א בְּרִיָּה, דְּהַיְנוּ כְּגוֹן נְמָלָה אוֹ עוֹף טָמֵא, וְגִיד הַנָּשֶׁה, וְאֵבֶר מִן הַחַי, וּבֵיצָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶפְרוֹחַ וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵל. וְאֵין לוֹ דִּין בְּרִיָּה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא דָּבָר שֶׁהָיָה בּוֹ חַיּוּת, לַאֲפוּקֵי חִטָּה אַחַת שֶׁל אִסוּר. וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא דָּבָר שֶׁאָסוּר מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, לַאֲפוּקֵי עוֹף טָהוֹר שֶׁנִּתְנַבֵּל וְשׁוֹר הַנִּסְקָל. וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר שָׁלֵם, שֶׁאִם יֵחָלֵק אֵין שְׁמוֹ עָלָיו, לַאֲפוּקֵי חֵלֶב. וְכֵן צָרִיךְ. שֶׁיִּהְיֶה שָׁלֵם. הַגָּה: וְעִקַּר גִּיד הַנָּשֶׁה אֵינוֹ אֶלָּא עַל הַכַּף בִּלְבַד, וְהוּא כְּרֹחַב ד' אֶצְבָּעוֹת, וְאִם הוּא שָׁלֵם מִקְרֵי בְּרִיָּה. (בְּאָרֹךְ כְּלָל כ"ח).
ב דָּבָר שֶׁהוּא בְּרִיָּה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַהֶתֵּר, אִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ הַכֹּל אָסוּר, וְהָרֹטֶב בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם מַכִּירוֹ, זוֹרְקוֹ. וְהָאֲחֵרִים וְהָרֹטֶב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם ס' כְּנֶגְדּוֹ, חוּץ מִגִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁאֵין טַעֲמוֹ אוֹסֵר, דְּאֵין בַּגִּידִים בְּנוֹתֵן טַעַם. אֲבָל שַׁמְנוֹ, אוֹסֵר, וְצָרִיךְ שִׁשִּׁים כְּנֶגְדּוֹ לְהַתִּיר הָרֹטֶב. לְפִיכָךְ יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם גִּידוֹ, אִם מַכִּירוֹ זוֹרְקוֹ, וְכָל הַשְּׁאָר מֻתָּר, אִם יֵשׁ בּוֹ ס' כְּנֶגֶד שַׁמְנוֹ. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ, כָּל הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת. וְאִם יֵשׁ בַּקְּדֵרָה ס' כְּנֶגֶד הַשֻּׁמָּן, מֻתָּר הָרֹטֶב; וְאִם לָאו, אָסוּר. וְאִם נִמּוֹחַ הַגִּיד וְאֵינוֹ נִכָּר, צָרִיךְ גַּם כֵּן ס' כְּנֶגְדּוֹ.
ג קְדֵרָה שֶׁל מָרָק שֶׁנָּפַל שָׁם בְּרִיָּה וְנֶאֶבְדָה, אָסוּר הַכֹּל.
ד יְרָקוֹת מְבֻשָּׁלוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בָּהֶם ג' תּוֹלָעִים, הַיְרָקוֹת אֲסוּרִים; אֲבָל מֵי הַשַּׁלְקוּת, מְסַנְּנָן וּמֻתָּרִים. וְכֵן הַבָּשָׂר, יִרְחֲצֶנּוּ וְיִבְדְּקֶנּוּ וּמֻתָּר.
