א קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה בֵּין עוֹמֵד בֵּין יוֹשֵׁב; אֲבָל לֹא יִקְרָא בְּצִבּוּר, יוֹשֵׁב, לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. הַגָּה: וְאָסוּר לַחַזָּן לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה עַד שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: קְרָא, (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַקוֹרֵא).
ב אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה, יְכוֹלִים לִקְרוֹתָהּ בְּיַחַד וְיוֹצְאִים הֵם וְהַשּׁוֹמְעִים מֵהֶם.
ג צָרִיךְ לִקְרוֹתָהּ כֻּלָּהּ, וּמִתּוֹךְ הַכְּתָב; וְאִם קְרָאָהּ עַל פֶּה, לֹא יָצָא. וְצָרִיךְ שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ לְפָנָיו לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִשְׁמִיט הַסוֹפֵר בְּאֶמְצָעָהּ תֵּבוֹת, אֲפִלּוּ עַד חֶצְיָהּ, וּקְרָאָם הַקּוֹרֵא עַל פֶּה, יָצָא. הַגָּה: אֲבָל אִם הִשְׁמִיט תְּחִלָּתָהּ אוֹ סוֹפָהּ, אֲפִלּוּ מִעוּטָהּ, לֹא יָצָא (רַ"ן); וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצָעָהּ דַּוְקָא דְּלֹא הִשְׁמִיט עִנְיָן שָׁלֵם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח); אֲבָל בְּיוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ, אֲפִלּוּ הֵן כְּתוּבוֹת, אֶלָּא שֶׁהֵן מְטֻשְׁטָשׁוֹת וְאֵין רִשּׁוּמָן נִכָּר, פְּסוּלָה.
ד מִי שֶׁתּוֹפֵס בְּיָדוֹ מְגִלָּה שֶׁאֵינָהּ כְּשֵׁרָה, לֹא יִקְרָא עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק. הַגָּה: וְכֵן לֹא יְסַיֵּע שׁוּם אָדָם עַל פֶּה לַחַזָּן, וְלָכֵן אוֹתָן הַפְּסוּקִים שֶׁקּוֹרִין הַקָּהָל צָרִיךְ הַחַזָּן לַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָם מִתּוֹךְ מְגִלָּה כְּשֵׁרָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
ה קְרָאָהּ סֵרוּגִין, דְּהַיְנוּ שֶׁפָּסַק בָּהּ וְשָׁהָה וְאַחַר כָּךְ חָזַר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, יָצָא. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ סָח בֵּינְתַיִם. מִיהוּ גּוֹעֲרִין בְּמִי שֶׁסָּח בֵּינְתַיִם, כְּדִלְקַמָּן סִימָן תרצ"ב סָעִיף ב'. (הָרַשְׁבָּ"א סי' רמ"ד).
ו הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא; קָרָא פָּסוּק אֶחָד וְדִלֵּג הַשֵּׁנִי וְקָרָא שְׁלִישִׁי וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְקָרָא הַשֵּׁנִי, לֹא יָצָא. מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְמַפְרֵעַ פָּסוּק אֶחָד; אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מַתְחִיל מִפָּסוּק שֵׁנִי שֶׁשָּׁכַח, וְקוֹרֵא עַל הַסֵדֶר.
ז הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עַל פֶּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
ח הַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם אוֹמְרִים, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
ט הָיְתָה כְּתוּבָה תַּרְגּוּם אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּקְרִיאָתָהּ אֶלָּא הַמַּכִּיר אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן בִּלְבַד; אֲבָל אִם הָיְתָה כְּתוּבָה בִּכְתָב עִבְרִי, וּקְרָאָהּ אֲרַמִּית לַאֲרַמִּי, לֹא יָצָא, שֶׁנִּמְצָא זֶה קוֹרֵא עַל פֶּה, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא הַקּוֹרֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ. הַגָּה: אֲבָל אֵין לָחוּשׁ בְּאֵיזֶה כְּתָב כְּתוּבָה (בֵּית יוֹסֵף).
י מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַעַז וְיוֹדֵעַ אַשּׁוּרִית, אֵינוֹ יוֹצֵא בְּלַּעַז; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא. הַגָּה: וְאִם כְּתוּבָה בִּשְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת, מִי שֶׁמְּבִינִים יָצְאוּ (בֵּית יוֹסֵף).
יא יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הַקּוֹרְאִים לְנָשִׁים הַמְּגִלָּה בִּלְשׁוֹן לַעַז, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן לַעַז.
יב קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם, הוֹאִיל וְלֹא נִרְדַּם בְּשֵׁנָה, יָצָא; אֲבָל אִם שְׁמָעָהּ מִתְנַמְנֵם, לֹא יָצָא.
יג הָיָה כּוֹתְבָהּ, שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק בַּמְּגִלָּה שֶׁהוּא מַעְתִּיק מִמֶּנָּה, וְכוֹתְבָהּ; אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, יָצָא, וְהוּא שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ לְפָנָיו בַּמְּגִלָּה שֶׁהוּא מַעְתִּיק מִמֶּנָּה; וְכֵן אִם הָיָה מַגִּיהָהּ; וְכֵן אִם הָיָה דּוֹרְשָׁהּ, שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק בִּמְגִלָּה שְׁלֵמָה וְדוֹרְשׁוֹ, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, יָצָא; וְלֹא יַפְסִיק בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים כְּשֶׁדּוֹרְשָׁהּ, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים.
יד הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיא הַשּׁוֹמֵעַ, וְצָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת, וְאִם הַקּוֹרֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִסְתָמָא דַּעְתּוֹ עַל כָּל הַשּׁוֹמְעִים, אֲפִלּוּ הֵם אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּטָעֻיּוֹתֶיהָ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּטָעוּת שֶׁהַלָּשׁוֹן וְהָעִנְיָן אֶחָד, כְּהַהוּא עֻבְדָּא דִּתְרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרַב, חַד קָרֵי יְהוּדִים וְחַד קָרֵי יְהוּדִיִּים וְלֹא אַהְדַּר חַד מִינַיְיהוּ; אֲבָל טָעוּת אַחֵר; לֹא.
טו צָרִיךְ לוֹמַר עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְעֲשֶׂרֶת, הַכֹּל בִּנְשִׁימָה אַחַת, לְהוֹדִיעַ שֶׁכֻּלָּם נֶהֶרְגוּ וְנִתְלוּ כְּאֶחָד. הַגָּה: וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם יָצָא (תוס' ספ"ק דִּמְגִלָּה וְאַבּוּדַרְהַם וּמַהֲרִי"ל). וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת מִתְּחִלַּת חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֶת פַּרְשַׁנְדָתָא וכו' עַד עֲשֶׂרֶת; (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).
טז צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אָרוּר הָמָן, בָּרוּךְ מָרְדְּכַי, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ, בְּרוּכָה אֶסְתֵּר, אֲרוּרִים כָּל עוֹבְדֵי אֱלִילִים, בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל; וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לְטּוֹב.
יז מִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא וּפוֹשְׁטָה כְּאִגֶּרֶת, לְהַרְאוֹת הַנֵּס; וּכְשֶׁיִּגְמֹר, חוֹזֵר וְכוֹרְכָהּ כֻּלָּהּ, וּמְבָרֵךְ. הַגָּה: יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ד' פְּסוּקִים שֶׁל גְּאֻלָּה בְּקוֹל רָם, דְּהַיְנוּ: אִישׁ יְהוּדִי וְגו', וּמָרְדְּכַי יָצָא וְגו', לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְגו', כִּי מָרְדְּכַי הַיְהוּדִי וְגו'; וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א וְכָל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם); וְהַחַזָּן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָן. עוֹד כָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ הַתִּינוֹקוֹת לָצוּר צוּרַת הָמָן עַל עֵצִים וַאֲבָנִים, אוֹ לִכְתֹּב שֵׁם הָמָן עֲלֵיהֶן, וּלְהַכּוֹתָן זֶה עַל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ עַל דֶּרֶךְ: מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דְּבָרִים כה, יט) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב (מִשְׁלֵי י, ז) וּמִזֶּה נִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג שֶׁמַּכִּים הָמָן כְּשֶׁקּוֹרִים אֶת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (אַבּוּדַרְהַם); וְאֵין לְבַטֵּל שׁוּם מִנְהָג אוֹ לִלְעֹג עָלָיו, כִּי לֹא לְחִנָּם הֻקְבָּע. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).
יח מְגִלָּה בְּי"ד וּבְט"ו צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר עֲשָׂרָה, וְאִם אִי אֶפְשָׁר בַּעֲשָׂרָה קוֹרִים אוֹתָם בְּיָחִיד. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם נָשִׁים מִצְטָרְפוֹת לַעֲשָׂרָה. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ק טוּר סי' תרס"ט). וְאִם קָרְאוּ אוֹתָם בְּצִבּוּר, וְאֵיזֶה יָחִיד לֹא שְׁמָעָהּ, יָכוֹל לִקְרוֹת אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה בְּיָחִיד, הוֹאִיל וְקוֹרִין אוֹתָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר בַּעֲשָׂרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח); וּכְשֶׁהַיָּחִיד קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ. (בֵּית יוֹסֵף).
