Shulchan Aruch, Orach Chayim 83 — שולחן ערוך, אורח חיים פג

סָעִיף א

א (א) אסור לקרות - ר"ל לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ואם יש שם ריח רע צריך ד"א ממקום שכלה הריח: ש"ע סָעִיף א

ב (ב) פינו ממנו - ואיסורו מן התורה כיון שזה המקום מכבר דרכו להיות בו צואה אין זה מחניך קדוש ע"כ אם נסתפק לו אם הוא בה"כ ישן או חדש אזלינן לחומרא כדין כל ספק צואה לעיל בסימן ע"ו ס"ז: ש"ע סָעִיף א

ג (ג) כשאין לו מחיצות - כמו אחורי הגדר או אחורי הבתים. ופשוט דאפילו אם לא הזמינו מתחלה לאותו המקום לבה"כ כיון שהדרך לפנות שם נקרא בה"כ ישן וראיה מלעיל סימן מ"ב שכתבו שם הפוסקים דאם דרכו תמיד לצור תפילין בהסודר אסור להשתמש בו תשמיש אחר כאלו אזמניה עי"ש: ש"ע סָעִיף א

ד (ד) מחיצות - נראה דאיירי במגיעות לארץ או עכ"פ עד פחות מג' טפחים סמוך לארץ דאמרינן לבוד דאל"ה אסור לדעת רב האי גאון המובא בב"י סימן פ"ז עי"ש: ש"ע סָעִיף א

ה (ה) אין מגיע - ואם מגיע ר"ר אסור עד שירחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובזה די אפילו לפניו לדעת המחבר. ודע דדעת המחבר להתיר אפילו במחיצות שאין גבוהות יו"ד כדאיתא בב"י ובזה חולקים עליו כל האחרונים ובגבוהות יו"ד יש מן האחרונים שסוברין כוותיה והרבה מן האחרונים שחולקין גם בזה וטעמם דס"ל דכיון דהמחיצות מיוחדות לקבל צואה כמו צואה דיינינן להו וכגרף של רעי לקמן בסימן פ"ז דאסור אפילו אין בו ריח רע וכן מדברי הגר"א בביאורו משמע ג"כ שדעתו להחמיר בזה וכן בפמ"ג ובדה"ח ושאר הרבה אחרוני זמנינו כולם מחמירין בזה וס"ל דצריך להרחיק מהמחיצות ד"א ולפניו כמלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה ואין בו ריח רע ולכן צריך ליזהר שלא לקרות ולהתפלל ולדבר בד"ת בחצר כנגד בית הכסא כמלא עיניו אע"פ שהוא סגור ואי אפשר לראות הצואה שבו ולכן נכון ליזהר כשעושה סוכה בחצר שיעשה בענין שלא יהיה מכוון מחיצות בה"כ נגד פתח הסוכה כשהיא פתוח דאז יהיה צריך ליזהר בזה בעת שהוא מדבר ד"ת ושאר דברי קדושה וכן אם יש נגד חלון ביתו בית הכסא והחלון פתוח והוא עומד בביתו ופניו כלפי בית הכסא נכון ליזהר מלדבר אז דברי תורה ומ"מ לעת הדחק יש לסמוך להקל אם אין מגיע לו ריח רע דאיכא ס"ס [היינו הב"י והב"ח בסימן זה דמתירין במחיצות גבוהות עשרה והרא"ש בסימן ע"ט ס"ב דמתיר אפילו בצואה כשהוא ברשות אחרת אף דרואה אותה] ובעוצם עיניו לכו"ע מהני בכה"ג. עוד כתבו האחרונים דמה דאנו מחמירין במחיצות בה"כ לדונם מבחוץ כצואה דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בית הכסא כגון שעשה בחצר חדר מיוחד לזה אבל אם בנה במחיצה של בית שהסמיכה לאותה מחיצה אע"פ שאותה מחיצה הוא מחיצה של בה"כ ממש אין על אותה מחיצה דין בה"כ לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לבה"כ לבד: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ו (ו) ועדיין לא וכו' - אבל אם נשתמש בו אפילו רק פ"א תו יש עליו שם בה"כ ישן לכל דיניו כיון דהיה שם הזמנה ומעשה ואם לא היה שם הזמנה ורק במקרה נפנה שם ואח"כ פינו ממנו הצואה וגם אין בו ריח רע נ"ל דאין עליו שם בה"כ כלל ומותר אפילו בתוכו וכן מצאתי בספר יבשר טוב ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ב

ז (ז) לקרות - ואפילו בתוך ד' אמותיו ויש מחמירין בזה: ש"ע סָעִיף ב

ח (ח) כנגדו - דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא [כדלעיל בסימן מ"ב ס"ג עי"ש] ומ"מ בתוכו אסור מדרבנן דה"ל בזיון גדול לק"ש או לתפלה ואפילו בדיעבד אם קרא והתפלל בתוכו לא יצא [לבוש]: ש"ע סָעִיף ב

ט (ט) לא בתוכו - דהיינו אם אותו המקום הוא בלא מחיצות אין אסור רק אותו המקום שהזמין ואם מקום המושב שהזמין הוא מוקף במחיצות אסור ע"י ההזמנה כל שטח ההיקף שבתוך המחיצות ועיין בסמוך ס"ק ז' אבל מבחוץ מותר בסמוך לו. כתב הבה"ט דלהרהר בד"ת מותר בתוך בה"כ החדש כשעדיין לא נשתמש בו וכ"כ הא"ר ופשוט דהבונים שבונים בה"כ אסורים לברך שם שום ברכה מבפנים במקום המחיצות ואפילו בעוד שלא בנו המחיצות דכיון שהורשם להם המקום הרי נתייחד זה המקום לבה"כ ואסור: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

י (י) ספק אם הזמינו - דשמא רצונו היה לסיים דבית זה יהיה לתשמישא בעלמא אלא שפסק או נמלך ולא סיים דבריו: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

יא (יא) כסתום דמי - פי' דה"ל כאלו אין המקום הזה בה"כ כלל ובין שיש לו מחיצות מלמעלה על הגומא או לא: ש"ע סָעִיף ד

יב (יב) אבל אם משתינים - ר"ל ואפילו בשעה שאין שם מי רגלים ואין בהם ריח רע לפי שיש שם בה"כ על מקום זה שמחוץ לגומא שמשתינים שם. וכתב הט"ז דמ"מ למחיצות בה"כ הזה אין להם דין מחיצות בה"כ להרחיק מהן מכנגדן וכנ"ל בסק"ה דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד הקילוח לבד ואחר שנפל על הארץ איסורו רק מדרבנן ואין מחיצות אלו נקראים בשביל זה מחיצות בה"כ. ונראה דאותן המקומות שנוהגין לעשות מקום מיוחד להשתנה לכל וידוע שאותן המקומות מסריחין מאוד גם על מחיצותיהן יש שם בה"כ לכל דיניו דומיא דעביט של מי רגלים שמבואר [בסימן פ"ז] בהרבה פוסקים דאיסורו מן התורה ואע"ג דמי רגלים עצמן אינן אלא מדרבנן מ"מ כיון שהוא מיוחד לזה הוא מסריח ביותר וחמיר טפי וה"נ דכוותיה ועיין בסימן ע"ט בפמ"ג דדעתו דמי רגלים המסריח איסורו מן התורה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

