Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 101 — שולחן ערוך, יורה דעה קא
א חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד דִּינָהּ כִּבְרִיָּה, דַּאֲפִילוּ בְּאֶלֶף לֹא בְּטֵלָה. וַאֲפִלּוּ אִם הִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה, כֵּיוָן שֶׁאִם תִּתְבַּטֵּל הָיְתָה מֻתֶּרֶת וּרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ אֲסוּרָה רַק מִדְּרַבָּנָן, אֵינָהּ בְּטֵלָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְאִם הוּא סָפֵק אִם רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד אוֹ לֹא, אַזְלִינָן לְקֻלָּא (אָרֹךְ כְּלָל כ"ה) אֲפִלּוּ הִיא אֲסוּרָה מִדְּאוֹרַיְתָא.
ב אֵין לָהּ דִּין חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, אֶלָּא אִם כֵּן אִסוּרָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ, כְּגוֹן נְבֵלָה וּבָשָׂר בְּחָלָב; אֲבָל אִם נֶאֶסְרָה מֵחֲמַת שֶׁקִּבְּלָה טַעַם מֵאִסוּר וְלֹא הָיָה בָּהּ ס' לְבַטְּלוֹ, אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁסוֹבֵר חֲתִיכָה עַצְמָהּ נַעֲשֵׂית נְבֵלָה אֵין לָהּ דִּין חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ חֲתִיכָה שֶׁלֹּא נִמְלְחָה, בְּטֵלָה, דְּאֵין אִסּוּרָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ רַק מֵחֲמַת דָּם הַבָּלוּעַ בָּהּ (שָׁם וְת"ה סי' ק"ע). כָּל חֲתִיכָה שֶׁלֹּא נֶאֶסְרָה רַק כְּדֵי קְלִפָּה, בְּטֵלָה, דַּהֲרֵי הַקְּלִפָּה אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד. (סְבָרַת הַתּוֹסָפוֹת וּבְהַגָּהוֹת ש"ד).
ג תַּרְנְגֹלֶת בְּנוֹצָתָהּ שֶׁנִּתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת, בְּטֵלָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד לִפְנֵי הָאוֹרְחִים כְּמוֹת שֶׁהִיא. וְאַף עַל פִּי שֶׁאַחַר שֶׁנִּתְעָרְבָה הֵסִירוּ הַנּוֹצָה. וְכֵן לֹא חֲשִׁיבָה רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד אֶלָּא אִם כֵּן הִיא מְבֻשֶּׁלֶת. וְכֵן כֶּבֶשׂ שָׁלֵם אוֹ חֲתִיכָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִדַּאי, לֹא חֲשִׁיבָה רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִתֵּן לִפְנֵי הָאוֹרֵחַ כֶּבֶשׂ שָׁלֵם אוֹ חֲתִיכָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִדַּאי. וְיֵשׁ חוֹלְקִים בְּכָל זֶה. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין, מִלְּבַד תַּרְנְגֹלֶת בְּנוֹצָתָהּ דְּמְחֻסֶּרֶת מַעֲשֶׂה גָּדוֹל, דְּנוֹהֲגִים בָּהּ שֶׁהִיא בְּטֵלָה (טוּר בְּשֵׁם י"א וּבְמָרְדֳּכַי וּבְש"ד). וְכֵן רַגְלַיִם אוֹ רֹאשׁ שֶׁלֹּא נֶחְרְכוּ מְשַׁעֲרָן. אֲבָל אִם כְּבָר נֶחְרְכוּ, חֲשִׁיבֵי חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד, אֲפִלּוּ לֹא נִמְלְחוּ עֲדַיִן. וַאֲפִלּוּ כֶּבֶשׂ שָׁלֵם אֵינוֹ בָּטֵל (בהַגָּהוֹת ש"ד). מִיהוּ רַגְלַיִם שֶׁל עוֹפוֹת, מִלְּבַד רַגְלֵי אַוָּז, וְכֵן רַגְלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, לֹא חֲשִׁיבֵי כְּלָל, וּבְטֵלִים. רֹאשׁ שֶׁל עוֹפוֹת אֵינוֹ חָשׁוּב, וּבָטֵּל (אָרֹךְ כְּלָל כ"ה).
ד שֻׁמַּן הַכַּנְתָּא אֵינוֹ רָאוּי לְהִתְכַּבֵּד. אֲבָל עוֹר שֻׁמַּן אַוָּז מִקְרֵי רָאוּי לְהִתְכַּבֵּד. וְאֵינוֹ בָּטֵל (שָׁם).
ה קֻרְקְבָן וְכֵן שְׁאָר בְּנֵי מֵעַיִם, אֵינָם רְאוּיִים לְהִתְכַּבֵּד.
ו הָא דִּבְרִיָּה וַחֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד לֹא בָּטְלֵי, דַּוְקָא בְּעוֹדָם שְׁלֵמִים, אֲבָל אִם נֶחְתְּכוּ אוֹ נִתְרַסְקוּ עַד שֶׁנֶּאֶבְדָה צוּרָתָן, בָּטְלֵי, דְּתוּ לֹא חֲשִיבֵי. וַאֲפִלּוּ אִם נִתְרַסְקוּ לְאַחַר שֶׁנִּתְעָרְבוּ עִם הַהֶתֵּר. וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁנּוֹדַע הַתַּעֲרֹבֶת (הַגָּהַת ש"ד וְד"ע לַאֲפוּקֵי או"ה). וְהוּא שֶׁנִּתְרַסְקוּ שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן לְבַטֵּל הָאִסוּר, אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְכָךְ, אָסוּר לַמְרַסֵק, אִם הוּא שֶׁלּוֹ, וְכֵן לְמִי שֶׁנִּתְרַסֵק בִּשְׁבִילוֹ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין נִתְעָרְבוּ בְּמִינָם אוֹ שֶׁלֹּא בְּמִינָם (ד"ע וּמַשְׁמָעוּת הַפּוֹסְקִים וְלַאֲפוּקֵי או"ה).
ז אִם נֶחְתְּכָה חֲתִיכָה אַחַת, אֵין תּוֹלִין לוֹמַר שֶׁל אִסוּר נֶחְתַּךְ, וּמִתְבַּטֵּל, וְיִהְיוּ כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, אֶלָּא אוֹתָהּ שֶׁנֶּחְתְּכָה בִּלְבַד מֻתֶּרֶת מִמַּה נַּפְשָׁךְ, אִם הִיא שֶׁל אִסוּר, אַף כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. וְאִם אֵינָהּ שֶׁל אִסוּר, הֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת. וַאֲפִלּוּ נֶחְתְּכוּ רֻבָּן אֵין תּוֹלִין לוֹמַר שֶׁהָאִסוּר מֵהָרֹב שֶׁנֶּחְתְּכוּ, אֶלָּא כָּל הַנֶּחְתָּכוֹת מֻתָּרוֹת וְהַשְּׁלֵמוֹת אֲסוּרוֹת.
ח קֻרְקְבָן שֶׁנִּמְצָא נָקוּב, וְנִתְעָרְבָה אוֹתָהּ תַּרְנְגֹלֶת עִם אֲחֵרוֹת, מְדַמִּין שֻׁמָּן שֶׁבַּקֻּרְקְבָן לְשֻׁמַּן הַתַּרְנְגֹלֶת שֶׁל מְקוֹם חִבּוּר הַקֻּרְקְבָן, וְאִם דּוֹמִים לְגַמְרֵי, מַכְשִׁירִים הָאֲחֵרוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ט רֹאשׁ כֶּבֶשׂ שֶׁנִּמְצָא טְרֵפָה, וְלֹא נוֹדַע מֵאֵיזֶה כֶּבֶשׂ הוּא, וְהִקִּיפוּ הָרֹאשׁ לְצַוָּארוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַכְּבָשִׂים וְנִמְצְאוּ הַחֲתִיכוֹת דּוֹמוֹת וּמְכֻוָּנוֹת יָפֶה, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה לְהַתִּיר הָאֲחֵרוֹת.
