א לֹא יֵלֵךְ אָדָם בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת וְיַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה קוֹרֵא וּבָא, צָרִיךְ לְהַפְסִיק כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְמָבוֹי הַמְטֻנָּף. וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִשָּׁם, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹזֵר לְרֹאשׁ, וְכֵן עִקָּר. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ס"ה.
ב אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אָסוּר בְּבֵית הַכִּסֵא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם: הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הִלְכוֹת הַמֶּרְחָץ אָסוּר לִלְמֹד בְּמֶרְחָץ (רַ"ן פ' כירה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח): דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם, נֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, מֻתָּר לְאָמְרָם שָׁם. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִין, אָסוּר לְהַזְכִּירָם שָׁם. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ שָׁם לְהַפְרִישׁ מִדָּבָר הָאָסוּר, מַפְרִישׁ, וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי קֹדֶשׁ: הַגָּה: וּבְמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה מֻתָּר לִפְסֹק דִּין, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר (רַ"ן פ"ק דְּשַׁבָּת וּפֶרֶק כָּל הַצְלָמִים):
א סָעִיף א (א) ויניח ידו וכו' - כלומר שקורא כ"כ בלחש עד שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ג"כ אסור:
ב סָעִיף א (ב) כשיגיע - ר"ל בתוך ד"א ואם הוא לפניו אסור כמלא עיניו:
ג סָעִיף א (ג) וכן עיקר - עיין בסימן ס"ה במשנה ברורה שביארנו שם כל פרטי הדין:
ד סָעִיף ב (ד) אפילו להרהר - ואפילו בזמן שאין שם אדם:
ה סָעִיף ב (ה) בד"ת - וכן אסור לעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ הכתובים ויבוא להרהר במקרא ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה:
ו סָעִיף ב (ו) אסור - ויחשוב שם חשבונות ביתו והוצאותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים:
ז סָעִיף ב (ז) בבה"כ - ואפילו בתוך הד"א של הבה"כ ממקום שכלה הריח ג"כ אסור להרהר ועיין לעיל בסימן ע"ט במ"ב סק"ג. כתב בספר תוספות ירושלים בשם הירושלמי דבבורסקי אסור להתפלל וכן להזכיר כל דבר שבקדושה והוא שהותחל העיבוד שיש ריח רע אבל אם עדיין לא התחיל מותר ופשוט דבזמן שאסור הוא אפילו להאומן עצמו שמורגל בהריח רע ואינו מרגיש כל שבני אדם מצטערים מזה הר"ר וכדלעיל בסימן ע"ט ס"א:
ח סָעִיף ב (ח) ובבית המרחץ - כי נפיש זוהמא בתוכו ומאוס והו"ל הצואה ובה"כ וטעם איסור ההרהור בכל אלו המקומות משום דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא [שבת קנ"א] כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו והרהר בבה"כ ובבית המרחץ לאונסו מותר יש אומרים דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע מזבחים ק"ב ע"ב אבל בספר ברכי יוסף מסיק דהדבור אסור בכל גווני והראיה מהגמרא יש לדחות כמש"כ שם הרב ברכת הזבח וצאן קדשים עי"ש ומה שכתב דאם הרהר לאונסו מותר היינו ר"ל דאם הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם לכתחילה חובת גברא לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור אסור וכ"כ בספר ישועות יעקב דהדבור אסור:
ט סָעִיף ב (ט) בלשון הקדש - ומדת חסידות הוא להחמיר:
י סָעִיף ב (י) נאמן - הראב"ד אוסר ברחום וכתב הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח מיהו בלע"ז לכו"ע שרי הואיל וזה אינו מיוחד דוקא להקב"ה משא"כ שאר ד"ת וכ"ש השמות שאינם נמחקין אסור לאמור שם אפילו בלשון לע"ז כגון גא"ט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:
יא סָעִיף ב (יא) מותר לאמרם - דגם בני אדם מכונים בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק ודוקא באומר כך אבל באומר הרחום ירחם עליך י"ל דאסור כמו שאלת שלום [פמ"ג]:
יב סָעִיף ב (יב) שאינם נמחקים - ל"ד דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם וכנ"ל בסי' פ"ד:
יג סָעִיף ב (יג) להפריש מדבר איסור - וה"ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת מפני שזהו כמו להפרישו מאיסור שהתורה מצלת מהרהורים רעים:
יד סָעִיף ב (יד) ובענייני קודש - דהיינו לומר לו אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כן וא"צ לדקדק ולומר אל תעשה כך בלי לשון הוראה ויש מחמירין וסוברין דאסור לומר בלשון הנראה דזה הוא תורה כגון אם רואה בע"פ שמגלחין אחר חצות יאמר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע דאסור אבל לא יאמר אסור לגלח ונ"ל דאם אין דבריו נשמעין בקיצור יוכל להעריך לפניהם גודל האיסור בכל חלקיו כדי להפרישן. כתב המ"א בשם הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם ממילא הוי הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לעשות כן כיון שאינו אומרם בלשון הוראה:
טו סָעִיף ב (טו) ובמקום שמותר - כגון בבית אמצעי של מרחץ וכנ"ל או כגון שהוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים דאם ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש אפילו ההרהור אסור [פמ"ג]:
טז סָעִיף ב (טז) לפסוק דין - דהוי כמו הרהור שמחשב הטעם בלבו ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ד במ"ב ובה"ל:
א סָעִיף ב אפי' להרהר וכו'. ולכן יחשוב שם חשבונותיו שלא יבא לידי הרהור [ס"ח]:
ב סָעִיף ב בלה"ק. ומדת חסידות הוא להחמיר [ס"ח סי' תתקנ"ד]: איתא בשבת דף ק"ן שמותר להרהר בד"ת נגד ערוה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דבור אסור הרהור מותר ועיין ברא"ש תר"י במשנה בעל קרי וכו' וצ"ל דהא דאסור להרהר במרחץ היינו משום דנפיש זוהמיה וכמ"ש סי' מ"ה מיהו בי"ד סי' א' ס"י משמע כשהוא ערום וחבירו מברך אסור לכוון לשמוע הברכות לצאת בברכתו דליכא למימר ביה שומע כעונה דהא אסור לענות ע"ש בט"ז וש"ך:
ג סָעִיף ב שאינם נמחקי'. לאו דוקא דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם כמ"ש סי' פ"ד:
ד סָעִיף ב להפריש מדבר איסור. וה"ה אם נכנס בלבו אשה מותר להרהר שם בד"ת דהוי לאפרושי מאיסורא (ס"ח):
ה סָעִיף ב ובענייני קודש. כתב הכ"מ כההוא דא"ל ר"מ אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואעפ"כ א"ל בלשון הוראה עכ"ל: כתב הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אף על גב דממיל' הוה הוראה דהא א"ל טול בכלי שני ותן אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו:
א סָעִיף ב אסור. לכן יחשוב שם חשבונות שלא יבא לידי הרהור. ס"ח מ"א. ובשבת יחשוב בבנינים וציורים של"ה. וע"ל סי' ס"ב ס"ק ג' בדין להרהר בברכה על מטתו:
ב סָעִיף ב בלה"ק. ומדת חסידות להחמיר. ס"ח מ"א:
ג סָעִיף ב נאמן. הראב"ד אוסר ברחום. וכ' הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח. מיהו בלשון לע"ז לכ"ע שרי. ודוקא שלום או רחום וחנון הוא דמותר להזכירן בלשון לע"ז. אבל שאר שמות שאינן נמחקין אסור להזכירן אפילו בלשון לע"ז. וכן שאר דברים של לשה"ק אסור לאומרן בלשון חול עטרת זקנים ע"ת. וע"ל סי' פ"ד ס"ק ב' מש"ש בשם הפר"ח:
ד סָעִיף ב נמחקים. ל"ד דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם כמ"ש סי' פ"ד:
ה סָעִיף ב האסור. וה"ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת דהוי לאפרושי מאיסורא. ס"ח מ"א (כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו בבית הכסא או מרחץ והרהר לאונסו מותר. ופירש הפרישה כיון דאונס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע בזבחים דף ק"ב ע"ב):
ו סָעִיף ב קודש. כההיא דאמר ליה רבי מאיר אין סכין בשבת והיה די שיאמר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך ואף על פי כן א"ל בלשון הוראה. כ"מ. כתב הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אף על גב דממילא הוי הוראה דהא א"ל טול בכלי שני ותן אף על גב דילפינן מינה דהפשירו לא זהו בישולו. מ"א:
א סָעִיף ב (ס"ק א) אפי' כו' חשבונותיו ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים וכה"ג דברים המותרים בשבת כ"ה שם:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) בלה"ק כו' אית בשבת כו' הרהור מותר ועיין ברא"ש ותר"י כו' הטעם דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי: הא דאסור להרהר במרחץ ר"ל דבבית הכסא שפיר דהרהור אסור כדאית' שם בשבת דכתיב גבי צואה והיה מחניך קדוש ולא הוזכר בקר' תיבת דיבור משמע אפי' הרהור אסור וכדפרש"י שם שכוונת הכתוב שיהי' חנייתך קדוש משמע לפי שישראל מהרהרים תמיד בדברי תורה ע"ש אבל במרחץ לכאורה אין איסורו כ"א משום גילוי ערוה הואיל וב"א עומדים שם ערומים ומה"ט אינו אסור בכל הדברים אפי' בשאלת שלום כ"א בפנימי שהכל עומדים שם ערומים ולזה הקשה למ"א הא מותר להרהר נגד ערוה: משום דנפיש זוהמי' ע"י שתשמישו בחמין ע"ש וה"ל כצואה וב"ה ומה"ט נסתפקתי במקואות שלנו שרוב פעמים מחממים אותה אי א"ל דין מרחץ דג"כ נפיש זוהמי'. מיהו בי"ד סי' א' סעיף י"ד משמע כו' דקתני ערום לא ישחוט מפני שאינו רשאי לברך וכ' הש"ך וט"ז שם וז"ל אע"ג שאחר יכול לברך והוא ישחוט אף דאסור לאח' לברך נגדו כיון שהוא ערום מ"מ הא אותו אחר יכול להפך פניו ולברך. ותי' דעכ"פ השוחט אסור לכוין לצאת בברכתו כיון דהוא ערום ושומע כעונה וע"ז קשי' למ"א הא הרהור נגד ערוה מותר ולמה אסור להערום לכוין לצאת בברכת אחר וצ"ל דשומע כעונה עדיף מהרהור כיון דיהי' לו דין כאלו אמרו הוא עצמו:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) שאינם כו' דהאיכ' שלום כו' מ"א כ' לפי דעת רוב הפוסקים וש"ע י"ד שלא הזכירו בהדי ז' שמות שאין נמחקים שלום משמע דנמחק אבל בי"ד סי' רע"ז נסתפק הש"ך בנקה"כ אי שלום נמחק דהתו' בסוטה דף י' ס"ל דאינו נמחק והא דלא חשבי' הש"ס בהדי שמות שאין נמחקים תני ושייר אבל מדלא כתבו כן שאר הפוסקים לכן לדינ' הניח בצ"ע ע"ש:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) ובעניני קודש כו' דא"ל ר"מ כו' דאית' בשבת דף מ' ע"ב (א"ר יצחק ב"א פעם א' נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ בשבת) ופרש"י בחמי טברי' דהוי שרי קודם גזרה ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי (שהוא כלי ראשון ומבשל השמן והיה דרכם לסוך בשמן אחר הרחיצה) וא"ל ר' טול מים חמין מן האמבטי