יג (יג) ק"ש כנגדו - ס"ל דאין לו דין בה"כ ישן דקי"ל דאסור לפניו במלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה אלא רק דין בית שהזמינו לבה"כ המבואר בס"ב כיון שאין עליו צואה מעולם והגרף אין עומד תחתיו כ"א בעת הצורך אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דיש לו דין בה"כ ישן כיון שנפנין עליו וע"כ צריך ליזהר כשרוצה לקרות ק"ש ולהתפלל או לדבר איזה דברי קדושה שיוציא הכסא מהבית או שיעמידהו מלאחריו ד"א או שיכסה כל הכסא בבגד או בד"א ואפי' הוא נקי ואין בו ריח רע ואין הגרף עומד תחתיו ומכוסה למעלה הנקב בדף. וכן יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקובים לצורך הילדים שבבית שיהיו מכוסים בבגד בשעת ק"ש וד"ת אע"פ שאין בהם צואה או שיוציאם מהחדר שמדבר שם דברי קדושה ובפרט כי הקטן רגיל ללכלך הכסא בעת שהוא נפנה ולכו"ע יש עליו שם בה"כ אף בעת שהוא נקי. כתב בדה"ח לענין ספסל נקוב דאם הספסל מיוחד לישיבה כמו כסא שמיחדין לישיבה ומכוסה בכר וכשצריך להדבר מסיר הכר שעליו ונפנין על הכלי הנצבת שם שיש להתיר לקרות ולהתפלל בעת שהוא מכוסה בכר אף אם אין מכוסה בד"א כלל דאין עליו שם בה"כ עי"ש טעמו. ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בזה: ש"ע סָעִיף ה

יד (יד) חוזר וקורא - עיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א יש לו מחיצות. אפי' אין גבוהות י' כל שאין קרקע של הבית הכסא נראה מידי דהוה אכפה כלי על הצואה [ב"י] וב"ח פסק דבעינן דוקא מחיצות גבוהות י' ע"כ ויש להחמיר כדבריו כי נ"ל פשטא תלמודא דמחיצות ב"ה לא מהני דהמחיצות עצמן הוי כגרף של רעי דכי היכי דאסרי' ב"ה חדש שאין בו צואה ה"ה המחיצות של ב"ה ישן וכ"מ מלשון רש"י והמאור שכתבו מחיצות יש בינו לב"ה ופשט ידיו לפנים מן המחיצה ולא כתב מחיצות יש לב"ה משמע דמחיצות ב"ה עצמן לא מהני [עמ"ש סי' ע"ו ס"ד] וכ"כ בחי' הרשב"א והוא שיהא דבר חוצץ בינו לב"ה דאל"כ תיפוק ליה משום ב"ה עצמו עכ"ל, וכ"כ התו' בסוכה דף ל"ו בכמה הוכחות שבכל מקום שהוזכר ב"ה היינו במחיצות א"כ ש"מ דאף שיש בו מחיצות אסור לקרות כנגדו, אמרי' דף כ"ג הנכנס לב"ה חולץ תפילין ברחוק ד"א משמע אפילו יש לו מחיצות מדקתני הנכנס ומיהו זה יש לדחות כמ"ש הרב"י סי' מ"ג, וע"ק דאי מיירי בלא מחיצות דלא נקרא ב"ה אלא מקום המושב א"כ בחדש מותר לקרות בתוך המחיצות נגד מקום המושב וא"כ מאי בעי רבינא בנדרים דף ז' ע"א אמר הדין ביתא לב"ה והדין נמי מהו הא הבית לא מיתסר כלל רק מקום מושב ובזה לא שייך תשמיש בעלמא וא"ל דאם יש לו מחיצות אסור לקרות בתוכו אפי' בחדש א"כ מאי פריך בגמרא דלמא ר"ח מיירי כשאין לו מחיצות ורבינא ע"כ מיירי ביש לו מחיצות ואז אסור לקרות נגד מקום המושב תוך המחיצות דאילו חוץ למחיצות אפי' בישן שרי, ועוד דאם המחיצות מועילין לאסור לקרות בתוכם אפילו בחדש א"כ מנלן להקל בישן לקרות כנגדם לכן נ"ל לאסור אפי' המחיצות גבוהות י' והא דמייתי הרב"י ראיה מדפריך מרבא דאמר צריך להרחיק מלא עיניו אהא דאמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל ומאי פריך הא מחיצות מפסיקין אע"כ מיירי שאין לו מחיצות עכ"ד, אינה ראיה דתקשי ולטעמיך דלמא אף על גב שאין לו מחיצות מ"מ איירי שאין בו צואה אלא ע"כ המקשן ס"ל דדין ב"ה וצואה שוין כדפריך אח"כ מרב יוסף א"כ אפילו יש לו מחיצות ס"ל דדין צואה יש להם לכן נ"ל דאין להקל והמיקל עכ"פ יראה שיהיו גבוהות י' כנ"ל ואם מגיע לו ריח רע נ"ל דאסור לכ"ע עסי' ע"ט ס"ב וכ"כ הל"ח דמחיצות ב"ה אין מועילות לריח: ש"ע סָעִיף א

ב לא בתוכו. פי' בתוך המחיצות אם יש לו עמ"ש ס"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ג ספק אם הזמינו. דשמא בית זה לתשמישא בעלמא קאמר: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ד כסתום דמי. פי' דה"ל כאלו אין המקום הזה ב"ה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה בני אדם כו'. ז"ל הרב"י כ' המרדכי אמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ברחוק ד' אמות וקורא ומפרש לה בב"ה שאין בו צואה ומכאן הבאתי ראיה על בני אדם שיש להם ספסל נקוב וכו' עד מכוסה תדיר בדף עכ"ל, ונראה מדבריו דספסל נקוב דין ב"ה יש לו ולפ"ז צריך להרחיק ממנו ד"א עכ"ל ב"י, וצ"ע דא"כ גם לפניו אסור מלא עיניו ולמה כ' כאן בש"ע מותר לקרות ק"ש כנגדו וע"ק דהמרדכי כתב בדברי רפרם ברחוק ד"א וקורא ובגמ' ליתא, וע"ק שכתב ומפרש לה בב"ה שאין בו צואה ובאמת במסקנ' מוקי לה בחדתי והנה גם רש"י פי' בדברי רפרם ברחוק ארבע אמות וז"ל הגמ' וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות אמר רבא ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו מלא עיניו והאמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל הב"ע שאין בו צואה והא"ר יוסף ב"ה שאמרו אף על פי שאין בו צואה הב"ע בחדתי והא מבעי ליה רבינא הזמינו לב"ה מהו התם למיקם בגויה לצלויה אבל כנגדו שרי עכ"ל והנה קשה לרש"י למה פריך מרבא על רפרם ולא פריך ממתניתין אלא ס"ל דרפרם מיירי שעומד ברחוק ד"א ולהכי פריך על רבא שאסור מלא עיניו והנה קשה להמרדכי מאי קמבעי' לרבינא תפשוט מדאמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל וע"כ בחדתי מיירי ש"מ שבתוכו אסור ודוחק לומר דרפרם גופיה מבעי ליה וצ"ל דרבינ' מספק' ליה דלמא רפרם מיירי בישן שאין בו צואה ולהכי א"צ להרחיק מלא עיניו רק ד"א ורבא קאי אמתני' ואם יש בו צואה צריך להרחיק מלא עיניו והמרדכי פסק הבעי' לקולא כדעת קצת הפוסקים לכן ס"ל דבחדש אפי' בתוכו מותר ולכן אמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה מרחוק ד"א וקורא ומפרש לה בב"ה שאין בו צואה דביש בו צואה אפי' מלא עיניו אסור ולכן פסק דספסל זה דין ב"ה שאין בו צואה יש לו וא"צ להרחיק מלא עיניו רק ד"א כנ"ל וא"כ דלדידן דס"ל בעי' דרבינ' לחומרא ובב"ה ישן שאין בו צואה צריך להרחיק מלא עיניו ה"ה בספסל זה צריך להרחיק מלא עיניו כמ"ש ב"י בשם הג"מ דאין לחלק בין ב"ה המגולה למכוסה וכ"מ פשט הפוסקים שהשוו דין צואה וב"ה שאין בו צואה ודוק: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א יש עמ״א. רצה לדמות ביה״כ ישן במחיצות לחדש עכ״פ ובחדש להמחבר תוך ד״א אסור ה״ה בבה״כ ישן נגד מחיצות בסמוך עכ״פ אין להתיר ואין זה מוכרח כ״כ. עוד כתב דאם רב חסדא מיירי בברכות כ״ו א׳ (ההיא דס״ב כאן) בלא מחיצות ואין אסור כ״א מקום המושב (הא תוך ד״א חוץ למקום המושב סובר דשרי ואזיל לשיטתיה באות ה׳ ועמ״ש בט״ז ג׳) א״כ בנדרים ז׳ א׳ דבעי רבינא אמר הדין ביתא לבית הכסא והדין מהו אי לבית הכסא א״ד לתשמיש בעלמא הא הדין ביתא לביה״כ לא הזמין רק מקום המושב שהיא דבר מועט לא כל הבית א״כ איך שייך שהזמין השני לתשמיש בעלמא מקום מועט כזה ואי דבמחיצות נאסר כל הבית א״כ מה פריך בברכות לרב חסדא דכנגד ביה״כ בחדש שרי והא בעי לרבינא ומתרץ רבינא בתוכו מיבעי ליה והא רבינא בעי לה לכל הבית גדול כמה הואיל ויש מחיצות נאסר נגד מקום המושב נמי וכ״ת באין מחיצות ומש״ה נגדו ממש שרי ואי דהמקשן הבין דרבינא בעי אף בחוץ למחיצה אסור ז״א דבישן נמי בסמוך מיד שרי ומ״מ מ״ש המ״א דרבינא ע״כ במחיצות מיירי לא הבינותי דבעיא יש זימון יכול להיות בלא מחיצות ובעיא שניה דנדרים ביש מחיצות גם כ״ז אם נאמר דבחדש נגדו מיד שרי א״ש משא״כ אם נאמר להמחבר בחדש תוך ד״א בחדש אסור כמ״ש בט״ז ג׳ וכמ״ש הפרישה א״כ אין כאן קושיא כאמור ועמ״ש אי״ה נאות ה׳ מזה ועמ״ש באות ב׳ אי״ה מזה יע״ש דמחיצות ביה״כ לכולי עלמא בע״ט ס״ב מודים דאין הפסק: ש"ע סָעִיף א