ש״ך Shach
סָעִיף א
א אסורה בהנאה כו'. מבואר בש"ס דעבודת כוכבים (דף ע"ד ע"א) דאיסורי הנאה כגון בשר בחלב וכה"ג אם הן חה"ל אוסרין תערובתן גם כן בהנאה אפי' באלף וכן הוא בפוסקים ועי' בר"ן שם ועי' סימן ק"ט ס"ק ה' מיהו מותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן כמו שכתבתי לקמן סי' ק"י ס"ק ב': ש"ע סָעִיף א
ב ואם הוא ספק כו'. דחה"ל דלא בטלה ברוב הוא מדרבנן וספק דרבנן להקל ודוקא ספק אם הוא חה"ל אבל אם הוא ודאי חה"ל וספק אם הוא אסור לא בטיל כדלקמן סי' ק"י ס"ט וע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ובשר בחלב. דכיון דכל חד באפי נפשיה שרי וע"י חבורן יחד נאסרו חזר הכל להיות כגוף אחד: ש"ע סָעִיף ב
ד אין לה דין חה"ל. הטעם כתבו הש"ד סי' מ"א והרשב"א והר"ן ושאר פוסקים משום דמכנ מקום אין האיסור הנבלע בה חשיב נ"ל. ש"ע סָעִיף ב
ה ואפי' חתיכה שלא נמלחה כו'. עיין לעיל סימן ס"ט סי"ד ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ב
ו כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה כו'. כתוב בספר ל"ח (דף רי"א ע"ב) וז"ל וצ"ע דמהיכא נאסרה כדי קליפה כ"א ע"י שקבלה טעם האיסור מדבר אחר וא"כ אפילו כשנאסרה כולה עכ"ל ולק"מ דהא משכחת לה בבשר בחלב וק"ל ומכל מקום מה שהוציא כן הרב מתוס' לא מצאתיו רק שבתוס' פרק גיד הנשה ריש (חולין דף צ"ו) כתבו בשם הרא"מ דבקליפה וכהאי גוונא לא אמרינן חנ"נ ואין ראיה מזה דלא הוי חה"ל והא ראיה דהא מדברי ראבי"ה שהביא המרדכי פרק גיד הנשה סימן אלף צ"ד והכל בו ס"ס ק"ד גבי מליח חלב ובשר מבואר דאפילו בקליפה אמרינן דחה"ל לא בטיל אע"ג דסבירא ליה בהדיא דלא אמרינן חנ"נ בחצי חתיכה וכמו שהביא המרדכי על שמו פכ"ה סי' אלף קס"א גבי טיפת חלב וכן רבינו ירוחם בנט"ו סוף אות כ"ה ס"ל דבקליפה אמרי' חה"ל לא בטיל ובאות י"ג הביא די"מ דבחצי חתיכה לא אמרי' נ"נ מיהו בתשובת מיימוני המ"א סי' י"א מצאתי דמשמע דבקליפה לא אמרינן דהוי חה"ל והובא בהגהת ש"ד סי' ל"ג בהג"ה המתחלת מעשה בא לפני ר' כו' וצ"ל דראבי"ה וסייעתו מיירי שאם יקלפוה יהיה חתיכה ה"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז תרנגולת בנוצתה כו' בטלה כו'. משמע מדברי המחבר והפוסקי' דגם דבר שבמנין נמי לא הוי וכמ"ש מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' נ"ג שמחוסר תיקון גדול כ"כ לא הוי נמי דבר שבמנין והכי מוכח להדיא במרדכי פ"ק דביצה ע"ש וכנ"ד הב"ח דלא כת"ח כלל מ' ד"ג שכתב דאף דבטלה מכח חה"ל לא בטלה מכח דבר שבמנין וע"ל סי' ק"י ס"ק י"ג: ש"ע סָעִיף ג
ח ואע"פ שלאחר שנתערבה הסירו הנוצה. מ"מ כיון דבתחלת התערובו' נתבטל אין חוזר וניעור. סמ"ק: ש"ע סָעִיף ג
ט וכן כבש שלם. אפי' הופשט עורו: ש"ע סָעִיף ג
י מלבד תרנגולת בנוצתה. וכבש בעורו וכה"ג: ש"ע סָעִיף ג
יא מלבד רגלי אווז. וכתב בת"ח שם בשם מהרא"י דרגלי אווז שלא הוחרכו עורן מעליהם כמו שרגילים לעשות דמי לתרנגולת בנוצתה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב שומן הכנתא כו'. ובפסקי התוספות דנדרים סימן פ' מצאתי שכתבו וז"ל וצ"ע בהדרא דכנתא עם שמנה שמא ראויה היא להתכבד עכ"ל ונראה דהכל לפי הזמן והמקום: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל עור שומן אווז כו'. ומהרש"ל חולק בזה ולפי שדינים אלו משתנים לפי המקום והזמן וכמ"ש הרמב"ם והפוסקים וכדלקמן ר"ס ק"י קצרתי בזה והכל תלוי בראות עיני המורה אם הוא חשוב להתכבד באותו מקום לא בטיל ואם לאו בטל ואם יש ספק אזלינן לקולא וכדלעיל ס"א בהג"ה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד קורקבן כו'. מסתימת לשון המחבר משמע אפי' קורקבן של אווז וכן משמע מדברי שאר פוסקים אבל מהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פג"ה סי' נ' דקורקבן אינו בטל וכן נמצא בשם מהר"מ לקמן בהג"ה המתחלת מהר"מ אסר מחט שנמצא בקורקבן כו' שפסק כן עכ"ל (ואחריו נמשך הב"ח) ואגב חורפיה לא עיין שפיר דהמעיין שם בסי' נ"ד בהג"ה זו יראה להדיא דלא קאי אלא אאווזא שנתערבה בשאר אווזות דחשיב לאווזות חה"ל אלא שהטריפות של האווזא היה בקורקבן שלה שנמצא בה מחט וכ"כ בתשב"ץ סי' שכ"ח גם כן בהדיא בשם מהר"מ שאסר שאר האווזות שנתערבו עם אותה האווזא שנמצא בה המחט בקורקבן מפני שהאווזא היא חה"ל עכ"ל והכי איתא נמי בהגהת ש"ד ד' ווינציא"ה שנת שכ"ד בהדיא א"כ אין מדברי מהר"מ ראיה כלל אלא דהכל תלוי לפי המקום והזמן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טו או נתרסקו. וכתב בת"ח כלל מ' סוף ד"ה ומשמע באו"ה הא דבטל אם נתרסק היינו שלא נשאר שם דבר חשוב אבל נשאר חה"ל אף על גב דבטיל מטעם בריה מ"מ עדיין חשוב ואינו בטל מטעם חה"ל וסברא נכונה היא עכ"ל ועיין עוד בב"י ובת"ח מ"ש בשם מהרא"י: ש"ע סָעִיף ו
טז ואפי' לאחר כו'. ע"ל סי' צ"ט ס"ק (ט') [ט"ו] וסי' ק"י ס"ק ל"ט: ש"ע סָעִיף ו
יז והוא שנתרסקו שלא כו'. ע"ל סי' צ"ט ס"ה ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ו
יח ואין חילוק בין נתערבו במינם כו'. כלומר דחה"ל אפי' שלא במינו לא בטיל באלף ולאפוקי או"ה דכתב דחה"ל דוקא במינו לא בטיל וע"ל סי' ק"ב ס"ק ד' ועיין לקמן סימן ק"ט ס"ק ח' כתבתי היכי משכחת לה דחה"ל נתערבה שלא במינה וע"ל סימן ק"י ס"ק א': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יט מדמין שומן כו'. ע"ל סי' פ"ג ס"ק ד': ש"ע סָעִיף ח