א סָעִיף א וגיד הנשה. דהוה ביה חיותא חידושי הרשב"א והר"ן פג"ה וכן אבר מן החי:
ב סָעִיף א וביצה שיש בה אפרוח. בר"ס ק"י נסתפק הב"י אי חשיבא בריה כשיש בה טפת דם מאחר דשדא תיכלא בכולא (וכדלעיל סי' ס"ו) ובתשובת ר"ל ן' חביב סימן פ"ד (דף קי"א ריש ע"ד) כ' בפשיטות דהוי בריה ולפעד"נ דלא הוי בריה כיון שעדיין אין בה חיותא וגם בביצת אפרוח לא אשכחן דהוי בריה ומן הסברא נראה דלא הוי בריה דהא האי ביצה מתחלת ברייתה היתה מותרת וגם בעידנא דקא גביל האפרוח דהתירא הוא כדלעיל סי' פ"ו סי"ט גבי אפרוח מביצת טריפה אלא דבחידושי הרשב"א פג"ה דף ק"ו ע"א כתב דהרמב"ם פט"ו מהמ"א מחשבה בריה ואחריו נמשך ב"י בסי' פ"ו וכבר כתבתי לעיל סימן פ"ו ס"ק ט"ו דאינו מוכרח כלל בדברי הרמב"ם והלכך אף שאין להקל בביצת אפרוח מ"מ ודאי בביצת דם אין לאסור כלל כיון דלית בה חיותא שוב מצאתי בבדק הבית להב"י בסי' ק"י דבתר דמבעיא ליה הדר פשטא ליה דנראה דלא הוי בריה וזה נראה דעתו כאן בש"ע ובס' ל"ח דף כ"ו סוף ע"א כתב וז"ל ובסימן ק"י נסתפק הב"י אי בנמצא בה דם חשיב בריה ובש"ע שלו סימן ק' פסק דבריה היא עכ"ל ותימה דהרי בש"ע כתב ביצת אפרוח בדוקא אבל בנמצא בה דם אדרבה דעתו דלא הוה בריה וכמו שכתבתי (והשיב וז"ל ודאי לשונו צריך תיקון ושייך גבי נמצא בה אפרוח דבריה היא ע"כ):
ג סָעִיף א לאפוקי חטה א' של איסור. אע"פ שהיא אסורה מתחלת ברייתה כגון של כלאים וכהאי גוונא:
ד סָעִיף א לאפוקי עוף טהור שנתנבל. וכ"ש נטרף ומשמע מדברי הפוסקים דל"ש נתנבלה בשחיטתה או לא וכן פסק הב"ח:
ה סָעִיף א לאפוקי חלב. דחשיב איסור מתחלת ברייתה וחשיב ברית נשמה כיון דהוי ביה חיותא כמו גיד הנשה אפ"ה לא הוי בריה כיון שאלו יחלק שמו חלב עליו משא"כ גיד הנשה ואבר מן החי שאם יחלקו אין שמו עליו אלא חתיכת גיד וחתיכת אבר מיקרו:
ו סָעִיף א וכן צריך שיהא שלם. לאפוקי נתרסק או נחתך ממנה אבר אחד אפילו אבר שאין הנשמה תלויה בו הרשב"א בתה"א בשם הרמב"ן והר"ן פג"ה ועיין בסי' ק"א ס"ו:
ז סָעִיף ב והרוטב בנ"ט. ע"י סינון כמו בס"ד מיהו הא דצריך ס' נגד פליטת הברי' היינו דוקא בעוף טמא ואינך אבל לא בנמלה וכיוצא בזה מדברים המאוסים לדעת המחבר והרב לקמן ס"ס ק"ד וק"ז ועמ"ש בס"ס ק"ז:
ח סָעִיף ב וכל השאר מותר אם יש בו ששים נגד שמנו כו' ואם יש בקדרה ס' נגד השומן כו'. קשה דהיאך סתם הרב כדברי הט"ו וכן בת"ח כלל מ"א העתיק בסתם לשון הטור וכן בעטרת זהב וזה אינו אלא לדעת הטור דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וכן לא אמרינן באיסור דבוק דנ"נ וכמ"ש בסי' ע"ב ס"ק ט"ו אבל לדידן דקי"ל לעיל סי' ע"ב וע"ג וכמה דוכתי דאף בשאר איסורים באיסור דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה אם אין בחתיכה עצמה ס' לבטל האיסור א"כ ה"נ ירך שנתבשל עם גידו אין