ב לא בתוכו פירוש בתוך המחיצות אם יש לו מ״א היינו מדאמר י״א בתוכו ולא אמר לא במקומו אלא אם יש לו מחיצות אסור כל הבית בהזמנה כדמוכח מנדרים כמ״ש באות א׳ דאל״כ ל״ש מקום המישב דבר מועט לתשמיש בעלמא. ומיהו כנגדו דשרי אף באין מחיצות דבישן נמי להמחבר שרי בס״א בסמוך ממש. וסובר הייתי לומר דכונתו מדאמר לא בתוכו הא תוך ד״א נמי אסור אלא בתוכו אם יש מחיצות כל הבית אסור אבל ממ״ש באות א׳ ואות ה׳ משמע דבחדש מיד שרי חוץ למקום המושב. ועוד דאם תוך ד״א אסור ליכא הוכחה מנדרים והבן: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ג

ג ספק עמ״א בנדרים ז׳ בעיא יש זימון לביה״כ ואת״ל יש זימון יש יד ופסק הר״מ ז״ל ראשונה לחומרא את״ל פשיטותא והרא״ש מטעם ר״ח עומד כנגד הא בתוכו לא בחדתי והשניה ספק דרבנן דיעבד יצא ולכתחלה אין עושין ספק דרבנן בידים והנך רואה שבמחלוקת שנויה להר״מ כן הא לראב״ד ורא״ש משמע דקורין לכתחלה ועושין בידים ועפר״ח כתב בפשיטות כן וה״ה ס״ס דחד דין להם עיין רא״ם בתוספותיו על הסמ״ג ה׳ מגילה ואי״ה יבואר זה בש״ה ועפר״ח עוד ותוכן כוונתו (מר״ח י״ל כנגדו מותר ובתוכו מיבעי׳ ליה כרבינא ולכתחלה אסור ומנ״ל דיעבד אלא הרא״ש כר״ש ז״ל דעושין ספק דרבנן בידים וא״כ ספק לקולא וש״מ דמפשיט ליה לר״ח בתוכו אסור ומש״ה להר״מ ז״ל בהכרח משום אהל והבן ועכ״מ ולח״מ) מנדרים דאמר רבינא באת״ל ולא דמסופק בתרווייהו אלא דא״כ די בראשונה וספק לקולא לכן באת״ל מאן דמשכח פשיטותא לאיסורא. ולא הבינותי דודאי לרא״ש ניחא דאי מסופק בתרווייהו די בראשונה ולקולא ומדר״ח דאמר כנגדו משמע תוכו אסור דאי מסופק נמי לקולא ולהר״מ דאין עושין ספק לכתחלה תקשה ההיא דנדרים דלמא בתרווייהו מסופק והוצרך שנייה לכתחלה לא והבן. ועמ״ש באות ה׳ ואי״ה יבואר בש״ה. אלא להכי אמר את״ל דנפשט ועלח״מ והבן: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ד כסתום עמ״א וע׳ מ״ג במ״א אות ז׳ מזה. ומשמע דבעינן ד״א דוקא הא לא״ה לא ולעיל כתבנו בתי כסאות שלנו שיש ספסל נקוב לבד ומיהו משתינין שם י״ל דנגד המחיצות הוי ספק דרבנן ע׳ ט״ז א׳ וג׳ יע״ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה בני אדם עמ״א האריך והנה הפרישה העתיק ואוקמוה בחדתי (במקום ואוקמיה באין בו צואה) ובמרדכי שלפנינו הגי׳ כמ״ש המ״א וכ״ה בב״י ולפרישה ספסל זה דין ביה״כ חדש יש לו וחוץ לד״א שרי דכנגדו משמע חוץ לד״א (עמ״ש לקמן) וא״ש דברי המחבר באות א׳ ובס״א וס״ה כאן דבס״א כתב בסמוך ובס״ב כנגדו כו׳ אבל לא בתוכו אם יש מחיצות כולו אסור מצד הסברא (אע״ג דאין הכרע מנדרים דתשמיש ד״א דבר חשוב הוא) וא״כ פסק המרדכי הבעיא א׳ לחומרא מהוכחת הרא״ש ור״מ ז״ל ועכ״פ חוץ לד״א שרי אבל המ״א לא הונח לו בזה דגי׳ המרדכי הוא ואוקמיה באין צואה היינו בישן כי סובר דסתמא דתלמודא מוקים ההיא דרב יוסף ביה״כ שאין צואה כמלא עיניו וע״כ ר״ח בחדתי וחולק על רבינא ומפשט ליה לאיסורא דאי מספקא ליה הוי לקולא בתוכו נמי ועושין ספק דרבנן לכתחלה אלא דפריך אי חולק ר״ח לקולא נמי ומשני דרבינא בתוכו ור״ח דמיקל בחוצה לה כן הוא מסקנת תלמודא אבל המרדכי סובר דבעי׳ זו לקולא בקצת פוסקים ומש״ה מהדר אאוקימתא אחריתא ומוכח לה מרבינא דמיבעיא לה ותפשוט מדר״ח (וכהוכחת הרא״ש ורבי׳) אלא דרבינא ס״ל אוקימתא אוחרא דרב יוסף קאי אמשנה מרחיקין מצואה אמר ביה״כ שאמרו כלומר צואה אע״פ שפינהו ודי בד״א אף לפניו ור״ח בישן שפינוהו כנגדו חוץ לד״א שכ״ה הלשון כנגדו כמש״ל כ״פ ומוכח מברייתא דברכות כ״ב ב׳ וכדבעינן למימר לקמן אי״ה. ורבינא בחדש ולקולא כספק דרבנן ולפ״ז בישן שפינוהו לפניו ד״א וחדש תוכו מותר וספסל זה דין ביה״כ ישן יש לו והתרתי עכ״פ חוץ לד״א לפניו (ומ״ש דפסק לקולא אע״פ די״ל כל את״ל פשיטותא דא״כ אמאי מהדר המרדכי אאוקימתא אוחרא גם מב״י גופא דכתב נראה מדבריו דספסל זה דין ביה״כ יש לו היינו ישן ולפ״ז צריך ד״א תיפוק ליה בחדש נמי ד״א וספסל זה לא גרע מהזמנה ור״מ כנגדו חוץ לד״א ש״מ כדאמרן) ולפ״ז המחבר זיכה שטרא לבי תרי דספסל זה דין ישן יש לו ובס״א פסק כרב יוסף ישן שפינוהו כצואה ממש כמלא עיניו א״כ למה התיר בספסל זה חוץ לד״א זהו הנ״ל בכוונת דבריו, ואגב גררא בברכות כ״ז א׳ פריך מר״ח עומד ומתפלל כנגדו דלמא הרהור שרי חוץ לד״א וי״ל ר״ח לשיטתיה כ״א ב׳ הרהור לאו כדיבור דמי וא״צ להתפלל משמע דיבור. שם רבא אמר לפניו כמלא עיניו י״ל לשיטתיה בכ״ב ב׳ זבח רשעים תועבה וא״כ ברייתא המתפלל וראה צואה כנגדו ילך עד שיזרקנה לאחוריו ד״א מהא אין מוכח די״ל לפניו די נמי ד״א אלא מצא תוך ד״א וכיון שצריך לילך ולהפסיק קצת טוב לילך שתהא מאחוריו דעדיף נמי מצדדים ולעולם דיעבד לפניו די בד״א ולכתחלה אם עמד שם אין מפסיק ולילך אלא מדהקשה הח״ר אמאי לא אמר דחוזר ומתפלל ותי׳ חוץ לד״א אין חוזר והובא בסימן פ״א ס״ב וע״כ סתם כנגדו חוץ לד״א (וכ״כ כל המפרשים ופוסקים דלשון כנגדו כ״ה יע״ש) והוכיח שפיר דלפניו כמלא עיניו מדמפסיק והולך ד״א לאחוריו ובחידושינו כתבנו מזה: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א (ס"ק א) י"ל מחיצות אפי' אין גבוהות עשרה וכן דייק הב"ח מל' הש"ע מדסתם וכ' אם י"ל מחיצות ולא פי' גבוהות עשרה משמע דאפי' פחות מעשרה מהני לדעת הרב"י וכמ"ש בחבורו הארוך כי נ"ל כו' לא מהני אפילו לגבוה עשרה ודי אם נקל כהב"ח בגבוה עשרה אבל לא בפחות וכדמסיים מ"א בסוף ס"ק זה: ב"ה חדש כו' דנאסרה הקרקע אף שאין בה צואה ע"י זימון לצורך ב"ה ה"ה המחיצות שאף שאין עליהם צואה הוי גרף של רעי דהיינו הכלי שהצואה בתוכה וכדלקמן ספ"ז: מחיצות יש בינו לב"ה ופשט כו' על מ"ד דכ"ה דמבואר לעיל סע"ו סעיף ד' הכניס ידו לתוך חור ב"ה וע"ז פרש"י ובעל המאור מחיצות יש בינו ובין ב"ה כו'. וכ"כ בחדושי רשב"א ג"כ על גמ' הנ"ל בהכניס ידו לב"ה ואמרי' דכ"ג כו' מדקתני הנכנס דבאין לו מחיצות ל"ש כניס' וא"כ אע"ג דא"ל מחיצות צ"ל בריחוק ד"א משמע דמחיצות ל"מ: ומיהו זה י"ל ר"ל דאפי' אין לו מחיצות שייך ל' הנכנס דהיינו שנכנס באותה שדה שהב"ה בתוכה וכה"ג תנן במס' טהרות פרק ו' משנה ה' הנכנס לבקעה בימות הגשמים: דל"נ ב"ה אלא מקום המושב דיותר מבית המושב א"א לקרות ב"ה דאיזה גבול תיקן לקרות ב"ה כיון דאין לו מחיצות. א"כ בחדש מותר לקרות בתוך המחיצות כו' דהא בחדש אינו אסור רק תוכו אבל חוצה לה כנגדו מותר וכמ"ש ס"ב וא"כ אי לא ה"ל מחיצות לא היה נאסר בחדש רק ע"ג מקום המושב דזה נקר' ב"ה ולא יותר וא"כ ה"ה ביש לו מחיצות אינו אסור רק מקום המושב אבל כנגדו אפי' תוך המחיצות שרי דהמחיצות לא יגרמו לאסור יותר מאלו לא ה"ל מחיצות: רבינא מנדרים. והוא מ"ש פה בס"ג ומבואר שם בנדרים דב' אבעיות אבעי רבינ' אחד הזמינו לב"ה אי מהני הזמנה