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א אסורה. עש"ך אקדים לך הקדמה אחת וזו תוארה. דע בחולין ק' א' אמרינן וליבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו כו' שאני חהר"ל. והר"ן ז"ל בחולין וע"ז ע"ד סובר דחהר"ל הוה את שדרכו ומתני' סתמא כר"מ אליבא דר' יוחנן ובע"ז ע"ד דמסיק דתנא תרתי אית ליה מנין ואיסורי הנאה היינו דחשיב אלו אסורין בכ"ש לענין הנאה ובאיסורי אכילה לא מיירי ול"פ מתני' אהדדי ועיין תוס' שם. ומש"ה פסק הלכה כר"מ בחבילי תלתן וכר"י את שדרכו דוקא. אבל הר"מ דרך אחרת יש לו דפסק כתרתי מתני' ופסק כחכמים דז' בלבד מקדשין בפט"ז ממ"א ה"ה דסובר ר"ל חשוב יותר מאת שדרכו וכ"ה דרך המחבר ובחהר"ל אזלינן בתר בתרא רצוני לומר אם לאחר הביטול תהיה ר"ל אף שעתה אין ר"ל אין בטילה והוכיחו כן מע"ז ע"ד בב"ח כו' וביבמות פ"א חתיכה חטאת טמאה בטהורים תעלה וטהורה בחולין לא תעלה וטעמא דבתר בתרא אזלינן הלכך בחולין תהיה ר"ל ובטהורים לא תהיה ר"ל ואמנם יש קצת חילוק בין הלשונות כי התוס' חולין ק' א' ד"ה שאני והרא"ש שם כתבו דמש"ה טמאה בטהורה לאו ר"ל שאין הכהנים מחזיקין טובה כו' משמע הא לא"ה אף שאין ראוי לכל העולם ר"ל מיקרי. אבל בעל התרומה בסימן נ' והרשב"א בת"ה ובמ"ח ק"ד ב' משמע דכל שאין ר"ל לכל האורחים לאו ד"ל יע"ש היטב ובוודאי אורח עובד כוכבים לחוד לא מיקרי ר"ל ואפשר כ"ע מודים בזה אף התוס' והרא"ש ומיהו יראה דאזלינן נמי בתר השתא עד"מ חתיכות חולין נבילה שנתערב עם חטאת טהורה דאם תתבטל לא ר"ל לכהנים שאין מחזיקין טובה אפ"ה עכשיו ר"ל מקרי אם נאמר דבפני אורח עובד כוכבים ר"ל מיקרי אלא שכבר כתבנו דלאורח עובד כוכבים לא ר"ל מיקרי ואף שמ"ש המחבר ואפי' אסורה כהנאה דמשמע לכאורה דל"מ איסור אכילה דמיקרי השתא ר"ל יש לומר דלאו דווקא הוא אלא ה"ק אפי' איסור הנאה דלדידן אין לחלק בין אכילה להנאה דהכל תלוי אם תתבטל כו' וכ"כ באו"ה כלל כ"ה ד"ה שאם תתבטל תהא ראויה לאורח ישראל יע"ש: שוב ראיתי שדבר זה מפורש באו"ח תרע"ג והט"ז אות ו' ובתה"ד ק"ג דנ"ח שנתערב בנרות חולין דבתר השתא אזלינן ובשו"ת פ"מ ח"א צ"ח הביא ראיה מלחם הפנים בחולין לא בטל וכמ"ש התוס' ביבמות פ' ב' ד"ה ככרות דלה"פ חמיר חשוב ר"ל ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ב ויפה דיבר בכוונת תה"ד דכן הוא בתה"ד ק"ג דעיקר ראיה שלו דל"ת דנרות חול כה"ג לאו דבר שבמנין הוא. אבל הא פשיטא דבתר השתא אזלינן: קשיא לי אהא דתני' ביבמות פ"א חטאת טמאה בטהורה בטילה ופירשו כולן דהשתא לאו ר"ל ולכשתתבטל נמי לכהנים לאו ר"ל משא"כ טהורה בחולין אם כן איך קאמר התם לחם הפנים טמא בטהור בטל וטהור בחולין אין בטל ופסק כן הר"מ בפרק ו' מהל' פה"מ הכב"ג ממ"נ אי לחה"פ חשיב משום קדושתו וחביבותו א"כ טמא בטהור אמאי בטל והלא כשתבטל תהיה ראויה ואי לא חשיבא טהור בחולין אין ר"ל בין אי בתר מעיקרא ובין אי בתר לבסוף וע"כ כרש"י שם דכיון דמצי לאכול לכהנים לאו הפסד מיקרי וכ"כ הכ"מ שם והקרית ספר שם א"כ אין ראיה כלל וי"ל ✍: ועתה אבאר דברי הש"ך מ"ש דמבואר בש"ס כו' הוא דאמרינן כהאי תנא תרתי אית ליה והיינו דחשיב חה"ל ואיסורי הנאה למיסר תערובת בהנאה וה"ה איסור אכילה אוסר תערובת באכילה אלא דמיירי מהנאה גם דומיא דעורות לבובין דהנאה הוא ומ"ש לק"ט אות ה' יבואר שם. ומיהו בחתיכה שאר"ל אפי' איסור הנאה בטל הוא כדין יבש ביבש ועיין מ"ש בפתיחה: ודע שאני נסתפקתי בפתיחה חהר"ל מבב"ח שנתערבה בחתיכות נבילה אי בטילה לענין הנאה מי אמרינן כיון דהשתא אר"ל ואח"כ ג"כ אר"ל דעכ"פ לישראל אסור בטל יע"ש: ועתה ראיתי בפ"ת אות ב' שעמד בזה וכתב דכיון שאין ראוי לאכילה לאו ר"ל ועוד דבהנאה הדמים לאו ר"ל עכ"ל מ"ש דאין ר"ל כן כתבתי בפתיחה דלאורח עובר כוכבים לאו ר"ל מיקרי ומ"ש דהדמים אין ר"ל מיקרי אף בנתערבה בהיתר אסורה בהנאה י"ל דאין ביטול לחצאין דאם תתיר בהנאה ה"ה באכילה ומש"ה אסרו באכילה והנאה וכעין זה כתב הר"ן בע"ז שם מה שאין כן בנתערבה בנבילה ובכר"ו אות א' פקפק מהא דחטאת טמאה בטהורה ולפמ"ש אין קושיא ויש לצדד להקל וכאמור: ש"ע סָעִיף א
ב ואם. עש"ך והנה אם עשו גבינות מכמה בהמות גדולים וקטנים ונמצאת א' טריפה כולם מותרים די"ל דהקטנים הם מטריפה ואין ר"ל וספק ר"ל לקולא אבל אם כולן ראוין להתכבד אף שנתערבו בעודן בהזקת כשרות מ"מ נתברר עתה למפרע שא' מהן טריפה ור"ל ולא בטילה כ"כ או"ה בכלל מ"ט ד"ב ועמ"ש באות ה' ושם כתב אם עשו כמה כלים גדולים חמאה ואחד טריפה או חתיכות המאה גדולות ונתערבו כולן אסורות ויראה בכלי גדול וודאי הוה דבר חשוב דומיא דחביות לקמן ביי"נ אבל חתיכ' חמאה הכל לפי הזמן והמקום ועס"י קי"ב בש"ך אות כ"ג ובקט"ו אות י"ז דבחמאה של עובד כוכבים אפי' במקום האסור בטל ברוב כדין פת ובאו"ה מבואר אפי' דבר חשוב וכ"ה בת"ח ע"ה ד"ח א"כ ה"ה חמאה או כלי גדול של עובד כוכבים בטל ברוב בין במינו או א"מ: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ובב"ח. דנעשו גוף אחד ואפי' חלב מטריפה וח"ה ע"י מליחה וכבישה או בשר עוף ועס"י פ"ז וסי' צ"ד בש"ך: ש"ע סָעִיף ב
ד אין. עש"ך ואפי' בא מבב"ח עד"מ בב"ח ושאר דברים בקדירה אין על השאר דין חהר"ל והוא הדין ט"ח על החתיכה ואחר כך נפלה החתיכה לקדירה בשר אין על השאר דין חהר"ל כיון שנגד הטפה יש ס' תו הוה שאר בשר הנאסר מחמת החתיכה כשאר איסורין ✍ופשוט: ש"ע סָעִיף ב
ה ואפילו. עש"ך ובסי' ס"ט כתבנו בזה ובאו"ה כלל ז' ד"נ כתב אם נפלה חתיכה שלא נמלחה לתבשיל חתיכות אחרות בלא"ה לא ר"ל דמקודם היתה היתר ואח"כ תו לא ניכר החתיכה ודומה למ"ש לקמן בסי' ק"ב גיגית מלאה ענבים בשבת לא הוה דשיל"מ ה"ה חהר"ל כה"ג יע"ש ועמ"ש בסי' ס"ט בט"ז אות ל"א ול"ד לגבינות מטריפה דמ"מ עכשיו נודע למפרע שא' מהן טריפה היתה וקודם העירוב היתה ר"ל ומה בכך דלא נודע עד עתה מה שאין כן כשלא היתה באיסורה פ"א בפ"ע בטל שפיר ועמ"ש בק"ב: ש"ע סָעִיף ב
