) וכתב עליו רמ"א וי"א דוקא ישראלים אבל סתם גוים שאין רופאים לא מחזיקים אותם כבקיאים עכ"ל:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) שאומר כו' שאנו חוששים שמא יסתכן כו' וי"ל דגם דעת הש"ע כן הוא. ומ"ש ויסתכן. אינו מדברי הרופ' אלא ע"י שהרופא אומר שאפשר שיכבד עליו החולי אנו חוששים שאפשר שיסתכן וכעין זה כתב הב"ח ע"ד הטור שכ' כלשון הש"ע ע"ש:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) צ"א אפי' הרופאים אומרים שהמאכל יזיקוהו כו' עמ"ש בשמו בסי' ש"ל. בסי' ש"ל לא מצאתי דבר אולם בסי' שך"ח כ' מ"א בס"ק וי"ו בשם הרדב"ז חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית. ורופא אומר אין צריך שומעים לחולה ואם הרופא אומר שאותו תרופה יזיקוהו שומעים לרופא עכ"ל. וצריך לחלק בין דבר מאכל לתרופה. דבדבר מאכל שומעים לחולה דלב יודע מרת נפשו. אבל בתרופה אם הרופא אומר שיזיקוהו שומעים לרופא כיון שיש סברא דלענין תרופה הרופא יותר יודע גם מן החולה. והוא אומר שיזיקוהו לכן לרופא שומעים:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) כן נ"ל כו' הולכים אחר הבקי. היינו אפי' להחמיר. דהיינו א' אומר צריך וא' אומר א"צ. ואותו שאומר א"צ הוא בקי יותר הולכים אחריו ואין מאכילין אותו. כיון שהם שוין במנין. ה"ה שנים כנגד שנים הולכים אפי' להחמיר אחר הבקי. אבל בקיאות בעלמא לא מהני כיון שהאחרים ג"כ רופאים אע"ג שהאומרים א"צ הם בקיאים יותר אין הולכים אחריהם להחמיר אלא בעי' דוקא שיהיה מופלג בחכמה. אבל מדברי הב"ח משמע קצת דבשווין במנין א"צ שיהיה מופלג וסגי אם הוא יותר בקי מהאחר הולכים אחריו להחמיר ע"ש:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) אם כו' ואם א' מופלג כו' כאן ודאי בעי' מופלג ממש ואז הולכים אחריו להקל אע"ג שאינו אלא יחיד האומר צריך ושני' אומרים א"צ. אבל להחמיר אין הולכים אחר הפלגת חכמים דאם מופלג אומר א"צ ושנים שאין מופלגים אומרים צריך הולכים אחר רוב מנין ומאכילים אותו:
ו סָעִיף ז (ס"ק ו) כשני כו' שלא יהיה פחות מביצה. משום דבר"ס תרי"ב כתב דשיעור חיוב ביו"הכ הוא ככותבת והוא מעט פחות מכביצה ע"ש. לכן צ"ל הרבה פחות מביצה ולא סגי במעט פחות מביצה דזהו שיעור החיוב:
ז סָעִיף ז (ס"ק ז) ביצים כו' עסי' תרי"ב שהביא שם ב' דעות י"א שיעור אכילת פרס הוא ד' ביצים וי"א ג' ביצים:
ח סָעִיף ח (ס"ק ח) כל כו' וא"ל יוה"כ הוא כו' וכתב הט"ז וז"ל ונ"ל דצ"ל לו אם אתה יודע שי"ל סכנה אם לא תאכול אכול כשיעור. ואם לאו אכול תחלה פחות מכשיעור. דאם לא י"ל כ"א יוה"כ היום יטעה החולה שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה עכ"ל.