ואת"ל דמהני הזמנה מבעי' ליה אי יש יד לב"ה דהיינו אם אמר הדין ביתא להוי בית הכסא והדין נמי. ודאי דגם השני הוי בית הכסא. אלא שאמר על השני והדין ולא אמר תיבת נמי דלא הוי רק יד דאין הל' מבורר אי ר"ל והדין להוי ב"ה והדין לתשמישא בעלמ' ולא אפשיטא וא"כ מ"ש במ"א והדין נמי מהו. תיבת נמי הוא ט"ס דכה"ג לא מבעי' ליה כלל ופשיט' ליה דר"ל לב"ה ואסור אלא בלא אמר תיבת נמי מבעי' ליה כנ"ל: ובזה לא שייך תשמיש בעלמא דמקום המושב אינו ראוי לדבר אחר כ"א לב"ה: וא"ל אם י"ל מחיצות אסור לקרות כו' ולא כמ"ש מ"א לעיל אלא דהמחיצות מגרעים ניהו דבאין לו מחיצות אינו אסור בחדש כ"א מקום מושב דיותר מזה א"א לקרות ב"ה דאיזה גבול תקן וכי כל העולם יקרא ב"ה כנ"ל משא"כ כשיש לו מחיצות אז אדרב' המחיצות מגבילין ואמרי' כל מה שהוא תוך המחיצות מקרי בה"כ. וא"כ י"ל דאבעי' דרבינ' הוא בב"ה חדש שי"ל מחיצות ואמר הדין אי ר"ל כל מה שבחלל המחיצות יהיה ב"ה או על חלל לתשמיש אחר: א"כ מאי פריך בגמ' ברכות ס"פ מי שמתו דה"ל לרבינא לפשוט אבעייתו דלא מהני הזמנה לב"ה וב"ה חדש מותר מדאמר רפרם אר"ח עומד אדם נגד ב"ה ומתפלל ומוקמי לה שם בברכות דע"כ רפרם מיירי בב"ה חדש ומתיר כנגדו אע"ג דבב"ה ישן לפניו אסור כמלא עיניו ואפ"ה מתיר נגדו בחדש ע"כ צ"ל הזמנה לאו מילת' ואין לו דין ב"ה ומשני אבעי' דרבינ' הוא לענין תוכו ורפרם הא מיירי חוצה לה דשרי בחדש הוב' דברי הש"ס במ' א ס"ק ה' וס"ל למ"א הא דלא מסיק המקשן תירוץ הש"ס דהא ע"כ רפרם מיירי בחוצה לה דהא קתני כנגדו ע"כ דהוי ס"ד דגם אבעי' דרבינ' היתה בחוצה לה עד שחידש לו המתרץ דרבינ' מיירי דוקא בתוכה והשת' דע"כ איבעי' שני' לענין יד באמר והדין ע"כ מיירי ביש לו מחיצות כמ"ש מ"א דאל"כ ל"ל לתשמיש' אחרינ'. אם כן גם אבעי' א' אי יש הזמנ' לב"ה מיירי ביש לו מחיצות דהא שני האיבעיות אבעי' ליה יחד באת"ל ע"כ בחד גווני מיירי וא"כ כיון דמיירי בי"ל מחיצות ע"כ לא אבעי' ליה כ"א תוכו אבל חוצה לה ודאי שרי דהא אפי' ישן מהני מחיצות שיהיו הפסקה ושרי בחוץ לדעת הרב"י וכיון דרבינ' ע"כ מיירי בתוכו ורפרם לשונו משמע דמיירי חוצה לה מדאמר לשון כנגדו כמ"ש מ"א ס"ק ה' וא"כ דלמ' מיירי באין לו מחיצות כמו שהיו סתם ב"ה בזמן הש"ס לדעת הרב"י וא"כ תי' הש"ס מבואר דרפרם מיירי בחוץ ורבינ' מיירי בתוכו וא"כ מאי פריך ואיך לא אסיק התי' של הש"ס ועמ"ש בע"ה ס"ק ה': ועוד דאם המחיצות מועילים כו' ר"ל אם המחיצות גורמים לאסור כל החלל איך לא יגרמו לאסור את המחיצות עצמם: מדפריך מרב' דאמר כצ"ל. ועיין הג"מ במ"א ס"ק ה'. הא המחיצות מפסיקים. ר"ל אי סתם ב"ה שבזמן הש"ס היה עם מחיצות. משא"כ רבא דקאי אצואה דליכ' הפסק מחיצה א"ו דסתם ב"ה שלהם לא ה"ל מחיצות ופריך שפיר. וא"ל דמאי דייק הרב"י דאי ב"ה שבזמן הש"ס ה"ל מחיצות מאי פריך מרב' ארפרם הא רפרם מיירי בי"ל מחיצות וא"כ המחיצות מפסיקים הא אי אמרי' דבזמן הש"ס ה"ל מחיצות ע"כ אפי' מחיצות לא הוי הפסק וע"כ לא אמר הרב"י דמחיצות מפסיקים אלא משום דהוכיח לפ"ד דבזמן הש"ס לא היה לב"ה מחיצות ולכך הצריכו הרחק' מב"ה אבל כשיש לו מחיצה אמרינן מסבר' דמפסיק וא"כ מאי ראיה מייתי הרב"י דלמ' לעולם בזמן הש"ס ה"ל מחיצות ואפ"ה פריך שפיר מרב' על רפרם דניהו דרפרם מיירי בי"ל מחיצות הא המחיצות לא הוי הפסק א"ו דבזמן הש"ס ה"ל מחיצות מ"מ דייק הרב"י ניהו דאי בזמן הש"ס ה"ל מחיצות אז אין המחיצות מפסיקי' אבל מ"מ מנ"ל למקשן להקשות מרב' הא רבא מיירי בלא מחיצות ורפרם מיירי במחיצות ודלמ' המחיצות מפסיקים: ומנ"ל להקשות שאין בו צוא'. והיינו כתי' הש"ס הראשון ולמה לא אסקינן המקשן ע"כ משום דידע להקשות ע"ז כדפריך אח"ז על תי' זה והאר"י ב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה א"כ ה"ה מה"ט לא הוי ס"ל לחלק דרפרם מיירי בהפסק מחיצות דידע האמת דאין המחיצות מפסיקות וכנ"ל: יראה שיהיו גבוהות יו"ד. ואז יש לסמוך על הב"ח כנ"ל ועיין בט"ז שגם הוא הסכים דאין המחיצות מפסיקות אלא שכתב דוק' כשאותה מחיצה מיוחדת לב"ה לבד אבל אם היא מיוחד לבית ולב"ה כגון שמשתמש מצד א' לבית ומצד שני לב"ה אין לה דין מחיצות ב"ה ומותר לקרות אפי' בסמוך לה: דאסור לכ"ע. אפי' למ"ד בסי' ע"ט במחיצה מפסיקות אפי' לענין ריח מ"מ מחיצות ב"ה גרוע לענין זה: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב (ס"ק ב) לא כו' אם י"ל דכן הוכיח מ"א בס"ק א' להרב"י בי"ל מחיצות גרע ואסור כל החלל: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ג (ס"ק ד) כסתום כו' פי' דה"ל כו' ר"ל דהא אין סתימה מועלת דאין חילוק בין מכוסה למגולה וכמ"ש סס"ק ה' בשם הג"מ: אלא דבסתום לאו דוק'. אלא ר"ל דהוה כאילו אין מקום זה ב"ה: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ד (ס"ק ה) ב"א כו' והנה גם רש"י כו' והנה קשה לרש"י כו' דא"ש מ"ש מרדכי ברחוק ד"א דהא גם רש"י כ"כ ומה שהכריח לרש"י הוא משום דקשה לרש"י למה פריך כו' וכיון דע"כ לפי הס"ד רפרם ר"ל בריחוק ארבע אמות אף שאמר סתם מזה הוליד מרדכי דגם לפי המסקנ' י"ל כן על פי הכרח שכתב מ"א אחר זה אף שאמר רפרם סתם הא חזינן דרש"י פירש כן להמקשן ולא חשבינן לדוחק. ש"מ שבתוכו אסור מדלא אמר רבות' יותר דאפי' תוכו מותר אע"כ דוק' כנגדו ולא תוכו. מיירי בישן שאין בו צואה והיינו כתי' שדחה הש"ס מדאמר ר"י ב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה: ור"י קאי כו' ר"ל איך יתרץ רבינ' קושית הש"ס מרב יוסף. לזה אמר דרבינ' ס"ל דר"י קאי אמתני' ר"ל דבמתני' קתני שיעור הרחקה ד"א ורב' חידש דדוק' לאחריו אבל לפניו צריך מלא עיניו וכיון דבמתני' לא הוזכר שיעור דמלא עיניו ע"ז קאי ר"י דאפי' אין בו צואה צריך הרחקה שיעור זה דהיינו ד"א ולענין שיעור ד"א שוין יש בו צואה לאין בו צואה אבל לענין לפניו ודאי יש חילוק בין יש בו צואה לאין בו צואה דביש בו צואה צריך הרחקה מלא עיניו ובאין בו צואה גם לפניו סגי בהרחק' ד"א וא"כ א"ש דברי רפרם שאמר עומד אדם נגד ב"ה די"ל ברחוק ד"א ואין זה דוחק דהא גם לדעת המקשן צ"ל כן כפירש"י כנ"ל. ומ"ש מ"א דקאי אמתני' אע"ג דבמתני' לא הזכיר דין ב"ה כ"א דין צוא' מ"מ י"ל כיון דבאמת קי"ל דב"ה יש לו דין צואה שפיר י"ל דקאי על שיעור' דהזכיר במשנה לגבי צואה. לפ"ז א"א בחדתי דתוכו מותר ע"כ צ"ל דרפרם מיירי בישן שאין בו צואה וסגי בהרחקה ד"א. ובזה א"ש מ"ש המרדכי אמר רפרם כו' ברחוק ד"א וקור' ומפ' לה בב"ה שאין בו צואה דהמרדכי פסק האיבעי' לקולא וכמ"ש מ"א אח"ז וא"כ ע"כ צ"ל כן כנ"ל אלא דלפ"ז צ"ב מאי פריך הש"ס תחלה כדמוקי לרפרם בב"ה שאין בו צואה והאר"י ב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה נימא דר"י אמתני' קאי וסגי בד"א וגם רפרם ר"ל