ו כל. עש"ך היינו ע"י עירוי דמבשל כ"ק מ"ה ואפי' נפסק הקילוח בלע מדרבנן כ"ק עס"י ק"ה בש"ך אות ד' בב"ח הוה ר"ל כמ"ש או"ח כלל כ"ה ד"ח אפילו כבישה וכדומה הוה בב"ח ר"ל ומ"ש הש"ך ראיה מראבי"ה בכל בו ס"ס ק"ד הביא בשם אבי העזרי (הוא ראב"י) אם מלחו חלב ובשר והוא ר"ל אין בטילה בתערובת אף דראב"י סובר חצי חתיכה לא נ"נ להצריך ס' נגד הקליפה מ"מ כיון שעכ"פ הקליפה נאסרה שבלוע מאיסור שוב אמרינן ביה ר"ל אם כן אין ראיה מתוספות. והעלה דאם הקליפה ר"ל וודאי לא בטילה והכין ודאי הוא בב"ח דנעשה גוף א' ובאמת מתוס' אין ראיה דהם בשאר איסורים אמרו דנ"נ משום לתא דבב"ח ומש"ה בכ"ק לא החמירו אבל בב"ח מודים דמן התורה נ"נ כ"ק ומש"ה אף למ"ש הר"ב בסי' צ"א דאם בשלוהו כך מותר דיעבד י"ל בנפסק הקילוח דלא בלע אלא מדרבנן דמ"ה אף בשאר איסורין לא בלע כלל עיין א"ה ס"ס תס"ז במ"א יע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז תרנגולת. עש"ך מ"ש דמשמע מהמחבר לא ידענא דפסק בסימן ק"י דמנין בטיל א"כ אין ראיה. ומ"ש דלא כת"ח כלל מ' המ"י שם אות ו' כתב דגם רמ"א מודה דבנוצה או כבש בעורו לא הוה מנין וכן בסימן ק"י מ"ש רמ"א ס"ב דב"ה גדולים היה חשובים מיירי לאחר שהופשט העור דהוה מנין או ר"ל והכין הלכתא דבנוצה לא הוה לא מנין ולא ר"ל כיון דמאוס הוא אף מנין לא הוה דלא הוה מנין אלא דבר בינוני לא מאוס ולא ר"ל: קשיא לי המחבר שפסק כרשב"א דחיה או נוצה לא ר"ל ובארוך ק"ג ב' למדה מריש תערובת דפריך ונבטלי' ותוס' שם ע"ב א' ד"ה ואלא הקשו זה ותי' דכל הזבחים משמע עופות קטנים דאין ר"ל ולמה לא דהא כל הזבחים שנתערבו משמע אף חטאת בחטאת וכדומה והא וודאי לא ר"ל שאין הכהנים מחזיקין טובה ומש"ה לא עתה ר"ל ולא אחר הביטול וכמ"ש הרשב"א גופא שם בארוך ק"ד א' מחתיכה טמאה בטהורה (בהערל פ"א ב') דתעלה וצ"ע: עוד קשיא דכאן פסק כדעה א' בסתם וכן פסק בס' ב"ה דהלכה כרשב"א ובסי' ק"י פסק במקולין לאחר מיכן אסור ליקח והא היה לאו ר"ל וכולהון ליבטל וליכא גזירה אטו ר"ל ושם יבואר בעזה"י ✍: ש"ע סָעִיף ג
ח ואע"פ. עש"ך כיון דאין טעם עצ"ח. וכתב הפ"ת אות ה' דאם לא נודע עד לאחר הסרת הנוצות לא בטל וראיה מרא"ש ספג"ה יע"ש ועס"י ק"ט דאם לא נודע ביבש עד אחר הבישול אסור ה"ה כאן והוא נלמוד מפ"ה דתרומות כמו שכתב הרא"ש ספג"ה דהידיעה גורמת ההיתר וכן הלכה ומיהו בנודע קודם הבישול בה"מ ושעת הדחק יש לצדד ולצרף לסניף דעת הרשב"א ומ"מ צ"ע והר"ב כתב וכן נוהגין משמע מנהגא (ובכללי או"ה יבואר אי במקום שכתב הר"ב וכן המנהג אי יש לצרף דעת המהבר לספק אבל במקום שהחליט הר"ב לפסוק הפך המחבר אין נכנס כלל בנדר הספק לומר שמא הלכה כהמחבר): ש"ע סָעִיף ג
ט וכן אפילו הופשט עורו. ש"ך והיינו להמחבר ולדידן הוה ר"ל ולהמחבר מנין אין אוסר: ש"ע סָעִיף ג
י מלבד תרנגולת בנוצתה וכבש בעורו וכה"ג. ש"ך אבל מעשה כ"ד כמו מליחה מיקרי ר"ל: ש"ע סָעִיף ג
יא מלבד. עש"ך ובטבת ובשבט שנותנין להשוחט ונתערבו לאחר שהוסר עורן ובא' מהן ספק טריפות מבואר בק"י דבה"מ אם לא נודע עד לאחר התערובת סמכינן אמ"ב יע"ש בש"ך גם יש צד מאחר דנתערבו קודם הסרת עורן: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב שומן. עש"ך וחלחולת שממלאין עם קמח וכדומה יראה דכ"ז שהיא ריקנית בטילה דמה שעתיד לתקנו ע"י תיקון אחר אר"ל וצ"ע: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל. עש"ך ועמ"ש בט"ז ומשמע מדבריו דלא הוי חסרון ידיעה עמ"ש בט"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד קורקבן. עש"ך ועכשיו קורקבן אווז וה"ה של ענגליש"ן האן וכדומה ר"ל מיקרי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טו ועש"ך. והוא פשוט דאטו חהר"ל אם נחתכה מקצתה בשביל זה עדיין ר"ל מיקרי וה"ה בריה כה"ג: כתב הפר"ח אות י"ט הפרש יש בין בריה לחהר"ל דבחהר"ל אם סרחה או נשתנית מצורתה תו לא הוה ר"ל ובריה אף סרחה אי נשתנית צורתה לא בטילה אא"כ נתרסקה והראה מקום לק"ד אות א' ושם מבואר דבריה וחהר"ל ומנין וכיוצא אם נסרחו עד שאין ראוין לאדם כלל אפילו הן עצמן מותרות מ"ה ובתערובת לא חשיבי ובזבובים ויתושין המאוסין מעיקרא אף שסרחו אחר כך אין חילוק בין סרחון דידהו לסרחון דאתי מעלמא יע"ש. והמכוון מדבריו דבריה שנסרחה בעינן לגמרי שאין ראוי למאכל אדם כלל הא ראוי עדיין אין בטילה ומיני' בחהר"ל נ"כ דהא כללינהו בהדדי וצ"ע דהמעיין באו"ה כלל ל"ב ד"ה משמע אפילו סרחה קצת וכ"מ בת"ח כלל פ"ה דכ"ד דכתב דבטל חשיבותייהו ואילו בנסרח לגמרי לאו מטעם ביטול קאתינן עליה לומר דבטילין הם וכן יראה לי דבחהר"ל כל שנסרח מעט תו לא ר"ל וה"ה נשתנית צורתה דהיינו שנתמעכה בבישול אף שלימה תו אין ר"ל מיקרי ובריה שסרחה קצת צ"ע לדינא: ש"ע סָעִיף ו
טז ואפילו. עש"ך ובמ"י כלל מ' אות י"ב חילק בין ההיא דצ"ט דקנסו שוגג אטו מזיד לכאן ולהלכה קיי"ל דאף התם לא קנסו ועס"י ק"י: ש"ע סָעִיף ו
יז והוא. הש"ך הראה לצ"ט ס"ה ושם נאמר כמה חילוקי דינים יע"ש: ש"ע סָעִיף ו
יח ואין. עש"ך עשה כלומר דלא שייך הג"ה זו כאן כמ"ש הט"ז באות י"ב ודע רחהר"ל ובריה ומנין וכיוצא חוץ דשיל"מ כולם אוסרים אף שלא במינם וכדאמרן: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ח
יט מדמין. הש"ך הראה לאות ד' בסימן פ"ג ושם נאמר דבמכוונות יפה בחיתוכן שרי ולכאורה אראש כבש הוה ליה לציין דשם הביא ראיה מכאן: ש"ע סָעִיף ח
ט״ז Taz
סָעִיף א
א רק מדרבנן. עיין סי' ק"ב סעיף ח' כתבתי דאפילו בספק איסור דרבנן יש חומרא בדבר שיש לו מתירין דוקא ולא בשאר דברים שאינם מתבטלים: ש"ע סָעִיף א
ב ואם הוא ספק אם היא ראויה כו'. דחומרא זו דחתיכה הראויה אינה בטילה היא מדרבנן ועיין מה שכתבתי ריש סי' ק': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ובשר בחלב. לפי ששניהם נעשו גוף אחד וראייה דהי' לוקה מן התורה אפי' לא אכל רק כחצי זית מחלב וחצי זית מבשר: ש"ע סָעִיף ב
