א בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי אוֹמֵר קִדּוּשׁ, וּזְמַן אַחֲרָיו מִיָּד, וְאַחַר כָּךְ בִּרְכַּת סֻכָּה. (זוֹ דַּעַת הָרֹא"שׁ וְכֵן רָאוּי לִנְהֹג).
א סָעִיף א (א) סוכה - דזמן לא קאי אלא אקידוש ולא אסוכה דאף אם יום ראשון חול יצא בזמן דסוכה דלא גרע מאלו בירך זמן בשעת עשיית הסוכה דיצא הלכך צריך שלא להפסיק בסוכה בין קידוש לזמן אכן מי שלא אכל לילה ראשונה בסוכה וגם למחר בשחרית לא אכל בסוכה יברך בליל שניה סוכה ואח"כ זמן דאז הזמן יהיה קאי אשניהם:
ב סָעִיף א (ב) וכן ראוי לנהוג - והנה הרדב"ז ח"א סמ"ו והרש"ל דעתם כאבי העזרי דלעולם סוכה ואח"כ זמן ומ"מ לא מקרי הפסק מה שאומר בינתיים ברכת סוכה ודומיא דאנו אומרים כשחל יו"ט במוצאי שבת יקנה"ז אע"פ שהזמן אינו חוזר על ההבדלה כ"א על קידוש ה"נ הזמן חוזר על קידוש שלפני סוכה ויש מאחרונים שהעתיקו לדינא כמותם ע"כ מי שרוצה לנהוג כן אין מוחין בידו ומ"מ אם כמה בע"ב אוכלין בסוכה אחת לא יהיו חלוקין במנהגם בזה. חסידים ואנשי מעשה עושים לזכר שמחת בית השואבה להיות נעורים בלילות של חוה"מ סוכות ולהרבות בזמירות ושבחים ומרבים נרות בסוכה בלילות אלו גם בהרבה בתי מדרשות נהגו להרבות בנרות בתפילת ערבית דחוה"מ בחג הזה. יוש"ה ע"ש שהאריך בזה:
א סָעִיף א ואח"כ ברכת סוכה. דזמן לא קאי אלא אקידוש ולא אסוכה דאף אם יום ראשון חול יצא בזמן דסוכה הלכך צריך שלא להפסיק בסוכ' בין קידוש לזמן. וכתבו הטור והמרדכי בשם ראבי"ה שאף בליל ב' י"ל זמן באחרונה כמו יקנה"ז אע"פ שהזמן אינו חוזר על ההבדלה והרא"ש הסכי' לסבר' ראשונה ובת"ה כ' דנהגינן כראבי"ה ובתשו' רש"ל סי' ס"ד כ' שקבל' בידו לנהוג כראבי"ה דב' הימים שוים הם וכן מסיק מו"ח ז"ל בשם האחרונים:
א סָעִיף א אחריו. ומי שלא אכל לילה ראשונה בסוכה צריך בליל שניה לברך סוכה ואחר כך זמן מ"א ועסי' תרמ"א ס"ק ב' מש"ש. והב"ח כ' בשם רוב אחרונים שלעולם יברך סוכה ואח"כ זמן וכ"כ בהגמ"נ בשם הרבה פוסקים וכ"כ במצ"א ועמ"א וכ' בשכנה"ג דהאומר ברכת הסוכה ביום שיש קידוש בברכת המוציא טועה הוא אלא שצריך לאומרה אחר הקידוש ע"ש וע' בי"א:
א כתב מ"א ומי שלא אכל כו' דמ"ש בש"ע דביום א' יאמר ברכת סכה ואח"כ זמן ובליל שני יאמר זמן ואח"כ ברכת סכה הוא דעת הרא"ש. וכתב הטעם דמן הדין היה ראוי לברך זמן בשעת עשיית הסכה על עשיית הסכה אלא כיון דבי"ט בלא"ה צ"ל זמן משום הרגל כמו בכל י"ט לכן אין מברכי' זמן בשעת עשייה וסמכינן על זמן שיאמר בי"ט בשעת קידוש ויהיה אותו ברכת זמן עולה לשתים לעשיית סוכה ורגל כ"ה בגמרא לכן בליל א' אומר אחר קידוש ברכת סוכה ואח"כ זמן שיהיה עולה ברכת הזמן לרגל וגם לסכה. משא"כ בליל שני ניהו דמספקא דיומא צ"ל זמן משום הרגל דשמא אתמול חול היה ולא יצא בברכת זמן שאמר אתמול אבל משום סכה א"צ לברך זמן דהא אפי' היה אתמול חול יצא בזמן שאמר אתמול. דהא היה ראוי לברך זמן על סכה בשעת עשייתה דודאי חול היה כנ"ל. וכיון דאין הזמן ביום שני קאי רק על הרגל גרידא לכן י"ל תחלה