א לֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים נוֹהֲגִים שֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר: בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים. וְנוֹהֲגִים שֶׁאוֹמֵר: כָּל נִדְרֵי וְכו', וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר: שֶׁהֶחֱיָנוּ, בְּלֹא כּוֹס. הַגָּה: וְאַחַר כָּךְ מִתְפַּלְּלִים עַרְבִית. וְנוֹהֲגִים לוֹמַר כָּל נִדְרֵי בְּעוֹדוֹ יוֹם, וּמַמְשִׁיךְ בְּנִגּוּנִים עַד הַלַּיְלָה; וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וְכָל פַּעַם מַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִבָּרִאשׁוֹנָה (מַהֲרִי"ל). וְכֵן אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ג"פ: וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת וְגוֹמֵר, וְהַקָּהָל אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךְ (מִנְהָגִים); וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִמִּנְהַג הָעִיר, אֲפִלּוּ בַּנִּגּוּנִים אוֹ בַּפִּיּוּטִים שֶׁאוֹמְרִים שָׁם (מַהֲרִי"ל).
ב בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמָחֳרָתוֹ אוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, בְּקוֹל רָם.
ג אִם חָל בְּשַׁבָּת, אוֹמֵר: וַיְכֻלּוּ, וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שֶׁבַע, וְחוֹתֵם: מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ מַזְכִּיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאֵין אוֹמְרִים אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בְּשַׁבָּת, אֲבָל שְׁאָר הַסְּלִיחוֹת וְהַתְּחִנּוֹת אוֹמֵר כְּמוֹ בַּחֹל (ריב"ש סי' תקי"ב וּמִנְהָגִים).
ד צָרִיךְ לְהַעֲמִיד אֶחָד לִימִין שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאֶחָד לִשְׂמֹאלוֹ.
ה יֵשׁ שֶׁעוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה.
ו נוֹהֲגִים לָלוּן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלוֹמַר שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת כָּל הַלַּיְלָה. הַגָּה: וְטוֹב לִישַׁן רָחוֹק מִן הָאָרוֹן (מָרְדְּכַי); וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר תִּשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת בַּלַּיְלָה, לֹא יִישַׁן שָׁם (מהרי"ו). וְהַחַזָּנִים הַמִּתְפַּלְּלִים כָּל הַיּוֹם, לֹא יֵעוֹרוּ כָּל הַלַּיְלָה, כִּי מְאַבְּדִין קוֹלָם כְּשֶׁאֵינָם יְשֵׁנִים (מַהֲרִי"ל).
א סָעִיף א (א) שאומר ש"ץ - ועכשיו אומר הגדול שבכל עיר וצריך לצרף עוד שנים ואומרים בישיבה וכו' שהישיבות מסכימים לצרף דעת המקום לדעת הקהל להתיר את העבריינים מעבריותן [ועבריין נקרא מי שעבר על גזירת צבור או שעבר עבירה ומבואר לעיל בסימן נ"ה דאם נדוהו אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה ויכולין ג"כ להתנות להחמיר שלא להתפלל עמו בבית הכנסת אף שיש שם עשרה ושמא התנו ע"כ מתירין אנו] כדי שנוכל להתפלל עמהם דכל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת:
ב סָעִיף א (ב) ונוהגים שאומר כל נדרי וכו' - הנה מנהג קדמונים היה לומר מיוה"כ שעבר עד יוה"כ זה והיתה הכונה להתיר הנדרים ושבועות שכבר נדרו ונשבעו פן עבר אחד עליהם ורבינו תם הקשה ע"ז ולכן הגיה שי"ל מיום הכפורים זה עד יוה"כ הבא עלינו והכונה להתנות על נדרים שידור מכאן ולהבא שלא יחולו [ומהני תנאי זה אם אינו זוכר התנאי בשעה שנדר אח"כ אבל אם זוכר התנאי ואעפ"כ נודר הרי עוקר התנאי] ונוהגין אנו כר"ת. ולפ"ז צ"ל די נדירנא ודמישתבענא לשון עתיד והמ"א מסיק דאפילו לדעת ר"ת ג"כ יכול לומר בתיבה אחת דנדרנא דלשון זה גם להבא משמע והקהל יאמרו עם הש"ץ בלחש דאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור:
ג סָעִיף א (ג) ואח"כ אומר שהחיינו - וגם הצבור יאמרו כ"א בלחש. וטוב שימהרו לסיים הברכה שמברך לעצמו כדי שכשיסיים הש"ץ הברכה יאמרו אמן. ומ"מ יש להש"ץ ליזהר שיכוין להוציא הצבור מי מהם שירצה לצאת בברכתו:
ד סָעִיף א (ד) בלא כוס - דכיון דמברך שהחיינו אפילו אם הוא עדיין מבע"י קבל ליה עליה קדושת יוה"כ ואסור למישתי ואי ניתיב לתינוק אתי למיסרך לשתות ביוה"כ אפילו כשיגיע לשנת י"ג. יתעטף בטלית מבע"י כדי לברך משום דבלילה אין מברכין אפילו על כסות המיוחד ליום ועיין לעיל סימן י"ח סק"ז במ"ב:
ה סָעִיף א (ה) בעודו יום - אע"ג דאנו סוברין כר"ת ומתנין על להבא שלא יחולו מ"מ דמי קצת להפרת נדרים שאין מפירין בשבת ויו"ט וה"ה יוה"כ:
ו סָעִיף א (ו) עד הלילה - כדי להתפלל ערבית בלילה. ואם עדיין לא הגיע זמן ק"ש יאמרו איזה מזמורי תהלים קודם ערבית:
ז סָעִיף א (ז) אפילו בניגונים - כי עי"ז מבלבל דעת הקהל אין אומרים באהבה קודם מקרא קודש ובמקומות שנוהגין לומר באהבה מקרא קודש אין לשנות ואם חל בשבת אין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו דכיון שהוא יום תענית אין כ"כ רצון במנוחתנו אבל אומרים והנחילנו ד' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו בו וכו' ויסיים כי אתה סלחן וכו' ולא לומר ודברך אמת וקיים לעד:
ח סָעִיף ב (ח) בקול רם - דהוא שירת המלאכים וביוה"כ גם ישראל דומין למלאכים:
ט סָעִיף ג (ט) אם חל בשבת וכו' - ובתפלה אומר ותתן לנו ד' אלהינו באהבה את יום השבת הזה ואת יום צום הכפורים הזה:
י סָעִיף ג (י) וברכה אחת מעין שבע - וצריך לומר בזה המלך הקדוש שאין כמוהו:
יא סָעִיף ג (יא) ואין מזכיר של יוה"כ - דברכה זו אינו בא בשביל יוה"כ דהלא אם חל יוה"כ ביום חול א"צ לומר בה ברכה אחת מעין שבע:
יב סָעִיף ד (יב) צריך להעמיד וכו' - כדרך שמצינו אצל מרע"ה שאהרן וחור תמכו בידיו ועכשיו המנהג שעומדים אצל החזן עד אחר ברכו ואם חל בשבת שאומרים מזמור שיר ליום השבת קודם ברכו יכולים לחזור למקומם בתחלת אמירת מזמור:
יג סָעִיף ה (יג) וכל הלילה - היינו בשעת תפלה בלילה דאל"כ לא יוכלו להתפלל ביום כי יתנמנמו. וטעם העמידה להיות דוגמת המלאכים ונשים לא יעמדו. ואף האנשים רשאין לשעון ולסמוך על איזה דבר אם נחלשו גם יזהרו בעצמם מה שכל אדם מחויב ליזהר שלא ישהו נקביהם ויעברו על בל תשקצו:
יד סָעִיף ו (יד) ללון בבהכ"נ - ולבוש כתב מוטב לילך לישן בביתו כי מי שניעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכונה ואי משום שמירת הנרות ישכרו שומר. כתב בשל"ה קודם שישן יאמר ד' מזמורים הראשונים שבתהילים שהם שמירה לקרי [והיינו לבד הק"ש שקורין בכל יום] טוב שלא יעטוף בכרים וכסתות המחממין ועכ"פ לא יכסה רגליו:
טו סָעִיף ו (טו) רחוק מן הארון - פן יבוא לידי הפחה:
טז סָעִיף ו (טז) ומי שאינו וכו' - דטעם היתר השינה הוא משום שלן שם לצורך מצוה לכן מותר לישן [הגר"א ע"ש]. טוב ללמוד ביוה"כ משניות מסכת יומא גם ללמוד המאמרים מסוף יומא המדברים מענין התשובה. ואין לת"ח לעסוק בתורה ולהשמיט מלומר התפלות והסליחות עם הצבור [אחרונים]:
א סָעִיף א שאומר ש"ץ. ועכשיו אומר הגדול לבד [ב"ח]:
ב סָעִיף א כל נדרי וכו'. די נדרנא כ"ה הגירסא הנכונה (ד"מ תי"ט נדרים) ורי"ו כ' לו' די נדירנא ודי משתבעינא וכו' איחרטנא בהון וכ"כ בהגמ"נ דנדרנא גם להבא משמע ע"כ דלא כלבוש שרצה לשבש ספרים ישנים, וב"ח כ' שקבל לו' דאיחרטנא כלו' כשאתחרט בהון יהון בטלים ואין לזוז מנוסחות ישנות:
ג סָעִיף א אומר שהחיינו. כ' הכל בו והכי שפיר לברך כ"א לעצמו ע"כ ואין נוהגין כן אלא הכל סומכין על הש"ץ (ד"מ) ושל"ה כת' דמותר לסמוך על הש"ץ כמ"ש סי' רצ"ח סי"ד וה"ה בברכת הלל ולולב עכ"ל ול"נ דעכשיו על הרוב אין הש"ץ מכוין להוציא אחרי' לכן יברך לעצמו וכן נוהגין בהלל ולולב:
ד סָעִיף א בלא כוס. משום דכיון דאו' שהחיינו קבלי' ליה עליה ואסור למשתי ואי ניתיב לתינוק אתי למסרך עסי' תקנ"ט ס"ז: יש להתעטף בטלית (כתבי') עסי' י"ח:
ה סָעִיף א בעודו יום. אף על גב דאנו מתנין על להבא מ"מ דמי קצת להפרת נדרי' שאין מפירין בשבת וי"ט:
ו סָעִיף א עד הלילה. כדי להתפלל ערבית בלילה: הקהל אומרים כל נדרי בלחש עם הש"ץ דאין תנאי הש"ץ מועיל לצבור (ד"מ רא"ש מרדכי לבוש דלא כב"ח):
ז סָעִיף א בניגוני'. שמבלבלי' דעת הקהל: יאמר מקר' קדש זכר כו' וא"א באהבה ואם הוא שבת א"א אלהינו כו' רצה במנוחתינו ויסיי' כי אתה סלחן וכו' (לבוש):
ח סָעִיף ב בקול רם. משום שבכל השנה אומרים אותו בלחש מפני שמשה גנבה ממלאכי' אבל ביו"כ גם ישראל דומין למלאכים (טור) והא דכתב בסי' ס"א נימרי' לא אמרה משה כלו' שלא כתב' בתורה להצניע' מפני המלאכי' ע"ש וכ"כ בהג"מ פ"א מק"ש:
ט סָעִיף ד צריך להעמיד. ועכשיו אין השנים עומדים אלא עד ברכו ועיין בב"ח ומ"ש סי' תקס"ו ס"ז:
י סָעִיף ה שעומדים. היינו בשעת תפלת ערבית אבל מי שעומד כל הליל' לא יוכל להתפלל בכוונ' ביום (ב"י) ויזהרו שלא ישהו נקביהם ואם נחלשו יכולים לסמוך לשום דבר (מהרי"ל ד"מ) ערסי' תקפ"ה וטעם העמיד' להיות דוגמת המלאכים ולכן הנשים לא יעמדו וכמ"ש ססי' תר"י (מט"מ):
יא סָעִיף ו ללון בבה"כ. ולבוש כ' מוטב לילך לישן בביתו כי מי שניעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכוונה ואי משום שמירת הנרות ישכרו שומר, וכתב בשל"ה קודם שישן יאמר ד' מזמורים הראשונים שבתהלים שהם שמירה לקרי:
א סָעִיף א שאומר ש"ץ כו'. לא זכר כאן שיהיו עוד שנים עמו ובמנהגי' כתוב שצריך עוד לצרף שנים עמו ונ"ל לחלק דאם הש"ץ שהוא מתפלל הוא אומר נוסח זה א"צ לצירוף כי הוא משולח מן הקהל והוי כאלו כל הקהל ביחד אומרים כן אבל אם הרב או הגדול שבקהל אומר כן לא נקרא משולח אלא הוא עצמו אומר כן ע"כ צריך לצירוף שנים עמו שהם במקום כל הקהל ובמהרי"ל כתב וז"ל טרם שירד ש"ץ לפני התיבה היה עומד הוא לפני התיבה ואמר בישיבה כו' וכן עמא דבר לומר הגדול שבכל עיר עכ"ל משמע שמהרי"ל עצמו בלי צירוף אמר כן והיינו שמהרי"ל היה ש"ץ בקהל ורמייז"א ודי בו לבד וכמ"ש ומ"ש וכן עמא דבר שיאמר הגדול לא דק בזה כי אז צריך צירוף ב' אלא שזכר אמירת הגדול כנלע"ד וכתב בלבוש והולכים ב' חשובים מקהל ועומדים אצל החזן שהוא שלישי כדי להתיר להתפלל עם העבריינים אבל משום כל נדרי א"צ ג' שאינו אלא תנאי להבא כו' עכ"ל וא"כ היה לאלו הג' לילך משם אחר אמירת בישיבה כו' ולפי מ"ש שצריך צירוף משום שיהיה מפורסם שכל הקהל מסכימים בתנאי זה וכאלו אמרו הם עצמם פה א' כן ע"כ צריכים להיות עד גמר כל נדרי ומה שנוהגים להשהות עד אחר ברכו נראה דאם היו הולכים קודם אפשר שיאמר הש"ץ ברכו בעודם הולכים ועדיין לא באו למקומם ואינם יכולים לכוין לדברי הש"ץ כנלע"ד:
ב סָעִיף א ע"ד המקום כו'. מו"ח ז"ל פירש שאומרים כן כדי שלא יחשבו העבריינים שכבר נפטרו כיון שכבר התפללו עמהם לז"א ע"ד המקום כו' שיחזרו בתשובה למקום וק' ע"ז דדי היה בכך אם שומעים שאומרים אנו מתירים להתפלל כו' דמשמע תפלה לחוד ותו דא"כ במקום הקירוב יהיה מרומז הריחוק אם לא ישובו וקמי שמיא גליא העתיד ונמצא זה לקטרוג אלא נראה ע"ד שכתבנו שאלו הג' מודיעי' שהם במקו' כל הקהל והם עושים על דעתם כאלו עשו בעצמם אלא שצריך צירוף המקום ב"ה תחלה לזה שהוא מסכים עם אמירה זו וע"כ נ"ל שהגי' הנכונה לומר הנוסח כמ"ש בישיבה כו' ואח"כ ע"ד המקום כו' ולא כמ"ש במחזורי' תחלה ע"ד המקום ואח"כ בישיבה כו' דהיאך יזכיר תחלה הסכמת הקהל ואח"כ יזכיר הסכמת הישיבות אלא איפכא מסתברא שהישיבות מסכימים לצרף דעת המקום לדעת הקהל להתיר: כתב הטור ואו' כל נדרי כו' די נדרנא ודי אשתבענא ודי אחרימנא מי"כ שעבר עד י"כ הזה. שמכוונים להתיר הנדרים והחרמו' והשבועות שעברו אולי עברו עליהם וכדי להנצל מן העונש והקשה לר"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והנהיג לומ' מי"כ זה עד י"כ הבע"ל וגם הנהיג לו' די נדירנא ודאישתבענ' כי אמר שפשט זה ממה דתנן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים והוא שלא יזכור התנאי בשעת הנדר שאם הוא זוכר לתנאו ואפ"ה הוא נודר הרי מבטל התנאי אבל אם אינו זוכר לתנאו אז מועיל התנאי ולכך צ"ל כולהון איחרטנא בהון כלו' אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהיו בטלים עכ"ל. הקש' ב"י על קושיי' ר"ת דהא ודאי התר' מועלת לנדרים שעברו אלא הקושי' היא דהא צריך להתרה חרטה ושלשה הדיוטות או יחיד מומחה ועוד דקי"ל דצריך לפרט הנדר. ועוד שהחזן שאו' כל נדרי מי יתיר לו נדרו ונראה לי דהטור כיון על נכון כי הרא"ש כ' תירוצים על קושית ר"ת דמ"ש דבעי' חרטה תירץ ע"ז אנן סהדי דכל מי שעובר על נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מן העונש והנה הארכנו קצת בי"ד סימן שכ"ג בביאור דברים אלו וכאן נזכיר בקיצור דודאי אין היתר לעקור הנדר למפרע מחמת יראת עונש. דא"כ בטלה כל חיוב דשחוטי חוץ דיתחרט קודם שבא לידי כרת אלא צריך פתח וכו'. וע"כ יפה הקשה ר"ת דמה מועיל זה להציל מן העונש שעבר דודאי אין כאן פתח של חרטה לכל הקהל וא"כ אין מועיל ההיתר כלום ועל כן כ' הטור והוקשה לר"ת ולא כ' והקשה ר"ת כי לא הקשה כן בפי' אלא כוונת קושיתו היתה בדרך זה דמה מועיל להתיר על מה שעברו כבר והיינו בדרך שזכרתי והרא"ש תירץ דזה הוא הפתח עצמו שאילו ידע יראת העונש הנמשך מהנדר לא היה נודר ע"ש ביו"ד מזה. ואנו מנהגינו כר"ת דאומרים מיום כפור זה עד יום כיפור הבא עלינו לטובה. ולענין הפירוש של הגירסא שזכר ר"ת נ"ל דהכי הוא דאי קאי על העבר אמרינן דנדרנא דהיינו בקמ"ץ תחת הנו"ן ופתח תחת הדל"ת והוה במשקל אמרנו שהוא עבר אבל לשון עתיד צריך לנקוד חיר"ק תחת הדלת. ובאשתבענא ודאי קאי על העבר הנקודה היא בפת"ח תחת התי"ו ותחת הבי"ת ושב"א תחת העי"ן אבל לשון עתיד יש לנקוד חיר"ק תחת העי"ן: כתב בלבוש דנוסח כל נדרי יש בו טעות דפתח בל' יחיד דאינדרנא כאשר ראוי להיות וסיים בל' רבים כי נפשתנא ושבועתנא ל' רבים אלא צ"ל על נפשאי ובסוף יאמר נדראי לא נדרי ואסראי לא איסור ושבועתי לא שבועות וגם