א סָעִיף א (א) בין יושב - מיהו הברכה יברך בעמידה:
ב סָעִיף א (ב) אבל לא יקרא וכו' - ר"ל דאם קורא בצבור צריך לקרוא בעמידה ועיין בה"ל שצידדנו דעמידה ע"י סמיכה שרי לענין מגילה:
ג סָעִיף א (ג) ואסור לחזן וכו' - דלהוציא הצבור הוא ענין כבוד ואין ראוי לאדם לחלוק כבוד לעצמו כ"ז שלא כבדוהו וכ"ז באינו קבוע לכך אבל בש"ץ קבוע שמינוהו לכך א"צ להמתין:
ד סָעִיף ב (ד) ויוצאים הם וכו' - ולא אמרינן דתרי קלי לא משתמעי שפיר כדאמרינן לענין קה"ת ושארי דוכתי דקריאה זו חביבה ביותר מפני הנס ויהיב דעתיה לשמוע היטיב. וכיון שכן פשוט הוא באם מרגיש בעצמו שמבלבלים ליה הקולות ושא"א לו לשמוע כל התיבות בודאי לא יצא:
ה סָעִיף ג (ה) צריך לקרותה כולה - והוא לעיכובא. ודעת רוב הפוסקים שאפילו אם חיסר ממנה רק תיבה אחת לא יצא:
ו סָעִיף ג (ו) ומתוך הכתב - ומתבאר בש"ס דאפילו קורא כל פסוק במגילה אלא שלא היתה המגילה כשרה נמי מקרי בע"פ ולא יצא:
ז סָעִיף ג (ז) וצריך שתהא כתובה וכו' - ר"ל דמה שאמרנו לא יצא היינו אם קרא בע"פ את כל המגילה או רובה אבל אם קרא מקצתה כשרה דיעבד ואפילו אם היתה סיבת קריאתו בע"פ מפני שהסופר השמיט בה איזה תיבות באמצעה עד חציה והוכרח הקורא לקרותם בע"פ אף שלכתחלה אינו נכון לקרות במגילה שחסרה תיבות מ"מ בדיעבד יצא:
ח סָעִיף ג (ח) אבל בדיעבד וכו' - ואם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחלה:
ט סָעִיף ג (ט) אפילו עד חציה - וחציה יש לעיין אם כשירה בדיעבד:
י סָעִיף ג (י) אבל אם השמיט וכו' - דבזה נראה כספר חסר משא"כ בנשמט בו פסוק באמצע אינו אלא כספר שלם שיש בו טעיות שאין מדקדקין במגילה בזה כ"ז שהטעיות אינם ברובה של מגילה הואיל ונקרית אגרת:
יא סָעִיף ג (יא) אפילו מיעוטה - ואפשר אפילו בחסר רק פסוק ראשון או אחרון נמי הדין כן:
יב סָעִיף ג (יב) דוקא דלא השמיט ענין שלם - דבהשמיט ענין שלם נראה כספר חסר:
יג סָעִיף ד (יג) לא יקרא וכו' - דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ ולפי טעם זה אם קורא רק לאדם אחד רשאי לקרות עם הקורא מתוך מגילה פסולה או מתוך חומש אבל יש מחמירין בכל גווני לפי שנותן דעתו בקריאתו ואינו משגיח למה שאומר הש"ץ כיון שהוא עסוק בקריאתה:
יד סָעִיף ד (יד) וכן לא יסייע וכו' - ג"כ מטעם הנ"ל ועיין בא"ר דמצדד גם בזה להחמיר אפילו בשקורא להוציא יחיד דשמא יתן דעתו למה שקורא בע"פ בעצמו ובתוך כך ישתמט ממנו כמה תיבות שקורא הש"ץ:
טו סָעִיף ד (טו) ולכן אותן הפסוקים וכו' - ר"ל כמו שם דמחמירין שלא יסייע ע"פ דעי"ז יתנו כמה אנשים דעת לשמוע מזה המסייע דקורא ע"פ ובאמת צריך לקרותה לכתחלה כולה מן הכתב כן גם בזה צריך החזן לחזור ולקרותם מתוך מגילה כשרה והם יכוונו לצאת בקריאתו כדי שיהא כולה מתוך הכתב:
טז סָעִיף ד (טז) צריך החזן וכו' - היינו לכתחלה:
יז סָעִיף ה (יז) אפילו שהה כדי לגמור את כולה - ר"ל שהיה יכול בזמן הזה לגמור כל המגילה מראשה עד סופה:
יח סָעִיף ה (יח) יצא - ובשהה מחמת אונס לפי מה דקיי"ל לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש דחוזר לראש ה"ה הכא דחוזר וקורא מיהו אין לו לברך עוד פעם שני ועיין מש"כ שם בבה"ל:
יט סָעִיף ה (יט) ואפילו סח וכו' - ר"ל דל"ד בשהה בשתיקה אלא אפילו פסקו באמצע המגילה בשיחה ושהו עי"ז נמי א"צ לחזור אלא גומר ממקום שפסק. וכ"ז כששח הקורא אבל השומע ששח ולא שמע עי"ז הקריאה אפילו חיסר רק תיבה אחת דעת כמה פוסקים דלא יצא ולכן צורך גדול להיות לכל אחד חומש כי בעוד שמכין הנערים המן וכיוצא א"א לשמוע כמה תיבות מש"ץ ויוצא מה שקורא ע"פ מחומש ויוצא עכ"פ דיעבד [פמ"ג]:
כ סָעִיף ה (כ) מיהו גוערין וכו' - דכיון שבירך עליה אין לו להפסיק בינתיים עד לאחר כל המצוה:
כא סָעִיף ו (כא) למפרע - היינו שקרא הפסוקים האחרונים קודם שקרא הפסוקים הראשונים ואפילו רק פסוק אחד וכדלקמיה וה"ה היכי שקרא פרשה ב' קודם לא':
כב סָעִיף ו (כב) ודילג השני וקרא שלישי - וה"ה אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד ואח"כ קרא פסוק הנדלג לא יצא וה"ה אם קרא תיבה אחת למפרע כ"ז בכלל למפרע וצריך לחזור ולקרות על הסדר:
כג סָעִיף ו (כג) ואח"כ חזר וקרא השני לא יצא - היינו בקורא אח"כ פסוק רביעי אלא אחר שחזר וקרא פסוק שני צריך לקרות שוב פסוק שלישי וזהו שמסיים אלא כיצד וכו':
כד סָעִיף ז (כד) הקורא וכו' ע"פ - כבר כתבו המחבר לעיל בס"ג וחזר ושנאו כאן משום דהתחיל להעתיק כאן לשון הרמב"ם בסעיף ז' ולהלן ע"כ העתיק כסדר הכתוב שם ושם מתחיל מדינא דקרא ע"פ עי"ש:
כה סָעִיף ח (כה) ובכתבי הקודש - צ"ל בכתב הקודש וכך הגירסא ברמב"ם ור"ל בכתב אשורית:
כו סָעִיף ח (כו) יצא י"ח - דהא האחשתרנים בני הרמכים גם אנן לא ידעינן מהו אלא לא בעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ואפילו לכתחלה נמי ומשו"ה יוצאין ג"כ הנשים ועמי הארץ. כתב הפמ"ג כל ירא שמים נכון שיהיה לו מגילה כשרה בידו ולקרוא מלה במלה בלחישה שא"א לשמוע מן הש"ץ הכל ובפרט שהנערים מבלבלים:
כז סָעִיף ט (כז) היתה כתובה תרגום וכו' - ואפילו הכתב היה כתב אשורית ג"כ לא יצא מי שאינו מכיר הלשון:
כח סָעִיף ט (כח) אבל אם היתה כתובה וכו' - ר"ל אימת אמרינן שיוצא משום שמכיר הלשון דוקא אם קורא בלשון הכתוב במגילה אבל אם מעתיק זה הלשון ללשון אחר אף שהוא מכיר שתי הלשונות יחד אינו יוצא והטעם כדלקמיה:
כט סָעִיף ט (כט) בכתב עברי - ר"ל בלשון העברי:
ל סָעִיף ט (ל) וקראה ארמית לארמי - אשמועינן דאע"ג שהמגילה לפניו והוא מעיין בכל תיבה ומתרגמה להשומע והו"א דזה עדיף מקורא ע"פ קמ"ל דגם בזה לא יצא:
לא סָעִיף ט (לא) לא יצא - ר"ל השומע כיון שהקורא קראה ע"פ ואינה חשיבה קריאה אף לעצמו לא עדיף השומע ממנו:
לב סָעִיף ט (לב) אבל אין לחוש וכו' - ר"ל דלא קפדינן שיהא דוקא הכתב של לשון זה שקורא ואפילו בהיה הלשון גיפטית והאותיות כתוב עילמית וכיו"ב נמי שרי [ומ"מ בעינן שיהא מכיר הקורא אותו הכתב דאל"ה הוי בכלל ע"פ כשאינו מכיר] אבל כמה פוסקים חולקים וס"ל דמגילה בכל לשון שהיא אינה כשרה לקרות בה ואפילו ללועז אלא בשהכתב שלה אשורית ועיין בבה"ל. כתב הפמ"ג אם היתה כתובה כתב ולשון תרגום וכדומה והקורא אינו מבין תרגום וקראה להשומע שמבין לשון תרגום אינו יוצא י"ח אף לדעת המחבר. וכן ה"ה אם הקורא מבין אותו הלשון וכתובה לפניו באותו הלשון אם השומע אינו מבין אותו הלשון השומע אינו יוצא דכיון שאינו מבין אין כאן זכרון הנס גבי שומע מיהו נוהגין בזה"ז לקרות הכל בלה"ק ולכתבה בכתבי אותיות הקודש [לבוש]:
לג סָעִיף י (לג) אינו יוצא בלע"ז - משמע דעת המחבר לסתום כדעה זו ומ"מ אינו חוזר ומברך דספק ברכות להקל. ומתבאר בפוסקים דלדעה זו אין לו להוציא אפילו למי שאינו מבין לה"ק דכיון דקריאתו לא מהני לו בעצמו הו"ל כמי שאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא אחרים:
לד סָעִיף י (לד) וי"א שיוצא - דע דבכל מקום דאמרינן דיוצא בלע"ז היינו שעכ"פ תיבת האחשתרנים בני הרמכים יקרא לפניהם בלשה"ק:
לה סָעִיף י (לה) בשני לשונות - כגון מקצת המגילה בלשון אחד ומקצתה בלשון אחרת:
לו סָעִיף י (לו) יצאו - בדיעבד אבל לכתחלה אין נכון להיות כתובה בשתי לשונות:
לז סָעִיף יא (לז) יש למחות ביד וכו' - טעם הדבר משום דהגברים הקוראים מבינים לה"ק ויש לחוש לדעת הפוסקים שסוברים דהיכי שהוא מבין לה"ק אינו יוצא בקריאה בלע"ז וממילא אינו יכול להוציא בקריאה זו אף למי שאינו מבין לה"ק וכנ"ל ועוד משום האחשתרנים בני הרמכים שאינו ידוע בלע"ז שלהן וא"ת יקרא האחשתרנים בני הרמכים בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרותו בשתי לשונות:
לח סָעִיף יא (לח) אע"פ שכתובה בלע"ז - דאי לא כתובה בלע"ז רק מעיין ומתרגם בלע"ז הוי ליה קורא בע"פ וכדלעיל ובלא"ה לא יוציא. כתבו האחרונים דאפילו הקוראים בשני ימים להחמיר ג"כ לא יקראו בלע"ז:
לט סָעִיף יב (לט) קראה מתנמנם - ומתנמנם נקרא כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו לי מדכר וצ"ל דמ"מ יכול לכוין לצאת דמצות צריכות כונה [פמ"ג]:
מ סָעִיף יב (מ) יצא - וה"ה השומע ממנו ג"כ יצא אם רק נשמעים הדברים היטיב כ"כ המאירי ואע"ג דצריך לכוין להוציא אפשר דמתנמנם ג"כ יכול לכוין ויותר נראה לומר דמיירי שחשב בתחילת הקריאה קודם שנתנמנם להוציא השומעין:
מא סָעִיף יב (מא) אבל אם שמעה וכו' - דבקריאה כיון שקורא כראוי הרי מוכח שרמי אנפשיה לומר שפיר משא"כ בשמיעה בודאי חסר לו כמה תיבות:
מב סָעִיף יג (מב) שקורא פסוק במגילה וכו' - היינו אפילו אם באופן זה היתה קריאת כל המגילה כשרה הואיל שכיון לצאת בזה י"ח ואם לא כיון לצאת אפילו רק פסוק ראשון אף שמשם ואילך התכוין לצאת לא יצא:
מג סָעִיף יג (מג) אם כיון לבו לצאת י"ח - סתם בזה כהפוסקים דס"ל מצות צריכות כונה לצאת ידי המצוה ועיין לעיל בסימן ס' ס"ד:
מד סָעִיף יג (מד) שתהא כתובה כולה - עיין לעיל בס"ג:
מה סָעִיף יג (מה) וכן אם היה מגיה - ר"ל ובעת הגה קוראה ומכוין לצאת י"ח ודוקא אם קרא בניקוד כראוי אבל אם קרא להגיה ע"פ המסורת ולא בניקוד כראוי אינו יוצא י"ח:
מו סָעִיף יג (מו) שאסור להפסיק וכו' - עיין לעיל בס"ה בהג"ה:
מז סָעִיף יג (מז) בענינים אחרים - היינו שלא מענינו של יום:
מח סָעִיף יד (מח) צריך שיכוין וכו' וצריך וכו' - ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד וזה הכיון הוא קודם שמתחיל לקרוא יכוין על כל הקריאה זה לצאת וזה להוציא ותו א"צ לכוין בכל הקריאה. וצריך השומע להאזין אוזנו ולשמוע כל תיבה ותיבה מפי הקורא ואם חיסר הקורא אפילו תיבה אחת וכן אם השומע חיסר תיבה אחת לשמוע לא יצאו וצריך לחזור:
מט סָעִיף יד (מט) מסתמא דעתו וכו' - ולענין השומעים ישתנה הדין דהעומדים בביהכ"נ סתמא מכונים אבל העובר אחורי בהכ"נ בעינן שיכוין בפירוש לצאת ידי חובה [פר"ח]:
נ סָעִיף יד (נ) אין מדקדקין בטעיותיה - אין הדין הזה מיירי לענין כתיבה דשם הדין כמו בס"ג והכא מיירי לענין קריאה דהיינו אפילו קרא אותה בכמה טעיות כיון שעכ"פ קרא כולה:
נא סָעִיף יד (נא) אחר - כגון שקרא מיושב ישב או מנופל נפל דהוי כאלו דילג אותה תיבה לגמרי וצריך לחזור ולקרותה כסדר:
נב סָעִיף טו (נב) הכל בנשימה אחת - ובכל המגילה בין פסוק לפסוק יפסיק רק כדי נשימה מפני שצריך לקרותה כאגרת. כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה הקול כי שם מתחיל הנס. כשיאמר האיגרת הזאת ינענע המגילה כתב הח"א מה שנוהגין במקצת מקומות שכל הקהל אומרים י' בני המן אינו מנהג אלא הקורא יאמרם לבד והשאר ישמעו כמו כל המגילה:
נג סָעִיף טו (נג) הפסיק - אפי' שהא כדי לגמור כולה:
נד סָעִיף טו (נד) איש ואת וכו' - במהרי"ל כתב בשם הרוקח משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על חמש מאות איש ומי שיש לו נשימה קצרה ישער שאם יתחיל מן חמש מאות איש לא יוכל לומר כל עשרת בני המן בנשימה אחת טוב יותר שיתחיל מן ואת פרשנדתא וכו' כי זהו דינא דגמרא אבל חמש מאות איש הוא מנהג בעלמא:
נה סָעִיף יז (נה) שהקורא וכו' - אבל היחידים השומעין במגילות א"צ לפשוט [ב"ח ומהרי"ל]:
נו סָעִיף יז (נו) ופושטה כאיגרת - היינו שפושטה כולה ואינו מניחה כרוכה אלא כופל אותה דף על דף ויזהר שלא יגררה ע"ג קרקע [א"ר ופר"ח] ועיין בפמ"ג שכתב דל"ד ע"ג קרקע ה"ה תלויה מעל השולחן ושטענדע"ר נמי הוי גנאי כתבי קודש. עוד כתב דהפשיטה יהיה קודם שמתחיל לברך כדי שלא יהיה הפסק בין ברכה לקריאה:
נז סָעִיף יז (נז) חוזר וכורכה כולה ומברך - ר"ל שכורכה כולה ומניחה לפניו על המגדל ואח"כ מברך והטעם דגנאי הוא למגילה שתהיה מונחת כך ואפילו אם התחיל הברכה ואמר ברוך אתה כיון שלא אמר השם פוסק באמצע וכורך ואח"כ מברך:
נח סָעִיף יז (נח) בקול רם - משום שמחה ומה שחוזר וקורא אותן כדי להשמיע לצבור שמצוה לכתחלה לשמוע כל המגילה מתוך הכתב:
נט סָעִיף יז (נט) שמכים המן - מהרי"ל לא היה חושש להכות המן והגאון יעב"ץ כותב על אביו הח"צ שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן והפמ"ג כתב דיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה:
ס סָעִיף יז (ס) כשקורין המגילה בביהכ"נ - וצריך החזן לשתוק אז בעת שמכין כדי שישמעו כולם קריאתו ומפני שמצוי מאוד קלקולים ע"י ההכאה ורגילים הנערים להכות כמה פעמים בעת שחוזר החזן לקרות ע"כ טוב ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג [מ"א] וכ"כ הפמ"ג שנכון מאוד שכל אחד יתפוס חומש בעת הקריאה וכל תיבה שלא ישמע מן החזן יקרא מן החומש [מ"א]:
סא סָעִיף יח (סא) בי"ד ובט"ו - היינו בי"ד לעיירות וט"ו למוקפין ור"ל אף שהוא בזמנה ואיכא פרסומי ניסא בלא"ה שהכל קורין באותו זמן אפ"ה צריך לטרוח ולקבץ עשרה שיהיו בעת הקריאה משום פרסומי ניסא וכ"ש אם הוא שלא בזמנה כגון המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו דמותר להקדים ולקרותה קודם שיוצא כנ"ל בסימן תרפ"ח ס"ז או דמתרמי יום ט"ו בשבת דצריכין המוקפין להקדים ולקרותו בע"ש כדאיתא שם בס"ו בודאי צריך לקבץ עשרה לקריאתו ובזה עוד חמיר יותר דאי ליכא עשרה לא יברכו המוקפין עליה:
סב סָעִיף יח (סב) לחזור אחר עשרה - ואם בעת ההוא קורין אותה בצבור בבהכ"נ אז אפילו יש לו ק' אנשים בביתו מצוה לילך לשם משום ברוב עם הדרת מלך וכן מי שהיה ביתו סמוך לביהכ"נ וחלונותיו פתוחות לביהכ"נ אפ"ה צריך לילך לבהכ"נ לכו"ע משום ברוב עם ועיין בבה"ל:
סג סָעִיף יח (סג) אם נשים וכו' - דאפשר דכיון דהוא רק משום פרסומי ניסא סגי אף בנשים ועיין בפמ"ג דמדלא הזכיר הרב קטנים משמע דס"ל דקטנים בודאי אין מצטרפין לעשרה דלאו בני חיובא נינהו וחיובן הוא רק מטעם חינוך:
סד סָעִיף יח (סד) לכתחלה ביחיד - דהנס כבר נתפרסם וליכא רק משום ברוב עם לא מטרחינן ליה למכנף עשרה והא דקי"ל דאף אם יש לו מנין בביתו אפ"ה מבטלין ת"ת ועבודה לילך ולקרות בצבור משום ברוב עם התם הלא הצבור מזומן לפניו משא"כ הכא לעשות צבור אינו מחוייב ועיין ביד אפרים שכתב דדין זה שהביא הרמ"א בשם או"ח אינו מוסכם לשארי פוסקים ולכן אף בכה"ג יהדר אחר עשרה אנשים:
סה סָעִיף יח (סה) וכשהיחיד קורא אותה - היינו במקום דאי אפשר לו לקבץ עשרה או בגוונא דצייר הרמ"א מקודם:
סו סָעִיף יח (סו) בזמנה - לאפוקי אם קורא היחיד אותה שלא בזמנה כגון כרכין המוקפין חומה דמתרמי יום ט"ו שלהן בשבת דקורין אותה בע"ש והוא קורא אותה ביחיד לא יברך עליה בכל גווני וכנ"ל בס"ק ס"א:
א סָעִיף א בין יושב. ערסי' ח' דמשמע דהברכ' תהי' בעמיד' ועססי' קמ"ו מ"ש:
ב סָעִיף א ואסור לחזן. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך כמ"ש סי' קל"ט ס"ג וכ"מ במרדכי ע"ש:
ג סָעִיף ב לקרות' ביחד. דאיידי דחביבא להו יהבי דעתייהו לשמוע:
ד סָעִיף יד אם השמיט הסופר. ואם השמיט הקורא תיבות שאין מפסידין הקריא' יצא (ש"ג) עיין סי' קמ"ב ולקמן סי"ד דלא משמע כן:
ה סָעִיף ג אפי' מיעוט'. ע' בכ"ה שהרבה להשיב ע"ז ולענ"ד אינו כלום דהרשב"א הוכיח דאי איתא דבדיעבד כשר מנ"ל להקשות דלמא אפי' השמיט רובה כשר וא"כ לא ה"ל לאתויי דרב חמא:
ו סָעִיף ד לא יקרא כו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ (ב"י א"ח) משמע דהוא עצמו יכול לשמוע להש"ץ אף על פי שקורא:
ז סָעִיף ה ואפי' סח. פי' הקורא אבל השומע ששח ולא שמע לא יצא (ב"י סי' תרצ"ב):
ח סָעִיף ג ע"פ. צ"ע דהא כבר כתבו בס"ג ואפשר דבא לומר דאפי' השומע (דפוס ישן משומע) ממנו לא יצא כמ"ש בסמוך:
ט סָעִיף ט באיזה כתב. פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב:
י סָעִיף י אינו יוצא בלעז. דס"ל דהא דאיתא בגמרא אבל קורין ללועזות בלעז היינו מי שאינו יודע לה"ק (ר"ן דלא כע"ש):
יא סָעִיף י מי שמבינים יצאו. בדיעבד עסי"א:
יב סָעִיף יא יש למחות. משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בב' לשונות:
יג סָעִיף יא בלשון לעז. ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז (ראב"ח ח"ב ע"ט):
יד סָעִיף יב מתנמנם. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא:
טו סָעִיף יד צריך שיכוין. כתב הרשב"א סי' תס"ז שאלת אם צריך השומע לכוין בכל תיבה ותיבה בשמיעתו ששמעתי שחכם א' היה תופס מגילה א' בידו ותמיהני מי לא יצא מפי הקורא ועוד דנשים וע"ה יוצאין באשורית תשובה האמת כמ"ש מאותן ראיות מן הלועזות וע"ה ועוד אמרו העובר אחורי ב"ה ושמע קול מגיל' אם עמד חזקה כוון כו' אבל במה שנסתפק לך אם השמיט בה הקורא תיבה א' אם חוזר באמת אפילו תיבה א' חוזר עכ"ל, מבואר דה"ה אם השומע לא שמע תיבה א' לא יצא דאטו מי יפה כח השומע מכח הקור' וכ"כ הטור סי' נ"ט וב"י סי' תרצ"ב אלא אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא הארכתי בזה לפי שבב"ח סי' תרצ"א לא משמע כן:
טז סָעִיף יד טעות אחר. כגון מיושב ישב ומנופל נפל (ב"י א"ח):
יז סָעִיף טו הכל בנשימה א'. לא יפסיק רק כדי נשימה אפי' בין פסוק לפסוק שצריך לקרות' כאגרת (מט"מ) (ד"מ טור) כשיאמר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס (מהרי"ל ד"מ), כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה (מט"מ):
יח סָעִיף יז ופושטה כאגרת. אפי' מה שעתיד לקרות (מהרי"ל סי' נ"ו), כשקרא החזן והיה ביד מהרי"ל מגילה כשרה לעיין בה היה מניח' כרוכ' (ב"ח):
יט סָעִיף יז וכורכ' כולה. ומניחה על מקומה ואח"כ מברך (מ"מ מט"מ מהרי"ל) ול"ד למ"ש סי' רפ"ד ס"ו דאין לסלק ההפטרה עד שיברך דשאני הכא דהברכה לא קאי על המגיל': כתוב במהרי"ל הבנתי אחר מהרי"ל שלא הי' חושש להכות המן [ד"מ] ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו, וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש ס"ג:
כ סָעִיף יז ומברך. ואם רצה מברך ואח"כ כורך (כ"ה סה"י):
כא סָעִיף יז שנהגו התינוקות וכו'. ולבוש כ' בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב ועיין ברב' במגילה גבי נבוכדנצר:
כב סָעִיף יז ואין לבטל כו'. וכ' רמ"א בתשו' סי' כ"א בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטלו אפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג כדאמרי' בבני בישן ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה מיהו אם נשתנ' הענין מאשר הי' בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כ' הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג הבנוי על פי הפסיקתא או ספרי' חיצונים אמרי' מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל (עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובס' ב"ש) ודוקא מנהג שנתיסד ע"פ ותיקין כמ"ש המרדכי אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת (מ"ס פי"ד), ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו (גמ' פ"ק דביצה) ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וכל דבר שהוא משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ובתוס' ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ט כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר ולכאורה לא משמע הכי בגיטין דף ל"ו גבי פרוזבל ע"ש ומיהו י"ל דהתם הוי מילתא דאיסורא שעי"כ נמנעין מלהלוות וע"ש בתוס' דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועמ"ש ססי' ט"ו ע' בס' נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ובס' ב"ש:
כג סָעִיף יח צריך לחזור כו'. אף על גב שיש לו ק' אנשים מצוה לקרות' בצבור משום ברוב עם וכו' (ר"ן ב"ח) עסי' תרפ"ז ס"ב:
כד סָעִיף יח ויש להסתפק. באמת בהג"א מסתפק בקטנים ונשים ופלוגתא היא בטור סי' תרפ"ט:
כה סָעִיף יח לכתחלה ביחיד. דמשום ברוב עם לא מטרחי' ליה למכנף עשרה והא דמבטלים כל המצות מפני מ"מ בצבור היינו למצוה מן המובחר:
א סָעִיף א בין יושב. בטור ז"ל הקורא המגילה עומד או יושב יצא משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יקרא יושב ובירושלמי אמר אפי' לכתחל' והרמב"ם כ' אבל לא יקרא לכתחלה יושב בציבור מפני כבוד הציבור ובגמ' שלפנינו לא כתוב יצא אלא הקורא את המגילה עומד או יושב פרש"י דה"ק הקורא את המגיל' רשות בידו או לעמוד או לישב ממילא ס"ל לרש"י לכתחל' שרי יושב ועל גירס' הטור ופירושו ק' למ"ל לתנא למתני עומד כלל לא ליתני רק הקורא יושב יצא ממילא דענא דעומד הוא לכתחל' וכן יש להקשות בסיפא דמתני' דאם קראה א' קראו שנים יצאו למה קתני קראה א' ותו קשה בסיפא דאמרינן יצאו דמשמע דוקא דיעבד ובברייתא אמרינן בהלל ומגיל' קורין אפי' עשרה ש"מ אפי' לכתחל' וכמ"ש אח"כ הטור וש"ע כאן ונ"ל דהוקשה להרמב"ם וטור קושיא שלנו במתניתין למה לי עומד אלא ודאי שבא ללמדנו דיושב דומיא דעומד דהיינו אפי' לכתחלה וא"כ אמאי אמר הקורא לשון דיעבד וכן קשה בסיפא דאמאי אמר יצא דהיינו דיעבד ובברייתא מתיר אפי' לכתחל' ומדברי הרמב"ם למדנו תירוץ על הרישא כי הוא מחלק בין יחיד לציבור ובזה מתורץ דהתנא אמר ג"כ ל' לכתחלה ול' דיעבד להורות שיש חילוק בזה כמ"ש וא"כ גם הסיפא ניחא דאה"נ לכתחלה שרי ונקט לשון יצא איידי דרישא שיש שם דוקא דיעבד דהיינו בצבור וא"כ הכל ניחא בס"ד:
ב סָעִיף ב אפי' שנים כו'. ולא אמרי' תרי קלא לא משתמעי דכיון דחביב עלייהו יהבי דעתייהו ומשתמעי אפילו בתרי קלא דעכ"פ אפשר הוא:
ג סָעִיף ג שלא השמיט ענין שלם. זהו מדברי הרשב"א בב"י דהוקשה לו במאי דמכשרינן בהשמיט חציה והא פרכינן אמאי דאמרי' הי' דורש' אם כיון לבו יצא והא"ר חלבו הלכה כדברי האומר כולה כו' ואם איתא דלכתחלה קאמר מאי קושיא ומכח זה חילק דהא דפסלינן באין כתובה כולה היינו בחסר ענין שלם אבל אם חסר באמצע הענין כשר ותמוה לי מאוד דאין כאן קושיא כלל דמתני' שא' הי' דורשה וכוון לבו יצא דהיינו שקורא פסוק א' שכתב משמע שמתחלה ועד סוף עשה כן וע"ז קשה ודאי הא בהתחלה שכתב פסוק א' וקראו הרי חסר נפניו כל המגילה חוץ מפסוק זה שכתב וזה ודאי פסול אבל אם אין חסרון רק במקצת ודאי כשירה וכוונת הרשב"א נעלמה ממני בזה:
ד סָעִיף ד אלא שומע ושותק. מטעם דאחרים ישמעו מזה שקורא במגילה פסולה ולא ישמעו מן הש"ץ:
ה סָעִיף ו וקרא הג' כו'. בטור כתב אח"ז הלכך אם דלג פסוק א' לא יקרא לפניו ויחזור ויקרא הפסוק הנדלג אלא יחזור מפסוק שדילג כו' וק' מאי הלכך דאמר הא זהו דין עצמו שזכר קודם לזה וי"ל דאי רישא לחוד הייתי מפרש הטעם הפסול כיון שהחליף הפסוקים ומכח זה משתנ' הענין הכתוב באותן פסוקי' וממילא אם קרא אחר הדילוג כל המגילה או ענין אחד ההוא וקרא אח"כ הפסוק הנדלג אין חשש זה קמ"ל דאפ"ה פסול דה"ל למפרע:
ו סָעִיף ח אף ע"פ שאינו יודע כו'. בגמרא אמרינן דהא אחשתרנים גם אנחנו לא ידעינן מה הוא אלא לא בעינן אלא מצות קריא' ופרסומי ניסא ומ"ה יוצאין הנשים ועמי הארץ:
ז סָעִיף יא יש למחות כו'. שאין להניח הדרך שדרכו בו אבותינו הקדושים ולילך בדרך צר ודוחק בהכשר:
ח סָעִיף יב קראה מתנמנם. בפ"ק דתענית די"א ה"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר וכתבו התוס' א"ר נים ולא נים בתחלת השינה תיר ולא תיר בסוף השינה (בתוס' שלפנינו לא כ"כ אבל ט"ס הוא וצריך להגי' כמ"ש) אך לא נראה כן בערבי פסחים דאמ' נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו וא"ר אשי ה"ד נתנמנמו נים ולא נים כו' והתם מיירי בתחלת השינה בין נים כו' לכן נראה כפירוש רש"י דתרווייהו בתחלת השינה וצריכי תרווייהו ודבר זה תמוה וקשה מאוד דאמאי קשה להו טפי מפרק ע"פ מהך דהכא דגם הכא ודאי מיירי בתחלה השינ' דאי בסוף שינה פשיטא שאסו' לאכול כיון שישן כבר ונ"ל להגיה וכצ"ל דמגילה אומר נים כו' דהיינו לענין קריא' המגילה אפשר למצא תרי גווני דיצא בשניהם ואח"כ צ"ל בדברי התוס' אך לא נראה כן כאן וכן בע"פ פי' דבתרתי מקומו' אלו א"א לומר כן לחלק נמצא לפי מסקנת התוס' אין חילוק בשום מקום בין תחילת שינה לסוף שינה לדינא ולא כמו"ח ז"ל שמחלק בין תחלת שינה לסוף שינה להלכה שוב מצאתי בר"ן פ"ק דמגילה שכ' כמו שכתבתי והגהתי בדברי התוספות ושמחתי כי הנחני השם בדרך אמת:
ט סָעִיף טו מתחלת חמש מאות איש. במהרי"ל כתב בשם הרוקח שטעמ' דחמש מאות איש משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותן ה' מאות איש עכ"ל:
י סָעִיף יז קורא ופושט' כאיגרת. משמע שאינו פושט רק מה שקורא אבל בטור כתב להיפך פושטו וקורא כאיגר' משמע דפושט' תחילה קודם הקריאה וכן המנהג:
א סָעִיף א יושב. אבל הברכה תהיה מעומד. מ"א:
ב סָעִיף א שאומרים. היינו במקום שהמנהג שאין החזן קורא לעולם המגילה אבל במדינתינו החזן קורא לעולם המגילה א"צ שיאמרו לו דמעיקרא מינוהו על כך. מ"א:
ג סָעִיף ד לא יקרא וכו'. דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ ב"י א"ח משמע דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא. מ"א:
ד סָעִיף ה סח. פירוש הקורא אבל השומע שסח ולא שמע לא יצא. ב"י סי' תרצ"ב:
ה סָעִיף ג על פה. קשה דהא כבר כתבו בס"ג אפשר דבא לומר דאפילו השומע ממנו לא יצא כמ"ש בסמוך. מ"א:
ו סָעִיף ט באיזה כתב. פי' ובלבד שיכול לקרות אותו כתב:
ז סָעִיף י יצאו. בדיעבד עסי"א:
ח סָעִיף יא למחות. משום דלא ידעי הלעז של האחשתרנים וא"ת יקרא האחשתרנים ככתבו בלה"ק י"ל דאסור לכתחלה לקרות בשני לשונות. מ"א:
ט סָעִיף יא לעז. ואפי' הקוראים בשני הימים אסור לקרותה בלעז ראב"ח חלק ב' סי' ע"ט:
י סָעִיף יב מתנמנם. כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא:
יא סָעִיף יד השומע. מבואר בתשובת הרשב"א דאם השומע לא שמע תיבה אחת לא יצא אבל אם שמע ולא כוון בכל תיבה יצא עמ"א:
יב סָעִיף יז ופושט. ודוקא ש"צ והשומעין במגילה א"צ לפשוט. ב"ח ומהרי"ל עמ"א:
יג סָעִיף יז וכורכה. ומניחה על מקומה ואח"כ מברך מ"צ מט"מ מהרי"ל. ואם רוצה מברך ואח"כ כורכה כנה"ג סה"י. כ' מהרי"ל כשאומר בלילה ההוא נדדה יגביה קולו כי שם עיקר הנס כשיאמר האגרת הזאת ינענע המגילה. מט"מ:
יד סָעִיף יז שמכים. מהרי"ל לא היה חושש להכות המן. ובלבוש כתב בשעה שאומרים המן יאמר שם רשעים ירקב. ועכ"פ כשמכין המן צריך החזן לשתוק כדי שישמעו כולם קריאתו וכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכים המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא כמ"ש סעיף (ד') [ג']:
טו סָעִיף יז מנהג. וכתב רמ"א בתשובה סי' (כ"א) [י"ט] בשם מהרי"ק שורש קמ"ד דאם נמצא המנהג באיזה פוסק אין לבטל ואפי' בשעת הדחק אין לשנות מנהג ואפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש מהרי"ק ש"ט. ואפי' במנהג מקום א' אמרי' שמבטל הלכה. מיהו אם נשתנה הענין מאשר היה בזמן הראשונים רשאים לשנות המנהג לפי הזמן עכ"ל ומהרא"ש בביאורי סמ"ג כתב הא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דיעות ס"ל אסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי על פי הפסיקת' או ספרי חיצונים אמרינן מנהג עוקר הלכה דודאי כך קבלו אבותינו איש מפי איש עכ"ל. עיין מהרי"ק ש"ט ושנ"ד ובספר ב"ש. ודוקא מנהג שנתייסד ע"פ ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת מ"ס פי"ד ודבר שנגזר במנין אפי' ידוע מאיזה טעם ובטל הטעם צריך מנין אחר להתירו גמרא פרק קמא דביצה ואין ב"ד יכול לבטל דבר ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ובכל דבר שהוא רק משום חששא ועברה החששא א"צ מנין אחר כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ובתוספות ביצה ע"ש וביבמות דף ע"ח כתבו דבדבר שבממון יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו משום דהפקר ב"ד הפקר. וע"ש בתוספות דדבר שלא פשט איסורו ברוב ישראל יכולין לבטל ע"ש ועיין מ"א ועיין מ"ש המ"א ססי' ט' ועיין בספר נחלת שבעה דינים הרבה מענין המנהגים ועיין בספר ב"ש:
טז סָעִיף יח עשרה. אע"פ שיש לו מאה אנשים מצוה לקרותה בצבור משום ברוב עם הדרת מלך ר"ן ב"ח. ועיין הלק"ט חלק א' סי' רפ"ז דאפילו ביתו סמוך לבה"כ וחלונותיו פתוחות לב"ה אפ"ה ילך לבה"כ משום פרסומי ניסא ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) בין יושב כו' ועססי' קמ"ו. דהשומע ג"כ צ"ל בשעת ברכה ושם כ"כ לענין ברכת התורה ולא הוי הטעם כ"א משום דהוי דבר שבקדוש' כמ"ש מ"א שם. אבל כאן דהשומע ג"כ צריך לברך אלא שהמברך מוציא בברכתו כל הקהל וכמ"ש מ"א לעיל סי' רפ"ד ולקמן סי' תרצ"ב ס"ק ב' והוי השומע כעונ' וכאלו הוא מברך ולכן צריך השומע לעמוד כמו המברך מצד הדין.
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ואסור כו' כמ"ש סי' קל"ט סעיף ג' וכ"מ במרדכי כצ"ל דהטעם מבואר שם דזהו כבוד כשקורא להוציא הציבור ואין ראוי לאדם לחלוק כבוד לעצמו אם לא ירשוהו אחרים. משא"כ החזן שתחלה נמנה לכך:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) לקרותה כו' דחביב' כו' ר"ל אע"ג דאמרינן תרי קלי לא משתמעי מ"מ הכא שאני:
ד סָעִיף ג (סק"ד) אם השמיט כו'. אם השמיט תיבות שאין מפסידים הקריא' אפילו לא קראן על פה יצא כצ"ל:
ה סָעִיף יג (ס"ק ה) אפילו מעוטה עיין בכ"ה כו' דבדף י"ח ע"ב איתא ת"ר השמיט הסופר אותיות או תיבות או פסוקים וקראן הקורא בע"פ יצא. ופריך מדתני' היה בה אותיות מטושטשות אם רשומן ניכר כשרה. ואם לאו פסולה. ומשני לא קשיא הא בכולה (וה"ה רובה דהוי ככולה) פסול'. והא במקצת' כשרה. והקש' הרשב"א מהא דאמר ר' חלבו ארשב"ג א"ר אפי' למ"ד דא"צ לקרות כל המגלה מתחלת' ודי אם מתחיל מאיש יהודי כו' מ"מ צריכה להיות כתובה כולה לפניו. משמע דאם חסרה עד איש יהודי פסולה. ואמאי הא בחסר' מקצתה אמרת כשרה. (וצ"ל אם אין הרשב"א חולק על הא"ח שהבי' רמ"א דאם חסר ענין שלם פסול אפילו מקצתה. וע"כ אין חולקים דהא בש"ע הביא דין הרשב"א וגם דינו של הא"ח ע"כ צ"ל כיון דקיימי' למ"ד דא"צ לקרות כ"א מאיש יהודי ואילך א"כ מה שחסר עד איש יהודי אין דינו כחסר ענין שלם וק"ל) וכתב הרשב"א דא"ל דר' חלבו מיירי בלכתחל' וכ"מ לשון צריכה כו' ובריית' מיירי לענין דיעבד דקתני יצא ז"א דע"כ ידע הש"ס דר' חלבו מיירי גם לענין דיעבד. מדפריך על הא דתנן (והיא בסעיף י"ג לקמן) היה דורשה או כותבה אם כוון לבו יצא. האי כותב' ה"ד אילימ' דכתב פסוק' פסוק' וקרי כל פעם פסוק שכ' והא"ר חלבו צריכה שתהי' כתוב' כלה. וא"א דר"ח לא מיירי כי אם לכתחל' מאי פריך על המשנ' דהיה כותבה דמיירי דיעבד דקתני יצא א"ו דידע הש"ס דר' חלבו מיירי גם לענין דיעבד והדר' ק"ל. ומזה הוכיח הרשב"א דבתחלתה (וממיל' ה"ה בסופה) אפילו חסר מקצת' פסול'. ובכ"ה כתב די"ל דאין חילוק דמקצת' אפילו בתחלתה כשרה ויוצאים בה בדיעבד ור' חלבו מיירי לכתחל': והא דפריך על מתני' דהיה כותבה כנ"ל והא מתני' מיירי דיעבד ובדיעבד מודה ר' חלבו דיצא היינו דוק' בחסר מקצת' אבל בחסר כלה או רובא אפילו דיעבד לא יצא והא בכותב המגלה כשקור' פסוק א' עדיין חסרה כל המגלה. וכן כשכותב יותר. ולענ"ד אינו כלום כו' מנ"ל להקשות כו' ר"ל דודאי אין כוונת המקשה מהכרח בריית' דהיה בה אותיות מטושטשו' הנ"ל דע"כ בחסר רובה או כלה פסול' לא פריך. דא"כ ה"ל להביא הבריית'. ומר' חלבו אין ראיה די"ל דאפילו חסרה רובה כשרה דיעבד. וע"כ צ"ל מדלא הביא הבריית' וגם מר' חלבו אין ראיה דפריך מסבר' דבחסר רובה מסתבר' דאפילו דיעבד לא יצא. וע"ז כתב מ"א וא"כ לא הוי לאתויי דברי ר' חלבו כצ"ל. כיון דמר' חלבו אין קושי' כ"א מסבר':
ו סָעִיף ד (ס"ק ו) לא יקר' כו' משמע דהוא עצמו כו' ונ"מ אם קורא רק לאדם א' רשאי השומע לקרות עם הקור' מתוך מגלה פסולה. דהוא יכול לשמוע לקור'. ואחד ליכא בהדיה:
ז סָעִיף ז (ס"ק ח) ע"פ כו' כמ"ש בסמוך סעיף ט'.