זמן ואח"כ ברכת סכה כי היכי דלסמוך זמן לקידוש הבא בשביל הרגל ולא להפסיק ביניהם כיון דא"צ להפסקה. ולכן כתב מ"א מי שלא אכל בליל א' בסכה. א"כ אע"ג דבירך אתמול זמן כיון דלא אכל בסכה לא נפטר בזמן דאתמול זמן דסכה. א"כ בליל שני כשיאכל בסכה יפטר באותו ברכת זמן שיאמר שניהם זמן דרגל וזמן דסכה א"כ דין ליל א' יש לו ויברך תחלה סכה ואח"כ זמן כדי שיעלה ברכת זמן לשניהם לרגל ולסכה. והב"ח כתב כו' וכ"מ בגמרא דבסכה דף נ"ו ע"א אמר רב סכה ואח"כ זמן. ורבב"ח אמר זמן ואח"כ סכה. ומסקינן שם טעמא דרב דמה"ט ראוי להקדים ברכת סכה שהיא חיובא דיומא ועדיף מברכת זמן. וקי"ל כרב ולפי טעם האמור בש"ס דחיובא דיומא עדיף אין לחלק בין יום א' ליום שני ובכללם ראוי להקדים סכה לזמן. (ובאמת דברי הרא"ש צ"ב שכתב טעם אחר ממ"ש הש"ס ואין פה מקומו) ושל"ה כתב מי שעושה שני ימים יוה"כ כו'. כ"ה בשל"ה אבל לא כתב טעם הדבר. דהרא"ש כתב בשם הר"ש מאייבר"א דגם בליל שני יברך סכה ואח"כ זמן דהזמן קאי על שניהם. דכמו דזמן הרגל צ"ל גם בליל שני משום ספקא דיומא. ושמא אתמול חול הוי ולא יצא בזמן דרגל אתמול ה"ה דיש לברך אסכה גם בליל ב' משום ספקא דיומא שמא אתמול חול היה ולא יצא בזמן שאמר אתמול. ואע"ג דראוי לברך בשעת עשיה דודאי חול הוא. שאני שעת עשיה דעכ"פ שעת עשיה היא משא"כ בליל א' אי חול היה אינו זמן עשייתה ואין זמן קיום המצוה גרע ולא יצא וכיון דצריך לברך זמן על שניהם על הרגל ועל הסכה יש להקדים סכה קודם לזמן כמו ביום א'. והרא"ש חולק וכתב וז"ל דעדיף טפי כשבירך זמן כשיושב בה לשם מצוה מאילו בירך אחר עשייה ויצא בזמן שאמר בליל א' אפי' היה חול הרא"ש כו' עיקר מחלוקת זה לענין לולב וה"ה לענין סכה וס"ל לשל"ה דוקא לדידן דבקיאים בקביעא דירחא וידעינן דיומא קמא עיקר רק משום מנהג אבותינו עושים שני ימים וכיון דידעינן דיומא קמא עיקר שפיר י"ל סברת הרא"ש דעדיף מאלו בירך בשעת עשיה אבל אותן המתעני' שני ימים יוה"כ ע"כ ס"ל דאע"ג דבקיאים בק"ד אנו עושים את עצמינו כאילו אין אנו בקיאים. דהא מה"ט אין אנו מתענים ביה"כ רק יום א' אע"ג דכל י"ט עושין שני ימים היינו משום דבקיאים בקביעא דירחא. ואין עושין שני ימים בכל י"ט רק משום מנהג אבותינו לא רצו להחמיר ביה"כ משום מנהג בעלמא לגזור גזרה קשה על הצבור להתענות שני ימים והעמידו הדבר על הדין דסגי ביום א' כיון דבקיאים אבל העושים שני ימים יום הכפורים והחמירו גם לענין להתענות שני ימים ע"כ ס"ל דמן הדין לעשות שני ימים כאלו אין אנו בקיאים. ולזה מסתבר ליה לשל"ה סברת הר"ש מאייבר"א דזמן שאמר בליל א' ל"מ אפי' לסכה אם הוא חול דגרע מאלו בירך בשעת עשיה אבל לענ"ד מודה של"ה דגם העושים ב' ימים יוה"כ לא יאמר זמן ביום שני וכדאי' סי' תרס"ב ומהטעם המבואר שם אע"ג דלדידהו יש לפקפק בטעם ההוא מ"מ לא יברכו מה"ט ברכה שא"צ משא"כ בסכה דאינו מוסיף ברכה דהא מברך זמן בלא"ה משום הרגל וליכא רק משום הקדמה והפסקה לזה לא חיישי' כ"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.