א מוֹצִיאִין שְׁנֵי סְפָרִים, בְּרִאשׁוֹן קוֹרִים שִׁשָּׁה בְּפָרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת עַד וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וְאִם חָל בְּשַׁבָּת, קוֹרִים שִׁבְעָה וּמַפְטִיר קוֹרֵא בַּשֵּׁנִי בְּפִנְחָס וּבְעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, וּמַפְטִיר בִּישַׁעְיָה: וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ, עַד כִּי פִי ה' דִּבֵּר.
ב מִילָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מָלִין בֵּין יוֹצֵר לְמוּסָף, אַחַר קְרִיאַת הַתּוֹרָה; וּלְאַחַר הַמִּילָה אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי וְהַמִּנְהָג לָמוּל אַחַר אַשְׁרֵי (מִנְהָגִים); וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין מָלִין עַד אַחַר חֲזָרַת סֵפֶר תּוֹרָה, וְחוֹזְרִים וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ.
ג מְבָרְכִין עַל הַמִּילָה בְּלֹא כּוֹס וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרְכִין בַּכּוֹס וְנוֹתְנִים לַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, וְכֵן נוֹהֲגִין.
ד בְּמוּסָף אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר סֵדֶר עֲבוֹדָה. הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם כְּשֶׁאוֹמְרִים וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, וְגַּם בְּעָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ; אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר אָסוּר לַעֲקֹר מִמְּקוֹמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה כְּדֵי לִפֹּל עַל פָּנָיו, וְיֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הָעוֹשִׂים כֵּן.
ה סֵדֶר הַוִּדּוּי: חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי.
ו נָהֲגוּ לִדֹּר צְדָקוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעַד הַמֵּתִים. וּמַזְכִּירִין נִשְׁמוֹתֵיהֶם, דְּהַמֵּתִים גַּם כֵּן יֵשׁ לָהֶם כַּפָּרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (מָרְדְּכַי).
א סָעִיף א (א) קורין ששה - מפני שקדושתו יותר משאר יו"ט שאסור בכל מלאכה לפיכך מוסיפין אחד ואין מוסיפין יותר:
ב סָעִיף א (ב) בפרשת אחרי מות - איתא בזוהר כל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם מוחלין לו עונותיו ובניו אינם מתים בחייו. והעיקר בזה שעי"ז יתן לב לשוב מעבירות שבידו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר [מט"א]:
ג סָעִיף א (ג) קורים שבעה - כמו בשאר שבתות. ועיין במ"א סימן רפ"ב דלכתחלה אין כדאי להוסיף על שבעה. ואפשר במקום שנותנין העולין הרבה מעות לצדקה המיקל לא הפסיד [פמ"ג]:
ד סָעִיף א (ד) ומפטיר - בהפטרה אין אומרים מלך מוחל וסולח רק ודברך אמת וקיים לעד בא"י וכו' [ד"מ ואחרונים]:
ה סָעִיף ב (ה) מילה - ואומרים זכור ברית. ואם חל בשבת אומרים יום ליבשה:
ו סָעִיף ב (ו) בין יוצר למוסף וכו' - דתפלת שחרית קודם שהיא תדיר משא"כ מוסף:
ז סָעִיף ב (ז) אחר אשרי - ויש נוהגין למול קודם אשרי [מ"א] ועיין בא"ר סימן תקצ"א שהסכים ג"כ דכן נכון לעשות מכמה טעמים ע"ש:
ח סָעִיף ב (ח) במקום שצריך לצאת - כגון שאין עירוב ואין יכולין להביא התינוק לבהכ"נ:
ט סָעִיף ב (ט) עד אחר חזרת ס"ת - למקומה כדי שלא יהא בזיון להניח ס"ת ולצאת לחוץ:
י סָעִיף ב (י) וחוזרים ואומרים קדיש - הנה זה נכון לדעת המחבר דהמילה הוא קודם אשרי א"כ כשיבואו יאמרו אשרי וקדיש וכידוע דקדיש זה קאי על אשרי אבל לדעת רמ"א דהמילה הוא אחר אשרי א"כ יש הפסק גדול בין האשרי ולקדיש ע"י הליכה שלחוץ אכן זה מיירי במקום שאומרים יה"ר קודם מוסף שיש בו כמה פסוקים ועלייהו יהיה קאי הקדיש ובמקומות שאין אומרים היה"ר י"ל איזה מזמור קודם אמירת הקדיש:
יא סָעִיף ג (יא) על המילה בלא כוס - ר"ל דמברכין רק ברכת אשר קידש ידיד מבטן אבל לא הברכה שעל הכוס דהלא צריך לטעום ממנו וא"א ביוה"כ וליתן לתינוקות לשתות ג"כ אין כדאי דחיישינן דלמא אתי למיסרך עי"ז לשתות תמיד ביוה"כ. ורשאי למצוץ הדם כדרכו בחול והנוהגים למצוץ ביין לא יזלפו בפה ולא במוך משום חשש סחיטה רק יזלפו בפה לבד [מטה אפרים]:
יב סָעִיף ג (יב) ונותנין לתינוק הנימול - ר"ל מלבד מה שנותנין בפי התינוק כשאומר בדמיך חיי צריך ליתן לו לשתות קצת מן הכוס דאל"כ איכא גנאי להכוס [מ"א] ואם מלין אצל היולדת והיולדת חולה בענין שמותרת לאכול יכול להוציאה וגם יאמר לה שתכוין לצאת בברכתו ותשתה ממנו:
יג סָעִיף ד (יג) במוסף וכו' - דעיקר עבודה של כ"ג היה במוסף ולכך אנו אומרים ג"כ כדי לקיים ונשלמה פרים שפתינו:
יד סָעִיף ד (יד) ליפול על פניהם - ועיין סימן קל"א דיש להשתטח עשבים על הרצפה משום דאסור לשטוח אפיו על הרצפה או יחוץ בטליתו:
טו סָעִיף ד (טו) ויש למחות - דהרי שנינו אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:
טז סָעִיף ד (טז) ביד העושים כן - אבל כבר פשט המנהג שגם הש"ץ עושה כן ונראה שהם סומכין דהליכה לא מקרי הפסק [ט"ז] וכעת פשט המנהג שנותנין עוד שטענדע"ר לפניו ובעבודה מסלקין אותו השטענדע"ר ואין עוקר רגליו [פמ"ג]:
יז סָעִיף ה (יז) חטאתי עויתי פשעתי - חטא שוגג עון מזיד פשע מרד וצ"ל הקל תחלה:
יח סָעִיף ו (יח) המתים - ולכן נקרא יום הכפורים בלשון רבים ר"ל לחיים ולהמתים [מהרי"ו]:
יט סָעִיף ו (יט) דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביוה"כ - כשנודרין בעבורן דאמרינן אלו היה חי היה נותן ג"כ צדקה [ואפילו אם היה עני היה טהור לב ורוצה ליתן] אבל בעבור רשע אינו מועיל [מ"א וש"פ] ואם התודה קודם מותו י"ל דיש לו כפרה וכצדיק חשוב [פמ"ג] ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו בכל גווני מועיל להקל דינו דברא מזכה אבא:
א סָעִיף ב בזוהר כל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם מוחלין לו עונותיו ובניו אין מתים בחייו וכ"כ בשם האר"י: בהפטרה א"א מלך מוחל וסולח רק ודברך אמת וקיים לעד בא"י מלך על כל הארץ וכו' (לבוש ד"מ): מילה ביה"כ. אומרים זכור ברית ואל תפר וכו' ואם תלד בשבת אומרים גאולה יום ליבשה (לבוש) עמ"ש ססי' תקפ"ד:
ב סָעִיף ב והמנהג. ויש נוהגין למול קודם אשרי:
ג סָעִיף ג ונותנין לתינוק הנימול. כיון דטעימת כוס אינו אלא משו' גנאי שלא יאמרו שלא לצורך הוא ברכ' זו לכן די כשנותנין לתינוק קטן כזה (ראב"ן פ"ג דעירובין) ובתשו' הר"ן סי' נ"ב כתב בשם הרשב"א דהוי ברכה לבטלה כיון שנותן לתינוק קטן כזה ובלבוש כתוב כיון שכתוב במנהגים ונותנים לתינוקות אין למחות ביד הנוהגים היתר עכ"ל ומ"מ נ"ל דמלבד מה שנותנין לפי התינוק כשאו' בדמיך חיי צריך ליתן לו לשתות קצת מהכוס דאל"כ מ"מ איכא גנאי להכוס ועבי"ד סי' רס"ה סס"א וסס"ד:
ד סָעִיף ד סדר עבודה. עבב"י כמה דקדוקים בסדר שלהם והפיוטים שלנו הוא אליבא דהלכתא אבל בסליחות יש דברים שאינן אליבא דהלכתא דוק ותשכח: מ"ש הע"ש בענין הפייסות ע' בתי"ט ואומרים אנא השם אנא בשם משום שהכ"ג אמר השם ככתבו אבל לפני ה' תטהרו מקרא הוא דקרינן לכן אומרים השם בכינויו וכן לה' חטאת עיין בריב"ש סי' רי"ט דלא כב"ח וכ"ה שכתבו לומר להשם חטאת ומכ"ש ביהי רצון וכו' שאף הכ"ג לא היה אומר השם ככתבו ועוד שאנו אומרים בו כמה בקשות בשבילנו שלא היה כ"ג אומר והכי נוהגין דלא כב"ח:
ה סָעִיף ה חטאתי. חטא שוגג עון במזיד פשע מורד וצ"ל הקל תחלה:
ו סָעִיף ו כפר' ביוה"כ. כשנודרין בעבורם דאומרים אילו היה חי היה נותן ג"כ צדקה אבל בעבור רשע אינו מועיל, ב"י רוקח וכ"מ במרדכי וע' בספר חסידים:
א סָעִיף ג ונותנין לתינוק. משמע אבל לא לתינוקות אחרים גם בזה נרא' הטעם כמ"ש בסי' תרי"ח דבשביל שהוא מצוה חיישי' דאתי למסרך בכל י"כ בדבר מצו':