בריחוק ד"א וכמ"ש מ"א לרבינ' לכן צ"ל כיון דהמקשן לא אסיק לחלק בחדתי בין תוכו לחוצה לו עד דמשני' ליה והיינו משום דס"ל דאין חילוק בב"ה אי יהיה לו כל דין ב"ה ולאסור אפילו בחוץ או לא יהיה לו דין בה"כ ומותר אפי' תוכו וא"כ ה"ה לענין ישן שא"ב צוא' ג"כ לא ידע לחלק דכיון דיש לו דין יש בו צואה לענין הרחקה ד"א ה"ה דיהי' לו דין יש בו צוא' לענין לפניו מלא עיניו ודברי המרדכי אליב' דרבינא מ"ש מ"א דס"ל דר"י לא בעי רק הרחקה ד"א. הם לפי המסקנא דגם לענין חדתי מחלקין בין תוכו וחוצ' לה (וד"א דין תוכו יש לו) ה"ה די"ל כן לענין ב"ה שאין בו צואה דיהיה לו דין יש בו צואה רק במקצת ולא יהיה שוה בכל דיניו ליש בו צואה ובאמת לפי המסקנא א"צ שוב לאוקמי דרפרם דוק' בחדתי ה"ה דהמ"ל דמיירי בישן ואין בו צואה ומיושב נמי הא דהש"ס לא אמר אלא כיון דאין צורך לנוד מתי' ראשון ודמיירי דוק' בחדתי כיון דאיכ' אוקימת' אחריתי בישן שאין בו צואה כנ"ל ומש"ה לא אמר אלא וכן הוא סוגיית הש"ס בכ"מ. אלא דאכתי צ"ב מי הכריח למ"א לו' דהמרדכי נקט האיבעי' לקול' דלמא נקטי' לחומר' כדעת רוב הפוסקים ואפ"ה לפי המסקנ' מוקי לרפרם בישן שא"ב צואה ובהרחקת ד"א כנ"ל ז"א חדא דהא כ' המרדכי ומפ' לה בב"ה שא"ב צוא'. והא אינו מפורש כן בש"ס ניהו די"ל דלמסקנ' יש לאוקמי רפרם בישן שא"ב צואה. אבל אינו מפורש כן בש"ס אדרב' קצת משמע להיפוך ועוד א"א דפסק האיבעי' לחומר' והיינו משום דהוי ספק תור' א"כ כ"ש כיון דאפשר לו' דגם למסקנ' נשאר תי' הש"ס דרפרם מיירי בחדתי ובישן בא"ב צואה צריך להרחיק מלא עיניו ומנ"ל להקל מספק דבא"ב צוא' סגי אפי' לפניו בד"א אע"כ דפסק האבעי' לקול' וא"כ בע"כ צ"ל דרפרם מיירי בישן שא"ב צואה כנ"ל: והוי כאלו מפורש בש"ס דלמסקנ' מיירי רפרם בישן וא"ב צואה וא"כ לדידן דקי"ל האיבעי' לחומר' מספק א"כ ה"ה די"ל דגם למסקנ' נשאר תי' הש"ס דרפרם מיירי בחדתי. אבל ישן אפי' א"ב צואה צ"ל לפניו כמל' עיניו כמו שתי' תחלה דמהיכי תיתי נמציא קול' חדשה באין הכרח. ואכתי צ"ב לפ"ז דע"כ צ"ל דהמקשן לא אסיק אדעתי' לחלק בדיני ב"ה והוי ס"ל בכל דבר או שי"ל דין ב"ה לכל דיניו וחומרותיו או אין לו דין ב"ה כלל א"כ מאי מקשה מ"א בס"ק א' עמ"ש מ"א וז"ל וא"ל דאם י"ל מחיצות אסור לקרות בתוכו אפי' מחדש. א"כ מאי פריך בגמ' דלמ' ר"ח מיירי כו' ורבינ' כו'. הא המקשן הוי ס"ל דאי תוכו אסור גם בחוץ אסור וא"כ ניהו דר"ח מיירי בלא מחיצות מ"מ ראוי לאסור כמל' עיניו כדין ב"ה ישן דהא המקשן הוי ס"ל דאין לחלק בדיני ב"ה כנ"ל ז"א דכאן כ' מ"א סבר' דנפשי' לפ' דברי מרדכי כפי מה שנ"ל דלא כהרב"י אבל בס"ק א' הקשה מ"א לדחות הרב"י שם דס"ל דמחיצות ב"ה הוי ההפסקה והרב"י ע"כ ס"ל דגם המקשן אסיק לחלק וכמו שדחה מ"א בסס"ק א' ראיית הרב"י מקושית הש"ס מרב' לרפרם ודו"ק: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א ויראה לי וכו'. בב"י כ"כ על מה דאמרינן בגמרא ס"פ מי שמתו אמר רבא אמר רב הונא ל"ש שמרחיק ד"א מהצואה אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו איני והאר"ח עומד אדם כנגד ב"ה ברחוק ד"א ומתפלל הב"ע בב"ה שאין בו צואה ומסקי' דאסור אפי' אין בו צואה ור"ח מיירי בב"ה חדתי וכתב ב"י משמע לי דהא דאסרי' לקרות ק"ש כנגד ב"ה דווקא בב"ה שאין לו מחיצות כמו בתי כסאות שבזמן חכמי התלמוד אבל אם יש לו מחיצות כמו ב"ה דידן אע"פ שיש בה צואה קורא כנגדה בסמוך ואינו חושש דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפ"ע וראיה מדאקשי' עליה דרבא מן ר"ח ואי בב"ה שיש לו מחיצות מאי קושי' הא התם ב"ה שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם ב"ה דידהו הוה בלא מחיצות וא"כ כי קאמר ר"ת עומד אדם כנגד ב"ה ה"ל צואה לפניו וקאמר דקורא כו' ואפשר דאפי' במחיצות שאינן גבוהות י' כל שאין קרקע הבית נראה שרי לקרות כנגדו דדומה לכופה כלי על הצואה ואע"ג די"ל שאני ב"ה דחמיר אע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו מ"מ כיון שיש מחיצות המעכבות מלראות קרקע הבית הדעת נוטה להתיר לקרות כנגדו עכ"ל ומזה יובן דבריו כאן בש"ע ומו"ח ז"ל כתב על מה שמיקל בב"י ביש מחיצות נמוכין מעשרה דלא נהירא שהרי בע"כ אף בזמן חכמי התלמוד ה"ל מחיצות מדתני בהו כניס' בהרבה דוכתי נכנסתי אחריו לב"ה וכניס' לא שייכא אלא היכ' דאיכא מחיצות אלא שהיו נמוכות מעשר' מ"ה ה"ל דין צואה עכ"ל. ואני אומר דאישתמיט מהנהו רבנן בזה דיבור תוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) על הא דתני' בשבת מותר להכניס לב"ה ג' אבני' מקורזלות פירש"י דב"ה בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו וכתבו התוס' ע"ז מדאמר להכניס משמע דאיכא מחיצות ול' בית הכסא משמע בית. ובפ' כ"ג אי' שיהו נשים מספרות בב"ה משום יחוד משמע דמקום צנוע היה ומוקף מחיצות ואין רואין העומדים מבחוץ ואעפ"כ התירו להכניס ואף על גב דמכניס מכרמלית לרה"י כו' הרי לפניך דב"ה שבימיהם היו מוקפים מחיצות דהא התוס' קרי להו רה"י ועמ"ש בסי' ג' וא"כ נסתר דעת הב"י שהוא מתיר אפי' בנמוך מי' וגם מו"ח ז"ל דהתיר עכ"פ במחיצה גבוה י' וכאן משמע אפי' בגבוה י' ויותר מזה תמהתי על דברי ב"י שמתיר כל שאין הצואה נראית דהמחיצות מכסין אותה והלא אמרי' ב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה וכי עדיף יש בו צואה ואינה נראית מחמת המחיצו' מאין בו צואה כלל וא"צ כיסוי כלל. וע"ק לי מדאמר אח"ז בגמר' אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי מותר כו' כמ"ש הטור כאן וע"כ ב"ה דפרסאי היה להם מחיצות דהא מביא הטור ע"ז מב"ה שלנו ואפ"ה אין שם היתר אלא כיון שהם בחפירה משמע אבל אם אינם בחפירה לא מהני מחיצות ע"כ נלע"ד ברור דב"ה ה"ל דין צואה ממש לענין זה דכיון שהמחיצות שלו מיוחדים לקבל צואה ה"ל כצואה אפי' במחיצה גבוה י' ודומה לספסל נקוב דבסמוך ולגרף של רעי שכתב ב"י בסי' פ"ז בשם הרא"ש כיון דמיוחד לכך ה"ל כב"ה אע"פ שאין שם בהם ריח רע ונראה דחומר' דב"ה בזה הוא דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל ב"ה כגון שעושה בחצירו חדר מיוחדת לזה אבל אם בנה ב"ה במחיצה של בית הסמוכה לאותה מחיצה אע"פ שאותה מחיצה היא מחיצה של ב"ה ממש אין על אותה מחיצה דין ב"ה לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לב"ה בלבד. כ"ז נלע"ד ברור ראין להקל בהאי מלתא שכתב כאן בשביל המחיצות שהוא שלא בדקדוק ומ"ה כל שיש ב"ה בחצירו חדר מיוחד אין לקרות ק"ש או להתפלל בחצר כל שהבית הכסא לפניו כמלא עיניו כדין צואה והיינו בב"ה שאין בו חפיר' אלא הצוא' מונחת על הקרקע כאותן שהיו בימי חכמי התלמוד ע"פ השדה כנ"ל ברור: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ד

