א כָּל הַדְּבָרִים כְּשֵׁרִים לִדְפָנוֹת וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲמִידָם דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן (טוּר), וַאֲפִלּוּ חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ מֵחֲמַת הַדְּפָנוֹת, כְּשֵׁרָה. הַגָּה: מִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲשֶׂה הַדְּפָנוֹת בְּדָּבָר שֶׁרֵיחוֹ רַע (רַ"ן), אוֹ דָּבָר שֶׁמִּתְיַבֵּשׁ תּוֹךְ ז' וְלֹא יְהֵא בּוֹ שִׁעוּר מְחִצָּה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ב דָּפְנוֹת הַסֻכָּה, אִם הָיוּ שְׁתַּיִם זוֹ אֵצֶל זוֹ כְּמִין ג"ם; עוֹשֶׂה דֹּפֶן שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ יוֹתֵר עַל טֶפַח וּמַעֲמִידוֹ בְּפָחוֹת מִג' לְאֶחָד מֵהַדְּפָנוֹת, וְיַעֲמִיד קָנֶה כְּנֶגֶד הַכֹּתֶל (טוּר) כְּנֶגֶד אוֹתוֹ טֶפַח, וְיַעֲשֶׂה לָהּ צוּרַת פֶּתַח שֶׁיַּעֲמִיד קָנֶה עָלָיו וְעַל הַטֶּפַח, וּכְשֵׁרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּנֶה שֶׁעַל גַּבֵּיהֶן אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן. הַגָּה: וְאִם הַטֶּפַח וְהַדֹּפֶן מַגִּיעַ לַסְּכָךְ, אֵין צָרִיךְ קָנֶה עַל גַּבֵּיהֶן (מָרְדְּכַי והגה"מ פ"ד); וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ בְּצוּרַת הַפֶּתַח עֲגֻלָּה הוּא לְנוֹי בְּעָלְמָא (כ"כ הַמָּרְדְּכַי).
ג הָיוּ לָהּ שְׁנֵי דְּפָנוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ וּבֵינֵיהֶם מְפֻלָּשׁ, עוֹשֶׂה דֹּפֶן שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים וּמַשֶּׁהוּ, וּמַעֲמִידוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְאֶחָד מִשְּׁתֵּי הַדְּפָנוֹת, וּכְשֵׁרָה; וְגַם בָּזֶה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת צוּרַת פֶּתַח, שֶׁיִּתֵּן קָנֶה מֵהַפַּס עַל הַדֹּפֶן הָאַחֵר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין זֶה צָרִיךְ צוּרַת פֶּתַח. הַגָּה: אֲבָל אִם אִיכָּא דֹּפֶן ז' בְּלֹא לָבוּד, אֵינוֹ צָרִיךְ כָּאן צוּרַת הַפֶּתַח עַד סוֹף הַכֹּתֶל, הוֹאִיל וְאִכָּא דֹּפֶן ז' שֶׁהוּא שִׁעוּר הֶכְשֵׁר סֻכָּה; וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין צְרִיכִים צוּרַת הַפֶּתַח כְּשֶׁהַדֹּפֶן שְׁלֵמָה; וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ בְּצוּרַת הַפֶּתַח כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ דְּפָנוֹת שְׁלֵמוֹת, אֵינוֹ אֶלָּא לְנוֹי בְּעָלְמָא (רַ"ן וְהַמַּגִּיד פ"ד וְכָל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי).
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֹּפֶן אֶמְצָעִי כְּנֶגְדָּהּ; אֲבָל הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּאֶמְצַע הֶחָצֵר, רָחוֹק מִדָּפְנוֹת הֶחָצֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא שְׁתֵּי דְּפָנוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, דַּי לָהּ בְּתִקּוּן הַמַּתִּיר כִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת הָעֲשׂוּיוֹת כְּמִין גַּם.
ה כְּשֶׁהִכְשִׁירוּ בִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת הָעֲשׂוּיוֹת כְּמִין ג"ם בְּטֶפַח וְצוּרַת פֶּתַח, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בִּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת פְּתָחִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין בָּהֶם צוּרַת פֶּתַח שֶׁכְּשֶׁתְּצָרֵף כָּל הַפָּרוּץ יִהְיֶה מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, כְּשֵׁרָה רַק שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַפְּתָחִים בַּקְּרָנוֹת, כִּי הַמְּחִצּוֹת צְרִיכִין לִהְיוֹת מְחֻבָּרִים כְּמִין ג"ם (רַ"ן); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶם פִּרְצָה יְתֵרָה עַל י' אַמּוֹת; וְאִם יֵשׁ בָּהּ צוּרַת פֶּתַח, אֲפִלּוּ בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר. וּלְהָרַמְבָּ"ם, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ צוּרַת פֶּתַח, אִם יֵשׁ לָהּ פִּרְצָה יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר, פְּסוּלָה אֶלָּא אִם כֵּן עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ. הַגָּה: וְנָהֲגוּ עַכְשָׁו לַעֲשׂוֹת מְחִצּוֹת שְׁלֵמוֹת, כִּי אֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בְּדִין הַמְּחִצּוֹת (כָּל בּוֹ); וּמִי שֶׁאֵין לוֹ כְּדֵי צָרְכּוֹ לַמְּחִצּוֹת, עָדִיף אָז לַעֲשׂוֹת ג' מְחִצּוֹת שְׁלֵמוֹת, מִד' שֶׁאֵינָן שְׁלֵמוֹת (מַהֲרִי"ל).
ו נָעַץ ד' קֻנְדְּסִין, בֵּין בְּאֶמְצַע הַגַּג בֵּין עַל שְׂפַת הַגַּג, וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן, פְּסוּלָה; וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּנָעַץ עַל שְׂפַת הַגַּג, מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: גּוּד אַסִיק מְחִצָּתָא.
ז סִכֵּךְ עַל גַּבֵּי מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי (פֵּרוּשׁ עֵץ כְּעֵין עַמּוּד), אוֹ עַל גַּבִּי בְּאֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּסִין (פי' קַרְשֵׁי עֵץ סְבִיבוֹת הַבְּאֵר לַעֲשׂוֹת רה"י), הֲרֵי זוֹ סֻכָּה כְּשֵׁרָה לְאוֹתוֹ שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג בִּלְבַד, מִתּוֹךְ שֶׁלֶּחִי זֶה וּפַסִין אֵלּוּ מְחִצּוֹת לְעִנְיַן שַׁבָּת, נַחְשֹׁב אוֹתָם כִּמְחִצּוֹת לְעִנְיַן סֻכָּה וְאֵין לְהַתִּיר אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁלֶּחִי וּפַסִּין מַתִּירִין לְעִנְיַן שַׁבָּת, דְּאָז שַׁיָּךְ מִגּוֹ (רַ"ן).
ח סִכֵּךְ עַל גַּבֵּי אַכְסַדְרָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּצִימִין, בֵּין שֶׁהָיוּ נִרְאִים מִבִּפְנִים וְאֵין נִרְאִין מִבַּחוּץ, בֵּין שֶׁהָיוּ נִרְאִים מִבַּחוּץ וְאֵין נִרְאִים מִבִּפְנִים, כְּשֵׁרָה; לֹא הָיוּ לָהּ פְּצִימִין, פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סֻכָּה הָעֲשׂוּיָה כְּמָבוֹי, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ אֶלָּא ב' צִדֵּי הָאַכְסַדְרָה, וְאֶמְצַע הָאַכְסַדְרָה אֵין בּוֹ כֹּתֶל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ אֵין לוֹ פְּצִימִין (פְּצִים פֵּרוּשׁ לֶחִי וּמְזוּזָה) כָּל זֶה הוּא לְשׁוֹן הָרַמְבָּ"ם, אֲבָל אֲחֵרִים חוֹלְקִין; וְלָכֵן אֵין לַעֲשׂוֹת סֻכָּה בִּכְהַאי גַּוְנָא.
ט הָיוּ דָּפְנוֹתֶיהָ גְּבוֹהִים שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ וְהֶעֱמִידָם בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ, כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ הַגַּג גָּבוֹהַּ הַרְבֵּה וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִכֻוָּן כְּנֶגְדָּן; וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְכֻוָּן מַמָּשׁ, רַק שֶׁהוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה כְּנֶגְדּוֹ, כְּשֵׁרָה; וְאִם אֵינָהּ גְּבוֹהָה אֶלָּא עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֲפִלּוּ אֵין בַּדֹּפֶן אֶלָּא אַרְבַּע וּשְׁנֵי מַשְׁהוּיִין, כְּשֵׁרָה, שֶׁמַּעֲמִידָהּ בָּאֶמְצַע וְאַמְרִינָן לָבוּד לְמַעְלָה וּלִמַטָּה, וְחָשׁוּב כְּסָתוּם; הָיוּ הַדְּפָנוֹת גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, פְּסוּלָה.
י הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת, וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ; אִם הָיוּ חֲזָקִים, אוֹ שֶׁקָּשַׁר אוֹתָם וְחִזֵּק אוֹתָם עַד שֶׁלֹּא תְּהֵא הָרוּחַ מְצוּיָה מְנִידָה אוֹתָם תָּמִיד, וּמִלֵּא בֵּין הָאֲמִירִים (פֵּרוּשׁ הָעֲנָפִים) בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּנִיד אוֹתָם הָרוּחַ, וְקָשַׁר אוֹתָם, הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה; עַל כֵּן אֵין נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּחִצּוֹת מִירִיעוֹת שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּלֹא קָנִים, אַף עַל פִּי שֶׁקְּשָׁרָן בְּטוֹב, זִמְנִין דְּמִנְתְּקֵי וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ וְהָוֵי לֵיהּ מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי רוּחַ מְצוּיָה; וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בִּסְדִינִים, טוֹב שֶׁיֶּאֱרֹג בַּמְּחִצּוֹת קָנִים בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה.
יא עוֹשִׂים מְחִצָּה מִבַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁיִּקְשֹׁר שָׁם בְּהֵמָה לַדֹּפֶן.
יב יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵחֲבֵרוֹ דֹּפֶן לַסֻכָּה, לְהַכְשִׁירָהּ; וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵדַע אוֹתוֹ שֶׁהָעֳמַד שָׁם שֶׁבִּשְׁבִיל מְחִצָּה הָעֳמַד שָׁם; אֲבָל בַּחֹל, אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ, שַׁפִּיר דָּמִי. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּאוֹתָן ג' דְּפָנוֹת הַמַּתִּירִים הַסֻּכָּה; אֲבָל בְּדֹפֶן רְבִיעִית, שָׁרֵי (הַשָּׂגַת הָרַאֲבָ"ד וְהַמַּגִּיד פ"ד דְּסֻכָּה) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שס"ב (סָעִיף ה').
יג הַסוֹמֵךְ סֻכָּתוֹ עַל כַּרְעֵי הַמִּטָּה וְהַכְּרָעַיִם הֵם מְחִצּוֹת, אִם יֵשׁ בָּהּ גֹּבַהּ י' טְפָחִים מִן הַמִּטָּה לַסְכָךְ, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, פְּסוּלָה. וְאִם סָמַךְ הַסְכָךְ עַל עַמּוּדִים וְהַכְּרָעַיִם הֵם דְּפָנוֹת, אֲפִלּוּ אֵין גֹּבַהּ עֲשָׂרָה מֵהַמִּטָּה עַד הַסְכָךְ, כְּשֵׁרָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ י' טְפָחִים מֵהָאֶרֶץ עַד הַסְכָךְ.
