א מֶרְחָץ חָדָשׁ שֶׁלֹּא רָחֲצוּ בּוֹ, מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ. וּבְיָשָׁן, בַּבַּיִת הַחִיצוֹן שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם לְבוּשִׁים, מֻתָּר. וּבָאֶמְצָעִי, שֶׁקְּצָת הָעוֹמְדִים שָׁם לְבוּשִׁים וּקְצָת עֲרֻמִּים, יֵשׁ שָׁם שְׁאֵלַת שָׁלוֹם, אֲבָל לֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה: הַגָּה: וּמֻתָּר לְהַרְהֵר שָׁם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה (רַ"ן פ"ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים) וּבַפְּנִימִי, שֶׁכֻּלָּם עוֹמְדִים שָׁם עֲרֻמִּים, אֲפִלּוּ שְׁאֵלַת שָׁלוֹם אָסוּר. וְאָסוּר לַעֲנוֹת אָמֵן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ (רַ"ן פ' כירה):
א סָעִיף א (א) שלא רחצו - פי' אפילו פעם אחד דאי רחצו תו ה"ל כמרחץ ישן לכל דיניו מאחר דהיה בו הזמנה ומעשה:
ב סָעִיף א (ב) מותר לקרות - ואע"ג דבבה"כ קי"ל לעיל בסימן פ"ג ס"ב דאסור ע"י הזמנה בעלמא שאני בה"כ דמאיס טפי:
ג סָעִיף א (ג) וקצת ערומים - י"א דאפילו אם עכשיו כולם לבושים או שאין שם אדם כלל מ"מ כיון דהבית מיוחד להיות בו ערומים ולבושים קצת דין מרחץ עליו ויש מקילים בזה ולדבריהם בחדר שדר שם הבלן וב"א עומדים שם ג"כ ערומים שרי לומר ד"ת וקידוש ותפלה באין שם אדם. וכ"ז לענין בית אמצעי אבל בית הפנימי שכולם עומדים שם ערומים ורוחצין שם הוא מאוס טפי ולכו"ע דינו כבית הכסא ואסור אפילו אין שם אדם ואפילו היתה דרכו של אותו המרחץ לרחוץ בו רק בימות החמה ובימי החורף הוא סגור מ"מ גם אז כל דיני מרחץ עליו דלא נעקר עדיין שמו ממנו אך אם עשו שינוי מעשה בגופו כגון שעקרו שם תנורו וכיוצא בו ועשוהו בית דירה מותר לו להניח בפתחו מזוזה ולברך עליה ולקרות ולהתפלל שם וכן הדין לענין בה"כ:
ד סָעִיף א (ד) אבל לא וכו' - וכן כל הברכות וד"ת אסור שם. ומשמע מדברי הט"ז דבדיעבד אם בירך שם אינו חוזר ומברך וכן בק"ש אין חוזר וקורא אף אם היה נמצא שם אז אדם ערום בבית האמצעי אך באופן שלא עמד נגדו בעת הקריאה או כגון שהחזיר פניו וגופו ממנו דאל"ה חוזר וקורא מטעם שקרא נגד ערוה [פמ"ג] ולענין בית הטבילה מסיק הט"ז דכל דינו כבית אמצעי של מרחץ ואין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה שהיא הכרחית שם כדיעבד היא חשובה וכל זה אם המברך איננו ערום וגם שלא יעמוד נגד ערומים בעת הברכה דאז אסור מטעם ערוה אם לא שהחזיר פניו וגופו מהן וה"ה בכל זה באשה המברכת בבית הטבילה ובפמ"ג כתב דיותר טוב שתברך במים [ועיין לעיל בסימן ע"ד ס"ק ט"ז שכ' דטוב שתעכרן ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהמים] והטעם דשם במקום המים יותר מסתבר דאינו נחשב כבית אמצעי של מרחץ ופשוט דגם שם צריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מנשים הערומות העומדות שם בבית הטבילה כדמוכח לעיל בסימן ע"ט ס"ב עי"ש. והנה לפי דעת הט"ז אף כשאין שם אדם ערום אין לברך שם ברכה אחרת לדעת המחמירין לעיל בבית אמצעי אבל מהמ"א לעיל בסימן מ"ה משמע להקל בזה דאין בה זוהמא וכן כתב בברכי יוסף. והנה במקוה ששופכין בה מים חמין יש לומר דיש בה הבלא ומכל מקום אפשר לומר דאין בה זוהמא והבלא כל כך כמו במרחץ. והני מקואות העומדים במרחץ גופייהו במרחץ ודאי אסור לברך שם ברכת הטבילה ואפילו במים צ"ע די"ל הבלא דמרחץ נפיש ובמים נמי אסור [פמ"ג ועיין מה שכתב עוד בזה בסימן מ"ה בא"א]:
ה סָעִיף א (ה) להרהר שם - ואפילו נגד אנשים ערומים דהרהור נגד ערוה אין איסור:
ו סָעִיף א (ו) אפילו ש"ש אסור - כי שלום הוא שמו של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ד' שלום וה"ה שאסור ליתן שלום לחבירו במבואות המטונפות דכל דינו כבית הפנימי ואדם ששמו שלום יש אוסרין בבית המרחץ לקרותו בשמו אלא בלשון לע"ז ויש מתירין כיון שאינו מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם ובדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין וירא שמים יש לו להחמיר יען כי הרבה מאחרונים אוסרין ויבלע המ"ם ויאמר רק שלו בלא מ"ם או שלון בנו"ן וגם באגרת הרשות נכון שלא לכתוב שלום עם וא"ו רק שלם שמצוי לזרוק באשפות:
ז סָעִיף א (ז) לענות אמן - על אחד שאמר בחוץ או באיזה בית שום ברכה ונראה דהיינו דוקא בבית הפנימי דהוא כבה"כ אבל בבית אמצעי שרי לענות גם אם שאל לו אדם דבר הלכה בבית הפנימי אסור לומר לו אין משיבין במרחץ וה"ה כשנתן לו אדם אחד שלום במרחץ אסור לומר אין משיבין במרחץ אבל רשאי לומר בכל זה מרחץ הוא דזה לא הוי אפילו הרהור אבל בבית אמצעי מותר לומר לו אין משיבין במרחץ ויש מחמירין גם בבית אמצעי בזה רק אם יש בו משום דרכי שלום מותר לומר בלשון זה. אין לשתות בבית המרחץ כי הלא אסור לברך שם ובלי ברכה אין לשתות ומי שרוצה לשתות מסיק בפמ"ג שיברך בבית החצון או בחדר הבלן בשעה שאין שם בני אדם ערומים [או שיכנס בבית הטבילה במים עד למעלה מערותו] וגם יכסה ראשו ויברך וישתה שם מעט ע"מ לשתות במרחץ והוא שיהיה שם החדרים בבית אחד תוך בית המרחץ הא לברך חוץ למרחץ כלל אסור ופשיטא דלברך ולא לשתות כלל רק במרחץ בודאי אסור להפסיק בין ברכה לשתיה ועיין לעיל בסוף סי' ס"ב במ"ב וביאור הלכה. מזוזה במרחץ בבית הפנימי ובאמצעי פטור וה"ה מרחץ שיש לפניה חצר ובחצר עומדים שם מקצתן ערומים פטור ג"כ ודירת הבלן חייבת במזוזה דהוא חדר גמור אך מפני שמצוי שם בני אדם ערומים צריך לכסות המזוזה. מלץ הויז שעושין ממנו לפעמים מרחץ פ"א או ב' בשנה או לייטער הויז חייב במזוזה ויש אומרים דיש לכסות המזוזה. וכן מותר להתפלל בתוכו. בית שעומדין בו אמבטאות לרחיצה משמע מהאחרונים דדינו כבית הפנימי דנפיש שם הבלא וזוהמא:
א סָעִיף א ובישן. אף על פי שעכשיו אין שם אדם (גמ' וב"י):
ב סָעִיף א שאלת שלום אסור. דשלום שמו של הקדוש ברוך הוא וה"ה במבואות המטונפות אסור בשאלת שלום ואדם ששמו שלום אסור לקרותו בשמו אבל בלשון לעז שרי לקרותו (ב"ח): אם שאל לו אדם הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ ובבית האמצעי שרי לומר כך (גמרא ע"א):
א סָעִיף א שלא רחצו בו כו'. דבזה קיל מרחץ מב"ה דב"ה מאיס טפי מכי אזמין לב"ה:
ב סָעִיף א ובישן בבית החצון כו'. בכ"מ כתב וז"ל כתב הר"ר מנוח וא"ד כיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה"ה להני מקואות שטובלים בהם הנשים דאסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור מרחץ אינו אלא משום איסור זוהמ' והבל' דאית ביה ע"י שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שמים שלהם צוננים ליכא זוהמ' ומותר וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ"ל וק"ל ממ"ש בברכת הטבילה בי"ד סי' ר' שכ' הרא"ש כשפושטת מלבושיה כשעומד' בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול עכ"ל משמע דשייך לברך בבית הטביל' ונ"ל דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ דקצת' ערומי' כו' ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית שם שהיא שייכ' לטבילה ה"ל כמו אמצעי של מרחץ דאין חולצין התפילין אם הניחן כבר כמש"ל סי' מ"ה. ה"נ כדיעבד דמי' כיון שא"א בע"א אבל במים מותר בכל ברכות כמ"ש לענין ק"ש בסי' ע"ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו תוך המים:
ג סָעִיף א אפי' שאלת שלום אסור. כ"ה בפ"ק דשבת אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנ' ויקר' לו ה' שלום אלא מעת' הימנות' נמי אסור לומר בב"ה דכתיב האל הנאמן והאמר רב שרי למימר הימנותא בב"ה התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמי' אלהא מהימנ' הכא שם גופיה איקרי שלום משמע מזה דדוק' בענין שמכוין באמרו שלום על השלום ממש כדרך נותני שלום להבאים מן הדרך אבל אם יש אדם ששמו שלום ודאי אין איסור להזכיר שמו בבית המרחץ או ב"ה דאינו מתכוין על ענין השלום אלא הזכרת שמו של אותו אדם ע"כ לא אמרו בגמ' אסור לומר שלום במרחץ אלא אסור ליתן שלום וכן אח"כ אלא מעתה הימנות' נמי כו' לא אמר נאמן אלא הימנות' דהוא ענין נאמנות משא"כ בהזכרת התיבה דרך סי' בעלמ' לא עלה אפי' על דעת המקשן לאסור וכן הטור וש"ע לא זכרו אלא שאילת שלום ולא אמירת שלום ועוד ראיה מדכתב הרמב"ם שמותר לומר במרחץ רחום וכתב ע"ז הראב"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב"ה עכ"ל והביאו בכ"מ שהרר"י חולק ע"ז דהרי כתיב חנון ורחום וצדיק הרי לפניך דכל שיש לאדם ג"כ אותו תואר כמו שיש להש"י מותר לאמרו כ"ש מקריאת שם בלבד שאין מכוון אלא לסי' קריאת האדם שפשיט' דמותר. ומו"ח ז"ל כתב דאסור לקרות לאדם במרחץ אם שמו שלום ואינו מכוון לפע"ד:
א סָעִיף א ובישן. אעפ"י שעכשיו אין שם אדם. ש"ס וב"י. וע"ל סי' מ"ה ס"ק ג' שכתבתי שם בשם המ"א דבמקוה מותר כשאין שם אדם ע"ש. וט"ז כ' כאן דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית ששייכת לטבילה אבל במים מותר בכל ברכות כמ"ש לענין ק"ש בסי' ע"ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו בתוך המים ועיין יד אהרן ופר"ח סי' פ"ה. (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה):