השאר מותר כיון דאין בירך עצמה ס' נגד שמנו עד שיהא בהשאר ס' נגד כל הירך ואדרבה הפוסקים הוציאו דין זה דאיסור דבוק ממאי דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט אסור כדאיתא בש"ד סי' כ"ה ובהגהת ש"ד ובאגודה פכ"ה סי' קכ"א ושאר פוסקים וצ"ל דסמך עצמו אלעיל סימן ע"ב וע"ג ודוכתי טובא והא דכ' דברי הטור בסתם היינו משום שאפשר לדחוק ולפרש דירך שנתבשל עם גידו דקאמר היינו שנתבשל הגיד חתוך מן הירך עם הירך בקדרה ואורחא דמילתא נקט:
ט סָעִיף ב ואם נימוח כו'. דאע"פ שאין בו טעם התורה אסרתו וע"ל סי' ס"ה ס"ט:
י סָעִיף ג אסור הכל. היינו כשא"א להתיר על ידי סינון:
יא סָעִיף ד ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו:
א סָעִיף א בריה דהיינו כו'. חשיבות דבריה שלא תהיה בטילה היא מדרבנן דכיון שמן התורה יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי' היא פחות מכזית דהא סתמא כתיב אצל מינים טמאים לא תאכל אותם אפי' הם קטנים ע"כ החמירו רבנן בתערובת שלהם אבל מן התורה היא בטילה כשאר איסורים ונ"מ לענין ספק אי הוה בריה או לא הוה ספיקא דרבנן ובטל וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי להתכבד או דבר שבמנין אבל אי הוה ודאי בריה או א' מהני שאין מתבטלים אלא שהאיסור ספק בזה אפילו באלף לא בטיל כגון ביצי ספק טריפה וכיוצא בו וכ"כ או"ה כלל כ"ה דין ז':
ב סָעִיף א וכן צריך שיהא שלם. פירוש דל"ת דעיקר הקפידה שצריך שיהא שייך בו לומר אם יחלק אין שמו עליו ואז הוה בריה אפילו באמת אינו שלם קמ"ל דדוקא יהא ג"כ שלם. ואם נתרסקה הבריה עיין בסימן ק"א סעיף ו':
ג סָעִיף א כרוחב ד' אצבעות. זה בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות כ"כ או"ה שם:
ד סָעִיף ב אם יש בו ס' נגד שומנו. ואם השומן דבוק בחתיכה אחת צריך שיהיה באותה חתיכה ס' נגד השומן ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה ההיא שהאיסור דבוק בה לדידן דאמרינן סי' צ"ב בכל האיסורים חתיכה עצמה נעשית נבילה:
ה סָעִיף ב ואם נימוח הגיד וכו'. פירוש ואזיל ליה חשיבותיה דבריה אבל צריך מ"מ ס' נגדו דאע"ג דעץ בעלמא הוא התורה אסרתו ומסיק על זה בת"ה הארוך ואפשר שבטל ברוב כיון שלעולם אינו נותן טעם ואפי' באינו מינו לא אסרו לעולם כל שהוא מעורב בהיתר והעמידו זה על דין תורה עכ"ל ואע"פ שהטור והש"ע לא העתיקו זה מ"מ נראה לסמוך להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שם ס' רק שהיה רוב בודאי דאסור לעיל סי' צ"ח באינו מינו מכל מקום כאן שרי כן נראה לע"ד:
ו סָעִיף ד ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל:
