א מִצְוַת ד' מִינִים שֶׁיִּטֹּל כָּל אֶחָד לוּלָב אֶחָד וּב' עֲרָבוֹת וג' הֲדַסִים וּבִמְקוֹם הַדַּחַק דְּלֵיכָּא הֲדַס כָּשֵׁר, סַגֵּי לֵיהּ בְּחַד דְּלֹא קָטוּם (בֵּית יוֹסֵף סי' תרמ"ו בְּשֵׁם א"ח); וּמִצְוָה לְאַגְּדָם בְּקֶשֶׁר גָּמוּר, דְּהַיְנוּ ב' קְשָׁרִים זֶה עַל זֶה, מִשּׁוּם נוֹי; וְיָכוֹל לְאַגְּדָם בְּמִין אַחֵר, וְאִם נָשְׁרוּ מֵהֶעָלִין בְּתוֹךְ הָאֲגֻדָּה בְּעִנְיָן שֶׁמַּפְסִיק, אֵין לָחוּשׁ דְּמִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ; אֲבָל שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, חוֹצֵץ; עַל כֵּן יִזָּהֵר לִקַּח הַחוּט שֶׁרָגִיל לִהְיוֹת סְבִיב הַהֲדַס (מַהֲרִי"ל); וְאִם לֹא אֲגָּדוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁהֻתַּר אִגּוּדוֹ, אִי אֶפְשָׁר לְאָגְדוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּקֶשֶׁר גָּמוּר, אֶלָּא אוֹגְדוֹ בַּעֲנִיבָה. הַגָּה: יֵשׁ מִי שֶׁכָּתְבוּ לַעֲשׂוֹת הַקֶּשֶׁר בְּדֶרֶךְ אַחֵר, שֶׁכּוֹרְכִין סְבִיבוֹת ג' מִינִים אֵלּוּ וְתוֹחֲבִין רֹאשׁ הַכֶּרֶךְ תּוֹךְ הָעִגּוּל הַכָּרוּךְ (טוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ לִקְשֹׁר הַהֲדַס גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִן הָעֲרָבָה (מהרי"ו), וְיַשְׁפִּיל הַהֲדַס וְהָעֲרָבָה בְּתּוֹךְ אִגּוּד הַלּוּלָב, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל כָּל ג' מִינִים בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת בְּרָכָה (מַהֲרִי"ל). וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ לַעֲשׂוֹת בַּלּוּלָב ג' קְשָׁרִים, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל).
ב יִטֹּל הָאֲגֻדָּה בְּיָדוֹ הַיְמָנִית, רָאשֵׁיהֶם לְמַעְלָה וְעִקָּרֵיהֶם לְמַטָּה, וְהָאֶתְרוֹג בַּשְּׂמָאלִית.
ג אִטֵּר נוֹטֵל לוּלָב בִּימִין כָּל אָדָם, וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל כָּל אָדָם; דְּבָתַר יָמִין וּשְׂמֹאל דְּעַלְמָא אַזְלִינָן, וְלֹא בָּתַר יָמִין וּשְׂמֹאל דִּידֵיהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָזְלִינַן בָּתַר יָמִין דִּידֵיהּ, וְיֵשׁ לִטֹּל הַלּוּלָב בְּיָמִין דִּידֵיהּ וְהָאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל דִּידֵיהּ (הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ומהרי"ו), וְכֵן נָהֲגוּ, וְכֵן עִקָּר; וְאִם הִפֵּךְ, יָצָא (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים). וְשׁוֹלֵט בְּב' יָדָיו נוֹטֵל הַלּוּלָב בְּיָמִין, וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל, כְּכָל אָדָם (כָּל בּוֹ).
ד אָדָם שֶׁאֵין לוֹ יָד, נוֹטֵל לוּלָב בַּזְּרוֹעַ; וְכֵן הָאֶתְרוֹג.
ה יְבָרֵךְ עַל נְטִילַת לוּלָב, וְשֶׁהֶחֱיָנוּ, קֹדֶם שֶׁיִּטֹּל הָאֶתְרוֹג, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּתוֹ; אוֹ יַהֲפֹךְ הָאֶתְרוֹג עַד שֶׁיְּבָרֵךְ. הַגָּה: וִיבָרֵךְ מְעֻמָּד (מַהֲרִי"ל וְכָל בּוֹ). וְלֹא יְבָרֵךְ רַק פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנוֹטְלוֹ כַּמָּה פְּעָמִים (מהרי"ו).
ו לֹא יְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ בִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת לוּלָב, אֶלָּא בִּשְׁעַת נְטִילָתוֹ.
ז אִם עָשָׂה בֵּית יָד וְנָתַן בּוֹ הַלּוּלָב וּנְטָלוֹ, שַׁפִּיר דָּמִי, דִּלְקִיחָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שְׁמָהּ לְקִיחָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא דֶּרֶךְ כְּבוֹד; אֲבָל אִם אֵינוֹ דֶּרֶךְ כְּבוֹד, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן הַלּוּלָב בִּכְלִי, וּנְטָלוֹ, לֹא יָצָא; וְאִם כָּרַךְ עָלָיו סוּדָר, וּנְטָלוֹ אוֹ שֶׁכָּרַךְ עַל יָדוֹ, וּנְטָלוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא יָצָא. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר לְהָסִיר הַתְּפִלִּין (מַהֲרִי"ל) וְטַבָּעוֹת מִיָּדָם, אֲבָל מִדִּינָא אֵין לָחוּשׁ הוֹאִיל וְאֵין כָּל הַיָּד מְכֻסָּה בָּהֶן (אֲגֻדָּה פ' מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ).
ח יְנַעְנַע בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ. וְכֵן יְנַעְנַע בְּהוֹדוּ לַה', פַּעַם אַחַת וּמְנַעְנְעִים בְּכָל הוֹדוּ שֶׁיֹּאמְרוּ (טוּר וְהָרֹא"שׁ); וּבְהוֹדוּ לַה' שֶׁבַּסוֹף, שֶׁכּוֹפְלִים אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר וְהַצִּבּוּר, מְנַעְנְעִין שְׁנֵי פְּעָמִים; וְכֵן בְּאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא מְנַעְנֵעַ שְׁנֵי פְּעָמִים, לְפִי שֶׁכּוֹפְלִים אוֹתוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְנַעְנֵעַ גַּם כֵּן כְּשֶׁיֹּאמַר: יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כְּו', אֲבָל לֹא בְּיֹאמְרוּ נָא, וְכֵן נָהֲגוּ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פ' לוּלָב הַגָּזוּל וּמַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים).
ט הַנִּעְנוּעַ הוּא שֶׁמּוֹלִיךְ יָדוֹ מִכְּנֶגְדוֹ וְהָלְאָה וִינַעְנַע שָׁם ג' פְּעָמִים בְּהוֹלָכָה וְג' פְּעָמִים בְּהוֹבָאָה, טוֹרֵף הַלּוּלָב וּמְכַסְכֵּס הֶעָלִין בְּכָל נִעְנוּעַ (רַ"ן פ' לוּלָב הַגָּזוּל), וְאַחַר כָּךְ מַטֶּה יָדוֹ לְצַד אַחֵר וְעוֹשֶׂה כֵן; וְכֵן לְכָל צַד מֵאַרְבַּע צְדָדִין וּמַעְלָה וּמַטָּה; הַגָּה: וְהַהוֹלָכָה וְהַהֲבָאָה הִיא עַצְמָהּ הַנִּעְנוּעַ, כִּי מוֹלִיךְ וּמֵבִיא ג' פְּעָמִים לְכָל רוּחַ (טוּר בְּשֵׁם גָּאוֹן), וּמַטִּין רֹאשׁ הַלּוּלָב לְכָל צַד שֶׁמְּנַעְנֵעַ נֶגְדּוֹ, וּכְשֶׁמְּנַעְנֵעַ לְמַטָּה הוֹפְכוֹ לְמַטָּה וּמִקְרֵי דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן (בֵּית יוֹסֵף), הוֹאִיל וּמַחֲזִיק אוֹתָן בְּיָדוֹ דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ מְדַקְדְּקִין שֶׁלֹּא לְהַפֵּךְ הַלּוּלָב כְּשֶׁמְּנַעְנְעִין לְמַטָּה (מַהֲרִי"ל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָבִיו, וְכֵן שָׁמַע ממהר"ר שַׁכְנָא שֶׁרָאָה כֵּן ממהר"ר יַעֲקֹב פּוֹלַק, וְכ"כ בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י); וְהַמִּנְהָג כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה, וְכֵן נ"ל עִקָּר.
י יַקִּיף דֶּרֶךְ יָמִין בְּנִעְנוּעוֹ: מִזְרָח, דָּרוֹם, מַעֲרָב, צָפוֹן.
יא צָרִיךְ לְחַבֵּר הָאֶתְרוֹג לַלּוּלָב בִּשְׁעַת נִעְנוּעוֹ וּלְנַעְנֵעַ בִּשְׁנֵיהֶם יַחַד וְכָל הַנִּעְנוּעִים אֵינָן מְעַכְּבִין, וּבְאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁנִּעְנַע יָצָא בְּדִיעֲבַד.
יב ד' מִינִים הַלָּלוּ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה שֶׁאִם חָסֵר לוֹ אֶחָד מֵהֶם לֹא יְבָרֵךְ עַל הַשְּׁאָר, אֲבָל נוֹטְלָן לְזֵכֶר בְּעָלְמָא, בֵּין בְּיוֹם רִאשׁוֹן בֵּין בִּשְׁאָר יָמִים (הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ח ח"ג מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ מ"א); וְאִם הָיוּ אַרְבַּעְתָן מְצוּיִים אֶצְלוֹ וּנְטָלָם אֶחָד אֶחָד, יָצָא. הַגָּה: וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם לְפָנָיו (רַמְבַּ"ם פ"ו). וְיִטֹּל הַלּוּלָב תְּחִלָּה וִיבָרֵךְ עַל הַלּוּלָב וְדַעְתּוֹ גַּם עַל הָאֲחֵרִים (הָרֹא"שׁ וְרַ"ן תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' קנ"ו); וְאִם סָח בֵּינֵיהֶם, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי).
יג וְאִם חָסֵר לוֹ אֶחָד מֵהַמִּינִים, לֹא יִקַּח מִין אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ.
יד לֹא יוֹסִיף מִין אַחֵר עַל אַרְבַּעַת הַמִּינִים, מִשּׁוּם בַּל תּוֹסִיף (דְּבָרִים ד, ב).
טו לֹא יִטֹּל יוֹתֵר מִלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲבָל בַּעֲרָבָה וַהֲדַס מוֹסִיף בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה; וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹסֵל לְהַנִּיחַ הֲדַס שׁוֹטֶה בַּלּוּלָב, נוֹסָף עַל הַשְּׁלֹשָׁה בַּדִּין עָבוֹת, וְיֵשׁ מַתִּירִין; וְהַמְדַקְדְּקִים אֵינָם מוֹסִיפִים עַל שְׁתֵּי עֲרָבוֹת וּשְׁלֹשָׁה הֲדַסִים עָבוֹת.
א סָעִיף א (א) שיטול - ביו"ט ראשון יותר טוב לילך למקום שיש בו לולב מלילך למקום שמתפללין דלולב ביום א' היא דאורייתא ותפלה דרבנן ואפילו לולב ספק אם ישיג שם ולתפלה ודאי ילך ביום א' למקום שיש בו לולב וביו"ט ב' ילך למקום שודאי מתפללין [פמ"ג]:
ב סָעִיף א (ב) כל אחד - ולא שאחד יטול בשביל כולם דכתיב ולקחתם לשון רבים ולא לקחת להורות שהחיוב על הרבים ולא מיבעי ביו"ט ראשון ואפילו בשאר ימים בעינן לקיחה לכל אחד [ולא כמו שצוה אחד במעשה שלא היה בבהכ"נ אלא אתרוג אחד שיקח הש"ץ עבור כולם והם ישמעו הברכה ויענו אמן] [תשובת ח"ס חאו"ח סי' קפ"ב]:
ג סָעִיף א (ג) וב' ערבות - ואם נטל בד אחד של ערבה צריך לחזור וליטול ולברך:
ד סָעִיף א (ד) וג' הדסים - ואפילו שלשתן קטומים שנקטמו ראשן ופחות משלשה לא מהני אפילו לא היה קטומים:
ה סָעִיף א (ה) ובמקום הדחק - לכאורה היינו כשאין משיג אצל אחרים אבל אם משיג אצל אחרים יקח משל אחרים ובבכורי יעקב מצדד קצת להקל בזה ונ"ל דאין להקל בזה כ"א בשאר ימים ולא ביום ראשון:
ו סָעִיף א (ו) סגי ליה בחד דלא קטום - ועיין בשע"ת בשם תשובת דבר שמואל שמצדד דצריך ליטלו בלא ברכה אכן מפמ"ג ומישועת יעקב משמע דיוכל לברך. והנה המ"א הביא בשם הרמב"ן דדעתו דאפילו בחד וקטום יוצא וכתב המ"א דכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק והנה בזה בודאי יטלו בלא ברכה דבזה גם דעת ישועת יעקב שלא לברך:
ז סָעִיף א (ז) ומצוה לאגדם וכו' - דאף דקי"ל דאין מחוייב לאגדם עכ"פ מצוה יש בזה משום זה אלי ואנוהו:
ח סָעִיף א (ח) בקשר גמור - ולא בעניבה דאין זה קשר הנאסר בשבת ויו"ט ולא מקרי אגד ועיין בתשובת אגורה באהלך שמצדד דמה שנוהגין העולם שלא לעשות קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין הלולב בו ג"ז בכלל קשר ע"ש:
ט סָעִיף א (ט) במין אחר - ולית ביה משום בל תוסיף דכיון דאין חובה לאגדו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומשום חציצה נמי ליכא אף שהקשר מפסיק בין ידו להלולב דכל לנאותו אינו חוצץ ואפילו אם הקשר היה בדבר שאינו מינו:
י סָעִיף א (י) החוט שרגיל להיות סביב ההדס - פי' שרגילין לקנות בדי ההדס מהעכו"ם אגודה אגודה וקאמר שצריך להסיר החוט משם דזה החוט הוא שלא במינו ואינו לנאותו אבל אם כרך בדי ההדס בלולב שרי ולא הוי חציצה דזה מקרי לנאותו [לב"ש] ומחצית השקל כתב הטעם דלהכי שרי דכל ג' מינים כחד חשיבי:
יא סָעִיף א (יא) יש מי שכתבו וכו' - איו"ט קאי דהשו"ע הביא ההיתר של עניבה והרמ"א בשם הטור מביא ההיתר דכריכה. אך מה דסיים הרמ"א וכן נוהגין ופי' המ"א אף בחול צ"ע דאף דבמרדכי נזכר ההיתר דכריכה אף בחול אבל לא באופן זה אלא שמתחלה קושר פ"א ואח"כ כורך וכו' ומתוך כך הוא כאלו קושר ב' קשרים זה ע"ג זה אבל בלא קשירה לא עדיף מעניבה אח"כ מצאתי שגם הגר"א מתמה ע"ז וע"כ נראה לפי מה שמבואר לקמיה דהמנהג לעשות ג' קשרים הקשר התחתון מה שמאגד הג' מינים ביחד יעשה בקשירה מקודם:
יב סָעִיף א (יב) גבוה יותר - והטעם ע"פ הקבלה עיין בלבוש. ההדס צריך לקשרו בימין הלולב והערבה משמאלו [מ"מ] וכן נוהגין ואיטר יד דימין דידיה הוא שמאל דעלמא מצדד הפמ"ג דלא אזלינן בתר דידיה כ"א בתר דעלמא ועיין בבכורי יעקב:
יג סָעִיף א (יג) כל ג' מינים בידו - דאע"ג דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה כדלקמיה בס"ז מ"מ לכתחלה במקום דאפשר לא עבדינן:
יד סָעִיף א (יד) ג' קשרים - כנגד ג' אבות. ונראה דהקשרים של מטה דהיינו מה שקושר כל הג' מינים ביחד משום נוי הוא נחשב לאחד ויעשה למעלה עוד שנים אם אפשר לו [ט"ז] ובא"ר משמע ג' קשרים בלולב עצמו לבד הקשר הד' שאוגד הג' מינים יחד ואם לא נאגד אלא אגד אחת כשר. כתבו האחרונים דצריך לעשות בענין שיכול לכסכס היטב בהעלין וע"כ צריך להיות טפח למעלה פתוח ולא מקושר:
טו סָעִיף ב (טו) הימנית - משום דהני תלתא מצוה והאתרוג חדא. ואפילו בירך עליו כבר ואח"כ נוטלו פעם שני כגון בשעת אמירת הושענות צריך ליטלו בימין. ואם נטל שניהם בידו אחת כתב בא"ח דלא יצא ודעת הט"ז דיצא כיון שלא היה האתרוג עמהם באגודה אחת ועיין במטה יהודא שחולק עליו ודעתו כהא"ח ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה וצריך לחזור וליטלו בלא ברכה:
טז סָעִיף ב (טז) ראשיהם למעלה וכו' - דבעינן שיטלן דרך גדילתן באילן ואם היפך אפילו בדיעבד לא יצא ומטעם זה כתב מהרי"ל שאותן הלוקחים הדסים יבשים הבאים מאיטליא יתירום ויראו שמונחים כדרך גדילתן דלפעמים מונחים ראשו של זה בצד עיקרו של זה וכתב במטה משה דגם כשנוטלין ראשיהן מן הצד הוי שלא כדרך גדילתן:
יז סָעִיף ב (יז) ועיקריהם למטה - ואע"ג דאתרוג כשהוא תלוי עוקצו למעלה מ"מ מקרי דרך גדילתו עוקצו למטה אלא שהפירות מכבידין אותו:
יח סָעִיף ג (יח) דבתר ימין ושמאל דעלמא וכו' - דדוקא תפילין שהוא דאורייתא איטר אזיל בתר ימין דידיה אבל לולב דנטילתו בימין הוא דרבנן משום חשיבותא בעלמא דיש בה תלתא מצות איטר הוא ככל אדם וטעם הי"א דסבר דאזלינן בתר דידיה כמו בתפילין:
יט סָעִיף ג (יט) ואם היפך יצא - היינו בין איטר ובין מי שאינו איטר אם היפך ונטל לולב בשמאלו ואתרוג בימינו יצא ויש מחמירין בזה וע"כ טוב לחזור וליטלו בלא ברכה:
כ סָעִיף ג (כ) ושולט בב' ידיו - ר"ל שעושה כל המלאכות בשניהם שוה בשוה אבל אם נקל לו לעשות בשמאל אף שיכול לעשות אותם גם בימין זה לא מקרי שולט בשתי ידיו:
כא סָעִיף ד (כא) שאין לו יד - ר"ל שאין לו ידים כלל נוטל הלולב בזרועו של ימין וכן האתרוג בזרוע שמאל דמי כתיב ולקחתם ביד:
כב סָעִיף ד (כב) בזרועו - היינו בית השחי ואם יש קנה נוטל במרפיקו דזה נמי לקיחה מיקרי אבל אין לו זרוע כלל אין ליטול בפה דזה לאו לקיחה היא כלל [פמ"ג] ובבכורי יעקב חולק עליו ע"ש:
כג סָעִיף ד (כג) וכן האתרוג - ואם יש לו יד אחד יטול הלולב באותו יד אפילו היא שמאל נחשבת אצלו ימין והאתרוג בזרוע שכנגדו ואם א"א לו ליטול האתרוג בזרוע יטול שניהם בידו בזה אחר זה ויוצא בזה כדלקמן סי"ב:
כד סָעִיף ה (כד) קודם שיטול האתרוג - מטעם דאין לברך קודם שיטלנו להלולב דלא מסתבר לברך בעוד שהלולב מונח בכלי וכן אין לברך אחר שנטל כל הארבעה מינים דבעינן עובר לעשייתן הלכך מברך קודם שיטול האתרוג דזהו עובר לעשייתן שמעכבין זה את זה דהיינו שאם חסר לו איזה מן המינין לכו"ע לא יצא הלכך מקרי עובר לעשייתן:
כה סָעִיף ה (כה) או יהפוך האתרוג - העוקץ למעלה דאינו יוצא בזה דבעינן דרך גדילתן וכדלעיל בסעיף ב' ולאחר הברכה יהפוך העוקץ למטה כדרך גדילתן ויוצא בזה ועיין בב"י דיש עוד עצה שיהיה קודם לעשייתן דהיינו שיכוין שלא לצאת בהמצוה עד שיטול כולם בידו ועיין בביאור הגר"א שכתב דזה העצה היא היותר מובחרת שבכולן:
כו סָעִיף ה (כו) עד שיברך - ואם שכח לברך קודם לקיחה מברך אחר כך דהא גם הנענוע הוא מן המצוה:
כז סָעִיף ה (כז) ויברך מעומד - ונטילתו תהיה ג"כ מעומד ובדיעבד אם עשה הברכה וגם המצוה מיושב יצא:
כח סָעִיף ה (כח) כמה פעמים - להידור מצוה כמנהג אנשי ירושלים כדאיתא בגמרא (דף מ"א ע"ב):
כט סָעִיף ו (כט) אלא בשעת נטילתו - אע"ג דמן הדין היה ראוי לברך שהחיינו תיכף בשעת עשיית הלולב (דהיינו בשעה שאוגדו) מ"מ אנן נהגינן להניח הברכה לכתחלה עד שעת נטילה. ועיין בח"א שכתב דאם לא בירך שהחיינו ביום א' יוכל לברך אפילו ביום ז' כשנוטל הלולב:
ל סָעִיף ז (ל) בית יד - כגון שכל הלולב חוץ מידו ואוחז בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר לא הוי חציצה כיון שאין אוחז הלולב בידו [מ"א] ודעת הא"ר הוא דבית יד הוא לנאותו וע"כ אף שאוחז להלולב בידו ג"כ דרך בית יד שפיר דמי ולא הוי חציצה אם לא שנעשה באופן שאינו מהודר וכן הסכים בדרישה דתלוי באופן עשייתו ע"ש:
לא סָעִיף ז (לא) בכלי ונטלו וכו' - ואפילו הוא של כסף דלא הוי דרך כבוד כשאוחזו בכלי ולא שמה לקיחה והסכימו כמה אחרונים דבכלי יש להחמיר בכל ענין בין שאוחזו בדופני הכלי או מניח ידיו תחת שוליו או אוחז בבית יד של הכלי:
לב סָעִיף ז (לב) עליו סודר וכו' - מטעם חציצה ודעת הר"ן משום דלא הוי לקיחה תמה:
לג סָעִיף ז (לג) או שכרך סודר - וה"ה אם לבש בתי ידים על ידיו ומה שכתב המחבר דין זה בלשון י"א משום דעת הר"ן דס"ל דיצא דבטל לגבי היד אבל בכרך סודר על הלולב גם לדעת הר"ן לא יצא דלא הוי לקיחה תמה [מ"א] וע"כ אם נטלו יחזור ויטלנו בלא ברכה:
לד סָעִיף ז (לד) ונהגו וכו' - ובשם האר"י כתבו שיברך תחלה בסוכה על הלולב ואח"כ יעשה שאר הנענועים בביהכ"נ:
לה סָעִיף ז (לה) להסיר וכו' - היינו שיקפלם אחורי אצבעו וי"א שיחלוץ התפילין לגמרי קודם נטילת לולב [ממ"א]:
לו סָעִיף ז (לו) אבל מדינא אין לחוש וכו' - וכמה אחרונים כתבו דאף מדינא יש הקפדה ע"ז משום חציצה אף שאין כל היד מכוסה בהן וע"כ אם נטל בעוד שלא הסיר התפילין מן ידיו או הטבעות יחזור ויטלנו בלא ברכה:
לז סָעִיף ח (לז) בשעה שמברך - אפילו נוטל שלא בשעת ההלל מנענע לכל הרוחות ואע"פ שיחזור ויטלנו בשעת ההלל ויחלק הנענועים בהודו לד' כי טוב קצת וקצת בכל"ח וכן באנא ולא ינענע בשעה שאומר השם וא"כ בהודו יעשה בכל תיבה נענוע אחת ובאנא בכל תיבה שתי נענועים. ובכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה [מ"א בשם כתבים] ובא"ר הביא בשם מהרי"ל שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים רק הפך ידיו נגד הרוחות ונגד מערב הרים את הלולב על כתפו מאחוריו. וכן משמע לשון השו"ע שכתב ומטין ראש הלולב לכל צד שמנענע משמע דהוא עומד על עמדו [מאמר מרדכי]:
לח סָעִיף ח (לח) וכן ינענע בהודו לד' וכו' - דכתיב אז ירננו עצי היער [ר"ל בעצי היער] וכתיב בתריה הודו לד' וכו' וכתיב בתריה ואמרו הושיענו וע"כ מנענעים גם באנא ד' הושיעה נא:
לט סָעִיף ח (לט) פעם אחת - עיין בב"י שדעתו כהר"ן שאין מנענעים אלא בהודו הראשון שאומרים אבל לא בהודו שאומרין הקהל אחר שאמר הש"ץ יאמר נא ישראל או יאמרו נא וגו' אבל הרמ"א כתב ומנענעים בכל הודו שיאמרו וכדעת הרא"ש וכן הוא מנהגינו [ד"מ]:
מ סָעִיף ח (מ) ומנענעים בכל הודו - ר"ל הקהל אבל הש"ץ אינו מנענע אלא בהודו הראשון:
מא סָעִיף ח (מא) שהש"ץ וכו' - היינו שהש"ץ מנענע בהודו ויאמר נא אבל ביאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ד' לא מנענע (דכשאומר יאמר נא ישראל הוא כמו הזכרה לצבור שיאמרו הודו ע"כ מנענע עמהם משא"כ ביאמרו נא שאין מדבר על כלל ישראל) והקהל מנענעים בכל פעם שעונים הודו הרי ד"פ בהודו ובאנא הושיעה נא הש"ץ והקהל מנענעים ב"פ ובהודו שבסוף ג"כ הקהל והש"ץ מנענעים ב"פ ואם מתפלל ביחידי אינו מנענע אלא בהודו שבתחלת ההלל ובסוף ההלל ובאנא ד' הושיעה נא. אם לא הביאו לו הלולב ובאמצע הלל הביאו לו מותר לברך עליו בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור [ח"א]:
מב סָעִיף ט (מב) שמוליך ידו וכו' וינענע שם ג"פ בהולכה וכו' - ר"ל ההולכה עושה פעם אחת אבל הנענוע בעת ההולכה עושה ג' פעמים וכן בהובאה כשמביא הלולב אצלו עושה ג"כ הנענוע ג"פ ועיין לקמיה בהג"ה:
מג סָעִיף ט (מג) ומכסכס העלין - ר"ל כסכוס מעט והמנענעין בכח עד שכמעט שהלולב נשבר עי"ז הוא טעות [ח"א]:
מד סָעִיף ט (מד) וההולכה וההבאה וכו' - ההג"ה חולק על המחבר ודעתו דצריך להוליך ולהביא ג"פ כמו שכתב לקמיה והא דכתב היא עצמה הנענוע אין ר"ל שא"צ נענוע כלל דהא כתב לעיל בהג"ה מכסכס העלין בכל נענוע אלא ר"ל שלא יעשה הנענועים בעת שיגמור ההולכה וההבאה אלא יעשם בעת ההולכה וההובאה גופא ובכסכוס כמו שכתב מקודם:
מה סָעִיף ט (מה) הואיל ומחזיק אותם בידו וכו' - ר"ל הואיל שהנטילה שנטל אותם מתחלה בידו היה דרך גדילתו שוב אין מקפידין על נענועין שיהיה דרך גדילתו אכן המדקדקין מחמירין שלא להפוך וכו' משום חשש שהוא שלא כדרך גדילתו ולא דמי לכל שאר הנענועים שאינו אלא מטה לצדדין ולא מהפך ממש משא"כ בזה אם יהפך יהיה ראשו למטה וסופו בידו וע"כ לא יהפכנו אלא ישפיל הלולב למטה אחר העלאה ג"פ:
מו סָעִיף ט (מו) וכן נ"ל עיקר - והט"ז כתב דיותר טוב שלא יהפכנו דבזה יוצא ידי הכל ואי מהפכו יש לחוש שמא אותה דיעה עיקר שאין זה דרך גדילתו וכ"כ בדה"ח ובח"א שכן הוא נכון:
מז סָעִיף י (מז) יקיף דרך ימין בנענועו מזרח דרום וכו' - וכן העתיק בדה"ח ובח"א דכן הוא המנהג הפשוט במדינותינו. והטעם דהחכמים הזהירו אותנו תמיד שתמיד תקח את הדרך שהוא בימין שלך במקום שיש ימין ושמאל לפניך תבחר לך הימין שלך ואין חילוק בין איטר לאינו איטר [מ"א] ועתה אסדר בקצרה סדר הנענועים כפי מה שנהוג במדינותינו. סדר הנענועים לרוחות יחזיר פניו למזרח ושדרו של לולב לצד פניו ויעשה ג' הולכות למזרח ושלשה הבאות והיינו שמוליך ידו עם הלולב מכנגדו והלאה ג"פ ונכון שגם יכסכס בעלין בשעת הולכה והבאה ובשעת הבאה יקריבו הרבה אל גופו נגד החזה ואח"כ יטה ראש הלולב לדרום ויעשה ג"כ ג"פ הולכה והבאה הכל כמו במזרח אבל א"צ להפוך פניו להצד שמנענע רק יטה ראש הלולב לצד שמנענע וכן לצד מערב יטה ראש הלולב על כתפו ומוליך ומביא ג"פ ואח"כ לצד צפון מוליך ומביא ג"פ ואח"כ למעלה ואח"כ למטה הכל מוליך ומביא ג"פ כמו במזרח:
מח סָעִיף יא (מח) צריך לחבר האתרוג וכו' - דאף דאיננו עמהם באגודה עכ"פ צריך להיות מחובר עמו:
מט סָעִיף יא (מט) יצא בדיעבד - ואף דאם לא נענע כלל ג"כ יצא דהנענועים אינם מעכבים ומדאגבהיה לאתרוג נפק ביה מ"מ שם טוב לחזור וליטלו ולנענע משא"כ בזה:
נ סָעִיף יב (נ) מעכבין זה את זה - דבעינן לקיחה תמה וכולן מצוה אחת הן. לא יברך על השאר. אפילו אם יודע בבירור שלבסוף יבואו לידו כולן כיון שאין מצוים לפניו בשעת ברכה:
נא סָעִיף יב (נא) בין בשאר ימים - הנה רש"ל בתשו' כתב דהורה לש"ץ ליטול ולנענע קודם הלל ובשעת הלל [בלא ברכה] אבל אחרים לא יטלו כלל דחיישינן שיבואו ליטול ג"כ בשנה אחרת ולברך אבל בא"ר חולק ע"ז ודעתו דאחרים יוכלו ג"כ ליטלו ולנענע בו כמו הש"ץ ואדרבה אם לא יטלו כלל רק הש"ץ יוכל לצאת מכשול לשנה הבאה דיסמכו על הש"ץ ולא יקחו כלל וכן מסתימת המחבר והרב משמע ג"כ דכל יחיד ויחיד יכול ליטלו לזכר בעלמא:
נב סָעִיף יב (נב) ונטלם אחד אחד יצא - דאגד שאנו עושין בלולב הוא רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא וזה אשמועינן בס"א והכא אשמוענין יותר רבותא דאפילו אם הלקיחה לא היה בבת אחת רק בזה אחר זה ג"כ יצא:
נג סָעִיף יב (נג) כולם לפניו - כלומר סמוכים לו דהלא מברך ברכה אחת לכולם כדלקמיה ולא יצטרך להפסיק ביניהם:
נד סָעִיף יב (נד) ויטול הלולב תחלה ויברך וכו' - דכיון שמזכירין אותו בברכה צריך שיהא סמוך לברכה:
נה סָעִיף יב (נה) ודעתו גם על האחרים - ובזה פוטר את כולן אע"פ שנוטל כ"א לבד:
נו סָעִיף יב (נו) על כל אחד בפ"ע - דהיינו על הדס על נטילת עץ עבות ועל ערבה על נטילת ערבה וכן על אתרוג ומ"מ טוב שאח"כ ג"כ יחזור ויקחם כולם ביחד. אם בירך על הלולב ואחר הברכה ראה שלא היה בו הדס או ערבה או שהיו פסולים או מהופכים אם היה לו ההדס או הערבה בביתו באופן שא"צ להפסיק בינתיים כדי ליקח אותם יקח ארבעתן ביחד ויברך על אותו מין שהיה נחסר דהיינו על ערבה יברך על נטילת ערבה על הדס על נטילת עץ עבות ואם היה זה ביום ראשון צריך לברך עוד פעם שני שהחיינו בשביל הנחסר אבל על הלולב יצא כיון שהיה אצלו בביתו ארבעתם אבל אם לא היה לו בביתו ערבה אחרת או הדס אחר בשעה שבירך ואח"כ הביאו לו צריך לברך על ארבעתם יחד פעם שני על נטילת לולב כיון שלא היו מצויין אז אצלו בבית לא יצא גם על הלולב כמו שפסק המחבר וצריך לברך עליו פעם שניה ואם היה זה ביום א' צריך לברך גם שהחיינו פעם שנית:
נז סָעִיף יג (נז) לא יקח מין אחר - דאתי למיטעי ליקח ג"כ בשאר שנים משא"כ כשחסר מין אחד לא יבואו לטעות להסתפק בשנה הבאה בשלשה מינים דהכל יודעים שצריך ד' מינים:
נח סָעִיף יד (נח) לא יוסיף מין אחר וכו' - עיין בב"י דדעתו דאפילו אם אינו מכוין בהדיא לשם מצות לולב ג"כ אסור ועיין בבה"ל:
נט סָעִיף טו (נט) לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג א' - דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ וגו' משמע אחד ולא שנים וה"ה ללולב דכתיב כפות תמרים חסר וי"ו דהיינו אחד וי"א דעובר בזה גם על בל תוסיף אבל בערבה לא נתן בה תורה קצבה והאי דקי"ל דבעינן שתי ערבות משום דכתיב ערבי נחל היינו דבהכי סגי דמיעוט ערבי שתים אבל טפי ג"כ שפיר דמי וה"ה בהדס דכתיב ענף עץ עבות ג"כ יכול להוסיף כמה שירצה:
ס סָעִיף טו (ס) להניח הדס שוטה - טעמם דהוא מין אחר ואסור כנ"ל בסי"ד והיש מתירין ס"ל דלאו מין אחר הוא דהא גדלי בערוגה אחת ובענף אחת אלא שהתורה פסלתו ועיין לעיל בסימן תרמ"ז איזהו נקרא הדס שוטה. ומן הנכון לחשוב לכתחלה שאינו אוגדן לשם מצוה אלא לנוי בעלמא [ואף דדעה ראשונה ס"ל דאף לנוי אסור לכתחלה לאוגדן הרבה פוסקים אין סוברין כן]:
א סָעִיף א מבואר בסימן תקצ"ה דבי"ט ראשון יותר טוב לילך למקום שיש בו לולב מלילך למקום שמתפללין: בחד דלא קטום. והרמב"ן ס"ל דאפי' בחד וקטים סגי כמ"ש הרב"י והר"ן וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק ועסי' תרמ"ה סס"ו:
ב סָעִיף א סביב ההדס. ומיהו אפי' אגדו בלולב שלא במינו אינו חוצץ דכל לנאותו אינו חוצץ [כ"ה בגמ'] והוא הדין אם אגדו להדס בלולב [כ"מ בתוס']:
ג סָעִיף א וכן נוהגין. אפי' בחול [ד"מ]:
ד סָעִיף א גבוה יותר. הטעם ע"פ הקבל' [ד"מ מהרי"ו] עיין בלבוש ובכתבי האר"י כת' לאגוד ג' הדסים א' בימין הלולב וא' בשמאל וא' באמצע וב' ערבות א' בימין וא' בשמאל ושל"ה כת' בשם מט"מ ערבה בשמאל והדס בימין ולולב באמצע:
ה סָעִיף א ג' קשרים. נגד ג' אבות [מרדכי]:
ו סָעִיף ב בידו הימנית. משום דהני תלתא מצוה ואתרוג חדא מצו' [גמרא] ויש מקשים ל"ל האי טעמא תיפוק ליה דכל דבר שמברך עליו צריך ליטלו בימינו כמ"ש סי' ר"ו ס"ד ובברכות פ"ח גבי שמן והדס וי"ל דה"ק לולב בימין ואתרוג בשמאל כלו' מפני מה אין לוקחין שניהם בימין ועז"ק הני תלתא וכו' כלומר דהפסוק הפריד הני ג' מצות לחוד שהרי כ' וענף עץ עבות וערבי נחל וגבי כפות תמרים לא כ' וי"ו [עמ"ש ס"ד] א"נ אתא לאשמעינן דאפי' בירך עליו כבר ואח"כ נוטלו פעם ב' צריך ליטלו בימין כגון בשע' אמירת הושענו' ועיין מהרי"ל עוד מזה:
ז סָעִיף ב ועקריהם. ואף על גב דאתרוג תלוי באילן ועוקצו למעלה מ"מ מקרי דרך גדילתו עוקצו למטה [מ"כ בשם רי"ץ גיאות]:
ח סָעִיף ג ויש ליטול. יטול תחלה האתרוג וכשמסלק יסלק הלולב תחלה דומיא דתפילין [מט"מ] ולכן לא יתננו לחבירו בידו אלא יניחנו ויתן לחבירו האתרוג של"ה: כתב האבודרהם בשם ר' סעדי' שפני הלולב יהיה אליו והשדרה כלפי חוץ ויש שאוחזים אותו להיפך וכדי הגאון לסמוך עליו עכ"ל וכ"פ בש"ג בשם כמה גדולים ושל"ה הכריע להפוך השדרה אליו ע"ש:
ט סָעִיף ג ואם היפך יצא. משמע אפי' מי שאין אטר אם היפך יצא ובגמ' דף מ"ב אמרי' כשהפכו, ומ"כ בשם ר"ח פי' כשנטל הלולב בשמאל ואתרוג בימין עכ"ל משמע דס"ל דלא יצא לכן טוב לחזור וליטלו בלא ברכ':
י סָעִיף ד לולב בזרועו וכו'. כמו גבי אין לו בוהן בסנהדרין דף מ"ה נותן על מקומו ויוצא ויותר טוב ממה שיקח הלולב ואח"כ האתרוג או אם אין לו אלא שמאל או אטר עכ"ל הרוקח וצ"ע כיון שאין לו יד כלל מאי קאמר ויותר טוב ממה שיקח וכו' דהא מ"מ יצטרך ליטול בזרועו ובב"י בשם הרוקח הגיה גדם שאין לו אלא יד וכו' והרב"י ס"ל שתיבת אלא ט"ס הוא אבל ברוקח ד"ה הגי' גדם שאין לו אלא יד א' כו' וה"פ שיקח הלולב בידו והאתרוג בזרועו ויותר טוב וכו' או אם אין לו אלא יד שמאל ר"ל דיקח ג"כ הלול' ביד שמאלו דזה עכשיו ימין דידיה והאתרוג בזרועו או אטר יקח ג"כ האתרוג בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם וכ' ב"י בשם א"ח דאם נטל שניהם בידו א' לא יצא מדלא כתוב וכפות ע"ש ומ"מ צ"ע דמאי מייתי הרוקח ראיה מר"א דהא קי"ל כת"ק דאם אין לו בהן יד אין לו טהרה עולמית וכ"פ הרמב"ם פ"ה ממחוסרי כפר' ואפשר דס"ל להרוקח כסוגיא דספ"ו דנזיר דמוחלפת השיטה וע"ש בתו' בד"ה דתני וגם ס"ל כר"ת דאם נוטלן זא"ז לא יצא וכ"מ ממ"ש אח"כ ע"ש אבל להרמב"ם מוטב שיטלם בידו זא"ז דיוצא בזה כמ"ש סי"ב ואפשר דהכא מודה דדי שיטלנו בזרוע דמי כתיב ולקחתם ביד וכה"ג אמרי גבי חליצה פ"ב דביבמות:
יא סָעִיף ה קודם שיטול האתרוג. ולאחר שנטל הלולב ולא קודם לכן עסי' כ"ה ס"ח ואם שכח לברך קודם לקיחה מברך עדיין עמ"ש סי' קס"ז ס"ח:
יב סָעִיף ה עד שיברך. ואם לא נתכוין לצאת עד שיברך מותר (ש"ג) ומ"מ אין לעשות כן לכתחילה דהא י"א דמצות א"צ כונה כמ"ש סי' ס' ס"ד ומיהו נ"ל שיקח מחבירו הלולב בשמאל תחלה ואח"כ יטול האתרוג גם כן בשמאלו ואח"כ יקח הלולב בימין ונמצא יוצא ידי שניהם וע' בשל"ה בשם אבן שועב:
יג סָעִיף ה מעומד. ונטילתו תהיה ג"כ מעומד [ש"ל]:
יד סָעִיף ז בית יד. כגון שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר לא הוי חציצה כיון שאין אוחז הלולב בידו:
טו סָעִיף ז הלולב בכלי. אם אוחזו בדופני הכלי הוי חציצה ואם מניח ידו תחת שוליו או אוחז בבית יד של כלי הוי לקיחה ע"י ד"א דרך בזיון ופסול [ב"י בפי' התוס'] וצ"ל דמ"ש אם אוחז בדופני הכלי הוי חציצה היינו שתוחב הלולב בקנה חלול ואוחזו וע' בב"ח שפי' בע"א ול"נ כפי' הב"י מדנקט שאחזו בדופני הכלי ולא נקט שאוחז בדופני הכלי:
טז סָעִיף ז י"א דלא יצא. כ' בלשון י"א משום דהר"ן ס"ל דיצא דבטל לגבי ידו אבל אם כרך סודר על הלולב אף הר"ן ס"ל דלא יצא משום חציצה:
יז סָעִיף ז להסיר התפילין. משם מהר"ן לחלוץ תפילין קודם נטילת לולב: יברך תחל' בסוכה על הלולב ואח"כ יעשה שאר הנענועים בבה"כ [של"ה בשם האר"י]:
יח סָעִיף ז ואין כל היד כו'. הקשה הב"ח דהא בגמ' בעי למימר דאגד הלולב הוי חציצה אף על פי שאין כל היד מכוסה ול"נ דס"ל להאגודה דכל שאין כל היד מכוסה בטל לגבי היד כמש"ל משא"כ באגד של לולב:
יט סָעִיף ח בשעה שמברך. אפילו נוטל שלא בשעת הלל מנענע לכל הרוחות ואף על פי שיחזור ויטלנו בשעת הלל (ר"ל חביב סי' פ') בתוספות ורא"ש וכ"מ ממ"ש סי' תרנ"ז: יחלק הנענועים בהודו לה' כי טוב קצת וקצת בכי לעולם חסדו וכן באנא (מ"צ) ולא ינענע שאומ' השם (כל בו הג"מ ד"מ) וא"כ בהודו יעשה בכל תיבה נענוע אחד ובאנא בכל תיב' ב' נענועים ובכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה [כתבים]:
כ סָעִיף ט וההולכ' וההובא' וכו'. צ"ע דלעיל פסק כדעת הר"ן טורף הלולב וכו' וכבר כת' הרב"י שהם דיעות חלוקות ובד"מ משמע דס"ל דה"פ שא"צ לנענע שם במקום שהוליכו ג' נענועים אלא מוליך ומביא ג"פ ועם ההולכ' והובא' טורף הלולב וכו' כ"כ שם בשם רא"פ ובתשו' רש"ל כ' והמחמיר יעשה ג' הולכות וג' הובאות וגם ינענע שלשה כחות בהולכ' ובהובא' ראשונ' והמוסיף נקרא הדיוט ע"כ נראה מדעתו במקום שמוליך שם ינענע ג' כחות ודעת הב"ח שדי כשטורף העלין בשעת הולכה וכן נוהגין:
כא סָעִיף י דרך ימין. ע' בלבוש והסי' ימין ה' רוממה ובכתבים איתא מזרח דרום צפון מעלה ומטה מערב ולעולם יעמוד בפניו למזרח [מ"צ] נ"ל דאיטר יקיף ג"כ כסדר הזה דאזלי' בתר ימין דעלמא וראיה ממשנה ב' פ"ב דמדות דאמרי' כל הנכנסין בהר הבית נכנסין דרך ימין וכו' חוץ ממי שאירעו דבר שהיה מקיף לשמאל וא"ל מה לך מקיף לשמאל מפני שאני אבל השוכן בבית זה הוא ינחמך וקשה מאי שאלה היא זו דלמא איטר הוא וע"ק דגם במקיף דרך ימין ה"ל לשואלו דלמא אבל הוא וזהו שמאל דידי' אלא ע"כ לא אזלינן בתר ימין דידי':
כב סָעִיף יא שנענע יצא. צ"ע דהא אפי' לא נענע כלל יצא כדאמרינן בגמ' מדאגבהי' נפק ביה וי"ל דאם לא נענע טוב לחזור וליטלו ולנענע:
כג סָעִיף יב בין ביום אחד. וכ"פ הב"ח ורש"ל בתשו' סי"ח כ' שהורה לש"ץ ליטול ולנענע קודם הלל ובשעת הלל אבל אחרים לא יטלו דחיישי' שיבוא ליטול ג"כ בשנה אחרת ולברך עכ"ל:
כד סָעִיף יב כלם לפניו. כלו' סמוכים לו שלא יצטרך להפסיק ביניהם:
כה סָעִיף יב ואם סח. ז"ל הג"מ וע"ז כ' רבי' שמחה שאם שח בין מין למין חוזר ומברך עכ"ל מזה הלשון מוכח דר"ש לשיטתי' אזיל שפסק ג"כ שופר שאם סח חוזר ומברך כמ"ש הג"מ שם בשמו אבל לדידן קי"ל בסי' תקצ"ב דאינו מברך משום דחדא מצוה היא א"כ ה"נ אינו חוזר ומברך דהא חדא מצוה היא כדאיתא במנחות ואפשר כיון דהראב"ד ס"ל דאפי' לא סח מברך על כל אחד בפ"ע לכן פסק רמ"א לברך עכ"פ אם סח בנתיים: כתוב בא"ח מעשה בהר"מ שנטל לולב ובירך ואח"כ ראה שלא היה בו ערב' וחזר ונטלו עם הערבה ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה נהי שא"צ ליטול אלא הערב' בלבד מ"מ מצוה מן המובחר ליטול הד' מינים בבת א' וכ"כ הראב"ד עכ"ל ב"י וצ"ע דבסי' תרע"ב כ' בשם א"ח אם לא הדליק בליל ד' אלא ג' נרות יחזור וידליק א' ולא יברך כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשהו עכ"ל וכ"מ סי' ר"ו ס"ה וקע"ז ס"ד דאע"פ שלא היה לפניו בשעת ברכ' כיון שדעתו עליו ועסי' ר"ט ס"ב בהג"ה ולכן נ"ל דהא"ח וראב"ד לשיטתם אזלי דס"ל דצריך לברך על כל א' בפ"ע אבל לדידן א"צ לברך אא"כ סח בנתים ולכן השמיטו דין זה בש"ע וכ"כ הרד"א בשם הרמב"ם שאם בשעה שהדליק נר הראשון היה כוונתו להדליק אחרות א"צ לברך ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמן לו נרות מברך בכל פעם:
כו סָעִיף יג לא יקח מין אחר. דאתי למטעי ליקח ג"כ בשאר שנים משא"כ כשחזר מין א' ליכא למטעי שהכל יודעים שצריך ד' מינים [הרא"ש]:
כז סָעִיף יד משום בל תוסיף. בטור כתוב דוקא אם נטלו לשם מצוה והקשה הרב"י דהא איתא בר"ה דף כ"ח דלעבור בזמנו לא בעי כונה עכ"ל ולכן סתם פה בש"ע לומר דאפי' לא נטלו לשם מצוה עובר ולא ראה מ"ש רי"ו נ"ג ח"ג דהנ"מ אליבא דמ"ד מצות א"צ כוונ' אבל לדידן דצריכים כוונה כמ"ש סי' ס' סעיף ד' אינו עובר עד שיכוין וכ"ה ר"פ י' דערובין בגמ' ודעת המ"מ והר"ן דאין עובר משום בל תוסיף דהאי לחודיא קאי והאי לחודיא קאי אלא דלכתחלה לא יעשה כן דנראה כמוסיף ואפשר שזהו דעת הטור והב"י ומ"ש הטור אם נטלו לשם מצות לולב כוונתו לתרץ מ"ש מאגד דשרי שלא במינו וע"ז כתב דהתם אינו עושה למצוה אלא לנוי בעלמא והתו' כתבו דשאני אגד דאינו נוטלו דרך גדילתו:
כח סָעִיף טו מלולב אחד. י"א דאם נוטל ב' לולבים או אתרוגים עובר משום ב"ת עב"י כתב ד"מ אמרי' בירושלמי ספ"ג הניחו על הארץ אסור לטלטלו משמע דס"ל דלאחר גמר מצות לולב אם הניחו על הארץ אסור שוב לטלטלו וצ"ע דהא קי"ל אין מוקצ' לחצי שבת והאי הוי ראוי בין השמשות ועיין סי' של"א ס"ו מ"ש:
א סָעִיף א לעשות בלולב ג' קשרים. אין לזה מקור מן הגמ' דאף לר"י דס"ל לולב צריך אגד היינו הג' מינים ביחד ורבנן ס"ל דא"צ לאגדם ביחד אלא מכח נוי שנא' זה אלי ואנוהו. אבל הקשרים שבלולב עצמו אין בזה שום מצו' אלא דהמרדכי כת' בשם ראבי"ם שמעתי כפת חסר וי"ו משום דו' ימים קשור ודומה לכף אחד וביום הז' מתירין אותו עכ"ל ותמוה לי דהא צריך לכסכס העלין וקשר זה מעכב הכסכוס ע"כ צריך לעשות בענין שיוכל לכסכס היטב ועכ"פ נרא' דהקשר של מטה דהיינו מה שקשר כל הג' מינים ביחד משום נוי הוא נחשב לא' ויעשה למעלה עוד שנים אם אפשר לו:
ב סָעִיף ב ראשיהם למעל'. דבעי' דרך גדילתן וילפינן מעצי שיטים עומדים ואפי' דיעבד לא יצא אם הפכו דאמר חזקי' ארשב"י כל המצות אין אדם יוצא אלא דרך גדילתן והטעם דלולב בימין אמר רבא הני תלתא מצות והאי חדא מצו' ועיין בסמוך אח"ז:
ג סָעִיף ג אטר נוטל כו'. כ"כ ע"פ הטור שכתב ואף אם הוא אטר יד ימינו נוטל האתרוג בשמאל כל אדם שהוא ימינו וכ' ב"י ששאר פוסקים כתבו דבתר ימין ושמאל דידי' אזלינן ואני תמה דהא הטור עצמו כת' ברמזי' כן דלא כמ"ש בטור ולפחות ה"ל להביא דעת הרא"ש כדרכו ותו ק"ל דאם יטול הלולב בשמאל דידי' האיך יוכל לכסכס הלולב בשמאל דידי' דהיינו ימין כל העולם ונרא' פשוט דיש ט"ס בטור וצ"ל יטול האגוד' בשמאל כל אדם וגי' דואף אם הוא אטר היא נכונ' דקמ"ל דגם בזה הולכין אחר ימין דידי' אח"כ מצאתי שגם רש"ל הגיה בדברי הטור והכונ' אחת עם מה שהגהתי ע"כ ודאי אין לנו אלא כי"א שמביא רמ"א הוא דעת הרא"ש וש"פ ותמהתי על מ"ש בלבוש שאין נוהגין כי"א וכבר העיד רמ"א על המנהג להיפך ע"כ אין להשגיח על מי שטועה ונהג להיפך:
ד סָעִיף ג ואם היפך יצא. פי' שאם היפך האטר ונטל האתרוג בשמאל כל אדם יצא ולפי הנלע"ד לא הי' צריך לכתוב דבר זה דאפי' כל אדם שהיפך ונתן האתרוג בימינו והאגודה של לולב בשמאלו יצא בדיעבד דהא עיקר הטעם משום דהלולב יש בו ג' מצות וזהו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי יצא אם היפך דהא מ"מ קיים המצוה ואין כתוב בתורה ליקח הלולב בימין דוק' וזה מוכח בגמ' דפרכי' בס"פ והא מדאגביה נפיק ביה ומשני אביי כשהפכו כו' ולא אמר דמיירי שנטלו בשמאלו וכן הפוסקים שכתבו קודם הברכה יהפכנו כדאי' אח"ז ולא נקטו דיקחנו ללולב בשמאלו אלא פשיטא דאם היפך יצא בדיעבד וא"כ לא היה לרמ"א לכתוב כאן ואם היפך יצא דמשמע דוקא באיטר כיון שיש סברות לכאן ולכאן אבל באדם אחר לא יצא אם עשה שלא כהלכתו בזה לכתחלה ואינו כן אלא כמ"ש כנ"ל פשוט:
ה סָעִיף ה קודם שיטול האתרוג. כ"כ התו' והרא"ש מטעם דאין לברך קודם שיטלנו דלא מסתב' לברך בעוד שהוא מונח בכלי כדאי' בתפילין ואין לברך אחר שנטל כל ד' מיני' דבעי' עובר לעשייתן הלכך קודם שיטול האתרוג דהיינו עובר לעשייתן שמעכבין זא"ז א"נ יהפוך האתרוג כו' אי נמי יכוין שלא לצאת עד שיברך אע"ג דאמרינן בר"ה מצות א"צ כונה ה"מ בסתם אבל במכוין ההפוך לא נפיק בע"כ והא דכתבו דקודם נטילת האתרוג הוי עובר לעשייתן כיון דד' מינים מעכבין זא"ז פי' כיון דלא יצא אם רוצה ליטול א' מהם או אפי' ג' לבד כי כלם מצוה אחת הם אבל אם רוצה ליטול כולם בזה אח"ז ש"ד כמ"ש בסי"ב וכאן לא באו אלא לו' דהוי עובר לעשייתן כיון דעיקר המצוה עדיין לפניו ויש מי שטרח בחנם בזה והא דלא זכר בש"ע רק שני דרכים ולא הדרך השלישי דהיינו שיכוין שלא לצאת נראה דלאו שפיר הוא הדרך הג' כמו שני דרכים הראשונים דבדרך הג' אין כאן שום ענין להזכירו שיכוין בלבו כן ודלמא לאו אדעתיה לכוין כן משא"כ בשני דרכים הראשונים יש בו הרגשה להזכיר דלא יצא עדיין כיון שאתה מצריכו להפוך או ליטול דוקא קודם נטילת האתרוג ולהפסיק בין הדבקים שהם מצוה א' ודבר שהו' שינוי מעשה אין אדם שוכחו כנלע"ד:
ו סָעִיף ז ואם כרך עליו סודר כו'. בתו' דף ל"ז בפלוגתא דרבה ורבא לענין לקיחה ע"י ד"א כתבו הא דבעינן לקיחה תמה הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כמו לעיל דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכורך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה ודחו פי' זה וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד בלולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעש' מן הסודר וחשיב ליה רבא לקיחה תמה ולולב שהוציא בכלי דס"פ לא בשאחזו בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי עכ"ל פי' דבריהם במה שמסיימו ולולב שהוציא כו' נראה פירושו דמ"ש קודם לזה דמיירי שעשה הסודר כמין בית יד פירושו שיש לו תועלת מחמת הסודר בהחזקת הלולב דהיינו שהלולב עצמו עם הדס וערבה קשה לו להחזיקו כמ"ש הטור בס"ס תרנ"א (שנהגו ליקח) ס"ח ערבות וע"כ כורך סודר סביב הלולב וקצה אותו הסודר הוא בידו ועי"ז הוא אוחז הלולב כמין צבת הן שקצת הלולב בתוך הסודר במקום שהוא מחזיק הן אם יוצא כולו מן המקום שהוא מחזיק דמ"מ ע"י האחיזה בסודר יש לו סיוע להחזיק הלולב מותר דה"ל בית יד וכן מבואר בדבריהם פ' מקום שנהגו בסופו וז"ל ותי' ר"י דהתם מיירי שאוחז הלולב עלידי הסודר כמין צבת ואוחז בסודר שהסודר מסייעו להחזיק וכה"ג לא הוי חציצה כו' ה"נ כאן כ"ה כוונת התו' ובזה אמרו שהוא לקיחה תמה לרבא וגם חציצה לא הוי וע"ז הוקשה להם דאמאי אמרי' בס"פ דאם הוציאה בכלי דלא הוה לקיחה תמה דמ"ש סודר דהכא מכלי דהתם בשלמא לתי' הראשון ניחא דכאן מיירי דוקא כשהיד כרוכה אבל לתי' המסקנ' ק' וע"ז כתבו דאי הוה מיירי התם שאוחז בדופני הכלי דהיינו שהלולב הוא בתוך חלל הכלי והוא אוחזו בדופני הכלי מלמעלה דשם יפה לו להחזיק הוה כמו אוחז בלולב כיון שיש תועלת לו מזה הוה בית יד ובזה ודאי הוה מותר כעין הכא בסודר אלא דשם מיירי שמניח ידו תחת שוליו ובזה אין לו תועלת מן הכלי וכן אם אוחז בית יד של הכלי אז אם תאמר שהכלי הוא בית יד ס"ל אוחז בית יד לבית יד וזה לא נראה כצבת בזה ודאי לא הוי לקיחה ומזה מיירי התם אבל אי הוה אוחז בדופני הכלי עצמו למעלה הוה כצבת נמצא שאין חילוק בין סודר לכלי דבכ"מ שהוא כמין בית יד שרי אפי' בכלי ובמקום שאין כמין בית יד אסור אפי' בסודר וע"כ הביא הטור וזהו החילוק שבגמ' והעתיקו הטור ולקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה הלכך אפי' עשה בית יד ונותן בו הלולב ונוטל ש"ד אפי' כל הלולב יוצא מתחת ידו ובלבד שיהא דרך כבוד אבל אם אינו דרך כבוד כגון שנותנו בכלי ונוטלו לא יצא עכ"ל פי' דבריו כיון דקי"ל בעלמא דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה הלכך אם נטלו ע"י ד"א בדרך שהוא בית יד ש"ד אע"פ שכל הלולב חוץ לידו וה"א דאין כאן לקיחה אפ"ה מותר והיינו דוקא דרך כבוד דהיינו שהוא תועלת להחזיק וס"ל בית יד אבל אם אינו בית יד אלא נתנו בכלי בעלמ' ולא לתועלת חזקת הלולב אין זה כבוד ואסור וע"כ לא חילק הטור בכלי עצמו כיון שכבר כ' דוקא דרך בית יד ולפ"ז אין היתר בעולם אלא אם נעשה כעין צבת אבל אם כרך ידו בסודר ונוטל הלולב ודאי אסור משום חציצה ובשביל זה נענש יששכר איש כפר ברקאי לא כמו שהיו התוס' צריכים לדחוק עצמם לפי' הראשון וכ"כ בהדיא בפ' הוציאו לו ובפ' מקום שנהגו ומחלקים שם בין אוחז בשפת הכלי לאוחז בשוליו וכוונת דבריהם גם כאן כן כ"ז נ"ל ברור בס"ד אלא שהב"י מפ' דברי התוס' בדרך אחר וז"ל לא באוחז בדופני הכלי מיירי דא"כ הוי ממעט ליה בגמ' משום חציצה אלא במניח ידו תחת שוליו או אוחז בבית יד של כלי מיירי דליכא חציצה אלא משום דלא הוה לקיחה תמה אפי' לרבא משום דדרך בזיון הוא והלכך כל בכלי בין שאוחז בדופני הכלי בין מניח ידו תחת שוליו לא יצא אוחז בדופני הכלי אף משום חציצה ומניח ידו תחת שוליו משום לקיחה תמה ומש"ה לא הביא רבינו חילוק בין אוחז בדופני הכלי למניח לידו תחת שוליו עכ"ל במחילה מכבודו של רבינו ב"י לא ירד לאמיתתן של דברי התוס' בזה דלפי' למה כתבו התוס' דשם לא מיירי מאוחז בדופני הכלי דבזה הוה פסול בלא איסור לקיחה תמה אלא משום חציצה דא"כ יהיה קשה על התלמוד מי הכניסו לדבר זה לאוקמא מילתא דרבא דמוקי לה כשהוציא בכליו דאז לא יצא וע"ז פריך שם דהא יצא משום דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה וע"ז ה"ל לתרץ דמיירי רבא בכל גווני כשהוציא בכליו דלא יצא הן מטעם דהוי חציצה הן מטעם דלא הוי לקיחה תמה והא רבא לא זכר לא טעם חציצה ולא טעם לקיחה שאינה תמה ומאי דוחקיה דתלמודא לאוקמי דטעם דרבא משום לקיחה שאינה תמה דוקא וא"כ מיירי דוקא בלא אחז בדופני כלי אמאי לא נימא דרבא מיירי באמת בכל גווני ובכל ענין בכלי לא יצא ותו אין מקום לפירושו דלמה יהיה חציצה טפי באוחז בדופני כלי מאוחז ביד הכלי או בשוליו אין זה אלא תימה ולפי מ"ש הכל ניחא ומ"ש כאן ואם כרך עליו סודר ונוטלו היינו שלא כדרך בית יד וע"ז דעת התוס' וטור דלא יצא והא דנקט הטור אפי' כל הלולב חוץ ליד היינו לרבותא דלקיחה דהוה לקיחה אפי' בזה אבל לענין חציצה יש טפי מעלה אם הוא חוץ לידו מאם הוא קצת בידו וע"כ כתבו תוס' שאין כאן חציצה שכל הלולב אינו בידו דמחמת זה אינו נראה אלא שיש חשש מחמת לקיחה בזה סיימו דאפ"ה מותר מטעם דהוה כמין בית יד:
ז סָעִיף ז ואין כל היד מכוסה. כ"כ ב"י בשם אגודה פ' מ"ש ואיני יודע מקור לזה דחציצה בלולב דוקא בכל היד אדרבה מדברי הר"ן שהביא ב"י משמע דהוה כטבילה ותפילין ותו דהא כתבו התוס' בפ' לולב דף ל"ו וז"ל ואע"ג דה"נ הוה חוצץ לאגד ומקצתם בלא חציצה והא קפיד רבה עכ"ל ואף לרבא החולק על רבה היינו משום דכל לנאותה לא הוי חציצה משמע דכל שאינה לנאותה הוה חציצה כמו לרבה וא"ל מדתנן רמ"א אוגדין את הלולב בחוט או במשיחה דהתם הוא לנאותו וכמ"ש הטור דאין לזה משום חציצה וא"ל לרב דס"ל אפי' לנאותו הוה חציצה י"ל לרבה היה האגוד' חוץ ממקום שאוחז בלולב כדאמר רבה להנהו מגדלי הושענא שיירי בית יד כו':
ח סָעִיף ח ומנענעים בכל הודו. דכתיב אז ירננו עצי היער וכתי' בתרי' הודו לה' וכו' וכתיב בתריה ואמרו הושיענו ע"כ מנענעים באנא הושיעה נא:
ט סָעִיף ח שהש"ץ מנענע ביאמר נא כו'. אע"ג דהוא אינו אומר הודו באותו פעם מ"מ מנענע אגב הציבור והחילוק בין יאמר נא ליאמרו נא נ"ל דכשיאמר יאמר נא ישראל הוא כמו הזכרה לצבור שיאמרו הודו ע"כ מנענע עמהם משא"כ ביאמרו נא שאין מדבר על הכלל ישראל:
י סָעִיף ט הנענוע הוא כו'. בירושלמי אמרי' תנא צריך לנענע ג' פעמים לכל דבר בזה יש דיעות מ"ש הר"ן הר"י גאות ס"ל דא"צ לכסכס העלין כלל רק מוליך ומביא מעלה ומוריד בזה הוה ג' פעמים דמעל' ומוריד חד דאי אפשר להעלות בלי הורד' ומוליך ומביא חשבי' לתרי והרי"ף והרמב"ם ס"ל דצריך לכסכס העלין חוץ ממוליך ומביא ועל כסכוס העלין קאמר שיהי' ג' פעמים ובכל צד הולכ' פ"א והובא' פעם א' בלי כסכוס עלין ובאות' הולכ' שעוש' יעשה ג' תנועות קטנות בכסכוס עלין וכן בהובא' נמצא שיש בכל צד א' הולכ' וא' הובא' ושש תנועות קטנות ובמעל' ומוריד שניהם ג"כ בדרך זה ודיעה שלישית שאותן תנועות קטנות שזכרנו יהי' בהם הולכ' והובא' דהיינו שבצד א' יעשה הולכ' והובא' גדול' פעם אחת ומעל' ומוריד פ"א בלי כסכוס עלין ואח"כ יעשה שם ג' תנועות קטנות בכסכוס עלין כל תנוע' הולכה והובאה קטנה וכן לכל צד וכן מעלה ומוריד זה תורף דברי הר"ן אע"פ שאין זה לשונו והרי"ף כ' ניענוע זה חוץ ממוליך ומביא והרא"ש כ' וז"ל לכל דבר פירוש לכל רוח שמוליך הלולב צריך לנענע ג"פ חוץ ממוליך ומביא כלומר אין מספיק לה ההולכ' והובא' עד שינענע ג"פ בכל הולכ' והובא' והיה ראוי לפר' שיתפוס ידו במקום א' וינענע ניענוע כל דהו ג"פ לולי בעי' דרבי זירא כו' משמע דלכל צד צריך להוליך ולהביא ג"פ ומבעיא לן כו' נמצא שצריך ג' הולכות וג' הובאות לכל צד וצד שהם ל"ו בין הכל עכ"ל ודבריו מחוסרים פירוש במשמעותן דתחל' אמר שהי' נרא' שיתפוס במקום אח' ויעשה ניענוע קטן ג"פ משמע שאח"כ סובר שלא די בתפיסה במקום א' אלא יהיה שם דרך הולכה והובא' ולפ"ז לא יעשה בכל צד רק הולכ' א' ושם אחר אותה הולכ' יעשה הולכ' והובא' בניענוע וכן בהובאה שיעשה בכל פעם יעשה אחר ההובא' ניענוע דרך הולכה והובא' ג' פעמים וכ"ה בפסקי הרא"ש ובטור כתוב וז"ל והניענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו להלא' וינענע שם ג' פעמים בהולכה וג' פעמים בהובא' ויש שם חסרון וצ"ל ומביא אליו ועושה כן כאשר העיד ב"י שכ"ה בנוסחת ספרדים והוא האמת להסכים עם מ"ש הוא בקיצור פסקי הרא"ש ומה שמסיים ס"ה ל"ו פעמים פי' שכל הולכה והובא' שמנענע נחשב לחד נמצא שבכל צד עושה תחלה הולכ' בלא ניענוע ואחר שעושה ההולכ' בעוד הלולב שם עושה ג' נענועים כל א' הולכה והובאה וכל פעם כשמביא ידו למטה עושה כן ג' נענועים ממילא לכל צד יש ו' נענועים וז"ש ב"י שדברי הרא"ש עולים כדיע' ג' של הר"ן ר"ל שגם הוא מפרש שלאחר הולכה והובא' יש תנועות קטנות אע"ג דלהר"ן שם משמע שא"צ בכל רוח כ"א ג' זוגות קטנות ולהרא"ש צריך ו' זוגות קטנות דרך הולכ' והובאה כמ"ש מ"מ בעיקר הפירוש הוא מסכים שיש תנועות קטנות דרך הולכ' והובאה אלא דק' מה שסיים הרא"ש נמצא שצריך ג' הולכות וג' הובאות לכל צד וצד ולפמ"ש אין שם בצד א' רק הולכ' א' והובא' א' ואי חשיב הנענועים הרי יש ו' נענועים כמ"ש והל"ל ג' הולכות וג' הובאות לכל הולכ' והובא' שבכל צד וצ"ל דבאמת ה"ק לכל צד וצד בכל הולכ' והובא' שבכל צד ואי לאו דברי הטור היינו מפרשים דברי הרא"ש שפיר דהרא"ש לא ס"ל שיהיו תנועות קטנות דרך הולכ' והובאה דל"ש זה כלל אלא ה"ק דאותן ג"פ שזכר בירושלמי הי' נרא' שקאי על הניענוע לחוד שיהי' ג"פ ואין להם שייכות עם ההולכות והובאות אלא תופס ידו במקום א' ומנענע ג"פ אבל ההולכ' והובא' אין עושין רק פעם א' בכל צד אלא דא"כ מה בעי ר"ז הכין חד והכין חד דזה קאי על הולכ' והבא' והא אין כאן אלא הולכ' והבא' א' רק הניענוע כל דהוא הוא ג"פ אלא ודאי דג"פ קאי על הולכ' והובא' שצ"ל ג"פ בכל צד וע"ז מבעיא לר' זירא אי איצטרך בכל צד ג"פ הולכ' וג"פ הבאה ובכל הולכ' והבא' יעשה ג"כ ניענוע כל דהו אי סגי בהולכה והובא' והולכ' בכל צד וזהו נקרא ג"פ ובכל אחד יעשה