ב סָעִיף ד במוסף אומר. שלא היתה עיקר העבוד' של כ"ג אלא במוסף י"כ עם קרבנות שעירים של י"כ: בטור הביא דעות שי"ל אנא השם בראשונה ואח"כ אומר אנא בשם כפר נא וכ"ה במחזורים ונ"ל הטעם דכשמבקש רחמים אומר בשם דהיינו שמתפלל שהוא ית' יושיעו ע"י שם העצם שהוא רחמים גמורים בלי תערובות דין כלל כנ"ל ובפי' של מחזור כתוב דכשאומר אנא השם לא היה מזכיר שם המפורש רק בכינוי אדנות רק בפעם שנית ונעלם ממנו הברייתא בפרק טרף בקלפי שעשרה פעמים זכר שם המפורש ג' פעמים בוידוי ראשון: בנוסח אנא השם חטאתי לא הזכיר התנא במשנה וכן אנחנו בתפיל' שם של אדנות כדרכנו בכל השמות והטעם לפי שאין זה אלא סיפור דברים של כ"ג ולא דברי עצמנו והא דאמרי' לפני ה' תטהרו אע"פ שזה ג"כ סיפור דברי כ"ג אין קפיד' דהוא לשון הפסוק וכ"כ הטור בשם רב סעדיה גאון שראוי לו' לפני השם תטהרו כמו אנא השם. כתב הרי"ץ גיאות אם אומר לפני ה' אין בכך כלום דקרא הוא דקרי' ואין אנו הוגין השם באותיותיו עכ"ל דרך זה צריכים אנו לו' במה שאנו אומרים בכל יום בתפלת יוצר קק"ק ה' צבאות ואין זה אלא ספור דברי המלאכים והיה לנו לו' השם אלא דפסוק הוא וכתב מו"ח ז"ל שכשאנו אומרים בפיוט צעק לה' חטאת בתפלת כה"ג יר"מ ה' שתהא השנה הזאת וכן באנשי השרון יר"מ ה' וכו' ראוי לומר באלו לשון השם ולא ימצא במחבר שהתעורר ע"ז ונלע"ד ודוקא במקום שהיה הכ"ג הוגה השם המפורש דהיינו במעשה העבוד' אנו אומרים השם במקום אדנ"י להורות שהיה באזכרה זו שינוי ואלו היינו אומרים אדנ"י ה"א שגם כ"ג אמר כן אבל בתפלתו של כ"ג לא זכר שם המפורש אלא כשאר התפלות כדאיתא בפ' טרף בקלפי ת"ר י"פ מזכיר כ"ג את השם בו ביום ג' בוידוי ראשון דהיינו אנא השם חטאתי אנא השם כפר לפני ה' תטהרו וג' בוידוי שני וג' בשעיר המשתלח וא' בגורלות פי' כשאומר לה' חטאת ע"כ אין קפידא במה שאנו אומרים שם אדנ"י דעכ"פ אינו לבטלה דעי"ז אנו מתעוררים ומתפללים ומכוונים למה שאנו צריכים ג"כ בזמנינו כמו שמצינו שיש בנוסח תפלת כ"ג שנה שתעלנו בשמחה לארצינו דזה לא אמר הכ"ג שהרי ישב בא"י אלא שאנו מכניסים זה למה ששייך לנו אלא שבמ"ש צעק לה' חטאת שבזה היה הכ"ג מזכיר שם המפורש אנו צ"ל להשם חטאת כמ"ש מו"ח וקצת י"ל גם בזה דלישנא דקרא הוא אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת אבל נרא' דעצהי"ט יאמר בזה להשם חטאת כנלע"ד ונראה ללמוד מדברי רי"ץ גיאות דכל הקורא פסוק יוכל לומר השם באדנות כמו שאומרו בתפלה ועוד יש ללמוד מדברים הנזכרים כאן דבמקום שאין אנו רוצים להזכיר שם של אדנות י"ל השם ולא כמ"ש המון עם אדושם כי אין זה דרך כבוד של מעלה אלא י"ל בלשון התנא השם:
ג סָעִיף ד ויש למחות כו'. כ"כ הריב"ש שהחזנים שעושים כן הוא מחמת חסרון ידיעה ובלבוש כ' אבל כבר פשט המנהג שהחזן נופל על פניו עכ"ל ונראה שהם סומכים שהליכה לא מקרי הפסק וכמ"ש בסי' ח' ס"ג ובסי' קי"ד:
ד סָעִיף ו בעד המתים. ב"י הביא שיש במדרש שאף המתים צריכים כפרה ויש להם זכות בנתינת צדק' עבור' שהש"י בוחן לבות ויודע שאלו היו בחיים היו נותנים צדק':
א סָעִיף א אחרי מות. והמצטער על מיתת בני אהרן ומוריד דמעות עליהם בי"כ מוחלין עונותיו ובניו אין מתים בחייו זוהר והאר"י ז"ל. ומצוה ללמוד בי"כ משניות יומא. גם ללמוד בסוף יומא המאמרים המדברים במעלות התשובה עיין של"ה. ואין לת"ח לעסוק בתורה ולהשמיט מלהתפלל התפילות והסליחות ובקשות עם הצבור. שכנה"ג:
ב סָעִיף א ומפטיר. בהפטרה אין אומרים מלך מוחל וסולח רק ודברך אמת וקיים לעד בא"י וגו'. ד"מ ואחרונים:
ג סָעִיף ב מילה. ואומרים זכור ברית ואם חל בשבת אומרים יום ליבשה עסס"י תקפ"ד:
ד סָעִיף ג לתינוק. דהיינו דמלבד מה שנותנין לפי התינוק כשאומר בדמייך חיי צריך ליתן לו לשתות קצת מהכוס מ"א ע"ש ועיין סי' תקנ"ט ס"ז:
ה סָעִיף ד עבודה. דעיקר העבודה של כהן גדול הי' במוסף עיין ט"ז ומ"א:
ו סָעִיף ד לעקור. וכבר פשט המנהג שגם הש"ץ נופל על פניו. לבוש. אבל לא יעקור רגליו גם יעמוד קצת רחוק בתחילה מהתיבה וכן נוהגים. ועסי' קל"א דיש להשתטח עשבים על הרצפה:
ז סָעִיף ה חטאתי. החטא שוגג עון מזיד פשע מורד וצ"ל הקל תחלה:
ח סָעִיף ו המתים. ולכן נקרא יה"כ בלשון רבים ר"ל לחיים ולהמתים. מהרי"ו:
א סָעִיף ב בזוהר כו' א"א מלך מוחל כו' וז"ל הלבוש. כי מה ענין מחילה וסליחה אצל ברכות הפטרה בנביאים אלא אומר ודברך כו' עכ"ל:
ב סָעִיף ג (ס"ק ג) ונותנים כו' לכן די כשנותנים לתינוק כו' אבל לשאר תינוקות אסור דלמא אתי למסרך: ואע"ג דאם חל מילה בט"ב כתב בסי' תקנ"ט סעיף ז' דנותנים לתינוקות. כיון דאינו קבוע בכל שנה שיהי' מילה בט"ב לכן ל"ח דלמא אתי למסרך. מ"מ יוהכ"פ דהוא דאורייתא החמיר רמ"א יותר מבט"ב כן כתב מ"א לעיל סי' תקנ"ט: ובלבוש כתב כיון שכתב במנהגים שנותנים לתינוקות. רצה לו' לשאר תינוקות. ולא לתינוק הנימול לבד כמו שכתב רמ"א. ומשוה יוהכ"פ לט"ב: ומ"מ צ"ל מלבד כו' זה קאי ע"ד רמ"א שכתב שצ"ל לתינוק הנימול:
ג סָעִיף ד (ס"ק ד) סדר כו' מה שכ' הע' ש כו' ליישב קושית הרז"ה על הפייטנים שהזכירו בפיוטיהם גם ביום הכפורים ארבע פייסות. והא ביוה"כ לא היה פייס דהא כל עבודת היום צ"ל דוקא בכה"ג. והע"ש יישב דבריהם. וכן התי"ט. והתי"ט ביאר יותר בשם הרמב"ן דגם ביוה"כ הי' ד' פייסות. פיים אחד לתרומת הדשן שלא היתה בכה"ג ב' לדישון מזבח הפנימי והמנורה ג' לקטרת של מזבח הזהב דהיינו מי שיזכה במחתה אבל קטרת שלפני ולפנים תנן נטל מחתה בימינו וכף בשמאלו פייס ד' מי שיושיט האברים לכה"ג והבה"ג זורקן למערכה