א סָעִיף א אפרוח. כתב הש"ך דוקא ביצה שיש בה אפרוח הוא דחשיב בריה אבל אם אין בה אלא דם לא חשיב בריה ואף דבסימן ק"י נסתפק הב"י בזה מ"מ חזר בו בבדק הבית שם וכ' בפשיטות דלא הוי בריה בטיפת דם לחוד וכתב בט"ז דדין כל דברים החשובים דאינם בטלים הוא רק מדרבנן ונ"מ לספק אי הוי דבר חשוב או לא הוי ספיקא דרבנן ובטל אבל אי הוה ודאי דבר חשוב רק שהאיסור ספק כגון ביצי ספק טריפה וכה"ג אפי' באלף לא בטיל:
ב סָעִיף א אצבעות. זה הוא בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות כ"כ או"ה:
ג סָעִיף ב השומן. כתבו הט"ז וש"ך דאם השומן דבוק בחתיכה אחת צריך שיהיה באותה חתיכה ס' נגד השומן ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה לדידן דאמרינן בסי' צ"ב בכל האיסורים חנ"נ:
ד סָעִיף ב נמוח. פי' ואזיל חשיבותיה מ"מ צריך ס' נגדו דאע"ג דעץ בעלמא הוא התורה אסרתו ומ"מ נראה לסמוך להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שם ס' רק שהיה רוב בודאי דאסור לעיל סי' צ"ח באינו מינו מ"מ כאן שרי עכ"ל הט"ז:
ה סָעִיף ג הכל. היינו כשא"א להתיר ע"י סינון:
ו סָעִיף ד אסורים. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות והב"ח רוצה להחמיר אפי' בב' כיון דלרבי הוי חזקה בתרי זימני וחולק עליו הט"ז דלא קי"ל כן אלא בספק נפשות אבל בשאר דוכתי קי"ל כרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה:
א סָעִיף א נמלה. עיין בספר כו"פ שלמד היתר על נמלים הגדלים בפירות וקמח שאף אם פירשו בטילים בס' דהרי הא דבריה אינה בטילה דוקא כשהוא אסור מתחלת ברייתו ונמלה אין אסור מתחלת ברייתו דהא קודם שפירשה היתה מותרת עכ"ד ועיין בתשובת טור האבן סי' כ"ו שחולק על זה ופסק דמקרי בריה ואינה בטילה ע"ש [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל"א שלמד היתר אחר על המילווין ומסיק למצוא זכות וצד היתר על אכילת קמח בימות החמה אף שהוא קרוב לודאי שיש בו מילוי"ן ע"ש]:
ב סָעִיף א ואבר מה"ח. עיין בתשובת פני אריה סוף סימן ע"ו שכתב דהא דאמ"ה אינו בטל משום דהוי בריה היינו דוקא בשיש כזית מן הבשר גידים ועצמות אבל אמ"ה שהוא פחות מכזית שנתערב. בטל כשאר יבש ביבש ע"ש ועיין פמ"ג שכתב שדעתו אינו כן. [ועיין בספר לבושי שרד סימן כ"ו שכתב עובדא הוי בשוחט שלוקח רגלי העופות בטבת ושבט ואירע שלמהירתו ורבוי העופות שחוטים שהיו מונחים לפניו חתך ג"כ רגל אחד מאווזא חיה שהיתה מונחת בין השחוטות ונתערב רגל זו בין יותר מששים רגלי אווזות שחוטות והשוחט לחסרון ידיעתו השליך א' מהרגלים והשא אכלם כולם וסמך דנתבטל רגל זה ולא הוי ראוי להתכבד כי צריך תיקון השיער ובאמת אמ"ה לא בטל מטעם בריה ועתה שאל על הכלים והוריתי דאם ברור לו שבשום פעם שבישל לא היו ס' בכל הקדרה נגד רגל א' הכלים אסורים אכן אם ספק אצלו אולי היה עכ"פ בבישול א' ס' אזי מותרים הכלים ואפילו אם נודע להשואל דין דאמ"ה לא בטיל בעת שעדיין היה הכלי ב"י ע"ש באורך בביאור טעם הדבר].
