א הַכֹּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ, אֲנָשִׁים וְנָשִׂים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים; וּמְחַנְּכִים אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ.
ב אֶחָד הַקּוֹרֵא וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַקּוֹרֵא, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַקּוֹרֵא חֵרֵשׁ אוֹ קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה, הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַנָּשִׁים אֵינָם מוֹצִיאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם הָאִשָּׁה קוֹרְאָהּ לְעַצְמָהּ מְבָרֶכֶת: לִשְׁמֹעַ מְגִלָּה, שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּקְרִיאָה (מָרְדְּכַי פ"ק דִּמְגִלָּה).
ג אַנְדְּרוֹגִינוּס מוֹצִיא מִינוֹ וְלֹא שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, טֻמְטוּם וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד אֲפִלּוּ מִינוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֲפִלּוּ אֶת עַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ מֵאֲחֵרִים (בֵּית יוֹסֵף).
ד הַשּׁוֹמֵעַ מְגִלָּה מִמִּי שֶׁהוּא מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, יָצָא.
ה מָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן, אִם אֶחָד יוֹדֵעַ וְהָאֲחֵרִים אֵינָם יוֹדְעִים אֶחָד פּוֹטֵר אֶת כֻּלָּם; וְאִם כֻּלָּם יוֹדְעִים, כָּל אֶחָד קוֹרֵא לְעַצְמוֹ.
ו מִנְהָג טוֹב לְהָבִיא קְטַנִּים וּקְטַנּוֹת לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה.
א סָעִיף א (א) ונשים - ואף דהקריאה היא דבר שהזמן גרמא מ"מ חייבות שאף הן היו באותו הנס דמתחלה היתה הגזירה גם עליהם כדכתיב בקרא. ולכן צריך האיש לקרותה בביתו לפני הבתולות והמשרתות ובקצת מקומות נוהגין שהם הולכות לביהכ"נ לעזרת נשים לשמוע הקריאה אכן צ"ע איך יוצאין שם נשים דא"א לשמוע שם כדין:
ב סָעִיף א (ב) משוחררים - אבל אינם משוחררים פטורים דגריעי מנשים לענין זה וי"א דאפי' אינם משוחררים חייבים:
ג סָעִיף א (ג) את הקטנים - היינו מי שהגיע למצות חינוך ועיין לקמן בס"ו. וכיון דגם נשים חייבות פשוט דגם בקטנות יש בהן משום מצות חינוך וע"ל בס"ו:
ד סָעִיף ב (ד) יצא ידי חבותו - וצריך שיכוין הקורא להוציא והשומע לצאת כדין שארי מצות שאחד מוציא חבירו וכדלקמן בסי' תר"צ סי"ד:
ה סָעִיף ב (ה) חרש - היינו המדבר ואינו שומע כלל ואע"ג דבעלמא קי"ל דאם לא השמיע לאזנו יצא כדלעיל בסימן ס"ב וסימן קפ"ה הכא לענין מגילה דהוא משום פרסומי ניסא החמירו בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא א"נ דחרש גרע טפי שאינו יכול להשמיע לאזנו ועיין בשע"ת דדוקא אם הוא חרש גמור שאינו שומע כלל לאפוקי אם הוא שומע כשמדברים לו בקול רם. וכ"ז הוא לדעת השו"ע אבל דעת כמה אחרונים דאפילו הוא חרש גמור יצא השומע ממנו ומ"מ לכתחלה כו"ע מודים שלא יעמידוהו להוציא רבים י"ח. ודע דמי שכבדו אזניו או שהוא רחוק מן הבימה ואינו יכול לשמוע היטיב מן הקורא יזהר לקרות לעצמו ממגילה כשרה או עכ"פ יאחוז חומש והתיבות שיחסר לו יאמר תיכף מן החומש:
ו סָעִיף ב (ו) או קטן - אע"ג דקטן נמי חייב עכ"פ מדרבנן כדלעיל בס"א אפ"ה אינו יכול להוציא את הגדול דלגבי קטן הוי תרי דרבנן (ר"ל דעצם קריאת המגילה הוי רק מד"ס וחיובו של קטן הוי ג"כ רק מדרבנן בכל המצות) משא"כ גדול הוי חד דרבנן ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. והנה לעיל בסימן תרע"ה ס"ג הביא המחבר דיש מי שמכשיר בקטן שהגיע לחינוך שיכול להוציא אחרים בהדלקתו וה"ה לענין קריאת המגילה ועיין בעקרי דינים שכתב בשם סמא דחיי דבמקום הדחק כשאין שם אנשים בקיאים במקרא מגילה יכול להוציאם קטן שהגיע לחינוך:
ז סָעִיף ב (ז) וי"א שהנשים אינם מוציאות וכו' - ולא דמי לנר חנוכה דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הצבור ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמיה ומקרי שאינה מחוייבת בדבר לגבי איש אבל אשה מוציאה את חברתה:
ח סָעִיף ב (ח) אם האשה קראה וכו' - ועיין במ"א שמצדד דלא תקרא לעצמה כלל רק תשמע מהאנשים. וכ"ז ביש לה ממי לשמוע אבל אם אין לה מי שיקרא לפניה תקרא היא לעצמה במגילה כשרה ומברכת אקב"ו לשמוע מקרא מגילה [ח"א]:
ט סָעִיף ג (ט) אנדרוגינוס - יש לו זכרות ונקבות:
י סָעִיף ג (י) מוציא מינו - דאם זה זכר גם זה זכר ואם זו נקבה גם זו נקבה ואם נסבור דהוא בריה בפני עצמו גם השני בריה בפני עצמו הוא:
יא סָעִיף ג (יא) ולא שאינו מינו - דשמא זה נקבה והשני הוא זכר ואפילו למ"ד דנשים מוציאות האנשים זה גרע טפי דבעינן שהמוציא את אחרים יהיה ניכר אם הוא איש או אשה:
יב סָעִיף ג (יב) טומטום וכו' אפילו מינו אינו מוציא - דשמא זה זכר וזה נקבה [משא"כ אנדרוגינוס כולן שוין במינן] וכן מי שחציו עבד לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק להאחר שיש בו צד חירות:
יג סָעִיף ג (יג) י"א דאפילו א"ע וכו' - זה לא קאי אטומטום רק אחציו עבד וחציו בן חורין ומשום דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה וכ"ז דוקא לדעה הסוברת דנשים אין מוציאות האנשים ועבד דומה לאשה:
יד סָעִיף ד (יד) יצא - דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא מקרי הנאה ועיין לעיל סימן תקפ"ט ס"ז דשייך לענינינו:
טו סָעִיף ה (טו) לעצמו - דאין היחיד מוציא חבירו אלא בעשרה ולא דמי לשופר דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן עשרה דוקא. והנה הפר"ח כתב דכ"ז הוא רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד אם נתכוין לפטור חבירו יצאו אע"פ שכולם יודעים ובמ"א מצדד עוד דאפילו לכתחלה עדיף שיקרא אחד לכולן משום ברוב עם הדרת מלך אמנם בא"ר ובמטה יהודא דעתם כהשו"ע דכל אחד יקרא לעצמו וכן העתיק בדה"ח:
טז סָעִיף ו (טז) מנהג טוב להביא וכו' - כדי לחנכם במצות פרסומי ניסא ומטעם זה נוהגין הקהל לקרות אלו הפסוקים בקול רם [כדלקמן בסימן תר"צ סי"ז] שהם עיקר התחלת הנס וסופו והם איש יהודי. ומרדכי יצא. ליהודים. כי מרדכי. כדי לעורר הקטנים שלא יישנו ויתנו לבם על הקריאה ומקרין אותם הפסוקים כדי לחנכם [לבוש]:
יז סָעִיף ו (יז) קטנים וקטנות - ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלין דעת השומעים [מ"א וש"א]:
יח סָעִיף ו (יח) לשמוע וכו' - ועכשיו בעו"ה נהפוך הוא שלבד שאינם שומעים אלא הם מבלבלים שגם הגדולים אינם יכולים לשמוע וכל ביאתם הוא רק להכות את המן ובזה אין האב מקיים מצות חינוך כלל ובאמת מצד מצות חינוך צריך כל אב להחזיק בניו הקטנים אצלו ולהשגיח עליהם שישמעו הקריאה וכשיגיע הקורא לזכור שם המן האגגי רשאי הקטן להכותו כמנהגו אבל לא שיהיה זה עיקר הבאת הקטן לביה"מ:
יט סָעִיף ו (יט) מקרא מגילה - ועכשיו ראוי לכל אחד שיהיה לו מגילה כשרה ולקרוא בלחש מלה במלה דא"א לשמוע מהש"ץ מחמת רעש ובלבול שמכים בעצים ומשמיעים קול וראוי לכל ישראל לנהוג כן מי שהיכולת בידו [פמ"ג] ועיין לקמן בסימן תר"צ ס"ד:
א סָעִיף א ונשים. ולכן צריך לקרותו בביתו לפני הבתולות:
ב סָעִיף א ועבדי'. [בב"י] משמע אפי' אין משוחררים:
ג סָעִיף ב חרש. וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ במג':
ד סָעִיף ב קטן. אף על גב דגדול נמי אינו חייב אלא דרבנן ול"ד למ"ש ססי' קפ"ז דהתם יכול הקטן לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן (הרא"מ) וצ"ע דהרב"י פסק בססי' תרע"ה כדעת ב"ה שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרים ודוחק לחלק בזה בין מגיל' לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה עמ"ש בסמוך:
ה סָעִיף ב אינם מוציאות. ול"ד לנ"ח דשאני מגיל' דהוי כמו קריאת התור' (סמ"ג) פי' ופסול' מפני כבוד הצבור ולכן אפי' ליחיד אין מוציא' דלא פלוג (רא"ם) עמ"ש סי' ער"א:
ו סָעִיף ב אם האשה קורא'. ובמדרש הנעלם רות כ' דלא תקרא לעצמ' רק תשמע מהאנשים:
ז סָעִיף ב שאינה חייבת. דס"ל כמ"ד שאין מוציאות אנשים (כ"מ במרדכי):
ח סָעִיף ג מינו אינו מוציא. אפילו למ"ד דנשים מוציאות אנשים זה גרע טפי עב"י:
ט סָעִיף ג עצמו אינו מוציא. היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים (ב"י):
י סָעִיף ה קורא לעצמו. משמע דס"ל דאין היחיד מוציא חבירו אלא בי' וצ"ל דלא דמי לשופר דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן י' אבל ברי"ו ני"ג משמע דאפי' יחיד מוציא חבירו במגילה אף על פי שהוא בקי ע"ש ח"ג וכ"כ האבודרהם וכ"כ הב"ח ססי' תר"צ בפשיטו' בשם מהרי"ל וא"כ עדיף שיקרא א' לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' צ"ח סי"ד ובתשב"ץ כ' כל א' קורא לעצמו אם ירצו עכ"ל סי' ר"כ:
יא סָעִיף ו להביא קטנים. ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים:
א סָעִיף ב אם הי' הקורא חרש כו'. במתנית' תנא הכל כשרים לקרו' המגילה חוץ מחש"ו ר"י מכשיר בקטן מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רבי' מתנא ר"י היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' עד השתא דאתי' להכי כו' ועיין מה שהקשה ב"י באמת קושייתו קושיא גדולה הוא דהא כל שתרצ' לחלק ולהחמיר בחרש במגיל' תקשי לך למה מוקי מתני' כר' יוסי הא אפי' כר"י אתיא דמודה כאן בחרש במגילה דאסור ונלע"ד דהכל ניחא דודאי חרש גרע טפי מאותו שיכול להשמיע רק שלא השמיע לאזנו דזהו בר שמיע' עכ"פ משא"כ בחרש וע"ד שאחז"ל כל הראוי לבילה כו' מ"ה לעיל בתחלת הסוגיא היינו מפרשים פלוגתא דר"י ורבי יוסי דר"י ס"ל אפי' לכתחלה כשר בק"ש דלא דריש כלל שמע השמע לאזנך כדאי' בפ' היה קורא דר"י דריש שמע בכל ל' שאתה שומע וא"כ אין שום לימוד על חסרון שמיע' כלל ממילא כשר לכתחלה וה"ה חרש וע"כ הוכרחנו לאוקמי מתניתין כר' יוסי דפוסל אפי' בלא השמיע כ"ש בחרש כאן ובסוף דאוקימנא מתניתין כר"י אליבא דראב"ע דאמר צריך שישמיע לאזניו שנא' שמע וקשה בדבריו דמל' צריך משמע דוקא לכתחלה כדפירש"י ואח"כ מביא פסוק דמשמע אפי' דיעבד דהא קרא לא זכר לכתחלה אלא ע"כ דהפסוק ממעט דאפי' דיעבד היכא דאינו בר שמיע' לגמרי דהיינו חרש דאינו ראוי לשמוע אבל מי שראוי לשמוע אין השמיע' מעכבת בו ע"כ אין שם רק אזהרה לכתחל' א"כ מתניתין שלנו דפוסל לת"ק בחרש איתא אפי' לר"י וחרש שאני והא דלא מחלק בגמ' תחלה בין חרש ללא השמיע דהיינו סוברים דר"י לא ס"ל דרשא דשמע השמיע לאזניך א"צ לנו לחלק בין ראוי לשמוע או לא ואם נרצה לחלק ולו' מסברא דיש גריעותא דחסרון שמיעה אין לחלק בין חרש לאינו משמיע וע"כ כדפרכי' תחל' ודלמא ר"י היא דלכתחל' אסור אז לא היינו מחלקים בין חרש לאינו משמיע אלא בתרוויהו לכתחל' דוק' אסור דאז לא ידענא שום קרא אבל במסקנא דילפי' מקרא דמשמע גריעותא דחסרון שמיעה וקרא ודאי פוסל אפילו בדיעבד סתם לנו הכתוב הפסול אלא שהתנא אמר ל' לכתחלה אבל דיעבד לא וא"כ צריכין אנו לחלק דהכתוב מדבר בחרש דפסול בדיעבד כיון דאינו ראוי לשמיעה כלל והתנא דאמר לשון לכתחלה מדבר באינו משמיע דכל הראוי לבילה וכו' וא"כ תנא דמתניתי' בחרש אפילו דיעבד פוסל אפילו לר"י ואע"ג דדרשי' דבמסקנא דמתניתין נמי מיירי לכתחלה דוקא הפוסקים לא סבירא להו כן דאין חילוק לכתחלה אלא באינו משמיע אבל בחרש פסול אפי' דיעבד כנ"ל האי מילתא ברירא ונהירא ולית בה ספיקא בס"ד:
א סָעִיף א ונשים. ולכן צריך לקרותה בביתו לפני הבתולות מגן אברהם. ובקצת מקומות נוהגים שהבתולות הולכות לבה"כ נשים לשמוע המגילה. וקטן שהגיע לחינוך מוציא נשים. וקטן לקטן ואשה לאשה. א"ז עיין יד אהרן:
ב סָעִיף ב לא יצא. וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ בגמרא:
ג סָעִיף ב לעצמה. ובמדרש הנעלם רות כתב דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים:
ד סָעִיף ג אינו מוציא. אפילו למ"ד דנשים מוציאות אנשים זה גרע טפי עיין ב"י:
ה סָעִיף ג עצמו אינו מוציא. היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים ב"י והבאר היטב אשר לפני לא דק בכאן ע"ש:
ו סָעִיף ה לעצמו. והב"ח כתב בשם מהרי"ל בפשיטות דעדיף טפי שיקרא אחד לכולם וכן דעת המ"א משום ברוב עם הדרת מלך עיין שם:
ז סָעִיף ו קטנים. ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. מ"א עשל"ה:
א סָעִיף א (ס"ק ב) ועבדים. משמע בטור אפילו אינן כו' כצ"ל. דהטור כתב עבדים סתמא אבל בש"ע כתב הרב"י עבדים משוחררים וכתב הרב"י דזה תליא בפי' מימרא דריב"ל דאמר נשים חייבות במקרא מגלה שאף הם היו באותו נס. דלהמפרשים הם היו באותו נס שנעשה הנס ע"י אשה. א"כ עבדים שאין משוחררי' פטורים כיון שהוא מ"ע שהזמן גרמ' וחיוב אשה אינה רק הואיל ונעש' הנס ע"י אשה משא"כ עבדים. אבל להמפרשים שאף הם היו באותו הנס. שר"ל שאף הנשים היו בכלל גזרת המן להשמיד להרוג א"כ גם עבדים שאין משוחררים. כיון שהיו נימולים ונוהגים בדת ישראל כאשה. ודאי גם עליהם היה עוב' ח"ו כוס הגזרה. א"כ גם הם