א מִן הַתּוֹרָה אֵין מִצְוַת לוּלָב חוּץ לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא יוֹם רִאשׁוֹן, וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁיְּהֵא נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעָה.
ב בְּיוֹם שַׁבָּת אֵינוֹ נִטָּל, אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹם רִאשׁוֹן. הַגָּה: וְאָסוּר לְטַלְטֵל הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי כְּאֶבֶן (רַ"ן סוֹף פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְהַמַּגִּיד פ"ז וְכָל בּוֹ); אֲבָל הָאֶתְרוֹג מֻתָּר בְּטִלְטוּל, דְּרָאוּי לְהָרִיחַ בּוֹ; וְאָסוּר לִתְּנוֹ עַל הַבֶּגֶד, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב, דְּמוֹלִיד רֵיחָא (מַהֲרִי"ל).
ג אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן. בְּלוּלָב שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁהִשְׁאִילוֹ, דְּבָעֵינָן לָכֶם (וַיִּקְרָא כג, מ), מִשֶּׁלָּכֶם, וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ: יְהֵא שֶׁלְּךָ עַד שֶׁתֵּצֵא בּוֹ וְאַחַר כָּךְ יְהֵא שֶׁלִּי כְּבַתְּחִלָּה, לֹא יָצָא, דְּהָוֵי כְּמוֹ שָׁאוּל; וְאִם נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, מֻתָּר.
ד נְתָנוֹ לוֹ עַל מְנַת לְהַחְזִירוֹ, הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ וּמַחְזִירוֹ, שֶׁמַּתָּנָה עַל מְנַת לְהַחְזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה; וְאִם לֹא הֶחֱזִירוֹ, לֹא יָצָא אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ אֶת דָּמָיו, וַאֲפִלּוּ נֶאֱנַס מִיָּדוֹ; וְכֵן אִם הֶחֱזִירוֹ לְאַחַר זְמַן מִצְוָתוֹ, לֹא יָצָא. הַגָּה: וּמֻתָּר לָתֵת לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא יַקְדִּישֶׁנּוּ, דְּלֹא גָּרַע מִמַּתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר (רַ"ן פ"ה דִּנְדָרִים).
ה נְתָנוֹ לוֹ סְתָם, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, דְּמִסְתָמָא עַל דַּעַת כֵּן נְתָנוֹ לוֹ כֵּיוָן שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת בּוֹ שֶׁאֵין לוֹ אַחֵר; וְאִם לֹא הֶחֱזִירוֹ, לֹא יָצָא. הַגָּה: וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לִבְעָלָיו בְּמַתָּנָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שֶׁל בְּעָלִים וְיֵצְאוּ בּוֹ (הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ח ח"ד); וּמִיהוּ אֲפִלּוּ לֹא הֶחֱזִירוֹ לְיָדוֹ אֶלָּא לְאַחֵר, וְאַחֵר לְאַחֵר, וְהָאַחֲרוֹן מַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים, יָצָא.
ו לֹא יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְקָטָן, קֹדֶם שֶׁיָּצָא בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּטָן קוֹנֶה וְאֵינוֹ מַקְנֶה לַאֲחֵרִים מִן הַתּוֹרָה, וְנִמְצָא שֶׁאִם הֶחֱזִירוֹ לוֹ אֵינוֹ מֻחְזָר; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הִגִּיעַ לְעוֹנַת הַפָּעוֹטוֹת, מֻתָּר; וְאִם תּוֹפֵס עִם הַתִּינוֹק יוֹצֵא, כֵּיוָן שֶׁלֹּא יָצָא מִיָּדוֹ שַׁפִּיר דָּמִי.
ז שֻׁתָּפִים שֶׁקָּנוּ לוּלָב אוֹ אֶתְרוֹג בְּשֻׁתָּפוּת, אֵין אֶחָד מֵהֶם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ בְּמַתָּנָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא קָנוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲבָל אִם קָנוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה יוֹצְאִים בּוֹ מִסְּתָמָא, דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי קְנָאוּהוּ (הַמַּגִּיד).
ח הָאַחִים שֶׁקָּנוּ אֶתְרוֹגִים מִתְּפִיסַת הַבַּיִת וְנָטַל אֶחָד מֵהֶם אֶתְרוֹג וְיָצָא בּוֹ, אִם יָכוֹל לְאָכְלוֹ וְאֵין הָאַחִים מַקְפִּידִים בְּכָךְ, יָצָא; וְאִם הָיוּ מַקְפִּידִים, לֹא יָצָא עַד שֶׁיִּתְּנוּ חֶלְקָם בַּמַּתָּנָה; וְאִם קָנָה זֶה אֶתְרוֹג וְזֶה פָּרִישׁ, אוֹ שֶׁקָּנוּ כְּאֶחָד אֶתְרוֹג, רִמּוֹן וּפָרִישׁ מִתְּפִיסַת הַבַּיִת, אֵינוֹ יוֹצֵא בָּאֶתְרוֹג עַד שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ חֶלְקָם בְּמַתָּנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם אֲכָלוֹ אֵין מַקְפִּידִים עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁכָּל שֶׁאֵין שָׁם מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֵין מְחִילָתָם בִּסְתָם מוֹעֶלֶת, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֲפִלּוּ הָיָה מְעֻלֶּה מֵאֲחֵרִים מְחִילָתָן בִּסְתָם מוֹעֶלֶת, לְפִי שֶׁאֵינָם מַקְפִּידִים.
ט מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אֶתְרוֹג מָצוּי שֶׁכָּל הַקָּהָל קוֹנִים אֶתְרוֹג בְּשֻׁתָּפוּת, הַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁקְּנָאוּהוּ לָצֵאת בּוֹ מִסְתָמָא הָוֵי כְּאִלּוּ פֵּרְשׁוּ שֶׁכָּל הַקָּהָל נוֹתְנִים חֶלְקָם לְכָל מִי שֶׁנּוֹטְלוֹ לָצֵאת בּוֹ עַל מְנַת שֶׁיַּחְזִירוּהוּ לָהֶם. הַגָּה: וְגוֹבִין מָעוֹת אֶתְרוֹג לְפִי מָמוֹן, דְּהִדּוּר מִצְוָה מוּנָח טְפֵי עַל עֲשִׁירִים מֵעַל עֲנִיִּים, וְאִשָּׁה פְּטוּרָה מִלִּתֵּן לְמָעוֹת אֶתְרוֹג הוֹאִיל וְאֵינָהּ חַיֶּבֶת בּוֹ (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן ק"ז). וְכָל אָדָם יִשְׁתַּדֵּל וִיהֵא זָרִיז בַּמִּצְוָה לִקְנוֹת לוֹ אֶתְרוֹג וְלוּלָב לְבַד, כְּדֵי לְקַיֵּם הַמִּצְוָה כְּתִקְנָהּ (הג"מ סוֹף הל' לוּלָב).