ב אבל אם משתינין בהם כו'. נ"ל דמ"מ אין לזה דין ב"ה לענין הרחקה מכנגדו כדלעיל דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד הקילוח לבד: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ג ועוד שהנקב כו'. זהו לשון המרדכי שהבי' ב"י. וכב"י משמע מדבריו דספסל נקוב יש לו דין ב"ה ולפ"ז צריך להתרחק ממנו ד"א עכ"ל. פי' כל שהוא לאחריו אבל לפניו לא מועיל וע"כ יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקובים לצורך הילדים שבבית שיהו מכוסים בשעת ק"ש ותפלה וד"ת אע"פ שאין בהם צואה או יוציאום מהחדר שמתפלל שם: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א ויראה לי עט״ז האריך ומסיק דמחיצות המיוחדין לביה״כ י״ל דין ביה״כ וד״א לאחריו ולפניו כמלא עיניו בישן ועמ״א א׳ כ״כ ומ״ש ספסל נקוב לשיטתיה באות ג׳ ועמ״א ה׳ אבל לפי מ״ש הפרישה ספסל נקוב דין ביה״כ חדש יש לו ומרחיק ד״א בחדש ור״ק כנגדו קורא סתם כנגדו חוץ לד״א הוא (הכי מוכח להמקשה ברכות כ״ו א׳ בישן כנגדו ברחוק ד״א וכפירש״י שם וכ״ב ב׳ ראה צואה כנגדו ברחוק ד״א ומש״ה אין חוזר ומתפלל כבסי׳ פ״א ס״ב) ואע״ג בישן ומחיצות קורא כנגדו בסמוך ואין מרחיק ד״א ספסל נקוב אין לו דין מחיצות רק ספסל נקוב ואין גבוה יו״ד וגם אין רחב דעד״ט ובש״ע סתם משמע אף באין גבוה יו״ד עט״ז בסי׳ ע״ט אות ג׳ פיסלא ובאמת רחב דעד״ט ואין גבוה יו״ד הוי כרמלית יע״ש ומיהו מ״ש הב״י דדמי למכוסה צ״ע דשם הוי כקבורין משא״כ כאן דלא הוי רשות אחר. ודעת הפר״ח להתיר בגבוה עשרה (ורחב ד׳ באפשר כדעת הב״ח) והנה בסוכות יושבין וב״ה במחיצות נגד הפתח י״ל ס״ס שמא כהמחבר ושמא כרא״ש בע״ט ס״ב וי״ל מ״מ לכתחלה אין לעשות ס״ס בידים כמו דאין לעשות ספק דרבנן בידים כדבעינן למימר לקמן אי״ה במ״א ב״ג. ועוצם עיניו כה״ג יראה להתיר עמ״א ע״ט ח׳ ולא״ר דמחמיר שם י״ל הכא מודה. והוי יודע להמחבר כל שהוא ברשות אחרת מהני לביה״כ ובע״ט צואה ברשות אחרת מותר מהו רשות אחרת אם דוקא ד׳ מחיצות או שלש מחיצות או אפי׳ ב׳ מחיצות גבוהות י״ט ורחבן דעד״ט הוי רה״י עיין סי׳ שס״ג ובט״ז שם אלא שראיתי להב״ח ז״ל כאן שכתב מחיצות מכל צד גבוה יו״ד משמע דבעינן רה״י גמור עם פתח הא רוח רביעית פרוץ במילואו כרמלית הוי ואנן בעינן רה״י דוקא כעין מ״ש הפר״ח בע״ט לרא״ש והבן וצ״ע: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ד