ד מחמת שקבלה טעם כו'. דהא אין הבלוע ראוי להתכבד ומכח זה כ' בד"מ ובת"ח כלל מ' דגבינה שהועמדה בחלב טריפה שנתערבה דלא הוה חתיכה הראויה להתכבד שהאיסור בה בלוע הוא ולא כאו"ה כלל כ"ה דין ה' שהחמיר גם בגבינה זו מטעם דהוה כנולדה באיסור. ומו"ח ז"ל תמה על הרב רמ"א בת"ח שהרי פסק שם בכלל מ"ג בגבינה של עובד כוכבים דלא מהני בה ס"ס כיון דהאיסור מגופה כו' ומכח זה פסק גם כאן כאו"ה דהוה ראויה להתכבד ולי נראה דשם מיירי מגבינה של עובד כוכבים שיש בה חשש שנתערב בה חלב טמא ולא היה שם ביטול ברוב כשרים וקמ"ל דלענין ס"ס החמירו בה מטעם דאע"פ שנאסרו כל גבינות עובדי כוכבים מספק מקרי ודאי איסור כיון שחכמים אסרוהו מתחילה מכח ספק דאורייתא כמבואר באו"ה כלל כ"ו בראשו וזהו שקורא אותו איסור מגופו כלומר איסור ודאי ואין לו היתר מכח ספק ספיקא דאלו מכח ספק אחד פשיטא שאסור אע"ג שהוא מדרבנן כיון ששם טעמא דחיישינן שנתערב בה חלב טמא והוה ספק דאורייתא ואפי' מצד ספק ספיקא אינו מותר דהספק הראשון נחשב לודאי כיון שעיקר איסור דרבנן בזה הוה במקום ספק דאורייתא ולא דבר שם כלל מראוי להתכבד אבל הכא דמיירי שהועמד בחלב טריפה ונתערב ברוב דהיינו שראוי להתיר מצד בטל ברוב כשר אלא שאתה באתה לאסור מצד ראוי להתכבד בזה אני אומר כיון שהיא בלוע דהיינו שאין בה תערובת) חלב טריפה איסור אלא שהועמדה בו ע"כ לא הוה רק בלוע ובטיל וכמו שיתבאר בסמוך חילוק זה בין הועמד בחלב טריפה או נתערב שם חלב טריפה. ורש"ל כתב בפרק כ"ה סי' מ"ח וזה לשון המרדכי בשם רבינו שמשון ברבי אברהם מי יודע אם גבינות חשובות כחתיכה הראויה כו' ולי נראה דבודאי אין שם חתיכה הראויה כו' נופל על הגבינות דאם היא לחה אינה חשובה ואף יבשה שחשובה בזמנינו מכל מקום אינה חשובה כל כך לאכול בה כדי שביעה שהיא קשה לגוף ובפרט מאחר שכמה בני אדם אין אוכלין אותה אפי' על ידי הדחק עד כאן לשונו ולא נראה לעניות דעתי דבריו דהא אמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה גבינה אפי' בת יומא מעלי וכן כ' בת"ה הארוך לענין גבינה שנעשה מבהמה טריפה העתיקה בית יוסף בסי' כ"א דגבינה הוה ראויה להתכבד וכן פירש רמ"א בסי' פ"א ומ"מ דוקא שם דהוה איסור מחמת עצמו דהא נתערב שם חלב מבהמה טריפה והוה בלוע ראויה להתכבד אבל בגבינה בלועה מאיסור שזכרנו מכח שהועמד בחלב טריפה לעיל דברי הת"ח נכונים דלא הוה חתיכה הראויה להתכבד וכן באיסור תערובת חלב טמא ג"כ הוה אינה ראויה להתכבד דהא כ' הטור סי' קט"ו בטעם איסור גבינות של עובד כוכבים שמא עירבו בה חלב טמא אע"פ שאין חלב טמא נקפה חיישינן שמא ישאר ממנו מעט בין נקביה עכ"ל וזה פשוט שאין שייך באותה חלב שבין הנקבים ראויה להתכבד כיון שאין גוף הגבינה נעשית ממנה מה שאין כן בתערובת חלב טריפה ומ"ה זכר בת"ח כלל מ"ג שמא נתערב בה חלב טמא ולא מהני ספק ספיקא ולא זכר שם מענין שהיא ראויה להתכבד לענין שלא יועיל לו ביטול ברוב כי בזה היה ודאי בטל אם יש רוב כיון שאינו אלא כמו בלוע ומ"מ נראה לי דסתם גבינה של עובד כוכבים שנתערבה בין הכשירות חשבינן לה לאיסור בלוע ובטילה ולא אמרינן דאתיא מחלב בהמה טריפה דבתר רוב אזלינן ורוב הבהמות כשירות וראייה מדאיתא הרבה טעמים בפרק אין מעמידין למה אסרו גבינות עובדי כוכבים כמו שהביא ב"י בסי' קט"ו ולא זכר טעם זה דנעשה מטריפה אלא שמא עירבו בה חלב טמא וזה לא הוה ראויה להתכבד ודינו כמו איסור בלוע כמו שזכרנו אכן טעם אחד חשב שם שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה ומכח זה יש לה דין הראויה להתכבד כי איסור בשר וחלב יש כאן ע"כ במקום שידוע שאין מעמידין בעור קיבת בהמה של עובד כוכבים לא הוה חתיכה הראויה להתכבד כן נראה לע"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ויש חולקים בכל זה. פירוש וסבירא להו דהא דאמרו ראויה להתכבד לאו שתהא ראויה כמו שהיא עתה אלא משום שיעור נקט ליה דגדול כי האי שראוי ליתן לפני אורח אחר שנתבשל: ש"ע סָעִיף ג
ו מלבד תרנגולת בנוצתה. לפי שהיא מחוסר מעשה גדול משמע דאם הסירו כבר הנוצות ועדיין לא נטלו משם המעיים ולא נפתח הבטן אין זה חשוב מחוסר מעשה ולא בטיל וכבש שלא הופשט מעורו פשיטא דבטיל ק"ו מנוצות התרנגול' וכ"כ רש"ל: ש"ע סָעִיף ג
ז אבל אם כבר נחרכו. אף על פי שלא ניטלו טלפיהון אפשר לקוצצן ולא חשיב מחוסר מעשה גדול: ש"ע סָעִיף ג
ח ראש של עופות. כתב רש"ל פ' גיד הנשה סימן נ"ג דהראש של בהמה לא חשיב רק ראש של עגל וכ"ש לשון של שור דחשיב שהרי אברהם כיבד את המלאכים בג' לשונות: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט שומן הכנתא כו'. כתב רש"ל שם בסי' הנ"ל דהדרא דכנתא של עגל חשיב אע"פ ששאר בני מעיים לא חשיבי וכבר כתב השולחן ערוך ריש סי' ק"י דהכל לפי המקום והזמן ובינינו הדרא דכנתא של עגל חשוב. ש"ע סָעִיף ד
י אבל עור שומן כו'. באו"ה שם בגליון מביא דאם נחתך העור של אווז לרצועות בטל חשיבותו ותמה רש"ל שם כיון שאם נחתכה אינה חשובה מאיזה צד תהא חשובה בשלימותה כו' וגם לע"ד יפלא איפכא דעיקר כיבוד בעור האווזא אחר שחותכין אותו לחתיכות לטגנם עינינו רואות שמכבדין בכל מקום באותן החתיכות המטוגנות בפני אנשים חשובים ע"כ ודאי הוה חתיכה הראויה להתכבד אפי' בנחתכה ונראה מש"ה לא הביא רמ"א בש"ע ובד"מ חילוק זה אע"פ שבת"ח הביאו לאו עיקר הואואין להקל בזה כן נלע"ד. ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא קורקבן כו'. כתב רש"ל בפ' גיד הנשה סימן נ' וז"ל אכן נראה לי שברוב מקומות שראיתי שהקורקבן של אווז חשיב ראוי להתכבד ומאחר שכ' הרמב"ם שהכל תלוי לפי הזמן ודאי חשוב קורקבן אווז חשיב ולא בטיל ע"כ. משמע דשל תרנגולת לא הוה ראוי להתכבד וכ"כ במהרי"ל בשם מוהר"ר טעבל חילוק זה ועי' מ"ש סי' ע"ה דדוקא לענין זה הוה קורקבן בכלל מעים כדברי הטור. כתב רש"ל שם וז"ל חכמי קראקא הורו על בשר אווז שעל החזה שקורין ביל"ק אע"פ שהופשטה האווז אעפ"כ נקרא הביל"ק ראוי לכבד ולי נראה דשלא כדין הורו אע"פ שהאמת במקומות הללו שראוי לכבד לפני אורחים בצלייה מ"מ מאחר שהופשט האווז וניטל תפארתה בטל ממנה החשיבות וקצת דומה לבריה שנטל ממנה מעט בטל חשיבותה ואין כאן בטל חשיבותה מאחר דכשלא היתה מופשטת היתה חשובה ביותר עכ"ל ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפי רש"ל שמאד תמוהים הם וכי בחתיכה גדולה וחשובה מאד ונחתך ממנה קצת נאמר שבטלה חשיבותה והא אמרינן בסעיף שאחר זה דלא בטל חשיבותה מכח נתרסק או נחתך עד שתאבד צורתה כו' ואין דומה זה לבריה דכל שניטל קצת ממנה אין שם בריה עליה וע"כ אין לסמוך ע"ז למעשה רק כמו שהורו חכמי קראקא הנ"ל דכל חתיכה הראויה לכבד עכשיו חשיבא היא אע"פ שהיתה חשובה יותר. כתוב בלבוש דאותן כבדים של אווזות שנהפכו ללובן מכח השומן ודאי חשובין הם ולא בטלי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב ואין חילוק בין אם נתערב במינם. פירוש דלענין דבר שיש לו מתירין בסי' ק"ב אמרינן באינו מינו אפילו בדבר שיש לו מתירין בטיל וכתוב באו"ה כלל כ"ה דק"ו לענין שאר דברים שאין מתבטלים כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד דספיקן מותר כמ"ש ריש סימן ק' דאם נתערבו באינן מינן דלא מהני חשיבותייהו ובטלי וחולק עליו רמ"א מדכתב רשב"א והש"ע בסי' ק' בקדרה של ירקות שנאבד בה בריה דהכל אסור ש"מ אפילו שלא במינו לא בטילה הבריה ובאמת דבריו עצמם של או"ה סותרים זא"ז דבכלל מ"ג כתב הרבה דינים בתולעים שאוסרים בתערובות וכתב בת"ח כלל מ' דשאני בדבר שיש לו מתירין שאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא רצו חכמים שיבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא על שם הדבר שנתערב בו והוה כמי שאין לו מתירין עכ"ל ובסימן ק"ב סעיף א' כתבתי בשם הר"ן טעם אחר יותר נכון ומ"מ איני יודע בהג"ה זו היאך שייכא כאן לענין ריסוק וביטול החתיכה מחמת נחתך ולפי הנראה דט"ס יש כאן ומקומה בראש הסי' במ"ש הש"ע שאין בטילה וכאן אין מקומה כלל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יג אם היא של איסור אף כולן מותרות. ונראה פירושו אם תרצה לומר שגם האיסור נכנס בכלל ספק זה דשמא נחתך וכתב באו"ה כלל כ"ה דדין זה היינו ביש ששים באיסור נגד ההיתר: ש"ע סָעִיף ז
יד אין תולין לומר כו'. אע"ג דבכל דוכתי תולין ברוב יראה דהכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוה כמו כל דפריש מרובא קא פריש ונמצא שהאיסור שהוא המועט לא נשתנה והופרש מקדמותו מהרא"י בהגהת ש"ד אבל אין לומר הטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דכאן יש לפניך שני קביעות האחד החלק הנחתך והשני שנשאר שלא נחתך וא"כ טפי היה לומר שהאיסור בחלק שנחתך כי חלק זה הרוב נגד הקבוע השני ע"כ צ"ל כמו שתירץ מהרא"י שסברא הוא שהוא בחלק הנשאר קיים: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
טו דומות ומכוונות יפה. משמע במראה ג"כ יהיו שוות ואע"ג דגבי שומן הקורקבן סגי במראה השומן לחוד הכא שאני כיון שאפשר לברורי ג"כ ע"י שיהיו מכוונים יפה בחיתוך צריך לברורי בזה גם כן כנלע"ד. וכ' באו"ה כלל נ"ב עתה שאין אנו בקיאין כל כך אין לנו להתיר בכה"ג אם לא שיהיה הפרש גדול וניכר ע"כ עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב וז"ל וקבלתי מחכם אחד שקיבל מפי חכמים אם נמצא מים בראש כבש א' דמיטרפא ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים וכל כבש שנמצא בו מים במוח שבראש יהיה מים בחוט הנמשך מהמוח לשדרה ותולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות עכ"ל. ולעד"נ שאין בדבר זה כדאי להתיר עליו ספק טריפות כיון שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים: ש"ע סָעִיף ט
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א רק מדרבנן. עט"ז וספק דשיל"מ יבואר בק"ב וק"י. כתב רש"ל חהר"ל היינו אורחים יקרים וחשובים הביאו הכה"ג בהגהות הטור אות א': ש"ע סָעִיף א
ב ואם. עט"ז ובק' אות א' מבואר דספק באיסור תורה לא מהני למהוי אח"כ ספק דרבנן וכ"כ הש"ך אות ב' ועס"י ק"י ודע דמשמע דספק אי החתיכה ר"ל או לאו לא מיקרי חסרון חכמה דלא אמרינן ספיקו להחמיר כתב הפ"ת אות ד' דל"ד לשאר חסרון ידיעה. והמ"י כלל מ' אות י"ט מצייר שנפל חתיכת איסור וא"י אם גדולה ר"ל ובאמת לשון הר"ב לא משמע כן וכ"כ הפ"ת ועמ"ש בש"ך אות ט"ו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ובב"ח. עט"ז ובב"ח דרבנן כמו עוף בחלב או מליחה וכבוש מדרבנן מיקרי ר"ל ולאו במלקות תליא מלתא דשניהן היתר ונעשה גוף א' כ"ג בהגהות ב"י אות ה' בשם כמה פוסקים וכ"כ הב"ח עס"י פ"ז ועיין אות ד' דלא כפ"ת אות ג' ומ"ש ראיה מר"מ בט"ו ממ"א הכ"ז י"ל דאיהו לשיטתיה דלא נ"נ בשר עוף בחלב עס"י צ' בט"ז אות ד' משא"כ לדידן וכן הלכה ודע אם נאמר כשיטת ר"ת (או ר"ח כהן) דלוקה על כל כזית מהיתר אף בלוע הוה ר"ל ועיין צ"ח ואו"ח תמ"ב בטור משמע דמסופק יע"ש ומ"מ ר"ל דרבנן וספיקו לקולא: ש"ע סָעִיף ב