א סָעִיף א (א) כשרים לדפנות - דמשמעות הכתוב דהסוכות תעשה באספך מגרנך ומיקבך [דלמידין מזה דיעשה הסוכה מפסולת גורן ויקב דהוא דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ] קאי אסכך דוקא דדפנות לא איקרי סוכה:
ב סָעִיף א (ב) וא"צ להעמידם וכו' - היינו דלא מדמינן ענינינו ללולב דבעינן שיהיה לקיחתו דרך גדילתו דוקא כדלקמן סימן תרנ"א ס"ב:
ג סָעִיף א (ג) ואפילו חמתה מרובה וכו' - היינו שהיו פרצות גדולות בדפנות שעי"ז חמתה מרובה מצילתה מ"מ כשרה דכ"ז לא קפדינן אלא בסכך:
ד סָעִיף א (ד) מדבר שריחו רע - דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ"ש בסימן תרכ"ט סי"ד אם לא שהוא ר"ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ"ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה"כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ"ז שם (כדלעיל סי' ע"ט ס"ב עי"ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם. ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג"כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל"ז בביאור הלכה סוף ד"ה וכן בקרקע שהיא של רבים:
ה סָעִיף א (ה) או דבר שמתייבש וכו' - ר"ל דיינינן ליה כאלו כבר נתייבש ועיין לעיל בסימן תרכ"ט סי"ב בהג"ה ובמ"ב שם:
ו סָעִיף ב (ו) דפנות הסוכה וכו' - כדי להבין היטיב אקדים לכאן כמה עקרים להלכה זו א) דשיעור סוכה הוא שתהא מחזקת ז' על ז' טפחים לפחות כדלקמן בסימן תרל"ד. ב) דילפינן בגמרא מקראי דלא קרוי סוכה ע"י הסכך לבד אא"כ יש לה ג' דפנות והלכה למשה מסיני דאחת מן הדפנות סגי בטפח אחת. ג) דמ"מ בעינן שיהיה נראה כדופן דהיינו אם יש לו שתי דפנות סמוכות זו אצל זו כמין ד יקח דף שיש ברחבו טפח מרווח דהיינו טפח ומשהו ויעמידו בריחוק מקום פחות מג"ט לאחד משתי הדפנות וכל פחות מן ג' טפחים כלבוד דמי ונמצא שיש כאן ד"ט והוא רוב דופן מהכשר סוכה שהוא ז"ט כנ"ל וכדי להשלים שיעור כל הדופן יעשה עוד צורת הפתח דהיינו שיעמוד קנה כנגד אותו טפח וירחיקו ממנו עד סוף הכותל שכנגדו שמחזיק שבעה טפחים ומניח קנה מן הטפח עד הקנה שכנגדו למעלה על גביהן או אפילו למעלה מהן ואינו נוגע בהן רק שיהיה כנגדן כמבואר לעיל בדיני צורת הפתח בסי' שס"ב ונמצא שיש כאן דופן שלם של ז' טפחים. ועתה נתחיל לבאר בעזה"י כל פרט בפ"ע:
ז סָעִיף ב (ז) יותר על טפח - במ"א מבואר שמותר לעשות דפנות הסוכה בקנים שמעמידם פחות פחות מג"ט רחוק זה מזה והוא בעושה כן ד' דפנות דהיינו קנים כזה מארבעה רוחות אבל כשאין רוצה לעשות רק ג' דפנות בעינן שתי מחיצות שסמוכות זה לזה ושלמות והשלישית בטפח:
ח סָעִיף ב (ח) ומעמידו בפחות מג' וכו' - דאז הוי לבוד וא"כ יש כאן ד' טפחים דהוא רוב הכשר סוכה דאע"ג דבסתם טפח יהיה ג"כ רוב דופן דהוי טפי מג"ט ומחצה אכן משום דבציר מארבעה טפחים לא חשיב בשום דוכתא להכי הצריכו טפח מרווח [ר"ן]:
ט סָעִיף ב (ט) כנגד הכותל - היינו כנגד סוף המקצוע השני של הכותל שכנגדו שסתמו מחזיק ז' טפחים וי"א דירחיקו עוד טפח יותר כדי שיהיה הצורת הפתח על ד' טפחים:
י סָעִיף ב (י) ויעשה לה צוה"פ וכו' - כדי להשלים שיעור הכותל ועיין בב"ח שכתב דזה הוא מדרבנן אבל הטפח מרווח שאמרנו מתחלה הוא מדאורייתא:
יא סָעִיף ב (יא) וכשרה - ואז מותר לטלטל בתוכו ולהוציא מן הבית דרך חלון הפתוח לסוכה בשבת שבתוך החג דאע"ג דבשאר שבתות אסור לטלטל אא"כ יש תיקון ברוח רביעית מ"מ בשבת שבתוך החג אומרים מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי נמי דופן לענין שבת ומ"מ שלא בשעת הדחק ראוי להחמיר:
יב סָעִיף ב (יב) ואם הטפח והקנה וכו' - כצ"ל:
יג סָעִיף ב (יג) א"צ קנה ע"ג - דהסכך גופא יחשב כקנה ע"ג ועיין במ"א שהקשה על זה מירושלמי ודעתו דראוי להחמיר משום דאינו נעשה הסכך לכך אבל האחרונים יישבו קושיתו וע"כ הסומך על רמ"א לא הפסיד:
יד סָעִיף ג (יד) עושה דופן וכו' - ומה דלמעלה די בטפח דהתם השתי דפנות סמוכות להדדי וע"כ די בשלישי בטפח בעלמא משא"כ בזה דהם רחוקים זה מזה ע"כ צריך לעשות דופן של ד' טפחים ומשהו ולהעמידו בפחות מג' סמוך לדופן אחד דהוי כלבוד ונחשב כאלו היה דופן שלם של ז' טפחים סמוך לדופן וממילא גם בזה יש שתי דפנות סמוכות להדדי כמו למעלה:
טו סָעִיף ג (טו) וגם בזה צריך לעשות צו"פ וכו' - עיין במ"א שמסתפק אולי דוקא בסוכה קטנה כשר אבל בסוכה גדולה שהשלישית רחוקה ממנה הרבה לא מהני אפי' ע"י צורת הפתח אבל הרבה אחרונים הסכימו דאין לחלק בזה:
טז סָעִיף ג (טז) וי"א שאין זה צריך צורת הפתח - דלא דמי לס"ב ששם התיקון בפס רחב טפח שהתיקון הוא גרוע ע"כ צריך צוה"פ להשלים השיעור משא"כ כאן שיש תיקון טוב בפס ד' ע"כ ס"ל דאין צריך צוה"פ וכתבו האחרונים דיש להחמיר כסברא הראשונה:
יז סָעִיף ג (יז) אבל אם איכא וכו' - ר"ל דבזה לכו"ע א"צ צוה"פ אפילו לדעה הראשונה:
יח סָעִיף ג (יח) הואיל ואיכא דופן שבעה וכו' - אף שהכותל שלישי שהוא עומד נגדו הוא מרוחק ממנו הואיל שעכ"פ איכא ג' דפנות בסוכה. ומסתברא דדוקא אם הריחוק הוא לא יותר מעשרה אמות דנחשב זה כפתח ועיין לקמן בס"ה:
יט סָעִיף ג (יט) וכל שכן שאין צריכים צורת הפתח וכו' - ר"ל בדופן רביעי:
כ סָעִיף ד (כ) באמצע החצר וכו' - מקור דין זה הוא מהר"ן ועיין במ"א שחולק ע"ז ודעתו דאין להתיר להר"ן אלא כששתי דפנות זו כנגד זו של הסוכה הם עצמם דפנות החצר דבהא מהני דופן אמצעי של החצר אע"פ שאינה דופן לסוכה (כגון שחציו של הסוכה לצד דופן האמצעי אינה מסוכך כלל) שלא תהא נידונית כסוכה העשויה כמבוי אבל לא כשהיא עומדת באמצע החצר:
כא סָעִיף ד (כא) די לה בתיקון המתיר וכו' - דהיינו שיעמיד הטפח מרווח בפחות מג"ט סמוך לדופן והיינו לצד שהוא כנגד פתח החצר ולא לצד שהוא כנגד דופן החצר:
כב סָעִיף ה (כב) כל הפרוץ יהיה מרובה וכו' - ר"ל ע"י הפירצות שיש בשתי הדפנות עם שתי הדפנות הפרוצות יחד יהיה הפרוץ מרובה על העומד אבל אם באותן שתי הדפנות השלימות פרוץ שבהן מרובה על העומד שבהן אסור. ודוקא אם הפרצות הם יותר משלשה טפחים אבל אם הם פחות משלשה טפחים כלבוד דמי והוי כסתום ואין שם פירצה עליה ועיין במ"א ריש הסימן שדעתו דדוקא אם עושה הסוכה מארבעה דפנות אבל אם עושה משלשה דפנות לא מהני מדרבנן ע"י לבוד:
כג סָעִיף ה (כג) על העומד - ודוקא אם בעומד יהיה על כל פנים שיעור מקום חשוב דהיינו פס של ד' טפחים:
כד סָעִיף ה (כד) רק שלא יהיו הפתחים וכו' - היינו אפילו אם עשויות בצורת הפתח דאף דלענין שבת ע"י צורת הפתח הוי כסתום ממש לענין סוכה חמור יותר דבעינן שיהא שתי דפנותיה מחוברות ממש בזוית ולא ע"י צוה"פ:
כה סָעִיף ה (כה) בקרנות - בקרן הי"ל לומר דהא מיירי המחבר בדליכא בסוכה אלא ב' דפנות שלמות דליכא אלא קרן א' אלא דהרמ"א אתי לאשמועינן אף היכי דעושה הסוכה של ד' דפנות שלמות שאין לו לעשות פתחים בכל קרנותיה דאז לא ישאר לו שתי דפנות מחוברות יחד אבל אם ירצה לעשות פתחים בשאר קרנותיה ולהשאיר שתי דפנות מחוברות יחד אה"נ דשרי:
כו סָעִיף ה (כו) ובלבד וכו' יתירה על עשר אמות - דאז אפילו עומד מרובה על הפרוץ אסור דנחשבת לפרצה ולא לפתח:
כז סָעִיף ה (כז) צורת פתח אפילו ביתר מעשר - דעכשיו פתח מקרי ואין שם פירצה עליה:
כח סָעִיף ה (כח) לעשות מחיצות שלמות - ר"ל שלא ע"י עצות של לבוד וצוה"פ ובהלכות של ר' יצחק גיאות ראיתי שכתב ג"כ דלמצוה מן המובחר בעינן שיהיה ג' דפנות הסוכה סתומות מכל רוחותיה ולא יהא מקום פתוח אלא מקום הפתח בלבד:
כט סָעִיף ו (כט) בין על שפת הגג וכו' פסולה - ואף דלגבי שבת לכו"ע אמרינן גוד אסיק מחיצתא לגבי סוכה ס"ל דבעינן מחיצות ממש:
ל סָעִיף ו (ל) משום דאמרינן גוד וכו' - פי' כאלו שפת כותל הבית מעלה את מחיצותיה למעלה והרי יש לסוכה מחיצות. ודוקא כשהגג אינו בולט מן הבית ולחוץ אבל כשהגג בולט לחוץ אפילו לגבי שבת לא אמרינן גוד אסיק כדלעיל בסי' שמ"ה סט"ז:
לא סָעִיף ו (לא) אסיק מחיצתא - ודוקא כשהוא על שפת הגג ממש אבל רחוק מזה אפילו פחות מג"ט לא אמרינן לבוד וגוד לכו"ע והלכה כדעה א' דבכל גווני לא אמרינן לגבי סוכה גוד אסיק:
לב סָעִיף ז (לב) סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי - מדסתם המחבר משמע דס"ל כהפוסקים דאפילו במבוי המפולש ויש לו לחי מצד אחד [וסיכך כשיעור הכשר סוכה לצד הלחי] ג"כ כשר והטעם דע"י לחי נחשב לענין שבת אפילו רחב משהו כאלו היה מחיצה לאותו צד וא"כ יש לו שלש מחיצות והוי מן התורה רה"י ואמרינן מיגו דהוי מחיצה לענין שבת הוי נמי מחיצה לענין סוכה בשבת שאיקלע בתוך החג ואע"ג דמדרבנן אסור לטלטל בשלש מחיצות בשבת דסוכה מותר משום מצות סוכה:
לג סָעִיף ז (לג) סביבות הבאר וכו' - היינו ד' קורות נעוצות בארבעה רוחות זו כנגד זו שכל קורה נוטה אמה לכאן ואמה לכאן והתירוה משום עולי רגלים שיהיו יכולים לשאוב מים לבהמתן מן הבור שהוא רשות היחיד ועומד ברשות הרבים ועל ידי הפסין נעשה סביבות הבאר רשות היחיד ואע"ג דלא התירו זה אלא לעולי רגלים הכא משום מצות סוכה התירו ג"כ דבר זה בשבת שבתוך החג:
לד סָעִיף ז (לד) ואין להתיר וכו' - היינו משום דהמחבר סתם ומשמע דס"ל להתיר בכל גווני לכן בא לומר דלמעשה יש להחמיר כדעת הפוסקים דאין להתיר אלא במקום שלחי מתיר לענין שבת דהיינו במקום סתום מג' רוחות וברוח רביעית יש לו לחי דשם מותר אף מדרבנן לטלטל בשבת בזה מתירין לענין סוכה בשבת משום מיגו אף דלענין סוכה לא נוכל לחשוב כ"א שתי דפנות שהסכך הוא רק לצד הלחי לבד:
לה סָעִיף ז (לה) ופסין מתירין - בזמן שיש עולי רגלים והאידנא דליכא עולי רגלים היכא דלא שכיחי מיא דמותר לדבר מצוה וגם דוקא בר"ה ולא בחצר:
לו סָעִיף ז (לו) דאז שייך מיגו - ולכתחלה נכון להחמיר כדעת רמ"א ובמקום הדחק יש לסמוך אדעה ראשונה דכתב הא"ר דכן הוא עיקר:
לז סָעִיף ח (לז) סיכך על גבי אכסדרה - פי' אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה ומקצתה מקורה וסמוך לקירוי עד הקצה האחר סיכך הסכך נמצא שהסוכה הזו אין לה אלא ב' כותלים. ופצימין הוא שני עמודים בולטים ברוח השלישי אע"פ שבסוכה אחרת שאין לה אלא שני כותלים ועשויים כמבוי זה כנגד זה אמרינן בס"ג דצריך פס ד' ומשהו כאן דיי בפצימין דכיון שיש פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם כלומר פי תקרה של האכסדרה שהוא הקירוי של אכסדרה יורד וסותם נמצא שיש לסוכה דופן ג' אבל בלא פצימין לא אמרינן דיורד וסותם ופצימין אלו אע"פ שאינם נראים בפנים לעומד בסוכה אלא לעומד חוצה לה וגם לא נעשו לכתחלה בשביל מחיצת הסוכה מ"מ מועילים וע"ז כתב רמ"א שאחרים חולקין וס"ל דאפילו ע"י פצימין לא מהני ואפילו אם היו הפצימין רוחבן טפח כיון ששני הדפנות אין מחוברין כמין ג"ם כמו שכתוב סוף סימן שס"א אבל אם היו דפנות כמין ג"ם ובשלישי בולטין הפצימין טפח מהני אם היה סמוך ברוח השלישית לתקרת האכסדרה דאמרינן פי תקרה של האכסדרה יורד וסותם ומיהו ברא"ש משמע דבעי נמי צוה"פ וכתב הב"ח דהיינו דוקא בנראה הפצימין בחוץ ושוה מבפנים אבל נראה בפנים ושוה בחוץ לא בעי צורת הפתח (אע"ג דבס"ב מבואר דבעינן טפח מרווח וגם צוה"פ הכא כיון דברוח השלישי סמוך לתקרת האכסדרה אמרינן פי תקרה של האכסדרה יורד וסותם) והמ"א מפקפק ע"ז ומשמע דדעתו דלהרא"ש צריך בכל גווני צוה"פ ולא אמרינן בזה פי תקרה יורד וסותם כמו בסימן שס"א דתקרת האכסדרה לצורך עצמו עבידי ולא לצורך סוכה:
לח סָעִיף ח (לח) בין שהיו נראים מבפנים - היינו שהעומד בסוכה רואה אותן שבולטין מן הכותל לצד פנים:
לט סָעִיף ח (לט) בין שהיו נראים מבחוץ וכו' - היינו שמבחוץ ניכר שבולט כמו עמוד כזה ומבפנים נמשך עם הכותל בשוה:
מ סָעִיף ח (מ) אבל אחרים חולקין וכו' - כתב הט"ז מי שרוצה לעשות סוכתו בבית שלו ולפרוץ הגג למעלה כמו שנוהגים וכותלי הבית יהיו כותלי הסוכה דהיינו שרוצה לעשות הסוכה בזוית של כותל מזרח וכותל דרום ונמצא שאין כאן אלא שני מחיצות ולמעלה מונח קורת הבית בזה לכו"ע יש לומר פי תקרה יורד וסותם דקורה זו לצורך הבית נעשה והסוכה ג"כ בבית וא"כ הו"ל כאלו יש לה שלש מחיצות ומ"מ כיון דלא הוי מחיצה ממש רק ע"י פי תקרה צריך לעשות לה גם צוה"פ דהיינו שישים תחת הקורה שני קנים אחד אצל כותל הבית ואחד במקום סיום המחיצה דהיינו במקום שכלה הסכך של הסוכה (ואף דבעלמא צוה"פ לבד לא מהני במקום מחיצה ג' כנ"ל בס"ב הכא בצרוף פי תקרה מהני) והעתיקו דבריו כמה אחרונים. אמנם בפמ"ג וכן בבכורי יעקב מפקפקין בזה לפי מה דמסיק המ"א דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם כ"א בשרחב הקירוי ד"ט וסתם קורת הבית אינו רחב כ"כ וע"כ מסיק בבכורי יעקב דטוב יותר שישים פס אחד שרחב טפח מרווח תחת הקורה פחות מג"ט מן הכותל של הבית וקנה אחר במקום שכלה הסכך של הסוכה דזה כשר בלא פי תקרה יורד וסותם כמו בשאר סוכה שלשת דפנות ובזה לא בעינן רוחב הקורה ד"ט כמבואר בס"ב:
מא סָעִיף ח (מא) אין לעשות סוכה בכה"ג - כתב הלבוש דהיינו רק לכתחלה אבל בדיעבד יש לסמוך על דעה ראשונה:
מב סָעִיף ט (מב) בפחות משלשה וכו' - דאמרינן לבוד והוי כסתום ונמצא שיש כאן י"ט:
מג סָעִיף ט (מג) אפילו הגג גבוה הרבה - דאמרינן גוד אסיק מחיצתא והוי כאלו המחיצות מגיעות לסכך:
מד סָעִיף ט (מד) רק שהוא בתוך ג' - דאמרינן לבוד מן הצד אבל אם היה ג"ט פסולה דאפילו אם היו מחיצות מגיעות ממש לסכך קי"ל דאם הם מרוחקים מן הסכך ג"ט פסול וכ"ש בזה:
מה סָעִיף ט (מה) פסולה - אפילו היו הדפנות גבוהות י"ט ויותר דכל מחיצה שהגדיים יכולות לבקוע תחתיו אינה חשובה מחיצה כלל:
מו סָעִיף י (מו) העושה סוכתו וכו' - ולא סמכה ע"ג האילן דאל"כ אין עולין לה ביו"ט כמ"ש סי' תרכ"ח ס"ג:
מז סָעִיף י (מז) חזקים - ואם רוב הדופן מן החזק משמע קצת בתוס' דכשרה דעי"ז שוב אין הולך ובא ברוח:
מח סָעִיף י (מח) עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם - ר"ל דאם מנידה אותם אפילו אין בכח הרוח להפיל אותם לגמרי רק שע"י הרוח הולך המחיצה ובא קי"ל דשוב לא חשיבא מחיצה. ואפילו עומדת בבית שאין שם רוח כלל לא חשיבה מחיצה:
מט סָעִיף י (מט) ומילא בין האוירים וכו' - היינו אם שיעור הסוכה שהוא עשרה טפחים בגובה הוא גם מן הענפים דאל"ה לא בעינן לזה:
נ סָעִיף י (נ) כל המחיצות וכו' - דעת הט"ז דמחיצה אחת מן שלש מחיצות שצריך לעשות בסוכה יכול לעשות מיריעות אבל מכמה אחרונים משמע דאף מחיצה אחת אין לעשות מסדינים אם לא שיארוג במחיצות של קנים פחות מג"ט אבל מחיצה רביעית לכו"ע יכול לעשות מיריעות כיון דמדינא סגי בג':
נא סָעִיף י (נא) במחיצות קנים וכו' - ר"ל דאז אף שהרוח מנענע היריעות מ"מ נשארו מחיצות בקנים:
נב סָעִיף יא (נב) מבעלי חיים - ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג"ט צריך לגודרה [גמרא]:
נג סָעִיף יא (נג) שיקשור שם וכו' - כדי שלא תוכל לברוח. גם זה צריך שתהיה מתוחה למעלה בחבלים או שתהיה גבוה כ"כ שאף אם תרבץ או תמות ותפול יהיה גבוה י"ט:
נד סָעִיף יב (נד) מחבירו וכו' - ודוקא מחבירו אבל בהמה אסור להעמידה ביו"ט לדופן שלישי להכשיר הסוכה ואפילו אם לא יקשרנה רק ע"י עניבה:
נה סָעִיף יב (נה) להכשירה ואפילו ביו"ט - כגון שנפל דופן סוכתו והוא רוצה לקיים מצות סוכה לאכול ולשתות שם יכול לבקש אדם שיעמוד שם עד אחר עת אכילתו. ומסתימת הפוסקים משמע לכאורה דבנתרצה לעמוד שם אף שאינו יודע על מה ולמה מ"מ אין לחוש שמא ילך בתוך כך אך על עכו"ם בודאי לא יכול לסמוך בזה:
נו סָעִיף יב (נו) אבל בחול וכו' ש"ד - שהרי מותר לעשות מחיצה בחו"ה:
נז סָעִיף יב (נז) אבל בדופן רביעית שרי - דכיון דיש הכשר סוכה מכבר לא מקרי תו בנין רק תוספות על אוהל עראי ושרי. וה"ה דמותר לעשות בכלים דופן רביעית ביו"ט מטעם זה אבל דופן שלישית אסור שהוא מכשיר הסוכה בזה והוא בכלל עשיית אוהל עראי דאסור ביו"ט [גמרא]:
נח סָעִיף יג (נח) הסומך סוכתו וכו' - הנה ממה שכתב והכרעיים הם מחיצות וכו' והכרעיים הם דפנות מוכח דמטה זו מוקפת קרשים שראשן האחד קבוע בארץ וראשן השני עולין למעלה מן המטה י"ט והמטה היא קרשים קבועים במחיצות אלו [והוא קרקעית המטה] ומפני שהקרשים קבועים באותן מחיצות נקראין אותן מחיצות כרעי המטה. ועכשיו נבאר דברי הסעיף הסומך סוכתו על כרעי המטה כלומר שנתן הסכך ע"ג קרשים שעולים למעלה מהמטה והם נקראים כרעיים והכרעיים דהיינו הקרשים הנזכרים הם הם מחיצות הסוכה אם יש גובה י"ט מן המטה לסכך [דהיינו מן הקרשים שקבועים בתחתיתה ולמעלה] כשרה וא"ל פסולה דכיון שהסכך סמוך על הקרשים הללו שהם כרעי המטה חשיבה המטה עצמה קרקעית הסוכה וצריך להיות ממנה עד הסכך י"ט. ואם סמך הסכך על עמודים פי' והעמודים תקועים בארץ ומשו"ה אפילו אין גבוה י"ט מן המטה עד לסכך כשירה אף שדפנות הסוכה הם הכרעיים מ"מ מאחר שהסכך אינו נסמך על המטה ולא על הכרעיים לא חשובה היא קרקעית הסוכה אלא הארץ שבה קבועים העמודים שעליהם נסמך הסכך וכיון שמן הארץ עד לסכך גובה י"ט כשירה אע"פ שהמטה עד לסכך פחות מי"ט לית לן בה כיון דאי שקיל לה למטה איכא אויר עשרה והסוכה מתקיימת ע"י העמודים דמטה לחודא קיימא ואין הסוכה נפסלת בשביל שהכניס בה מטה ומועט אוירה:
נט סָעִיף יג (נט) אם יש בה גובה וכו' כשרה - דאף דמעמיד ע"ג מטה שהיא מקבלת טומאה לא איכפת לן בזה דקבלת טומאה על הסכך נאמר ולא על הדפנות. ומ"מ לכתחלה נכון להזהר בזה כי יש מן הפוסקים שמחמירין בזה [מ"א בסי' תרכ"ט ס"ח]:
א סָעִיף ב אמרי' בסוכ' סוף דף י"ו פס ד' ומשהו מוקים ליה פחות מג' לדופן ומתיר משום דופן וכתבו התו' ס"ל דאמרי' ב' כהלכתן ותימא דיעש' ב' קנים שיש בכל א' חצי טפח ומשהו ומוקי חד פחות מג' סמוך לדופן והשני בפחות מג' מהראשון וי"ל משום דאמרי' ספ"ק דעירובין כל מחיצה שאינ' של שתי וערב אינה מחיצ' עכ"ל, וכ' הרש"א דהיינו לר"י בר יהוד' אבל אנן ק"ל דקנה קנה פחות מג' הוי מחיצה לסוכה וכדאי' בגמ' דף ז' אבל מחיצה של ערב פחות פחות מג' לא וכ"כ הרא"ש פ"ב סי' מ' וזהו דוחק גדול שבערב לא מהני כיון דלא מהני אלא בשיירא ובשתי מהני אף על גב דלא מהני אלא בשיירא והר"ן כתב גבי פס ד' ומשהו כו' בסוכה העשוי' כמבוי מיירי ודוקא בפס ד' דאיכ' בעומד שיעור ראוי אבל בטפח ומוקי לה בי מיצעי פחות מג' להך גיסא ופחות מג' להך גיסא לא סגי כיון דליכא בעומד שיעור ראוי עכ"ל, וכ"כ גבי וצריכא נמי צ"ה דבעי טפח שוחק פחות מג' וצ"ה של ד' וכ"כ הג"מ דבעינן ז"ט כדי הכשר סוכה וא"כ צ"ל הא דתניא דמהני קנה קנה פחות מג' היינו כשעוש' ד' דפנות אבל כשעושה ג' דפנות בעי ב' שלימות דעריבן ושלישית בטפח וצ"ה וכ"כ הר"ן בהדיא גבי ב' כהלכתן ע"ש וא"כ אין אנו צריכין לידחק בדברי התוס' לומ' שהם שלא אליבא דהלכתא כמ"ש רש"א אלא גם הם ס"ל כיון דלא הוי מחיצה אלא בשיירא כמ"ש סימן ש"ס לא הוי מחיצה גמורה ולא מהני אא"כ יש ד' דפנות בקנה קנה פחות מג' וכן משמע בטור ס"ז וכן כוונת הרא"ש והטור ומ"ש התוס' שאין חילוק היינו קודם דידעינן סברא: כנגד הכותל. היינו כנגד סוף המקצוע השני כזה /במקור מופיע שרטוט/ טפח וכמש"ל בשם הר"ן והג"מ:
ב סָעִיף ב והדופן מגיע. צ"ע דדופן מאי בעי הכא דהא הקנה שע"ג מונח על הטפח והקנה שכנגדו כמש"ל וכ"ה במרדכי בהדיא ואם ב' הקנים מגיעות וכו' ומ"מ צ"ע דבירושלמי איתא פיאה [פי' קליעת הזמור' המתוחה מאילן לאילן] מצלת בסוכה ואין סוף סכך מצלת מה בין זה לזה זה נעשה לכך וזה לא נעשה לכך ע"כ א"כ היאך מתיר המרדכי והג"מ אף על פי שלא נעשה לכך וצ"ע ולכן יש להחמיר ועיין בטור ס"ז וסי' שס"ג סכ"ו:
ג סָעִיף ג וכשר'. דזה מקר' ב' דפנות דעריבן כיון דפרוץ פחות מג' ואיכא ד' שיעור עומד [ר"ן] ומשמע דאפי' הסוכה רחבה הרבה כשר אף על פי שהשלישית רחוק' ממנו ואפשר דדוקא בסוכ' קטנה כשר אבל בסוכה גדול' שהשלישית רחוק' ממנו יותר מג' פסול וצ"ע:
ד סָעִיף ד בד"א כו. דברי הרב"י צ"ע דז"ל הר"ן סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשרה מיירי במבוי שאינו מפולש וסוכה כלפי חוץ רחוק מדופן האמצעי וכו' ומוכח בגמ' שהעוש' סוכתו בכה"ג כיון שאינ' מפולשת לגמרי כמו העושה סוכתו במבוי באמצע החצר רחוק מדפנות החצר נתרת בטפח שוחק פחות מג' סמוך לדופן כשם שנתרית בו סוכה דאית לה ב' דפנות דעריבן ולא הצריכו פס ד' אלא בסוכה שהיא מפולשת ואין דופן אמצעי כנגד' עכ"ל, וכוונתו כמ"ש התוס' ע"ש והרב"י הבין מ"ש כמו העושה סוכתו וכו' ר"ל דאף זה כשר בטפח וקשה דא"כ תלי תניא בדלא תניא אבל כוונתו דר"ל דהעושה סוכתו בכהאי גוונא כלומר שיש ג' דפנות אף על פי שהיא מפולש' שסיכך רחוק מדופן ג' מ"מ אינה מפולשת לגמרי כמו העושה סוכתו כמבוי באמצע החצר וכו' דהתם ליכא ב' דפנות דעריבן [אבל הכא דאיכא שני דפנו' דעריבן] סגי בטפח שוחק כנ"ל ברור בדברי הר"ן דאטו בגמ' סוכ' במבוי מיירי ע"פ בשד' במקו' שאין מחיצה כנגדה אלא ע"כ לא מהני אא"כ איכא ב' דפנות דעריבן וע' בתו' ורש"י דף י"ח ע"ב:
ה סָעִיף ב הפרוץ יהיה מרובה. נ"ל דעכ"פ בעינן בעומד שיעור מקום או שעושה ד' דפנות כמ"ש ס"ב:
ו סָעִיף ה מרובה על העומד. פי' עם שתי הדפנות הפרוצות אבל אם באותן שתי הדפנות השלימות פרוץ שבהן מרובה על העומד שבהן אסור:
ז סָעִיף ה בקרנות. פי' בכל הקרנות אבל אם ב' מחיצות מחוברין שרי וכ"כ הר"ן בהדיא כמ"ש ס"ב:
ח סָעִיף ו נעץ כו'. עסי' שמ"ה סי"ו דכשאין מחיצות הבית ניכרים לכ"ע לא אמרי' גוד אסיק דהא אפי' בעמוד י' מועיל בשבת ופסול בסוכה כמ"ש סי' תרל"ג כ"ש זה: מ"ש הע"ש כאן בשם הש"ג דאמרי' חוקקין לא קי"ל הכי דוק בפוסקים ע"ל סי' שמ"ה ס"י ובסוכה דף ד':
ט סָעִיף ז סיכך ע"ג מבוי. המחבר סתם כלשון הרמב"ם ורש"י והרא"ש דס"ל דאפי במבוי מפולש מכשירי' דמדאורייתא לחי מחיצה מעלויתא היא וה"ל ג' מחיצות ואף על גב דמדרבנן אסור לטלטל בג' מחיצות בשבת דסוכה מותר משום מצות סוכה ודעת הר"ן ותוס' דדוק' במבוי סתו' כמ"ש ובפסין אף על גב דלא התירו אלא לעולי רגלי' מ"מ כיון דמדאורייתא מחיצה מעלייתא הוא ורבנן הוא דגזרו וגבי סוכה לא גזרו כ"כ התו', וק' דא"כ למה לא התירו במבוי מפולש מה"ט וי"ל דשאני התם דאין לו היתר כלל לעולי רגלים משא"כ כאן דיש היתר לעולי רגלים:
י סָעִיף ז במקום שלחי וכו'. כלו' דוקא כשהלחי עומד אצל המבוי והפסין דוקא בשדה ולא בחצר:
יא סָעִיף ח מבפנים כשרה. דאמרי' פי תקרה יורד וסותם:
יב סָעִיף ח אחרים חולקים. וס"ל דאפי' ע"י פצימין לא אמרי' פ"ת יורד וסותם כיון ששני הדפנות אין מחוברין כמין ג"ם כמ"ש ססי' שס"א ומשמע נמי קורה רוחב ד' כמ"ש שם, והב"ח דקדק מל' הטור דדי ברוחב טפח ע"ש ואין להקל, ולפי מ"ש בח"ש פסולה כיון שלא נעשה התקרה אלא לצורך האכסדרה ולא לצורך הסוכה אבל מהרש"א חולק עליו וכ"כ הב"ח דדוקא כשעושה הסוכה סמוך לאכסדר' אז פסולה דהתקר' לגוואי עבידא ולא לבראי ואם ב' דפנות כמין ג"ם ובשלישי פצימין בולטין טפח מהני ומיהו משמע ברא"ש דבעי' נמי צ"ה וכתב הב"ח דהיינו דוקא בנרא' מבחוץ ושוה מבפנים אבל נראה בפנים ושוה בחוץ לא בעי צ"ה ואינו מוכרח ע"ש כי קצרתי:
יג סָעִיף ט ג"ט פסולי'. שהגדיים בוקעים תחתיו:
יד סָעִיף י העושה סוכתו כו'. ולא סמכה ע"ג האילן דאל"כ אין עולין לה בי"ט כמ"ש סי' תרכ"ח ס"ג ועמ"ש שם דלא כב"ח, אבל סמך הסכך ע"ג בהמה פסולה מפני שאין לה קבע כמ"ש סי"א וע' בתו':
טו סָעִיף י חזקים. משמע קצת בתוס' דאם רוב הדופן מן החזק כשרה עס"ה:
טז סָעִיף י הרוח מצוי'. אפי' עומדת בבית שאין שם רוח אינה מחיצה עמ"ש סי' שט"ו:
יז סָעִיף א קנים בפחות מג'. וא"כ אף שהרוח מנענע היריעות מ"מ נשארו מחיצות בקנים [ב"ח] ולפ"ז מ"ש ס"א אם עשו רק ג' דפנות לא מהני קנים בלא יריעות ע"ש:
יח סָעִיף יא שיקשור. וצריך שתהא מתוחה למעלה או שתהא גבוה כ"כ שאף שתמות ותפול תהיה גבוה י', ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג' צריך לגודרו [גמ'] והמאור ובס' יראים כ' דלא חיישי' למיתה כסתם משנה פ"ג דגיטין וע' בגמ' ותוס':
יט סָעִיף יב שלא ידע. דאז הוי כמחיצ' העשויה בשוגג אבל בהמה הוי כעץ בעלמא ואסור להעמידה בי"ט לדופן ג' וכ"כ רי"ו:
כ סָעִיף יג אפי' אין גבוה. מ"ד אמכניס מטתו בסוכה דמותר לישב עליו אף על פי שאין גבוה י' מן המטה לסכך:
א סָעִיף א כשרים לדפנות. דמשמעות הכתוב דסוכות תעשה באספך מגרנך קאי אסכך דוקא דדפנות לא איקרי סוכה כפשוטו של פסוק זה דהא דדרשי' בסכת בסוכות היינו מיתורא לדפנות והיינו פסוק אחר שהוא בסוכות תשבו אבל קרא דבאספך אינו יתור ופשטי' קאי על הסכך שהוא פשוטו של לשון סוכה דהיינו הסכך:
ב סָעִיף ב ומעמידו בפחות מג'. דאז הוי לבוד ונחשב כאלו ד' טפחים הוי מחיצה וכיון ששיעור סוכ' ז' טפחים הרי יש כאן רוב ההכשר:
ג סָעִיף ב ויעשה לה צ"ה. כזה והוי כאלו הדופן הג' ג"כ שלימה:
ד סָעִיף ב לנוי בעלמא. וראוי לעשות כן משום דאמרי' זה אלי ואנוהו עשה סיכה נאה:
ה סָעִיף ג וגם בזה כו'. יש כאן טעות סופר בש"ע והג"ה וכן צריך להיות שיתן קנה מהפס על הדופן האחר (הג"ה) אבל אי איכא דופן ז' בלא לבוד א"צ כאן צורת הפתח עד סוף הכותל כו' ואחר הג"ה זו שייך ויש אומרים שא"צ זו צורת הפתח והיינו דיעה שמביא ב"י בשם הרא"ש שכאן שיש תיקון בפס ד' סגי בלא צורת הפתח ולא צריך צורת הפתח אלא בסעיף ב' שהתיקון בפס טפח שהוא תיקון גרוע מה שאין כן בכאן שיש תיקון טוב בפס ד'. והדיע' הראשונה ס"ל דכאן שהוא מפולש גרע מדלעיל וצריך תיקון טוב לא עדיף תיקון טוב בכאן מתיקון גרוע דהתם וצריך גם כאן צורת הפתח:
ו סָעִיף ה כל הפרוץ. פי' חשבי' הפרוץ משני רוחות הפרוצי' לגמרי עם הפירצה שבחלל הפתחים והוא בכלל מרובה על העומד שיש בשני המחיצות והטפח ואז מותר שכ"ה מבואר ברש"י וז"ל דכי מצרפת להו בהדי ב' הפרוצות ה"ל פרוץ מרובה ושרי עכ"ל. משמע אבל עכ"פ יהיה במחיצות עצמן עומד מרובה על הפרוץ. וא"כ קשה הא כ' רש"י לפני זה דדופן סוכה כשר אם יש מחיצה שתי בלא ערב אע"פ שיש ביניהם אויר פחות מג' והקנים של המחיצה כמלא אצבע אפ"ה כשר מטעם לבוד ובזה ודאי יש במחיצה עצמה פרוץ מרובה על העומד בלי צירוף מחיצות. וצ"ל דיש חילוק בדבר כשאין פירצה גדולה רק כל הפירצות כל א' בפ"ע פחות מג' אז מותר אפי' בפרוץ מרובה באותה מחיצה כיון דאמרי' לבוד הוה כל העומד כסתום משא"כ אם יש פירצה א' גדולה יותר מג"ט וצריך אתה להתיר מטעם דהוה כפתח אז צריך שיהי' עכ"פ באותה מחיצה עומד מרובה דאל"כ אין שם פתח על הפרוץ אלא הקולא בזה דאע"פ שבכלל הפירצה הוה פרוץ מרובה וזה מבואר בפשיטות להמעיין ברש"י ותמהני שלא נתבאר חילוק זה בפוסקים:
ז סָעִיף ו גוד אסיק מחיצתא. פי' כאלו מחיצות הבית עולות למעל' וא"כ צריך שיעשה ד' הקונדסין בשפת הגג עכ"פ מג' צדדים מכוון נגד כותל הבית כי היכי דליהוי הכשר מחיצות של הסוכה כדינה בארץ:
ח סָעִיף ז שיש לו פסין. פי' שהן ד' קורות נעוצות בד' רוחות זו כנגד זו שכל א' נוטה אמה לכאן ואמה לכאן:
ט סָעִיף ח סיכך ע"ג אכסדר'. פי' אכסדר' זו היא שני כתלים זה כנגד זה ומקצתה מקורה וסמוך לקירוי עד הקצה האחר סיכך הסכך נמצא שהסוכה זו אין לה אלא ב' כותלי'. ואם יש פצימין פי' עמודי' בולטי' ברוח הג' אע"פ שבסוכ' אחרת שאין לה אלא ב' כותלים ועשוי' כמבוי אמרי' בסעיף ג' צריך פס ד' ומשהו כאן די בפצימין דכיון שיש פצימין אמרי' פי תקרה יורד וסותם כלומר פי תקרה של האכסדר' שהוא הקירוי שיש לאכסדרה יורד וסותם נמצא הוה לסוכה דופן ג' אבל בלא פצימין לא אמרי' יורד וסותם כ"פ ה' המגיד לדברי הרמב"ם אלו ופצימין אלו אע"פ שאינם נראים בסוכה אלא לעומד תוצה מ"מ מועילים דהא הפצימין אינם למחיצת הסוכה רק שע"י אנו אומרים פי תקרה של אכסדרה יורד וסותם וע"ז כתב רמ"א שאחרים חולקים דהיינו רש"י ותוס' ואשר"י מפרשים שאין כותלים לאכסדרה לצד הסוכה אלא כותלי הבית רוצה לצרף לסוכה וע' בטור שיטה שלהם ולדידהו יש הרבה פצימין לאכסדרה פחות מג' בין כל א' הוין הפצימין מחיצות לסוכה וא"צ אז לומר פי תקרה יורד וסותם ע"ז כ' רמ"ח שאין לעשות הסיכה בכה"ג ולומר דפי תקרה יורד וסותם מהני במקום הדופן הג'. וכתב בלבוש שבדיעבד כשר בזה: ולא רציתי להאריך כאן בפי' דברי הטור ע"פ שיטת התוס' אלא דנ"ל ללמוד דין אח' מפירוש שלהם דהיינו במי שרוצה לעשות סוכה בבית שלו ולפרוץ הגג למעלה כמו שנוהגים וכותלי הבית יהיו כותלי הסוכה דהיינו שרוצה לעשות הסוכה בזוית של כותל מזרח וכותל דרום ויש קורה אחד מונחת כל השנה למעלה כנגדו באורך הבית סמוך לאותן זויות ותהי' הסוכה באותו חלק הזויות עד הקור' נמצא שאין לסוכה מחיצות רק שנים של הבית ושלישית אין לה רק שהקורה שלמעל' אמרי' יורד וסותם עד למטה ויהיה לה ג' מחיצות דדי בזה רק שישים שני קנים תחת הקורה אחד אצל כותל הבית ואחד במקום סיום מחיצה הג' דהיינו במקום שכלה הסכך של הסוכה וטעם קנים אלו כדי שיהי' כצ"ה בדופן הג' מחמת התקרה שעל שני הקנים שהרי אין כאן מחיצה ג' ממש אלא מחמת פי תקרה יורד וסותם וע"כ צריך צורת הפתח דע"כ לא מצרכי' פצימין לשיטת הטור אלא בסוכה שחוץ לאכסדר' דלא אמרי' תקרת אכסדר' יורד וסותם במקום מחיצה ג' דמחיצות אכסדר' נעשים להשתמש בתוכ' ולא חוצה להם כדאמרינן בגמ' בזה משא"כ כאן במחיצות הבית והסוכה בבית ודאי אמרי' פי תקרה יורד וסותם במקום מחיצה ג'. והא דלא אמרי' בסוכה דעלמא פי תקרה יורד וסותם ולא די בב' מחיצות לחוד דהתם התקר' אינה אלא של סוכה ולא הוה קביעות ע"כ אין לומר יורד וסותם כמ"ש הר"ן בזה אבל כאן הוה הקורה קביעות דהא לצורך הבית עשויה ומונחת שם ע"כ שפיר י"ל פ"ת יורד וסותם במקום מחיצה ג' כיון שיש שם גם צ"ה כמ"ש. ע' במקור הדין בשיטת הטור ותמצא שאין פקפוק כמ"ש:
י סָעִיף ט רק שהוא בתוך ג'. דאם יש שם ג' פסול כדלקמן סי' תרל"ב דאויר פוסל בג אפי' בסכך עצמו כ"ש כאן דהסכך גבוה ממנו ואנו רואין כאלו הסכך שוה עם המחיצ':
יא סָעִיף י זמנין דמינתקי. כ"כ הטור בשם הר"פ. וק"ל ממ"ש בסי"א שיקשור שם בהמה לדופן ולא חיישי' דמינתקא ובהדיא אמרי' בפ"ק דב"ק שור דרכיה לנתוקי ואפ"ה כשר בסוכ' ק"ו ביריעות הקשורים בטוב וצ"ל דדוק' בכל המחיצות החמיר משא"כ בעשיית דופן מבהמה לא מיירי רק להכשרה וכמ"ש בס"ב:
יב סָעִיף י במחיצות קנים. דאז אפי' אם ינתקו היריעות יש מחיצה מחמת הקנים:
יג סָעִיף יב ובלבד שלא ידע. דאילו ידע הוה קביעות ובנין קבע אסור בי"ט ומה"ט בדופן רביעית כיון דיש הכשר סוכה כבר לא מקרי תו בנין:
יד סָעִיף יג הסומך סוכתו כו'. זו היא משנה הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה רי"א אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסול' מאי טעמא דר"י פליגי בה ר"ז ור' אבא בר ממל חד אמר מפני שאין לה קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סיכך ע"ג המטה כשרה ופי' דבר זה בטור כל' הש"ע כאן דלפי הנרא' דמיירי במטה שיש בראש' סביב לה למעלה דפנות דהיינו שקורין אותו בל"א הימ"ל בע"ט ועיקר החילוק בין רישא לסיפא בל' הטור הוא בזה דבתרוייהו עושה מחיצות הסוכה מהדפנות של המטה שזכרנו והתנא קורא אותם כרעיים ומלמעל' עוש' הסכך וקרקע המטה היא קרקע הסוכ' אלא דבריש' הסכך נסמך על הדפנות אלו עצמן ואם ינטלו הדפנות של המט' יפול הסכך ע"כ פסול לר"י מטעם שאין לה קבע פי' שמקרקע המט' עד הסכך אין שם י"ט ולאידך מ"ד מפני שמעמיד' בדבר המקבל טומא' אבל בסיפא מיירי שאף ע"פ שהסכך היא ג"כ על דפנות המטה אלא שלא נסמוך עליהם אלא נעץ קונדסים בארץ ועליהם הניח הסכך כשר' אעפ"י שגם כאן מקרקע המט' י' טפחים להסכך מ"מ כשר כיון שאם תנטל המטה עדיין הסכך עומד וקרקע עולם תהי' קרקע הסוכה לא איכפת לן במה שמיעט אויר הסוכה במטה וכ' הרא"ש דר"י אתי לפרש דברי ת"ק ואינו חולק כי אין סברא שהת"ק יכשיר בפחות מי' טפחים דדיר' סרוחה היא וע"כ קי"ל כר"י. והקשה עוד למ"ד מפני שמעמיד בדבר המקבל טומאה אם סיכך על גבי חומת אבנים תהיה פסולה הואיל והעמיד הסכך בדבר שאין גידולו מן הארץ ובר"ן יש תירוץ על זה דטעם הפוסל במעמיד בדבר המקבל טומא' משו' גזירה שמא יבא לסכך בו כיון שאת' מתיר להעמיד הסכך בו מ"ה בחומת אבנים אין שייך זה דאין רגילים לסכך באבנים ופסק הרא"ש כמ"ד מפני שאין לה קבע ואין חילוק רק בין יש י' טפחים מהמט' לסכך או לא ולא איכפת לן במעמיד בדבר המקבל טומא' או בדבר מחובר וכן הוכיח ב"י מדברי רי"ף וכ"ד הטור וש"ע ולא כר"ן שחושש לדבר המעמיד ועמ"ש סי' תרכ"ט ס"ח בדין הנחת סולם:
א סָעִיף א לדפנות. עיין ב"ח ובתשובת יד אליהו סי' ל"ג. עצי הסוכה של הסכך או של דפנות שנעשו מעצי אשר' או מאיסורי הנאה עיין בספר קרבן חגיגה דף מ"א וביד אהרן סי' תרכ"ט:
ב סָעִיף ב גביהן. עיין מ"א שכתב להתיר:
ג סָעִיף ג וכשר'. ובסוכ' גדולה שהשלישית רחוק' ממנ' יותר מג' צ"ע. מ"א:
ד סָעִיף ה הפרוץ. פי' חשבינן הפרוץ משני רוחות הפרוצים לגמרי עם הפירצ' שבחלל הפתחים והוא בכלל מרוב' על העומד שיש בשני המחיצות והטפח ואז מותר אבל עכ"פ יהיה במחיצות עצמן עומד מרוב' על הפרוץ. וכתב הט"ז נראה לי דיש חילוק בדבר כשאין פירצה גדולה רק כל הפירצות כל אחד בפני עצמו פחות מג' אז מותר אפי' בפרוץ מרוב' באות' מחיצ' כיון דאמרי' לבוד הוי כל העומד כסתום משא"כ אם יש פירצ' אחת גדול' יותר מג' טפחים אז צריך שיהי' עכ"פ באות' מחיצ' עומד מרוב' אלא הקולא בזה דאע"פ שבכלל הפרצה הזה פרוץ מרוב' ע"ש:
ה סָעִיף ה בקרנות. פי' בכל הקרנות אבל אם שני מחיצות מחוברים שרי. מגן אברהם:
ו סָעִיף ה שלימות. כתב מט"מ נהגו לעשות עיגול בתוך הפתח אבל אותן סוכות הבנויות משנ' לשנ' בפתח גמור א"צ אותו עיגול ואפי' מנהגא ליכ'. כתב מהרי"ל מהר"ש היה מסמן למחיצות הסוכ' כדי לראות סדר עמידתן שלא ישנה משנה לשנה וכן הוא בירושלמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לקרשים אלא קרש שזכ' ליתן בצפון ינתן לעולם בצפון:
ז סָעִיף ו גוד אסיק. פי' כאלו מחיצות הבית עולות למעל' וא"כ צריך שיעשה ד' קונדיסין בשפת הגג עכ"פ מג' צדדים מכוון נגד כותל הבית. ט"ז:
ח סָעִיף ז מתירין. כלומר דוקא כשהלחי עומד אצל המבוי והפסין דוק' בשדה ולא בחצר:
ט סָעִיף ח אכסדרה. כתב הט"ז מי שרוצה לעשות סוכה בבית שלו ולפרוץ הגג למעל' כמו שנוהגים וכותלי הבית יהיו כותלי הסוכ' דהיינו שרוצה לעשות הסוכ' בזויות של כותל מזרח וכותל דרום ויש קורה אחת מונחת כל השנה למעלה כנגדו באורך הבית סמוך לאותן זויות ותהיה הסוכה באות' חלק הזויות עד הקורה נמצא שאין לסוכ' מחיצות רק שנים של הבית ושלישית אין לה רק שהקורה שלמעלה אמרינן יורד וסותם עד למטה ויהי' לה ג' מחיצות דדי בזה רק שישים שני קנים תחת הקורה אחד אצל כותל הבית ואחד במקום סיום מחיצה הג' דהיינו במקום שכל' הסכך של הסוכ'. וטעם קנים אלו כדי שיהי' כצ"ה בדופן הג' מחמת התקרה שעל שני הקנים שהרי אין כאן מחיצ' ג' ממש אלא מחמת פי תקרה יורד וסותם וע"כ צריך צורת הפתח עיין שם:
י סָעִיף י הרוח. אפי' עומדת בבית שאין שם רוח אינה מחיצ' מ"א ועיין בהלק"ט חלק ב' סי' נו"ן שיור' פנים להכשיר סוכ' שדפנותיה עשויות מסדינין דקים שהית' הרוח מזיזה אותם אלא שהיתה נתונה בחצר מוקפת מחיצות גבוהות ע"ש. ועיין סי' ר"מ סעיף ו':
יא סָעִיף יא בהמה. וצריך שתה' מתוחה למעלה או שתהא גבוה כ"כ שאף שתמות ותפול תהיה גבוה י'. ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג' צריך לגודרו ב"ח וכתב המ"א בס"ק י"ד דאם סמך הסכך ע"ג בהמ' פסולה מפני שאין לה קבע ע"ש. ומה"ט כתב הט"ז בס"ק י"א דעשיית דופן מבהמ' לא מיירי רק להכשיר' וכמ"ש סי"ב אבל לא בכל המחיצות עיין שם:
יב סָעִיף יג המט'. פי' דבר זה עיין בט"ז:
א סָעִיף ב מ"א פסקא המתחלת אמרי' בסכ' כו' וכתב התוס' ס"ל דאמרינן ב' כהלכתן. ר"ל דאותו פס ד' מוקי תמור' דופן א' מהני שני דפנות דבעי' כהלכתן והיינו דליכא רק דופן א' שלם דלא כהר"ן שמביא אח"ז: וכתב מהרש"א דהיינו לר"י בר"י כו' רצה ליישב הברייתא שהביא התו' שם דתניא בסכה דף ז' דופן סכה כדופן שבת. ובלבד שלא יהי' בין קנה לחברו ג' טפחים: ור"ל דמותר לעשות כל מחיצות הסכה ע"י קנים ושלא יהי' בין קנה לחברו ג' טפחים. דמחיצ' של שתי לחוד מהני ועז"כ מהרש"א והיינו לר"י בר"י. דשם בערובין דף ט"ז ע"ב פליגי ר' יודא ור"י בר"י. ביחיד או שיירא דהיינו ג' בני אדם ששבתו בבקעה והקיפו מחיצות לטלטל ע"י ועשו המחיצות ע"י קנים שאין בין אחד לחברו ג' טפחים דהיינו שתי. או ע"י חבלים לרחבו ואין בין חבל לחברו ג' טפחים דהיינו ערב. ס"ל לר' יודא בין לאדם א' ובין לשנים לא הותר לטלטל ע"י מחיצות גרועות הללו כ"א סאתים ר"ל שלא יהי' ההיקף מחזיק יותר מבית סאתים. אבל אם היו ג' בני אדם שאז נקראים שיירא הותר להם להקיף ע"י מחיצות גרועות הנ"ל כל צורכן: ור"י בר"י ס"ל דאפי' לשיירא לא הותר כל צורכן כ"א סאתים לכ"א דהיינו בצירוף שש סאה: ופסק שם רב נחמן כר' יודא. וס"ל להתוס' דסכה יש לה דין שיירא דמה שהותר בשיירא כדי צורכן אפי' יותר מסאתים לכ"א. כ"כ יש להתיר בסכ' משום מצות סכה. אם כן לר' יודא דס"ל וקי"ל כוותי' דמתירים לשייר' מחיצות גרועות דהיינו של שתי או של ערב כל צורכן ה"ה בסכ' אפי' ליחיד וכוותי' אתי' ברייתא דלעיל דף ז' דמתיר בסכה מחיצ' של קנה קנה והא דהצריך ר"א פס ד' ולא סגי בקנים. כקושיות התוס' דרצה ליתן תיקון גם לר"י בר"י אע"ג דלא קי"ל כוותיה. ולר"י בר"י כיון דאפי' בשיירא לא הותר כל צורכן ע"י מחיצות גרועות. ה"ה דלא הותר בסכ': אבל מחיצ' של ערב כו' ר"ל ובא ליישב מ"ש התו' שם לפני זה ד"ה מ"ד כו' אהא דאמר ר"ח מחצלת ד' ומשהו מותרת בסכ' משום דופן. והיכי עביד תלה לה באמצע פחות מג' טפחים למט' סמוך לקרקע ופחות מג' למעל' סמוך לסכך והיינו דין המוזכר בסעיף ט' והקשו התו' הא סגי בשני חבלים כ"א רחב חצי טפח ומשהו ומוקי חד סמוך לסכך פחות מג' טפחים והשני סמוך לראשון