א דָּבָר שֶׁמְּסַכְּכִין בּוֹ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה צוֹמֵחַ מִן הָאֶרֶץ, וְתָלוּשׁ, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה; אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ צוֹמֵחַ מִן הָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן עוֹרוֹת שֶׁל בְּהֵמָה שֶׁלֹּא נֶעֶבְדוּ, שֶׁאֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, אוֹ מִינֵי מַתָּכוֹת, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם וְכֵן אֵין מְסַכְּכִין בְּעָפָר (רַ"ן).
ב וְכֵן דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה כְּגוֹן שִׁפּוּדִין וַאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה וְכָל הַכֵּלִים, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם; וַאֲפִלּוּ אִם נִשְׁבְּרוּ, שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בָּהֶם שִׁעוּר קַבָּלַת טֻמְאָה.
ג סִכְּכָהּ בְּחִצִּים שֶׁאֵין לָהֶם בֵּית קִבּוּל, כְּשֵׁרָה; וְשֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בֵּית קִבּוּל, פְּסוּלָה.
ד סִכְּכָהּ בְּפִשְׁתָּן שֶׁלֹּא נִדַּק וְלֹא נִפֵּץ, כְּשֵׁרָה, דְּעֵץ בְּעָלְמָא הוּא; אֲבָל אִם נִדַּק וְנִפֵּץ, פְּסוּלָה.
ה בַּחֲבָלִים שֶׁל פִּשְׁתָּן, פְּסוּלָה; שֶׁל גֶּמִי וְשֶׁל סִיב, כְּשֵׁרָה.
ו בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים וְקַשׁ וְשִׁפָּה וְגֶמִי, בֵּין שֶׁהִיא חֲלָקָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לִשְׁכִיבָה, בֵּין שֶׁאֵינָהּ חֲלָקָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִשְׁכִיבָה, אִם הִיא קְטַנָּה, סְתָמָא עוֹמֶדֶת לִשְׁכִיבָה וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאָהּ לְסִכּוּךְ. הַגָּה: דְּהַיְנוּ שֶׁרֹב בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר עוֹשִׂין אוֹתָהּ לְסִכּוּךְ (הָרֹא"שׁ פ"ק דְּסֻכָּה); וְאִם הִיא גְּדוֹלָה, סְתָמָא עוֹמֶדֶת לְסִכּוּךְ וּמְסַכְּכִין בָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה דְּהַיְנוּ שֶׁמִּנְהַג הַמָּקוֹם לִשְׁכַּב עָלֶיהָ; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁאֵין לָהּ שָׂפָה, אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ שָׂפָה בְּעִנְיָן שֶׁרְאוּיָה לְקַבֵּל, אֲפִלּוּ אִם נִטַּל שְׂפָתָהּ אֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. הַגָּה: בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְבֹּעַ מַחְצְלָאוֹת בַּגַּגִּין כְּעֵין תִּקְרָה, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם (כָּל בּוֹ).
ז יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לְהַנִּיחַ סֻלָּם עַל הַגַּג כְּדֵי לְסַכֵּךְ עַל גַּבָּיו. הַגָּה: וְלָכֵן אֵין לְסַכֵּךְ עָלָיו; וַאֲפִלּוּ לְהַנִּיחוֹ עַל הַסְּכָךְ לְהַחֲזִיקוֹ, אָסוּר; וְהוּא הַדִּין בְּכָל כְּלִי הַמְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן סַפְסָל וְכִסֵּא שֶׁמְּקַבְּלִין טֻמְאָה מִדְרָס (מַהֲרִי"ל).
ח לְחַבֵּר כְּלֻנְסָאוֹת הַסֻכָּה בְּמַסְמְרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ לְקָשְׁרָם בִּבְלָאוֹת (פֵּרוּשׁ חֲתִיכוֹת שֶׁל בְּגָדִים בְּלוּיִים) שֶׁהֵם מְקַבְּלִים טֻמְאָה, אֵין קְפֵידָא.
ט כָּל מִינֵי אֳכָלִין מְקַבְּלִים טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם.
י עַנְפֵי תְּאֵנָה וּבָהֶם תְּאֵנִים, וּזְמוֹרוֹת וּבָהֶם עֲנָבִים, אִם פְּסֹלֶת מְרֻבָּה עַל הָאֹכֶל מְסַכְּכִין בָּהֶם; וְאִם לָאו אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶם; וְאִם קְצָרָם לְאֹכֶל, יֵשׁ לַיָּדַיִם תּוֹרַת אֹכֶל לְקַבֵּל טֻמְאָה וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא פְּסֹלֶת כְּדֵי לְבַטֵּל הָאֹכֶל וְהַיָּד; וְאִם קְצָרָם לְסִכּוּךְ, אָז אֵין לַיָּדַיִם תּוֹרַת אֹכֶל וְאַדְּרַבָּה הֵם מִצְטָרְפִים עִם הַפְּסֹלֶת לְבַטֵּל הָאֹכֶל; וְאִם קְצָרָם לְאֹכֶל וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לְסִכּוּךְ, אֵין מַחְשָׁבָה מוֹצִיאָה הַיָּדוֹת מִתּוֹרַת אֹכֶל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶם מַעֲשֶׂה שֶׁנִּכָּר שֶׁרוֹצֶה אוֹתָם לְסִכּוּךְ, כְּגוֹן שֶׁיָּדוּשׁ אוֹתָם.
יא מְסַכְּכִין בפי"נוגו הַנִּקְרָא בְּעַרְבִי שֻׁמָּר וְהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה וְאֵין בְּנֵי אָדָם אוֹכְלִים אוֹתוֹ אֶלָּא לִרְפוּאָה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ח ח"ב וְכָל בּוֹ).
יב סִכֵּךְ בִּירָקוֹת שֶׁמְּמַהֲרִין לִיבַשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁפְּסוּלִים לִסְכָךְ מִפְּנֵי שֶׁמְּקַבְּלִים טֻמְאָה, אֵין דִּינָם כִּסְכָךְ פָּסוּל לִפְסֹל בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים, אֶלָּא כַּאֲוִיר חֲשִׁיבֵי לִפְסֹל בִּשְׁלֹשָׁה; וְאִם אֵין דַּרְכָּם לִיבַשׁ, דִּינָם כִּסְכָךְ פָּסוּל וּפוֹסְלִים בְּד' טְפָחִים. הַגָּה: וְכָל מַה שֶּׁדַּרְכּוֹ לִיבַשׁ תּוֹךְ שִׁבְעָה, מִיָּד דַּיְנִינָן לֵיהּ כְּאִלּוּ הוּא יָבֵשׁ (רַ"ן פ"ק דְּסֻכָּה), וְהָוֵי אֲוִיר וּפוֹסֵל בּוֹ אֲפִלּוּ מִן הַצַּד (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה דְּסֻכָּה).
יג כָּל דָּבָר הַמְחֻבָּר אֵין מְסַכְּכִין בּוֹ וְדִינוֹ כְּדִין הָאִילָן.
יד יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לְסַכֵּךְ בָּהֶם לְכַתְּחִלָּה, וְהֵם מִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לַאֲכִילָה וְאֵינָם מְקַבְּלִין טֻמְאָה, וְרֵיחָם רַע אוֹ שֶׁנּוֹשְׁרִים עֲלֵיהֶן, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחָן רַע אוֹ שֶׁעֲלֵיהֶן נוֹשְׁרִים יֵצֵא מִן הַסֻכָּה.
טו וְכֵן אָסוּר לְסַכֵּךְ בַּחֲבִילָה, מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים שֶׁאָדָם מַנִּיחַ חֲבִילָתוֹ עַל גַּג הַסֻכָּה לְיַבְּשָׁהּ וְאַחַר כָּךְ נִמְלָךְ עָלֶיהָ לְשֵׁם סֻכָּה, וְאוֹתָהּ סֻכָּה פְּסוּלָה מִשּׁוּם תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי בְּפִסוּל, וְגָזְרוּ עַל כָּל חֲבִילָה אָטוּ זֹאת; וְכֵיוָן שֶׁמִּפְּנֵי זֶה אֲסָרוּהוּ, לֹא הֻצְרְכוּ לֶאֱסֹר אֶלָּא בַּחֲבִילָה שֶׁדֶּרֶךְ לְיַבְּשָׁהּ, וְאֵין זֶה בְּפָחוֹת מִכ"ה קָנִים, הִלְכָּךְ כָּל חֲבִילָה שֶׁהִיא פְּחוּתָהּ מִכ"ה קָנִים, מֻתָּר לְסַכֵּךְ בָּהּ; וְאִם כ"ה קָנִים אוֹ יוֹתֵר הַבָּאִים מִגֶּזַע אֶחָד, וּקְשָׁרָם בְּרֹאשָׁם הַשֵּׁנִי, אֵינָהּ נִקְרֵאת חֲבִילָה כֵּיוָן שֶׁעִקָּרָן אֶחָד; וְאִם אָגַד עִמָּהֶם קָנֶה אֶחָד וְיֵשׁ בֵּין שְׁנֵיהֶם כ"ה, הַוְיָא חֲבִילָה. הַגָּה: וְכָל חֲבִילָה שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה מִשְּׁנֵי רָאשֶׁיהָ שֶׁיְּכוֹלִין לְטַלְטְלָהּ כָּךְ, אֵינָהּ חֲבִילָה, וּמֻתָּר לְסַכֵּךְ בָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים).
טז חֲבִילָה שֶׁאֵין קוֹשְׁרִים אוֹתָהּ אֶלָּא לְמָכְרָהּ בְּמִנְיָן וּמִיָּד כְּשֶׁיִּקְנֶנָּה הַקּוֹנֶה יַתִּירֶנָּה, אֵינָהּ חֲבִילָה.
יז אִם סִכֵּךְ בַּחֲבִילָה, וְהִתִּירָהּ, כְּשֵׁרָה כֵּיוָן שֶׁאֵין אִסוּרָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה; אֲבָל חֲבִילָה שֶׁהֶעֱלָה לְיַבֵּשׁ וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְסִכּוּךְ, שֶׁפְּסוּלָה מִן הַתּוֹרָה, אֵינָהּ נִתֶּרֶת בְּהַתָּרָה אֶלָּא צְרִיכָה נִעְנוּעַ.
יח וְכֵן אָסְרוּ לְסַכֵּךְ בִּנְסָרִים שֶׁרָחְבָּן אַרְבָּעָה, אֲפִלּוּ הֲפָכָן עַל צִדָּן שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעָה; וְאִם אֵין בְּרָחְבָּן אַרְבָּעָה, כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ הֵם מְשֻׁפִּים שֶׁדּוֹמִים לְכֵלִים, וְנָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְסַכֵּךְ בָּהֶם כְּלָל.
יט פֵּרַס עָלֶיהָ סָדִין מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ תַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי הַנְּשָׁר, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יִהְיוּ עָלִין וְקִסְמִין נוֹשְׁרִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, פְּסוּלָה; אֲבָל אִם לֹא פֵּרַס אֶלָּא לְנָאוֹתָהּ, כְּשֵׁרָה וְהוּא שֶׁיְּהֵא בְּתוֹךְ ד' לַסְכָךְ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁסֻכָּה שֶׁהִיא מְסֻכֶּכֶת כְּהִלְכָתָהּ וְיָרֵא שֶׁמָּא יִיבַשׁ הַסְכָךְ אוֹ יִשְּׁרוּ הֶעָלִין וְתִהְיֶה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ, וּפֵרַס עָלֶיהָ סָדִין שֶׁלֹּא תִּתְיַבֵּשׁ, אוֹ תַּחְתֶּיהָ שֶׁלֹּא יִשְּׁרוּ הֶעָלִין, כֵּיוָן שֶׁהַסָדִין גּוֹרֵם שֶׁעַל יָדוֹ צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ, פְּסוּלָה; אֲבָל אִם לֹא כִּוֵּן בִּפְרִיסַת הַסָדִין אֶלָּא לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה וְהֶעָלִין, אוֹ לְנָאוֹתָהּ, כְּשֵׁרָה וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בְּתוֹךְ אַרְבַּע לַסְכָךְ; וּמִיהוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן הוּא נִכָּר לַכֹּל שֶׁמְּכַוֵּן כְּדֵי לְהָגֵן אוֹ שֶׁהוּא שָׁרוּי בְּמַיִם, שֶׁאָז נִכָּר לַכֹּל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹטְחוֹ שָׁם אֶלָּא לִיבַשׁ.