א סָעִיף א (א) אלא יום ראשון - דכתיב ושמחתם לפני ד' אלהיכם ז' ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום הראשון בלבד דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ וכו' וחכמים תקנו ז' בכל מקום זכר למקדש:
ב סָעִיף ב (ב) אינו נוטל וכו' - כן תקנו חכמים משום גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה:
ג סָעִיף ב (ג) הלולב - וה"ה הערבות וההדסים:
ד סָעִיף ב (ד) דהוי כאבן - ואפילו לצורך גופו ומקומו אסור ולא דמי לשופר דשרינן בס"ס תקפ"ח לטלטלו לצורך גופו ומקומו דשאני התם דהוי כלי וראוי לאיזה דבר כלשאוב בו וכדומה משא"כ הכא דעץ בעלמא הוא:
ה סָעִיף ב (ה) דראוי להריח בו - ואף שכתב המחבר בס"ס תרנ"ג שיש למנוע מלהריח בו היינו בשעה שהוא נוטלו לצאת בו או עכ"פ שהוא יום חול ומשום שראוי ליטלו לצאת בו ומשום ספק ברכה כמו שנתבאר שם משא"כ בשבת שאיננו נוטלן בודאי ראוי להריח ולברך עליו ג"כ ועוד אם מברך על פרי אחר ומכוין להוציא גם הנאת ריח זו בודאי יכול להריח בו וע"כ אינו מוקצה:
ו סָעִיף ב (ו) ביו"ט - אבל מותר ליתנו על הבגד או מוכין שהיה מונח בו מעיו"ט שכבר קלט הריח:
ז סָעִיף ב (ז) דמוליד ריחא - בבגד והוי כתיקון מנא. ומשמע דאפילו אינו מכוין לזה ג"כ אסור מפני שא"א שלא יקלוט והוי פסיק רישא ויש מקילין בזה היכי דאינו מכוין. ובשעת הדחק שאין לו מקום משומר להניח האתרוג שמה אפשר דיש לסמוך אמקילין:
ח סָעִיף ג (ח) אין אדם יוצא וכו' - ואם אין האיש בביתו ונתנה האשה הלולב לאחד מאוהביו או קרוביו במתנה לא יצא דשמא לא ניחא ליה כ"א במכירה אם לא שהוא אדם חשוב דזילא ביה מלתא למכרו שרי דאז אמדינן דעתה דניחא ליה [מ"א] והבכורי יעקב הקשה עליו דהלא בלא"ה ג"כ קי"ל דניחא ליה לאינש לקיים מצוה בממוניה ומחמת זה מותר ליטול לולבו של חבירו לצאת בו אפילו בלא דעתו ומ"מ לא מהני סברא זו רק לענין שאר הימים דהוי כאלו שאלו בעצמו ולא לענין יום הראשון דבעינן לכם וכדאיתא לעיל בסימן תרמ"ט ס"ה וא"כ מאי מהני מה דנאמר דניחא ליה הלא מ"מ אינו שלו ממש ואפילו כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית אין לה רשות ליתן משלו וע"כ מסיק שם דאפילו שמע בעלה אח"כ ונתרצה לא מהני דבעת הלקיחה לא היה שלו וצריך לחזור וליטול:
ט סָעִיף ג (ט) בלולב של חבירו שהשאילו וכו' - המ"א הוכיח מהא דשואל כלי מחבירו לקדש בו אשה דאמרינן שהיא מקודשת [באהע"ז סי' כ"ח סי"ט] משום דאמרינן מסתמא נתן לו במתנה ע"מ להחזיר שיהיה יוכל לקדש בו א"כ ה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו הו"ל כאלו נתנו לו במתנה ויצא וכ"כ הבית שמואל באהע"ז שם אבל הט"ז לעיל בסימן י"ד ובשו"ת בית יעקב פוסקים דלא יצא וע"כ צריך לחזור וליטול ובלי ברכה:
י סָעִיף ג (י) דבעינן לכם משלכם - יש אומרים דהני דקני אתרוג למצוה ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם דאורייתא אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ולכתחלה נכון ליזהר בזה ולפרוע קודם החג:
יא סָעִיף ג (יא) דהוי כמו שאול - דאין זה לשון מתנה כיון שפירש שהוא רק לזמן:
יב סָעִיף ד (יב) שמה מתנה - דכשאמר חפץ זה נתון לך נפקע כל כחו ממנו ומה שאמר ע"מ שתחזיר לי הוא רק תנאי כשאר תנאים שאדם יכול להתנות במכירתו ובמתנתו:
יג סָעִיף ד (יג) ואם לא החזירו - וה"ה כשנפסל בידו והחזירו:
יד סָעִיף ד (יד) אפילו נתן לו את דמיו - ולא אמרינן בזה מה לי הן מה לי דמיהן כיון שצריך לו לצאת ידי חובה בודאי הקפיד על הלולב גופיה:
טו סָעִיף ד (טו) ואפילו נאנס מידו - ואע"ג דלדעת המחבר בח"מ סימן רמ"א במתנה ע"מ להחזיר ונאנס פטור מתשלומין היינו משום דאין עליו דין שומר שהרי בתורת מתנה באה לידו אבל עכ"פ התנאי לא נתקיים ואינו אלא כפקדון בידו ולהכי לא יצא בענינינו ומשמע מרוב הפוסקים דגם בנאנס לא מהני חזרת דמים. ועיין בח"א שמסתפק אם אמר הריני כאלו התקבלתי מהו ובספר מאירי כת"י אשר תח"י דעתו בהדיא דיכול הנותן למחול תנאו ולאמר הריני כאלו התקבלתי ויצא זה ידי חובה אע"ג שלא החזיר:
טז סָעִיף ד (טז) לאחר זמן מצותו - ר"ל אפילו באותו היום אם הוא שעה שא"א עוד לצאת בו דהיינו בערב ואם בשעה שנתן לו כבר בירך עליו צריך להחזיר לו עכ"פ ביום המחר בשעת מצותו ואע"ג דלא פירש לו בהדיא מתי שיחזירנו לו מ"מ אומדנא דמוכח הוא שכונתו היה שיחזירנו לו לשעה שיוכל לצאת בו. וכתבו הפוסקים דכ"ז באמר ע"מ שתחזירהו לי דמשמע שיהיה ראוי לו לדבר שעומד אבל באומר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי אפי' החזירו לאחר החג שאינו שוה כלום נמי קיים תנאו ויצא ועיין בה"ל:
יז סָעִיף ד (יז) ומותר וכו' שלא יקדישנו - ר"ל דאם התנה במתנתו שלא יוכל המקבל להקדישו מ"מ הוי מתנה ואפשר לצאת בו וכדמסיים דלא גרע ממי שאמר ע"מ שתחזירהו לי דג"כ אינו יכול להקדישו ואפ"ה הוי מתנה ועיין בה"ל:
יח סָעִיף ה (יח) נתנו לו סתם וכו' כיון שצריך וכו' - ר"ל בהיכי שאין לו רק אתרוג זה אפילו נותנו בסתם ג"כ אומדנא דמוכח הוא שלא כיון ליתן לו לחלוטין אלא ע"מ שיחזיר לו. ואפילו אם באותו היום כבר יצא בעצמו והוא צריך לו רק לשאר ימי החג ובשאר הימים הלא יכול לצאת בשאול מ"מ אמדינן דעתו דאדם שהוא רוצה יותר לצאת בשלו ולא כיון אלא ע"מ להחזיר לו שיהיה שלו כבתחלה:
יט סָעִיף ה (יט) וצריך לחזור וליתנו וכו' - קאי אכל הנ"ל גם בס"ד והטעם דכל שנתנו לו הרי הוא שלו לגמרי וע"מ להחזיר דקאמר הוא כמו שאומר ע"מ שתחזור ותתן לי במתנה:
כ סָעִיף ה (כ) כדי שיהיה של בעלים ויצאו בו - הלשון מגומגם דמשמע מזה דאם לא יחזור ויתן להבעלים במתנה גמורה לא יוכלו הבעלים לצאת י"ח באתרוג ולכאורה אינו כן דהבעלים בכל גווני יוכלו לצאת שהרי נתנו רק ע"מ שיחזירו להם במתנה כדין ואם לא החזירו להם באופן כזה נתבטלה המתנה למפרע וכלא נתנו דמי וצ"ע:
כא סָעִיף ה (כא) אלא לאחר וכו' - ר"ל שגם הוא נתן לאדם אחר האתרוג במתנה ע"מ להחזיר והלזה נתן ג"כ לשלישי להחזיר לבעלים הראשונים יצא ולא אמרינן הרי התנה עמו ע"מ שתחזיר לי והרי לא החזיר בעצמו לבעלים הראשונים דמסתמא לא היה כונת וקפידת הבעלים אלא שיוחזר להם החפץ בין ע"י הראשון בין ע"י באי כחו. מיהו מוכח לכאורה מדין זה דמקבל מתנה ע"מ להחזיר יש לו רשות לחזור וליתן לכל מי שירצה ובלבד שיתקיים תנאו. מיהו כ"ז בסתם אמנם אי מפרש בהדיא במתנתו שאין לו רשות ליתנו לאחר אינו יכול לזכות לאחר לצאת בו ואם יתן יתבטל המתנה וגם הוא לא יצא בו:
כב סָעִיף ה (כב) ואחר לאחר - ומשמע אפילו להרבה ובלבד שיוחזר לראשון בלא פסול. ונראה דהיכי שאיכא אומדנא שמקפיד הנותן שלא יטלוהו רבים שמא יפסד לו אין רשאי ליתן ובלא"ה יש מאחרונים שמחמירין בעיקר דינא דהמחבר וסוברין דלולב שקבל במתנה ע"מ להחזיר לא יתן לאדם אחר מבלי דעת ורשות הנותן:
כג סָעִיף ו (כג) ביום ראשון וכו' - וה"ה לדידן דעושין שני ימים:
כד סָעִיף ו (כד) קודם שיצא בו - וה"ה אם מזכה רבים בלולבו לא יתן לקטן עד שיברכו כולם:
כה סָעִיף ו (כה) אינו מוחזר - ולפ"ז יש ליזהר שלא לברך על לולב של אישתקד אם זוכר שנתן אותו במתנה לקטן:
כו סָעִיף ו (כו) הפעוטות - היינו כבן וי"ו או כבן ז':
כז סָעִיף ו (כז) מותר - דאז מתנתו מתנה מד"ס ועיין בה"ל:
כח סָעִיף ו (כח) כיון שלא יצא מידו ש"ד - ר"ל דעי"ז אין הקטן קונה כלל ולכן מותר אפילו בלא הגיע לעונת הפעוטות וה"ה אם לא מקנה ליה כלל לקטן או שאומר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה דהו"ל כשאול כנ"ל בס"ג אלא דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אח"כ לצאת בו אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן:
כט סָעִיף ז (כט) אין אחד מהם יוצא וכו' - דבעינן שיהא כולו שלו. ואם אמר לו טול לך לצאת בו עיין לעיל בס"ג במש"כ שם:
ל סָעִיף ז (ל) חלקו במתנה - ואפילו בע"מ להחזיר ג"כ סגי כנ"ל בס"ד:
לא סָעִיף ז (לא) יוצאים בו מסתמא - ר"ל אף שלא פירשו כן בהדיא:
לב סָעִיף ז (לב) דאדעתא דהכי קנאוהו - ר"ל דכיון שידעו בשעת לקיחה שאינו ראוי ליחלק וע"ד כן לקחוהו הוי כאלו פירשו שלכל אחד בשעה שיקחהו לצאת בו יהיה כולו שלו ע"מ שאח"כ יחזירהו לחבירו ומ"מ טוב לומר בפירוש שנותן כ"א חלקו לחבירו במתנה ע"מ להחזיר בשעה שיוצא בו וכמו שכתבנו לקמיה בס"ט:
לג סָעִיף ח (לג) שקנו אתרוגים - לאכילה:
לד סָעִיף ח (לד) מתפיסת הבית - ר"ל מה שירשו מאביהם ועדיין לא חלקו:
לה סָעִיף ח (לה) ואין האחים מקפידים - דאז נחשב כשלו:
לו סָעִיף ח (לו) אין מחילתם בסתם מועלת - שאע"פ שאין מקפידים על האכילה מקפידין הם על המצות שאף הם רוצים לקיים המצות כמוהו:
לז סָעִיף ח (לז) לפי שאינן מקפידין - שגם הם יכולים לקיים המצות כמוהו:
לח סָעִיף ט (לח) שכל הקהל קונים וכו' - כתב הח"א אפילו לפי מנהגינו שכל אחד נותן כמו שירצה מ"מ זה שאינו נותן כלל נראה שלא יצא אם יש ביכולתו ליתן:
לט סָעִיף ט (לט) מסתמא הוי כאילו פירשו וכו' - ואע"פ שכל זה הוא דין גמור מ"מ כיון שאין הכל יודעין להקנות לכן כתבו כמה אחרונים שמוטב לברך על שלו אם יש לו כל ד' מינים כשרים אע"פ שאינם מהודרים כמו של חבירו. ואם אין לו מוטב שיטול של חבירו הכשרים משיטול של הקהל כי י"א דבשל קהל לא יצא דשמא יש באחד מהם מי שאין בדעתו להקנות חלקו לחבירו ואף דלא קי"ל הכי מ"מ לכתחילה עדיף טפי ליטול של יחיד [ח"א]:
מ סָעִיף ט (מ) שכל הקהל נותנים חלקם - ומ"מ לכתחלה טוב שיכריזו שיתן כ"א חלקו לחבירו במתנה ע"מ להחזיר [מ"א ודה"ח]:
מא סָעִיף ט (מא) ואשה פטורה וכו' - ואם היא רוצה לברך חייבת. ומי שאינו בעיר א"צ ליתן ועיין בשע"ת:
מב סָעִיף ט (מב) המצוה כתקונה - כי רוב העולם אינם יודעים להקנות לחביריהם ועוד לעשות הנענועים כהלכתן. אפילו חל יום ראשון בשבת דעצם המ"ע א"א שוב לקיים אפ"ה נכון להשתדל להיות לו לולב ואתרוג לעצמו וכדלקמיה. אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל כ"כ מ"א בשם מטה משה ובמחצית השקל כתב דבזה"ז דרוב פעמים אחר עבור איזה ימים מהחג ע"י רוב משמוש בני אדם אתרוג של הקהל מתקלקל אפשר א"צ לשלוח לחבירו אתרוג שלו עכ"ל וספקו יוכל להיות רק על שאר הימים דביום ראשון אינו מצוי כ"כ להתקלקל גם יכול לברך עליו בבקר קודם שיד הכל ימשמשו בו:
א סָעִיף ב דראוי להריח. עסי' תרנ"ג דראוי להריח בו בשבת דלא אתקצאי א"נ יכול לברך על פרי אחר:
ב סָעִיף ב דמוליד ריחא. כ' ביש"ש פ"ב דביצ' סי' ל"ד ותימא דהא לא אסור אלא להניח הכוס כדי לגמר כמ"ש ססי' תקי"א ומש"ה נקט שיראי שדרך לגמרן אבל היכא דאינו מכוין למיגמרי' שרי דלא שייך פסיק רישיה אלא במלאכ' גמורה אבל הגימור אינו מלאכה אלא הכיבוי עכ"ל פי' דהא דאמרי' דף כ"ג אפי' ע"ג חרס אסור דמוליד ריחא בחרס ואסור אף על גב דלא מכוין משום דהוי פסיק רישיה היינו משום דעכ"פ הוי הבער' והוי מלאכ' גמור' אבל להוליד ריח בלא מתכוין שרי כנ"ל פי' ומ"מ נ"ל דדברי מהרי"ל ורוקח עיקר דהא התם ליכא איסור משום הבער' דהא עושה לצורך אוכל נפש ואעפ"כ אסור משום דמוליד ריחא בחרס לכן נ"ל דברי מהרי"ל ורוקח עיקר ואם היה מאתמול על הבגד מות' ליתנו בי"ט עליה' עסי' שכ"ב ס"ה:
ג סָעִיף ג אין אדם יוצא כו'. אם אין האיש בביתו ונתנ' האש' הלולב לא' מאוהביו או קרוביו במתנ' נ"ל דלא יצא דשמא ניחא ליה למוכרו על יום א' ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אם אדם חשוב הוא דזילא ביה מילת' למכור האתרוג שרי דאמדי' דעתי' דניח' ליה ועסי' שס"ז: צ"ע דבא"ע סי' כ"ח סי"ט כתב דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצ' לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנ' ע"מ להחזי' וכ"כ לעיל סי' י"ד וא"כ ה"נ נימא הכי וי"ל דהתם מיירי באינו יודע מ"ה לא הוי גזל דאנן סהדי דאלו ידע הוי מקנ' לו במתנה אבל הכא בעי' לכם שלכם ובאמת היודע שאסור לקדש בשאלוהו לא מהני לשון שאלה עד שיאמר ל' מתנה וכ"מ בהדיא ברא"ש פ"ק דקידושין אבל בפי"נ משמע ברא"ש דאף כשידע יצא וה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו ה"ל כאלו נתנו לו במתנ' ע"ש וכמ"ש לעיל סי' י"ד ס"ג וביש"ש בחולין פ"ח סי' נ"ג משמע דבאתרוג מהני טפי מתנה ע"מ להחזיר מבציצית ודבריו צ"ע:
ד סָעִיף ד וכן אם וכו'. ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמ' סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזיר לאח' זמן מצותו יצא [ד"מ סי' רמ"א ס"ו]:
ה סָעִיף ד דלא גרע ממתנ' ע"מ שתחזירהו לי. דאז ג"כ אינו יכול להקדישו:
ו סָעִיף ה וצריך לחזור. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי כ"כ הרא"ש:
ז סָעִיף ה ומיהו וכו'. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי (תשו' רשב"א סי' אלף וכ"כ ש"ל):
ח סָעִיף ג לקטן. אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו הקטן לא יצא כמ"ש ס"ג (הרא"ש):
ט סָעִיף ו הפעוטות. היינו בן ו' שנים כמ"ש בח"מ סי' רל"ה:
י סָעִיף ז אין א' מהם וכו'. משום דקפדו אהדדי כמ"ש ס"ח דאדעתא דהכי קנוהו דיש ברירה כמ"ש בי"ד סי' רכ"ו (מ"מ בשם רשב"א) ובתשו' סי' ס"ב כ' שאמר כן להל' ולא למעשה ולכן נ"ל שטוב להכריז שיתן כל א' חלקו לחבירו במתנה כי בסי' רכ"ו יש הרבה דיעות בזה ע"ש בב"י עמ"ש סוף סי' זה:
יא סָעִיף ט ואשה פטורה. ואם היא רוצה לברך חייבת ומי שאינו בעיר א"צ ליתן ול"ד למנין בסימן נ"ה דהתם צריכים לו להשלים מנין וגם הוא עצמו צריך ולאו כל כמיניה להפריש עצמו משא"כ באתרוג, לא דמי להני ולא ללחי וקורה וצרכי צבור דכל א' צריך אותו מצו' כמו חבירו אבל אתרוג גובין לפי ממון אפי' כששניהם בעיר וכל כה"ג דליתי בעיר מנ"ל לחייבו ליתן מנפשות עכ"ל מהרי"ל:
יב סָעִיף ט המצוה כתקנה. כי רוב העולם אין יודעים להקנות לחביריהם ועוד לעשות הנענועים כהלכתן (שם): אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של הקהל (מט"מ הג"ה במהרא"ק מ"צ):
א סָעִיף א אלא יום ראשון. דכתי' ושמחת' לפני ה' אלהיכם ז' ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום הראשון דכתיב ביום הראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש:
ב סָעִיף ב ביום שבת אינו נוטל. גזירה שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר:
ג סָעִיף ב ואסור לטלטל הלולב. בסי' תקפ"ח הביא רמ"א בשופר שאסור לטלטל כ"א לצורך גופו ומקומו וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו:
ד סָעִיף ב האתרוג מותר. דראוי להריח בו. ק' דהא כ' בסי' תרנ"ג דיש למנוע מלהריח בו ויש לומ' דעיקר האיסור שם מטעם דאינו יודע היאך לעשות בברכה כי י"א שלא לברך וממילא אם יש לפניו מידי אחרינא שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו דבר ויוכל אחר כך להריח גם בזה ע"כ אינו מוקצה:
ה סָעִיף ג דבעינן לכם משלכם. עמ"ש מזה בהלכות ציצית סימן י"ד:
ו סָעִיף ט ואשה פטורה כו'. נ"ל דעכשיו שנשים שלנו מברכין ג"כ על האתרוג. אע"פ שהם פטורים מכח שזה מ"ע שהז"ג מ"מ יש רשות להם לברך כדאי' לעיל ע"כ חייבים ליתן לזה לפי ממונם. ותו נ"ל כיון דאמרי' בגמ' מוליך ומביא לעצור רוחות רעות וטללים רעים א"כ גם היא נהנית מזה ע"כ צריכה ליתן לסיוע:
א סָעִיף א ראשון. דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום ראשון דכתיב ביום ראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש:
ב סָעִיף ב כאבן. בסי' תקפ"ח ס"ה הביא רמ"א בשופר שאסור לטלטל כ"א לצורך גופו ומקומו וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו. ט"ז:
ג סָעִיף ב דראוי. והא דבסימן תרנ"ג דיש למנוע מלהריח בו דשם הטעם דאינו יודע אם יברך וממיל' אם יש לפניו מידי אחרינ' שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו הדבר ויכול אח"כ להריח גם מזה ע"כ אינו מוקצה. ט"ז:
ד סָעִיף ב דמוליד. ואם היה מאתמול על הבגד מותר ליתנו בי"ט עליו. מ"א ע"ש ועסי' תקי"א:
ה סָעִיף ג משלכם. אם האיש בביתו ונתנה האשה הלולב לאחד מאוהביו או קרוביו במתנה נ"ל דלא יצא דשמ' ניחא ליה למוכרו על יום א'. ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אם אדם חשוב הוא דזיל' ביה מילת' למכור האתרוג שרי דאומדין דעתי' דניח' ליה. מ"א וע"ש: השואל לולב מחבירו ונתנו לו סתם אמרינן מסתמא במתנה נתנו לו ויוצא בו י"ח מ"א ג' ובסי' י"ד ס"ק ח' ע"ש. אבל הט"ז שם ס"ק ה' כתב דלא יצא דבעינן שיאמר בפירוש לשם מתנה ולא לשם שאלה ע"ש וכ"כ הר"ר מנוח דמאחר דלולב שאול פסול ביום ראשון אין ראוי לומר השאילני לולבך דהא בתורת שאילה נטלו ואין יוצא בו. אלא צ"ל תן לי לולבך עכ"ל:
ו סָעִיף ד לאחר זמן. ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמר סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזירו לאחר זמן יצא ח"מ סי' רמ"א ס"ו. ע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד וע' ביד אהרן וע' בתשו' מהרשד"ם סי' כ"א דמי שמכר לולב לחבירו בתנאי שלא יטלוהו הקהל ונטלוהו אפי' לא היה אלא גלוי דעת לא יצאו י"ח ע"ש:
ז סָעִיף ד להחזיר. דאז ג"כ אין יכול להקדישו:
ח סָעִיף ה במתנה. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי הרא"ש. מ"א:
ט סָעִיף ה יצא. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי. רשב"א וש"ל. מ"א:
י סָעִיף ו הפעוטות. היינו בן ו' שנים כמ"ש בח"מ סי' רל"ה:
יא סָעִיף ט פטורה. וכ' הט"ז דעכשיו שנשים שלנו מברכות חייבות ליתן לזה לפי ממונם וכ"כ המ"א ע"ש. ומי שאינו בעיר א"צ ליתן לאתרוג. מ"א ע"ש:
יב סָעִיף ט כתקנה. כי רוב העולם אין יודעים להקנו' לחביריה' ועוד לעשות הנענועים כהלכתן. אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל. מט"מ מ"צ וע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד ובי"א:
א סָעִיף ב (ס"ק א) דראוי להריח. ע' סי' תרנ"ג דראוי כו' בא ליישב דהא מבואר שם דאין להריח באתרוג משום ספק ברכה. וע"ז כתב מ"א דבשבת מסיק מ"א לעיל דמותר להריח בו ולברך עליו אליבא דכ"ע. א"כ יכול לברך כו' ר"ל אפי' תימא דלא כמ"א שם אלא דגם בשבת פליגי הפוסקים אי מברכים עליו. מ"מ אפשר לו ע"י תקנה אחרת שיברך על מין ריח אחר ויכוין להוציא גם האתרוג בברכתו לכן לא הוי מוקצה:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) דמוליד כו להניח הכוס (שהוא מבושם ומריח) כדי לגמר היינו שמכוין שיגמרו ויתבשמו הבגדים ע"י כך. נקט שיראי. ר"ל דבגמ' במס' ביצה דף כ"ג אמרו סחופי כסא אשיראי אסור משום מוליד ריח'. אינו ממלאכה אלא הכיבוי וההבערה כ"ה שם ביש"ש. פי' ר"ל דכיבוי והבערה מאי שאטייהו הכא. לזה כתב דמהרש"ל בא ליישב מאי דקשיא עליו: דהא דאמרי' דף כג כו' דבריו קצרים מאד. וצריך אני להאריך ולבאר כפי הבנתי לע"ד ובמה נחלקו מהרש"ל עם מ"א. דאמר ר' יהודא לעשן פירות דהיינו להניח בשמים ע"ג גחלת בוערות ולמעלה מן הגחלת יהיו תלוים פירות ויקלטו טעם וריח הבשמים בי"ט אסור. דתחלתו בהנחת הבשמים ע"ג גחלת מכבה ואח"ז מבעיר. ואע"ג דהוי לצורך אוכל נפש מ"מ כיון דאינו שוה לכל כפש כ"א למפונקי' לכן אסור אבל ע"ג חרס רותח שהוסק מותר להניח עליו בשמים ולעשן הפירות וז"ל דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וליכא איסור דאורייתא. רבה אמר אפי' ע"ג חרס נמי אסור משום דקמוליד ריח'. וכ' רש"י וז"ל שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' עכ"ל רבה ור"י דאמרי תרווייהו סחופי כסא אשיראי בי"ט אסור משום דמוליד ריחא כו' רבא אמר אפי ע"ג גחלים נמי מותר מידי דהוי אבשר' אגומרי. דאיכא נמי מכבה ומבעיר ומוליד ריח בגחלים ואפ"ה שרי [ע"ל סי' תקי"א במ"א מ"ש] ע"כ סוגית הש"ס ורצה מהרש"ל לישב מה שקשה על דבריו על מ"ש אם אינו מתכוין להוליד ריח כמו באתרוג אע"ג דהוי פ"ר מ"מ מותר דהא רבה אוסר אפי' ע"ג חרס משום דמוליד ריח בחרס אע"ג דודאי אינו מתכוין להוליד ריח בחרס אפ"ה אסור וניהו דלא קימ"ל כוותיה היינו משום דקי"ל כרבא דאפי' ע"ג גחלת שרי משום דהוי לצורך אוכל נפש ומ"ד אבשר' אגומרי. אבל במקום דליכא צורך אוכל נפש גם רבא מודה לרבה דאסור. וע"ז כ' מהרש"ל ליישב דשם עכ"פ הוי הבער' כו' ור"ל דהוי קשיא ליה למה אסר רבה ע"ג חרס משום מוליד ריח. אע"ג דמוליד ריח ליכא כי אם איסור דרבנן וכמ"ש רש"י וכנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל כיון דאינו אלא למפינקים אפי' איסור דרבנן לא הותר א"כ מה לו להזכיר איסור חדש דהיינו מוליד ריח. ת"ל דאיכא איסור הבערה. וניהו דהוין ע"י שינוי וליכא איסור תורה. מ"מ איסור דרבנן איכא וכמ"ש רש"י. אע"כ צ"ל דס"ל לרבה חד איסור דרבנן מתירים לצורך אוכל נפש אע"ג דאינו אלא למפונקים. אבל תרי איסורי דרבנן לא מתירי' ולפי זה כיון דאיכא גם מוליד ריח. דאיכא איסור הבער' ע"י שינוי וגם איסור מוליד ריח לכן אסור. ולפ"ז ס"ל למהרש"ל מסברא כיון דאיסור מוליד ריח הוא איסור קל בלא מתכוין להוליד ריח אע"ג דהוי פ"ר מותר אפי' היכא דליכא צורך אוכל נפש. אלא ע"ג חרס הואיל דבלא"ה יש איסור גמור דהיינו הבערה ע"י שינוי ניהו דלהאי איסור דרבנן גרידא הוי מתירים לצורך א"נ שאינו אלא למפונקים אבל בהצטרף לזה עוד איסור מוליד ריח אע"ג דהוא איסור קל וגם אינו מתכוין מ"מ אסור אבל היכי דליכא הבערה אלא איסור מוליד ריח ולא מתכוין לכך אפי' אינו לצורך אוכל נפש כלל מותר כן הוא דעת מהרש"ל וע"ז כתב מ"א. ומ"מ נ"ל כו דהא התם ליכא איסור משום הבערה כו' ר"ל דמ"א ס"ל דא"א לו' כדעת מהרש"ל דרבה אוסר משום דאיכא תרתי הבערה ע"י שינוי וגם מוליד ריח. דא"כ ה"ל לרבה להזכיר איסור הבערה דהוא העיקר לדעת מהרש"ל כנ"ל ולמה לא הזכיר רק איסור מולי' ריח אע"כ דרבה ס"ל ניהו דהבערה אפי ע"י שינוי מ"מ אסור מדרבנן. מ"מ היינו מתירים כיון דהוא לצורך אוכל נפש: משא"כ מוליד ריח דאין בו צורך א"נ דהא אינו מוליד ריח בפירות כ"א בחרם ולכן אסור משום מוליד ריח לחוד. א"כ באתרוג נמי דאיכא משום מוליד ריח ואינו לצורך אוכל נפש אע"ג דאינו מתכוין מ"מ כיון דהוי פ"ר אסור ודע אע"ג דמ"א מסיק בסי' שי"ד דלא כת"ה אלא אפי' באיסור דרבנן פ"ר אסור מ"מ הוצרך להביא ראיה דאסור להוליד ריח באינו מתכוין והוא פ"ר דאסור. משום דמשמע מדברי מהרש"ל דאיסור מוליד ריח הוא איסור קל. וגרע משאר אסורי דרבנן: ואם היה מאתמול על הבגד מותר כו' עיין סי שכ"ב ר"ל דאמרי' התם דמותר למלול עצי בשמים