ב אבל עט״ז ודאי מ״ר צריך הרחקה מלא עיניו כמבואר בפ״ז ס״ג ובר״מ פ״ג ה״ח אלא ביה״כ שיש מחיצות דעת המחבר להתיר אע״פ שהט״ז מחמיר היינו בצואה לא בהשתנה דהוי דרבנן כל שיש מחיצות לא החמירו ועדיין צ״ע ובתי כסאות שלנו שיש ספסל נקוב ורעי נופל שם ביושר לא ברחוק ד״א מ״מ י״ל דמחיצות ביה״כ לאו כביה״כ דמיין דהא יש ספסל מלבד המחיצה ומה שמשתינין בתוכו יראה להקל דרבנן הוי ועכ״פ דיעבד אין חוזר וקורא. וע׳ מ״ש בע״ד וע״ט בהקדמות הט״ז כל שיש פלוגתא דרבוותא חוזר וקורא בלא ברכות ותפלה אין חוזר ומתפלל עסי׳ ס״ז: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ג ועוד עט״ז ולא הבינותי זה דלשון המחבר כנגדו יורה לפניו וחוץ לד״א וכ״מ במרדכי שכתב דהתיר להם ספסל נקוב מרפרם עומד כנגד ביה״כ ברחוק ד״א וכמ״ש הפרישה דלהמקשה ע״כ ברחוק ד״א וסתם כנגדו היינו ד״א (הפרש יש בין בצדו ובין כנגדו) וממילא אף למאי דמסיק בחדש והזמינה דכנגדו היינו חוץ לד״א וכ״ה דעת המחבר ס״ב מותר כנגדו לא בסמוך כמ״ש בס״א ומ״ש אבל לא בתוכו תוך ד״א מקרי בתוכו וספסל נקוב דין ביה״כ חדש יש לו שהזמינו דהא מעולם לא היה בו צואה רק בכלי שתחתיו וא״כ שפיר אמר מרחיק ד״א אפילו מלפניו ודי דאל״כ מה זה שכתב המרדכי והתרתי להם אדרבה אסר להם כדין צואה אלא התיר להם לפניו ברחוק ד״א כמו ההוא דרפרם ול״ד לש״א דספסל לאו מחיצות מקרי וכמ״ש בט״ז אות א׳ עמ״א אות ה׳ ואי״ה שם יבואר עוד ועא״ר אות ז׳: אם מותר להרהר בביה״כ חדש בד״ת בנ״ץ סי׳ פ״ה כתב דמותר ובכ״מ פ״ג מק״ש ה״ד משמע דביה״כ חדש אסור להרהר בו יע״ש ואמת דלאו לגמרי שווין דנגדו מותר בחדש אימא הרהור ג״כ מותר כמ״ש ומ״מ מותר להרהר חוץ מביה״כ ומרחץ ודומיא דמרחץ בחדש לא. וממ״ש רש״י ברכות כ״ו א׳ ד״ה מרחץ הרהור אסור לכאורה דר״ל ה״ה בביה״כ שאין צואה הרהור אסור דומיא דמרחץ ולומר מתפלל דר״ח לאו על ידי הרהור הא ליתא מכמה טעמים ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ה