ד מחמת. עט"ז המחבר אפשר ב"כ לשיטתי' דבא מבב"ח כבב"ח דיינינן אפ"ה לא הוה ר"ל כה"ג ומ"ש הט"ז בגבינה שהועמדה בחלב טריפה כו' יש בכאן קושי ההבנה כמו שיראה הרואה בנה"כ ובמ"י כלל מ' אות ב' ומ"ג אות ל' והב"ח לא אוסר אלא בגבינת עובד כוכבים לא בהועמדה בחלב טריפה ושאר קושיות לכן אבאר: זה לשון או"ה כלל כ"ה ד"ה גבינה מבהמה טריפה ראויה להתכבד וכל שכן שלימה הוה מנין. ואפילו גבינה שהועמד בקיבה הנאסר מבשר אין בטל דבב"ח הוה איסור מגופו ואף דבב"ח בס' טעמא לא בטיל ואפילו סתם גבינה של עובד כוכבים. ושמא מטעם דמאחר שאסרו חכמים כל סתם גבינות מחמת חשש איסור שיש בקצת וגם תחלת עשייתן באיסור הוה כנולד באיסור עכ"ל. הנה ודאי דמ"ש גבינה מחלב טריפה היינו שנעשה כל הגבינה מחלב טריפה ור"ל. ומ"ש הועמד בקיבה הנאסר מבשר יראה לפרש דה"ק ששהה חלב קיבה בעור הקיבה מעל"ע ונאסר הקיבה מעורו ונ"נ גוף איסור בב"ח תו אם הועמד בחלב קיבה הוה מעמיד ובאלף לא בטיל ומעמיד כזה הוה איסור מגופו מיקרי עס"י פ"ז ובש"ך אות למ"ד ואו"ה לשיטתיה בכלל מ"ז ד"ח ע"ש בש"ך. והשתא אבאר כי י"ל דאו"ה ה"ק דמעמיד הוה כבעין והוה חהר"ל ועדיף משאר איסור בלוע. ואל תתמה ע"ז שהרי בא"ח תמ"ב במ"א אות ט' ובת"י דמעמיד מחויב לבערו דהוה כבעין וה"ה גבינת העובדי כוכבים מטעם מעמיד נבילה הוה בעין. והדר אמר מגבינת עובדי כוכבים אין ראיה דשמא הוה כגוף האיסור כיון שחז"ל אסרו לכולהו אף במקום שאין מעמידין כ"א בפרקים עס"י קי"ד ותבין: והנה הת"ח כלל מ' ד"ה כתב בלוע לא הוה ר"ל דלא כאו"ה כלל כ"ה בגבינה שהועמדה בחלב טריפה חשיב ראויה להתכבד וז"א דנתבאר לעיל כלל ל"ב דאין איסורו מחמת עצמו. ומיהו בב"ח מחמת עצמו מיקרי עכ"ל. ודאי דה"ק דאו"ה כ' הועמד מטריפה או מנבילה היינו גבינות העובדי כוכבים דחשש שמעמידין בעור נבילה אלמא מעמיד בעין הוא וה"ה מטריפה (ולא נתכוין הר"ב אגבינה מטריפה שכתב האו"ה דאיירי כולה מחלב טריפה אלא כמ"ש) ועוד כתב טעם דגבינות עובדי כוכבים כנולד באיסור דמי כיון שחז"ל עשאוהו כודאי איסור לא חשיב בלוע וע"ז כתב הר"ב וזה אינו דמעמיד לאו בעין מיקרי לענין חהר"ל וגם נתבאר כלל ל"ב ד"י דחמפ"ג די בחותם א' דאין איסור מגופו אלמא תערובת מיקרי זה כוונת הת"ח כאן ובכלל מ"ג ד"ט כ' הת"ח כתב או"ה כלל כ"ה גבינות עובדי כוכבים חשיב כגופו של איסור ודאי ואם נתערב באחרים לא ניתר מס"ס אבל שאר ספק איסור דרבנן כו' ומיהו רוב היתר בעינן לא חד בחד עכ"ל הת"ח שם. והב"ח כאן ס"ב כתב וז"ל כתב או"ה כלל כ"ה ד"ה גבינות עובדי כוכבים אין בטל ושמא מטעם כו' והת"ח דחה דבריו בכלל מ' ויש לתמוה דבמ"ג הביא דגבינות עובדי כוכבים הוה כגופו של איסור ואין ניתר מס"ס עכ"ל הנה הקשה על הת"ח מדכתב במ"ג בגופו של איסור משמע דגופו מיקרי לענין ר"ל גם מדכתב שנתערב באחרים אין ניתר וע"כ ברוב דאי חד בחד אפי' שאר ספק לא ניתר כמ"ש הת"ח שם בשם או"ה זה תוכן כוונת הב"ח ז"ל: ומעתה הבוא נבוא לבאר דברי הט"ז. הנה הבין מב"ח דאף העמיד בטריפה פוסק דבעין הוה דמעמיד חשיב כבעין (ואמת דהב"ח לא פסק אלא בגבינות עובדי כוכבים) וע"ז כתב הט"ז דל"מ מעמיד לאו בעין הוא אפילו גבינת עובדי כוכבים לאו גופו של איסור מיקרי ובכלל מ"ג דקרי ליה גופו היינו לענין דלא מהני ס"ס ביה כמו מן התורה ומיירי שלא נתערבה הגבינה ברוב כשרים. וז"ש הט"ז ולא היה ביטול ברוב כשרים וכאמור. וכ"ת חד בחד אפילו בשאר ספק נמי אסור וכמו שהקשה בנה"ך יש ליישב זה (דמיירי שספק אי רוב היתר או איסור עד"מ שלשה גבינות וא"י אם ב' כשרים וא' של עובד כוכבים או להיפך ובשאר איסור אפשר דעדיף מחד בחד דכאן לא מיקרי איקבע דשמא רוב היתר ואין זה היתר ברור ובק"י אבאר). וע"ז הביא הט"ז ראיה דע"כ לא נתכוין רמ"א בת"ח בכלל מ"ג דהוה כגופו דר"ל ולא בטיל דהא במתכוין שינה לשונו מלשון או"ה בכלל מ"ז דין א' בגבינת עובדי כוכבים דהחשש שמעמידין בקיבת נבילה והת"ח כתב חשש עירוב חלב טמא אלא דבכיון עשה זה דאלו לטעם מעמיד אפשר דהוה כבעין או בב"ח מיקרי גופו לשיטת או"ה כלל מ"ז ד"ח והר"ב בסי' פ"ז לא פסק כן יע"ש בש"ך אות ל' ומש"ה כתב עירוב חלב טמא ואסור מגופו היינו דלא מהני ס"ס ביה עס"י ק"י בש"ך באורך וז"ש הט"ז ומש"ה זכר בת"ח כלל מ"ג שמא "נתערב" חלב טמא שהוא הוכחה לדבריו: ולענין הלכה העלה דגבינה ר"ל אם נעשה מחלב טריפה כמ"ש רמ"א בפ"א. וה"ה עירוב טריפה וכשירה אף שיש רוב ובטל מ"ה מדרבנן ס' וכל שיש בחלק הטריפה ר"ל אף בדרבנן לא בטיל ובטמא לא נקפה ודאי אין ר"ל. ומיהו לחשש בשר בחלב היינו שאין ששים בגבינה נגד עור הקיבה בזה אף בדרבנן ר"ל מיקרי וכאמור ומסולק כל קושיות שיש בכאן. וכר"ח אות ד' החמיר בגבינות עובדי כוכבים ומ"י כלל מ' אות ב' היקל בה"מ די"א דגבינה לאו ר"ל (הוא יש"ש) והנה גבינה שלימה דהוה מנין לט"ז בטל הוא דמנין נמי בעינן איסורו מגופו כמ"ש או"ה כלל כ"ה ועיין או"ח תרע"ג בנ"ח ומשם אין ראיה דחתיכה טמאה ונ"ח מגופו מיקרי עיין תה"א ק"ד בב"ה ומ"ה מ"מ כן הוא ודאי. וא"כ גבינות עובדי כוכבים שלימה יש להחמיר טפי דמאן י"א יש"ש והוא פסק כר"ל כל שדרכו עס"י ק"י בט"ז אות א' ומיהו גבינת האלענד"ש י"א דודאי ר"ל והכל לפי הזמן והמקום: ודע דחלב עובד כוכבים (שלא לגבן) וישראל עשה ממנו גבינה ונתערב בטל הוא לכ"ע דלא נולד באיסורו ועירב חלב טמא שבו לאו ר"ל עס"י קט"ו בט"ז י"א ובש"ך כ"ב ✍: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ויש. עט"ז וי"א הם הרא"ש אף בנוצה מיקרי ר"ל ואנו נוהגין כי"א לבד מנוצה ולא הופשט הכבש עורו: ש"ע סָעִיף ג
ו מלבד. עט"ז דמעשה כ"ד לא מיקרי מחוסר מעשה. ולענין אי מנין מיקרי עש"ך אות ז' דעתה אין מכובד כלל בנוצה אף מנין לא מיקרי. ומיהו אווזות פטומות ושמנים מאד שא"א לאכלן כך כלל דודאי לא ר"ל וע"כ ל"פ אלא עור שומן דראוי לאכול כך אבל שמנים הרבה עדיפי משומן הכנתא אפ"ה אי נתערבו כך וא' טריפה אין בטילות דהוה מנין עכ"פ באווזות ועוד דלא מיקרי מחוסר מעשה גדול כמו נוצה נ"ל ✍: ש"ע סָעִיף ג
ז אבל. עט"ז כל שלא מחוסר מעשה גדול ר"ל מיקרי: ש"ע סָעִיף ג