פחות מג"ט. וגם סמוך לקרקע פחות מג"ט והוי מחיצ' גבוה עשר' כדאיתא בערובין ותי' התוספות וז"ל הא אמרינן התם בערובין דלא התירו אלא בשיירא עכ"ל התו' והיינו גמ' דערובין דף ט"ז הנ"ל. ולזה קשיא למהרש"א דאדרב' הא אמרינן מה דהותר בשיירא הותר גם בסכה כדאמרינן גבי קנה קנה פחות מג"ט כנ"ל. והא ל"ל דאזיל לר"י בר"י דהא כתבו התוספות דלא הותר אלא בשיירא. והא לר"י בר"י אפי' בשיירא לא הותר. וע"כ התו' אזלי לר' יודא. וע"ז כתב מהרש"א דדוקא מחיצות של שתי מהני בסכ' והיינו קנה קנה פחות מג"ט. אבל של ערב דהיינו ע"י חבלים אפי' לר"י דהותר כה"ג בשיירא מ"מ גרע משתי ולא הותר בסכה. ואייתי קצת ראי' מערובין דשתי עדיף מערב. וכן הזכירו התוס' הנ"ל ד"ה מ"ד כו' הנ"ל דס"ד לחלק בתרי לבוד בין שתי לערב: והר"ן כתב ולא מוקי מימר' הנ"ל דרב אמי בפס ד' כמ"ש התוס' הנ"ל דהאי פת הוא משתי דפנות כהלכתן כנ"ל אלא מיירי שיש לו בלא"ה שתי מחיצות אלא שעשוי' כמבוי דבעינן עוד פס ד' וכמ"ש סעיף ג': שיעור ראוי. ר"ל שיעור מקום חשוב דהיא ד' טפחים וצריכ' נמי צ"ה אהא דאמרינן דף ז' בסכה העשוי' כמין ג"ם דבעי' בשלישית טפח שוחק. כמ"ש סעיף ב' אמרינן דצריכא נמי צ"ה: וצ"ה של ג' כצ"ל וכן הוגה בר"ן. דהא ע"י לבוד וטפח שוחק יש כאן ד' טפחים ולא בעי' עוד לרוחב הדופן שצ"ל ז' טפחים כי אם שלשה טפחים: וא"כ צ"ל הא דתני' דמהני קנה כו' ר"ל הא הר"ן ס"ל אפי' לדידן דקי"ל כר' יודא דמותר בשיירא מחיצה של שתי אפ"ה לא הותר בסכה. וע"כ צ"ל דמחיצות סכה חמיר' משיירא. ותיקשי בריית' דף ז' דהתיר' בסכה קשה קנה קנה פחות מג': וא"כ אין אנו צריכים לדחוק כו' ר"ל כמ"ש לעיל בשם מהרש"א דר"א דמצריך פס ד' אזיל אליבא דר"י בר"י דלא מהני לדידיה מחיצ' של שתי בשיירא ואנן קי"ל כר"י כנ"ל: כיון דלא הוי מחיצה אלא בשיירא כו' ר"ל מ"ש התוס' בתירוצם וי"ל משום דאמרינן כו' כל מחיצ' שאינה של שתי כו' אם כן מחיצ' גרוע' היא ולכך לא הותר' בסכה היכי דליכא כ"א ג' דפנות: ומ"ש התוס' שאין חילוק. ר"ל שהתוס' כ' תחלה בא"ד על קושיא אחרת שהקשו מהאי ברייתא דקנה קנה פחות מג' וז"ל ואין שייך לחלק כלל בין סכה של ג' דפנות לסכה של ארבעה עכ"ל: היינו קודם דידעינן סברא. ר"ל קודם דאסקו אדעתייהו לחלק בין מחיצ' שלימה. ובין הנעש' ע"י לבוד ולכך הוי ס"ד כיון דמהני בד' דפנות ה"ה בג' דפנות. אבל בסוף דאייתי האי דערובין דלא הותר ע"י שתי או ערב לחוד רק בשיירא. הרי דמחיצ' ע"י לבוד גרועה ממחיצ' שלמה. שפיר יש לחלק בין ד' דפנות דמהני אפי' מחיצ' גרועה הנעש' ע"י לבוד: אבל לא מהני היכי דליכא רק ג' דפנות. וכפי המובן פשוט מדברי מ"א משמע שבא ליישב דלפי פרושו א"צ לדוחק גדול שכ' לעיל לפי' מהרש"א לחלק בין שתי לערב. אלא דאין חילוק רק בין הנעשה ג' דפנות או ד' דפנות אולם זה ליתא דע"כ גם למ"א צ"ל אותו דוחק להתו' ד"ה מהו דתימ' כו' שהקשו על מימר' דר"ח דאמר מחצלת של ד' טפחים כו' הלא בשני חבלים שכ"א רחב חצי טפח ומשהו סגי. ותי' האמרינן בערובין דלא התירו אלא בשיירא עכ"ל כנ"ל ותיקשי קושית מהרש"א הא הברייתא התיר' בסכ' קנה קנה דלא הותר ג"כ אלא בשיירא. וע"כ צריך לחלק בין שתי לערב כנ"ל. ובדיבור זה א"א לחלק ולפרש כמ"ש מ"א בין ד' דפנות לג' דפנות חדא בשלמא בתוס' ד"ה בפחות מג' כו' שהקשו על מימרא דר"א בפס ד' דסגי בשני קנים כו' שפיר יש להעמיס בכונתם כמ"ש מ"א דהא הוזכר חילוק זה בדבריהם שכ' ואין שייך לחלק כלל בין סכה של ג' דפנות כו' אלא דתחלה קודם דידעו סבר' לא נרא' להם כלל לחלק כמ"ש מ"א אבל בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' דאין בדבריהם זכרון כלל לחלק בין ג' או ד' דפנות איך יסתמו התוס' דבריהם א"ו צ"ל כמ"ש מהרש"א לחלק בין שתי לערב. וחילוק זה הוזכר בתו' ד"ה מ"ד על ענין אחר ע"ש. ועוד אפי' נסבל זה הדוחק. איך בתו' ד"ה מ"ד כו' פשיטא להו לחלק בין ג' לד' דפנות ושוב אח"ז בד"ה בפחות מג' כו' כתבו תחלה שאין לחלק בין ג' או ד' דפנות עד דאייתי האי דכ"מ שאינה של שתי כו'. לכן נלע"ד דלא בא מ"א בפרושו ליישב שלא נצטרך לחלק בין שתי לערב אליביה דתו'. דודאי צ"ל כן לדברי התו' ד"ה מ"ד כו' כנ"ל: וקצת ראי' לזה מלשון מ"א שסיים וא"כ אין אנו צריכים לדחוק בדברי התו' שהם שלא אליב' דהלכת' ולא הזכיר שאין צ"ל האי דוחק גדול שבזה התחיל דבריו. אע"כ כוונות מ"א במה שכתב תחל' וזה דוחק גדול שבערב לא מהני כו' עיקר כוונתו שהדין נרא' בעיניו דוחק לפסוק כן. וע"ז אייתי דברי הר"ן דבאמת אינו מחלק בין שתי לערב. אלא בין ג' או ד' דפנות. וא"כ י"ל לדינא גם התוספ' מודים דאין חילוק בין שתי לערב ומחלקים ג"כ כמו שכתב הר"ן. והונח לנו בזה שא"צ לדוחק של מהרש"א שדברי ר"א הם שלא אליבי' דהלכתא. וכמ"ש מ"א. וא"כ למסקנת התוס' ד"ה בפחות מג' כו' דס"ל כמ"ש הר"ן כדי שלא נצטרך לו' דר"א הוא דלא כהלכתא. גם התוס' חזרו ממ"ש בד"ה מהו דתימא כו' וגם הם ס"ל דאין חילוק בין שתי לערב קושייתם דד"ה מ"ד ג"כ מיושבת בהאי חילוק דג' או ד' דפנות: בש"ע בהג' א' וא"צ להעמידו כו' לאפוקי מדעת המחמירים בטור להעמידן דרך גדילתן. דהא קי"ל לקמן סי' תרנ"א סעיף ב' דבעינן בלולב וכן בכל המצות שיטול אותן דרך גדילתן. דכתיב בקרשי המשכן עצי שטים עומדים ומינייהו ילפי' לכל המצות. וא"כ דעת המחמירים דה"ה בדפנות בשלמא בסכך כתב הב"ח אע"ג דהסכך הוא מושכב מ"מ מיקרי דרך גדילתן. דהא גם באילן הענפים היוצאים ונטוי באילן המיסך על הארץ. וה"ה דגם בדפנות רשאי לעשות כן אפי' למחמירים. ולא הוי שלא כדרך גדילתן אלא במהפך העליון לתחתון: אי נמי שאני סכך דכל סכך הוא שלא כדרך גדילתן וא"א בענין אחר והטור כתב על דבריהם שא"צ כיון דהדפנות כשרים מכל דבר אפי' מה שאינו גדולי קרקע ובמה שאינו גדולי קרקע לא שייך דרך גדילתן. וא"כ לא גרע מה שהוא גדולי קרקע אפי' אינו מעמידו דרך גדילתו:
ב סָעִיף ג (ס"ק ג) וכשר' דז"מ ב' דפנות דעריבן ר"ל הא מבואר בסעיף ה' שלא יהיו פתחי' בקרנות שהמחיצות צ"ל מחוברים ולכן כתב דז"מ עריבן ומחוברים כיון דהוא ע"י לבוד כו'. אבל בסכה גדולה כו' יותר מג' פסול: דודאי פחות מג' ל"ל דמיירי. דא"כ לדעה קמייתא למה צריך צ"ה דנימא לבוד וכמו שא"צ מה"ט צ"ה בצד השני. א"ו דמיירי אפי' ברחב ג"ט דל"ל לבוד: ולכן מצריך דעה א' צ"ה אבל ביותר מג' טפחים אפי' ע"י צורת הפתח פסול: כן הוא לפי הגרסא שלפנינו. וזה דוחק דמיירי דוקא בשיעור מצומצם דהיינו ג' טפחים מצומצמים דבפחות מג"ט לא בעיא צ"ה. וביותר מג"ט לא מהני צ"ה. והעיקר לא ידעתי סבר' לחלק למה בג' טפחים מצומצמים מהני צ"ע וביותר לא מהני צ"ה. דהא כיון דאיכא ג"ט דל"ל לבוד הוא שוה לרחב ד' או ה' או יותר. לכן נלע"ד דט"ס הוא וצ"ל ויותר מיו"ד פסול. ור"ל עד יו"ד ויו"ד בכלל שם פתח עליו ולכן כשרה. אבל ביותר. דאין שם פתח עליו פסולה. וכי מפני צ"ה ביותר מיו"ד תליא בפלוגתא שכתב ש"ע סעיף ה' ע"ש:
ג סָעִיף ד (ס"ק ד) בד"א כו' דברי הרב"י צ"ע. דז"ל הר"ן. דדין זה שכתוב בש"ע למד הרב"י מדברי הר"ן: סיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי הוא דין המוזכר בסעיף ז': וסיכך כלפי חוץ. ר"ל אותה חצי מבוי שלצד הלחי א"כ הסכך מרוחק מדופן האמצעי חצי מבוי: ומוכח בגמ כו' מדאמרינן התם דף ז' שדין זה בסיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי בשבת כשרה: אע"ג דבסכ' דעלמא בעי' טפח שוחק. וכאן סגי בלתי. והטעם מיגו דמהני לענין שבת כמ"ש סעיף ז'. וה"ל למימר דאלו סכה דעלמא בעי פס ד' דהא מיירי לפי מ"ש הר"ן שסיכך לצד הלחי וליכא שני דפנות דעריבן: או שהעושה סכה כה"ג כיון כו'. וכונתו כמ"ש התוס'. אין זה ענין לדינו של הרב"י אלא אגב אורחא מפורש כל דברי הר"ן דהוי קשיא לי' להר"ן קושית התו' דממ"נ באיזה מבוי מיירי. אי י"ל ג' מחיצות ולחי. למה צריך לענין סכה להתיר משום מיגו דמהני לענין שבת. ת"ל הא י"ל ג' מחיצות שלמות. ואי מיירי דאין לה רק שני מחיצות. א"כ אפי' לענין שבת לא מהני הלחי להתיר הטלטול מדרבנן (וע"ש במהרש"א) ולכן תי' דמיירי באינו מפולש דהיינו שי"ל ג' מחיצות. אלא שסיכך לצד הלחי. והרב"י הבין כו' דאף זה כו ר"ל גם בעושה סכתו כמבוי באמצע החצר רחוק מדופן החצר די לו בטפח וכמ"ש בש"ע וכוונות הר"ן דסיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי וסיכך לצד הלחי סגי בטפח שוחק. דיש לו דין העושה סכה כמבוי באמצע החצר וע"ז הקש' מ"א דא"כ תלה תני' בדלא תניא דהא דין סיכך ע"ג מבוי כו' דסגי בטפח תניא דמוכרח בגמ' כנ"ל. והעושה סכה כמבוי באמצע החצר דדי לו בטפח לא תניא אלא הר"ן מסברא אמרי' לדעת הרב"י ואיך מביא ראי' לסיכך ע"ג. מבוי מסלה באמצע החצר: אבל כונתו כו' דאדרבא כוונת הר"ן להיפך דסיכך ע"ג מבוי עדיף מסכ' כמבוי באמצע החצר. ובסכה כמבוי באמצע החצר. מודה הר"ן דבעי פס ד' כיון דאין הדפנות שמן הצדדים נמשכים עד דופן האמצעי: ומ"ש הר"ן כיון שאינה מפולשת כו' כמו העושה כו' באמצע החצר ר"ל שסיכך ע"ג מבוי אינה מפולשת לגמרי ואינו כמו העושה הסכ' כו' באמצע החצר: דאטו בגמ' כו' זה ראי' אחרת דא"א לדברי הרב"י א"כ ע"כ הא דבעי' פס ד' לא משכחת לה אלא בעוש' סכתו כמבוי ע"פ השדה: דליכא דופן אמצעי נגדה. אבל בעיר בכ"מ שעושה אותה הרי יש דופן כנגדה אף כי היא רחוקה מה בכך. וזה דוחק לאוקמי דוקא כה"ג: דהתם ליכא שני דפנות דעריבן. אבל הכא סגי בטפח שוחק כצ"ל: וע' בתו' ורש"י דף י"ח דאמרי' התם סיכך ע"ג אכסדר' שאין לה פצימין (ופרושו מבואר בסעיף ח') אביי אמר כשר' דאמרי' פי תקר' יורד וסותם. ורבא אמר פסול' דלא אמרי' פ"ת יורד וסותם: וא"ל רבא לאביי אלה מעתה נפחת' דופן האמצעי הכי נמי. ופירש"י שעש' סכתו באמצע החצר וסיכך בנסרים עבים ונפחת דופן האמצעי יהי' כשר דנימא פי תקר' של הנסרים יורד וסותם. וא"ל אביי בהאי מודינא לך דהוי כמבוי מפולש. ופירש"י דכה"ג דרבים בוקעים והולכים בין ב' הדפנות שנשארו ועושים אותן קפנדריא מבטלים הפי תקרה. משא"כ בסיכך ע"ג אכסדרא דלא ניחא תשמישתי' כ"ה להיות רבים בוקעים ולעשותו קפנדריא אמרינן פ"ת יורד וסותם וכ' התו' דסברא זו משונ' הוא. וא"כ לרש"י כמו דאמרי' בעושה סכתו באמצע החצר דבקיעת קפנדריא של רבים מבטלים הפי תקרה. ה"ה די"ל דבקיעת רבים שעושים קפנדריא מבטלים דופן האמצעי של החצר שכננד הסכה מבלי להצטרף לסכ'. ואף שהתו' חולקים וס"ל דאין לחלק בין סיכך ע"ג אכסדר' לעושה סכה באמצע החצר ונפחת הדופן. מ"מ שלא לצרף דופן האמצעי של החצר דגרע מפי תקר' י"ל דמודים התוס' דרבים מבטלים ולא תצטרף:
ד סָעִיף ה (ס"ק ה) הפרוץ כו' שיעור מקום היינו רוחב ד' טפחים כמ"ש סעיף ג' במבוי: ד' דפנות שאז אפי' קנה קנה מותר ובלבד שלא יהי' בין א' לחברו ג' טפחים דכן הוא מסקנת מ"א כהר"ן לחלק בין ג' דפנות לד' דפנות וכמ"ש מ"א ריש הסי':
ה סָעִיף ה (ס"ק ז) בקרנות. פי' בכל כו' ודע שכ' הר"ן דאם פתח בקרנות ועי"ז אין מעורבים אפי' י"ל צ"ה לא מהני והכריח הדבר ע"ש:
ו סָעִיף ו (ס"ק ח) נעץ כו' דכשאין כו' ניכרות. כיון שהגג בולט במשך ע"ג מחיצות הבית. אף שהעמיד הקונדסין נגד סוף הדופן ולא על הגג במקום שכבר כלה המחיצ' שתחתי' אפ"ה לא אמרי' גוד אסיק כו' דכן מבואר סי' שמ"ה לענין שבת. ומיניה ילפי' לסכה בק"ו: דהא אפי' בעמוד כו' והיינו מטעם גוד אסיק: כמ"ש סי' תרל"ג בסכה שהיא גבוה למעל' מך'. ובנה בה אצטבא למעט גובה' אם האצטבא רחוק מן הדפנות ד"א דל"ל דופן עקומה. אפי' האיצטבא גבוה יו"ד אפ"ה פסול'. אפי' ע"ג האיצטבא ולא אמרינן ניהו דא"א לצרף לו מחיצות הסכ' שהן רחוקים יותר מד"א. מ"מ נימא באצטבא גופא גוד אסיק מחיצת' ולא יצטרך כלל לדפנות הסכ' כמו בעמוד לענין שבת. הרי חזי' דיש מקום אע"ג דבשבת אמרי' גוד אסיק מ"מ כה"ג בסכה לא אמרי' גוד אסיק. כ"ש באין מחיצות ניכרות דבשבת לא אמרי' גוד אסיק כ"ש דבסוכ' בכה"ג לא אמרינן גוד אסיק: דאמרינן חוקקים ר"ל אם יש עמוד עב מרובע ויש בו כדי לחקוק ויהי' כפסי ביראות דיומד כמין ג"ם. ולא קי"ל הכי אלא לא אמרי' חוקקים:
ז סָעִיף ז (ס"ק ט) סיכך כו' סתם כלשון הרמב"ם. ר"ל שלא ביאר הכונ' או כפירש"י. והרא"ש. או כפי' התוס' והר"ן. משום מצות סכה דאמרינן מיגו להיפך מדהוי דופן לענין סכה ה"ה לענין שבת. כ"כ הר"ן: למה לא התירו כו ר"ל להתו' דס"ל הכי כמ"ש לעיל: לעולי רגלים וכיון שהיו הולכים לדבר מצו' התירו להם חז"ל ה"ה לצורך מצות סכה משא"כ מבוי מפולש דלא הותר הטלטול בשום ענין:
ח סָעִיף ח (ס"ק יא) מבפנים כו' דאמרינן פי תקרה כו' ר"ל בצירוף הפצימים אמרי' פי תקרה:
ט סָעִיף ב (ס"ק יב) אחרים כו' והב"ח כו' דדי ברוחב טפח ואע"ג דלענין שבת בעי' שיהי' רוחב ד' כמ"ש לעיל סי שס"א. שאני התם דבעי' למימר פי תקרה כו' ולעשות ע"י מחיצ' שלמה. משא"כ כאן דלא בעי' פי תקרה כ"א למחיצ' ג' דסגי בטפח. ה"ה דסגי שתהי' התקר' רחב טפח: ולפי מ"ש בח"ש כו ר"ל לפי מ"ש רמ"א שיש להחמיר כדעת האחרים החולקים על הרמב"ם ומכלל החולקים הם התוס'. והח"ש מפרש דהתו' ס"ל דאביי ורבא דפליגי בסיכך ע"ג אכסדר' שאין לה פצימים דאביי ס"ל דאמרי' פ"ת ורבא ס"ל דלא אמרי' פ"ת דהני קורות לאו להכי עבידי. ופי' התו' דמיירי שיש לסכ' שני דפנות דעריבן. אלא דבמחיצ' ג' פליגי אביי ורבא אי אמרינן פ"ת להשלים הטפח שוחק דבעי' בדופן ג' וקי"ל כרבא דלא אמרי' פ"ת כה"ג. ומפרש מהרש"ל דהתוס' ס"ל דאביי ורבא פליגי בסיכך ע"ג אכסדרא עצמה. והאכסדרא עצמה יש לה שני מחיצות דעריבן. ומיירי שהאכסדרא איננה מקורה למעל'. אלא בסוף המחיצ' מונח למעל' קורה. וס"ל לרבא דלא אמרי' פ"ת דלא נעשה לצורך הסכ': ומהרש"א חולק דכה"ג מודה רבא דאמרי פ"ת. אלא מיירי כדפירש"י התם שהחצר מסובב באכסדראות ואין לאכסדראות מחיצות כ"א בתי החצר הם מחיצותי' ולצד החצר אין לאכסדראות מחיצות וסיכך תוך החצר מאכסדרא לאכסדרא שכנגד' והאכסדרא יש לה קירוי למעל' רחב יותר מד"א. וא"כ אין לצרף מחיצות הבתים לסכה ע"י דופן עקומ'. כיון דרחב יותר מד"א. רק שהסכ' עצמה יש לה שני דפנות דעריבן אלא שבדופן ג בעי' למימר פ"ת לעשותו טפח שוחק. ובזה ס"ל לרבא דל"א פ"ת דהתקר' לגואי עבידא. והיינו לצורך תחת האכסדרא ולא לצורך החוץ דהיינו אויר החצר מקום שסיכך. בולטים טפח מהני: וכתב הב"ח דהיינו דוקא כו' דאמרי' התם דהיכי שיש לו פצימים רחב טפח מודה רבא דמהני. א"ד נרא מבפנים ושוה מבחוץ מהני. וא"ד נרא' מבחוץ ושוה מבפנים. דהני תרתי גווני מהני לענין שבת ועולין לשם לחי ה"ה דעולין לענין סכה במקום טפח שוחק. והקש' הרא"ש בנרא' בחוץ ושוה מבפנים ?לומ' מהני גבי סכה ניהו דמהני לענין שבת ועול' במקום לחי. משום דלא בעי' רק הכירא אבל בסכ' דהיושב בסכ' צריך לו בדופן ג' טפח א"כ מאי מהני במה שנרא' בחוץ. כיון דאינו נרא' ליושב בפנים. ותי' דמיירי דא"ל צ"ה. ומדאורייתא סגי בהכי דצ"ה עול' במקום דופן. ולא בעי הטפח כ"א מדרבנן. ולכן סגי גם אם אינו נרא' מבפנים רק בחוץ. משמע דלא הצריך הרא"ש צ"ה כ"א היכי דנרא' בחוץ ולא בפנים אבל היכא דנרא' בפנים אפי' לא נרא' בחוץ א"צ צ"ה. דהא לא איצטרך הרא"ש לחדש דמיירי דא"ל צ"ה. כ"א ליישב קושייתו דהא אילו נרא' לישב בפנים. והטעם צ"ל לדעת הב"ח בנרא' בפנים דלא בעי' צ"ה. אע"ג דבעלמא בכ"מ בעי' טפח שוחק וגם צ"ה וכמ"ש סעיף ב'. הכא עדיף ולא בעי' צ"ה דכה"ג סמכי' על פ"ת אע"ג דלגוואי עבידא. וכמ"ש הרא"ש שם בתי' השני ועז"כ מ"א ואינו מוכרח אדרבא משמע להיפך ניהו קודם דמסיק הרא"ש דמיירי דא"ל צ"ה לא הוי קשיא לי' כ"א באינו נרא' בפנים. אבל בנרא' בפנים הוי ניחא ליה. אבל בתר דאסיק דהאי נרא' מבחוץ ע"כ מיירי בא"ל צ"ה. א"כ כיון דאמרי' א"ד נרא' מבחוץ כו' וא"ד נרא' מבפנים כו' מסתמא בחד גווני מיירי דא"ל צ"ה. וגם בנרא' מבפנים בעי' צ"ה ולא סמכינן על פ"ת. ומ"מ לפי הנראה מדברי מ"א לדעת מהרש"א וב"ח דאם סיכך על גבי אכסדר' עצמה דמודה רבא היכי דא"ל ב מחיצות דעריבן דאמרינן פ"ת בשלישית. לא בעי' לא פצימין ולא צ"ה. והוא דלא כמ"ש הט"ז ס"ק ט'. ולא הבנתי דברי הט"ז כיון דהט"ז גופיה מודה למהרש"א וב"ח דכה"ג אמרי' פ"ת:
י סָעִיף י (ס"ק יד) העושה כו' ולא סמכינן ע"ג אילן. זהו לשון רש"י וכתב מ"א דטעמו של רש"י משום דאלו סמכ' על האילן אין עולין לה בי"ט: דלא כהב"ח. ר"ל דהב"ח כתב דטעמו של רש"י דאי סמכה על האילן ה"ל כשסמכ' בכרעי המט' דפסול'. ואייתי ראי' ממ"ש התו' אהא דאמרי' דף כ"ג עשה בהמה דופן לסכה ר"י מכשיר. וכ התו' דמיירי דלא סמך הסכ' על הבהמ' דאל"כ ה"ל כסמך הסכ' ע"ג כרעי המט' דפוסל ר"י וע"ז כתב מ"א אבל סמך הסכ' ע"ג בהמ' פסול' מפני שא"ל קבע כמ"ש סעיף י"ג ועיין בתו: ר"ל דראיית הב"ח מדברי התו ליתא. דהא דאמר ר"י אם סמך הסכ' בכרעי מטה פסול נאמר בגמ' דף כ"א ע"ב שני טעמים. ח"א מפני שאין לה קבע וח"א מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא: ובפי' מ"ד מפני שא"ל קבע נחלקו רש"י ותו' דרש"י מפרש דר"י לטעמיה דסכה דירת קבע בעינן וע"ג מטה אין לה קבע דהא מטלטל' ע"י המט והתו' פירש שאין מקרקע המט עד הסכך גוב' יו"ד טפחים. א"כ ע כ דברי התו' שבדף כ"ג שכתב האי דעשה בהמ' דופן דע"כ מיירי שלא סמך עלי' דאל"כ ה"ל כסמכה בכרעי המט'. דוקא לפירש"י באין לה קבע אמורי'. דהאי טעמא גם בסמך ע"ג בהמ' שייכא דהא מטלטלת ע"י בהמ'. אבל לפי' התו דאין לה קבע ר"ל דאינו גבוה י' אין ענין בהמ' לכרעי מטה (וא"כ מ"ש מ"א ע"ג בהמ' פסול' כו' כמ"ש סעיף ג' ע"כ ר"ל שבסעיף ג' מבואר דין דאין לה קבע. אבל אנן קי"ל כפי' התו' באין לה קבע וא"כ אפי' סמך הסכ' ע"ג בהמ' כשר' לדידן). דהא הבהמ' ע"כ מיירי בגבו' יו"ד וכדאי' בגמ' לקמן סעיף י"א וא"כ כיון דכוונת התו' לפסול בסמך ע"ג בהמ' משום דמטלטלת ועי"ז דומה לכרעי מטה. איך למד מזה הב"ח לפסול בסמך ע"ג אילן דאינו מטלטל דהא הוא מחובר ולכן כ' מ"א דהטעם משום דאין עולין לה בי"ט כמ"ש סי' תרכ"ח. ואף על גב דהי' אפשר למ"א לפרש טעם פסול סמך ע"ג אילן דהוי כסמך בכרעי מטה. דפסול חד מ"ד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומא' כנ"ל ולהאי מ"ד ה"ה דאסור להעמידה במחובר או בכל דבר שפסול לסכך וכמ"ש סי' תרכ"ח במ"א ס"ק ה' ואם כן כשסמך ע"ג אילן ה"ה מעמיד ע"י מחובר. אולם הב"ח ודאי לא נתכוין לזה דהא אייתי ראי' מסכך ע"ג בהמ' דשם אין האיסור משום מעמיד. דהא הטעם שאין מעמידין בדבר שאין מסככים בו משום גזר' שמא יבא גם לסכך בו ובבעלי חיים לא שייכא הך גזר'. דהא א"א לסכך בבע"ח (אלא די"ל דהב"ח אזיל לשיטתי דס"ל הא דאסור להעמיד בדבר המקבל טומא' או בכל דבר שאין מסככים בו. הוא מדינא לא משום גזר' אלא משום דהכל הולך אחר המעמיד וה"ל כאילו סיכך באותו דבר המעמיד. וכמ"ש מ"א בשמו בסי' תרכ"ט ס"ק ט' וא"כ לדידי' י"ל בין בסמך ע"ג אילן ובין בסמך ע"ג בהמ' תרוייהו פסילי מחד טעמא דדומי' לסמך ע"ג כרעי מטה. דהיינו למ"ד טעם כרעי המט' מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא' דגם בהמ' אינה צומחת מן הארץ. וכדלעיל ר"ס תרכ"ט וא"כ מדינא אסור להיות המעמיד בהמ'. אבל מ"א אזיל לשיטתו דחולק שם על הב"ח. וס"ל הא דאסור להעמיד בדבר המקבל טומא או בשאר דברים שאין מסככים בהם אינו אלא משום גזר' שמא יבא לסכך בו כנ"ל א"כ אין לדמות אם המעמיד אילן או המעמיד בהמ' כנ"ל וגם צ"ל דדברי התו' בדף כ"ג הנ"ל אזלי דוקא לפירש"י בהאידאין לו קבע כנ"ל) ומ"א לנפשי' לא ניחא ליה לפרש טעמו דרש"י שכתב ולא סמכ' ע"ג אילן. דא"כ הוי מעמיד בדבר שאין מסככים. חדא דא"כ דברי רש"י אזלי' דוקא לחד מ"ד דאמר מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא'. ולא למ"ד מפני שאין לה קבע. ונם להרב' פוסקים לא קי"ל כהאי מ"ד שאמר מפני שמעמיד בדבר המקבל טומאה. וכמבואר לעיל סי' תרכ"ט. וגם אי הוי טעמא משום דמעמיד בדבר שאין מסככים א"כ אם נעץ קונדיסין באילן וסיכך עליהם כשר' דה"ל אילן מעמיד דמעמיד וכמ"ש מ"א לעיל סי' תרכ"ח ס"ק ה' ובסי תרכ"ט ס"ק ט"ו בשם הר"ן. לכן עדיפא ליה לפרש הטעם משום דאז אין עולין לה בי"ט. דהוא אליבא דכ"ע ואסור בכל גווני וכמבואר במשנ' שלפניו דף כ"ב ע"ב:
יא סָעִיף י (ס"ק טו) חזקי' משמע קצת בתוס' דאם רוב כו' כשרה דשם בסכה דף כ"ד ע"ב אר"א ב"י כל מחיצ' שא"י לעמוד ברוח מצויי' אינה מחיצ'. ופריך מדתנן העוש' סכתו בין האילנות והאילנות דפנות כשרה. ומשני מתני' מיירי באילנות קשים. פי' רש"י זקנים ועבים שאין הרוח מנידם. ופריך והא איכא נופו. ומשני דעביד ליה בהוצא ודפני שלא ינידם הרוח והקשו התו' מהא דפריך בעירובין למ"ד מחיצ' העומדת מאליה לא הוי מחיצ' ממתני' דהעוש' סכתו בין האילנות הנ"ל. ומשני דמיירי שנטעה מתחל' לכך. והשתא ת"ל כיון דע"כ מיירי בעביד בהוצא ודפנא. הרי לא נעשה מאליה לכך. ותי' וז"ל וי"ל דבין הכא ובין התם דייק משום דמשמע לי' דאיירי בכל ענין בין היכי דהוי רוב הדופן מעץ האילן הקשה כו' ובין הוי רוב הדופן מן הנוף ופריך התם מן הקשה. והכא פריך מן הנוף כו' עכ"ל משמע דלא הוצרך לאוקמי בהוצא ודפנא אלא משום האי גוונא היכי דהרוב מן הנוף. אלא דיש לדחות קצת דמ"ש התוס' דהא פריך מן הנוף. ר"ל בין שהרוב מן הנוף ומיעוט מן האילן. ובין שהמיעוט מן הנוף והרוב מן הקשה בכל גווני קשה דעכ"פ אפי' מיעוט מן הנוף מכל מקום כיון דגם המיעוט מצטרך להצטרף למחיצ' והוא המיעוט א"י לעמוד ברוח. ועל הני תרי גווני משני משום דעביד בהוצא ודפני. והא דהוצרכו התוס' לו' דדייק משום דמשמע ליה דאיירי בכל ענין. לא משום קושיא דהכא בסכה צ"ל כן. דהכא אי מיירי באיזה ענין שתרצה בכל מקום מקשה שפיר אלא דהתוספות הוצרכו לו' כן משום קושיית הש"ס בערובין דס"ל להתוספות אם רוב מן הנוף ועביד בהוצא ודפני לא מיקרי מחיצ' העומדת מאליה. לכן כתב דמשמע ליה דמיירי בכ"ע אפי' רוב מן האילן. אלא שאין לשון התו' משמע כן. ולכן כתב מ"א קצת משמע דאין זה הכרח גמור:
יב סָעִיף י (ס"ק טז) הרוח כו' אפי' כו' עיין מה שכתב סי' שט"ו שם מבואר כן: (ס"ק יז) קנים כו' לפ"ז לפי מ"ש בסעיף א' אם עשה רק ג' דפנות כו' ר"ל שהסכים שם לדעת הר"ן דלא כמהרש"א דמחלק בין שתי לערב אלא החילוק בין ג' דפנות לד' דפנות. ובג' דפנות לא מהני בסכה קנה קנה פחות מג"ט. א"כ אין תיקון הקנים מועיל ליריעות:
יג סָעִיף יא (ס"ק יח) שיקשר כו' כסתם כו' דגיטין דף כ"ח דלא חיישי למיתה. והש"ס שם בסכה הביאו:
א סָעִיף א ס"א כל הדברים כו'. היינו לדעת הרא"ש שכ' דטעם דקבע עיקר אבל לפסק הרשב"א והר"ן לדעת האלפס כולן פסולין לדפנות בשסומך עליהן אלא באותן שאין שכיח לסכך בהן או אותן דאין פסולין אלא מדרבנן ופי' הרשב"א שם וכולן ר"ל אפי' לא התירן כיון שאינן פסולות אלא מדרבנן וכ"כ ד"מ בשם א"ז וכ' וכן מייתי לה התם מן הירושלמי ובירושל' פ"א סוף הלכה ו' כ' להיפוך ר"י בשם ר"ח בר חנינא וסכות' על הארון את הפרוכת מיכן שהדופן קרוי סכך מכאן שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה ונראה שגי' בירושלמי מכאן שאין עושין כו' וכן נראה כיון שקרוי סכך אבל אין ראיה משם דשם הוא בשיטת ר' יאשיה בגמ' ז' ב': וא"צ כו'. כיון דא"צ שיהו גדולי קרקע ל"ל גדילתן: מ"מ לא כו'. כנ"ל סי' תרכ"ט סי"ד וחד טעמא להו אבל אותן שנושרין עליהן אינן פסולים אלא לסכך שנושרין על השולחן. רשב"א: או דבר כו'. כמש"ש סי"ב בהג"ה וכל מה כו' דיינינן כו':
ב סָעִיף ב ס"ב דפנות הסוכה כו'. כרבנן וכריב"ל כלישנא בתרא דרבא דרב כהנא עביד כוותיה: אע"פי כו'. כמ"ש בפ"ק דעירובין: ואם הטפח והקנה כו'. כצ"ל אבל בירושל' פ"א דסוכה הלכה א' וספ"ק דעירובין איתא דאינו מתיר משום דלא נעשה לכך ועמ"א וי"ל דס"ל דגמ' דידן פליג על הירושלמי דאמרינן בכ"ק דעירובין דוקא בפתחי שימאי ולא משני בשלא נעשו ועוד שם במחיצות דכ"ע ל"פ כו' וע"ל סי' שס"ב ס"ג וצ"ה לכ"ע משום מחיצה: ומה שנהגו כו'. ר"ל דא"צ הקנה שע"ג וכ"ש עגולה דא"צ דהא לרב ששת עגולה לא מהני לצ"ה אף דלא קי"ל כוותי': לנוי. כמ"ש עשה סוכה נאה. שם:
ג סָעִיף ג ס"ג היו כו'. דקי"ל כריב"ל בכ"מ: וגם בזה כו'. מדאמר רבא מילתיה אחר סוכה העשוי' כמבוי ש"מ דאכולהו קאי: וי"א כו'. כיון דאיכא שיעור דופן ע"י לבוד א"צ צ"ה דא"צ צ"ה אלא להשלים לשיעור דופן ומאי דאפסקיה משום דבעי לאסוקי' למילתיה ולחלק בין שתי דפנות דעריבן וס' הראשונה ס"ל כיון דליכא ז' אלא ע"י לבוד אינו דופן בלא צ"ה דהא בכל הסוכה לא מהני לבוד בשתים כהלכתן כו' דאל"כ למה אמר ושלישית אפילו טפח הא ד"ט בעי דהא לבוד מחיצ' מעליית' הוא ועוד בשתי קנים סגי כמ"ש תו' שיעמיד הא' פחות מג' והב' פחות מג' ויהיה כ"א חצי טפח ומשהו ול"ל צ"ה ועמ"א ריש סי' ועס"ה ולכן צריך צ"ה וז"ש אבל אם כו':
ד סָעִיף ד ס"ד בד"א כו'. עתי' שם ד"ה סיכך ע"ג מבוי. וא"ת ומבוי כו' וי"ל דלעולם כו' ואמרינן בגמ' א"ה לתני כו' אלמא כה"ג מהני טפח שוחק אע"ג דדופן השלישית לא מהני כלל לענין הסוכה:
ה סָעִיף ה ס"ה רק שלא כו'. דלשיעור הסוכה לא מהני צ"ה אף ע"ג דמהני לשבת דאל"כ מאי קולא דדופן השלישית דאתי הילכתא וגרעתי' כו' הא דופן שלם הוא ועוד למה לי לטפח כיון דיש לו צ"ה ולענין שבת סגי בקנים כ"ש רק שתהא בריאה כדי לקבל דלת כ"ש ואפי' של קש ולפי"ז בקרנות ג"כ לא מהני דהא בעינן שתי דפנות דעריבן כמ"ש מ"ש התם כו' ועברי"ף וצריך שלא יהו בכל הקרנות צ"ה ועמ"א: ובלבד כו'. שם דופן סוכה כדופן כו' ועפ"ק דעירובין וע"ל סי' שס"ב ס"י:
ו סָעִיף ו ס"ו ויש כו'. לפי' גי' ור"נ אמר באמצע הגג מחלוקת אבל על שפת הגג ד"ה כשירה וע' בה"ג:
ז סָעִיף ז ס"ז ואין להתיר כו'. לדעת הר"ן דוקא במקום שמותר לטלטל בשבת בלחי כגון במבוי סתוס כמ"ש תוס' הנ"ל ובפסין דוקא לעולי הרגלים או אפי' האידנא לדבר מצוה היכא דלא שכיחא מיא וכמ"ש בעירובין כ"א א' וכמ"ש בהג"א שם אבל מדברי הרי"ף שהשמיט שם דיני פסי ביראות וכאן כתבה צ"ל דס"ל כדעת תוס' שם ד"ה סיכך ע"ג פסי כו' והרא"ש מיקל יותר דאף בלחי מועיל אף במבוי מפולש מזה הטעם ומתוך לשון הרמב"ם וש"ע משמע דס"ל כדעת הרא"ש ומ"ש כאן ואין כו' ר"ל דוקא כשהפסין בר"ה ועמ"א. ודקדקו מדקאמר ע"ג מבוי וע"ג פסי ביראות ול"ק כעין פסי ביראות ועל שתי מחיצות ועבר"ן:
ח סָעִיף ח ס"ח מפני שהיא כו'. פי' שהאכסדרא היא ב' כותלים זה נגד זה ומקצתן מקורה וסמוך לקירוי על קצה האחד סיכך פצימין לאו בפחות מג' כפירש"י אלא בשיש פצימין שנים לרוח ג' א' מכאן וא' מכאן ע"י אותו הפצימין אמרינן פ"ת יורד וסותם ובזה מתורץ קושית תוספ' שם ד"ה אחוי ליה וא"צ לדחוקי כמ"ש הרא"ש שם דעביד ליה צ"ה ג"כ ורב כהנא לטעמי דבעי נמי צ"ה ומדאורייתא סגי בהכי דצ"ה חשיב מחיצה בכ"מ ולא בעי טפח שוחק אלא מדרבנן וכיון דנראה מבחוץ מהני ע"ש וכן מש"ש א"ל לא סבר מר כו' מ"ש יש לה פצימין כשירה לא שייכא לשאלתו דיש להפצימין הוא מטעם לבוד ואין לה פצימין הוא מטעם פ"ת: אבל אחרים כו'. כפי' תוס' שם דאכסדרה ב' מחיצות דבוקות אבל זו נגד זו לא אמרינן פ"ת כמש"ש א"ל מודינא לך כו' ובצד הג' סומך בענין שהסכך נוגע באכסדרה ופצימין כפירש"י בסמוכין בפחות מג' זה לזה ומשום לבוד ובאין פצימין אע"ג דבעלמא מהני כאן לא מהני כמ"ש בגמרא ורבא א"ל ע"כ כו' ובנראה מבחוץ כו' צריך נמי צ"ה כתירוץ הראשון שברא"ש שם וע' בטור. ונראה שהרמב"ם מפרש כפי' הרי"ף בספ"ט דעירובין שאכסדרה יש לה ג' מחיצות וכמ"ש תוס' בשם ר"ח ור"ת וכאן אע"ג שלא סמך הסכך אל כותל האמצעי ואין לסוכה אלא שתי דפנות מועיל פי תיקרה כיון שיש לה פצימין ולאביי ללישנא קמא אף בלא פצימין ולזה הקשה לו רבא לדידך דאמרת כו' אע"ג דל"ל אלא ב' מחיצות וא"כ אפילו הפחית דופן האמצעי א"ל מודינא לך בההיא כיון דמפולש מעבר אל עבר משא"כ כאן דמהני הדופן דאמרינן ע"י פ"ת ולרבא לא מהני והוי כמבוי מפולש וז"ש מפני שהיא כו' שהרי כו' והאמצע כו':
ט סָעִיף ט ס"ט היו כו' אפי' כו'. שם כרבנן וכגי' הספרים דל"ג ומאי קמ"ל דמשלשלין ואמרינן דופן סוכה כדופן שבת ובשבת קי"ל דאין מחיצה תלויה כו' ועתוס' ורא"ש שם:
י סָעִיף יא סי"א עושים כו'. שם כ"ג א': שיקשור כו'. עמש"ל בסי' שס"ב ס"ה:
יא סָעִיף יב סי"ב יכול כו'. עירובין מ"ד: ואפי' בי"ט כו'. שם וערש"י שם ד"ה אלא אדם כו' וד"ה בדופן שלישי ותוס' ד"ה פקק כו':
יב סָעִיף יג ס"יג הסומך כו'. כר' יהודה דשקלא וטריא אליביה וכמ"ד מפני שא"ל קבע דכן מסיק בירושלמי ועתוס' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.