ב סָעִיף א אסור. דשלום שמו של הקב"ה. וה"ה במבואות המטונפות אסור בשאלת שלום. ואדם ששמו שלום הט"ז מתיר להזכיר שמו בבית המרחץ ובבית הכסא דאין מתכוין אלא על אותו אדם. וב"ח ומ"א ס"ל דאסור. אבל בלשון לע"ז שרי לקרותו. ופר"ח בסי' זה חולק על הב"ח וס"ל דשם שלום אסור לקרותו אפילו בלשון לע"ז ע"ש אבל מי ששמו שמשון מותר ע"ש בסי' פ"ה. אם שאל לו אדם דבר הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ. ובבית האמצעי שרי לומר כך. הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בחוץ ע"מ לשתות בפנים:
א סָעִיף א (ס"ק א) ובישן כו' אין שם אדם. והטעם כ' הרב"י כיון שכבר רחצו בו פעם א' מאיס והוי כבית הכס' שפינו ממנו הצואה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) שאלת כו' אבל בל' לע"ז שרי לקרותו אע"ג דקי"ל דברים של קדש אסור לאמרן במקום הטנופת אפי' בל' חול וכדאי' בשבת ד' מ"ם ע"ב היינו דוק' דברים המיוחדים לקדוש' כגון ד"ת וק"ש או שמות שאין נמחקים משא"כ הזכרת שלום שאין מיוחד לקדושה שרי בלע"ז כ"כ הב"ח אבל הט"ז חולק ומתיר אפי' בל' הקודש כיון דאין כוונתו לשלום ממש כ"א ליתן סי' על איזה אדם מותר: אם שאל כו' (גמ' ע"ז) דף מ"ד ע"ב דתנן שאל הגמון א' לר"ג שרחץ במרחץ שהיה בו ע"ז והכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם דאסור ליהנות מע"ז וא"ל אין משיבין במרחץ וכשיצ' השיב לו תשובה לשאלתו והקשה הש"ס והאיך א"ל אין משיבין במרחץ הא במרחץ אפי' להרהר בד"ת אסור ומשני כשהי' בבית האמצעי א"ל אין משיבים במרחץ וכשיצ' לבית החיצון אז השיב לו תשובה לשאלתו הרי דבבית הפנימי אסור לו' אין משיבין במרחץ רק באמצעי דהא מה"ט הוצרך הש"ס לאוקמי האי דר"ג שהיה בבית האמצעי ומוכח מזה ג"כ דבבית אמצעי מותר לו' דאין משיבין במרחץ אולם לאו דוק' אין משיבין במרחץ ה"ה כל הוראה מותר באמצעי אם אינו נותן טעם לדבריו וכמ"ש רמ"א ס"ס פ"ה והם דברי ר"ן שם בע"ז שנתן טעם דמה"ט מותר באמצעי לו' אין משיבין במרחץ כיון שאינו נותן טעם לדבריו לא עדיף מהרהור דשרי באמצעי וסיים הר"ן דמזה מוכח דכ"מ דמותר לפסוק דין כשאינו או' טעם לדבריו. אמנם מדברי התו' שם בע"ז משמע שהם מחולקים על הר"ן בזה שכ' בד"ה תנא כו' וז"ל ומשום דרכי שלום השיבו כך מפני איבת אותו הגמון דהוי כמו שאל' שלום עכ"ל נראה דס"ל דמה"ט הותר שאילת שלום בבית אמצעי משום דרכי שלום דע"פ הרוב יש בשאילת שלום דרכי שלום וס"ל דגם מה"ט הותר לומר לההגמון אין משיבין במרחץ דיש בזה ג"כ דרכי שלום אם לא הי' משיבו כלל משמע דשאר הורא' דלית בה משום דרכי שלום אסור אפי' אינו נותן טעם לדבריו וכן לאדם אחר דל"ל לאיב' אסור לו' באמצעי אין משיבין במרחץ:
א סָעִיף א ס"א מרחץ כו'. ול"ג בנדרים שם הזמינו למרחץ כמ"ש בשבת שם ועתוס' בנדרים ובשבת שם: ומותר להרהר כו'. בקדושין ל"ג א' ל"ק הא כו' ופי' ש"ך בי"ד סי' רמ"ד ס"ד דהיינו בבית האמצעי כיון שיש שם שאילת שלום וכ"מ מרי"ף ורא"ש וש"פ שכתבו להאי מימרא ואם איתא דבבית החיצון מאי למימרא שם מניח תפילין כו' וכן טוש"ע שכתבוהו ועלה קאמר בגמ' ה"נ מסתברא כו' משמע דמותר להרהר שם אבל הרמב"ם השמיטה שם ס"ל דבבית החיצון ממש ועמ"ש ס"ס פ"ה: ואסור כו'. ירושלמי פ"ג דשבת שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף א"ל אסור ואסור דאמרית לך אסור ור"ל שאסור לומר ולהורות זה שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.