ט סָעִיף ט (סק"ט) א' כו' תרומה חמורה מטבל אע"ג דשניהם במיתה. מ"מ טבל יש היתר לאיסור ע"י שיפריש תרומה. אבל תרומה אין היתר לאיסורו לזר: וטבל מנבלה דטבל במיתה. ונבילה בלאו: ונבילה משביעית. פירש"י ביומא דף פ"ג ע"א שביעית ר"ל פירות שביעית. שנשתיירו לאחר זמן הביעור. דאסורו בעשה עכ"ל. אולם הרמב"ם פי"ד מהל' מ"א כתב וז"ל שביעית פי' ספיחי שביעית שאיסורן מדברי סופרים כמו שיתבאר בהל' שמטה (רפ"ד מהל' שמטה) משמע דשביעית לאחר זמן ביעורו אינו קל מטבל וצ"ב למה. וראיתי בס' תו' יוה"כ שם שהתעורר בזה ע"ש וכתב דע"כ הרמב"ם ס"ל דעשה חמיר מל"ת ולכן נבלה דאיכ' ל"ת ושביעית אחר זמן ביעור דהוא בעשה מאכילים לו נבלה וע"ש שהאריך בזה: בעציץ שאינו נקוב. ר"ל אע"ג דאין חיוב להפריש תרומה כ"א מדרבנן והפרש' תרומה בשבת אית ביה ג"כ איסור דרבנן. וכראי' בביצה דף ל"ו ולעיל ר"ס רס"א: וא"כ מה לי אם מאכילים לו טבל דרבנן או מפרישים תרומה ומעשר דאיכ' ג"כ איסור דרבנן מ"מ צריך להפריש דגזרי' אטו עציץ נקוב דחיוב תרומה דידיה מן התורה וצריכים להפריש אע"ג דאיכ' שבות כדי שלא יאכל טבל דאוריית': ואם הוא ירק שהוא דרבנן כצ"ל. ר"ל כיון דבירק לא עשכחת כלל שיהי' טבל מן התורה: וא"כ בין אם יאכל טבל דרבנן ובין אם יפריש עכ"פ עביד חד איסור דרבנן לכן מאכילים אותו טבל דשב ואל תעשה עדיף כן ס"ל למ"א: ואע"ג דבהפרשת תרומה ליכא כ"א חד איסור. ובאכילת טבל איכא איסור בכל כזית. עיין לעיל סימן שך"ח ס"ק ט' מ"ש מ"א בשם ד"מ לענין סתם יינם. וצ"ע על הרמב"ם כו' ולא חילק בין מעשר ירק לדגן כצ"ל ר"ל שכתב אם א"א לתקן כו' משמע דאם אפשר לתקן צריך לתקן. ומדסתם משמע אפי' בירק הדין כן: וק"ל הלכה כרבי מחבירו. ר"ל דבזה פליגי רבי ור"א בר"ש שם ביומא דרבי ס"ל בירק א"צ לעשר. ור"א בר"ש ס"ל דצריך לעשר: ואפשר דמיירי שם בחול כצ"ל ר"ל דהרמב"ם מיירי בחול ובחול לכ"ע אפי' ירק צריך לעשר תחלה. אלא דמ"מ צ"ב למה השמיט הרמב"ם הדין בשבת כיצד יעשה ולחלק בין דגן לירק. וראיתי בס' תוס' יוה"כ שכת' לישב דעת הרמב"ם ע"ש:
י סָעִיף י (ס"ק י) חולה כו' דלא תיקנו כן ביוה"כ כיון דאינו אלא תקנות חכמים ואינה חובה כ"כ וכמ"ש מ"א סי' רנ"ד ס"ק ך"ג (דלא כט"ז ס"ס תרע"ז דמשמע דס"ל דהוי מן התורה) דאינה חובה כ"כ וא"כ ביוה"כ י"ל דלא תקנו. ויש טעם לדבר דהא טעם לחם משנה זכר למן כדאיתא בשבת דף קי"ז ע"ב דכתיב לקטו לחם משנה. וביוה"כ ניהו דלא ירד בו מן כמ"ש התוס' ריש ביצה. מ"מ מסבר' מערב יוה"כ לא ירד פי שנים כמו בערב שבת. כיון דלא הוצרכו מן ביוה"כ דהא צריכים להתענות ואפשר משום תינוקות וחולי' נפל גם בערב יוה"כ לחם משנה. מ"מ חכמים לא תקנו לחם משנה ליוה"כ כיון דהאכילה ביוה"כ אינו אלא דרך מקרה: מיהו אין להקל כו' ועססי' ק"ח: ר"ל דלא תימא דהאי חומרא קולא היא למ"ד דא"צ להזכיר והוי ההזכרה ההפסקה. לכן כתב לעיין ס"ס ק"ח דאם אירע שהזכיר מאורע שאר הימים תוך תפלת י"ח לא הוי הפסק וה"ה הכא: ועיין שם בט"ז. וגם כאן הט"ז ס"ל דאין להזכיר:
א סָעִיף א ס"א אפי' הוא א"י כו'. שם נ"ד ב' אבל מצטרפין כו' כמ"ש הרא"ש סי"ד בשם ריב"א והיה ריב"א גורס כו' אין אומרים כו' שלא יהיו נאמנות כו' דלא כרש"י שם ד"ה ע"פ נשים כו' וע' ר"ן שם: שאומר כו'. ר"ל אפי' לגי' איי לא אכילנא מיתנא וע' בי"ד סי' ק"נ ס"ג בהג"ה וכ"ש לגי' ספרים שלנו: ואם החולה כו'. עתוס' שם בשם ר"ח וקי"ל כוותיה:
ב סָעִיף ב ס"ב רופא כו'. שם כגי' הרי"ף ורא"ש פשיטא ספק נפשות כו': וה"ה כו'. שם תנן כו' פשיטא ספק כו': ואפי' קצתן כו'. שם לגי' הרי"ף ורא"ש דפריך חולה אומר צריך כו' פשיטא ומשני מן דאמר כו' בעותי כו' קא משמע לן לב כו' ולא אמר מ"ד קים טפי כגי' אבל הר"ן כ' ממ"ש ע"פ בקיאין ש"מ שהולכין ע"פ הבקי יותר וכ' לפיכך אם בקי יותר שנחלק עם שנים אין הולכין אחר השנים כמ"ש בפ"ק דע"א הנשאל לחכם כו' גדול בחכמה ובמנין כו' אלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ובפ"ק דיבמות כי אמרינן אזל בתר רובא כו' מחדדי טפי ע"ש. וע' מ"א ס"ק ד' ה' והוא דעת הרמב"ן וסתר סברת הר"ן וע' בטור וב"י:
ג סָעִיף ד ס"ד אם שנים כו'. רמב"ם ורמב"ן וש"פ דלא כרש"י פ"ד ב' ד"ה אבל מצטרפין כו' וכ"ד השאלתות וע' ברא"ש פי"ג ובשאלתות דר"א כו' וכ' הרמב"ן כו' ומיהו כיון כו' וכנ"ל כו'. וכ"כ הר"ן: וה"ה אם כו'. שם חסורי מחסרא כו': ולא חיישינן כו'. כן דקדק ממ"ש הטור דין זה אע"ג דנלמד מכ"ש בס"א:
ד סָעִיף ה ס"ה אבל אם כו'. דכאן ל"ל לב יודע:
ה סָעִיף ו ס"ו אם הרופא כו'. שם ע' פ בקיאין: מיהו כו'. שם מפני שהוא ספק כו' וכל כו':
ו סָעִיף ז ס"ז כשמאכילין כו'. כריתות י"ד א': כשני כו'. פחות מככותב' וע"ל סי' תרי"ב ס"א: יבדקו כו'. ע"ש ס"ט:
ז סָעִיף ח ס"ח וישהו כו': ולפחות כו'. ע"ש ס"י: ואם כו'. שם אם נתיישבה דעתה כו' ושם עד שיאמר די:
ח סָעִיף י ס"י חולה שאכל כו'. פ"ב דשבת כ"ד א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.