ח סָעִיף י (ס"ק י) א"י בלעז. דס"ל דהא דאי' בגמ' אבל קורין כו' (ר"ן דלא כע"ש) דבריו צ"ב דהע"ש הקשה לרמב"ן דס"ל דא"י אם יודע אשורית מהא דרמי מתני' אהדדי בדף י"ח דקתני רפ"ב קראה תרגום בכל לשון לא יצא. והדר תני אבל קורין אותו ללועזות בלע"ז וא"א כדברי הרמב"ן ע"כ הא דקורין אותו ללועזות מיירי באינו מכיר לה"ק ואם כן דילמ' רישא דקתני לא יצא מיירי כשמכי' לה"ק: ולכן כתב הע"ש רנראי לו עיקר כהפוסקים דיצא אפילו מכיר לה"ק. וא"כ לא ידעתי מאי חידש מ"א בהביאו דברי הר"ן וכ' ע"ז דלא כע"ש. ואיך יתיישב בזה קושית הע"ש. ואולי א"ל דכוונתו. דמסיק הש"ס שם לבסוף סיפא דקתני אבל קורין כו' לא דמי' אלא להא דתני' גפטית לגפטים עברית לעברים עלמית לעלמים יונית ליונים יצא וסבר הע"ש דכונות המתרץ דסיפ' אבל קורין כו' מיירי כשמבין לעז ההוא וריש' דקתני קראה בכל לשון לא יצא מיירי שאינו מבין אותו הלשון ולכן הקשה שפיר. אמנם מ"א רוח אחרת עמו בפי' המתרץ. כשנדייק דיוק קלוש מ"ש מ"א דס"ל דהא דאי' בגמ' אבל כו' הא דאי' במשנה מבע"ל. דהא הוא לשון המשנ'. אמנם הר"ן הבי' שהרמב"ן חולק על רש"י דס"ל אם מבין לעז אפילו מבין לה"ק יצא. למה כיון דאפשר לו לקרות בלה"ק. וכתב שכן משמע לישנ' דלועזות שאינו מכיר לה"ק כדאמרי' בעלמ' הני לעוזאי דאתי לקמיה דרבא אוקי תורגמן בינייהו כו' משמע דלועז פירושו שאינו מכיר לה"ק וכן הא דתני' גפטת לגפטיים ללועזות גפטיים קאמר שאינם מכירים לה"ק עכת"ד ואם כן לדעת הרמב"ן י"ל דכמ"ש דלועז משמעו שאינו מכיר בלה"ק ה"ה די"ל גפטיים ועלמים ודכוותיה ג"כ משמע שאינו מכיר לה"ק כי אם עלמית או גפטית וכדומ' וא"כ י"ל דהמתרץ באמת תי' כקושית הע"ש הא לא דמי' אלא להא דתני' גפטית לגפטיים כו' היינו דסיפ' מיירי לועזות בלע"ז שהוא לועזי ואינו מבין לה"ק כמו הבריית'. וריש' באמת מיירי אף שמבין לעז כיון דמבין לה"ק לא יצא אמנם המ"א שדרכו לקצר כלל הני האמורים בבריית' גפטית עברית עלמית יונית בתיבת לועזות א"כ כוונת מ"א במ"ש דהא דאי' בגמ' אבל קורין ללועזו' כו' ר"ל מה שהביא גמ' בריית' דגפטית כו' מיירי שאינו יודע לה"ק: וא"כ באמת המתרץ תי' כקושי' הע"ש. ואם נרצה להגי' בדברי מ"א מ"ש היינו מי שאינו יודע לה"ק שצ"ל היינו מי שיודע לה"ק ותיבת שאינו ט"ס. א"ש טפי וכוונת מ"א לא לתרץ קושית הע"ש דוראי על הרמב"ן יפה הקשה אך במה שפסק לדינ' דלא כרמב"ן מכח הקושי' הנ"ל ע"ז חלק המ"א דלדידן א"ל קושית הע"ש הנ"ל. דהר"ן שם כתב על דברי הרמב"ן במ"ש על רש"י כיון דמבין לה"ק איך נתיר לו שאר לשונות אדרבנן דרשב"ג לק"מ. דס"ל כל הספרים נכתבים בכל לשון אלא מגלה משום דכתי' בה ככתבם וכזמנם בעינן דוקא לה"ק. אם כן מוקמינן המיעוט במסתבר טפי ולא אתי למעט שאר הלשונו' כ"א כשאינו מבין אותו לשון אבל כשמבין הלשון אף שיודע לה"ק נשאר סבר' חיצונה דיוצא אבל רשב"ג דא"ל אפילו שאר ספרים לא הותרו לכתוב אלא יונית ולדידי' לא איצטדיך לדרשה דככתבם וכזמנם. אמנם רשב"ג מסתמ' לא פליג על בריית' דגפטית לגפטיים דאם מבין אותו לשון יוצא. ע"כ צ"ל לרשב"ג מסבר' בזה קיל מגלה משאר ספרים כיון דעיקרו משום פרסומי ניסא. וכיון דמבין אותו הלשון ראוי שיצא בו דאיכ' בי' פרסומי ניס' וא"כ לדידיה הדין עם הרמב"ן דאין מבין לה"ק אינו יוצא בלעז כיון דלא הותר לו כ"א משום פרסומי ניס'. כיון דמבין לשון הקודש ואיכ' גם בלשון הקדש פרסומי ניס' לגביה שאר הלשונו' נשארו באיסורן. וכתב עוד הר"ן דלשון המשנ' משמע דאפילו מכיר לה"ק אפ"ה יוצא בלע"ז שמבין מדקתני אבל קורין אותו ללועזו' בלעז. ולא קתני הלועז קוד' אותו בלעז דומי' דריש' דקתני קרא' תרגום. משמע דמיירי דאחר שאינו לועז קוראה ללועז. וא"א דאם מכיר לה"ק אינו יוצא בלעז. א"כ הקור' שאינו לועז ומבין לה"ק אינו יוצ' לעצמו בלעז וכה"ג אינו יכול להוצי' לאחר אפילו מי שאינו מבין לה"ק כדאי' בירושלמי עכת"ד א"כ לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל כרמב"ן וגם הר"ן מודה לו ולדידן לא קשי' קושית הע"ש דה"ל להש"ס לתרץ דסיפ' מיירי שאינו מבין לה"ק וריש' שמבין לה"ק דהש"ס הוכיח דמתני' ס"ל דאפילו מבין לה"ק יוצא מדקתני וקורין אותו ללועזו' ולא קתני והלועז קור' בלעז כמ"ש הר"ן אע"כ הקור' אינו לועז ומבין לה"ק אפי' הכי מוצי' חברו ע"כ צ"ל דהמבין לה"ק ג"כ יוצא בלעז שמבין כמ"ש הר"ן והיינו דמתני' אתי' כרבנן. אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל דאינו יוצא בלעז כשמבין לה"ק דכן מסתבר כמ"ש הר"ן וכנ"ל ולפ"ז דברי מ"א אינם כ"א לחלוק על דינו של הע"ש דלדידן אינו קו' ולדידן יש לפסוק כהרמב"ן וכנ"ל. וה"פ דברי מ"א דס"ל דהא דאי' בגמ' (היינו במשנה) אבל קורין כו' היינו מי שיודע לה"ק והיינו מדקתני קורין ללועזות ולא קתני הלועז קורא כמ"ש הר"ן ע"כ צ"ל דמתני' ס"ל דיוצ' אפילו יודע לה"ק ולכן פריך שפיר והיינו דמתני' אתי' כרבנן אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל כהרמב"ן דהכי מסתבר כנ"ל:
ט סָעִיף י (ס"ק יא) שמבינים יצאו בדיעבד דלכתחלה אין לקרות בשני לשונו' כמ"ש מ"א ס"ק שאחר זה:
י סָעִיף יד (ס"ק טו) צריך כו' כתב הרשב"א כו' אם צריך השומע לכוין כו' ששמעתי שחכם א' כו' ר"ל דזה ידע השואל דצריך לשמוע כל תיבה. וזה אפשר אפילו בע"פ אבל נסתפק אם צריך לכוון בכל תיבה וספק זה נולד לו לאשר שמע שהחכם תפס מגלה בידו. וע"כ הטעם דס"ל דצריך לכוין בכל תיבה זה קשה כששומע בעל פה ונקל יותר לכוין כששומע מתוך הכתב. וע"ז תמה השואל דע"כ א"צ לכוין בכל תיבה דאטו מי לא יצא כו' ועוד דנשים וע"ה כו' שאין יודעים לקרות אשורית מתוך הכתב איך הם יוצאים דבע"פ א"א לכוין בכל תיבה. ולגבייהו דלא ידעי לקרות אשורית א"א מתוך הכתב. והרשב"א הוסיף לו ראיה מהיה עובר כו' אם עמד כו' ע"כ לא תפס מגלה בידו לשמוע דא"כ מאי ספק וודאי נתכוין לצאת אע"כ אפילו שומע בע"פ יצא ואף דלא נתכוין בכל תיבה. וכ"כ הטור סימן נ"ט דמה"ט יאמר כ"א הברכות בעצמו. ולא יסמוך על הש"ץ להוציאו אע"ג דקי"ל שומע כעונה מ"מ יש לחוש פן לא ישמע תיבה אחת הרי דתיבה א' מעכבת גם בשומע:
יא סָעִיף יד (ס"ק טז) טעות אחר. כגון מיושב ר"ל מתיבת יושב קרא ישב ומתיבת נופל קרא נפל.