צריך לומר דאינדרנא פירוש שאדור אני ולי נראה דהכל לשון רבים דלשון אינדרנא הוא כמו נדר שלנו דכן מורה לשון נא דבסוף והאלף של אינדרנא אינה מורה שימוש של לשון יחיד אלא האל"ף שייכ' להמקור כמו אישתכח או אנוקב' או איפחת דרגא וכהנה רבות בלשון תרגום וכן אינדר הוא המקור ולא הוא כמו שלנו ונמצא פי' המלה נדר שלנו אנדר שלנו וכ"ה באשתבענא הוה המקור אשתבע נמצא פי' אשתבע שלנו ר"ל שבועה שלנו וכ"ה באסור וזה מוכח דאם תפרש האל"ף של אנדרנא לשון שימוש נמצא דהוי המקור נדר ואיך תפרש ודאסרנא אם תפ' האל"ף לשימוש יהיה המקור סר ואין זה מקור כלל אלא ע"כ האל"ף שייכא להמקור נמצא שפיר מתפרש כל התיבה על רבים דהיינו איסור שלנו נמצא כל הנוסח של כל נדרי הוא ל' רבים ובחנם קרא בלבוש תגר על נוסח שלנו בכל נדרי ואין לשנות כלל:
ג סָעִיף א אומר שהחיינו כו'. הטעם דלמא אתי למסרך פי' לשתות כשיהיה גדול וא"ל א"כ יהיה אסור ליתן לתינוק לאכול בי"כ מטעם זה נ"ל דהוא יסבור דמצוה שאני דיכול לשתות משא"כ בשאר אכילות שאינם של מצוה כנלע"ד:
ד סָעִיף ג ואינו מזכיר של י"כ. הטעם בגמ' דערבית אפי' בשבת אינה חובה שיחזיר הש"ץ אלא משום סכנה ולעיל סי' תרי"ח ס"י הבאתי הגמרא בזה:
ה סָעִיף ה כל היום וכל הלילה. פי' ב"י בשעת התפלה בלילה דאל"כ לא יוכלו להתפלל ביום כי יתנמנמו:
א סָעִיף א שליח צבור. ועכשיו אומר הגדול לבד. וצריך לצרף עוד שנים עם הגדול ושוהים עמו עד אחר ברכו ועיין ט"ז:
ב סָעִיף א העבריינים. והם העוברים על גזירות וחרמות הקהל מתירין להם כדי שיכלו להתפלל דכל ת"צ שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית ונוהגים לומר זה ג' פעמים:
ג סָעִיף א שהחיינו. ונכון לאומר' בלחש עם הש"ץ ויסיימה קודם הש"ץ שיאמר אמן:
ד סָעִיף א יום. משום דדומה להתרת נדרים שאין מפירין בשבת וי"ט ולכן צ"ל מבע"י ב"ח. והקהל אומרים כל נדרי עם הש"ץ בלחש דאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור ד"מ לבוש ומנהג פשוט הוא להתעטף בטלית מבעוד יום ומברכין עליו וכ"כ האר"י ז"ל. ואם נתעטף בלילה אין לברך עליו ועיין ספר הכוונת ועיין יד אהרן. והבאר היטב אשר לפני לא דק בזה ע"ש:
ה סָעִיף ה שעומדים. היינו בשעת תפלת ערבית אבל מי שעומד כל הלילה לא יוכל להתפלל בכוונה ביום כנה"ג. ויזהרו שלא ישהו נקביהם. ואם נחלשו יכולים לסמוך לשום דבר מהרי"ל ד"מ. וטעם העמיד' להיות דוגמת המלאכים ולכן הנשים לא יעמדו מט"מ. ומי שעומד פעם אחד ודעתו לעשות כן כל ימיו צריך התרה:
ו סָעִיף ו שירות. ומי שעיף ויגע יאמר עכ"פ ד' מזמורים הראשונים שבתהלים קודם שישכב כי הם מסוגלים שלא יבא לידי קרי שבהם ש"י תיבות וד' מזמורים יעלה למנין קרי. וטוב שלא יעטוף בכרים וכסתות המחממין ועכ"פ לא יכסה רגליו של"ה והישן בבה"כ יישן במערב או בבה"כ של נשים דהישן בבה"כ עונשו גדול מצאתי. יה"כ שחל בשבת אין מקבלין שבת אבל מזמור שיר ליום השבת יש לאומרו. שכנה"ג:
א סָעִיף א (ס"ק א) שאומר ש"ץ ועכשיו אומר הגדול לבד (ב"ח) ז"ל הב"ח כי אמירה זו אינה כ"א הודעה לבד שלא יתמהו העולם (ר"ל שיראו שאנו מצרפים העבריינים לתפלה) ומודיעים אותם כי גם בישיבה של מעלה הסכימו ע"ז כו' והישיבה של מטה בכל מקום שהיא קבועה התירו גם כן להתפלל ביוה"כ עם העברניים. ע"ד המקום וע"ד הקהל. שלא יחשבו שכבר נפטרו מעבריינותם כיון שהתירו להתפלל עמהם. וזה אינו כי לא התירום כ"א ע"ד המקום שיחזרו בתשובה כו' עכ"ל. ולפ"ז כתב הב"ח שאין לומר אנו