א סָעִיף א (א) צריך שיהיה וכו' - דכתיב חג הסוכות תעשה וגו' באספך מגרנך ומיקבך ודרשינן שיעשה הסוכות ממה שמאסף מפסולת גורן ויקב דהיינו קשין ואשכולות ריקנין הלכך אין מסככין אלא בדבר שצומח מן הארץ והוא עכשיו תלוש ואינו מקבל טומאה דומיא דפסולת גורן ויקב שיש בהם כל הדברים הללו:
ב סָעִיף א (ב) ואינו מקבל טומאה - פי' שאינו ראוי לקבל טומאה:
ג סָעִיף א (ג) אע"פ שגידולו מן הארץ - כלומר שמתגדל על הארץ ולשון מן לאו דוקא:
ד סָעִיף א (ד) מיני מתכות - כגון חתיכות מתכות שלא נעשו מהם שום כלים שעדיין אינם מקבלין טומאה ואף דיסודם ג"כ מן הארץ וה"ה עפר ממש אפ"ה אין מסככין בהם דבעינן דוקא שיהיו צומחין מן הקרקע ולא קרקע ממש:
ה סָעִיף ב (ה) שפודין - של מתכות אבל של עץ אין מקבלין טומאה אפילו מדרבנן כמו חיצים זכרים דס"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ומותר לסכך בהן וא"כ דמיירי בשל מתכות הוא משנה שאינה צריכה דהא בלא"ה אין מסככין דהא אינו צומח מן הארץ [מ"א] והאחרונים יישבו קושיתו דמיירי בשל עץ ובראשי השפודין יש קצת ברזל וכה"ג גם העץ מקבל טומאה ע"י הברזל שבראשו אכן כיון דעיקר הסכך הוא מן השפוד שהוא של עץ שהוא צומח מן הארץ וא"צ לברזל לצורך הסכך הו"א דמותר לסכך בו קמ"ל דפסול הואיל ומקבל טומאה ע"י הברזל:
ו סָעִיף ב (ו) וארובות המטה - אפילו הם של עץ ואף שאינן מטה שלמה פסולין לסכוך הואיל דממטה שלמה קאתו:
ז סָעִיף ב (ז) וכל הכלים - אפילו מידי דמקבל טומאה רק מדרבנן:
ח סָעִיף ב (ח) שלא נשאר בהן שיעור וכו' - כיון שפעם אחת היו ראוין לקבלת טומאה גזרו בהן חכמים שלא לסכך בהן לעולם. אכן אותן הכלים שאפילו בשלמותן לא היו מקבלין טומאה אלא מדרבנן אם נשברו מותר לסכך בהן:
ט סָעִיף ג (ט) בחצים שאין להם בית קבול - דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:
י סָעִיף ג (י) כשירה - ואם היו פעם אחת בברזל פסולים אע"פ שניטלו אח"כ דכיון דפעם אחת היו ראויים לקבל טומאה נשאר שם פסול עליהם וכנ"ל בס"ב קנים הנבראים חלולים אע"פ שיש להן בית קבול אין מקבלין טומאה לפי שלא נעשו לקבלה לפיכך מותר לסכך בהם וכן מותר לסכך בצנור לפי שלא נעשה לקבלה וכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קיבול. ולפ"ז אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפילו נשברה [מ"א וש"א] ועיין בבכורי יעקב דדעתו נוטה דבשעת הדחק יש להקל לסכך כשנשברה כיון דאפילו בעוד שהיא שלמה אין טומאתו אלא מדרבנן אין לגזור בשבורה וכנ"ל בסק"ח:
יא סָעִיף ד (יא) כשלא נידק ולא ניפץ - ר"ל אף דמתחלה נשרו הגבעולין במים מ"מ כיון דעדיין לא נידק בכלל עץ הוא. ומשמע מלשון זה דאם היה נידק אף שלא ניפץ פסול ומסוף דבריו משמע דנידק וניפץ בעינן אבל נידק לחוד לא ועיין בפרישה וביאור הגר"א ומשמע שמצדדים להקל ומ"מ אין להקל אף בנשרו לחוד רק במקום הדחק:
יב סָעִיף ד (יב) פסולה - מדרבנן מפני שאין צורתו עומדת עליו ומחזי כאילו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות ואז יקבלו טומאה וע"כ גם בנעורת שברי גבעולין הננער מן הפשתן אין מסככין בו דגם ממנו ראוי למלא כרים וכסתות. והנה לפי הטעמים האלו אפילו בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהם ועוד כתבו טעם מפני דכיון דכבר נידק וניפץ קרוב הוא לטוותו ויקבל טומאה ע"כ גזרו שלא לסכך בו ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס דאין מקבל טומאה כלל לא שייך האי גזירה ויש להחמיר:
יג סָעִיף ה (יג) של פשתן - אף שאין מקבלין טומאה שאינם כלי מ"מ נשתנה צורתן ואינו נראה כגידולי קרקע ופשוט דה"ה בחבלים של קנבוס:
יד סָעִיף ו (יד) שאינה ראויה לשכיבה - אין הלשון מדוקדק דאי אינה ראויה כלל אמאי אמרינן דסתמא לשכיבה אלא ר"ל שאינה שאינה ראויה כ"כ וכן הוא בהדיא בטור:
טו סָעִיף ו (טו) אם היא קטנה - היינו כדי שכיבה:
טז סָעִיף ו (טז) סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה וכו' - פי' דכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב וכיון שכן אף מעתה אינה ראויה לסיכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו וכנ"ל:
יז סָעִיף ו (יז) דהיינו שרוב וכו' - הנה אם עשאה בפירוש לסיכוך מהני אפילו במקום שאין מנהג מבורר בעיר בזה ולא אתי הרמ"א לאפוקי רק ההיפוך דאם המנהג בעיר לשכיבה לא מהני במה שהוא עושה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך דמי יודע דבר זה ואתו כ"ע לסכוכי בהו. ופעמים שדבר זה מהני גם להקל דהיינו אם עשאה סתמא או שאינו ידוע לן אם עשאה לסיכוך או לשכיבה ורוב בני העיר עושין אותה לסיכוך תלינן שגם הוא עשה לסיכוך:
יח סָעִיף ו (יח) אלא א"כ עשאה לשכיבה דהיינו וכו' - אין ר"ל לאפוקי אם היה המנהג לסיכוך אז גם מחשבה דידיה שחשב לשכיבה לא מהני מידי ומותר לסכך דזה אינו דכיון שחשב לשכיבה הרי ירדה לה תורת טומאה ואסור לסכך אלא אתי לאשמועינן דלאו דוקא אם עשאה לשכיבה אלא דה"ה אם מנהג המקום לשכיבה הוי כאלו עשאה בעצמו לשכיבה. ואם אינו ידוע מנהג המקום לכו"ע מותר לסכך בה כ"ז שלא ידעינן שעשאה לשכיבה. ודע דבמקומות הללו כל מחצלת עשויות לשכיבה וא"כ אפילו הוא עשאה לסיכוך ג"כ אין מסככין בם:
יט סָעִיף ו (יט) בענין שראויה לקבל - ר"ל כיון שראויה לקבל הרי יש עליה שם כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה וה"מ בסתמא אז אמרינן דכיון שיש לה שפה מוכח דנעשית לקבלה וממילא מקבלת טומאה אבל אם דעתו בהדיא לסיכוך אע"פ שיש לה שפה אינה מקבלת טומאה וקיבול זה אינו חשיב כלום כיון שאינה עשויה לקבלה ויש מאחרונים שסוברין דכיון שיש לה שפה בכל גווני מקבלת טומאה ואין מסככין בה:
כ סָעִיף ו (כ) אפילו אם ניטל שפתה - דומיא דכל שברי כלים שאין מסככין בהם מדרבנן וכנ"ל בס"ב:
כא סָעִיף ו (כא) אין מסככין בהם - ר"ל אפילו נעשו לסיכוך שאין מקבלין טומאה גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית שעשוי ממחצלאות ומחצלאות של תקרת הבית פסולין מן התורה שלא הוקבעו שם לשם צל אלא לשם דירה:
כב סָעִיף ז (כב) יש להסתפק אם מותר וכו' - יש מאחרונים שמפרשי דהספק הוא אם מותר לסכך בסולמות [ומיירי שהסולם הוא רחב ארבעה טפחים דסכך פסול אינו פוסל באמצע פחות מד"ט כדלקמן בסימן תרל"ב] ומקום הספק הוא מפני שהוא פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן ויש צד לאיסור כיון דיש נקבים ביריכי הסולם שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ויש מאחרונים שמפרשי דמיירי בסולם שאינו רחב דאי הוה רחב בודאי יש לנו להחמיר דדמי לבית קיבול ואין לסכך בו אלא מקום הספק הוא דהלא עכ"פ בכלל מעמיד הוא ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבוא לסכך בו ואע"ג שמעמידין הסכך על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא דלכתחלה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים קי"ל דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כדמוכח בסוף סי' תר"ל:
כג סָעִיף ז (כג) ולכן אין לסכך עליו - עיין בד"מ [והעתיקו הגר"א בביאורו] דמיפשט פשיטא ליה דאסור לסכך בו דבית קיבול הוא ומקבל טומאה וממילא בודאי יש להחמיר שלא לסכך על גביו ומכ"ש בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתידות ומספוא שם למאכל בהמה בודאי בית קבול גמור הוא ומן התורה טמאין אכן כשאין להסולם נקבים והשליבות תקועין על היריכות במסמרים הם בכלל פשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אף מדרבנן ויש שמחמירין אף בזה משום לא פלוג:
כד סָעִיף ז (כד) ואפילו וכו' להחזיקו אסור - דגם זה בכלל מעמיד הוא ומלבד זה עכ"פ סכך פסול הוא:
כה סָעִיף ז (כה) שמקבלין טומאת מדרס - ר"ל שראויין לקבל ואפילו הן חדשים שבודאי לא נטמאו עדיין ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר י"א שמקבל טומאה מדרבנן דדמי לבית קבול וע"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת הסכך להעמיד הסכך ואפילו נשברו:
כו סָעִיף ח (כו) לחבר וכו' במסמרות של ברזל - זה מותר לכו"ע אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כיון שאין סומך הסכך על המסמורים אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך ומטעם זה ג"כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן ואה"נ דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]:
כז סָעִיף ט (כז) מיני אוכלים - היינו מאכל אדם דאלו מאכל בהמה אין מקבל טומאה:
כח סָעִיף ט (כח) מקבלין טומאה וכו' - ואפילו אם לא הוכשרו עדיין פסולין:
כט סָעִיף ט (כט) ואין מסככין בהם - וכל בושם שאין נאכלין להנאת גופן כ"א לריח ומראה וכדומה מסככין בהן [פמ"ג] ולענין קנמון אף דהפמ"ג מיקל בבכורי יעקב הוכיח דכמין אוכל חשיב דהרי איתא לעיל בסימן ר"ב דמברכין עליו בפה"א:
ל סָעִיף י (ל) אם פסולת מרובה על האוכל וכו' - דין זה הוא כלל והדר פרט דהיינו אם קצרם לאוכל הידים מצטרפים להאוכל ואם קצרם לסיכוך הידים מצטרפים עם הפסולת וכדלקמיה:
לא סָעִיף י (לא) תורת אוכל - מן הדין אין הידים נקרא אוכל רק עד ג"ט אבל מפני שיש ידות שמצטרפות לאוכל אע"פ שגדולות הרבה כתב המ"א שיש להחמיר ולאסור בכל ידות אפילו גדולות הרבה. ולפ"ז יש ליזהר שלא לכסות בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה. והנה הפמ"ג מפקפק קצת אפילו אחר שנחבטו ובבכורי יעקב משיג עליו ומסכים להט"ז לקמן בסי"ח דשרי. ומ"מ צריך ליזהר דשכיח הוא שעדיין נשאר מעט תבואה בשיבולים אפילו אחר שדש אותם ובזה עדיין נשאר על הקש תורת ידות ולכן אם רוצה לסכך בתבן וקש של תבואה טוב שיסיר השבולים מהם [בכוי"ע הנ"ל] ונראה דקשין של מין שבלין הנקצרין במגל דמדינא היד אינו כאוכל רק עד ג"ט אם יש בהשאר יותר מג"ט אין להחמיר אחר שנחבטו:
לב סָעִיף יב (לב) סיכך בירקות וכו' - ר"ל באיזה מקומות שממהרין לייבש בתוך שבעת ימי החג ולנפול העלין והגבעולין וישאר אויר:
לג סָעִיף יב (לג) אע"פ שפסולים לסכך וכו' - דהסעיף זה איירי בירקות שראויים לאכילה ופסולים לסכך בהם והו"א דבשביל זה אין חל עליהם שם פסול אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי:
לד סָעִיף יב (לד) לפסול בארבעה טפחים - כמבואר בסימן תרל"ב דסכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ואויר פוסל בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים:
לה סָעִיף יב (לה) אלא כאויר חשיבי וכו' - היינו אפילו קודם שנתייבשו משום דכיון דכאשר נתייבשו מתפוררות ונופלות ואין הסוכה ראויה להתקיים לשבעה ימים גזור רבנן מהשתא. וכתבו הפוסקים דה"ה כשסיכך בירקות שאין ראויין לאכילת אדם דהן מצד עצמן אין מקבלין טומאה וראויין לסכך בהן אך שממהרין לייבש תוך שבעה ג"כ פסולין:
לו סָעִיף יג (לו) המחובר - פי' המחובר מעיקרו כגון גפן ודלעת אבל תלוש ולבסוף חיברו כתב הב"י בסימן תרכ"ו בשם תה"ד דכשר:
לז סָעִיף יג (לז) אין מסככין בו - עיין בסימן תרכ"ו ס"ב לענין אם עבר וסיכך בהם ואח"כ קצצו:
לח סָעִיף יד (לח) לכתחלה - ואם עבר וסיכך בהם כשרה לישב בה והיינו אף שיש להם סכך אחר אינו מחוייב לסכך מחדש. ואם היה ריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו יש לומר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו:
לט סָעִיף יד (לט) שנושרים - ודוקא כשנושרים תמיד אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח כשרה:
מ סָעִיף טו (מ) וכן אסור לסכך בחבילה - אף דקאמר וכן היינו דכשם ההיא ענינא דסי"ד אסרו חכמים גם זה אסרו חכמים אבל מ"מ הכא חמירי יותר דאפילו בדיעבד אסור ולא דמי לסי"ד דהנהו לא פסילי אלא משום דלמא שביק להו ונפיק אבל חבילה פסולה דידה הוא משום דחיישינן דלמא עביד סוכה מן העשוי בדיעבד נמי פסלינן ליה ובמדינותינו שמוכרין אגודות ענפי אילנות שקורין יעלניק וקוצצין אותו לפזר בבית אפשר דאין דינם כחבילה כיון דאין דרך להניחן לייבשן דאדרבא כשיתייבשו אין שוין כלום [ח"א]:
מא סָעִיף טו (מא) בפיסול - כיון שלא הניחן לצל:
מב סָעִיף טו (מב) אינה נקראת חבילה - ר"ל ומותר לסכך בה לכתחלה וא"צ להתיר אותה:
מג סָעִיף טו (מג) משני ראשיה - ואם קשרן באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלה:
מד סָעִיף יז (מד) כיון וכו' - ר"ל ואינו דומה להא דאיתא בסימן תרכ"ו ס"ב דאם קצץ האילן העומד ע"ג הסוכה להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסכך אינו מועיל עד שינענעו ג"כ ולהניחו לשם סכך דהקציצה לא מקרי עדיין מעשה וה"נ בענינינו ההתרה ע"ז אמר דשאני הכא שאין איסורה בעצם דהא הניח החבילה לשם סכך אלא משום גזירה אסרוה וכדלעיל בסט"ו משא"כ התם דפסולו מדאורייתא משום מחובר בעינן מעשה גמורה דהיינו הנענוע אחר הקציצה ולזה מסיים דחבילה שהניחה לייבשה שפסולו מן התורה דמי ממש להתם וצריך נענוע אחר ההתרה והנענוע הוא שיזיזם ממקומם:
מה סָעִיף יח (מה) שרחבן ארבעה - טפחים שדומין לתקרת הבית וחיישינן שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנה וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא בית של כל ימות השנה:
מו סָעִיף יח (מו) הפכן על צידן - היינו שלא הטיל רחבן על הסוכה אלא השכיבן על צידן:
מז סָעִיף יח (מז) שאין בהם ארבעה - ל"ד ה"ה אפילו הן פחותין מג' והטעם דכיון דיש שם פסול עליהן נעשו כשפודין של מתכות הפסולין לסכך בכל ענין שהופכן:
מח סָעִיף יח (מח) שדומין לכלים - ואע"פ שראויין לישיבה וגם ראויין להשתמש עליהן דהיינו להניח איזה דבר על גבן אעפ"כ אינן מקבלין טומאה כיון שלא יחדן לישיבה ולא לשום תשמיש אלא עומדין לבנין או לסחורה וגם משום גזירת תקרה אין בהן שאין רגילות לסכך הבית בנסרים קצרים שאין רחבן ד"ט:
מט סָעִיף יח (מט) ונהגו שלא וכו' - דילמא אתי לסכך בענין שלא יהא מטר יכול לירד שם ויש מהראשונים שכתבו דכהיום מדינא אסור הואיל דבזמן הזה מסככין בתיהם בנסרים שאין בהן ד' טפחים איכא גזירת תקרה ומ"מ יש לחוש גם לטעם הראשון וע"כ הלטי"ש אע"פ שאין בהם גזירת תקרה שאין מסככין בהם בתיהם מ"מ יש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדים בתוכה וכ"ש בשינדלין:
נ סָעִיף יח (נ) כלל - כתבו הפוסקים דבשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפילו כשיש בהן ד' טפחים וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה. אכן לענין ברכה יש דיעות בפוסקים עיין לקמן סימן תרמ"ט ס"ו ובחידושי הרשב"א בענינינו דעתו נוטה דיכול לברך:
נא סָעִיף יט (נא) פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר - עד כאן לשון המשנה ודעת המחבר בדעה א' דמפני החמה הוא כפשטיה שהיתה הסוכה צילתה מרובה מחמתה ופירס עליה הסדין להגן שלא תכנס החמה כלל ומפני הנשר היינו שלא יהיו וכו':
נב סָעִיף יט (נב) פסולה - דהא קמסכך ומגין ע"ע בדבר המקבל טומאה:
נג סָעִיף יט (נג) לנאותה כשרה - דכיון דהוי צורך סוכה בטיל לגבה. ודוקא כשהיתה הסוכה צילתה מרובה מחמתה וכנ"ל דאל"ה פסולה:
נד סָעִיף יט (נד) בתוך ארבעה לסכך - דאם היה מרוחק יותר לא בטיל לגבי הסכך בכל גווני וכדלעיל בסימן תרכ"ז ס"ד:
נה סָעִיף יט (נה) וי"א שסוכה וכו' - דעה זו פליגא אדמעיקרא וס"ל דמה דאיתא במשנה פירס עליה סדין מפני החמה וכו' היינו באופן שצייר לקמיה דוקא אבל להגן מן החמה והעלין כשרה אפילו לישב תחתיו דבטיל הוא לגבי סוכה:
נו סָעִיף יט (נו) אבל אם לא כיון וכו' - פי' אם היה מסוככת יפה בענין שאין לחוש שע"י הנשר יהיה חמתה מרובה מצילתה ולא הוצרך לפרוס עליה סדין אלא להגן מפני החמה או מן העלין הנושרין כשרה [ב"י]:
נז סָעִיף יט (נז) ומיהו לכתחלה לא יעשה וכו' - דלא יאמרו הרואים שכונתו כדי לסכך ואפילו שלא בשעת אכילה אסור דיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכילה:
נח סָעִיף יט (נח) שמכוין כדי להגין - זהו רק לדעת הי"א שהזכיר מתחלה אבל לדעה ראשונה אף באופן זה אסור ועיין בבה"ל דכן יש להחמיר למעשה וכ"כ הב"ח וש"א. ומ"מ בשעת הדחק שלא יכול לאכול בסוכה ע"י העלין הנושרין לתוך המאכל או ע"י גשמים הנוטפין או ע"י הרוח שמכבה הנרות מוטב לפרוס סדין תחת הסכך בתוך ד' טפחים משיאכל חוץ לסוכה אבל לא יברך ע"ז לישב בסוכה:
נט סָעִיף יט (נט) שרוי במים - עיין בבה"ל דלפי מה שהסכימו אחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה יש ליזהר שלא לפרוס אפילו לייבש אלא שלא בשעת אכילה:
א סָעִיף ב שפודין. של ברזל אבל של עץ אין מקבלין טומא' אפי' מדרבנן כמו חצים זכרים דפשוטי כלי עץ נינהו וע' בתו' דף ה' וא"כ הוא משנה שא"צ ובב"י כ' דמיירי בשל עץ וצ"ע:
ב סָעִיף ג בית קבול כשרה. ואם היו פעם א' בברזל פסולים אף על פי שניטלו אח"כ [ב"ח ש"ג] עס"ב קנים אף על פי שיש להם בית קבול כשרים כיון שלא נעש' לקבל' וה"ה מרזב (ב"י ד"מ רא"ש לבוש רדב"ז דלא כא"ח):
ג סָעִיף ד פסולה. שנשתנית צורתה והוי כאלו אינו גידולי קרקע [רמב"ם] ולפי זה אפי' בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאים בנגעי' אם נידק וניפץ אין מסככים בהן [ב"ח] ור"ן פי' דראוי ליתנן בכרים וכסתות ויקבל טומא' והמ"מ הקש' מ"ש מחצים זכרים ונ"ל דהתם הנקבות מקבלין טומא' בלא"ה וא"כ אין הזכרים גורמין להם טומא' משא"כ בכר וכסת שאין מקבלין טומא' עד שימלאם ויתפרם כמ"ש פי"ו דכלים ואם כן דקדקת' הנידק מהפשתן אין מסככין בו:
ד סָעִיף ה בחבלי' פסול'. שנשתנ' צורתן [מ"מ]:
ה סָעִיף ו לשכיבה. במקומות הללו סתם מחצלת לשכיב' [מ"צ]:
ו סָעִיף ו לסיכוך. אפי' עביד לה שפה כשרה [רדב"ז ח"א צ"ד]:
ז סָעִיף ו שמנהג. ומקום שאין מנהג ידוע לכ"ע מותר לסכך [כ"ה שם]:
ח סָעִיף ז סולם. משום שיש לו בית קיבול שנקוב' במקום שתוחבין בו השליבות ואף על פי שהוא עשוי למלאות שמו בית קיבול כמ"ש ברשב"א סי' קצ"ה ומ"ש בת"ה דסולמות טהורות היינו באותן הנקובים מעבר לעבר כעין שלנו וסולמות של עגלות או אותן שקובעין בכותל להניח עליהן מאכל לבהמ' טמאים לכן יש לאסור כל סולמות [ב"ח] ועס"ח דלא גזרינן:
ט סָעִיף ז על גביו. דאין מעמידין הסכך בדבר המקבל טומאה שמא יבא לסכך בו אף על גב שמעמידין על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם ועוד דכ"ע ידעי דכה"ג בית דירה מקרי ויש נוהגים להעמיד קנים תחת הסכך ומדת חסידות הוא (ר"ן) ובהכי מתיישבת מ"ש סימן תרל"א ס"ח שאע"פ שהסכך כשר נתון על השפודים כשר כיון דלא התירו לו אא"כ נתן סכך כשר עליהם לא גזרי' שיסכך בשפודים וכמ"ש שם ס"ט והב"ח כת' שמדינא אסור להעמיד ולא משום גזיר' ע"ש שנדחק ולדבריו קשיא הך דשפודין מ"מ צ"ע דהא בססי' תר"ל פסק הרב"י בהדיא דמותר להעמיד בדבר המקבל טומא' דאל"כ אפי' גבוה עשרה פסול' ע"ש וגם בס"ח פסק לחבר כו' אין קפיד' א"כ מוכח דס"ל כת"ה שמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה וכ"ה בלבוש בהדיא לכן נ"ל דמה שאסר בסולם היינו משום שהיא עצמ' סכך פסול [ועסי' תרל"ב] וכ"ה ברשב"א סי' קצ"ה וידוע שתשוב' להרמב"ן הוא ג"כ מהרשב"א וא"כ שניה' לדבר א' נתכוונו אבל להעמיד הסכך בדבר המקבל טומא' שרי וכמ"ש הרא"ש ות"ה ומהרי"ל בתשו' סי' פ"ז ועי"ל דבדיעבד שרי וכמ"ש ססי' תר"ל ולכתחל' אסור וכמ"ש כאן ס"ז ומ"ש ס"ח שמותר לקשרם בבלאו' היינו כמ"ש ססי' תר"ל בשם הר"ן דכיון שאין הסכך עצמו נסמך עליה' אלא שקונדסין נסמכין עליהם שרי וכן עיקר דלא כלבוש:
י סָעִיף ז להחזיקו אסור. דעכ"פ סכך פסול הוא:
יא סָעִיף ז שמקבלין טומא'. במהרי"ל כתוב דחיישי' שמא נטמאו במדרס ע"כ משמע שאם ידעי' בודאי שלא נטמאו כגון שהם חדשים שרי וצ"ע דעכ"פ מקבלים טומאה וכ"מ ל' רמ"א דאסור אפי' חדשים הק' הב"ח היאך מניחים הכלונסאות ע"ג כותל מחובר ולא זכר מ"ש הוא עצמו בש' ת"ה דתלוש ולבסוף חברו כשר לסכך וכ"כ ב"י ססי' תרכ"ו וכ"מ סי' תרל"ח ס"ט ועמ"ש ססי' תרכ"ח: ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומא' דדמי לבית קבול כ"כ התוס' דף ה' וא"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפי' נשברה:
יב סָעִיף י תורת אוכל. אין הידים נקרא אוכל אלא עד ג"ט אף ע"פ שהן ארוכות הרבה (ב"י הרא"ש) ועיין בעוקצין דיש ידות שמצטרפים אף על פי שגדולות הרב' ולכן יש להחמיר:
יג סָעִיף יב לייבש ולנפול. עד שישאר אויר (ב"ח) וכ"מ בגמ':
יד סָעִיף יד לכתחל'. ואם עבר וסיכך בהם כשר' כ"כ הרמב"ם משמע דמותר לישב בה וז"ל הרא"ש אבל יצא י"ח אם סיכך בהן וכ"כ הרמב"ם:
טו סָעִיף יד שנושרים. ודוקא כשנושרים תמיד אבל אם אינ' נושרי' אלא בשע' הרוח כשרה וכ"מ ססי' זה (ב"ח):
טז סָעִיף טו העשוי בפיסול. כיון שלא הניחם לצל:
יז סָעִיף טו מב' ראשי'. ואם קשרם באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלן (לבוש):
יח סָעִיף טז במנין. ור"ל הושענו':
יט סָעִיף יז נענוע. וגם התר' [ב"ח]:
כ סָעִיף יח שרחבן ד'. גזרה שיבא ג"כ לישב בביתו ערסי' תרכ"ו:
כא סָעִיף יח משופין. ואין מטמאין מדרס כיון שלא יחדן לישיב' (לבוש) וצ"ל דלא מייחדן כלל לתשמיש עמ"ש סס"ז:
כב סָעִיף יח ונהגו. ובהג"מ כתוב דפסול הואיל ובזמן הזה מסככין בתיהן בנסרי' שאין הן ד' איכא גזירת תקרה (ד"מ) ובשעת הדחק שאין להם במה לסכך מסככין בנסרים אפי' יש בהן ד' (ש"ג וכ"מ בגמ') וה"ה בכל דבר האסור משום גזירה, וכתב הב"ח הלטי"ש אף ע"פ שאין בהם גזירת תקרה שאין מסככין בהם בתיהם מ"מ יש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמי' יורדין בתוכה כמ"ש הסמ"ק ולכן אין לסכך בהם ע"כ וכ"ש בשינדלין:
כג סָעִיף יט להגין מפני החמה. ואז בטיל לגבי סוכה ולא מקרי סכך פסול (ב"ח ולבוש):
כד סָעִיף יט לא יעשה. אפילו שלא בשעה אכילה:
כה סָעִיף יט שרוי במים. ומ"מ בשעת אכילה אסור (ר"ן ב"י) ונ"ל דאם הגשמים נוטפין מהסכך מוטב לפרוס סדין משיאכל חוץ לסוכה מיהו לא יברך לישב בסוכה דספק ברכות להקל ועסי' תר"מ:
א סָעִיף א צומח מן הארץ. דכתיב באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר פירוש קשין ואשכלות ריקנין:
ב סָעִיף א ואינו מקבל טומא'. פי' שאינו ראוי לקבל: והכותב ספר מה י"ל טעה בזה שתלה הדין אם נטמא ממש:
ג סָעִיף א כגון עורות כו'. כ' הרא"ש אבל לא בעורות גידולי קרקע מיקרי אבל לא מיקרי גידולו מן הארץ נראה דאין החילוק בין קרקע לארץ אלא החילוק דעורות מיקרי גידולי ארץ אבל אם לא גידולו מן הארץ דל' מן הארץ משמע שצומח מן הארץ:
ד סָעִיף ב כגון שפודין. כ' ב"י היינו של עץ דאלו של מתכת תיפוק ליה משום דאין גידולו מן הארץ:
ה סָעִיף ב וכל הכלים. אפי' מידי שמקבל טומאה מדרבנן כ"כ בתו' פ"ק דף ה' פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן מסככין בו:
ו סָעִיף ד נידק וניפץ. קרוב היא לטוותו ויקבל טומאה גזרו בו רבנן ועוד מפני שאין צורתו עומדת כאלו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות:
ז סָעִיף ו דהיינו שרוב בני העיר כו'. נ"ל שבחנם דחק הרב לפ' כן דע"כ לו' שיש מקום שאין מנהג מבורר בזה דאל"כ ה"ל לתלמודא לתרץ כן הקושיא שמקשה הא גופא קשיא ולימא דהתנא על המנהג קאי דעשאו לשכיב' היינו שהמנהג כן וכן בסיפא עשאה לסיכוך היינו שכן המנהג אלא ע"כ לומר דאכתי תקש' הדיוקים אהדדי דהיינו במקום שאין מנהג מבורר משמע מרישא דסתמא לסיכוך ובסיפא איפכא וא"כ מי דחקו לרמ"א לפ' המשנה על המנהג וזה אין במשמעו' ל' עשאו ולא לפרש כפשוטו ומיירי במקום שאין מנהג מבורר והחילוק הוא בין עשיי' בפירוש אי סתמא אבל במקום שיש מנהג ודאי כפי מנהג כן הדין ומזה מיירי הרא"ש אבל במשנה וגמ' לא מיירי מזה וזה פשוט לע"ד:
ח סָעִיף ו במקום שנהגו לקבוע מחצלאו'. פי' אפי' גדולות שאינן עומדין לשכיבה מ"מ אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית וכ' עוד שם דבמקומו' שנהגו להקרות בנסרים דקים אסור לסכך בהם מטעם זה משמע במקום שלא נהגו להקרות בנטי"ש מות' לסכך בהם הסוכי אלא דלקמן סי' זה יתבאר בשם סמ"ק דאסור:
ט סָעִיף ז יש להסתפק כו'. מקום הספק דיש צד להתיר כיון דאין הסולם מקבל טומאה כמ"ש התו' בפ"ק דף ה' בשם ת"כ דאין שם צד קבלת שום דבר ויש צד לאיסור כיון דיש נקבי' ביריכי הסול' שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ובתשובות הרשב"א משמע שמותר בסולם שאין שם נקבים אלא השליבות מחוברים בצידי הירכיים של הסולם אבל אין להקל בזה משום לא פלוג:
י סָעִיף ז כדי לסכך על גביו. קשה הא הסכך הכשר רבה עליו וכן איתא בתשובת רשב"א סימן רי"ג שאין איסור כשתוקע שאין בהם במסמרות ברזל בסכך מטעם שמקבל טומאה כיון שהסכך כשר רבה עליו וכו' ואי הטעם כאן כיון שמעמיד הסכך גרע טפי וההיא דיעה שנזכי' בססי' תר"ל אי"ה א"כ קשה למה התיר בסמוך לחבר כלונסות הסוכה במסמרות ברזל דהטעם דלא איכפת לן בדבר המעמיד כמ"ש בסעיף ח' ורמ"א לא כ' שם מידי משמע דמודה בזה וכן בססי' תר"ל מוכח שם דלא קפדי' בדבר המעמיד וצ"ל דכאן מיירי שהסול' רחב ד"ט והוה סכך פסול דפוסל באמצע בד"ט כדלקמן סימן תר"ל וא"כ גם לפמ"ש רמ"א אח"ז כגון ספסל וכסא כו' מיירי ג"כ בכיוצא בזה שהם רחבים ד"ט אלא דקש' הא אין סכך פסול פוסל בסי' תר"ל אא"כ לא נשאר שיעור הכשר סוכה כדאיתא סי' תר"ל ס"ב:
יא סָעִיף ח לחבר כלונסאות כו'. בב"י בשם ת"ה כת' בזה דלא קי"ל כאותו תי' בגמ' דאוסר בדבר המעמיד שמקבל טומאה ע"כ מותר בזה וא"כ צל"ע למה אסר רמ"א להניח סולם כדי להחזיק הסכך שהרי אינו אלא מעמיד כמ"ש ונ"ל דהנחת סול' אסור מפני הרוא' שיבוא להרבות בסכך סולמות ויעשה מהם גוף הסכך ע"כ אין להניח למעל' מן הסכך באויר כ"ש בסכך עצמו שום כלי אפי' שבר כלי דהא שבר כלי הוא פסול לסכך כדאמרי' בגמ' ולא בבלאי כלים ואם כן יש חשש שמא ירבה ממנו בסכך:
יב סָעִיף ט כל מיני אוכלין. בת"כ סדר שמיני מכל האוכל משמע אוכל המיוח' פרט לאוכל בהמה:
יג סָעִיף יא מאכל בהמה. ב"י בשם תשו' הרא"ש נתן טעם אחר דיד אינו כאוכל רק עד ג"ט וזה ארוך מאד:
יד סָעִיף יב שממהרין לייבש. פי' תוך ז' ואחר היובש יפלו העלין:
טו סָעִיף יב אפי' מן הצד. ודינו מבו' בסי' תרל"ב:
טז סָעִיף טו וכל חביל' שאינ' קשור' כו'. דבר זה אי' בגמ' א"ר אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהן כשר' פירש"י עגול ככובע עשוים מערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב ולמעל' קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר א' וראשי מעדנים הוא קשר העליון ופרכי' והא אגידי מתתאי דלצד פיו הוא קלוע א"ר פפא דשרי להו מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו וא"צ להפקיע הקליעה וא"ר הונא ברי' דר"י אפי' תימא דלא שרי להו כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמי' אגד פי' כגון זה שמשהתיר הקשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו עוד אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים והרי"ף והרא"ש הביאו זו ולא פסקו הלכ' כמאן והטור לא הביא כלל לדין זה ותמה ב"י ע"ז ונ"ל לתרץ בדרך זה דקודם לזה אית' מימר' שם דרש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככין בהם והיינו הדין שזכר הטור והש"ע בסמוך חביל' שאין קושרין אותה אלא למוכרם כו' ולפי הנראה דר"פ פליג על הך דאמימר דהא ק"ו הוא דבהך דר"פ א"א לטלטלו אפ"ה מקרי חביל' ופסול לסיכוך כ"ש בהך דאמימר שאפשר לטלטלו דהא בשביל זה קושרו כדי שיוכל להמכר כ"ש דפסול אלא ודאי דר"פ פליג על הך דאמימר וע"כ לא הוצרכו הרי"ף והרא"ש למפסק כר"ה כיון שכבר פסקו כאמימר וזה הטע בעצמו שהטור לא הוצרך להביא הך דרב הונא ברי' דר"י כיון שכבר פסק דבההיא שיש בו קשר לטלטלו אלא שאח"כ יתירו אפ"ה מותר ק"ו בזה דא"א אפי' לטלטלו דמות' כנ"ל נכון:
יז סָעִיף יז והתיר' כשרה. כ"כ הטו' בשם הר"י מקרקישנא ויראה טעמו דהא דתנן וכולן שהתירן כשרות קאי אאם לא התירו תחילה וסיכך בו דמהני היתר וא"צ לנענע ממילא שמעי' אם הניחן לייבש בלא התרה תחל' לא סגי אחר כך בהתר' אלא צריך גם ניענוע ואח"כ מביא הטור י"א דגם בזה סגי בהתר' לחוד דלשון וכולן משמע בכל גווני שהניח' על הסכך מהני התר' והכריע הטו' כדיע' הראשונ' שהיה יותר מסתבר לפ' לשון המשנה ובב"י יש כאן דברים תמוהי' במ"ש לפ' הדיעות שא' היא דעת המרדכי כו' ולדעתי יש ט"ס בדבריו וכצ"ל סברת הר"י מקרקישנא כתב' הר"ן בפ"ק במתני' וסברת י"א כתבה הר"ן אח"כ וז"ל איכא מ"ד כו' וא"צ להאריך בזה כי כן מבואר למעיין שם:
יח סָעִיף יח שרחבן ד'. שדומין לתקרת הבית וחיישי' שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנ' וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנ' כ"כ ר"ש:
יט סָעִיף יח אפי' הפכן כו'. הואיל ויש פסול ודאי ה"ל כשפודין של מתכות ול"מ בי' שום תיקון. ובלבוש כ' הואיל ויש פסול דאוריית' ר"ל כשהם בתקרת הבית:
כ סָעִיף יח אפי' הן משופין. שדומין לכלים. ופירש"י שראוי' לתשמיש. כתוב בלבוש יש מתמיהים והרי הם מקבלים טומאת מדרס וכל המקבל טומא' פסול לסכך ותירץ סתם נסרים אינם עשוים למדרס אלא לבנין ואינם יורדים לקבל טומאת מדרס אלא עד שיתקננ' לדריס' או שחישב עליה לדריס' כו' עכ"ל. וקש' הא ג"כ תיקנ' שהרי הנסרים משופים וראוים לתשמיש ותו ק"ל ממה דאמרי' תחלה בגמ' בזה דגזרי' אטו כלים ואמאי לא אמר דגזרי' אטו נסרים הראוים למדרס ובאמת אין הדבר תלוי בתקנ' לחוד וכ"ש במחשב' לחוד דמחשב' ל"מ בפכ"ו דכלים אלא במידי דחושב לעשות ממנו דבר שאין מחוסר מעש' כגון עורות של בע"ה ע"ש וגם מעשה ל"מ במידי דצריך עוד מעשה אלא אין טומאת מדרס עד שיקבענ' במקום מדרס דקודם לזה הוה מחוסר מעשה הקציע' ומלאכ' הקבוע' ושנינו בפ' כ"ו דכלים כל מקום שיש חסרון מלאכ' אין מחשב' מטמאת' אלא עוצבא והטעם דאע"ג דלא קצע' להעור רוצב' ראוי' למרכב כדאי' בב"ק פ' מרובה וכאן דאיצטרך לעשות בה מעשה שיקבענ' במקום שצריך לה אח"כ כגון לעשות ממנה כסא או שאר דבר וזה מוכח במתניתין טובא בפ' כ"ב דכלים הנסרים שבמרחץ ששיגמן רע"ק מטמא וחכמים מטהרין שאינן עשוי' אלא שיהיו המים מהלכין תחתיה' ופי' רמב"ם שעשה מהם לוח א' והבלנים ישבו שם וכ"כ בערוך משמע דוק' אחר כל המעש' שצריך להם אז נקראו מקבלי טומא' ואף לפי' הר"ש דפי' שם ששיגמן היינו שפסלן ועשאן ברהיטני זה איירי שאח"כ א"צ לשוה מעשה אלא להניחם כן במרחץ ע"כ כאן דאיירי בסתם נסרים לא בשל מרחץ ודאי מחוסרים מעש' קודם שיעש' מהם איזה דבר אח"כ ואין כאן טומאת מדרס וי"ל ממ"ש התו' פ"ק דסוכ' דף ח' ד"ה מסגרתו כו' ואע"ג דכל פשוטי כלי עץ אין מקבל טומא' אפי' מדרבנן לא דמי לדף של נחתומין דהדפין רחבי' וראוי להניח עליהם דבר גזרו עליהם דדמי לבית קיבול וכו' וא"כ כאן ששיפה הנסרי' וראוי לתשמיש נמי בכלל זה והרי הם פסולים לסוכ' במ"ש התוס' שם דאפי' במקבל טומא' מדרבנן פסול לסוכ' וצ"ל דדף של נחתומים רחבים טפי ונוחים יותר לתשמיש משאר נסרים אף שהם ג"כ ראוים לתשמיש ובזה לא גזרו רבנן:
כא סָעִיף יח ונהגו שלא לסכך בהם. כ"כ הטור בשם סמ"ק מטעם דלמא יבא לסכך בהם בקביעות בענין שלא יוכלו גשמים לירד שם ע"כ נהגו לכסות בערבות או בגמי וכיוצא בהם עכ"ל. וקשין של תבואה אחר שנתחבט' התבוא' משם פשיטא דשרי והיא עיקר המצו' המפורש' בפסולת של גורן ונראה שלא נהגו לכסות בזה ג"כ מטעם הסמ"ק שבכיסוי הקש בקל יכסה כיסוי עב מאד ודבר פשוט להתיר במקום שאין ערבה או שאר ענפי אילן מצוי שיכס' בקש רק שיזהר לעשות שיוכל הגשם לירד שם:
כב סָעִיף יט פירס עלי' כו'. ז"ל המשנה וכתבו התר דלפ"ה ק' למה יפסל מפני שמגין על אדם מפני החמה ומן הקסמין מ"ש מלנאותם ועוד מצינו לקמן בפ' הישן בר"י בר אילעי כשהגיע חמה למרגלותיו עמד ופירס סדין ופי' בשם ר"ת מפני החמה היינו שמייבשת את הסכך ומתוך כך הי' נעש' חמת' מרוב' וכן תחתי' מפני הנשר ואם היו עלין נשרין הי' חמתו מרובה והסדין מונען מליפול וכיון שהסדין גורם שעל ידו צלת' מרוב' פסול' והנה ראוי לנו לישב פירש"י מגמרות ערוכות שהקשו התו' עליו והב"י בשם המרדכי כ' לתרץ פירש"י דטעמא דלהגן הוא צורך האד' ול"ד לנאות' דהוי צורך סוכ' ובטל אגב סוכה וזה מספיק לתרץ קושיא ראשונ' של התו' ולא השני' ונרא' לפירש"י לא קשיא מהאי דר"י בר אילעי דשם הי' נרא' לעין כל שעש' כן בשביל החמ' כי הגיע למרגלותיו של ר"א ומתני' דהכא לא מיירי מזה אלא שפורס סדין שלא תגיע החמ' אליו. ובזה מתורץ גם קושיא ראשונ' דשאני לנאות' שהכל רואין שעושין בשביל הנוי כי דבר זה תלוי בראו' עין של כל אדם כדאיתא בעובד' דהנימין עבדי' דרב אשי שנפל כתונת שלו למים בפ"ק דף י' ומזה ק"ל על פיר"ת דהקש' על רש"י מ"ש לנאותו ודאי יש חילוק הזה שאמרנו לנאות' הכל רואים שאין עושי' כדי לסכך הסוכ' אלא דר"ת מפרש גם המתניתין דהכא שכבר הגיע חמה לסוכ' ונמצא דגם בזה הכל רואים שעושים כן בשביל החמ' ולא נחלק ר"ת על רש"י אלא בזה דלרש"י אין היתר אא"כ הגיע החמ' לתוך הסוכ' לגופו של אדם היושב בה אבל אם הגיע לסוכ' ולא לגוף האדם אסור לרש"י ולר"ת מותר כיון שעכ"פ הגיע החמ' לתוך סוכ' אבל אם לא הגיע אפי' לתוך הסוכ' אלא קרוב לסוכה דשם אסור לכ"ע דאין זה דמיון לההיא דלנאות' דהא אין היתר לר"ת אלא מכח דמיון דלנאות' וע"כ צריך שיהי' כמו שם ולפ"ז נלע"ד דמ"ש הש"ע בסמוך והוא מלשון הטור ומיהו לכתחל' לא יעשה כו' דודאי אפי' בדיעבד אינו כשר במקום שאין היכר לרואים שאין עושה בשביל סכך כמ"ש גם לר"ת אלא דהתם אמר אם יש היכר קצת כגון שהחמ' קרוב' לגוף האדם וכבר נכנסת לסוכה בזה לא יפרוס לכתחל' כיון שאין כאן הוכחה גמור' שהרי לא הגיע לגוף האדם וע"פ הקדמ' זו יש כאן ג' חלוקות דהיינו באם לא הגיע החמ' לתוך הסוכה אלא קרוב לה כ"ע מודים שאסור לפרוס סדין ובאם הגיע לגוף האדם כ"ע ס"ל מותר והיינו מעשה דר"י בר אילעי כי פליגי רש"י ור"ת ביש הוכח' קצת בנכנס' לסוכ' ולא לגוף האדם דלרש"י אסור ולר"ת מותר: ודבר זה ביארתיו יפה במאמר א' פ' הישן ת"ר מעשה בר"א ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן בן אילעי הגיע חמה לסוכ' א"ל מהו שאפרוס עלי' סדין א"ל אין לך כל שבט שלא העמיד שופט הגיע חמה וכו' א"ל אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ע"פ נביאי' פירש"י שאול ודוד ע"פ שמואל הגיע חמה למרגלותיו של ר"א נטל יוחנן סדין ופירס עליה הפשיל ר"א טליתו לאחוריו לא מפני שהפליגו בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם ופרכינן היכי עבד הכי והאר"י אין יוצאין מסוכה לסוכה פירש"י והיאך הניח ר"א את סוכתו שהיתה בלוד ומשני רגל אחר הוה כגון עצרת והיו יושבים משום אויר ושבת הי' ופרכינן ותפשוט ליה מדידיה דתנן פקק החלון רא"א בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו פי' בשבת כיון דמתוקן ועומד לכך אין זה לא בונה ולא מוסיף ואם לאו אין פוקקין בו דמוסיף אוהל התם הוא דיבטל לגבי חלון וחשיב ככותל עצמו הלכך הוי מוסיף אבל סדין אנן סהדי דלא מיבטל ליה לגבי סוכ' וסופו ליטלו הלכך לא פשיטא ליה לר"א דלהוי מוסיף. המאמר הזה תמוה במ"ש ר"א דברים אלו דוקא ותו למה לא שאל ר"י בפעם הג' ופרס את הסדין מאליו ותו קשה טובא דאמרינן במדרש ילקוט ריש שופטים דכל שבט היה לו שופט חוץ משמעון מפני הזנות שעברו שבט שלו וכאן אמר כל שבט הי' לו שופט. ותו ק"ל טובא במ"ש התוספות שזכרנו ראיה מר"י שפרס הסדין כשהגיע חמה למרגלותיו דהא לפי המסקנא מיירי התם ברגל אחר לא בסוכות וא"ל שמביאים ראי' מדברי המקשן שהיה סבור דבסוכו' הי' המעשה דזה אינו דודאי היה אפשר למקשן להקשות למה עשה ר"י כן נגד המשנה לפירש"י אלא דעדיפא מיניה פריך ר"א עצמו אהדדי. והנלע"ד לפ' ע"פ מ"ש דג' חלוקות יש בדבר נראה בדורו של ר"א ג"כ כך בהגיע קרוב לסוכה היה פסול לכ"ע ובתוך הסוכה היה מחלוקת ובהגיע לגופו לכ"ע שרי כל זה בסוכו' ויש נ"מ מזה לי"ט ושבת לענין אי הוה אוהל או לא וע"פ מ"ש התו' בפ"ק דסוכ' דף ט"ו בשם ר"ת דכל היכא