עכת"ד וע' שם: ואומרים אנא השם כו' ר"ל מתחיל אנא השם חטאתי (או חטאו בווידוי ג) עויתי כו' אנא בשם כפר כו'. משום שכה"ג. ר"ל מה"ט אין אומרים השם בכנוי דהיינו א"ד כמו שנוהגים כל השנה לפי שכה"ג אמר השם ככתבו לכן אנו מרמזים שגם כה"ג לא היה אומר בכינוי ומה שאומר תחלה השם ואח"כ בשם. ע' הטעם בט"ז ובתי"ט פ"ו משנה ב': לפני ה' תטהרו כו' וכן לה' חטאת ר"ל אע"ג דכה"ג הי' אומר ג"כ אותן ב' שמות בשם המפורש: מקרא הוא דקרינן ר"ל דוקא כשאנו אומרים דברי כה"ג צריכים לשנות ולומר השם להורות דכהן גדול לא היה מזכיר השם בכינוי דהיינו א"ד אבל לפני ה' תטהרו וכן לה' חטאת אף דגם כה"ג היה אומרן והיה מזכיר שם המפורש מ"מ כיון דלשנא דקרא נינהו אנו קורין כדרכנו לקרות השם בכינוי כשקורים השם בפסוקים: כמה בקשות בשבילנו. וכ' הט"ז בסי' קיג דאין ללעוג על ב"א שמכין על לבם כשאומרים הווידוי של כה"ג אע"ג דאינו אלא סיפור דברים של כה' ג מ"מ אנו מדמים עצמנו כאלו אנחנו אותן בית ישראל ומתחרטים על עונותינו מידי דהוי אכריעות שכורעים כשאומרים והכהנים והעם כו' היו כורעים כו' ע' שם:
א סָעִיף א ס"א בפרשת א"מ. מתני' שם וגמ': ואם חל כו'. שם פ"ג: ומפטיר כו'. כ"ה בתוספתא פ"ג דמגילה ביה"כ קורין באחרי מות ומפטירין בעשור שבחומש הפקודים ומכאן ראיה לפסק רב עמרם והגאונים ועמ"ש בסי' תפ"ח ס"ב: ומפטיר בישעיה. גמרא שם:
ב סָעִיף ב ס"ב מילה כו'. דתפלת שחרית קודם שהוא תדיר משא"כ מוסף ועמ"ש בסי' תקפ"ד ס"ד:
ג סָעִיף ג ס"ג מברכין כו'. כמ"ש בפ' ע"פ ובפ"ח דברכות המברך צריך שיטעום ואין נותנין לתינוק כמ"ש בספ"ג דעירובין ותוס' חולקין ע"ז ואומרים דבדבר שאינו קבוע לא חיישינן להכי והקשו עליהם מהא דפ' תולין והר"ן יישב ואמר דלמא יזרע כל שתא וע"ל סי' תקנ"ט ס"ז ובי"ד סי' רס"ה ס"ד וע' תוס' דשבת קנ"ט א' ד"ה וליתן כו' ובעירובין מ' ב' ד"ה דלמא כו': וי"א כו'. עמ"א כיון כו'. וכ' בראב"ן שם דלכך נותנין לתינוק כל השנה משום ימי התענית ע"ש וכתב ובקטן כה"ג ליכא חששא:
ד סָעִיף ד ס"ד במוסף כו'. ע' בפ"ז דיומא ע': ונוהגין כו'. שם ס"ו א' במתניתין אבל בגי' הספרים שלהן ל"ג אבל בירושלמי הקרובים היו נופלין ע"פ הרחוקים היו אומרים בשכמל"ו: אבל ש"ץ כו'. כמ"ש ברפ"ה דברכות:
ה סָעִיף ה ס"ה סדר כו'. דרב פסק שם כחכמים ואף ע"ג דאמר שם ההוא דנחית כו' וכן סתם מתני' כר"מ מ"מ לא שבקינן הא דרב משום ההוא גברא ואף רבא ס"ל כרב כמש"ש שבקת כו' ומשום דיהיב טעמא למילתי' לא אהדרי' אבל לכתחלה ס"ל כחכמים וכן ס"ל לסוגיא דגמ' שם דפריך פשיטא כו' וע' רמב"ן בתה"א וברא"ש שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.