א בְּיוֹם שֵׁנִי מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת לוּלָב, וְכֵן בְּכָל שְׁאָר יָמִים.
ב אֵינוֹ מְבָרֵךְ זְמַן בְּיוֹם שֵׁנִי עַל הַלּוּלָב, אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם רִאשׁוֹן בְּשַׁבָּת.
ג מוֹצִיאִים שְׁנֵי סְפָרִים וְקוֹרִין בָּהֶם פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ אֶתְמוֹל, וּמַפְטִיר בִּמְלָכִים: וַיִּקָּהֲלוּ, עַד: בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.
א סָעִיף א (א) וכן בכל שאר ימים - דאע"ג דכל הימים חוץ מן יום הראשון הוא רק מדרבנן זכר למקדש שהיה המצוה לשמוח שם במצוה ההיא כל שבעת הימים אפ"ה שייך לברך עליה ולומר וצונו מדכתיב ולא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך וגו':
ב סָעִיף ב (ב) אינו מברך זמן ביום שני - דממ"נ יצא במה שאמר ביום ראשון זמן אף אם הוא חול דלא גרע ממה שאמר זמן בשעת עשיית הלולב דיצא ולא דמי לקידוש שאומר בליל ב' זמן שאותו הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה ואע"ג דגבי שופר מנהגינו לומר זמן אפילו ביום שני שאני התם דלפעמים עיקר הקדושה הוא ביום שני כמ"ש שם בסימן ת"ר:
ג סָעִיף ב (ג) אא"כ חל יום ראשון בשבת - דאז צריך לברך זמן בשני שהוא פעם ראשון שנוטלו כיון שלא אמרו בראשון. וה"ה אם לא נטל הלולב עד יום השביעי דמברך זמן בשביעי [אחרונים]:
ד סָעִיף ג (ד) אתמול - אם התחיל במפטיר מן וביום השני אע"פ שגמר ובירך יחזור ויקרא מן ובחמשה עשר בברכה לפניה ולאחריה:
א סָעִיף ב אינו מברך זמן. עמ"ש ססי' ת"ר ועיין במנהגים שכתב דזמן הוי דאורייתא ודבר תימא הוא ואפשר דכוונתו דלית ביה פלוגתא משא"כ בר"ה דאבעיא להו בגמ' ול"נ טעם אחר משום דבלולב אם בירך זמן בשעת עשיה יצא וכמ"ש סי' תרמ"ח ולכן אפי' אי הוי אתמול חול יצא בשהחיינו דלא גרע משעת עשיה משא"כ בשופר כנ"ל ברור:
א סָעִיף ב אינו מברך זמן בי"ט שני. דממ"נ יצא בזמן שאמר בראשון אף אם הוא חול דלא גרע מאלו אמרו בשעת עשיית הלולב שיצ' ול"ד לקידוש שאומר בליל ב' זמן שאותו הוא בשביל היום ולא בשביל הסוכה ואע"ג שגבי שופר אומרים זמן גם בשני ש"ה דלפעמים עיקר הקדושה ביום ב' כדאית' סי' ת"ר כנ"ל והטור הביא בסי' זה וז"ל ומכאן קשה למנהג טולטילה שאומרים ביום השני הושיענו בחגיג' יום שני דכיון שעשינו אותו קודש במ"ש קרבנות המוספים היאך עשהו חול לו' יום שני עכ"ל ונ"ל דהא א"א היום בחגיגת יום שני אלא סתם יום שני דהיינו כ"ז שהוא יום ב' אם הוא היום יושיענו היום ואם הוא למחר יושיענו למחר ועכ"פ הם מזכירים זה ביום ב' משום ספיק' דיומ' אלא דק"ל הא אתי לזלזולי ביום ב' כדאיתא בסי' שאח"ז שהביא ב"י בשם רש"י והרא"ש והר"ן דהא דאין מתחילין לקרות בספיק' דיומא בי"ט שני דלא אתי לזלזולי בקדושת היום וי"ל דדוקא בקריאת יום השני דזה קאי ודאי אחול שייך זלזולא אבל במ"ש בתפל' שיושיענו בחגיגת יום שני אין בו זלזול ויום ב' שלו י"ט שלנו קאמר שאנו עושין שני קדושות:
א סָעִיף ב (ס"ק א) אינו מברך זמן. עמ"ש ס"ס ת"ר. ר"ל להקשות על דברי רמ"א דבסי' ת"ר כתב במ"א די"א אפי' חל יום א' של ר"ה בחול דבירך זמן על שופר ביום א מ"מ מברך זמן על שופר גם ביום שני וכ' שכן המנהג וכאן לא הגיה רמ"א משמע דבלולב לכ"ע אין מברך זמן ביום שני אם חל יום א' בחול. ומ"ש לולב משופר. ובס' א"ר כתב דאשתמיט ממ"א דברי הלבוש שכ' טעם לחלק כמ"ש מ"א לבסוף: ועיין במנהגים כו' ר"ל שכ' ליישב לחלק בין לולב לשופר וכ' וז"ל בהל' סכה ואין מברכים שהחיינו על הלולב ביום שני. וא"ת מ"ש שמברכים שהחיינו על השופר שני ימים וי"ל זמן ליל ר"ה דרבנן לכן אינו פוטר את השופר מלברך זמן. אבל זמן ליל חג הסוכות דאורייתא לכן פוטר את הלולב לברך זמן. וא"ת א"כ ביום א' לא יברך זמן אלולב וי"ל דליל א' צריך זמן משום סכה לבד מי"ט לכן אינו פוטר עכ"ל (לא הבינותי ואפשר ר"ל דאין ברכת זמן א' יפטור ג' דברים זמן דרגל דסוכה ודלולב והוא דוחק) ודבר תימא הוא. ר"ל דלא מצינו שום ברכה דאורייתא כ"א בה"מז לכ"ע ולחד דעה גם ברכה מעין ג' דאורייתא כמבואר בטור ס"ס ר"ט דאיבעיא להו בגמ' בערובין דף מ' ע"ב משא"כ בשופר. ר"ל דשופר אין מברכים בשעת עשייה כמ"ש מ"א סי' תרמ"א ע"ש הטעם א"כ אין יוצאים בברכת זמן לשופר כ"א בשעת התקיעה דהיינו בשעת קיום המצוה ולכן מספק שמא יום א' חול היה ולא יצא בזמן דאתמול צריך לברך בשני והוי זמן דשופר כמו זמן דרגל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.