א אֵין כּוֹתְבִין הַמְּגִלָּה אֶלָּא בִּדְיוֹ, עַל הַגְּוִיל אוֹ עַל הַקְּלָף, כְּסֵפֶר תּוֹרָה; וְאִם כְּתָבָהּ בְּמֵי עֲפָצִים וְקַנְקַנְתּוֹם, כְּשֵׁרָה. כְּתָבָהּ בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים, פְּסוּלָה. וּצְרִיכָה שִׁרְטוּט כַּתּוֹרָה עַצְמָהּ; וְאֵין הָעוֹר שֶׁלָּהּ צָרִיךְ לְעַבֵּד לִשְׁמָהּ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ עִבּוּד לִשְׁמָהּ.
ב הָיְתָה כְּתוּבָה עַל הַנְּיָר אוֹ עַל עוֹר שֶׁאֵינוֹ מְעֻבָּד, אוֹ שֶׁכְּתָבָהּ עַכּוּ"ם אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס, פְּסוּלָה; וְדִינָהּ כְּסֵפֶר תּוֹרָה לְעִנְיַן הֶקֵּף גְּוִיל וַחֲטֹטְרוֹת חֵתִי"ן וּתְלִיַּת הֵהִי"ן וְקוֹפִי"ן וְכָל גּוּפוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּצוּרָתָן וּבַחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת. הַגָּה: גַּם צָרִיךְ לְכָתְבָהּ מִן הַכְּתָב (רַ"ן), וּלְהוֹצִיא כָּל תֵּבָה מִפִּיו קֹדֶם שֶׁיִּכְתְּבֶנָּה, כְּמוֹ בְּסֵפֶר תּוֹרָה (מַהֲרִי"ל); וְעוֹשִׂין כָּל פָּרָשִׁיּוֹתֶיהָ סְתוּמוֹת, וְאִם עֲשָׂאָן פְּתוּחוֹת, פְּסוּלָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ב וּפִסְקֵי מהרא"י סִימָן כ"ג); וּבְדִיעֲבַד אֵין לִפְסֹל מְגִלָּה מִשּׁוּם חֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת, דְּלֹא גָּרַע מֵהִשְׁמִיט בָּהּ הַסּוֹפֵר אוֹתִיּוֹת, דִּכְשֵׁרָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ב וְאוֹר זָרוּעַ), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סי' תר"צ סָעִיף ג'; וּצְרִיכָה עַמּוּד בְּסוֹפָהּ וְחָלָק בְּרֹאשָׁהּ כְּדֵי לְהַקִּיפָהּ בּוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה תַּגִּין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה; הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְתַיְּגָהּ, גַּם נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לָהּ עַמּוּד כְּלָל בְּסוֹפָהּ. (מַהֲרִי"ל).
ג עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן צָרִיךְ לְכָתְבָהּ כְּשִׁירָה, וְלֹא כִּשְׁאָר שִׁירוֹת שֶׁחָלָק עַל גַּבֵּי כְּתָב, אֶלָּא מַנִּיחַ חָלָק בֵּין כְּתָב לִכְתָב; וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן, פְּסוּלָה.
ד צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בְּוָא"ו דְּוַיְזָתָא בִּכְתִיבָתָהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים בִּקְרִיאָתָהּ (רַ"ן בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּמַהֲרִי"ל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח); וְצָרִיךְ לִכְתֹּב אִישׁ בְּרֹאשׁ דַּפָּא, וְאֶת בְּסוֹפָהּ.
ה אִם תְּפָרָהּ בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן, פְּסוּלָה.
ו אִם הֵטִיל בָּהּ ג' חוּטֵי גִּידִים, כְּשֵׁרָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ מְשֻׁלָּשׁוֹת; וּמִפִּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פֵּרוּשִׁים שׁוֹנִים, צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי כֻּלָּם וְיַעֲשֶׂה שְׁלֹשָׁה תְּפִירוֹת בְּרֹאשָׁהּ וְג' בְּסוֹפָהּ וְג' בְּאֶמְצָעִיתָהּ וּתְפִירָה אַחַת בַּחֵלֶק הָרְבִיעִי מִצַּד זֶה וּתְפִירָה אַחַת בַּחֵלֶק הָרְבִיעִי שֶׁמִּצַּד הָאַחֵר. הַגָּה: וְאִם אֵין לוֹ גִּידִין יוֹתֵר, מוּטָב לִתְפֹּר הַנִּשְׁאָר בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן מִלְּהַנִּיחוֹ בְּלֹא תְּפִירָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ב' וְכָל בּוֹ); אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ גִּידִין יִתְפֹּר כֻּלָּהּ בְּגִידִין; וְהַתְּפִירָה תִּהְיֶה מִבַּחוּץ וְלֹא מִבִּפְנִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"י ח"ב בְּשֵׁם א"ח).