לכלי אחר ויהיה כלי שני ותן לתוכו השמן ופריך והיכי עביד הכי והא אפי' להרהר בד"ת אסור במרחץ ואיך הורה לו דכלי ראשון אסור ומשני לאפרושי מאסור' שרי תדע דאר"י א"ש מעשה בתלמיד א' שנכנס אחר ר"מ למרחץ ביקש לסוך לו הקרקע של מרחץ ואמר ליה ר"מ אין סכין בשבת אלמא לאפרושי מאסור' שרי: כ' הר"ן כו' דילפי' מיניה הפשרו לא זהו בשולו דאמרי' שם מעובדא דרבי שמע מיני' תלת. וחד מינייהו דהפשרו לא מקרי בישול (כ"ה גרסת הרי"ף אבל בגמ' הגירס' להיפוך) דאל"כ אפי' בכלי שני ליתסר דהא עכ"פ השמן נעשה מפושר ואי לאו דכה"ג שרי לא הל"ל כן אלא ה"ל לו' אל תתנהו לתוך האמבטי והיה די בזה לאפרושי מאיסור'. א"ו כיון דצריך לכך ואינו או' בל' הוראה אע"ג דממיל' ילפי' מיניה הוראה שרי. והא דהוצרך הש"ס לשנויי אפרושי מאיסורא שאני ולא תי' כיון דהיה צריך לשמן לסיכה ואם לא היה מפרישו מלהניחו באמבטי והיה מתבשל שם היה אסור לסוך בו דקי"ל המבשל בשבת אפי' בשוגג אסור לו ולמי שנתבשל בשבילו כדלקמן סי' שי"ח וכיון דהיה לר' צורך במה שמנעו מלהניחו באמבטי ולא אמר' בל' הוראה שרי אע"ג דממיל' יוצא ממנו הוראה ז"א דהא דבשוגג אסור היינו דוק' לר' יהודה אבל לר"מ בשוגג שרי ואמרי' בחולין דף ט"ו ע"א דרב היה מורה לתלמידיו כר"מ דקי"ל בזה כר"מ אלא כי הוי דריש בפירקא היה דורש כר"י משום דשכיחי ע"ה אצל הדרשה ולכך החמיר. וכן לדידן דשכיחי ע"ה מחמירים כר"י אבל ר' לנפשי' כיון דהעיקר כר"מ היה רשאי לסוך את השמן אפי' היה מניח באמבטי והיה מתבשל שם כיון דהיה בשוגג שנעלם מריב"א שאסור. וא"כ ע"כ מה שא"ל ר' טול בכלי שני משום דהוי לאפרושי מאסור'. אדרב' בזה נתיישב מה שמקשין שם העולם על הא דאמר הש"ס תדע ואייתי מעובד' דר"מ ומאי אולמ' עובדי דר"מ מעובדי דרבי ולהנ"ל ניחא דניהו דרב פסק כר"מ אך לר' מנ"ל לדידן לחדש ולהוכיח דין לאפרושי מאיסור' שרי דלמ' רבי כר' יודא ס"ל דאפי' שוגג אסור ולכך הוצרך לו' לו תן בכלי שני ושרי כיון דהוי לצורכו ולכן הביא עובד' דר"מ ושם ל"ל טעם אחר כ"א משום דהוי לאפרושי מאיסור' וכיון דזה כבר מוכח מר"מ דלאפרושי מאיסור' שרי עדיף טפי לומר דגם רבי ס"ל כדפסק רב כר"מ ומה שא"ל טול בכ"ש ג"כ ה"ט דהוי לאפרושי מאיסור':
א סָעִיף א ס"א לא ילך כו' ואפי' כו'. כר"ח ות"כ דכמה אמוראי שם כותיה לא פסק מאי כו': אפי' כו'. כמ"ש סוף ר"ה: וי"א כו'. כנ"ל:
ב סָעִיף ב ס"ב אפי' להרהר כו'. ברכות שם ובכמה מקומות: ובמקום כו'. ברכות שם ת"ח אסור כו' ואפי' כו'. מדפריך בשבת מ' ב' והיכי עביד הכי כו' ומשני אפרושי כו' והוא דברי הר"ן ובירושלמי פ"ג דשבת ר"י בר אידי בשם ריב"ל שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ כו' כהדא רשב"א עאל מסחי עם ר"מ שאל ליה מהו להדיח א"ל אסור כו' ולא כן שמואל שאיל לרב מהו לענות אמן במקום מטונף א"ל אסור ואסור דאמרית לך אסור אשכח תנאי תני שואלין הלכות המרחץ בבהמ"ר והלכות בהכ"ס בבהכ"ס והיה לכאורה הלכה כריב"ל אלא בגמ' דידן לא מ' כן כמש"ל ובנוסחא דידן בירושלמי אשכח תנאי תני אין שואלין והוא ט"ס: ובעניני קודש כו'. רמב"ם ועמ"א בשם כ"מ וכ' הרשב"א דמאי פריך וכי ס"ד דלישבקיה לעביד איסורא אלא דלא הל"ל בלשון הוראה אלא כמאן דלא צריך להכי וז"ש תדע כו' דר"ל דאף שאמר שם בלשין הוראה ממש: ובמקום כו'. ע' תוס' דמס' ע"ג מ"ד ב' ד"ה תנא כו' ואור"י כו' וכ"כ הר"ן אלא שכ' דלאו משום איבה אלא ששם מותר בהרהור וכל שאינו אומר טעמו של דבר הוי כהרהור וכתב עוד פירוש אחר כפירוש רשב"ם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.