חייבים:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) חרש וב"ח פסק כו' וכ"מ בגמ'. דתנן הכל כשרים לקרות את המגלה חוץ מחש"ו. וס"ד דמתני' ר' יוסי דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצאו (והם רברי ר' יודא) רבי יוסי אומר לא יצא וסבירא ליה דמגלה וק"ש דינם שוה. ודין לא השמיע לאזני. כדין חרש. והוי ס"ד דמאי דתנן. חוץ מחש"ו דאפילו דיעבר השומע מחש"ו לא יצא. דחרש דומי' דשוטה וקטן דהשומע אפילו דיעבר לא יצא ומסיק דלעולם רבי יהודה הוא דאמר בק"ש דיצא אלא דלכתחלה מודה דבעי' שישמיע לאזניו והכא דקתני חוץ מחרש ר"ל לכתתל' לא ואע"ג דשוטה וקטן אפילו דיעבד לא הא כדאי' והא כדאי'. וכיון דקי"ל גבי ק"ש. כר' יודא דאם לא השמיע לאזניו יצא. א"כ ה"ה במגלה השומע מחרש יצא. אלא דהרב"י בש"ע העתיק דברי הרמב"ם דאע"ג דפסק גבי ק"ש אם לא השמיע לאזניו יצא מ"מ פסק במגל' השומע מחרש לא יצא וכ' הרב"י שטעמו כיון דסתם רבי בברכות לענין ק"ש דיצא בלא השמיע לאזניו. ובמגל' סתם חוץ מחש"ו וסתמ' חרש דומי' דשוטה וקטן אפילו דיעבד לא יצא. ע"כ צריך לחלק בין ק"ש למגל' דהיא משום פרסומי ניסא חמיר טפי. וצ"ל דדברי הש"ס דמגלה. דמדמ' ק"ש למגלה לא סלק' להלכ' ולא נאמר' רק לשקל' וטרי'. אך כשטות משמעות דברי הש"ס משמע דמגלה וק"ש שוין וכמו דבק"ש אם לא השמיע לאזניו יצא ה"ה השומע מחרש המגלה דיצא כדברי הב"ח:
ג סָעִיף ב (סק"ד) קטן. אף על גב דגדול כו' והטעם באמת משום דגדול לא הוי אלא חד דרבנן. שהמצוה היא דרבנן. אבל במצוה דאוריית' חייב וקטן הוא תרי דרבנן. שהמצו' היא דרבנן וגם במצוה דאורייתא קטן אינו חייב רק מדרבנן. ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן: ול"ד למ"ש ס"ס קפ"ז דקטן וגדול שכ"א לא אכל כ"א כזית יכול הקטן להוציא הגדול כיון שהגדול ג"כ אינו מחויב בבהמ"ז מן התורה עד דאכיל שיעור שביעה. ואע"ג דהקטן הוא תרי דרבנן: לידי חיוב דרבנן. ר"ל שיהיה גם הוא חד דרבנן: וצ"ע דהרב"י פסק כו' לשון פסק ל"ד אדרב' נראה דפסק כדעת הר"ן האוסר שהביא שם ב' דעות בזה והביא דעת הר"ן בראשונה וידוע דרכו של הרב"י בש"ע שדעה א' שהבי' בשלחנו הטהור היא עיקרת בעיניו אלא דעיקר קושית מ"א דבס"ס תדע"ה הבי' ב' דעות וכאן לא הבי' רק דעת ב"ה שמכשיר. וגם בר"ן כו' עיין בהרב"י שהביאו עמ"ש בסמוך בס"ק שאח"ז לחלק באשה בין חנוכה למגל' וה"ה בקטן י"ל כן. אלא שהר"ן דימה אותה לענין קטן כנ"ל:
ד סָעִיף ב (ס"ק ז) שאינה חייבת כו' דס"ל כמ"ד כו' דרש"י ס"ל נשים מוציאות אנשים. מדאמר ריב"ל נשים חייבות במקר' מגלה שאף כו' וכיון שמחויבות בדבר כאנשים יכולין להוצי' לאנשים ועוד מדאמרי' ריש ערכין הכל חייבים במקר' מגלה ואמרי' דהכל אתי לאתוי נשים. ובה"ג חולק דאין מוציאות לנשים. והבי' מרדכי בשם ראב"י שהסכים לבה"ג. דתניא בתוספתא נשים פטורות ממקרא מגלה ואם כן ע"כ צ"ל הא דאריב"ל נשים חייבות במקר' מגלה. דגרסי' נשים חייבות במשמע מגל' שחייבים לשמוע ולא לקרות ולכן אין מוציאות לאנשים שחייבים בקריאה. והא דאמרי' בערכין הכל לאתויי נשים היינו להוצי' נשים כמותן. וכיון דפסק דאין חייבות בקריאה רק בשמיע' ולכך אין מוציאות אנשים לכן פסק ראב"י אח"ז שם. דנשים מברכים לשמוע מגלה ולא על מקרא מגלה דהא אין חייבים בקריא'.