יב סָעִיף יז (ס"ק יט) וכורכה כו' דהברכה לא קאי על המגלה כ"א נתקנה בפ"ע לתת הודיה לה' על הנס. ומה"ט כתב הר"ן פ' הקורא את המגלה דברכה שאחרי המגלה פותחת בברוך אף דקי"ל ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך והיא סמוכה לברכה שלפני המגלה דאין המגלה חשיב הפסק אלא משום דברכה שלאחרי' אין לה שייכות למגלה אלא נתקנה בפ"ע להודות לה' על הנס והפורקן וסמכוהו לאמרה אחרי המגלה אבל גבי הפטרה הברכה שאחרי' שייכה להפטרה ועליה נתקנ'. והא דברכות הפטורה שלאחריה מתחלת בברוך אף שהיא סמוכה לברכה שלפניה היינו לפי שהפטר' נתקנ' בשעת הגזרה שגזרו שלא לקרות בתורה ושלא לשכח מישראל קריאת התור' תיקנו חכמים שבאותו הדור לקרות בנביאים מעין הפרשה שבתור' וכמבואר לעיל סי' רפ"ד בטור הובא גם בט"ז שם לכן תיקנו בדכותי' דומי' דברכות התור' שכ"א מברך לפניה ולאחריה. ובתורה גופה הטעם שברכ' שלאחרי' מתחלת בברוך משום דתחלת התקנ' שהראשון שעלה בירך לפניה ולא לאחרי' והאחרים שעלו אחריו לא ברכו כלל כ"א האחרון בירך לאחריה ולא לפניה. אם כן בדין היה שהאחרון המברך לאחריה יהי' פותח בברוך. כיון דברכ' שלפניה בירך אדם אחר. אף שלאח"ז תיקנו שכ"א מהעולים יברך לאחריו לא זזה נוסח ברכה שלאחרי ממקומ' עכת"ד. כמ"ש סעיף ג' דאם חסר קצת וקראו ע"פ יצא:
יג סָעִיף יז (ס"ק כא) שנהגו כו' ועיין ברב' גבי נ"נ. ר"ל ברבה במגלת אסתר ע"פ אשר הגלה מירושלים ר"ב ור"י ור"ח בשם ר' יוסי כד הוי מטו ר"י ורבנן להאי פסוקי אשר הגלה נ"נ. הוי אמרין שחיק עצמות ולמה לא הוי אמרין כן בירמי'. אלא שכל נ"נ שבירמי חי הוי. ברם הכא מת הוי עכ"ל והטעם כתב במתנות כהונ' שכ"ז שהיה חי לא קללו אף שעתה הוא מת ע"ש אל תקלל מלך. ועיין בס' ידי משה פ' אמור פ' ל"ב ומיני' יליף מ"א ה"ה לענין המן כ"ז שמזכירים אותו כשהי' חי אין לומר ושם רשעים ירקב אע"פ דהמן אדם ולא מלך מ"מ י"ל כמ"ש בבא ב"ב ריש מסכ' ב"ב להורדס ולא יהיה אלא עשיר וכתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר:
יד סָעִיף יז (ס"ק כב) ואין לבטל כו' בבני בישן בפסחים דף נ' ע"ב: בי"ד סי' קט"ז דמה"ש אין אנו נזהרים בגילוי משום דאין נחשים מצוי' בינינו וכיון דלא הוי רק משום חששא ולא גזרה לית ביה משום דבר שבמנין צריך מנין אחר כו' ועיין לעיל סימן ט' במ"א ס"ק ז': גבי פרוזבול. שהיה מתקנות הלל שע"י שראה שנמנעו העם להלוות זה לזה ע"י ששמטה משמטת ההלואה ועברו על פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמט' כו' עמד ותיקן פרוזבול ועי"ז לא תשמטנו שביעית ואיבעיא להו התם אי הלל לדוריה דוקא תיקון. ואם כן יכולים ב"ד שלאחריו לבטלו. או לדורות עולם תיקן ואם כן אין ב"ד יכול לבטל אא"כ גדול הימנו כו' ואף על גב דפרוזבול הוי דבר שבממון:
טו סָעִיף יח (ס"ק כד) ויש להסתפק כו' ונשים פלוגת' כו' כצ"ל. ור"ל רמ"א שכתב ויש להסתפק בנשים והקשה מ"א דלא מצינו מי שנסתפק בנשים הג"א שמסתפק הוא בקטנים ולא הזכיר נשים והטור שהזכיר נשים תליא בפלוגתא אבל לא ספק:
א סָעִיף א ס"א בין כו'. ירושלמי שם מה לשעבר הא בתחל' לא והתניא מעשה בר"מ שקרא מיושב בבה"כ של טבעין כו' כיני מתני' מותר לקרותה עומד מותר לקרותה יושב. וכן כולה מתני' ע"כ לכתחלה קראה א' קראה שנים יצא ובגמ' אפי' עשרה קורין וע' ר"ן: אבל לא. ירושלמי שם זה שהוא עומד לקרות בתורה מפני מה הוא עומד מפני כבודה או מפני כבוד הרבים אין תימר מפני כבודה אפילו בינו לבינה כו': ואסור. תוספתא הביאו הרי"ף ורא"ש פ"ג סי"א וה"ה למגילה מטעם שאמדו שם שאין אדם כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אפילו. מתניתין: ואפילו. ברייתא שם: והשומעים. שם כיון דחביבה כו':
ג סָעִיף ג ס"ג אבל אם. ממ"ש ואפי' למ"ד מאיש יהודי כו' ומשמע דאפילו לעכב מדפרכינן מינה שם אלא דכת' פסוקא כו' ותי' הרשב"א דדוקא באמצעיתה דנראה כספר שיש בו טעות אבל כשחסר תחלה או סוף הוי כספר חסר: ואפילו באמצעה. ג"כ מכח קושיא הנ"ל: אבל ביותר כו'. מדאמרינן במקצתה:
ד סָעִיף ד ס"ד מי שתופס. עט"ז: וכן. מטעם הנ"ל: ולכן אותן כו. כנ"ל דקראה מקצת ע"פ דוקא דיעבד דלא כהג"מ:
ה סָעִיף ה ס"ה ואפי' סח. ברכות י"ד א' פוסק כו' אלמא אין מפסיד הקריאה דאין מפסיד אלא הברכה לא המצוה כמ"ש וכן בתפלה: מיהו. כמ"ש בסי"ג ולא יפסיק כו' שאסור כו' כ"ש בכה"ג: קרא פסוק. גמרא שם וע' רי"ף ורא"ש שם בשם ירושל': אלא כיצד. גמרא שם ת"ר השמיט כו':
ו סָעִיף ט ס"ט היתה כו'. הרמב"ם פסק דלעז יוני לכל כשר כרב ושמואל והרי"ף השמיט מש"ש לעז יוני לכל כשר. וע' ברא"ש שם שכת' הטעם שהשמיט משום דאינהו ס"ל כרשב"ג ולא קי"ל כן אלא כרבנן. ודבריו תמוהין ואינן מובנים לכאורה דהא ר' יוחנן פסק בפ"ק שם ט' ב' כרשב"ג אלא דיש לומר דלא קי"ל כרב ושמואל דפסקו אף במגילה כותיה וכן סתמא דסוגיא שם א' דלא כרב ושמואל דקאמר שם אי רשב"ג הא איכא כו' אלא ל"ק כאן במגילה כו' ורשב"ג לאחמורי אתא וכן ס"ל לר"פ ורנב"י שם והא דפסק ר' יוחנן הלכה כרשב"ג משום דס"ל לר"י דלא פליג רשב"ג אלא בשאר ספרים ולא במגילה וע' במלחמות והר"ן דחה דבריו וכת' דלהכי השמיטום משום דיוני כבר נשכח ואבד זכרו וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ס"ת וכן פ' רמב"ם כאן כרב ושמואל וכ"פ הרז"ה וכ' המ"מ שכ"פ הרבה פוסקים. ומ"מ דברי הרמב"ן נכונים דודאי סוגיא דשם ט' א' דלא כרב ושמואל וכנ"ל וכן בירושלמי שם מה בין ספרים למגלת אסתר אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגילת אסתר אינה נכתבת אלא אשורית אבל הרמב"ם ס"ל כרב אשי שם וכמ"ש תוספת שם ד"ה כאן כו' וקיי"ל כרב אשי: אבל אם. גמ' שם: וכיון שלא. ירושלמי וכמ"ש למטה: אבל אין. שגגה היא דמתני' שם עד שתהא כתובה אשורית ועלה אמרו בגמרא שם דכתי' ככתבם וכן שם ט' א' ל"ק הא בגופן כו' במאי אוקימתא בגופן כו' עד שיכתבנו כו' ובתוספתא שם עד שתהא כתובה אשורית בלשון עברי כו':
ז סָעִיף י ס"י מי שיודע. שהקשו והא אמרינן בפ"ק ט' א' דבמגילה אינו יוצא רק בלה"ק ופי' ללועזות שאינן מכירין בלה"ק כמו בפ"ק דמכות הנהו לעוזי כו' ומפני שאינן יודעין התירו להם בקושי כדי שידעו ידיעה ממש וגם כן יוכלו לקרות בעצמן. וכ"ה בירושלמי רפ"ב דמגילה סוף הלכה א' ר' אבהו בשם ר"א יודע אשורית ויודע לעז יוצא באשורית ור"ל רק באשורית דבאשורית לצאת בה אף אם אינו יודע כלל יוצא בה. בלעז יוצא בה בלעז. יודע אשורית ויודע לעז מהו שיוציא אחרים בלעז. ר"ל שהאחרים אין מכירין רק לעז ייבק כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן כ"ה הנוסחא המדוייקת וע' ר"ן ומ"מ שכן פסקו הרמב"ן והרשב"א וכ"ה בסוטה בריש פ' ואלו נאמרין ר' לוי בר חיתא אזיל לקסרן שמע מלין קריין שמע אלוניסתון ר"ל באיזה לעז (ובערוך כ' שהוא לשון יוני) בעא מעכבתון שמע ר' יוסי ואיקפד אמר כך אני אומר מי שאינו יודע לקרות (אשורית) לא יקראנה כל עיקר השיב ר' ברכיה הרי מגילת אסתר היה יודע לקרות אשורית ולעז אינו יוצא אלא אשורית ר"ל מה אתה משיב ממי שאינו יודע ליודע ושפיר עכבם כו' ע"ש. וכן עיקר כי פשטא דירושל' משום שיודע ג"כ בלשון אשורית וכן פשטא דמתני' דקרי להו לועזות וכן מדקאמר והלועז כו' ופריך בגמ' והא לא ידע מאי קא' ואף לאותן שדחו הירושלמי ופירשו דירושלמי מיירי שכתובה בלשון אשורית דלא כגמרא דידן וכמ"ש למטה מ"מ מדידהו נשמע לדידן היכא שכתובה בלשון לעז והגמ' שלנו דקאמר וקראן כו' כמתורגמן המתרגם יצא ור"ל בלשון תרגום וכמ"ש למטה. ודאי הפי' כן אבל מ"מ אין ראיה מזה דדוקא מקצתה יצא כמו שיוצא במה שקורא בע"פ ואף דבירושלמי לא משמע הכי דפריך שם היאך יוצא בתרגום ומשני שמואל כדעתיה כו' ר' אבוה כו' משמע דלר' אבוה לא יצא בזה. י"ל דגמרא דידן פליג בזה דהא לא פריך כלום מתרגום. אלא שי"ל דגמרא דידן ס"ל כשמואל דזו הברייתא השמיט הסופר כו' דשמואל היא כמש"ש בירושל' ולפ"ז קי"ל כשמואל וזהו סברא שני' דיצא: אבל לפרש הירושלמי כמו שפי' ולחלק דאם כתובה