שהמחיצ' מועיל להתיר בשבת הוה כדופן שלישי של סוכה שהוא חשוב ממילא אסור לעשות המחיצ' ההיא בשבת אבל אם המחיצ' אינ' חשוב' הוי כדופן ד' של סוכה ממילא מותר לעשותה בשבת ולא הוה אוהל נמצא דאיסו' שבת לענין אוהל תלוי בהכשר דסוכ' וכן להיפך היתר שבת במידי דלא הוה הכשר סוכ' וה"ה נמי בפריס' הסדין לענין אוהל בשבת שייך דין שבת לדין סוכ' דאם יש היתר לעשות' בסוכה ממילא לא חשיב אוהל בפ"ע ממילא מות' לעשות זה בשבת. ואם הוא אסור בסוכ' משום דהוי אוהל בפני עצמו ממילא אסור לעשו' כן בשבת וכן אית' בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ד) לחד שינויא לר"מ דפוסל הסוכה כשעש' הבהמה לדופן ממילא לאו מחיצה היא ע"כ שרי לעשות זה בשב' דלאו מידי עביד ור"י דמכשיר בסוכה אלמא מחיצה היא הכא אסור ואע"ג דהאי שינויא לא קאי שם במסקנא מ"מ האי סברא לא מידחי'. כלל הדבר שכל מה דהוה חשיבות אוהל בסוכה חשוב אוהל בשבת. וע"כ אתי שפיר עובדא דר"א דתחלה א"ל לר"י דרך רמז פסול בסוכה ממילא שרי לעשות כן בשבת. ורמז הפסול הוא בדרך זה דר"א לטעמיה דס"ל בפ"ק דסוכה סוכה הוא זכר לענני כבוד שהיה מקיף לישראל במדבר ורמז לו פסול הסוכה מכח מאמ' שאין לך כל שבט שלא העמיד שופט. ומזה תקשה לך למה לא העמיד שבט שמעון שופט ע"כ משום הזנות. והעונש היה באותו הזנות שנחסר מהם ענני כבוד באותו פעם שהי' הזנות כדפירש"י בפ' בלק שנקלפו ענני כבוד משבט שמעון שחטאו דכתיב והוקע אותם נגד השמש ממילא נסתלק מהם קדוש' ענני כבוד ולא ישבו בסוכה כן הוא בהכשר סוכה של פריסת סדין כאלו נחסר הסכך הכשר כדאי' שם הרבה פעמים שהפסול עוש' לכשר כמאן דליתיה וכאלו יושב חוץ לסוכה וזהו הפסול בסוכה אליבא דכ"ע ממילא בשבת אסור לעשות ור"י בקש לדעת אימתי מותר וכשהגיע חמה לתוך הסוכה בזה יש סבר' לכאן ולכאן כמ"ש דזהו מחלוקת בין רש"י לר"ת רמז לו בזה שיעש' כמנהג בני ישראל ובזה רמז לו במ"ש כל שבט העמיד נביא והוא ע"ד שמצינו בפסחים ר"פ אלו דברי' שהי' ספק אם דוחה שבת אמרו להילל ר' שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו אמר ליה הלכ' זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאי' הם בני נביאי' למחר מי שפסחו טלה תחבו בצמרו כו' ראה מעשה ונזכר הלכ' אמר ר' כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון ע"כ אמר ר"א כאן שכל שבט העמיד נביא ממילא הם כולם בני נביאים וע"כ הניח הדבר על המנהג שראה ר"י נוהגים ואמר שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ע"פ הנביא שמואל תיקן בזה שלא תקשה שלא יקשה ר' יוחנן שראה לפעמים נוהגים איסור ולפעמים היתר וא"כ ע"כ חד מינייהו שקר והיאך תאמר בני נביאים הם לזה תי' כמ"ש בפ"ק דיבמות אעפ"י שאלו מטהרין ואלו מטמאין אלו ואלו דברי אלקים חיים. כן הוכיח דבר זה ששמואל עשה שני מעשים סותרים זא"ז כי המליך את שאול תחלה וכל הפוסקים לו גדולה פוסקים לו ולדורותיו אחריו ואח"כ המליך את דוד ופסקה מלכות שאול והרי מצינו בזה כמה לא חלי ולא מרגיש גבר' דמרי' סייעי' שאול בא' ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. אלא ע"כ שאין לנו להרהר אחר מעשה הש"י וכל דרכיו אמת אע"פ שנראה כסותר ה"נ כן במנהגן של ישראל כולן אמת נמצא לפי האומרים בסוכה שהוא פסול ממילא אסור לעשות כן בשבת דיש כאן חשיבות אוהל ולדעת המכשירי' בסוכה דלא הוה אוהל ממיל' מותר לעשות כן בשבת וכשהגיע חמה לרגליו דאז מותר לכ"ע בסוכה ממילא מותר לעשות כן בשבת ע"כ רצה ר"י לדעת מה יאמר ר"א בזה ור"א הפשיל בגדיו לאחוריו ויצא כי אלו היה יושב היה נראה שאומ' בפי' שמותר לעשו' כן בשבת דאין כאן חשיבות אוהל ובטל לגביה והוא לא ר"ל מה שלא שמע מרבו וע"ז סיים שפיר לא שהפליגו בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מרבו פי' שלא כוון ר"א על הפלג' בעלמא אלא להורות ע"י הפלגה שלא ר"ל בפי' מה שלא שמע מרבו. נמצינו למדים כיון שמותר לעשות כן בשבת מצד הדין הוא מותר גם בסוכה נמצא שפיר הביא התו' ראיה דשרי לענין סוכה אף לפי המסקנא. דברים אלו נראים נכונים בס"ד:
כג סָעִיף יט ומיהו לכתחלה וכו'. פי' שרואין הכל שהגיע חמה למקום שהוא יושב וכמ"ש קודם לזה:
א סָעִיף ב טומאה. אפי' מידי שמקבל טומאה מדרבנן. ט"ז:
ב סָעִיף ב שפודין. כתב ב"י היינו של עץ דאלו של מתכות תיפוק ליה משום דאין גידולו מן הארץ. והמ"א כתב דוקא של מתכות אבל של עץ מקבלין טומאה אפי' מדרבנן דפשוטי כלי עץ נינהו עיין שם ועיין יד אהרן:
ג סָעִיף ג בחיצים. ואם היו פעם אחת בברזל פסולים אע"פ שניטלו אח"כ ב"ח. וקנים אע"פ שיש להם בית קבול כשרים כיון שלא נעשו לקבלה וה"ה מרזב אחרונים וכתב המ"א בס"ק י"ב ודע דכל כלי עץ הרחב קצת וראוי להניח עליו דבר מקבל טומאה ודמי לבית קבול וא"כ אין להניח מרא ומגריפה על הסוכה אפי' נשברה עכ"ל. וט"ז כתב שם דאין להניח למעלה מן הסכך באויר וכ"ש בסכך עצמו שום כלי ואפי' שבר כלים וע"ש. ועיין יד אהרן:
ד סָעִיף ד פסולה. שנשתנית צורתה והוי כאלו אינו גידולי קרקע. ולפ"ז אפי' בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהן. ב"ח ועמ"א:
ה סָעִיף ו לסיכוך. אפי' עביד לה שפה כשרה. רדב"ז מ"א:
ו סָעִיף ו שמנהג. ומקום שאין מנהג ידוע לכ"ע מותר לסכך. כנה"ג:
ז סָעִיף ו בגגין. ר"ל אפי' גדולות שאין עומדין לשכיבה מ"מ אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית ועיין ט"ז:
ח סָעִיף ז על גביו. דאין מעמידין הסכך בדבר המקבל טומאה שמא יבא לסכך בו. ואע"ג שמעמידין על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם ויש נוהגים להעמיד קנים תחת הסכך ומדת חסידות היא. ר"ן. והמ"א העלה דמותר להעמיד בדבר המקבל טומאה ומה שאסור בסולם היינו משום שהיא עצמה סכך פסול ע"ש ועיין ט"ז ובעטרת זקנים:
ט סָעִיף ז להחזיקו. דעכ"פ סכך פסול הוא:
י סָעִיף ח אין קפיד'. כיון שאין הסכך עצמו נסמך עליהן. מ"א ע"ש ועיין ט"ז ס"ס תר"ל:
יא סָעִיף י לידים. ואין הידים נקר' אוכל אלא עד ג"ט ב"י הרא"ש. וע' בעוקצין דיש ידות שמצטרפין אעפ"י שגדולות הרבה ולכן יש להחמיר. מ"א:
יב סָעִיף יב לייבש. ולנפול עד שישאר אויר:
יג סָעִיף יד לכתחל'. ואם עבר וסיכך בהם כשר' לישב בה. מ"א:
יד סָעִיף יד שנושרים. ודוק' שנושרים תמיד אבל אם אינם נושרים אלא בשעת הרוח כשר' וכ"מ ס"ס זה. מ"א ב"ח:
טו סָעִיף טו משני. ואם קשרם באמצע הוי אגד דיכולין לטלטלן. לבוש:
טז סָעִיף יז נענוע. וגם התרה. ב"ח:
יז סָעִיף יח בנסרים. עיין סי' תרל"א סעיף ט':
יח סָעִיף יח ונהגו. הטעם בסמ"ק דלמ' יבא לסכך בהם בקביעות בענין שלא יוכלו הגשמים לירד שם ע"כ נהגו לכסות בערבה או בגמי ובשעת הדחק שאין להם במה לכסות מסככין בנסרים אפי' יש בהם ד' ש"ג. וה"ה בכל דבר האסור משום גזירה. וכתב הב"ח הלטי"ש אין מסככין בהם דיש לחוש שיסכך כ"כ שלא יהיו הגשמים יורדים בתוכה כמ"ש הסמ"ק וכ"ש בשינדל"ן וכתב ט"ז הקשין של תבואה אחר שנחבטה התבוא' משם פשוט דשרי והוא עיקר מצוה המפורש בפסולת גורן. ונראה שלא נהגו לכסות בקש ג"כ מטעם הסמ"ק דבקש בקל יכס' כיסוי עב מאוד ודבר פשוט להתיר במקום שאין סכך אחר רק שיזהר לעשות שיוכל הגשם לירד שם:
יט סָעִיף יט לכתחלה. אפי' שלא בשעת אכילה:
כ סָעִיף יט שרוי. ומ"מ בשעת אכילה אסור ר"ן ב"י. ונ"ל דאם הגשמים נוטפין מהסכך מוטב לפרוס סדין משיאכל חוץ לסוכה מיהו לא יברך לישב בסוכ' דספק ברכות להקל. מ"א:
א סָעִיף ב (ס"ק א) שפודים כו' אפי' מדרבנן. ר"ל דלפעמים דפשוטי כלי עץ מקבלים טומאה מדרבנן וגם כן אין מסככים בו כמ"ש מ"א בס"ק י"א אבל שפודין של עץ אפי' מדרבנן אין מקבלים טומאה וע"ש: משנ' שא"צ דהא בלא"ה אין מסככים בו דאינו צומח מן הארץ וכמבואר סעיף א': ובב"י כתב דמיירי בשל עץ. דאי בשל ברזל הוי משנה שא"צ. וע"ז כתב וצ"ע ר"ל דלהרב"י קשה הא שפודים של עץ אין מקבלים טומאה אפי' מדרבנן. וא"ל דמיירי בשפודין של עץ ובראשי השפודים יש קצת ברזל כמו הרומח. וכה"ג גם העץ מקבל טומאה ע"י הברזל שבראשו אלא כיון דעיקר הסכך הוא מן היד שהיא של עץ. וא"צ לברזל לצורך הסכך. א"כ מצד דבעי' דבר הצומח מ"ה היה מותר לסכך באותן השפודים כיון שצלתה מ"מ ע"י העץ שבשפוד. אפ"ה פסול הואיל ומקבל טומאה ע"י הברזל:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) בית קיבול כו' עס"ב. ר"ל דקתני אפי' נשברו פסולים משום דכיון דפעם א' היו ראוים לקבל טומא' נשאר שם פסול עליהם ה"ה הכא: וה"ה מרזב. עיין בי"ד סי' ר"א סעיף ל"ו דאם חקק במרזב גומא לקבל צרורות מקבל טומא'. ולענין שיעור גודל הגומא יש חילוק בין עץ לחרס ע"ש:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) פסולה שנשתנית כו' ולפ"ז אפי' כו' וה"ה לטעם הר"ן שכתב אח"ז. ולא בא אלא לאפוקי מדעת התוס' שנתנו טעם שקרוב הוא לטוותו ויקבל טומאת נגעים. לכן גם עכשיו פסלוהו הביאו הט"ז. וא"כ צמר גפן וקגבוס דאין טווי שלהם מטמא בנגעים הי' מותר. משא"כ לטעם הרמב"ם והר"ן: המ"מ הקש' על הראב"ד שכתב ג"כ טעם הר"ן מ"ש מחצי' זכרים דג"כ ראוים ליתנן בנקבות ויקבלו טומא'. ואפ"ה כל זמן שלא נתנן כשרים: וא"כ דקדקתא. פירש"י במסכת חולין דף נ"א ע"ב שהוא נעורות שברי גבעולין הננערים מן הפשתן כשמנפצים אותה. והדקה מן הדקה נקרא דקדקתא. ולהרמב"ם אפשר דשרי. דזה לא נשתנ' ועדיין צורת העץ עליהן. משא"כ לטעם הר"ן אסור דגם הוא ראוי למלא ממנו כר וכסת. וצ"ל שחברן ע"י מים ולשן עד שנעשו גוש אחד שיהיו ראוי לסיכוך:
ד סָעִיף ו (ס"ק ו) לסיכוך. אפי' עביד ליה שפה. אפשר משום שכתב הרא"ש דלא תליא כלל בדעת האומן ולא בדעת הקונ' כ"א תלי' במנהג העיר וכמ"ש רמ"א. והיינו דבטל' דעתו אצל כ"א. אולם ברא"ש כ' הטעם משום מראית העין ואין תשו' רדב"ז ת"י:
ה סָעִיף ז (ס"ק ח) סולם כו' שנקובה. ואין הנקב מעבר לעבר: שמיה בית קיבול. כמו בסעיף ג' החצים שיש להם בית קיבול אע"ג שעשוים לקבל לתוכן הזכרים וכדאי' שם בגמרא. אפ"ה מיקרי בית קיבול: מעבר לעבר. וליכא בית קיבול. של עגלות דנעשים לקבל': וע' סי' י"ח כצ"ל דקתני נסרים שאין רחבן ד"ט אפי' משופים ודומים לכלים אפ"ה מסככים בהן ול"ג אטו כלים וה"ה הכא דל"ג אטו סולמות שהן כלים:
ו סָעִיף ז (ס"ק ט) ע"ג כו' על כותל אבנים. ואבנים אסורים לסכך בהן דאינן צומח מ"ה כדלעיל סעיף א' בהג"ה. וגם הוי בית דירה: ובהכי מתיישבת. ר"ל לטעם הר"ן דאיסור מעמיד אינו אלא משום גזיר' מתיישב האי דסי' תרל"א משא"כ לדעת הב"ח כמ"ש אח"ז: נתנן על השפודים. ר"ל דאי' התם דאם סיכך בשפודין שפסולים לסכך והניח ריוח ביניהם דהיינו בין שפוד לשפוד כמלא שפוד והניח באותו אויר סכך כשר. אפ"ה פסול' אלא א"כ שיעדיף סכך כשר על השפודים. או אם השפודין מונחים שתי יניח הסכך. כשר ערב או להיפך א"כ כשהשפודין מונחים שתי ומניח הסכך ערב. או איפכא הרי דשפודין מעמידי' הסכך לבל יפול. וכיון דאיסור מעמיד משום גזר' א"ש דהתם ליכא למיגזר כיון דלא התירו כו': וכמ"ש שם סעיף ט' בית המקור בנסרי' די אם מסיר המסמורי' לשם סכה ואפילו הנסרים רחבי' ארבע לדעה קמייתא שם כשרה וליכא כה"ג משום גזרת תקרה. כיון דהי' צריך להסיר המסמורו' יוודע לו שאין לישב תחת תקרה. וה"ה הכא וכן לדעת י"א שם והוא הרמב"ם צ"ל כן ע"ש: שמדינא אסור. דהכל הולך אחר המעמיד והוי כאלו כל הסכך דבר המקבל טומא': קשיא הך דשפודין ניהו דשם ליכא למיגזר הא לב"ח מדינא אסור: דהא בס"ס תר"ל כו'. דמשם נובע דין מעמיד. דקתני במתני' דף כא ע"ב הסומך סכתו בכרעי המט' דהיינו שהמט' היא קרקע הסכה וכן דופנותי' כשרה רי"א אם אינה יכול' לעמוד בפ"ע פסול' ופליגי אמוראי בטעמ' דר"י. חד אמר מפני שאין לה קבע ופי' התוס' שאין מקרקע המט' לסכך עשרה טפחים וח"א מפני שמעמידים בדבר המקבל טומא'. דהיינו המטה. ולטעם זה אפי יש מקרקע המטה עד הסכך עשרה טפחים פסול'. ונחלקו הפוסקים אי קי"ל כהאי תירוצ' מפני שמעמידים כו' והרב"י בס"ס תר"ל כתב טעם פסול סומך סכתו ע"ג כרעי המטה מפני שאינ' גבו' י' טפחים. ובגבו' יו"ד כתב שם דכשר'. משמע דלא ס"ל כמ"ד מפני שמעמיד' בדבר המקבל טומא': וגם בסעיף ח' כו' א"כ מוכח כו' דהא המסמורים ובלאות שמקבלים טומא' מעמידים הקנים שהסכך נסמך עליהם: שהיא עצמ' סכך פסול ועסי' תרל"ב. ר"ל אם הי' הטעם משום מעמיד אפי' הי' רחב כ"ש הי' פסול אבל לפ"ז דהטעם שהוא עצמו סכך פסול צריך שיעור. ומבואר שיעורו של סכך פסול בסי' תרל"ב ע"ש: וידוע שתשוב' לרמב"ן שהוא מרא דהאי דינא דיש להסתפק כו' שכ' הרב"י כו': שרי. וכמ"ש ס"ס תר"ל. ר"ל בהא דמכשיר אם יש מן המט' עד הסכך י' טפחים כנ"ל: וכמ"ש כאן. ר"ל. כיון דהוא מחלוקת הפוסקים לענין דבר המעמיד החמיר הרב"י לכתחל' ומיקל בדיעבד: ומ"ש סעיף ח' שמותר כו' משמע דאפי' לכתחל' שרי. היינו כמ"ש הרב"י בס"ס תר"ל בשם כו' כצ"ל והם דברי הר"ן שהביא מ"א סימן תרכ"ח ס"ק ה' ע"ש הבאתי דבריו. והר"ן כתב שנית כאן במשנ' דהסומך סכתו בכרעי המט' כיון דיש הפסק בין המחובר ובין הסכך קונדיסין שרי וע"ש וה"ה הכא בסעיף ח' דהקנים מפסיקים בין המסמורים ובלאות ובין הסכך:
ז סָעִיף ז (ס"ק י) להחזיקו כו' דעכ"פ סכך כו' ר"ל אפי' לתי' א' בס"ק שלפני זה דמותר להעמיד בדבר פסול:
ח סָעִיף ז (ס"ק יא) שמקבלים כו' הקשה הב"ח כו' ע"ג כותל מחובר. ר"ל של עץ דבכותל אבנים באמת כתב הב"ח לשיטתו דמדינ' מעמיד בדבר פסול פסולה וכמ"ש מ"א בשמו ס"ק ט' צריך להעמיד קנים תחת הסכך לא מצד מדת חסידות כמ"ש הר"ן הביאו מ"א ס"ק ט' אלא דמקש' הב"ח על כותל של עץ דהמנהג שלא להעמיד קנים כיון דאין בהם פסול דהא צומח מן האדמ'. מ"מ יש בו פסול אחר דהוי מחובר: ודע כו' דדמי לבית קיבול ומקבל טומאה מדרבנן: וא"כ אין להניח מרא ומגרפה אף דאין להם בית קיבול מ"מ הא ראוים להניח עליהם דבר מה (ומיוחדים לכך עס"ק כ"א) ומה"ט אפי' נשבר' כדלעיל סעיף ב' כיון דאתי מדבר המקבל טומא' וה"ה הכא אע"ג כשנשברו אין ראוים להניח עליהם דבר מה ומ"מ פעם אחת היו ראוים להניח עליהם והיו אז מקבלים טומא'. ולא ידעתי מה השיג עליו בספר נתיב חיים:
ט סָעִיף י (ס"ק יב) תורת כו' ועיין בעוקצי' פ"א משנה ג': יש להחמיר דאין אנו יודעים דילמא אותו דבר יש לו יד ארוך מצד הדין. לכן בכלן בעי' לבטל אפי' היד:
י סָעִיף יב (ס"ק יג) ליבש כו' ולנפול. אבל שאר יבשות שנשאר בהם ממש מותר לסכך בהן. דאל"כ הרי כל הירקות מתיבשות בחמה עכ"ל הב"ח. וכ"מ בגמ' דאמר אהאי דינא דכי פרכי יבשי ונפלי כ"ה בב"ח. והביא עוד יותר ראיות לזה:
יא סָעִיף יד (ס"ק יד) לכתחלה כו' כשר'. כ"כ הרמב"ם כו' וז"ל הרא"ש אבל יוצא י"ח כו' וכ"כ הרמב"ם זהו סיום לשון הרא"ש הרי דהרא"ש השוה דעתו לדעת הרמב"ם ולכאור' פליגי דלהרמב"ם אם סיכך בהן מותר לכתחל' לישב בה. ורא"ש משמע דוקא אם כבר ישב בה יצא י"ח (ונ"מ בליל ראשון) אבל לא ישב בה לכתחל'. וע"כ צ"ל או דלשון הרמב"ם לאו דוקא או לשון הרא"ש לאו דוקא:
יב סָעִיף יד (ס"ק טו) שנושרי' ודוקא כו' כשרה דהא יוכל לאכול בה שלא בשעת הרוח. ואינ' נפסלת במה שלא הית' ראוי' לאכול בה בשעת הרוח דכן מצינו גם בס"ס זה לדעת הר"ן. דבשעת אכיל' אסור להניח ע"ג סכך בגד שרוי במים. וקודם האכיל' שרי ע"ש ולא אמרי' כיון שהית' פסול' כשהי' הבגד מונח עלי' תשאר פסול'. ה"ה הכא. או י"ל מ"ש מ"א וכמ"ש ס"ס זה ב"ח. ר"ל שהב"ח כתב דין זה בס"ס זה:
יג סָעִיף טו (ס"ק טז) העשוי' כו' לצל. ר"ל אע"ג דלא בעי' לשם סכה. מ"מ בעי' לשם צל כמ"ש סי' תרל"ה:
יד סָעִיף יז (ס"ק יט) נענוע וגם התרה. ואע"ג דבתקר' הוא לקמן סי' תרל"א סעיף ט"ו כתב בית המקור' בנסרים די שיסיר המסמורים לשם עשיית סכה. דתו ליכא משום גזרת תקר'. כיון דמחזיר עלי' לבטל' ידע דאסור לישב תחת תקר' וא"כ ה"ה הכא כיון דהוצרך לנענע תו ליכא למגזר מה"ט וכמ"ש באמת הר"ן כבר חילק הב"ח ביניהם וז"ל דלמא התם שאני דבפקפק היינו הסרת המסמורים הוא ביטול תקר' ליכא למיגזר. מה שא"כ בחביל' דבנענוע ליכא ביטול היובש דכך מתיבשת במקום האחר כמו במקום הראשון אכתי הגזר' במקומ' עומדת. הלכך אין היתר כ"א בנענוע עם התר' תחל'. והנענוע להזיזו ממקומו עכ"ל הב"ח והתר' לחוד לא מהני דלא עשה בגוף הסכך מעשה כ"כ הב"ח. ובס' נתיב חיים חלק על הב"ח מהאי דתקר' כצ"ל ואשתמיט ליה דהב"ח גופי' מחלק ביניהם כנ"ל:
טו סָעִיף יח (ס"ק כא) משופים כו' כיון שלא ייחדן כו' ובתשובת פנים מאירות חלק ב' סי' קכ"א כתב דבסתם נסרים אין בהם טומאת מדרס. כיון דאין עוביין טפח והיושב עליהן כיושב ע"ג קרקע. ואייתי ראי' ממס' כלים פרק כ"ב משנה ג' ע"ש: ונ"ל דלא מייחדי כלל לתשמיש עמ"ש סעיף ז' ס"ק י"א דאם רחב קצת מקבל טומא' מדרבנן:
טז סָעִיף יח (ס"ק כב) ונהגו כו' ובשעת הדחק כו'. וכ"מ בגמ' דף י"ד ע"ב תניא סיככה בנסרים כו' ר"מ פוסל ור"י מכשיר אמר ר"י מעשה בשעת הסכנ' שהבאנו נסרים כו' וסככנו ע"ג מרפסת וישבנו תחתיהן. א"ל משם ראי' אין שעת הסכנ' ראיה הרי דבשעת הסכנ' מודה ר"מ דלא חיישינן לגזרת תקרה. וה"ה בשעת הדחק דשוה בזה לשעת הסכנ'. וכתב שם הרשב"א בחדושיו וז"ל ושמעי' מיניה שכל שפסולו מדבריהם משום גזרה מסככים בשעת הסכנ' דלא אפשר בכשרות ומברכי על ישיבת'. דאלו לא היו מברכים בה בשעת הסכנ' מאי ראי' מייתי ר"י הא ודאי מכיון דלא מברכים בה כלל פסולה מדרבנן. א"ו כדאמרן: ובפרק לולב וערבה מוכח בהדיא שכן הדין בכל פסולי ד' מינים שבלולב שהן מדבריהם נדחי' בזמן מצות לולב של תורה בשעת הסכנ' דלא אפשר אלא בהכי עד כאן לשון הרשב"א. ועיין בסי' תרמ"ה במ"א ס"ק ו': מכל מקום יש לחוש כו' שלא יהיו הגשמים יורדים כו' ומה"ט כתב הט"ז בס"ק כ"א דאין לסכך בקש ותבן. אבל במקום דליכא סכך אחר מתיר לסכך בקש ותבן. רק שיזהר שיהא קלוש שיוכלו גשמים לירד לתוכה ע"ש:
יז סָעִיף יט (ס"ק כד) לא כו' אפי' שלא בשעת אכיל' מפני הרואים שיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכילה. אא"כ הוא שרוי במים שאז ידוע שלא יניחו בשעת אכיל' שיהיו המים נוטפים על גבי מאכלו:
יח סָעִיף יט (ס"ק כה) שרוי כו' אסור ר"ן וב"י דאמרינן בגמ' עבדי' דר"א נשר' כתנתו במים ושטחו על גבי סכה. וא"ל ר"א שיסירנו משם. שהרואים יאמרו מסככים בדבר המקבל טומא'. ופריך הש"ס והא חזי דשרוי במים. ומשני דצוה להסירה כשתתיבש. וכתב הר"ן יש למידים מכאן דלצורך הבגד הוי כלנאות' דשרי דהא לא אסר ר"א כ"א מפני הרואים ולכן כשהית' לחה דליכא חשש רואים מותר וי"א דלצורך הבגד אסור והתם הניחו שלא בשעת אכיל' ובשעת אכיל' נטלו מהסכ'. אלא דר"א חשש לרואים שיאמרו שמניחו שם גם בשעת אכיל' והא דפריך והא חזו דשרוי במים ור"ל עי"ז ידעו שלא יניחו בשעת אכיל' שלא יטיף על המאכל וסיים ויש להחמיר. ר"ל דלצורך הבגד אסור כ"א שלא בשעת אכיל' כמו בסכך פסול: ונ"ל מוטב לפרוש כו' דהא עכ"פ לדעת י"א שהביא הרב"י כשר' דמה לי אם פורס שלא יפלו עלין תוך מאכלו. או להגן מפני החמה או להגין מפני הגשמים מיהו לא יברך דהא לדעה קמייתא שכתב הרב"י והיא עיקרת בכ"מ כידוע כה"ג פסול:
א סָעִיף א ס"א אע"פ שגידולו כו' כגון עורות כו' רש"י שם במתני' ובגמ' שם ד"ה כי חגיגה כו' ועתוס' שם ד"ה וגידולה כו' וביאר הרשב"א ז"ל דגידולי קרקע הן שני מינים א' כגון הצומח מן הארץ ואין בכלל זה בע"ח כמ"ש לענין ברכה ונדרים וע' בפ"ו דברכות מ' ב׳ ונדרים נ"ה ב׳ והשני דבר שהוא גדל ע"י הארץ ואינו ממנו והוא ב' מינים וכל שכתבה התורה פירות ובע"ח כגון במעשר כולל שניהם ויליף כל ג"ק אבל כל שלא כ׳ אלא א׳ לא אתי אידך מיניה והיינו דקידושין דקאמר אי כתב צאן כו' ואי כתב רחמנא גורן כו׳ וכן ההיא דב"מ וכן פריך כאן אי מה חגיגה בע"ח ר"ל בע"ח בלחוד ולמסקנא דיליף מגורן לא אתי בע"ח מיניה: שאינם מקבלין כו'. כמ"ש בפ"ד דשבת ולא אמרו עבודין כו': או מיני כו'. מתני' שם ט"ו א' בשפודין ועמ"א ס"ק א': וכן אין כו'. דוקא גידולי קרקע בעינן דומיא דפסולת גורן ויקב וז"ש שם תקרה שאין עליה מעזיבה ומש"ש י"ז א' ואי אשמועינן הני תרתי כו' ר"ל דה"א בלא מעזיבה דוקא. רשב"א וע"ש:
ב סָעִיף ד ס"ד סיככה כו׳. עלח"מ. וכ"ד הרי"ף שכתב לא דייק ולא נפיץ כשר אלא שדברי הרמב"ם סותרים זא"ז והר"ן פ׳ לקולא וכ"פ הרשב"א וכל ספוסקים כיון דמידי דרבנן הוא ע"ש ולא פסיל אנא דדייק ונפיץ:
ג סָעִיף ה ס"ה בחבלי כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם:
ד סָעִיף ו ס"ו במחצלת כו'. קנים וקש שם במתני' כגי' הרא"ש. שיפה וגמי בברייתא שם לד"ה: בין כו'. כר' ישמעאל בר יוסי שם דסתם מתני' כותיה דלא חילק הרא"ש וס"ל דברייתא בגדולה איירי דאל"כ מתני' דלא כמאן דלא כפירש"י שם: דהיינו כו' דהיינו כו'. מדקאמר שם לא נחלקו כו' על מחצלות של אושא כו': במקום כו'. שם י"ד וט"ו:
ה סָעִיף ז ס"ז יש להסתפק כו'. נסתפק אם הוא בית קיבול לפי שעשוי למלאות וכמש"ש י"ב ב' דמקבל טומאה ופסול ואע"ג דבת"כ פ' שמיני אמר דסולם טהור וכן בתוספתא דכלים שם השליבות על גבי ירכותיו משא"כ בירכותיו נקובין לקבל ראשי השליבות אלא שבפי"ז דכלים תנן תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה ופי' הרמב"ם דשל נפחים הוא בית קיבול העשוי למלאות וע"ש בפ"ב דכלים דין ג' ובראב"ד שם. ודברי הרמב"ם צ"ע שהרי בפ"א דסוכה פ' דחיצים נקבות פסולה ואע"פ שהוא עשוי למלאות מקבל טומאה כו' אבל הר"ש שם אמתני' דתחתית פי' כלי שנותנין תחת רגלי הצורפין והנפחים ע"ש וכן רש"י בסנהדרין ס"ח א' פי' דר"א וחכמים פליגי בבית קיבול העשוי למלאות ולרבנן טהור והתוס' שם ובסוכה שם הקשו עליו וע"ש. אבל מה שכתב בש"ע אם מותר להניח כו' לא כ"כ בתשובות רמב"ן שם ובתשובות רשב"א סי' קצ"ה אלא אם מותר לסכך בסולמות עצמן אבל בת"ה ס"צ שם כ' השאלה אם מותר להניח הסולם כדי לסכך ע"ג הסולם וכתב בתשובה דאף לסכך בסולמות עצמן מותר משום דפשיטי כלי עץ הוא והביא ראיה מת"כ כנ"ל וכמ"ש הרשב"א בפ"ק דסוכה והנכון כמ"ש ר"י שכל פשוטי כלי עץ שראויים למדרס וייחדן למדרס מקבלין כל טומאה שבעולם ואפי' להיות אב הטומאה כמ"ש בב"ק ובבכורות ונדה וסוכה ושבת ושאר מקומות אבל בלא"ה אם הן משמשין את אדם ומשמשי אדם מדאורייתא טהורים אבל מקבלין טומאה מדרבנן ואי לא טהורין אף מדרבנן והיינו הסולם דממעט בת"כ הואיל והוא משמש האדם ואינו משמש משמשי אדם וע"ש פ' ו' וגם אינם מיוחדים למדרס אלא לעלות ולירד בהם וכן לתירוץ האחר של תוס' דמה שהן רחבים קצת וראוי להניח דבר עליהן וגזרו טומאה מדרבנן דדמו לבית קיבול וכ"מ בגמרא דבבכורות וכמה מקומות כאותו סברא מ"מ בסולם לכ"ע טהור כנ"ל מת"כ והתוספתא דשם מדרבנן קאמר אע"ג דיליף מקרא אסמכתא בעלמא היא מדקאמר השולחן ושולחן טהור מדאורייתא כמ"ש בפי"א דמנחות וע' תוס' שם צ"ו ב' ד"ה ולדברי כו'. ובסוכה ה' א' ד"ה מסגרתו ובב"ב ס"ו א' ד"ה ושאני ובעירובין ל"א א' ד"ה בפשוטי כו' ועבי"ד סי' קצ"ח סל"א וסובר הב"י כיון דתה"ד לא מכשיר לסכך ע"ג הסולם אלא משום דסובר סולם טהור אבל לרשב"א שמסתפק א"כ מודה ת"ה דאסור. אבל לא דק דת"ה לא כתב אלא לרווחא דמילתא שאף בסולם עצמו יכול לסכך אבל אף לדעת האוסרין ע"ג ודאי מותר כמש"ש סי' צ"א ובש"ע לקמן בס' ח' וכתב אע"ג דקי"ל כר' יהודה בסוכה כ"א ב' כיון דאמוראי שם שקלי וטרי אליביה מ"מ הא כ' הרא"ש שם דטעמא דקבע עיקר כמו שמסיק בירושלמי שם ועתוס' שם ד"ה שאין כו' וכן פ' בש"ע לקמן ס"ס תר"ל סי"ג ואף שיש לתרץ דההיא דס"ח לא קשיא שאף שבת"ה כ' דוקא לפסק הרא"ש שפסק משום קבע לא ראה דברי הרשב"א שהוא פסק כמ"ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה והקשה שם מהא דאמרינן העושה סוכתו ע"ג האילן כשרה אע"ג דאילן פסול לסכך ועוד הקשה על פירש"י שפירש שם אבל סיכך ע"ג המטה כשרה שנעץ יתידות מבחוץ ולא סמך הסכך עליהן מאי למימרא וכ' אלא הנכון כמ"ש הרמב"ן דסומך סוכתו בכרעי המטה שכפה מטתו והכרעים למעלה וסיכך עליהן שנתן סכך ע"ג הכרעים ח"א מפני שאין לו קבע שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו שאינה עומדת לכך שתשמישה כפויה וח"א מפני כו' ואמר אביי ל"ש אלא כו' ר"ל שנתן המטה כדרכה ונעץ יתידות עליה וסמך הסכך על היתידות אע"ג שמטלטלת עם המטה כשירה לד"ה למ"ד שאין לה קבע הרי עומדת כדרכה ולמ"ד מפני כו' דוקא שסמך הסכך עצמו ע"ד המקבל טומאה אבל המעמידין כשירה דאל"כ הא כל דפנות הסוכה צריך להעמיד על הארץ וז"ש העושה סוכתו בראש האילן קרקעיתו של סוכה וכמ"ש רש"י שם וע"ש שתי' קושיות תוס' על רש"י שם וכ"כ הר"ן ולפי זה הא דס"ח ל"ק אבל הא דס"ס תר"ל קשה ומ"א תירץ דשם בדיעבד וכאן אוסר לכתחילה ודוחק ועמ"א ס"ק ט': ולכן אין כו'. דמיפשט פשיטא ליה דאסור וכדעת תוס' דבית קיבול הוא וכמ"ש בד"מ ובסי' קצ"ה כתב בהדיא דאסור כו' וכ"כ מהרי"ל דאסור להניח שום כלי כו' וז"ש כאן אפי' להניחו על כו' ומ"ש בד"מ שהרשב"א כ' להדיא דאסור היינו מדמסיק אבל הר"ש כ' בפי' המשנה תחתיה כו' כנ"ל וכן תמה שם על הרמב"ם כנ"ל: וה"ה בכל כו'. כמ"ש בספ"ק דסוכה דכל המטמא מדרס אין מסככין בהן אפי' ל"ל גדנפא. וכל זה לדברי רשב"א אבל צ"ע על מהרי"ל שבתשובה סי' פ"ז לא כתב כן וכ' דהלכה כרבנן ואף להפוסקים כר"י אותו טעם שא"ל קבע עיקר כמ"ש הרא"ש ע"ש:
ו סָעִיף י ס"י ואם קצרם לסיכוך כו'. כרב מנשיא דשקלא וטריא אליבי': עד שיעשה כו' כת"ק: כגון שידוש. כר' יוחנן:
ז סָעִיף יא סי"א מסככין בפינונ"ו כו' והוא כו'. עט"ז ס"ק י"ב ועבפ"ח דטהרות מתני' ו' וכן בהרבה מקומות:
ח סָעִיף יב סי"ב אע"פ שפסולים כו'. רש"י שם ד"ה ופוסלין: וכל מה כו'. מהנ"ל: אפי' מן הצד. גמ' שם י"ז א' במתני':
ט סָעִיף יד ס"יד לכתחילה. ממ"ש לא מסככין מ' לכתחילה:
י סָעִיף טו ס"טו וכל חבילה שאינה כו'. גמ' שם:
יא סָעִיף יז ס"יז אבל חבילה כו'. כמש"ש י"א א' וכ"ש לפי' הרשב"א שפי' דמחובר נפקי ג"כ מהאי קרא תעשה ולא כו' וכ"ש מחובר דלא נעשה בו מעשה כלל אף לשם דירה והיינו דפריך התם מאי איריא משים כו' וע' תוס' שם י"ב ב' ד"ה אין מסככין. ומהא כו'. אבל י"ל דמהא ליכא לאוכוחי מידי דהא גם שם י"א א' סתמא קתני או שקצצן כשירות ואמרו בגמ' וצריך לנענען:
יב סָעִיף יח סי"ח וכן אסרו כו'. ע' תוס' שם ב' ד"ה הפכן כו': ונהגו שלא כו'. דילמא אתי לסכך בענין שלא יהא מטר יורד וכמ"ש ר"ת שם והוא שעשאה לצל וע' ברא"ש שם. ובהג"א כתב משום כיון דהאידנא מסככין בתיהם בהם בהו נמי איכא גזירת תקרה:
יג סָעִיף יט ס"יט וי"א שסוכה כו'. עמ"ש בסי' תרכ"ו ס"א: או שהוא שרוי כו'. עמ"א ס"ק כ"ה וכמש"ל בסי' תרכ"ו ס"ב. אבל הטור סתם לפי שכתב זה לדעת ר"ת כמ"ש כדי להגין או כו' ולדעת ר"ת שכל שאינו מסייע בהכשר סוכה אינו פוסל והוכיח הרשב"א והר"ן כסברא ראשונה ממ"ש שם מ"ד ה"ה לנאותה כו' אורחא דמילתא ואי לפיר"ת לאו אורחא דמילתא שיהיו כל כך נושרין עד שתשוב חמחה מרובה מצילתה ועוד דקאמר שם דלא לימרו קמסככו כו' ואם איתא אמאי יהיו סבורין שיהיה הסוכה חמתה מרובה מצלתה בלא סדין וכן סתם לעיל בסי' תרכ"ו ס"א כסברא ראשונה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.