ז צָרִיךְ לְהַנִּיחַ שִׁיּוּר בְּרֹאשׁ הַיְרִיעָה וּבְסוֹפָהּ, כְּשֶׁתּוֹפְרָם יַחַד, וּבְמַשֶּׁהוּ סַגֵּי.
ח אֵין קוֹרִין בְּצִבּוּר בִּמְגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים; וְאִם קָרָא, לֹא יָצָא אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה יְתֵרָה עַל שְׁאָר הַיְרִיעוֹת אוֹ חֲסֵרָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהּ הֶכֵּר; אֲבָל הַיָּחִיד קוֹרֵא בָּהּ, וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ חֲסֵרָה אוֹ יְתֵרָה, וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְדַוְקָא כְּשֶׁהִיא כְּתוּבָה בְּגִלָּיוֹן כְּסֵפֶר תּוֹרָה.
ט מְגִלָּה שֶׁהִיא נְקֻדָּה, וְכֵן אִם כָּתַב בָּהּ בַּדַּף הָרִאשׁוֹן בְּרָכוֹת וּפִיּוּטִים, אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בְּכָךְ.
י אִם אֵין מְגִלָּה כְּשֵׁרָה קוֹרִים אוֹתָהּ בְּחֻמָּשׁ בְּלֹא בְּרָכָה.
יא אִם קָרָא בִּמְגִלָּה גְּזוּלָה, יָצָא. הַגָּה: וְאִם מְבָרְכִים עָלֶיהָ, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן תרמ"ט לְעִנְיַן לוּלָב הַגָּזוּל, וְהוּא הַדִּין כָּאן.
א סָעִיף א (א) אלא בדיו - עיין לעיל בסימן ל"ב ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם:
ב סָעִיף א (ב) על הגויל - הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום:
ג סָעִיף א (ג) או על הקלף - עיין לעיל בסימן ל"ב ס"ז:
ד סָעִיף א (ד) במי עפצים וקנקנתום - עיין בט"ז בשם הכ"מ דמה שהכשירו במי עפצים היינו עם גומא דממי עפצים בלחוד פסול [וכן הסכים הגר"א בביאורו דמשניהן יחד נקרא דיו] וכן קנקנתום דמכשרינן היינו במי קנקנתום דאלו קנקנתום לחוד בודאי פסול והגר"א בביאורו פירש דמה שאמר במי עפצים וקנקנתום היינו שכתב בשניהם מעורבין יחד ועיין לעיל בסימן ל"ב ס"ג בבה"ל ד"ה שלא וכו':
ה סָעִיף א (ה) וצריכה שרטוט - היינו על כל שיטה ושיטה:
ו סָעִיף א (ו) כתורה עצמה - וע"כ חק תוכות פסול בה ודוקא ברובה אבל במיעוטה כשר בדיעבד דלא גרע מהשמיט לעיל בסימן תר"צ ס"ג ע"ש פרטי הדברים:
ז סָעִיף א (ז) וי"א שצריך וכו' - וכן פסק רמ"א סי' ס"א:
ח סָעִיף ב (ח) לענין היקף גויל - על כל אות. וה"ה לכל דבר ולכן בעינן שיהיו שיטותיה שוים גם שיהי' רוחב העמוד ג' למשפחותיכם וכל דיני ס"ת:
ט סָעִיף ב (ט) מן הכתב - וה"ה אם אחד מקריא אותו בע"פ כדי שלא יטעה ואם עבר וכתב בע"פ שלא מן הכתב י"א דאסור לקרות בה אלא בשעת הדחק:
י סָעִיף ב (י) ולהוציא כל תיבה וכו' - היינו לכתחלה ובדיעבד אין להחמיר אם לא טעה:
יא סָעִיף ב (יא) כמו בס"ת - היינו אפילו אם כותב אותה מתוך הכתב:
יב סָעִיף ב (יב) סתומות - דנקרא אגרת:
יג סָעִיף ב (יג) פתוחות פסולה - בתשו' ר' משה מינץ סי' י"ב דין ה' מפקפק ע"ז ולכן נ"ל דיש לסמוך עליו בשעת הדחק [מ"א]:
יד סָעִיף ב (יד) ובדיעבד - פי' שכבר קרא בה וכשאין לו מגילה אחרת יוכל לקרות בה לכתחלה:
טו סָעִיף ב (טו) גם נהגו שלא לעשות וכו' - אבל חלק בראשה מניחין וגולל סופו לתחלתו:
טז סָעִיף ב (טז) כלל - והגר"א בביאורו מפקפק ע"ז מאוד:
יז סָעִיף ג (יז) מניח חלק - כפלים מן הכתב:
יח סָעִיף ד (יח) להאריך בוי"ו דויזתא - למתוח ראשה הכפוף ותהיה כעין זקופה לרמז שנתלו כולם בזקיפה אחת:
יט סָעִיף ד (יט) בקריאתה - שלא יחטוף אותה:
כ סָעִיף ד (כ) ואת בסופה - פי' בסוף השיטה אבל בסוף הדף יכתוב תיבת עשרת [ב"י]. ובדיעבד אם לא האריך בוי"ו דויזתא וכן אם כתב אחר תיבת עשרת עוד שיטות כשר ויש מחמירין כשכתב אחר תיבת עשרת עוד שיטות ועיין בשער אפרים סימן נ"ה כתב דאם יש שם מגילה אחרת כתובה כדינה אין לקרות בזו לכתחלה בצבור אם לא שיש טורח צבור להמתין עד שיביאו הכתובה כדינה יכולים לקרות בזו:
כא סָעִיף ו (כא) בראשה - של כל יריעה ויריעה ועיין בח"א שכתב דאם תפורה כולה בגידין א"צ לדקדק כמה תפירות:
כב סָעִיף ו (כב) בחלק הרביעי - כי צריך לשער היריעה כאלו נחלק לד' חלקים:
כג סָעִיף ח (כג) בין הכתובים - הטעם דלא הוי פרסומי ניסא דמיחזי כקורא במקרא משו"ה ביחיד כשר דבלא"ה ליכא פרסומי וכל בי עשרה מקרי צבור:
כד סָעִיף ח (כד) יתירה וכו' - היינו שהיתה ארוכה משאר הקלפים למעלה או למטה או חסרה ועי"ז יש לה היכר לעצמה:
כה סָעִיף ט (כה) שהיא נקודה - ואי ליכא מי שיודע לקרות בטעמים בע"פ מותר לכתוב גם הטעמים במגילה ולברך עליה דלא גרע מניקוד ומ"מ אם אין הטעמים במגילה מותר לקרות בלא טעמים כמ"ש ססי' קמ"ב:
כו סָעִיף ט (כו) ברכות - ולכתחלה לא יכתוב ברכותיה בה:
כז סָעִיף י (כז) בחומש - ודוקא כשעשוי החומש בגלילה כמ"ש סימן קמ"ג ומשום שי"א שיוצא בזה בשעת הדחק אבל בחומש שלנו לכו"ע לא יצא [ב"ח ומ"א] והפמ"ג כתב דראוי גם בזה לקרות בלא ברכה שלא תשתכח תורת מגילה:
כח סָעִיף יא (כח) יצא - דאין גזל בקול:
כט סָעִיף יא (כט) לענין לולב הפסול - צ"ל לענין לולב הגזול:
ל סָעִיף יא (ל) וה"ה כאן - ועיין בפמ"ג דאפילו אם קנאו בשינוי מעשה וכדומה אפ"ה לא יברך:
א סָעִיף א כתורה עצמה. מיהו די בשרטוט שיטה ראשונה שהסופרים בקיאים ליישר אח"כ (לבוש) עסי' ל"ב ס"ו וחק תוכות פסול בה (זכרונות כ"ה):
ב סָעִיף א ויש אומרים שצריך. וכ"פ רמ"מ סי' ס"א:
ג סָעִיף ב לענין היקף גויל. וה"ה לכל דבר ע' בהג"ה ולכן בעי' שיהיו שיטותי' שוים וכ"כ בתשב"ץ וע' במנחות דף ל"א ע"ב בתוס' וכ"כ בתשו' מהר"מ סי' שנ"א שיהא רוחב העמוד ג' למשפחותיכם וכל דיני ס"ת (עיין בתשו' מהר"מ מינץ ובכנסת הגדולה מדין כתיבת המגילה):
ד סָעִיף ב ולהוציא כל תיבה. צ"ע דבסי' ל"ב סל"א כ' דדוקא אם כותב ע"פ צריך להוציא מפיו ומגיל' אסור לכתוב ע"פ וגם הטור וסמ"ג לא כתבו שצריך להוציא מפיו אלא גבי תפילין וא"כ קשה על הרב"י שכתבו גם בה' ס"ת דהא בס"ת צריך שיכתו' מתוך הכתב ואם כן א"צ להוציא כל תיבה מפיו ואפי' את"ל דמיירי שאחר מקרא לו בע"פ מכל מקום ה"ל לפרש וצ"ע:
ה סָעִיף ב פתוחו' פסול'. תשו' רמ"א סי' י"ב דין ה' מפקפק ע"ז ולכן נ"ל דיש לסמוך עליו בשעת הדחק עס"י ועסי' קמ"ג סס"ג:
ו סָעִיף ב ובדיעבד. פי' שאין לו מגילה אחרת או שכבר קראה בה:
ז סָעִיף ד צריך להאריך וכו'. נראה דכל זה כשר בדיעבד ועסי' תר"צ ס"ג וע' רמ"מ סי' ס"א כמה דינים בענין חסירות ויתירות ויש נוהגין בענין אחר ע' בס' כ"ה:
ח סָעִיף ח בצבור. וכל י' מקרי צבור (טור מ"צ ש"ג):