בלעז אף ר' אבוה מודה לא נהירי כנ"ל דהא ודאי דהירושלמי פליג אגמ' דידן ומכשיר ללועזות אפי' כתובה אשורית אבל מ"מ ה"ה לדידן אם כתובה בלעז כנ"ל: וי"א שיוצא. שמפ' הירושלמי דמיירי בכתובה אשורית וקורא בלעז וכנ"ל דס"ל לירושלמי דאפ"ה יוצא ודוקא בשאינו מכיר רק בלעז כמ"ש הר"ן בתשוב' שלמעלה תני בירושלמי שם תני שמואל טעה והשמיט פסוק אחד ותירגמו המתרגם יצא אנן אמרינן בכל לשון לא יצא ואת אמרת הכין שמואל כדעתיה דאמר היתה כתובה כהלכתה הלועז יוצא בה בלעז ר' אבהו בשם ר"א יודע כו' כנ"ל וסובר הירושלמי דמתני' ה"ק על פה לא יצא בכל לשון כו' ג"כ שכתוב' אשורית וקראה תרגום בכל לשון דהוא נמי ע"פ ותי' שמואל כדעתיה דס"ל כתובה כהלכתה ר"ל בלה"ק וקראה בלעז יצא כיון שתרגם מתוך הכתב דלא כגמרא שלנו ומתניתין לאו משום ע"פ רק משום שאין מכיר בלעז ואמר כתובה כהלכתה לרבותא אבל הא דתני שמואל הוא אף לגמרא דידן כמ"ש למטה. ור' אבוה פליג עליו וסובר דבכה"ג שכתובה אשורית וקרא בלעז אינו יוצא בה אלא דוקא שאינו מכיר בלה"ק וע"ז קאמר יודע כו' מהו שיוציא כו' כהדא כל כו'. נמצא לפי הגמרא שלנו דס"ל שאף למי שאינו מכיר בלה"ק אפ"ה כה"ג אינו יוצא דהוי ע"פ אינו מוציא אחרים ג"כ וז"ש הרמב"ם וש"ע בס"ט אבל אם היתה כו' וכיון שלא יצא כו' והירושלמי דסוטה הוא למ"ד ק"ש אינה נאמרת רק בלה"ק ומדמי למגילה בכה"ג שלמעלה אמר שם רבי אומר אומר אני ק"ש אינו נאמר' אלא בלה"ק מ"ט והיו הדברים האלה ר' לוי כו' כנ"ל. וכ"מ שם בירושלמי דס"ל דמש"ש ע"פ לא יצא בכל לשון כו' היינו שכתובה אשורית וקראה תרגום כו' דהוא נמי ע"פ כנ"ל דאמר שם למעלה והוא שתהא כתובה בלעז ר"ל מ"ש אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. מה אנן קיימין אם כשהיתה כתובה אשורית ותירגמה בלעז הדא דתנינן בכל לשון. ור"ל הא אמר ברישא דלא יצא בכהאי גוונא אם כשהיתה כתובה לעז ותירגמה אשורית. ר"ל אפי' תירגמה אשורית הדא הוא דתנינן מה בין ספרים למגילת אסתר אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגילה אינה נכתבת אלא אשורית. תיפתר שהיתה כתיבה גיגנטון ר"ל יוני וכמ"ש בגמרא דיוני כשר תני שמואל כו'. ונראה דקושיא על שמואל נמי לאו משום ע"פ דגם בתחלה הוא סובר דלאו ע"פ הוא כמ"ש אם כו' אם כו' אלא משום דאין יוצא בלעז רק גיגנטון וכמ"ש כשהיתה כתובה בלה"ק וקראה בלעז זהו בכל לשון ואינו כשר אלא יוני וקרא בלשון הקודש כנ"ל ופי' הר"ן תמוה דאם קושייתו היה מפני בע"פ ה"ל להקשות מרישא קראה ע"פ ועוד דמאי משני מ"מ ע"פ הוא אלא ודאי דידע דמקצתה הוי כמתוך (הכתב) כמ"ש בגמרא שלנו אלא מלשון אחר פריך דס"ל מ"ש אבל קורין כו' דוקא בלעז יוני כנ"ל וכס"ד מעיקרא בגמ' שלנו וע"ז תירץ שמואל כדעתיה כו' וכמסקנא דגמ' דבכל לעז איירי מתניתין: ואם כתובה. ברייתא דשמואל הנ"ל טעה כו' ותרגומו כו' אף שכל המגילה קראה בלה"ק ולר' אבהו דוקא בשאינו מכיר בלה"ק וקרא כל המגילה בלשון אחר ולגמרא דידן דוקא שכתובה באותן הלשונות דאל"כ הוי ע"פ וכן יש לפרש גמרא שלנו שם ת"ר השמיט כו' וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם כו' דלפי' רש"י כ"ז שפת יתר הוא. אבל הפי' הוא שקראן בלשון תרגום לפי שהיו מכירין התרגום ע"פ לכך נקט כה"ג יצא דאותו מקצת שהשמיט הוי ככתובה כיון שלא השמיט רובה וז"ש כמתורגמן כו' דאל"כ דברים שבכתב אסור לאומרן בע"פ להוציא רבים י"ח לכ"ע וע"כ איירי אף במבינים לה"ק דאל"כ הל"ל ברייתא דמטושטשת כך מ"מ ש"מ דאם כתובה מקצת תרגום דש"ר לקרותן כה"ג וכן י"ל אף לר' אבהו ור"א ל"פ אלא אשמואל אבל לא אדתני שמואל דכה"ג מודה ר"א כנ"ל ולפי' זה סיוע להרמב"ם דיוצא כנ"ל:
ח סָעִיף יא סי"א יש למחות כו'. משום דלסברא ראשונה אינו מוציאן י"ח כמ"ש בירושלמי הנ"ל יודע אשורית כו' כהדא כו' וז"ש אע"פ שכתובה כו' דאי לא"ה אף לסברא שניה אינו מוציאה שכן מפ' הירושלמי הנ"ל ועוד משום האחשתרנים בני הרמכים שאינו יודע הלעז כמ"ש בגמ' אטו האחשתרנים כו' וע' בריב"ש סי' שפ"ח שצ"א ע"ש:
ט סָעִיף יב ס"יב הואיל ולא. גמ' שם ה"ד מתנמנם כו': אבל אם. ירושלמי שם ר' מנשה הוה יתיב קומי ר"ז ואינמנם א"ל חזור לך דלא איכוונית:
י סָעִיף יג סי"ג לצאת ידי חובתו. כמ"ד מצות צריכות כוונה ומתני' לצאת י"ח: וכן כו'. שם: ולא יפסיק. ירושלמי שם ודורשה ובלבד שלא יפליג עצמו כו':
יא סָעִיף יד ס"יד הקורא כו' ואם. ר"ה כ"ט א': אין כו' וי"א. ירושלמי שם אין מדקדקין בטעיותיה' ר' יצחק ור' חננאל הוון יתבין קמי דרב כו' ומפ' דוקא בכה"ג דהא קי"ל צריך לקרותה כולה וטעות שהענין משתנה כאלו לא קראה ואמרינן אטו אנן האחשתרנים כו' כו' ש"מ דמשום קצת תיבות דוקא משום דאיכא קריאה כו' ושם השמיט הסופר אותיות כו' וקראן כו' הא לא קראן לא:
יב סָעִיף טו ס"טו ודוקא. גיר' הרי"ף בעי למימרינהו: ולכתחלה כו'. ובהג"מ תמה ע"ז דהא בגמרא אמרינן מ"ט כולהו כו' וזה לא שייך בחמש מאות איש ואפשר שמנהג זה נתייסד ע"פ מ"ש ר' יצחק בר' יהודה לקרות ס"פ ותחלת פסוק שאחריה בנשימה אחת וכ' הג"מ שכן נהגו ואף שמ"מ א"צ להתחיל רק מן איש מ"מ חמש מאות איש הוא ענין א' אבל הג"מ סתר זה מהגמ' הנ"ל וכת' שכן פסק ר"צ גאון ועט"ז:
יג סָעִיף טז ס"טז צריך שיאמר. רא"ש בשם ירושלמי ובנוסחתינו חסר קצת: וצריך שיאמר. ירושלמי שם:
יד סָעִיף יז ס"יז מנהג. דנקרא איגרת כמש"ש י"ט א' ועמ"ש בסי' תרצ"א ס"ב: וכשיגמור כו'. שם ל"ב א' תוס' ס"ד גוללו. אבל לאחר כו': חוזר וכורכה כו'. דלא כמ"א בשם סה"י וע' בכ"ה שאין ממש בדבריו וז"ל במהרי"ל פעם א' פתח הקורא ברכת האל הרב אחר הקריאה טרם שכרכו אגרת המגילה וגער בו מהרי"ל והשתיקו עד שכרכו אגרת המגילה לכרך א' והניחו לפניו ואז חזר והתחיל ובירך וכן הלשון חוזר וכורכה ומברך עכ"ל ובעל מ"א לא ראה את ספר מהרי"ף רק מ"ש בכה"ג כידוע והחילוק של סה"י אין לו שחר: יש שכתבו כו'. וכתבו הג"מ ומרדכי משום שמחה ולעורר התינוקות שישמעו קריאת המגילה. ובסוטה ל' ב' ר"נ אומר כסופר הפורס על שמע כו' וכ' הגאונים מכאן נהגו לומר פסוקים של גאולה כל הקהל ביחד כגון בברכת ק"ש שהש"ץ מוציאן וכשמגיע למי כמוכה ומלוך אומרין כולם ביחד בקול רם ולא אסור משום דברים שבכתב כמ"ש בתענית כ"ח א' אר"י וכי יחיד כו' אלא כולן נכנסין וקורין אותה ע"פ כקורא את שמע: עוד כתבו. במדרש מחה תמחה את זכר עמלק אפי' מעל עצים ואבנים: ושם רשעים ירקב. ירושלמי ומ"ר כד הוה מטי אשר הגלה כו': ואין לבטל. עפ"ד דפסחים נ"א א' וריש פ"ז דב"מ וירושלמי שם ומ"ס ס"פ י"ד.
טו סָעִיף יח ס"יח מגילה כו'. כרב אסי מדחש רב לדר"א: לחזור כו' ואם כו'. רש"י שם ור' יוחנן שם י"ט הקורא כו' דמשמע שאף ביחיד יוצא אתי ככ"ע. והרי"ף וש"פ חולקין ע"ז. וע' תוס' שם וברפ"ב דקדושין מ"ה ב' ד"ה הוה כו' וע' רא"ש שם ושם ורש"י שם אבל הרשב"א הכריח כדברי הרי"ף ממ"ש בירושלמי כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד בי' מ' לעיכובא וכ"מ דהלכה כרב וע' מ"מ: ויש להסתפק. אע"ג דחייבין במגילה דבבה"מ ג"כ חייבין ומספקא בפ"ג דברכות אם חייבין מדאורייתא ואפ"ה אמרו שם בפ"ז דאין מצטרפין עם אנשים וער"ן וטור: ואם קראת אותה בצבור כו'. כל בו בשם הראב"ד דאמרינן בירושל' על המקדימין ובלבד בעשרה וצ"ל דבזמנה א"צ והטעם משום דכולן קוראים כמ"ש כאן וע' ירושלמי פ"א הלכה ה'. ובס"פ כיצד צולין אמר רב וכן לתפלה כו' ועתוס' שם וש"מ שפי' שאם יש בכה"ג עשרה שהיחיד השומע בחוץ אם יכול לענות קדוש וקדושה והקשה הר"ן בספ"ג דר"ה היאך מוקים רב למתניתין דשם וכן מי שהיה עובר אחורי בכה"נ ושמע כו' ואמרי' בפ"ק דמגילה שרב חש לדר"א כנ"ל והצריך י' אפי' בזמנה וע"ש בר"ן שדחק בזה אבל לפ"ז ניחא אבל כ"ז הוא לדעת האומרים מ"ש בעשרה הוא לעיכובא אבל ר"ע חולק ע"ז וכנ"ל: וכשהיחיד. תוס' שם לאפוקי ממ"ש המרדכי בשם ר"ג דלא יברך משום דר"א וס"ל דאף בדיעבד לא יצא דקי"ל דרב אסי לא אמר אלא לכתחלה כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.