להוסיף ריח כיון דכבר איכא ריח. אבל באתרוג על הבגד דליכא בבגד ריח כלל והוי מוליד ריח ע"י האתרוג מחדש זה אסור וכ"ה בגמ'. א"כ ה"ה באתרוג אם היה מאתמול על הבגד שכבר קלט ריח מאתמול מותר כו' דהוי נמי רק תוס' ריח דשרי ואע"ג שכ' מ"א בסי' תקי"א בגד שמריח כבר מ"מ אסור ליתן עליו בשמים דמוסיף ריח חדש עיין שם מ"ש מ"א לחלק בין בשמים דשם ובין אתרוג דהכא ועיין מ"ש שם: דע מ"ש הט"ז סק"ג דלולב מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו דומי' דשופר. השיג עליו בספר ח"מ דדוקא שופר דאיכא תורת כלי עליו שמלאכתו לאיסור לכן מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו כדאיתא סי' ש"ח אבל לולב דאין עליו תורת כלי אפי' לצורך גופו או מקומו אסור כמ"ש רמ"א בסי' ש"ח סעיף ז' בהגה ע"ש. ולענ"ד יפה דיבר. אע"ג דלכאורה משמע דלולב במה שמיוחד למצות מיקרי כלי. וא"כ בשבת הוי כלי שמלאכתו לאיסור. דהא קאי הש"ס בסכה דף ל"ג ע"ב אם ממעט ענבי הדס בי"ט והא מתקן מנא. וכן בדף מ"ב ע"א כ' רש"י הטעם דאסור להוסיף מים על הלולב בי"ט משום דטרח לתקוני מנא מ"מ נ"ל דע"כ ל' תיקון מנא לאו דוקא דמה שמיוחד למצות אין בזה תורת כלי וכ"מ בר"פ לולב וערבה במ ש התוס' על קושית הש"ס והא טלטול בעלמא הוא דאין עליו תורת כלי:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) אין אדם כו' צ"ע דבא"הע כו' וי"ל דהתם מיירי באינו יודע ר"ל שאינו יודע שאין אשה מתקדשת בשאול. וכוונת מ"א בתירוצו הוא דבשלמא בקדושין דלא כתיב לכם. ולכן לא בעינן שיהיה הדבר של הבעל. אלא בעי' שהאשה תקבל דבר מהבעל ולא יהיה הדבר ההוא גזל ביד האשה וא"כ כיון שלא ידע שאין מתקדשת בשאול אמרי מה"ט אמר לשון שאלה מחסרון ידיע' שהי' סבר שהי' די גם בשאול ואלו ידע שאינה מתקדשת בשאול היה נותן לו במתנה ולכן אע"פ שאומר לשון שאלה. וא"א לו' שלא דק בלשניה וכוונתו היה למתנה מ"מ מקודשת ניהו דעדיין אינו של בעל דהא לשאלה נתנו להבעל ולא במתנה. והבעל נתנו לאשה במתנה. עכ"פ לא הוי גזל ביד האשה. דהא כשעתה יוודע למשאיל דאין אשה מתקדשת בשאול יתננו במתנה ולכן אינו גזל ביד האשה אע"ג דלא קנה הבעל והאשה למפרע. כ"א משעת מתנה ואילך מ"מ סגי בכך ולא הוי גזל בידיה. אבל באתרוג דבעי' לכם ניהו דלבסוף כשיוודע למשאיל דאינו יוצא בשאול יתננו במתנה מ"מ בשעת נטילה לא הוי לכם ולא יצא: ובאמת היודע כו' ר"ל לפי זה דלשון שאלה שאמר הוא דוקא אלא דאמרי' שהוא מחסרון ידיעה כנ"ל ואלו ידע היה אומר לשון מתנה. א"כ היודע שאינה מתקדשת בשאול ואעפ"כ אמר לשון שאלה אינה מקודשת דהוי גזל בידה: וכ"מ בהדיא ברא"ש פ"ק דקדושין. ר"ל שכ' הטעם דלאו כ"ע דיני גמירי שאינה מתקדשת בשאול. משמע באם ידע הדין מודה דאינה מקודשת ועיין בבית שמואל שם: וה"ה באתרוג. ר"ל כיון דאפי' בידע מתקדשת ע"כ ל"ל הטעם הנ"ל אלא צ"ל דלשון שאלה שאמר לאו דוקא ולא דק בלשניה. ועכ"פ נתכוין למתנה. על מנת להחזיר. כיון דרצונו למלאות בקשת המבקש לקדש אשה ודאי כוונת המשאיל באופן המועיל לקדושין וא"כ ה"ה באתרוג מהני כה"ג דהוי לכם: וכ"מ לעיל סי' י"ד גבי השואל טלית מצוייצת דמברך עליו אע"ג דגם גבי ציצית בעינן שלכם. באתרוג מהני טפי מתנה עמ"ל. משום דהי' מצו' דא"א לפטור ממנה. ודאי בלב שלם נתנו במתנה עמ"ל עכ"פ משא"כ ציצית דאם אין לו בגד בת ד' כנפות פטור אפשר לא נתכוין למתנה ודעתו באמת שלא יברך עליו. עיין שם שהאריך. ועז"כ מ"א וצ"ע דמשמע בש"ס דבכ"מ מהני מתנה עמ"ל חוץ מקדושין דלא. משום דדמי לחלופין דאין האשה נקנית בחלופין כדאי' בקדושין:
ד סָעִיף ה (ס"ק ו) וצריך כו' אפילו אמר בפי' כו' וס"ד דסתם ודאי נתכוין להחזירו במתנה. אף על גב שלא אמר בפי' שמחזירו במתנה דודאי נתכוין בחזרתו לקיים תנאו שהתנ' בפי' קמ"ל דאעפ"כ צ"ל בפי' בל' מתנה:
ה סָעִיף ה (סק"ז) ומיהו כו' לי כו' דר"ל כיון דסוף סוף חזר אליו מיקרי שנתקיים התנאי על מנת שתחזירהו לי:
ו סָעִיף ז (ס"ק י) אין כו' כמה שכתב סעיף ח'. פה סוף ס"ק ז ומ"ש אח"ז דאדעתא דהכי קנוהו. הוא ס"ק חדש. וקאי על הגהת רמ"א בסעיף זה: דיש ברירה ר"ל כל פעם שנוטלו אמרי' הוברר הדבר דלאותו שעה הוא שלו לבד וכן כשנטלו חברו אמרי' הוברר הדבר דלאותו שעה הוא של חברו לבד: וכה"ג אמרי' בי"ד בשותפין שנדרו הנאה זה מזה לענין הכניסה לחצר שי"ל בשותפות:
ז סָעִיף ט (ס"ק יא) ואשה כו' ול"ד למנין. ר"ל בימים נוראים כשיש עשרה בני אדם במקום א' וא' מהם רוצה לצאת. צריך להשכיר אדם אחר במקומו שיהיה להם מנין ותמצי' החילוק בשלמא במנין או בלחי וקורה כמו שהם צריכים לאותו יחיד גם היחיד צריך להם ויש להם חיבור גמור לענין זה וחיובם בזה שוה. ולכך נגבה לפי הנפשות ולא לפי הממון דדוקא מה שמשתלם לפי הנאה אז משתלם לפי הממון כמו בחזן שמשתלם ג"כ לפי עריבות ונעימות קולו דאז חציו לפי הנפשות דהא עכ"פ צריכים א' להתפלל ובזה הכל שוין וחציו מה שנשתלם החזן מצד עריבות הקול דהוא דבר הנאה נגבה לפי הממון. דבעל הון רב צריך ליתן יותר בשביל ההנאה. לכן בכל דברים הנ"ל מנין לחי קורה דאין לו הנאה דמשתלם לפי הנפשות. לכן אפי' יוצא דאינו נהנה כלל מהדבר מ"מ צריך לשלם חלקו דהא בלא"ה אינו משתלם לפי ההנאה דהא ליכא הנאה אבל אתרוג אין חבורה חיבור גמור דאפי' בהיותו בעיר אינו צריך להם דהא אם ירצה יכול לקנות לולב ומיניו לעצמו לבדו ואינו משתלם אלא לפי ההנאה ולפי הממון ואם יצא דלא נהנה כלל אם נאמר דיצטרך לשלם ע"כ צ"ל דמשתלם לפי הנפשות והא זה אינו ובא"ר הביא ספק בשם כה"ג אם י"ל לולב מיוחד לעצמו אם צריך ליתן לקהל לסיועת אתרוג של קהל. אדם כו' מוטב כו' ובזמן הזה דרוב פעמים אחר עבור איזה ימים מהחג ע"י רוב משמוש בני אדם אתרוג של הקהל מתקלקל. אפשר אינו צריך לשלוח לחבירו אתרוג שלו:
א סָעִיף ב ב ואסור. ממ"שש מ"ב א' מ"ד הואיל כו' וע' רש"י שם ד"ה קמ"ל משא"כ כאן דאף לאנשים לא חזי. ושם ושבת קל"א א' אצטריך קרא למישרי טלטול וע' רש"י ד"ה אצטריך כו'. ובתוספתא ספ"ב רי"א י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כיון שיצא י"ח בו אסור לטלטלו וכן בירושלמי סוף פ"ג הניחו בארץ אסור לטלטלו א"ר זאת אומרת שאסור בהנייה דאל"כ תורת כלי עליו הדס להריח בו וכן כולם וז"ש אבל האתרוג כו' וכמש"ל סימן תרנ"ג: ואסור כו'. כמ"ש בספ"ב די"ט סחופי כסא כו':
ב סָעִיף ג ס"ג ואפילו אמר כו'. בתוספתא ספ"ב אא"כ נתנו לו במתנה גמורה ובגמרא שם מ"ו ב' לא ליקני אינש כו' ואם איתא ליקני ליה בכה"ג וע' ברא"ש:
ג סָעִיף ד ס"ד אפילו נתן לו כו'. אף על גב דפליגי באצטלית רשב"ג וחכמים ומודים חכמים בשאר מקומות דחזרת דמים הוי חזרה כמש"ש משום דלצעורה כו' כאן הכל מודים דאינה חזרה כמ"ש בב"ב האחין שקנו אתרוג אם יכול כו': ואפילו נאנס מידו. כמש"ש באצטלית ואבדה כו' וכמו שם כיון דלצעורה קמכוין דוקא קאמר ואינו מועיל כן כ"מ דדוקא קאמר דאינו מועיל וכ"ש כאן: וכן כו'. דאומדן דעתו דוקא בזמן מצותו וע' רשב"ם בב"ב קל"ז ב' ד"ה ואם לאו כו' ושם קל"ז ב' מידי דחזי ליה קאמר ועמ"א ס"ק ד' וכ"כ הרשב"א סימן אלף וכמ"ש בגמ' שם: ומותר כו'. עתוס' שם קל"ד א' ד"ה כל מתנה כו' וא"ת כו' ולר"י נראה דלא כו' ובסוכה שם ד"ה הילך וא"ת כיון כו' ועוד כו':
ד סָעִיף ה ס"ה נתנו לו סתם כו'. בסוכה שם ומעשה כו' ונתנו כו' קמ"ל כו'. ואע"ג דנתנו סתם כמ"ש בנתנו כו' ואמר קמ"ל כו' דאמדינן דעתו כנ"ל כמ"ש בש"מ: וצריך לחזור כו'. ממ"ש לא ליקני אינש כו' כנ"ל: ומיהו כו'. שם נתנו לר"א ב"ע כו' וער"ן: ויש מי כו'. כמ"ש בגיטין דמתנתו מתנה וכשם שקונה מד"ס כן מקנה מד"ס:
ה סָעִיף ו ס"ו ואם תופס כו'. ב"מ ז' א' האי סודרא כו' הלא"ה לא וכן כאן:
ו סָעִיף ז ס"ז דוקא שלא כו'. כמ"ש בס"ט מה כו' וכ' המ"מ בשם הרשב"א כיון שידעו בשעת שאינו ראוי ליחלק וע"ד כן לקחוהו אמרינן יש ברירה בשעה שנוטל לצאת כולו שלו כמו שותפין שנדרו הנאה זה מזה שנכנסין לחצר שאין בו דין חלוקה דאמרינן יש ברירה שכשלקחוהו ע"מ כן שבשעה שכ"א מהן נכנס יהיה מקום דריסתו שלו וכן בלולב כיוצא וא"צ להקנות ובב"ק נ"א ב' פי' הרשב"א בשם ר"ח משימסור לו דליו. נטלא והוברר הדבר משמסר לו הדלי שהבור עומד ברשותו ומשל עצמו הוא דולה וז"ש שם ואזדי לטעמייהו כו' כמ"ש בנדרים דבאין בו דין חלוקה פליגי ואמרינן דהוברר הדבר בשעה שמשתמש שכולו הוא שלו:
ז סָעִיף ח ס"ח האחים כו' ואף על פי כו'. לשון הרמב"ם. כגי' בגמרא שם: מפני שכל שאין כו'. מ"מ שם וז"ל הר"ן וכ"ת אפילו יש שם אתרוגים אחרים מאן פלג ליה כמ"ש בפ"ה דב"מ ויש לומר דהכא באחים שאין מקפידים זה על זה ואפילו נטל זה היפה אין מקפידים בכך אבל בשאין להם אלא פריש או רמון ודאי מקפידים שרוצין לקיים המצוה כמוהו:
ח סָעִיף ט ס"ט מה שנוהגים כו'. משום ברירה כנ"ל בס"ז ועמ"מ וע' רשב"א סימן ת"י באריכות: וגובין כו' דהדו' כו'. ע' לעיל סימן תרנ"ו ובמ"א ס"ק ז': וכל כו'. עמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.