ג סָעִיף ב אינו מכירו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשובת חות יאיר סימן ק"ב פרעוש שקפץ לתוך המאכל אסור מצד הדין מאחר שנאבדה ברוטב וא"א לסננה וא"א לבדוק הבשר אולי דבקה בו וכשנפלה לתוך הכף שהרוטב חם באופן שצריך ניפוח בגמיאה יש לאסור הרוטב שבכף מדינא (אפילו זרק הפרעוש) וראוי להחמיר אף בהפ"מ כשהחזיר הכף לתוך הרוטב שבקערה וצריך ס' נגד הכף עכ"ל והנה מ"ש פרעוש כו' אסור מצד הדין עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ז שפקפק בזה משום דפרעוש הוי כמו זבובים ונמלים דחשיב הרשב"א שהם פגומים בעצמם והרי כתב הרמ"א בסימן ק"ג ס"א בהג"ה דאפי' בריה בטילה אם פגומה בעצמה אמנם אח"כ הרבה לתמוה על הרמ"א ודעתו דאפילו אם פגומה בעצמה אין בריה בטילה וא"כ יפה פסק החו"י ע"ש. ומ"ש עוד וכשנפלה לתוך הכף כו' אף בהפ"מ כו' לא העתיק יפה או ט"ס הוא דבחו"י שם לא נזכר זה כלל דאף בהפ"מ אסור ונראה דודאי שרי. חדא דאף הט"ז לקמן סי' ק"ה סק"ד שהחמיר בכלי שני לאסור כולו לא החמיר רק באין הפ"מ וכ"כ הפמ"ג שם וסוף סי' ס"ח וכאן הוא כלי שני ואפשר כלי שלישי ועוד דאף הש"ך דמחמיר לקמן סוס"י ק"ז בפליטת דברים המאוסים היקל בהפ"מ ע"ש ועי' פמ"ג שם דהמנהג להקל אף באין ה"מ ומכ"ש כאן דיש כמה צדדים וכמו שכתבתי:
א סָעִיף א כגון נמלה. רפ"ג דמכות י"ג א':
ב סָעִיף א או כו' ואבר כו'. כ"כ הרא"ש מהא דחולין ק"ב ב' אכל צפור טהורה כו' וס"ל דמ"ש שם במשהו כו' דיחוייא בעלמא הוא דלא כהרמב"ם ועתוס' שם ד"ה אכל כו':
ג סָעִיף א וגיד הנשה. שם ק' א':
ד סָעִיף א וביצה כו'. כן למד מדברי הרמב"ם פט"ו הלכה י"ט שכתב דהטעם שביצת אפרוח אמרו בפ' ג"ה (צ"ח א') בפ"א משום דבריה היא עשו היכר בשיעורה וכפי' כ"מ שם אע"ג דבפליטתה מיירי כמ"ש שם (צ"ז ב') והא אמרי אינשי מיא כו' ובפליטתה אף בריה בטילה כמ"ש במתני' שם והרוטב בנ"ט עשו היכר שלא יטעו לבטל גם היא עצמה ולכן כתב הרמב"ם שם דביצה טרופה או ביצת עוף טמא וטריפה אף בשלימה די בס' וע"ל סי' פ"ו ס"ה שפסק דלא כהרמב"ם ואף בביצת עוף טמא ובטרופה ע"ש:
ה סָעִיף א אפי' באלף כו'. ממ"ש שם וכן חתיכה כו' ושם ק' א' וצריכא כו' אלמא דשוין הן וחה"ל אף באלף לא בטילה דדבר שבמנין היא כמ"ש תוס' בע"ז וזבחים ואמרינן בפ"ק די"ט (ג' ב') ואם נתערבה כו' הניחא כו' וכן ברפ"ח דזבחים כל הזבחים כו' הניחא למ"ד כו' וכן פריך הכא הניחא למ"ד כו' ובתוספתא ספ"ז דתרומות חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף אסורות. ודלא כהר"ש בפ"י דתרומות והרשב"א בת"ה ק"ד ב' שכ' דבטילה בתתק"ס ממתני' שם כל גרב כו' ובירושלמי שם כמה סאתא עבדא כ"ד לוגין וכמה לוגא עבדא ב' ליטרין