נענוע קצת ואזלינן לחומרא דיעשה בכל צד ג' הולכות וג' הבאות ובכל פעם יעשה נענוע קצת אלא דל' הטור לא משמע שמפרש כן דברי הרא"ש דהא כ' וינענע שם ג"פ בהולכה וג"פ בהבא' משמע דבניענוע עצמו יהי' הולכ' והובא' לספרים שלנו בטור דלא כתוב ומביא' אליו ועוש' כן ג"פ נוכל לישב שפיר דהך ג"פ דנקט אין לו דביקות עם הקודם אלא עם מה שאחריו וה"ק שמוליך ידו מכנגדו להלאה וינענע שם פי' נענועים כ"ד ויעש' כן ג"פ בהולכ' וג"פ בהבא' פי' כן יעשה ג"פ בהולכ' שיוליך ג"פ וינענע בכ"פ וכן בהובא' ג"פ וינענע בכ"פ ומ"ש הטור אח"כ ומעל' ידו למעל' ועוש' כך ג"פ פירושו שג"פ הוא מעלה ובכל פעם הוא מנענע קצת אלא שבקיצור פסקי הרא"ש לא כ"כ ונרא' לישב גם גי' ומביא' אליו כו' דבעי' ג' הולכות וג' הבאות בכל צד ואי מוליך לחוד ועושה שם ג' הולכות וג' הבאות אין ההבאות נחשבים במנין כיון שא"א להוליך אא"כ יביא אח"כ ואנן קי"ל דהולכ' והובא' חד היא ע"כ צריך שיעש' אח"כ הבאה אחר גמר ההולכ' ובאותה הבאה יעשה ג"כ ג' הולכות והבאות ולא יהיו נחשבים רק ההובאות כי א"א לעשות הבאה בלא הולכ' נמצא שאין לנו אלא ג' הולכות העליונות וג' בחד צד הבאות התחתונות ולפ"ז א"צ לעשות בחד צד כי אם הולכ' גדול' א' ובה ג' זוגות קטנות וכן הובא' גדול' א' ובה ג' זוגות ותו לא ובתשובות רש"ל סי' פ"ג כתב על דברי הרא"ש וז"ל פי' לפירושו אי בעי הולכ' עם הבאה או בין הכל ג"פ דהיינו מוליך ומביא ומוליך וע"ז כתב דאזלינן לחומרא ובעי' ג"פ הולכה עם הבאה ולפי פירושו הנענוע היא ההולכה והבאה וכן הוא בא"ח להדי' עכ"ל ואין משמעות הטור כלל כן דהא כתב שמוליך ידו מכנגדו להלא' וינענע שם ג"פ משמע דהולכ' וניענוע תרי מילי נינהו וכן הבין הב"י ונכון הוא ותו דהא כבר הביא הרא"ש דברי הרי"ף שכתב אלמא שהנענוע הוא חוץ ממוליך ומביא ולפי פי' רש"ל לא יהי' כאן נענוע אלא ג' הולכות והובאות שהם מוליך ומביא שאמרו בגמ' שלנו ובאיזו אופן תמצא נענוע חוץ למוליך ומביא:
יא סָעִיף ט טורף הלולב כו'. תמי' לי שערבב הרב הדיעות בזה דדבר זה של טריפת העלין כתב הר"ן כמש"ל ולהר"ן הוה מוליך ומביא דבר בפ"ע ואח"כ תנועות קטנות שזה כסכוס העלין כמש"ל ואי לדעת הרא"ש שזכרנו איך שיהי' הגי' בטור והפי' מ"מ אין כל הנענועים צריכים טריפת העלין וכן תמוה מ"ש אח"כ והולכ' והובאה עצמה היא הנענוע כו' שזהו כתב הטור בשם ב"ה והוא דלא כדעת הרא"ש אלא דכבר תירץ הב"י דעל ג' הולכות והבאות קטנות דכל הולכ' והובא' קאמר דא"צ ניענוע שדרה ועלין ורמ"א כתוב זה בתוך דברי הרא"ש והטור באופן שאין צריך כלל לתנועות קטנות אחר הולכ' והובאה ומסיק רש"ל שם בתשו' דהמחמיר לעשות ג' הולכות וג' הובאות וגם לנענע וג' כחות בהולכה וג' כחות בהבא' כדברי הר"ן ה"ז משובח ומ"מ בהולכה והבאה שני' ושלישית א"צ עוד לשום נענוע לכל הפירושים והמוסיף נקרא הדיוט עכ"ל. ונ"ל לצאת ידי גי' הספרדים שבטור שזכרנו לעיל שגורסים ומביאו אליו וכו' וצריך שכשיעשה ההבאה יקריב אליו עד סמוך ללבו כי במה שחוזר ומביא אליו עד שיעור שהי' לפניו בשע' שהתחיל לעשות ההולכה לא נחשב להובא' בפ"ע כי אינה רק חזר' של הולכה כמש"ל נמצא שלכתחלה ראוי ליטול בדרך זה נוטל הלולב ומוליכו בלא ניענוע עד כנגדו ושם עושה ג' תנועות קטנות דרך הולכה והובאה ואחר כך מביאו אצלו ומקרבו הרבה אל גופו בלי נענוע ואחר הקירוב אל גופו ינענע תנועות קטנות כמו בהולכה ואח"כ עושה הולכה והובא' בלי נענוע כלל ב"פ וכן יעשה במעלה ומוריד וכמ"ש רש"ל ובזה יוצא ידי כל הדיעות:
יב סָעִיף ט ויש מדקדקים שלא להפוך כו'. נלע"ד שכן עיקר דהא ילפי' לה מדתנן שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הי' עושה מניח שתי הלחם על גבי ב' הכבשים ומניח ידו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו אמר רבא וכן בלולב וא"כ כי היכי דעוש' הורד' בכבשים דאינו משנה ידו ממה שהי' בשעת העליה דב' הלחם למעלה על הכבשים רק מוליך למטה ה"נ יעשה בלולב הורדה כעין העלאה ממש ועוד נ"ל דכשיהפוך הלולב כדי לעשות הורדה הוא יעשה בדרך אלכסון למטה ואז צריך שיעש' הולכה והבא' לצדדין למטה בשעת הורדה ואנן אמרינן רק מוליך ומביא תחלה לצדדין ואח"כ אין עושה רק העלאה והורדה למעלה ולמטה ולא שנית הולכה והבאה לצדדין ע"כ יותר טוב שלא יהפכנו רק ישפיל הלולב למטה אחר העלאה ותו דבזה יוצא ידי הכל ואי מהפכו יש לחוש שמא אותה דיעה עיקר שאין זה דרך גדילתן ע"כ טוב לעשות כפי המוסכם מהכל:
יג סָעִיף י מזרח דרום כו'. בסי' תרס"ז כתבתי הנלע"ד לענין נרות חנוכה כדעת הלבוש בפירוש כל פינות שאתה פונה וכו' רק שהלבוש תלה הענין מכח הטבע של האדם לפנות כו' ומכח זה כ' גם כאן שיש לנענע מזרח צפון וכו' ולע"ד ל"ל להביא ראיה מן הטבע בפי' כל פנות דא"כ לא היה לחכמים צורך להזכיר דבר זה אלא היה להם להניח על טבע האדם דודאי יעשה מעצמו כפי טבע שלו אלא החכמים הזהירו אותנו שתמיד תקח את הדרך שהוא בימין שלך במקוה שיש ימין ושמאל לפניך תבחר לך הימין שלך מ"ה בנר חנוכה צריך אתה להתחיל תיכף במה שהוא יותר ימין שלך ואח"כ אתה מוכרח לפנות לשמאל כי הנרות מונחים כך אבל כאן בלולב שיש לך תיכף ימין ושמאל יש לנו ליקח תחלה הימין לב חכם לימינו ותלך בדרך הימין שהוא דרום מטעם כל פנות אתה צריך לפנות לימין תחלה. ובלבוש הביא ראי' מהקפת המזבח שהכבש היתה בדרום וסבב הכהן דרומית מזרחית אח"כ מזרחית צפונית אח"כ צפונית מערבית כו' כן יהיה היקף הלולב ולא דק בראיה זאת אדרבה משם ראיה להיפך דשם כשהיה הכהן עומד על הכבש היו פניו לצפון וימין שלו לקרן מזרחית דרומית כדפירש"י בסוכ' דף מ"ח ע"ב ע"כ לקח אותו הקרן תחל' משא"כ האדם שעומד עם הלולב נגד מזרח אז ימין שלו לצד דרום צריך שיקח מה שבצד ימין שלו ולא משגחינן בטבע פניות של האדם בזה כי אנו בוחרים צד הימין תיכף ובלבוש הביא מערי הלוים שהיו מקיפין מזרח ודרום כו' וכ' שאין זה דומה ללולב דרך דרש ע"ד הקבל' ואין לנו עסק בנסתרות רק הנגלות לנו ולבנינו דכן הוא ראוי גם בלולב ע"כ אין מקום לשנות הנענוע ממנהגנו והמשנה ידו על התחתונ'. שוב ראיתי בתשו' מהרי"ל סי' מ' שכ' ג"כ כמ"ש:
יד סָעִיף יא צריך לחבר. בב"י בשם הרקנט"י סוד זה נגלה אלי בחלום בליל י"ט הא' של חג הסוכות נתאכסן אצלי חסיד א' אשכנזי שמו הר"ר יצחק ראיתי בחלום שהי' כותב השם ביו"ד ה"א והי' מרחיק הה"א אחרונה מן הג' אותיות א"ל מה זה עשית השיב כך נוהגים במקומינו ואני מחיתי בו וכתבתיו שלם ואשתומם על המראה ואין מבין למחר ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא האתרוג והבנתי פתרון חלומי כו' כי כל הד' מינים רומזים בו ית' כדאי' במדרש כו' עכ"ל. וכ' ב"י בשם א"ח דאם נטלן שניהם בידו אחת כ' הר"ר שלמה דלא יצא כדאמרי' בגמ' דלא אגדיה אתרוג עמהם משום דכתיב כפות ולא וכפות עכ"ל. ואין דברים אלו ברורים דאדרב' מוכח שם להיפך דאיתא בדף ל"ד יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת אמרת וכי נאמר וכפות תמרים וכו' ולמה לא אמר יכול יהא עמהם ביד א' אפי' אם לא אגדו עמהם אלא ודאי דדוקא על האיגוד קפיד רחמנא שלא יהיה עמהם אבל ביד א' ל"ל בה ותו מדהזכירו בתוס' ואשר"י לעיל כמה דרכים היאך לעשות בברכה שתהי' עובר לעשייתה ואמרו שיברך קודם שיטול האתרוג ולא אמרו אפי' אם יטלנו רק שיטלנו ביד אחד עם הלולב כל שאפשר ולא יהיה יוצא ידי חיובו בזה אלא פשוט שודאי אם נטלן ביד אחד שיצא:
טו סָעִיף יב נוטלן לזכר בעלמא. היה נראה לי דאינו צריך לנענע כיון דאינו אלא לזכר בעלמא. ורש"ל כתב בתשו' דהורה שהש"ץ ינענע כדינו בשעת הלל ולא בשעת הברכה וכך כתוב בתשובת מהרי"ל סי' קי"ט וינענע כדרכו בשעת הלל בלא ברכה כל הימים:
טז סָעִיף יב ואם סח ביניהם. מזה יש ללמוד דמי שבירך על הלולב ואחר כך ראה שההדס הוא פסול שנשרו עליו כדרך הנזכר לעיל אימתי הוא פסול ואחר כך מביאין לו הדס אחר כשר שצריך לברך על נטילת הדס והיינו שמחברו אל הלולב וכיוצא בזה כתב ב"י לעיל בסימן זה בשם א"ח בשם הר"ר משולם שלא מצא ערבה כו':
יז סָעִיף יד לא יוסיף כו'. בטור כתוב לא יפחות מהן ולא יוסיף כתב ב"י אינו מדוקדק לשון רבינו ל"ל לכתוב לא יפחות דהא כבר כתב ד' מינים מעכבין זא"ז בשלמא בגמרא אמר כשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין וקמ"ל רבותא לענין אין מוסיפין אפי' בלא אגד אבל אין פוחתין ליכא רבותא ונ"ל דקמ"ל רבותא דמיירי אפי' כבר נטל כל הד' מינים ויצא בהן בשעת נטילה אלא שאח"כ ביום משום חבוב מצוה רוצה לתפוס הלולב בידו כדאית' לקמן סי' תרנ"ב שיש חבוב מצוה בזה עז"ק שלא יקח ג' מינים לחוד לשם מצוה דעובר על לא תגרעו ובגמ' הוצרך לרבותא אחרת ולא אמר רבותא שזכרנו דאמר שם כשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין משמע דיש בהוספה רבותא אחריתא ממה שיש בפחת כ"ז נ"ל נכון מאד: אחר שכתבתי זה ראיתי שהקש' ב"י על רבינו הטו' במ"ש אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכ' בל תוסיף הא קי"ל בס"פ ראוהו ב"ד דלעבור בזמנו לא צריך כוונה פי' דלענין לעבור על בל תוסיף עובר אפי' אם לא נתכוין לשם מצוה ולמה כתב הטור דוקא נתכוין לשם מצות לולב עובר הא אפי' בלא נתכוין עובר: אמרתי ע"ז שישו בני מעי אם על ספיקו' שלכם כך ק"ו על הודאי כי במ"ש ליישב הקושי' ראשונה של הב"י שהיא מכח דקדוק הלשון הנה מוכח כן בפירוש מכח קושיא השניה מצד הדין ובאמת שניהם מתורצים בדבר אחד דגם כאן נתכוין הטור למ"ש דמיירי אחר הברכה רק מכח חבוב מצוה אז ודאי צריך כוונה כדאיתא בס"פ ראוהו ב"ד והא דזכר רבינו הטור בזה איכא בל תוסיף ולא זכר בל תגרע לפי שלפעמים נוטל אפי' פחות מד' מינים דהיינו בשעה שאין לו כולם אז נוטל את מה שיש לו כדי שלא תשתכח תורת לולב כדאיתא לקמן אבל במוסיף יש איסור אם כוון לשם מצוה ואם יש לו כל ד' מינים ונוטל פחות משום חיבוב מצוה אה"נ דעובר על לא תגרע והטור נקט מילתא דפסיקא דהיינו במוסיף: ראיתי למו"ח ז"ל שטרח הרבה לתרץ קושיית ב"י והוא ללא צורך ומ"ש נראה ברור בס"ד. ונ"ל דאם אין נתכוין להוסיף דהיינו לשם מצוה דאז אינו עובר אבל מ"מ יזהר שאפי' בלא מתכוין לשם מצוה לא יוסיף דמ"מ נראה כמוסיף ודומה לאוכל בסוכה בח' כדלקמן סי' תרס"ו:
א סָעִיף א דלא קטום. ובשעת הדחק אפי' בחד וקטום. מ"א ע"ש:
ב סָעִיף א ההדס. ומיהו אפי' אגדו ללולב שלא במינו אינו חוצץ דכל לנאותו אינו חוצץ כ"ה בגמרא וה"ה אם אגדו להדס בלולב כ"מ בתוס'. מ"א:
ג סָעִיף א נוהגין. אפי' בחול. ד"מ מ"א:
ד סָעִיף א לקשור. האר"י ז"ל כתב לאגוד שלשה הדסים א' בצד ימין ואחד בצד שמאל ואחד באמצע והלולב תקח אותו השדרה כנגד פנים ביד ימין שלו לימינך והשמאל שלו בשמאלך ואותו בד של הדס ששמת באמצע תטה אותה לצד ימין והב' ערבות תשים אחד מימין ואחד משמאל ועיין ט"ז ססי' תר"ן: ושל"ה כתב בשם מט"מ ערבה בצד שמאל והדס בימין ולולב באמצע וכן נוהגין:
ה סָעִיף א ג' קשרים. כנגד שלשה אבות. וכתב הט"ז ונראה דהקשרים של מטה דהיינו מה שקשר כל השלשה מינים ביחד משום נוי הוא נחשב אחד ויעשה למעלה עוד שנים אם אפשר לו ע"ש. וצריך לאגדם דרך גדילתן. של"ה:
ו סָעִיף ב הימנית. כתב ב"י בשם הא"ח דאם נוטלן שניהם בידו א' לא יצא. וט"ז ס"ק י"ד חולק עליו וכ' דפשוט אם נטלו ביד אחד שיצא ע"ש. ועמ"ש עליו היד אהרן בסי' תר"ן:
ז סָעִיף ב ראשיהם. ואפי' בדיעבד לא יצא אם הפכו אחד מהם. ט"ז:
ח סָעִיף ב בשמאלית. ויקדים נטילת אתרוג בשמאל ואח"כ הלולב בימין וכשמניחו או נותנו לאחר נותן הלולב תחלה כמו בתפילין ובקהלות שנוהגים למכור המקום אצל החזן צריך להניח הלולב ואח"כ האתרוג על איזה מקום. ומאותו מקום יקחנו העומד אצלו האתרוג ואח"כ הלולב ע' של"ה. ואם לוקח מחבירו יקח הלולב בשמאל ואח"כ האתרוג ג"כ בשמאל אח"כ יקח הלולב בימין ויקח הלולב השדרה כלפי פניו כמ"ש בס"ק ד' בשם האר"י ז"ל וכ"כ השל"ה ועמ"א:
ט סָעִיף ג וכן נהגו. וכן הוא הסכמת אחרונים וע' ט"ז ובתשובת חוט השני סי' כ"ח:
י סָעִיף ג היפך. פי' שאם היפך האיטר ונטל האתרוג בשמאל כל אדם יצא. וכתב הט"ז לפענ"ד אפי' כל אדם שהיפך ונתן האתרוג בימינו והאגודה של לולב בשמאלו יצא בדיעבד ע"ש. ועי' בתשובת חוט השני סי' כ"ח ובתשו' בית יעקב סי' קמ"ט. והמ"א כתב דאם נטל הלולב בשמאל והאתרוג בימין שיחזור ויטול פעם אחרת בלא ברכה ע"ש:
יא סָעִיף ד בזרוע. עיין בית יעקב סי' קמ"ט ובחות יאיר סימן קס"ז ובהלק"ט סי' ע"ז ועמ"א ס"ק י':
יב סָעִיף ה האתרוג. ולאחר שנטל הלולב ולא קודם לכן עסי' כ"ה ס"ח. ואם שכח לברך קודם לקיחה מברך עדיין. מ"א ועסי' תרמ"ד ס"א מש"ש:
יג סָעִיף ה עד שיברך. ואם לא נתכוין לצאת עד שיברך מותר. ש"ג. ומ"מ אין לעשות כן לכתחלה דהא י"א דמצות א"צ כוונה. ומיהו נ"ל שיקח מחבירו הלולב בשמאל תחלה ואח"כ יטול האתרוג ג"כ בשמאלו ואח"כ יקח הלולב בימין ונמצא יוצא ידי שניהם. מ"א ועשל"ה:
יד סָעִיף ה מעומד. ונטילתו תהיה גם כן מעומד. ש"ל:
טו סָעִיף ז בית יד. וכגון שכל הלולב חוץ מידו ואחזו בבית יד:
טז סָעִיף ז התפילין. משם מהר"ן לחלוץ תפילין קודם נטילת לולב. מ"א:
יז סָעִיף ח שמברך. אפי' נוטל שלא בשעת הלל מנענע לכל הרוחות ואע"פ שיחזור ויטלנו בשעת הלל ר"ל בן חביב. מ"א. וחלק הנענועים בהודו לה' כי טוב קצת. וקצת בכל"ח וכן באנא מ"צ. ולא ינענע בשעה שאומר השם כל בו הג"מ ד"מ. ואם כן בהודו יעשה בכל תיבה נענוע א' ובאנא בכל תיבה ב' נענועים ובכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה ס' כוונות. ומהרי"ל היה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הניענועים רק הפך ידו נגד הרוחות ונגד המערב הרים הלולב על כתיפו מאחוריו ע"ש:
יח סָעִיף ט טורף. האחרונים האריכו בזה והעלה הט"ז שלכתחל' ראוי ליטול בדרך זהו דהיינו שנוטל הלולב ומוליכו בלא ניענוע עד כנגדו ושם עושה ג' תנועות קטנו' דרך הולכ' והבאה ואח"כ מביא אצלו ומקרבו הרב' אל גופו בלי נענוע ואח' הקירוב אל גופו ינענע תנועות קטנות כמו בהולכה ואח"כ עושה הולכה והבאה בלא נענוע כלל ב"פ וכן יעשה במעלה ומוריד ובזה יצא ידי כל הדיעות ע"ש. והמ"א העל' שדי כשטורף העלין בשעת הולכה וכן נוהגין ע"ש:
יט סָעִיף ט שלא להפך. וכ"כ האר"י ז"ל וכן פסק הט"ז ע"ש:
כ סָעִיף י מזרח. ובכתבי האר"י ז"ל כתב סדר אחר בתחלה דרום ואח"כ צפון ומזרח ומעלה ומטה ומערב ולעולם יעמוד בפניו למזרח. מ"צ. וע' ב"ח וט"ז ובתשובת הב"ח סי' קמ"א. ובתשובת דבר שמואל סי' ר"ן. וכ' המ"א ונ"ל דאיטר יקיף ג"כ כסדר הזה דאזלינן בתר ימין דעלמא ולא בתר ימין דידיה ע"ש:
כא סָעִיף יא לחבר. למצוה מן המובחר. כתב הב"י בשם הרקנט"י סוד זה נגלה אלי בחלום בליל י"ט הא' של חג הסוכות נתאכסן אצלי חסיד א' אשכנזי שמו הר"ר יצחק ראיתי בחלום שהיה כותב השם הוי"ה והיה מרחיק הה"א אחרונה מן הג' אותיות א"ל מה זה עשית השיב כך נוהגים במקומינו ואני מחיתי בו וכתבתיו שלם ואשתומם על המרא' ואין מבין למחר ראיתי שלא הי' מנענע רק הלולב במיניו בלא האתרוג והבנתי פתרון חלומי כו' כי כל הד' מינים רומזים בו יתברך כדאי' במדרש עיין ספר הכוונות ותבין:
כב סָעִיף יב לזכר. וכתב ט"ז ונראה לי דא"צ לנענע כיון דאינו אלא לזכר בעלמ'. ורש"ל כתב בתשוב' דהור' שהש"ץ ינענע כדינו בשעת הלל ולא בשעת הברכ' וכ"כ בתשוב' מהרי"ל סי' קי"ט דינענע כדרכו בשעת הלל בלא ברכה בכל הימים אבל אחרים לא יטלו דחיישי' שיבא ליטול ג"כ בשנה אחרת ולברך ע"ש:
כג סָעִיף יב עצמו. כתב הט"ז מזה יש ללמוד דמי שבירך על הלולב ואח"כ ראה שההדס הוא פסול שנשרו עליו ואח"כ מביאין לו הדס אחר כשר שצריך לברך על נטילת הדס והיינו שמחברו אל הלולב וכ"כ הב"י בשם הא"ח מעשה בהר"מ שנטל לולב ובירך ואח"כ ראה שלא היה בו ערבה וחזר ונטלו עם הערב' ובירך על נטילת ערב' ושהחיינו משום ערב' ונהי שא"צ ליטול אלא הערב' בלבד מ"מ מצוה מן המובחר ליטול הד' מינים בבת אחת עכ"ל. והמ"א הקש' עליו והעל' דא"צ לברך אא"כ סח בנתיים ע"ש. והיד אהרן מיישב קושית המ"א ע"ש:
כד סָעִיף יד בל תוסיף. הצובע את הלולב בצבע ירוק כדי שיהא נראה לח אין בו משום בל תוסיף שבות יעקב ח"ב סי' ק"ח. ועט"ז ומ"א:
כה סָעִיף טו שוטה. עסי' תרמ"ו ס"ק ח' מ"ש שם משום פנים מאירות סי' ט':
א סָעִיף א כתב מ"א מבואר בסי' תקצ"ה. שם קאי לענין שופר מי שאינו בקי בתקיעות ולא בתפלת מוסף ולפניו שתי עיירות בא' תוקעין ואין בקיאים בתפלה. ובא' מתפללים ואין בקיאים בתקיעה ילך לעיר שתוקעים לפי שהתקיעה דאורייתא ותפלה דרבנן. ומיניה לענין לולב דיום א' הוי ג"כ דאורייתא. דדינו בזה כמו בשופר ויתר חלוקי דינים בזה ע"ש:
ב סָעִיף א (ס"ק ב') סביב כו' ומיהו אפי' אגדו ללולב שלא במינו א"ח כו' דס"ד הא דכ' ויכול לאגדן במין אחר לא אתי לאשמועינן כ"א שאין בזה משום בל תוסיף. משום דקי"ל לולב א"צ אגר כ"א משום נוי לקיים מקרא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. וכיון שאינו מעיקר המצות אין לו חיבור לשאר ג' המינים של המצוה. ולכן אין בו משום בל תוסיף אבל מ"מ ס"ד דאית ביה משום חציצה וא"כ צריך להיות האגד למעלה מתפיסת היד. ובמקום שתופס הלולב בידו לא יהיה האגד. ואז ליכא חציצה. לכן קמ"ל מ"א דאפי' האגד תוך היד. כיון דהאגר בא לנאותו כנ"ל אין בו משום חציצה וכ"ה בגמ' דאמר רבה להני דקושרים ואוגדים הלולב שיניחו בית היד פנוי ויהיה האגד למעלה מתפיסת היד כ"ה דלא להוי חציצה ואמר רבה דאין בזה משום חציצה כיון דהאגד בא לנאותו. וקי"ל כרבה: וה"ה אם אגדו להדס בלולב כו' קמ"ל אע"ג דכבר כתב מ"א אפי' אגדו ללולב במין אחר א"ח דהוי לנאותו. היינו דוקא כשאגד ללולב דהיינו שאגד כל ג' המינים יחד מיקרי לנאותה. אבל כשאגד להדס זה לא מיקרי לנאותה. וראיה לזה ממ"ש רמ"א ע"כ יזהר ליקח החוט כו' לכן קמ"ל מ"א דאם אגד להדס בלולב לא הוי חציצה דכל ג' המינים כחד דמי. ואע"ג דכ' בש"ע אם נשרו מהעלין תוך האגודה כו' אין לחוש. מ"מ איצטרך מ"א לאשמועינן דבריו דס"ד דוקא אם נשרו עלי לולב אין חוצצים בין לולב להדס וערבה כיון דהוא עלי לולב. ולמה יחוץ דמה לי אם הם דבוקים ללולב או נשרו מן הלולב. אבל אי אגד להדס בלולב והערבה סמוכה להדס (ולא עשה כמ"ש מ"א בס"ק ד' דאינו רק זהירות בעלמא) ס"ד דהלולב חוצץ בין ההדס להערבה קמ"ל דזה ל"מ חציצה דכל ג' מינים כחד מין חשיבי: כ"מ בתו' שכ' בדף ל"ז ע"א בד"ה כ"ה דלא ליהוי חציצה כו' אהא דאמר רבה הנ"ל להאוגדים הלולב שיניחו מקום תפיסת היד פנוי בלי אגד כ"ה דלא יהיה האגד חוצץ בינו לבין היד ע"ז כ' התו' דרבה ס"ל מין במינו חוצץ כו' וכ' מהרש"א וז"ל מהך מלתא אין ראיה כו' דא"נ דמיירי שאגדו שלא במינו כו' אלא שהתו' סמכו דבריה' אדלקמן גבי לא לדוץ כו' דא"ל לרבה להדיא דמין במינו חוצץ כו' עכ"ל. וזה נראה למ"א דוחק. דא"כ הוי להתוס' לסמוך דבריהם על מימרא דלא לדוץ ולא אמימרא דהכא. לכן מפרש מ"א דברי התוס' דגם ממימרא דהכא דייקו התוס' שפיר דרבה ס"ל מב"מ חוצץ. מדסתם רבה דבריו להני שקושרים הלולב שיניחו פנוי מקום תפיסת היד ה"ל לפרש להם אם אוגדים הלולב שלא במינו דוקא אז צריכים להניח פנוי. אבל במינו אין בכך כלום דליכא חציצה אע"כ סבירא ליה לרבה דאפי' במינו חוצץ. ואכתי קשיא למ"א מנ"ל להתוס' דלמא לעולם רבה ס"ל מב"מ אינו חוצץ ואפ"ה הזהירם סתם שיניחו מקום תפיסת בית יד פנוי אפי' יאגדם במינו דהיינו דרך משל שיאגד ג' המינים בלולב אפ"ה הוי חציצה. ניהו דבאותו צד ששם הלולב אין האגודה חוצץ בין היד ללולב משום דהוי מב"מ. אבל כיון דהאגד סובב כל שלשה המינים. א"כ בצד השני ששם הערבה וההדס שם הלולב שאגד בו הוי מין בשאינו מינו עם הערבה וההדס ויהיה חציצה בין ההדס והערבה להיד. אע"כ ס"ל להתוס' דכל ג' מינים הללו כחד מין חשיבי לענין חציצה וא"ש:
ג סָעִיף א [ס"ק ג] וכן נוהגים אפילו בחול ד"מ. וז"ל ד"מ וכן נוהגים אף בחול דלא כמשמעות דברי הטור לקמן דמשמע דוקא בי"ט דאסור לעשות קשר גמור יש לקשור כה"ג עכ"ל. ודעת הטור צ"ל דס' ל כמו לר' יודא דס"ל לולב צריך אגד בעינן שני קשרים זה ע"ג זה דלהוי קשר גמור כדאי' בש"ס ה"ה לדידן אע"ג דקי"ל לולב א"צ אגד. מ"מ כיון דלמצוה בעי אגד משום זה אלי ואנוהו בחול כיון דאפשר יש לעשות כמו לר' יודא דהיינו קשר גמור משום זה אלי ואנוהו. אבל המנהג אינו כן. כיון דלדידן אין הקשר כ"א למצוה משום נוי סגי בקשר כל דהוא הוי נוי:
ד סָעִיף א (ס"ק ד) גבוה יותר והטעם ע"כ הקבלה ע' בלבוש: ר"ל שהלבוש נתן טעם ע"פ הנגלה. וא' מהטעמים כיון דהדס מוזכר בקרא קודם לערבה יש לאגדו גבוה מהערבה. דיש ליתן חשיבות להדס כיון שהקדימו קרא לערבה. ויהיה החשיבות ע"י ההגבהה בקשירה:
ה סָעִיף א (ס"ק ה) ג"ק נגד ג"א. והט"ז כתב דאם נקשור ג"ק ללולב לא יהיה אפשר לו לכסכס בשעת הנענוע לכן הרוצה לצאת ידי המרדכי שכ' לעשות ג"ק. יחשוב האגד שאגד לג' מינים יחד לקשר אחד. ויעשה בלולב עצמו שני קשרים ויהיה בצירוף ג"ק (ולענ"ד אפשר לדעתו אם יעשה בג' מינים שני קשרים זה למעלה מזה. די ללולב עצמו קשר א ) אבל בספר א"ר חולק. אלא דבעי' בלולב עצמו ג"ק. ודי אם טפח העליון של הלולב אין בו קשר אז ג"כ יוכל לכסכס. והביא ראיה ממהרי"ל ע"ש:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) יש ליטול כו' דומיא דתפלין. ר"ל דבתפלין כתיב וקשרתם לאות ע"י והיו לטוטפת בין עיניך ודרשינן מדכתיב וקשרתם לאות ע"י תחלה לכך צריך להניח תחלה של יד: ומדכתיב והיו לטוטפת ב"ע דרשינן כל זמן שהן בין עיניך יהיו שתים. לכן כשחולצן צריך לחלוץ של ראש תחלה כמ"ש לעיל סימן כ"ה וסימן כ"ח. ולכן גם כאן כיון שהוזכר קרא אתרוג תחלה יש ליטול האתרוג תחלה כמו בתפלין של יד. ואח"ז אמרי' מסברא כמו בתפלין שמניח של יד תחלה. וכשחולצן חולץ של יד לבסוף. ה"ה בלולב. כיון שנוטל האתרוג תחלה כשמסירן יסיר של אתרוג לבסוף אע"ג דבלולב ליכא קרא לזה כמו בתפלין. ולכך לא יתננו לחברו בידו. לפי שהוא צריך להניח מידו תחלה הלולב וחבירו צריך ליטול תחלה האתרוג. לכן יניח הראשון הלולב ויניחנו ע"ג כלי או ע"ג קרקע. ואח"כ יניח שם גם האתרוג ואח"כ יקח חבירו מאותו מקום האחרוג ואח"כ הלולב. וכתב של"ה ליזהר בזה במקום שמוכרים העמידה אצל החזן בשעת ההלל: וע' במ"א ס"ק י"ב מ"ש בזה:
ז סָעִיף ג (ס"ק ט) ואם היפך יצא משמע אפילו מי שאינו איטר כו'. לא מלשון הש"ע משמע כן אדרבא בש"ע משמע קצת להיפך דקאי דוקא על איטר כיון דלדעת הרב"י באיטר אזלינן בתר ימין דעלמא. לכן אף ע"ג דהמנהג דאזלינן בתר ימין דידיה מ"מ אם היפך יצא דסמכינן על דעת הרב"י. משא"כ מי שאינו איטר והיפך אפי' דיעבד לא יצא דאין מי לסמוך עניו. וכן פי' הט"ז דעת רמ"א אלא כוונת מ"א דבכל בו הובא בד"מ שממנו דין היפוך. שם מבואר דאפי' מי שאינו אטר אם היפך יצא: אמרי' כשהפכו. אהא דתנן התם רבי יוסי אומר י"ט ראשון של חג שחל בשבת. ושכח והוציא לולב לר"ה פטור מפני שטעה בדבר מצוה. שרצה לקיים מצות לולב. וס"ל טעה בדבר מצוה פטור. ופריך הש"ס והא מדאגבהה נפיק וקיים מצות נטילת לולב וא"כ תו לא מיקרי טעה בדבר מצוה. ואמאי פטור. ומשני אביי דמיירי כשהפכו דעדיין לא יצא ידי מצוה. ופירש"י שהפכו שהפך העליון למטה ומקום האגד למעלה וכיון שנטלן שלא כדרך גדילתן לא יצא. אבל מ"א הביא בשם מ"ב בשם ר"ח שפי' הפכו שנטל הלולב בשמאל כו' וא"כ לשיטת מ"ב בשם ר"ח אם היפך ונטל אתרוג בימין ולולב בשמאל לא יצא. ולפירש"י אע"ג שפי' כשהפכו בענין אחר י"ל מ"מ לדינא מודה לדעת מ"ב בשם ר"ח. לכן עכ"פ אע"פ שבכלבו מבואר דיצא כנ"ל מ"מ לצאת גם לדעת מ"ב בשם ר"ח יטלנו שנית לולב בימין כו' בלי ברכה:
ח סָעִיף ד (ס"ק י) לולב כו' אין לו בוהן כו' גבי מצורע ביום שמיני לטהרתו הזקיקו התורה להביא אשם ולוג שמן. וכתיב ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית. ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. וכן צריך ליתן מלוג השמן על ג' מקומות הללו. ואמרינן שם בסנהדרין דמצורע שאין לו בהן נותן על מקומו כו'. ובב"י בשם הרוקח הגרס' גידם שאין לו אלא יד נוטל כו' כצ' ל ולכן ס"ל להרב"י דתיבת אלא הוא ט"ס. כי אין לך הבנה ועפ"ז כ' בש"ע אדם שאין לו יד כו' והיינו לפי הגהת הרב"י דמיירי הרוקח שאין לו יד כלל. אבל ברוקח ד"ה הגירס' גידם שאין לו אלא יד אחד כו' וא"ש תיבת אלא דר"ל שאין לו יד שמאל. אלא יד ימין לבד. יטול לולב בימין כדינו ואתרוג בזרוע שמאל. וכ"כ ב"י בשם א"ח כו' ר"ל דהשתא דמיירי שי"ל יד א' למה הותר לו ליטול בזרוע. למה לא יקח הלולב וגם אתרוג באותה יד שיש לו ולכן הביא דברי הא"ח דס"ל דכה"ג לא יצא: מדלא כתיב וכפות כמ"ש לעיל ס"ק ו' דמוחלפת השטה. ר"ל רשם בנזיר הובא המשנה הנ"ל דאין לו בהן בהיפך. דת"ק ס"ל נותנו על מקומו. ור"א ס"ל אין לו טהרה. אבל במשנה פרק י"ד דנגעים הגרס' כמו שהובא בסנהדרין וע"ש בתי"ט. וגם ס"ל כר"ח כו' ר"ל דהשתא תיקשי למה כתב ויותר טוב ממה שיקח הלולב ואח"כ האתרוג ולמה הוא יותר טוב אדרבה לכאורה עדיף טפי אם היה נוטל תחלה הלולב ואח"כ האתרוג שניהם באותה יד שיש לו. דהא השתא דנוטלו בזרוע. ניהו דס"ל לרוקח דהגירס' שהובאה בנזיר עיקר. דת"ק ס"ל דנותן על מקומו וקי"ל כותי' מ"מ הדין תליא בחילוף הגרסאות. ולפי הגירס' בסנהדרין דת"ק ס"ל אין לו טהרה א"כ ה"ה הכא אם נטלן בזרוע לא יצא. וא"כ הלא עדיף טפי ליטלן בזה אחר זה באותה יד שיש לו. דיוצא אליביה דכ"ע. ועז"כ דס"ל כר"ת כו' וא"כ בזה אחד זה ודאי לא יצא. אבל כשנוטל בזרוע דיוצא לפי הגירסא שבנזיר דנראה לרוקח כנ"ל: אבל לרמב"ם כו' דפסק דאין לו בהן אין לו טהרה דיוצא בזה דלא קי"ל כר"ת: ואפשר דהכ' כו' ר"ל ניהו לפי דברי הרוקח שדימה דין דהכא למי שאין לו בהן תליא אי קי"ל התם דיש לו טהרה או לא. אבל אפשר לומר דהכא אינו דומה למי שאין לו בהן ואפי' הרמב"ם מודה דשרי ליטלו בזרוע דדוקא במצורע דכתיב ונתן על בהן. ולכן פליגי אי בעינן קרא כדכתיב דוקא דהיינו על בהן וכמבואר שם בסנהדרין. אבל הכא דכתיב ולקחתם ולא כתיב ולקחתם ביד. לכן אין היד מעכב. ואם אין לו יד יטול בזרוע: גבי חליצה. דאמרינן גדמת חולצת בשיניה ומסיק הטעם דמי כתיב וחלצה בידה וחלצה כתיב סתם. ולכן אפי' אין לה יד חולצת בשן:
ט סָעִיף ה (ס"ק יא) קודם כו' עסי' כ"ה דבתפלין מברך אחר הנחתן קודם ההידוק משום דצריך לברך עובר לעשייתן דהיינו קודם ההידוק אבל לא קודם הנחתן דה"ל עובר דעובר. דצריך עכ"פ להתחיל קצת במצוה קודם הברכה וה"ה הכא. עמ"ש סי' קס"ו סעיף ח' דאם שכח ואכל בלי ברכת המוציא יברך המוציא על מה שיאכל מכאן ולהבא:
י סָעִיף ה (סקי"ב) עד כו' כמ"ש סי' ס' ס"ד אע"ג דקי"ל דמצוה דאורייתא צריכה כונה. מ"מ יש פוסקים דאפי' במצוה דאורייתא א"צ כונה ע"ש. ואע"ג דאכתי אפשר שיתכוין בפי' שלא לצאת. דכה"ג לכ"ע לא יצא וכ"כ הט"ז. ומ"ש הט"ז כיון שאין בו מעשה חיישינן שמא ישכח ע"ש מ"מ המ"א ע"כ לא ס"ל הכי. דאם כן המ"ל בקיצוד דגם אין לסמוך שלא יתכוין לצאת דיש לחוש שמא ישכח ויתכוין לצאת. אף שיש לחלק. דדוקא זה חיישינן שישכח לכוין שלא לצאת ויקחנו סתם. אבל לחוש שישכח ויתכוין לצאת זה לא חיישינן אבל יותר נכון כמ"ש הב"ח דגם בזה יש דיעות חלוקות הובא בהרב"י בס"ס קפ"ט דכתבו הרשב"א והרא"ה דאפי' עומד וצוח שאינו רוצה לצאת. מ"מ יצא ע"ש. ודע דמיום א' ואילד דהוי לולב דרבנן. ודאי לא מהני תקנת ש"ג דבררבנן כ' מ"א בסי' ס' בשם רדב"ז קי"ל מצות א"צ כונה ע"ש. ומיהו נ"ל שיקח כו' ונמצא יוצא ידי שניהם ר"ל כיון דתקנת ש"ג כבר דחה דלא יצא לכ"ע דהא איכא למ"ד מצות א"צ כונה: ואין שיור כ"א התקנה שכתב בש"ע או שיטול הלולב לבדו ויברך קודם נטילת האתרוג. או יטול גם האתרוג אלא שיהפוך האתרוג והם דברי הרא"ש וע"ז הקשה הב"ח דהא הרא"ש כתב הטעם דבזה הוי עובר לעשייתן דקי"ל ד' מינים מעכבים זא"ז. א"כ אי מברך קודם נטילת האתרוג לא יצא. וכן אם מהפך האתרוג הוי שלא כדרך גדילתו לא יצא ידי אתרוג וא"כ גם ידי לולב לא יצא דהא ד' מינים מעכבים זה א"ז. ע"ז הקשה הב"ח דהא הרא"ש ס"ל הא דמעכבים זא"ז דוקא כשחסר לו א' מד' מינים. אבל כשכל ד' מינים לפניו אע"ג שנטלן זה אח"ז יצא והכי קי"ל בסעיף י"ב א"כ מאי מהני שנוטל לולב לבד תחלה או בהפיכת האתרוג מ"מ יצא ידי לולב ולא הוי הברכה על הלולב עובד לעשייתו ע"ש. לכן כ' מ"א תקנה אחרת והיינו שיקח הלולב והאתרוג ביד א' דכה"ג כתב הרב"י בשם הא"ח דלא יצא וכמ"ש מ"א ס"ק יו"ד (אלא שהט"ז בס"ק י"ד חלק עליו ע"ש) אלא שאם יטול שניהם ביד ימין ויברך ואח"כ יקח האתרוג בשמאל. נמצא נטל הלולב תחלה והא צריך ליטול האתרוג תחלה וכמ"ש מ"א בס"ק ח' ולכן כתב מ"א שיטול הלולב ואתרוג בשמאל ויברך. ואח"כ יטול הלולב בימין נמצא נטל האתרוג תחלה. וגם הוי עובר לעשייתן לכ"ע. וגם אם יעשה בדרך זה אם יקחנו מחברו א"צ שחברו יניחנו תחלה ע"ג כלי או קרקע כמ"ש בס"ק ח' בשם של"ה. אלא חברו נותן לו תחלה הלולב כדינו אלא שמקבלו בשמאל. אח"כ יטול גם האתרוג בשמאלו: וע' בשל"ה. הוא מ"ש מ"א בשמו בס"ק ח':
יא סָעִיף ז (ס"ק טו) הלולב כו'. ב"י בפי' התוס. ר"ל ד' ל"ז שהוזכר שם בש"ס דין עשה בית יד ונתן בו הלולב דכ' המחבר שם דברי רבא הם דיצא דלקיח' ע"י ד"א שמה לקיחה. כ' התוס' סוף ד"ה דבעינ' כו' וז"ל ולולב שהוציא בכלי סוף פרקין (ר"ל אהא דפריך הש"ס על ר' יוסי שהובא לעיל ס"ק ט' והא מדאגבהה נפיק ביה ומשני רבא כגון שהוציאו בכלי ופריך הש"ס והאמר רבה לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. ומשני ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא). לא בשאחזו בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו. או שאחזו בבית יד של כלי עכ"ל התו'. ופי' הב"י דברי התוס' וז"ל הרב"י לא באוחז בדופני כלי מיירי. דא"כ הוי ממעטי' ליה בגמרא משום חציצה (וא"כ מאי פריך והאמ' רבא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. הא מ"מ לא יצא משום חציצה) אלא במניח ידו תחת שולי הכלי. או אוחז בבית יד של כלי דליכא משום חציצה. אלא משום דלא הוי לקיחה תמה. ואפי' לרבא משום דדרך בזיון הוא. והלכך כל בכלי בין אוחז בדופני הכלי בין מניח ידו תחת שוליו לא יצא. אוחז בדופני הכלי אף משום חציצה. ומניח ידו תחת שוליו משום לקיחה תמה עכ"ל הרב"י: וצ"ל מ"ש כו' בקנה חלול ואחזו. ר"ל אחזו ללולב שהלולב מגיע עד סוף הקנה. דאי אינו אוחז ללולב רק הקנה. כגון שהקנה בסופו ריקם ואין בו הלולב הא כה"ג מוזכר ריש הסעיף דאין בו משום חציצה. וכמו שביאר מ"א בש"ק י"ד. וע' בב"ח שפי' בע"א. והגיה בדברי התוס' וכצ"ל. לא בשאחז בדופני הכלי או בשאחזו בבית יד של כלי אלא מניח ידו תחת שוליו. ור"ל דבהני תרתי גווני באוחז בדופני הכלי או בבית יד ודאי דיצא דזה לא הוי חציצה. וגם אינו דרך בזיון. אלא מיירי במניח ידיו תחת שוליו דיש בו משום בזיון. וכ' דגם לפי גירסתינו בתוס' יש לפרש כן ברוחק עכת"ד. וכמעט בדרך זה דרך הט"ז ע"ש. ול"נ כפי' הב"י מדנקט שאחזו בדופני הכלי ולא נקט שאחז בדופני הכלי כצ"ל. ור"ל לפי פי' הב"ח דמפרש אם אחז בדופני הכלי שיצא. ע"כ לא מיירי כה"ג שכתב מ"א שתחב הלולב בקנה ומגיע הלולב עד סוף הקנה ואחזו נמצא דהלולב ג"כ בידו. דא"כ הוי ודאי חציצה. א"ו דס"ל לפרש שאוחז בדופני הכלי לבד ואין הלולב בידו כ"א חוץ לידו דכה"ג לא הוי חציצה. א"כ קשיא לשון התוס' דהל"ל שאחז בדופני הכלי (ולא הל"ל שאחזו) כיון דקאי האחיזה על הכלי לבד. משא"כ לפי' הרב"י דמיירי שאחז גם הלולב בידו. א"ש לשון שאחזו. דקאי על הלולב.
יב סָעִיף ז (ס"ק טז) י"א כו' כ' בלשון י"א כו' וא"כ ל' י"א לא קאי על שני הדינים רק על דין האחרון לבד.
יג סָעִיף ז (ס"ק יז) להסיר כו' קודם נטילה כו' ע"ל סי' כ"ה במ"א ס"ק ל' וס"ק ל"א:
יד סָעִיף ז (ס"ק יח) ואין כל כו' דהא בגמ' בעי למימר כו' הובא לעיל בס"ק ב' דרבה אמר לאנשים שאוגדים הלולב שיניחו הבית יד פנוי ויהיה האגד למעלה מתפיסת יד הנוטל את הלולב כ"ה דלא להוי חציצ'. ורבא חולק כיון דהוי לנאותו לא הוי חציצה וקי"ל כרבא מיהו אי לא הוי לנאותו מודה רבא דהוי חציצה אע"ג דהאגד אינו מכסה כל היד: ול"נ דס"ל להאגודה כו' ר"ל כסברת הר"ן. שהביא מ"א בס"ק ט"ז אך במקצתו ס"ל כהר"ן. דהיכי דמקצת היד מכוסה ואותו מקצת שהוא על גב יד בטל ליה לגבי יד. וכדס"ל להר"ן בה"ג אפי' כל היד מכוסה שפיר דמי. ס"ל להאגודה דוקא כשרק מקצת היד מכוסה. משא"כ הש"ס דמיירי מאגד של הלולב כה"ג אפי' מקצת חוצץ בין הלולב ליד:
טו סָעִיף ח (ס"ק יט) בסעה כו' וכ"מ ממ"ש סימן תרנ"ז שקטן היודע לנענע כדינו אביו קונה לו לולב לחנכו. משמע דסגי ביודע לנענע אף שאינו יודע לקרות הלל. משמע דבשעת ברכה מנענע כדינו. דהא מיירי בקטן שא"י לקרות הלל אפ"ה התנה שהקטן יודע לנענע כדינו. (וקצת יש לדחות משמעות זה. דוקא בקטן כיון שאינו יכול לקרות הלל לא ינענע בשעת הלל לכן צריך לנענע בשעת ברכה. ולא ינענע בשעה שאומר השם. דבאמירת השם צריך כוונה יתירה. וע"י הנענוע יטריך ואינו יכול לכוין כ"כ כ"ה בלבוש.
טז סָעִיף ט ס"ק כ וההולכה כו' ובד"מ משמע כו' וחולק על הרב"י וס"ל דאינן חולקים: ובתשובת רש"ל סי' פג כתב והמחמיר כו' דס"ל דלדעת הפוסקים סגי בג' הולכות וג' הבאות. ולדעת הרמב"ם סגי בהולכה א' והבאה א'. אלא דס"ל באותו הולכה גדולה צריך לעשות שם ג' הולכות והבאות קטנות והן הן הנענועים. וכן אחר ההבאה אצלו. צריך לעשות במקומו ג' הולכות והבאות קטנות לכן כ' רש"ל שדי אם יעשה הולכה א' גדולה ויעשה שם ג' הולכות והבאות קטנות: וכן אחר ההבאה אצלו יעשה שם במקומו ג' הולכות והבאות קטנות. ואח"ז יעשה שני הולכות גדולות והבאות גדולות ובאלו שני הולכות והבאות גדולות א"צ להולכות והבאות קטנות. ויצא לכ"ע ממ"נ דלהרמב"ם דמצריך הולכו' והבאות קטנות הא לדידיה סגי בהולכה א' והבאה א' גדולה הראשונה ולשאר פוסקים דצריך ג' הולכות והבאות גדולות. הא לדידהו אינו צריך הולכות והבאות קטנות כלל: ודעת הב"ח שדי ולכאור' הוא כדעת רמ"א:
יז סָעִיף י (ס"ק כא) דרך ימין ע' בלבוש: ובספר ימין ה' רוממה כצ"ל דכ' להיפך מזרח צפון מערב דרום. וזה מיקרי דרך ימין הובא גם בט"ז ועסי' קכ"ח במ"א ס"ק כ"ה: וע"ק דגם במקיף דרך ימין ה"ל לשאלו כו' ר"ל את"ל דבמקיף דרך שמאל. אע"ג שאפשר משום שהוא איטר מקיף דרך שמאל. מ"מ מספקא שואלים אותו שמא מטעם שאירע בו דבר. אם כן דמספקא שואלים א"כ גם במקיף דרך ימין ה"ל לשואלו מספק. דשמא הוא איטר וראוי להקיף דרך שמאל. והשתא אירע בו דבר וצריך להקיף דרך ימין דזה הוי שינוי אצלו. ודע דמ"ש רמ"א דיש מדקדקים שלא להפוך הלולב כשמנענעים למטה. כדי שיהיו דרך גדילתן. כתב בד"מ א"כ כשמנענעים לכל ד' רוחות. ע"כ צריכים להטות הלולב לאותו רוח נמי לדידהו לא הוי דרך גדילתן ותי' כשמנענע לרוח א' אינו מהפכו בענין שיהיה ראש הלולב למטה כ"א שנוטה לצדדים כה"ג הוי דרך גדילתן דלפעמים גם באילן הענפים נוטי' כך. משא"כ כשמנענע למטה. אם יהפכו לגמרי שיהיה ראש הלולב למטה. כעין זה ודאי לא הוי דרך גדילתן עכת"ד. ולפ"ז כשמהפך האתרוג קודם הברכה כדי שיברך עובר לעשייתן. כמ"ש סעיף ה' אם לא היפך שיהיה עוקץ של אתרוג למעלה אלא לצדדים לא מיקרי היפך לדעת ד"מ הנ"ל. אבל בס' א"ר כ' שגם זה מיקרי היפך וקצת משמע כדבריו מדברי מ"א ס"ק ז'. ועמ"ש לעיל:
יח סָעִיף יב (ס"ק כג) בין ביום כו' ורש"ל כו' קודם הלל. אבל לא יברך על הלולב ובט"ז ס"ק ט"ו יש ט"ס בהעתקתו לדברי מהרש"ל אלו:
יט סָעִיף יב (ס"ק כה) ואם סח כו' מזה הלשון כו' מדכתבו בשם ר"ש. משום דחדא מצוה וה"ל כמי שבירך המוציא שקאי הברכה על כל מה שאוכל באותה סעודה ואפ"ה רשאי לשוח תוך הסעודה כיון שסמוך לברכת המוציא טעם בלי הפסק והתחיל כבר. ה"ה בחדא מצוה כיון שהתחיל במצוה אף אם הפסיק אח"ז בשיחה לא הוי הפסק ושאני גבי שח בין תפלה של יד לתפלין של ראש דהוי הפסק דשני מצות הן: מברך על כאו"א דדוקא אם נטלן כלם בבת א' סגי להו בברכה א': כתב בא"ח כו' וצ"ע דבסי' תרע"ב כתב בשם א"ח כו' הובא דבריו במ"א ר"ס תרפ"ו דס"ל צ"ל על כ"א בפ"ע. ר"ל אם אינו נוטלן בבת אחת כמו שכתב לפני זה משא"כ בנ"ח: אבל לדידן א"צ לברך. והיינו בנדון הנ"ל שלא היה בו כלל ערבה. אבל אם היה בו ערבה. אבל אח"כ ראה שהערבה פסולה כגון נשרו רוב עליו וכדומה אפשר לענ"ד שצריך לברך. לפמ"ש סי' ר"ו סעיף ז' אם נטל פרי ובירך עלי' ולא היה דעתו לאכול יותר ונפל הפירי מידו ונמאס אם רוצה לאכול אחרים צריך לברך. והכא נמי כשבירך היה דעתו רק על ערבה שבלולב. וכיון שהיא פסולה ולוקח ערבה אחרת שלא היה דעתו עלי' בשעת ברכה כ"א על ערבה שבלולב ראוי לברך שנית. ואע"ג שאינו דומה ממש להאי דסי' ר"ו הנ"ל בנפל הפרי מידו. דשם היתה הפרי ראוי בשעת ברכה אלא שאח"ז נמאסת ע"י הנפילה משא"כ הכא דאפי' בשעת ברכה היתה פסולה מ"מ יש לדמותו למ"ש בסי' ר"ט סעיף ב' בהגה ובמ"א שס ס"ק ח' דאם בירך על הכוס בפה"ג והיה סבר שהוא יין ונמצא מים אם לא היה דעתו לשתות יותר צריך לברך וצל"ע כעת.