ט סָעִיף ט ברכות ופיוטים. ול"ד לכתוב' בין הכתובים דהתם אין ניכרת שהיא מגילה משא"כ הכא (רשב"א סי' ק"נ) (ובתשב"ץ סי' רכ"ג כתב שלא יהא ברכותי' כתובים בה לכתחלה) וכ"כ הג"מ ומרדכי ולבוש:
י סָעִיף י בחומש. כי י"א שיוצא בזה בשעת הדחק ודוקא כשעשוי בגליל' כמ"ש סי' קמ"ג ס"ב אלא שיש בו פסול אבל בחומש שלנו לכ"ע לא יצא (ב"ח וכ"מ במרדכי ובהגמ"נ): ש"ץ שאינו בקי בנגינ' בע"פ ואין שם מי שיודע להקרות לש"ץ מותר לכתוב הטעמים במגיל' דלא גרע מניקוד (ב"ח) ומ"מ נ"ל דאם אין הטעמים במגיל' מותר לקרות בלא טעמים כמ"ש ססי' קמ"ב:
יא סָעִיף יא יצא. דאין גזל בקול:
א סָעִיף א במי עפצא וקנקנתום. פי' מי קנקנתום אבל קנקנתום עצמו פסול כמ"ש במשנה וכן בטור דקנקנתום פסול וכ"כ ה"ה לחלק בזה וז"ל ודע שבקנקנתום פסול' ובמימיו כשירה ובפ"א כתב הרמב"ם ואם כתב ס"ת תפילין ומזוזות במי עפצא וקנקנתום כשירה וכתב בכ"מ ואע"ג דבגיטין משמע דמי עפצא לאו היינו דיו כשמערבין בו קומוס שקורין גומא בלע"ז נקרא דיו עכ"ל ותמהני שלא הביא דברי הכ"מ:
ב סָעִיף ב גם נהגו שלא לעשות עמוד. נראה הטעם דיש מחלוקת בין הגדולים הראשונים אם לעשות עמוד בראשו או בסופו ע"כ לא נהגו כלל לעשות עמוד. כתב הרשב"א בתשו' בסי' תס"ז הקורא המגילה להוציא הציבור אפי' לא השמיט בו אלא תיבה א' חוזר כו' דמשמע בירושלמי בטעות דיהודים התם הוא דהלשון והענין א' הוא דאינו חוזר הא לאו הכי חוזר אבל בשומעין א"צ לכוין בכל תיבה ותיבה והביא ראיות לדבר:
ג סָעִיף ד וי"ו דויזתא. פי' למתוח ראשה הכפוף ותהיה כעין זקופה שנתלו כולם בזקיפה אחת:
א סָעִיף א שירטוט. ודי בשרטוט שטה ראשונה שהסופרים בקיאים לישר אח"כ. לבוש מ"א: ובתשובות חכם צבי סי' צ"ז חולק וכתב להלכה ולמעשה מגילה צריכה שרטוט בכל השורות ע"ש. וחק תוכות פסול בה. כנה"ג מ"א (עפר"ח):
ב סָעִיף א וי"א שצריך. וכ"פ (רמ"א) [רמ"מ] סי' ס"א:
ג סָעִיף ב היקף. וה"ה לכל דבר לכן בעי' שיהיו שיטותיה שווים מ"א ע"ש ועיין בתשובת מהר"ם מינץ ובכה"ג מדין כתיבת המגילה:
ד סָעִיף ב כל תיבה. צ"ע דבסי' נ"ב סעיף ל"א כתב דדוקא אם כותב ע"פ צריך להוציא מפיו ומגילה אסור לכתוב ע"פ. מ"א ע"ש:
ה סָעִיף ב פסול'. בתשובת רמ"א סי' י"ב דין ה' מפקפק על זה ולכן נראה לי דיש לסמוך עליו בשעת הדחק. מ"א:
ו סָעִיף ד להאריך. וכל אלו כשר בדיעבד מ"א ע"ש ועיין בגינת ורדים חא"ח כלל ד' סי' י"ב (ועיין בספר אליהו רבא כל תקוני המגלה בענין חסרות ויתרות הכל על נכון):
ז סָעִיף ד דפא. עיין בשכנה"ג בהגה"ת ב"י אות ז' ובאות ט' כ' דמעשה בא לפניו במגלה שהיו כתובים עשרת בני המן בחצי הדף איש בראש שיטה ועשרת בסוף שיטה אלא שאינו בסוף דפא ופוסל אותה ע"ש. ובגינת ורדים חא"ח כלל ד' סי' י"ב כ' דכשרה ע"ש:
ח סָעִיף ח בצבור. וכל י' מקרי צבור. טור:
ט סָעִיף ט נקודה. ואי ליכא מי שיודע לקרות בטעמים בע"פ מותר לכתוב הטעמים במגילה ולברך עליה באר שבע דף ק"ט. וכתב מ"א ומ"מ נ"ל דאם אין הטעמים במגילה מותר לקרות בלא טעמים כמ"ש ססי' קמ"ב:
י סָעִיף ט ברכות. ולכתחלה לא יכתוב ברכותי' בה הגה"מ ומרדכי ולבוש וכ"כ התשב"ץ. מ"א:
יא סָעִיף י בחומש. ודוקא כשעושין בגלילה כמ"ש סי' תמ"ג אבל בחומש שלנו לכ"ע לא יצא. ב"ח ובהגמ"נ מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) כתורה עצמה כו' עסי' ל"ב כו' הרב"י כתב כדברי הלבוש בשם א"ח וכתב עליו בד"מ וז"ל ואין נוהגים כן כו' וכ"מ בגמ' דקאמר דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה. ונחלקו המפרשים בפי' אמיתה של תורה. אם ר"ל ס"ת או מזוזה. ולמדו משם שצריכה שרטוט בכל השיטות כו' ולכן יש לתמוה על הרב"י שהביא דברי הא"ח סתם בלי מחלוקת והוא דבר שכל העולם חולק עליו עכ"ל. פי' לר"ת דס"ל דס"ת א"צ שרטוט. אלא מדאמרי' בגיטין דף ו' ג' תיבות אסור לכתוב בלי שרטוט. צ"ל בס"ת שאין צריכה שרטוט בכל השיטות ודי אם ישרטט שורה העליולה. וכן תפלין שאמרו א"צ שרטוט מ"מ שורה עליונה צריכה שרטוט. והא דאמרי' מגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה לאו ס"ת קאמר א"צ שרטוט אלא ר"ל כמזוזה דצריכה שרטוט בכל השורות ושאר הפוסקים נחלקו עליו וס"ל דגם בס"ת צריך לשרטט כל השיטות. וא"כ מה דאמרי' כאמיתה של תורה ר"ל ס"ת. עכ"פ לכלם מגלה צריכה שרטוט בכל השיטות (ועיין ברא"ש הל' ס"ת ורפ"ב דמגלה ובתוס' גטין דף ו' ובפ' הקומץ). ומ"א ציין לעיין בסי' ל"ב דשם מבואר. דאף דתפילין א"צ שרטוט מ"מ צריך לשרטט שורה עליונה. א"כ מגלה דאמרי' צריכה שרטוט ע"כ כל השיטות. וגם לפ"ז דברי הלבוש סותרים זא"ז:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) לענין כו' שיהיו שיטותי' שווין. ר"ל שעכ"פ לא יצאו ג' תיבות חוץ לשטה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) ולהוציא כו' שאחר מקרא כו' וס"ל דבכה"ג לא בעינן מתוך הכתב ואפ"ה צריך שיוציא הסופר התיבה מפיו כדאי בסי' ל"ב. ועמ"ש מ"א בסי' ל"ב שם ליישב קושייתו זאת:
ד סָעִיף ח (ס"ק ח) בצבור כו' וכל יו"ד כו' לאפוקי מדעת הפוסקים שהביא הטור שדוקא בבה"כ נקרא צבור לענין זה דשם עיקר פרסום נס:
א סָעִיף א ס"א על הגויל או כו' כס"ת. שם על הספר ובגמרא שם מנלן אתיא כתיבה כתיבה כו' ואזיל לשיטתו שפסק בפ"א מהלכות תפילין דס"ת אינו נכתב כ"א בגויל או בקלף וכ"פ בש"ע י"ד סי' רע"א ס"ג וכמ"ש בירושלמי פ"ק דמגילה וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן ואם שינה פסול משמע דלא כשר אלא אלו וכן אמרו בפ"ק דמ"ס ובב"ב י"ד א' א"ל בגויל ששה בקלף בכמה כו' ומ"ש בשבת ע"ט ב' דתנא דבי מנשיא כו' ואוקמוה בס"ת ההיא יחידאה היא: ואם כתבה כו'. וכ"פ בס"ת ואין ר"ל בכל א' לחוד דפסול קנקנתום במתניתין ומשמע שאינו דיו וה"ה לס"ת כמ"ש בשבת ק"ג ב' כתבה שלא בדיו כו'. ובירושלמי פ"ק דמגילה הל"מ שיהיו כותבין בדיו וכן מי עפצים משמע בגיטין י"ט א' שאינו דיו אלא בשניהם יחד שאז הוא דיו וקא משמע לן אף שאינו נמחק כמ"ש בעירובין י"ג א' ואפילו הכי מותר ופסק כר"י משום ר' מאיר שאמר לכל מטילין כו' כמ"ש פרק א' מהלכות תפלין וזהו לשונם כיצד מעשה הדיו מקבצין העשן של שמנים כו' ושורהו במי עפצים וכיוצא בו וכותב בו שאם תמחקנו היה נמחק וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתו' בו סת"מ ואם כת' שלשתן במי עפצים וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו למעט שאר מיני צבעונים כגון האדום וירוק וכיוצא בהן שאם כת' בסת"מ אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב הרי אלו פסולין וכן כת' הרא"ש בהלכות קטנות וז"ש כאן כתבה בשאר כו' וזה לשונו בפירושו לפרק שני דסוטה ראיתי בארץ ישראל מרחיקין כתיבת ס"ת באחד ממיני הדיו נקרא בערבי חיב"ר אלא בדיו ממש והנה טעה בפסק הלכה מן הגמרא שהדבר האחרון הנאמר בגמרא בזה הענין מ"ש בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה שבמקדש וכת' המעתיק שם אמר כמעתיק ראיתי לבאר מהו חיבור כפי שפירשו הגאונים החיב"ר הוא הדיו של עפצים ומטילין בתוכו הקנקנתום והוא מין ממיני העפר המשחיר ואינו נמחק וכן כת' ר"ח ז"ל כו' עיין שם: וצריכה שרטוט. על כל שטה ושטה דלא כלבוש ומ"א ושגגה בידם דבתפלין דאין צריכין שרטוט אמרינן כן כמ"ש בתוספות דגיטין ו' ב' בדבור המתחיל אמר ר"י כו' ואם תאמר דאמר כו' ואומר ר"ת כו' ואומר ר"ת כו' וכן באג"ש אבל מזוזה וכל דבר שצריכה שירטוט על כרחך על כל שיטה בעינן ועיין שם וברא"ש: ואין העור כו'. אזיל לשיטתו שפסק דאף מזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה ואע"ג דבס"ת קיימא לן דצריך עיבוד לשמה כמו שאמרו בגיטין נ"ד ב' וכן פסק בפרק עשירי מהלכות ספר תורה ובפרק א' מהלכות תפילין סבירא להו דלא אמרו אלא בספר תורה וכן תפילין דאיקרי תורה כמ"ש בשבת כ"ח ב' וק"ח א' אבל שאר דברים כגון ספרים ומזוזה אע"ג דדינם כספר תורה לא ולמד ממ"ש במנחות מ"ב ב' תפילין יש כו' ספרים ומזוזות כו' וכפירוש רש"י שם דבור המתחיל תפלין כו' ודבור המתחיל ונקחין כו' ואין לנו מספרים אלא מגילה ועיין תוספות שם דבור המתחיל תפלין כו' וכן פירש הרמב"ם כו' עיין שם ולמד עוד ממ"ש בסנהדרין מ"ח ב' תנאי היא דתניא כו' ופסק כתנא קמא וכרבא וכפירוש רש"י שם וכמ"ש בפרק שני מהלכות תפילין ואע"ג דאית בהו שי"ן וכמו שאמרו שבת כ"ח ב' אלא לעורן והאמר אביי שי"ן כו' והוא הדין כאן במגילה וכן במזוזה ואע"ג שבמנחות מ"ב ב' אר"י אמר רבי עשאה כו' כתנאי והוא פסק כשמואל כמו שאמרו בפרק ראשון מהלכות ציצית פסק כסוגיא דסוכה ט' א' ובית הלל לית להו דר"י כו' שאני התם כו' וסוגיא דמנחות כבית שמאי: ויש אומרים שצריך. הוא דעת רבינו תם שכת' במנחות שם דבור המתחיל עד כו' אומר רבינו תם דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל דסוגיא דהניזקין כוותיה והא דפרק נגמר הדין דפליגי אביי ורבא כו' רבינו תם ור"ח פירשו דרבא כרבן שמעון בן גמליאל דבעי עיבוד לשמה ועל כרחך הזמנה לאו מילתא דאם לא כן אפשר בחיתוך עור ובתיקונים קטנים כו' וכן כת' בסנהדרין שם עיין שם וכן פסק במזוזה ועיין סימן ל"ב ויורה דעה סימן רפ"ח:
ב סָעִיף ב ס"ב או על. זהו דיפתרא כמ"ש בגמרא שם: או שכתב. גיטין מ"ה ב': ודינה כספר תורה כו'. מרדכי והגהת מיימוני בשם רבינו תם וכמו שאמרו הר"ן בשם הרמב"ן דמגזירה שוה דכתיבה נלמד דבעיקר הכתיבה דינה כספר תורה ונכתב ואמת ללמד אף תקון הכתיבה כמו שירטוט דינה כספר תורה ונכתב ספר ללמד אף דבר שאינה גופה כגון התפירה דינה כספר תורה והקילו בה לפי שאינה גופה ממש בתפרה בשלשה חוטין כו' ולכן אמרו שהקורא פושט כאגרת שהיא דבר שחוץ מגופה שלכן אמרו הקורא את המגילה עומד כו' מה שאין כן בתורה ובפרק קמא דמגילה בירושלמי מה בין ספרים למגילת אסתר שהספרים נכתבין