ה סָעִיף ג (ס"ק ח) מינו כו' זה גרע טפי עב"י. שכ' להוצי' אחרים בעי' שיהיה מבורר זכר ודאי או נקבה ודאית או ברי' בפ"ע. משא"כ זה אינו מבורר מהו וכן צ"ל גבי חצי עבד כו' דבעי' שיהיה מבורר עבד גמור או משוחרר גמור:
ו סָעִיף ג (ס"ק ט) עצמו כו' היינו למ"ד כו' וצ"ל דהאי י"א שכ' רמ"א לא קאי אלא על חצי עבד וחצי ב"ח דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו. אבל טומטום לכ"ע מוציא את עצמו וכ"מ בהרב"י בחבורו ע"ש:
ז סָעִיף ה (ס"ק י) קורא כו' מוציא חברו. ר"ל הבקי: תפלה דבעי' יו"ד עיין לעיל סי' נ"ט במ"א ס"ק ה':
א סָעִיף א ס"א וגרים ועבדים. תוספתא בפ"ב דמגילה. ובנוסחא שלנו נשמט גרים וט"ס הוא וע' בסוף פ"ג דר"ה כ"ט א' לעניין שופר: משוחררים. רמב"ם. אע"ג דס"ל דנשים חייבים ומוציאין משום שהיו באותו הנס משא"כ עבדים פטורים שלא היו כו' ול"ד לנשים כאן דלא כטור ומ"א: ומחנכים כו'. ירושלמי פ"ב בר קפרא אומר צריך לקרותה לפני אנשים ונשים וקטנים שאף הן היו באותו הנס ריב"ל עביד כן מכנש בניו וב"ב וקרי לה קומיהון. והביאו הג"מ וש"פ ואינו אלא חינוך כמו בכל מצות ועתוס' י"ט ב' ד"ה ור"י מכשיר קשה כו' וי"ל כו':
ב סָעִיף ב ס"ב חרש. בנוסחת הכל בו לא כ' חרש ברמב"ם וכן בנוסחא שלפנינו וכן בא"ח ועמ"א וכ"ה בירושלמי שם א"ר מתנא דר' יוסי היא כו' ר"ח אמר לית כאן חרש באשגרת לישנא היא מתנייא: וי"א שהנשים. תוספתא שם נשים ועבדים וקטנים פטורים ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן וכתבה בה"ג. ומ"ש במגילה ד' א' נשים חייבות כו' היינו לשמוע וגי' במשמע מגילה כמ"ש במרדכי והביא ראיה מירושלמי הנ"ל צריך לקרותה בפני כו'. ושם בירושלמי הנ"ל ריב"ל עבד כן מכניש ב"ב וקרי כו' ועבתוס' ערכין שם ומגילה שם. וסברא ראשונה ס"ל דההיא תוספתא לאו דסמכא היא דגמרא פליג על התוספתא שהרי רישא הכל חייבין אמרינן בגמ' דאתי לאתויי נשים והיאך תני בסיפא פטורין והא ע"כ דומיא דרישא היא: אין מוציאות. תוספתא הנ"ל ואין מיציאות כו' כנ"ל ומ"ש בערכין הכל כשרין כו' לאתויי נשים ר"ל להוציא נשים. וכ"כ בז"ח רות ס"ח ב' וא"ר אבא נשים חייבות במקרא מגילה אבל הן אינן קוראות לאחרים אבל חייבות לשמוע מפי המברך כו': וי"א. כגי' בה"ג במשמע מגילה ומתוספתא וירושלמיי הנ"ל:
ג סָעִיף ג ס"ג אנדרוגינוס. תוספתא שם. והרמב"ם השמיטו דאזיל לשיטתו דס"ל לית הלכתא כתוספתא מאחר שאפי' נשים מוציאין אנשים י"ח וכ"כ הכל בו וכ"כ תוס' ד' א' דלא כב"י ומ"א אבל מה שהשמיט הרמב"ם חציו עבד צ"ע לפי מ"ש משוחררין: י"א. כמ"ש בר"ה כ"ט א' מ"ש לאחרים כו':
ד סָעִיף ד ס"ד השומע. כמש"ש כ"ח א':
ה סָעִיף ה ס"ה מקום. ס"ל כרב אשי ה' א' וס"ל דלעיכובא אלא דא"כ אין הלכה כר"א מהא דר"י דפ"ב וע' ס"ס תר"ץ. והוי זה כמ"ש בסוף ר"ה יחיד שלא בירך אין חבירו כו' וע"ש בר"ן וכ' שם ומיהו ה"מ בשיודע אבל בשאינו יודע חבירו מוציאו דהא שלשה דברים מוציא בירושלמי מן הכלל ק"ש ותפלה ובה"מ ואמרינן בברכות פ"ז שנים שאכלו כו' אבל אחד סופר כו':
ו סָעִיף ו ס"ו ירושלמי. הנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.