סָעִיף א

א מחיצות. אפי' אין גבוה עשרה. ב"י. וב"ח פסק דבעי דוקא מחיצות גבוהות י'. והאחרונים חלקו על הב"י והקשו עליו והעלה המ"א דאין להקל אפילו יש לו מחיצות גבוהות י'. והמיקל יראה עכ"פ שיהיו גבוהות י'. ואם מגיע לו ריח רע נ"ל דאסור לכ"ע עיין סי' ע"ט סעיף ב' וכ"כ הל"ח דמחיצות בה"כ אין מועילות לריח. ודברי ל"ח אלו נראה דאישתמיט מהמחבר עולת תמיד ע"ש. וכך העלה הט"ז דאין להקל בשביל המחיצות וסיים הט"ז ונראה דחומרא בה"כ זה הוא דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בה"כ כגון שעשה בחצר חדר מיוחד לזה אבל בנה בה"כ במחיצה של בית שהסמיכה לאותו מחיצה. אע"פ שאותו מחיצה הוא מחיצה של ב"ה ממש אין על אותו מחיצה דין בה"כ לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לבה"כ לבד. ומש"ה כל שיש בה"כ בחצירו חדר מיוחד אין לקרות ק"ש או להתפלל בחצר כל שהבית הכסא לפניו כמלא עיניו כדין צואה והיינו בה"כ שאין בו חפירה אלא הצואה מונחת על הקרקע כאותן שהיו בימי חכמי התלמוד ע"פ השדה עכ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב בתוכו. פי' בתוך המחיצות אם יש לו עמ"ש ס"ק שלפני זה. אבל במרחץ חדש מותר אפי' בו דבה"כ מאיס טפי ולהרהר בו ד"ת נראה לי דמותר ובכ"מ פ"ג מהלכות ק"ש כתב דאסור וראייתו מדאמר בכ"מ מותר להרהר חוץ מבה"כ ומבה"מ ומדנקט סתם משמע אפילו בחדש אסור להרהר דומיא דק"ש ותפלה ע"ש ואין ראיה גדולה היא אלי דהא דומיא דמרחץ קתני ובמרחץ ע"כ בישן איירי ודו"ק ועיין עטרת זקנים: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ד

ג בהם. נראה דמ"מ אין לזה דין בה"כ לענין הרחקה מכנגדו כדלעיל דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד הקילוח לבד. ט"ז: ש"ע סָעִיף ד

ד נקוב. ז"ל ב"י כ' המרדכי ס"פ מי שמתו אמר רפרם עומד אדם כנגד בה"כ ברחוק ד"א וקורא. נשאלתי על בני אדם שיש להם ספסל נקוב בחדרם ונפנים עליו אם מותר לקרות ק"ש והתרתי להם והבאתי ראיה מכאן דכיון שאין צואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב תדיר מכוסה בדף עכ"ל המרדכי וכ' הב"י נראה מדבריו דספסל נקוב זה דין בה"כ יש לו ולפ"ז צריך להרחיק ממנו ד"א עכ"ל הב"י. וכתב הט"ז מ"ש הב"י ד"א זהו לאחריו אבל לפניו לא מועיל וצריך להרחיק מלא עיניו. וכך העלה המ"א דספסל נקוב דין בה"כ ישן שאין בו צואה יש לה וצריך להרחיק מלפניו מלא עיניו וע"כ יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקבים לצורך הילדים שבבית שיהיו מכוסים בשעת ק"ש וד"ת אעפ"י שאין בהם צואה או שיוציאם מהחדר שהתפלל שם. ט"ז. ובבאר היטב אשר לפני כ' בזה"ל ונ"ל להקל ממה שכתב בס"ד ודו"ק עכ"ל. וכוונתו שרוצה לדמות דין זה לדין בה"כ שהוא בחפירה בסעיף ד'. ולא אוכל להבין. ולדעתי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב וק"ל. צואה במים לא נתבטל אא"כ במים עכורים הגהת הרי"ף ע"ל סי' ע"ו ס"ק ח'. והמ"א הביאו שם בס"ק ט'. ובבאר היטב אשר לפני כתב זאת בשם מצאתי. ונעלם ממנו אז דברי המ"א בסי' ע"ו ע"ש: ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף א

א ס"א ויראה כו'. ממה דפריך שם איני והאמר כו' ואם איתא שם במחיצות ומאי פריך ב"י. ועתוס' דסוכה ל"ו ב' ד"ה בשבת כו' ועט"ז ומ"א: ש"ע סָעִיף א

סָעִיף ב

ב ס"ב אבל כו'. רמב"ם וס"ל כיון דאיבעיא להו בנדרים ז' א' וסלקא באת"ל איפשטא כדרכו בכ"מ ועוד מדקדא' ר"ח מתפלל כנגד כו' ומוקי בחדתי מכלל דבתוכו ס"ל דאסור הרא"ש ואינו מוכרח דא"כ הדק"ל והא מיבעיא ביה כו' ותפשוט אלא דגם לר"ח מספקא ליה: ש"ע סָעִיף ב

סָעִיף ג

ג ס"ג ואם כו'. שם בעיא דלא אפשיטא אבל בראשונה ס"ל דודאי הוא כנ"ל: ש"ע סָעִיף ג

סָעִיף ד

ד ס"ד ברחוק ד"א כו'. ע' בה"ג וליתא ברש"י שלנו: אם כו'. טור וכשיטתו כמש"ל סי' ע"ט: וגם כו' אבל כו'. תר"י: אסור להרהר כו'. כמ"ש בסי' פ"ה סעיף ב': ש"ע סָעִיף ד

סָעִיף ה

ה ס"ה וכל מי כו'. כמש"ש כ"ב ב' והא זבח כו' הואיל כו': ש"ע סָעִיף ה