כ סָעִיף יד (ס"ק כז) משום כו' אבל לדידן דצריכים כוונה כמ"ש סי' ס"ד כו' דלעבור על בל תוסיף ולצאת דין א' להם ואם לצאת בעי כונה ה"ה דלעבור בעי כונה וה"ה אם לא בעי כונה לצאת ולעבור שוין וכדאי' ר"פ יו"ד דערובין: דהאי לחודא כו' דבסנהדרין דף פ"ח ע"ב אמרי' דאינו נעשה זקן ממרא עד שיורה בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפלין כו' ופריך והאיכא לולב דיש בו כל תנאים הללו. ומשני אי ס"ל לולב א"צ אגד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי אם כו' ופי' התו' כיון דהאי לחודיה קאי אם הוסיף מין אחר ניהו דעבר על בל תוסיף אבל אם הוסיף גורע ליכא דלא גרע המצוה בכך ויצא ידי המצוה. אע"ג שעבר על ב"ת. משא"כ בתפלין אם עשה ה' בתים לא יצא ידי מצוה. אבל המ"מ והר"ן פי כיון דהאי לחודיה קאי אפי' על בל תוסיף לא עבר. ואפשר שזה דעת הטור והרב"י. ר"ל מדלא כתבו ועובר על בל תוסיף אלא כתבו משום בל תוסיף וכ"ה הלשון בטור משמע דלדידן לא עבר על ב"ת. רק יש בו משום מראית עין: ומ"ש הטור אם נוטלו לשם מצוה כו' ר"ל דהשתא ל"ל כנ"ל דלדידן בעי כונה כיון דקי"ל מצות צריכות כונה דהא השתא לא איירי כ"א באיסור מראית עין ובזה לא יועיל במה שאינו מתכוין דאכתי איכא מראית העין דמי יודע מה שבלבו אם למצוה או לא. לכן כ' מ"א דכונות הטור ליישב קושית התו'. ור"ל מ"ש אם נטלו לשם מצוה. אין כוונת הטור שמתכוין למצוה. אלא ר"ל שיש לדון אותו שנוטלו לשם מצוה בהא איכא מראית העין. לאפוקי אם אגדו שלא במינו ליכא משום מראית העין. דהא נראה דעשאו לשם נוי. ולא לשם מצוה. דהאגד אינו אלא משום נוי: דאינו נוטלו דרך גדילתו. ר"ל דוקא אם לולב צריך אגד הוי בל תוסיף אם אגדו במין אחר אע"ג דהוי שלא כדרך גדילתו כיון דצריך אגד וכל אגד הוי שלא כדרך גדילתו. א"כ מצות אגד צ"ל שלא יהא דרך גדילתו לכן אם אגדו במין אחר אע"ג דהוי שלא כדרך גדילתו עובר משום ב"ת דהוסיף כעין שהוא המצוה:
כא סָעִיף טו (ס"ק כח) מלולב כו' וצ"ע כו' ב"ה(ד"מ כצ"ל) ועי' סי' של"א שם הסכים מ"א לדינא עם הירוש' וכ' דוקא בדברים המוקצים מחמת שהקצם מדעתו אמרי' אם היה דעתו עליהן ב"ה כגון גרוגרות וצמוקים דכל זמן שהן לחים הם ראוי' וכשמתחילים להתייבש מסריחים ואינן ראוים וכשנתייבשו לגמרי שוב ראוים כה"ג אי היו ב"ה לחין והיה דעתו עליהן וכשהתחילו להתייבש ולא היו ראוים אם אחר כך נתייבשו לגמרי שריין ואין בהם משום מוקצה כיון דב"ה היו ראוים אף ע"ג שאח"ז בתחלת יבשותן לא היו ראוים מכל מקום מותרים דאין מוקצה לחצי שבת כיון דב"ה היה דעתו עליהן וגם עתה הן ראוים משא"כ דבר המוקצה מצד חסרון כיס. כגון אזמל של מילה אם צריך לו למול בו תינוק בשבת ניהו דכ"ז שלא מל לאו מוקצה דצריך לו למול אבל כשכבר מל שוב חוזר לאסורו דהוי מוקצה מ' חסרון כיס כי גם ביה"ש היה מוקצה מח"כ אלא שהיה דעתו למול בו כי לכך נעשה מתחלה ודומה לפירות שהתחילו להתיבש ועיי"ז נסרחו ועדיין לא נתיבשו לגמרי אע"ג דב"ה היו ראוים והיה דעתו עליהן מ"מ עכשיו שאין ראוי' הוי מוקצה וה"ה במוקצה מ' חסרון כיס כיון שמל חוזר למוקצ' מ' ח"כ ודומה לזה נדון דהכא:
א סָעִיף א א מצות כו'. כר"י ור"ט. ור"ע ה"ל יחידאה לגבייהו ושמואל פסק כר"ט: ובמקום כו'. מדאמר שם ולידרוש להו כר"ע משמע דקי"ל כר"ע אלא משום הידור מצוה לא רצה להתיר להדיא ובודאי אי לא ס"ל כר"ט ור"ע לא היה מתיר ולא מפסיד אותם שלא יראו התלמידים וכן ר' ישמעאל ס"ל כוותיה כמש"ש חזר בו ר"י ופי' שחזר בו ממ"ש בתחלה ג' הדסים אלא דסגי בהדס א' שאינו קטום ולא אמר שנים קטומין אלא להידור מצוה דלא כפירש"י שלדבריו הדר בבתריי' וצ"ל שלא אמרה ולא שחור וע' ר"ן. בקשר גמור דהיינו כו'. קשר הנאמר בשבת וי"ט ממ"ש שם הותר אגדו כו' וקי"ל דבשבת בעינן ב' קשרים מהא דפ"ז דשבת ועמש"ל סימן שי"ז: ויכול כו'. דלא כר"י דר"י לטעמיה דס"ל לולב צריך אגד ואנן לא קי"ל כוותיה דרבנן פליגי עליה שם י"א ב': דמין כו'. שם: יש מי כו'. כ"כ המרדכי אבל לא כת' כן אלא שקושר פ"א ואחר כך כורך כו' ומתוך כך הוא כאלו ב' קשרים זה ע"ג זה וע"ש ובהג"א וטעמו ממ"ש בפ"ז דשבת והוא שקשרן והקשו הא בלא"ה חייב משום קושר ופי' בקשר א' וע"י ב' תפירות או שהוציא שני ראשיהן לצד א' קיימא בקשר א' כמו בב' קשרים. וכ"ד רש"י בשבת נ"ד א' ד"ה כריכה כו' אבל הרא"ש חלק עליו שם ומפרש בב' קשרים וע' מרדכי שם וש"פ: ויש לקשור כו'. כמ"ש במדרש ההדס דומה לעינים והערבה כו': וישפיל כו'. ואף על גב דלקיחה ע"י ד"א הוי לקיחה כמש"ש ל"ז א' מכל מקים לכתחלה במקום דאפשר לא עבדינן:
ב סָעִיף ב ס"ב יטול כו'. שם דהני תלתא כו'
ג סָעִיף ג ס"ג אטר כו'. דכאן משום חביבותא ובתר ימין ושמאל דעלמא אזלנן: וי"א כו'. כמ"ש בתפילין ובשבת ושאר מקומות. ואם היפך יצא. ר"ל אפילו בשאר כל אדם דלא כי"מ שם מ"ב א' כשהפכו בכה"ג. ריטב"א שם: ושולט כו'. מנחות שם:
ד סָעִיף ד ס"ד אדם כו'. ע' ב"י בשם רוקח ול"נ כמ"ש ביבמות מי כתיב וחלצה כו' וכ"כ מ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה יברך כו'. כמ"ש כל והמצות כו' וכמ"ש כיון דאגבהה כו': או כו'. כמ"ש כגון שהפכו. אבל א"צ לזה כמ"ש בפ"א דפסחים דמ' שמברך אחר שהן בידו ויצא בהן ואין לברך קודם שלקחן כמ"ש בפ"ג דמנחות מאימתי מברך כו' וגם ההיפוך אינו מועיל כיון שמברך על הלולב והן מצויות לפניו אין מעכבין זא"ז כמש"ג סי"ב וכיון דאמר בגמ' דמברך בלולב אחר שיצא ולא אשכח צד היכי עבדינן אנן ועל צד היותר טוב יכוין שלא לצאת בו ואף למ"ד מצות א"צ כונה כמ"ש תוס' שם ל"ט א' וע' בר"ן שם: ויברך מעומד. דגמרינן מספירה וע' ברא"ש סוף פסחים: ולא יברך כו'. כמ"ש בסוכה שם ל"ש אלא כו' ור"ל דאז אין בו מצוה וע' בתוס' שם ל"ט א' סד"ה עובר לעשייתן. ומכל מקום לא לגמרי כו' ומשנטל עברה כבר כו' ושם מ"ה ב' ד"ה אחד כו':
ו סָעִיף ז ס"ז אם עשה כו'. כפי' תוס' שם מדמייתי ראיה מאזוב מ' בכה"ג איירי ועמ"ש למטה: ואם כרך כו'. ממש"ש כי גדליתו הושענא כו' ורבה ל"פ אלא משום לנאותו: או שכרך כו'. מהא דספ"ד דפסחים דכרך ידיה בשיראי וכו':
ז סָעִיף י י"א כו'. משום דריטב"א ור"ן פליגי וכ' דבלולב לאו משום חציצה אתינן עלה דל"ל קרא לפסול בחציצה אלא משום לקיחה תמה וכל שהוא להנאותו או טפל בידו בטל לגבי לולב והוי לקיחה תמה ע"ש: ונהגו כו' אבל כו'. היינו לדעת הר"ן דבטל לידו וכנ"ל אבל לדעת תוס' משום חציצה אין חילוק דהא אמרינן בסוף עירובין ובזבחים דאפילו נימא אחת חוצצת במקום בגדים וכן ביד אמרו שם דוקא שלא במקום עבודה וכן הני איבעיות שם רוח עפר כו': ס"ח ינענע כו'. כמ"ש שם קטן היודע כו' אף על פי שאינו יודע לקרות הלל ובספ"ד דברכות השכים לצאת לדרך כו' ובירושלמי רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך עליה ואומר כו': ומנענעים כו'. ע' תוס' שם דכתיב אז ירננו כו': וי"א כו'. לכפול כל הנענועין ויש טעם לדבר: ס"ט טורף הלולב כו'. דאל"כ למה הצריכו שיהא יוצא מן ההדס טפח כו': וכן לכל כו'. כמ"ש שם למי שארבע כו' למי כו': וההולכה כו. המרשים כאן טור בשם גאון טעה כי הגאון כתב שא"צ לנענע וחולק על הר"ן הנ"ל ודעת הרמ"א כאן דלא כש"ע שכתב הולכה אחת ומנענע ג"פ וכן ההובאה אחת ומנענע ג"פ ובד"מ כתב ס"ק ח' בשם מהר"א שיוליך ג"פ ויביא ג"פ בכל צד ובאותן ההולכות והובאות יכסכס העלין: ומטין כו' דאל"כ לכל צד שמנענע לא הוי דרך גדילתן ועוד שזה שירי מצוה הוא: ויש מדקדקים כו'. כמו בשתי הלחם ול"ד לכל שאר הנענועים כיון שאינו מהפך ממש: ס"י יקיף כו'. כמ"ש כל פינות כו': ס"יא צריך לחבר כו'. כמ"ש במדרש מה אתרוג זה יש בו טעם יש בו ריח כו' וקשרו כו' ואף שאין עמהם באגודה לחברם צריך וכן במנחות כ"ז א' ד' מינין שבלולב ב' מהן כו' וכן ישראל כו': וכל הנענועים כו'. כמש"ש זאת אומרת שירי מצוה ושם הא מדאגבהה כו' וכן בפ"ק דפסחים כנ"ל וכ"ש בסדרן וז"ש וכל כו' ובאיזה כו':
ח סָעִיף יב סי"ב אבל נוטלן כו'. ממ"ש לא יביא פריש כו' משמע אבל הלולב נוטלו וגם לחורבה ליכא למיחש דד' מינין זיל קרי בי רב הוא: בין כו'. דלא כדעת הג"א שם ד"ה ודוקא כו' שאמר דחסר ילפינן מולקחתם לקיחה תמה וכן הד' מינין שמעכבין זא"ז וכי היכי דחסר כשר בשאר ימים ה"ה דאין מעכבין זא"ז וע' תוס' שם בר"פ ד"ה בעינן הדר כו' לכך נראה כו' ובתוס' דמנחות כ"ז א' ד"ה ולקחתם כו' ובסוכה ל"ד ב' ד"ה שתהא כו': ובלבד כו'. רא"ש וטור לפי' אבל יש לו ר"ל לפניו דלא כרמב"ם וש"ע: ויטול הלולב כו'. כיון שמזכירין אותו בברכה צריך שיהא סמוך לברכה כמ"ש בתפילין כנ"ל: ודעתו כו'. שפוטר את כולן אף על פי שנוטל כ"א לבד כמו תש"י שפוטר תש"ר וז"ש ואם סח כו' כמש"ש סח מברך שתים כו' לכ"א כשיטתו:
ט סָעִיף יד סי"ד משום בל תוסיף. בספרי מנין שאין מוסיפין על לולב ועל ציצית ת"ל לא תוסיף כו'. ואף על גב דע"כ הספרי כר' יהודה אבל לרבנן האי לחודיה כו' כמ"ש בסנהדרין מכל מקום לכתחלה אסור:
י סָעִיף טו סט"ו לא יטול כו'. כמש"ש נינקוט תרי או תלתא כו' פרי א' כו' וה"ה ללולב אבל בהדס אמרי' שם חזר בו ר' ישמעאל ומכשר אף בחד ולא אמר שלשה אלא להידור מצוה כנ"ל אלמא דיכול להוסיף וכ"ש בערבה דלא נתנה תורה קצבה ואמר ערבי אלא דמיעוט שתים ובהכי סגי אבל טפי ש"ד כמ"ש בב' עדים ומנין אפילו מאה ת"ל עדים וע' תוס' דר"ה כ"ח ב' ד"ה ומנא כו' ובסוכה ל"ז ב': ויש מי כו'. כמ"ש אין מוסיפין עליהם וכנ"ל סי"ד והדס שוטה מין אחר כמ"ש בעזרא וע"ל סימן תרס"ד דלמ"מ כל שלנוי אף מין אחר מותר ולא ס"ל להגאונים כן אלא כדעת תוס' והריטב"א פ"ג דסוכה ובמין אחר אסור לכתחלה משום דאתי למסרך ולפ"ז אין ראיה מאגד הלולב ועתוס' דר"ה כ"ח ב' ד"ה ומנא כו': ויש מתירין. דלאו מין אחר הוא דהא גדילי בערוגה אחת ובענף אחת אלא שהתורה פסלה ולא גרע מסיב ועיקרא דדיקלא דלא הוי בל תוסיף כמש"ש ל"ו ב' אבל לפי הטעם דאתי למיסרך צ"ע וכן נתקשה שם בריטב"א ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.