בכל לשון כו' משמע הא לכל דבר זה וזה שוין. ושם פרק שני סוף הלכה ב' כתוב אחד אומר ספר וכתוב אחד אומר איגרת הא כיצד קל הקילו בתפירתה כו' משמע דדוקא בתפירתה הקילו ולא בשאר דבר: לענין היקף גויל. מנחות כ"ט א' ל"ד א': וחטוטרות חתי"ן. שם כ"ט ב': ותליית ההי"ן. שם: וקופי"ן. שבת ק"ד א': וכל גופות כו'. שם ק"ג ב': ובחסרות ויתירות. מנחות שם ועיין תוספות שם דבור המתחיל אבל יתירות כו' וכמש"ש כ"ט א' ל"ד א' אפי' קוצה של יו"ד וער"ן פ"ב דמגילה: גם צריך. מגילה י"ח ב' לימא מסייע ליה כו' מיתבי אמר רשב"א כו'. ובירושל' פ"ד דמגילה הלכה א' ר"ז בשם רב חננאל אפי' רגיל בתורה כעזרא לא יהא הוגה מפיו וקורא כמ"ש בברוך כו' והתניא מעשה בר"מ שהיה באסיא ולא היה שם מגילה כתובה עברית וכשבה מפיו וקרייה אין למדין משעת הדחק וי"א שתים כת' כת' את הראשונה מפיו וכת' את השניה מתוך הראשונה וגנז את הראשונה וקרא בשניה: ולהוציא כל תיבה כו'. מנחות ל' א' וע"ש תוס' ד"ה ומשה כו' וכ"כ המרדכי בה"ק סי' תתרנ"ז מכאן יש להוכיח דסת"מ הסופר צריך להוציא בפיו כו'. וכ"כ כל הפוסקים וכ"פ בטוש"ע י"ד סי' רע"ד ס"ב ומשמע דאף שכות' מתוך הכתב דהא ס"ח א"א לכותבה שלא מן הכתב ומ"ש בסי' ל"ב סל"א אם אינו כו' תפלין שאני ועמ"א שם והוא דעת הרי"א שדייק מלשון הסמ"ג שכת' ואסור לאדם אחר להקרות לסופר אא"כ חוזר כו' ול"ד דלרבותא נקט אע"ג דכשאחר מקרא אותו ל"ל לטעות כמ"ש בברכת כהנים מ"מ צריך כמו שמצינו במשה אע"ג דהקב"ה אומר מ"מ משה חוזר ואומר וכ"ד כל הפוסקים שלא חילקו וכ' סת"מ אע"ג דס"ת צריך מן הכתב: ועושין. דנקרא איגרת: וצריכה כו'. ב"ב י"ג ב' וע"ש תוס' ד"ה ועושה. נראה לר"י דגרסינן ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגלול עמוד וכן גי' הגאונים שם י"ד א' כל הספרים נגללין לתחלתן ושם ב' ספר עזרה לתחלתו נגלל ובירושלמי פ"ק דמגילה הלכה י"א ועושין עמוד לספר בסופו לתורה מכאן ומכאן לפיכך גוללו הספר לתחלתו והתורה לאמצעיתה וכן במ"ס פ"ב ובידים פ"ג רי"א שבסוף אינו מטמא עד שיעשה לו עמוד וע' ר"ש שם והרא"ש ואף לרשב"א דמקיים גי' הספרים ומחלק בין מדביק כו' מודה דבספרים לחוד עושה עמוד בסופה כו': וי"א צריכה תגין וי"א שא"צ כו'. ער"ן פ"ב וסברא ראשונה ס"ל דהוא דבר שבגופה ודינה כס"ת כנ"ל וס' אחרונה ס"ל דתגין לאו מגוף הכתיבה כמ"ש במנחות שמצאו להקב"ה קישר כתרים כו' ע"ש וכל שאינו מגוף אינו מעכב ולא אמרינן דנקראת ספר מדאצטריך למילף על הכתיבה בקומוס כו' על כו' מג"ש דכתיבה כתיבה ולא יליף מספר וע' ר"ן ורשב"א אבל בספי"ב דשבת מ' דבלא זיונין אינו אותיות כלל וער"ן ובמרדכי פאדווא וע' מ"ש בסי' ל"ה ס"ג: גם נהגו. ע' ב"ח וכ"כ ט"ז ס"ק ב' והוא תמיה גדולה וצע"ג:
ג סָעִיף ג ס"ג שחלק ע"ג כתב כו'. ל' הטור וכפירש"י שם וער"ן ומרדכי שם: ואם לא. ירושלמי פ"ג הל' ח' עשרת בני המן ומלכי כנען כו' למצוה או לעכב כו' עבר ר' בא בר זבדא ושאלינן ליה ואמר בשם רב לעיכוב:
ד סָעִיף ד ס"ד צריך להאריך. לשון הטור ומשמע מדבריהם כלשון ראשון בכתיבתה מדכת' בסי' הזה בדיני כתיבה: בכתיבתה וי"א. רא"ש ור"ן: וצריך כו'. ירושל' שם אר"י בר בון צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחית כהדין קונטרא ר"ל כמין ב' שנצין של כיס ושוה מב' צדדין כמו משקולת הבנאים וע' במ"ס שם. ומ"ש בריש דפא ר"ל בריש שיטה ובסוף שיטה ודלא כי"מ בריש דפא בריש העמוד דאל"כ מה בא ריב"ב להוסיף אדר"י בשם רב דאמר שם עשרת בני המן כו' ושירת מ"כ כו' אריח ע"ג כו'. ומזה נמשך מה שכותבים עשרת בני המן בעמוד בפ"ע ובאותיות רבתות. ושיבוש הוא דהא לא נמסר לנו לכתו' עשרת בני המן באותיות דא"ב רבתא. אלא העיקר דמש"ש בריש דפא היינו בריש השיטה כנ"ל. וריב"ב הא גופא קמ"ל דאי מדר"י בשם רב ה"א כיון דנחלקה עשרת בנ"ה מכל השירות והושווה לשירות מ"כ לענין שנכתבו שתיהן לבד אריח ע"ג אריח כו' כנ"ל וכמ"ש בגמ' א"כ לגמרי נשווינהו לא לכתוב בתוך עשרת בנ"ה התיבה שלפניה כמו בשירת מלכי כנען שמתחלת מלך כו' וז"ש ריב"ב צריך כו' איש בריש כו' וכנ"ל בריש שיטה ובסוף שיטה כעין כיס וב' שנצין כנ"ל וכשאר אותיות המגילה:
ה סָעִיף ו ס"ו ומפני שיש בה. דרש"י ותוס' פי' א' באמצעיתה וב' בחלקי' הרביעית וראיה ממ"ש במכות ט' ושלשת שיהו משולשין כו'. ורי"ף פי' שנים בקצוות וראיה ממ"ש בעירובין נ"ז שלשה כפרים המשולשין כו' וכן בבכורות ל"ח גבי מומין וע' פ' הערל פ' ע"ש וכן פי' הרמב"ם אלא שפי' ג' חוטין בכל תפירה כמו עגלה משולשת ועז משולשת כו' וע"ש בתרגום וע' ברא"ש שם ובתוס' וע' בתוס' דבכורות ל"ט א' ד"ה שיהו כו': ואם אין כו'. כמ"ש בב"ב קס"ב ב' מסייע כו' ולא תתמה כו'. מרדכי והג"מ פ"ב ס"ק ס' והטעם דצריך שיהא כולה חפורה מראש עד סוף שיהא ספר אחד לבד שיור התפר כמ"ש בטוש"ע י"ד סי' ער"ה ס"א וכמ"ש בגיטין ס' א' ספר שחסר אפי' כו' ופי' הרא"ש שאין תפורה עמו וכמ"ש שם ס"ד ובירושלמי פ"ג דמגילה תיפורה הל"מ וכ"כ הרמב"ם פ"ב המגילה צריכה שתהא תפורה כולה עד שיהיו כל עורותיה מגילה אחת: אבל אם. שכשירה משמע דיעבד: והתפירה כו'. מ"ס פ"ב הלכה י"א:
ו סָעִיף ז ס"ז בראש היריעה ובסופה. ירושלמי פ"ק דמגילה צריך שיהא משייר מלמעלן ומלמטן וכן פירש"י והרי"ף והרא"ש: ובמשהו סגי. טור:
ז סָעִיף ח ס"ח לא יצא. שם וכ"כ הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור דלא כר"ן: אבל היחיד כו'. רמב"ם אבל הרי"ף ורא"ש וטור כתבו דיצא: ודוקא. רש"י שם ד"ה הכתובה כמ"ש רשב"א סי' ש"ע דנקראת ספר ואינה נקראת איגרת אלא לענין תפירה כנ"ל:
ח סָעִיף ט ס"ט מגילה שהיא כו' וכן כו'. אע"ג דס"ת נפסלת בניקוד כמ"ש במ"ס פ"ג הלכה ז' ספר שפסקו ושנוקד כו' אל יקרא בו וכן אם כ' ברכות כמ"ש במגילה ל"ב א' כדי שלא יאמרו ברכות כו' מ"מ כאן אינה נפסלת דלא גרע מחסירות ויתירות אבל לכתחילה אסור כמ"ש מרדכי והג"מ:
ט סָעִיף י ס"י אם אין כו'. טור כמו לולב היבש שיוצא בשעת הדחק כמ"ש בפ"ג דסוכה אין שעת הדחק ראיה. ובירוש' פ"ב הלכה ג' בין כמ"ד כולה בין כו' ובלבד מספר שלם אם היתה כתובה חומשין אין קוראין בה ברבים א"ר תנחומא מפני ההדיוטות וז"ש הטור חומשין וכמ"ש בגיטין לענין ס"ת: בלא ברכה. שם כמו לולב כמ"ש בסי' תרמ"ט ס"ו:
י סָעִיף יא ס"יא אם. כמו בשופר שאמרו בירושלמי פ"ג דסוכה מה בין שופר כו' הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנייה ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.