וכמה ליטרא עבד מאה זוז נמצא כל זוז א' מתתק"ס הורה ר"י בר בון בעכברא חד לאלף וכ' הר"ש מעשה שהיה כך היה אבל ה"ה לתתק"ס וסובר דמיירי לבטולי היא עצמה [וכ"כ בהג"א פ"ה דע"ז סי"א בד"ה וכן כו' וע' מרדכי שם סי' אלף שנ"ד] וכתב הר"ן ולא היא אלא דשם מיירי לבטל פליטתה וכמ"ש בירושלמי שם רובע ציר בסאתים ציר לר' יהודה אמר ר' אבהו חשבית יתיה קרוב למאתים והוא וכן אמרינן בפ' ג"ה צ"ט ב' שהרי ציר כו' שאני ציר כו' וס"ל דנ"ט עד תתק"ס וכמש"ש לא כל השיעורין כו' וכן בעכבר ס"ל דנ"ט ולית הלכתא כן דבגמ' דע"ז מסיק כשיתין ע"ש ס"ט א' בתוס' ד"ה אידי [והג"א שם ד"ה פי' כו'] והרא"ש בפ' ג"ה כ' דעכבר שם מקום והורה בציר דגים וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחיבורו וס"ל דוקא באלף ע"ש:
ו סָעִיף א ואין לו דין כו'. כמ"ש הר"ן ג' תנאים צריך חיות ומתחלת ברייתו ושיהא שלם אבל תוס' ורא"ש לא הצריכו חיות והצריכו שיהא אם יחלק כו' אלא בשם י"מ כ' כמ"ש הר"ן ופ' בש"ע לקולא כל התנאים:
ז סָעִיף א אא"כ כו'. מכות י"ז א':
ח סָעִיף א וכן צריך כו' לאפוקי כו'. חולין ק"ב ב' וערש"י שם ד"ה טמאה כו':
ט סָעִיף א ושור הנסקל. ר"ן וכמ"ש ברפ"ח דזבחים וניבטלו ברובא כו':
י סָעִיף א וכן צריך כו' לאפוקי חלב. כמ"ש ברפ"ח דיומא ובפג"ה צ"ח ושאר מקומות דחלב בכזית דוקא והרא"ש כ' עוד ערלה וכלאים דבמאתים וש"ע השמיטו משום דלית בהו חיות:
יא סָעִיף א וכן צריך כו'. מכות ט"ז ב' ואפילו אבר אחד שחסר דאבעיא להו בנזיר נ"א ב' ולא איפשיטא וספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בריש סי' ק"א בהג"ה ע"ש:
יב סָעִיף א ועיקר גיד כו'. חולין צ"ו א' ב':
יג סָעִיף א והוא כו'. ר"ל בשוד הגדול. שם:
יד סָעִיף ב אבל שמנו כו'. טמ"ש צ"ז ב' הנהו אטמתא כו' ושם אר"נ גיד בס' וע"כ לאו גופו של גיד דאינו בטל כנ"ל וכמ"ש במתני' שם אלא פליטתו וא"א לומר דרבינא ור"נ דאינהי בתראי ס"ל דלא כהלכתא אלא משום שמנו ר"ן דלא כתוס' שם א' ד"ה שאני בשם ר"מ:
טו סָעִיף ב וצריך ס' כו'. (אפי' אם נאויר דהא דאמר ר"נ גיד בס' קאי אמתני' דסברי יש בגידין בנ"ט כפי' הראשון שברא"ש) . כמש"ש צ"ח א' לא תזלזל כו' ועמש"ל סי' צ"ח ס"ח (וע"ל סי' ס"ה ס"ק כ"ה):
טז סָעִיף ב לפיכך כו'. מתני' שם:
יז סָעִיף ב עם גידו. ולשיטת ההג"ה בסי' ע"ג וסי' צ"ב בשאין דבוק בו:
יח סָעִיף ב ואם נימוח כו'. כמו באינו מכירו. ובטל בס' כיון שנתרסק כנ"ל:
יט סָעִיף ג קדרה כו'. כנ"ל באינו מכירו ושלם:
כ סָעִיף ד ירקות כו' (ג' כו') כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא: (ליקוט) ירקות כו' אבלכו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.