מתירים. דהא אין אנו מתירים כ"א מודיעים שבישיבה ש"מ וישיבה ש"מ מתירים עיין שם. אולם מנהגנו כעת עפ"י מנהגים וש"ע להעמיד שנים אצל הש"ץ וגם לומר אנו מתירים וכאשר יתבאר להבא אך כתב הט"ז להפך הגרס' שבמחזורים ולומר תחלה בישיבה כו' ואחר כך ע"ד המקום וכמו שכתב הנוסח בש"ע עיין שם:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) כל נדרי כו' דנדרנא כ"ה הגרסא הנכונה כצ"ל. ור"ל שיהי' תיבה א' ואין יו"ד לא אחר דל"ת הראשונה ולא אחר דלי"ת השניה. אבל רי"י כתב לומר די נדירנא שתי תיבות. וממילא יש יוד אחר דלי"ת ראשונה. וגם אחר דלי"ת השני'. ומחלקותם מבואר בטור ובהרב"י דמנהג קדמונים היה לומר מיום הכפורים שעבר עד יוה"כ זה. והיתה הכונה להתיר הנדרים ושבועות שכבר נדרו ונשבעו פן עבר א' עליהם. ור"ת הקשה ע"ז לכן הגיה שיש לומר מיוה"כ זה עד יום הכפורים הבא עלינו. והכונה להתנות על נדרים שידור מכאן ולהבא שלא יחולו ומהני תנאי זה אם אינו זוכר התנאי בשעה שנדר אחר כך. אבל אם זוכר התנאי ואף על פי כן נודר הרי עוקר התנאי ודין זה ממס' נדרים דף כ"ג עיין שם ולכן שינה גם כן במה שהראשונים אמרו דנדרנא תיבה אחת והיתה נקודת' כמו שכתב הרב"י דלי"ת א' בחירק הנו"ן חטופה. ודלי"ת שניה בקמץ דמשמע לשעבר שכבר נדר. ולר"ת דקאי על נדר העתיד הגיה לומר די נדירנא שתי תיבות דמשמע להבא. ולפ"ז כתב הרב"י וז"ל די תיבה א'. ונדירנא תיבה שניה והנו"ן נקראת ולא חטופה. והדלי"ת בחירק עכ"ל. וגם הראשונים אמרו דאישתבענא. באלף באמצע תיב' משמע לשעבר ור"ת הגיה לומר ודמישתבענא מ"ם במקום א' והיא נקוד' בחירק משמע להבא עכ"ל הרב"י. ואם כן לפי מנהגנו כר"ת לומר מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא כתב רי"ו כהגהת וכנוסח ר"ת. אבל מ"א כתב בשם ד"מ ותי"ט רפ"ג דנדרים שכתב בשם התו' שם דאף לדעת ר"ת דקאי על להבא מכל מקום יש לומר דנדרנא תיבה אחד דנדרנא שתי לשונות משמע בין עבר ובין עתיד. וכמו שכתב מ"א אחר זה בשם הג"מ. ולענין דאשתבענא לא כתב מ"א כלום וגם בתו' דנדרים לא הזכירו מזה. אולם בט"ז משמע דגם דאשתבענא אם קורא בחירק תחת העי"ן הוא לשון עתיד. והב"ח כת' וז"ל ואשתבענא בסג"ל תחת האל"ף משמע נמי להבא עכ"ל: וכ"כ בהגמ' דנדרנא כו' קאי אדלעיל סייעתא לדעת התי"ט בשם התו' כנ"ל: דלא כלבוש כו' הוא ענין אחר ולא קאי אדלעיל. שהלבוש כתב דנוסחתינו שמתחילים בלשון יחיד ומסיימים בלשון רבים אינו נכון. ולכן הגיה גם לבסוף בלשון יחיד. וב"ח וט"ז קיימו נוסחתינו והשיגו על הלבוש: וב"ח כו' דאחריטנ'. רצה לומר לפי מנהגנו כר"ת דמתנין על העתיד. אם כן אין החרטה מועלת עכשיו. אלא כשיתחרט לאחר שנדר ולכן צ"ל דאחריטנא. בדלי"ת בתחלת התיבה דמשמעה כן:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) אומר כו' כמו שכתב סי' רצ"ח סי"ד. היו יושבים בבה"מ במוצאי שבת והביאו לפניהם אור. א' מברך לכלם בורא מאורי אש. והן שותקים ומתכונים לצאת בברכתו. ואף על גב דעי"ז מתבטלים מדברי תורה. מכל מקום עדיף מלברך כ"א לעצמו משום ברוב עם הדרת מלך. וה"ה הכא: לכן יברך לעצמו. וסיים בס' א"ר וימהר לסיים קודם הש"ץ ויענה אמן על ברכות הש"ץ וכדלעיל סי' נ"ט סעיף ד':
ד סָעִיף א (ס"ק ד) בלא כוס כו' עסי' תקנ"ט במ"א סעיף קטן ט': עסי' י"ח. רצה לומר דטלית המיוחד ליום אם לבשו בלילה אי יברך עליו הוא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש. לכן לצאת ידי כלם כתב רמ"א שם דבליל יום הכפורים יתעטף בטלית ביום ויברך עליו. והטעם שמתעטפים בטלית בליל יום הכפורים ע' שם במ"א:
ה סָעִיף א (ס"ק ו) עד כו' הקהל כו' דאין תנאי כו' ומה שאומרים אותו ג' פעמים. בשלמא למנהג הראשונים דהוא על העבר הוא כדין התרת נדרים שאמר לו החכם ג' פעמים מותר לך. אבל לדידן שתופסים מנהג ר"ת להתנות על העתיד. ול"ל כמו שכתב שמא לא שמע א' פעם א' או פעם ב' ולכן הש"ץ מגביה קולו יותר בכל פעם. דהא כל א' מתנה בפני עצמו. ואינו סומך על הש"ץ צריך לומר כמו שכ' הראשונים דלשון חכמים כך הוא כדמצינו כמה פעמים גבי קצירות עומר מגל זו ג' פעמים וכו' או לפרסומי מלתא:
ו סָעִיף א (ס"ק ז) בניגונים כו' וכ' בד"מ בשם מהרי"ל דמה"ט המנהג שהש"ץ בכל פעם שאומר כל נדרי מגביה קולו יותר שבדרך זה נשמע באימה ויראה. וכן בשחרית כשיתחיל המלך יתחיל בלחש מטעם זה עכ"ל: יאמרו מקרא קדש. דמ"ש מר"ה ושאר יום טוב דהא גבי יום הכפורים נמי כתיב מקרא קדש לבוש: וא"א באהבה. כיון שהוא יום דין ואין מקבלין הדין באהבה. ואף על גב דכשחל בשבת אומרים באהבה וברצון שבת קדשך. קאי על כל שאר שבתות השנה. לבוש: א' א כו' רצה במנוחתינו. כיון שהוא יום תענית אין כ"כ רצון במנוחתינו לבוש: ויסיים כ"א סלחן. ולא לו' ודברך אמת וקיים לעד כי היכי דלהוי מעין החתימה סמיך לחתימה לבוש:
ז סָעִיף ב (ס"ק ח) בקול כו' והא דכתב בסי' ס"א כו' דהכא משמע דמשה אמרה אלא שאמרה בצנע' דרך גניבה. ובסי' ס"א כתב הטור דמה"ט אמרי' בשכמ"לו בלחש. דהיכי נעביד לא נימרי' אמרה יעקב. נימרי' לא אמרה משה. משמע דמשה לא אמרה כלל לכן פירש מ"א דגם בסי' ס"א כוונת הטור כמו כאן:
ח סָעִיף ד (ס"ק ט) צריך כו' וע' בב"ח ומה שכתב סי' תקס"ו. ר"ל דמה"ט מעמידים שנים אצל הש"ץ משום דאי' בפר"א דכן מצינו במרע"ה במלחמת עמלק כשהתפלל על ישראל ואהרן וחור תמכו בידיו. ולכן בעי' דוקא דומיא דמלחמת עמלק שהיו שרוים ישראל בצער ובתענית. ולכן דוקא בתענית צבור מעמידים כ"כ ב"ח. ומ"א סי' תקס"ו הקשה למה אין אנו נוהגים כן כ"א ביום הכפורים משום התרת נדרים (וצ"ל לפי זה אפי' לדידן דקי"ל כר"ת דאינו אלא תנאי. מכל מקום בעי ג' דדומה קצת להתרת נדרים וכמו שכתב מ"א כאן סעיף קטן ה') ותי' ואפשר משום דקי"ל אין תענית צבור בבבל. ולטעם זו ראוי שיעמדו ביום הכפורים אצל הש"ץ כל משך התפלות. וכן כ' הב"ח אלא דגם זה אין המנהג כן דאין עומדים אלא נגד ברכו. וצריך לו' דסמכינן על תי' שני שכתב מ"א שם. וז"ל ועוד יש לו' דעכשיו שכלם אומרים הסליחות עם הש"ץ אין צריך להעמיד אצלו עכ"ל. ובד"מ כאן כ' כיון דקי"ל כר"ת. דמתנין על להבא ואינו הפרת נדרים למה עומדים שנים אצל הש"ץ. ואי משום מאי דאי' בפר"א הנ"ל אם כן ראוי שיעמדו שם כל היום. ותי' דלא קי"ל כהאי פר"א. ומה שכתב לעמוד שם עד ברכו. משום דלפי מנהג הראשונים שהיו מתירים על העבר היו צריכים לשנים לעמוד אצל הש"ץ עד ברכו. ולדידן ניהו דקי"ל דאומרים ומתנים על להבא. ואין צריך בשעת אמירת כל נדרי שיעמדו השנים שם. מ"מ כיון דבתחלה כשמתירים להתפלל עם העבריינים צריכים שנים אצל הש"ץ. עומדים שם עד ברכו שלא לשנות מנהג הראשונים במאי דאפשר עכת"ד. ולפי זה מוכח דלא כמו שכ' הב"ח שהביא מ"א ריש הסי' דדי באמירת הגדול ההתרה לעבריינים:
ט סָעִיף ה (ס"ק י) שעומדים כו' ער"ס תקע"ה. שכתב שם כיון דבשעת התקיעות צריכים לעמוד. לכן לא יסמוך עצמו לדבר כ"כ בחוזק עד שאם ינטל אותו דבר יפול. ואפשר דהכא מותר לסמוך עצמו אפילו בחוזק. דמסתמא אדעתא דהכי קיבל. דבקבלתו תליא מלתא כאן: וכמו שכתב ס"ס תריו"ד דא"א לנשים להדמות למלאכים דעיר גברים כתיב ועיין שם:
י סָעִיף ו (ס"ק יא) ללון כו' וכתב בשל"ה קודם כו' ולא יכסה רגליו:
א סָעִיף א ס"א ליל יה"כ כו'. כריתות ו' ב': ונוהגים שאומר כו'. לגי' ר"ת הוא משום דראב"י בפ"ג דנדרים ויה"כ נקרא ר"ה כמ"ש בערכין י"ב א' ולגי' הראשונים משום דבהתרת נדרים כתיב ואם הניא כו' וה' יסלח לה והיום יום סליחה ועמ"ש למטה וע' בראב"ן סוף פ"ג דעירובין: ואח"כ אומר כו'. עבה"ג: ונוהגים כו'. לגי' הראשונים דאין נשאלין לנדרים אלא לצורך היום כמ"ש בסוף שבת וגי' הראשונים היא עיקר כמ"ש הרא"ש ועמ"א: וממשיך כו'. עמ"א: ואומרים אותו ג"פ כו'. וכן אומר הש"ץ כו'. לגי' ר"ת משום דדרך דברי חכמים כ"ה מגל זו כו' ונסלח אומרים אע"ג שבטלן שמא יעבור ולא ידע שבטלו וכמ"ש בנזיר כ"ג ובקדושין פ"א אבל לגי' הראשונים ונסלח על שנדר וכמ"ש בנדרים כ"ב ושם ע"ז וכ"ש אם עבר וערמב"ם בפיי' ספ"י דנדרים ואומר ג"כ כמ"ש בטוש"ע י"ד סי' רכ"ח ס"ג וע' בירושלמי פי"א דנדרים הלכה י' והזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה וע"ש וגי' ר"ת קשה להולמו שיבקש סליחה על עונות שיעשה להבא וע' ברא"ש: ואל ישנה כו'. כמ"ש בב"מ פ"ג ובירושל' שם זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ושם פ"ו לעולם אל ישנה כו' ובפ"ד דפסחים אפי' להקל מהלכה וע' ברי"ף בפ"ד דפסחים בשם ירושל' כל הדברים תלו אותן במנהג כו' דוקא במנהג חשוב כמ"ש בירושלמי שם במ"ש אחר דתתפני סדרא לאו מנהגא וכמ"ש במ"ס ובגמ' ר"פ ע"פ מאי ארי' כו' התם סי' ברכה כו' ופי' הר"ן כיון דלא חמיר איסורה א"י לומר מקום שנהגו בע"ש ועי"ט דמנהגא בזה לאו כלום הוא וער"ן שם וברא"ש ובב"ק קי"ו ב' ובפ' בתרא דתענית כ"ח ב' ובפ"ג דמנחות ובפי"ב דיבמות אם יבוא אליהו כו' ובמ"ס פי"ד ונהגו העם כך שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג כו':
ב סָעִיף ב ס"ב בליל כו'. מ"ר סוף פ' ואתחנן:
ג סָעִיף ג ס"ג אומר ויכולו. כמ"ש בפט"ז דשבת ע"ש: וא"א א"מ כו' אבל כו'. מהא דירושלמי הנ"ל שכ' בסי' תר"ב אבל הסליחות כיון שהוא באמצע הברכה וכשחל בחול אומרים אותו ה"ל כטופס ברכה משא"כ באבינו מלכנו. שם:
ד סָעִיף ד ס"ד צריך כו'. כמ"ש ואהרן וחור כו' ומכילתא ופר"א שם:
ה סָעִיף ה ס"ה יש כו'. במדרש הנ"ל מה מלאיכי השרת אין להן קפיצין אף ישראל עומדין כו' ובפר"א ראה ס"מ שלא מצא חטא בישראל ביה"כ ואמר רבון העולמים י"ל עם אחד כמ"ה מה מלאכי השרת יחיפי רגל אף ישראל יחיפי רגל ביה"כ מה מלאכי השרת אין להם קפיצים כך ישראל עומדים על רגליהם ביה"כ מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה אף ישראל כן ביה"כ מה מלאכי השרת שימת שלום ביניהם אף ישראל ביה"כ כן מה מ"ה נקיים מכל חטא אף ישראל כן ביה"כ. רא"ש סכ"ד:
ו סָעִיף ו ס"ו ומי שאינו כו'. דטעם היתר השינה משום שלן שם לצורך מצוה מותר לישן ג"כ כמ"ש בפ' בתרא דמגילה ות"ח ותלמידיהם כו' ביתא דרבנן ובירו' שם ריב"ל אמר ב"כ וב"מ לחכמים ותלמידיהם רבי חייא ור' ייסא מקבלין בגו כנישתא רבי אמי מפקיד לספריא אין אתא בר נש גביכון מלוכלך באוריי' תהוון מקבלין לי' ולחמרי' ולמנוי כו' ובפ"ק דפסחים שם ב"כ וב"מ מהו שיהו צריכין בדיקה מה צריכא ליה שכן מכניסין שם בעיבורין ובר"ח וכן בגמ' פ"ק דב"ב ועיילי' לפוריה התם כו' וע' בהג"מ פי"א מה"ת:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.