ח ראש. עט"ז ומיהו ראש אווז במקומות שמכבדין הוה ר"ל והכל לפי המקום והזמן: כתב הכר"ו אות י"א דאם הלשון בתוך הראש חשוב דראש לא מגרע חשיבות הלשון עכ"ל הנה בק"י הט"ז אות ה' כתב אפי' ליחיד בביתו אם מקצת ר"ל ומקצת אין ר"ל מטריפה א' הכל אסור והש"ך שם אות ל' וב"ח מתירין יע"ש משא"כ ראש ולשון בתוכו כ"ע מודים דאף הרא"ש אסור דזה הוה כחוכא וא"א להתיר חצי חתיכה ולאסור הלשון כיון שמחובר בו אבל נחתך ומונח כך באנו למחלוקת הט"ז והש"ך ועמ"ש באות י"ג וי"ד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ט שומן. עט"ז והכה"ג בהגהות ב"י אות ל"ז טובה עצתו של ש"ך דהכל לפי המקום והזמן. אמנם במ"י כלל מ' אות ח' כתב א"כ למה נתלבטו הפוסקים לכתוב איזה מיקרי ר"ל והעלה בב' פנים או דכל מה שהוזכר ר"ל אף באיזה מקום אין ר"ל בטלה דעתם והכל לפי המקום לחומרא אם ר"ל שם אף שלא מוזכר בפוסקים אין בטילה. הפן הב' דכל מה שזכרו ר"ל מן הסתם ר"ל עד שיבורר באותו הזמן אין ר"ל ושאר דברים מן הסתם אין ר"ל עד שיבורר שר"ל יע"ש ובמילי דרבנן עכ"פ כאופן הב' ראוי לפסוק: ש"ע סָעִיף ד
י אבל. עט"ז דעתו בין שלימה או חתוכה ר"ל ופר"ח אות י"ז והל"ח ג"ה אות קס"ד בשם יש"ש דבין שלימה וחתוכה אר"ל והנה"כ פוסק כת"ח דשלימה ר"ל וחתוכה כיון דאין מכבדין בחתיכה א' אלא ב' וג' לאו ר"ל וזה אמת ויציב ומעתה י"ל שמ"ש בת"ח כלל מ' ד"ד דעור שלם אין בטל ואם נחתך לרצועות בטילי ואף שאין מכבדין בשלם מ"מ עושין ממנו ראויה להתכבד ותמהו כולם וי"ל דודאי נחתך לרצועות קטנות שאין מכבדין בהו לאו ר"ל כהנה"כ ואם עשו ממנה חתיכות גדולות שכ"א ראויה ודאי ר"ל מיקרי והלכך בשלם ראויה לעשות ממנו חתיכות גדולות ודמיא לכבש שלם (שהופשט עורו) דלאו מעשה גדול מיקרי ✍: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא קורקבן. עט"ז והפר"ח היקל דאין דרך ליתן בילי"ג מופשט לאורחים אבל חהר"ל שנחתך קצת ועדיין ר"ל ודאי לא בטל. וזה ודאי כן הוא בחהר"ל שניטל קצת ור"ל עדיין וחלק הוא בזה מברי' דהתם כל שניטל קצת שלא כדרך בישול לאו בריה. ויש לצדד בה"מ בילי"ג שהופשט דלא ר"ל. כבדא פטומה ושמינה ר"ל ט"ז בשם לבוש וראוי שתדע דאם נתערב פטומה באין פטומה וא"י מי הכשירה שאין פטומה ממ"נ שרי והפטומה אסור דומה לנחתך ופשוט. גם אווזות פטומות ושמינות מאד ודאי אין עוד ר"ל כי אם ע"י התכה והם לא דיברו אלא בראוי לכך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יב ואין. עט"ז מ"ג ט"ס וצ"ל מ"א ושם כתב בירקות ומיהו אשכוחי משכחת בריה במינו שפירשו עם שלא פירשו וכדומה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יג אם. עט"ז ובאו"ה כלל כ"ה די"ד אקדירה קאי דהוה לח ומש"ה כי ליכא ששים אסורות כולן דליכא ממ"נ אבל ביבש אפילו ליכא ס' במינו. וכל הקדירה אפילו חר"ל מצטרפות דלא כ"כ ביבש עס"י ק"ט בש"ך אות ד': ש"ע סָעִיף ז
יד אין. עט"ז דא"ל איסורא ברובא איתא דמה שנחתך הוה קצת כפירש ואדרבה כל דפריש מרובא הוא ואיסור במועט שלא נחתך אבל א"ל דקבוע הוא (ר"ל קבוע דרבנן בדבר חשיב עס"י ק"י) דאדרבה יש כאן ב' קבוע והרוב נחתך הוא כו' כ"ה הצעת הט"ז: ודע דהפרש יש בין נחתך א' או רובן וכמו שאבאר דבנחתך א' אם נתערבו ב"ח טריפות להרבה ונחתך א' מחלוקת הט"ז והש"ך בק"י אות ה' ול"א ואלו נחתכו הרוב ע"כ עכ"פ י"ל דכל הטריפות נחתכו א"כ מותרים עכ"פ השנים או שלשה שנחתכו אף להט"ז שם. עד"מ ב' חתיכות טריפות בד' כשירות ונחתכו ב' אותן ב' מותרים אף דממ"נ ליכא דשמא א' מאיסור וא' מהיתר ונשאר א' מאיסור ר"ל וא"א להתיר חתיכה או לאסור חתיכה א' מחד בהמה מ"מ המעיין בט"ז שם יראה דוקא ב' של איסור וא' נחתך דאז ודאי נשאר א' של איסור ר"ל א"א להתיר כמ"ש הט"ז שם וז"ל והרי בוודאי יש עדיין חתיכות איסור ולענין דינא אבאר עוד שם: כתב הפ"ת אות יו"ד אם נשארו שנים וא' נחתכה שניהם אסורין דא"ל מרובא אפריש עכ"ל ובאות ט' כתב דנחתכה מותרת ממ"נ וה"ה מטעם מרובא פריש כמ"ש הגהות ש"ד ולא שייך בכה"ג אטו יפריש הוא ע"ש. ואיך שיהיה אם נשארו שנים אסורים הם דליכא מרובא וגם ממ"נ ליכא דעכשיו אין כאן ביטול ברוב. וה"ה אם ב' נתערבו ונשארו ד' הדין כן וכיוצא בזה. ועיין בסי' ק"י ס"ה אותן שלקח קודם שנודע התערובות אף שנים אחרונים שרי דלא כתשובת דרכי נועם עיי"ש כר"ו אות י"א ובל"י אות ל"א ה"ה כאן י"ל אם נשארו שנים ונחתך א' ואח"כ נודע התערובות שרי ואף שיש לחלק מ"מ בה"מ שרי. ובסי' ק"י אבאר באורך ✍: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
טו דומות. עט"ז והפר"ח ופ"ת מגמגמין ג"כ בהיתר זה ובכר"ו כתב ברובא דמ"ה בטל יש לצדד יע"ש ובל"י אות כ"ד בשם רדב"ז רושם שחור בתרנגולת ממקום המחט מהני ומסיים שם אף בזה"ז ונראה דיש לסמוך בזה עליו אם ניכר יפה הכתם והרושם שעשתה המחט ✍: ש"ע סָעִיף ט
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א בהנאה. כתב הש"ך דמבואר בש"ס דאיסורי הנאה כגון בב"ח וכה"ג אם הן חה"ל אוסרין תערובתן ג"כ בהנאה אפי' באלף מיהו מותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן: ש"ע סָעִיף א
ב לקולא. דחומרא זו דחה"ל אינה אלא מדרבנן ועיין מ"ש ר"ס ק': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג בחלב. לפי ששניהם נעשו גוף א' וראיה דלוקה מן התורה אם אכל כחצי זית מחלב וחצי זית מבשר עכ"ל הט"ז: ש"ע סָעִיף ב
ד טעם. דהא אין הבלוע ראוי להתכבד ומכח זה כתב בת"ח דגבינה שהועמדה בחלב טריפה שנתערבה דלא הוי חה"ל שהאיסור בה בלוע הוא והב"ח תמה ע"ז דהא הת"ח פסק בגבינה של עובד כוכבים דלא מהני בה ס"ס כיון דהאיסור מגופה וא"כ גם כאן היה לו לפסוק דהוי חה"ל ותירץ הט"ז דשם מיירי בגבינה שיש בה חשש שנתערב בה חלב טמא ולא היה שם ביטול ברוב כשרים וקמ"ל דלענין ס"ס החמירו כיון שחכמים אסרוהו מתחלה מכח ספק דאורייתא מקרי ודאי טריפה דספק הראשון נחשב לודאי משא"כ הכא דמיירי שיש רוב לבטל אלא שאתה בא לאוסרו מצד חה"ל בזה אני אומר דהוי רק איסור בלוע ולא אמרינן ביה חה"ל וכתב עוד ומ"מ נ"ל דסתם גבינה של עובד כוכבים חשבינן לאיסור בלוע ובטלה ולא אמרינן דאתיא מחלב בהמה טריפה דבתר רוב אזלינן ע"ש. אך מ"ש בסוף דבריו אם יש חשש שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה מכח זה יש לה דין חה"ל כי איסור בשר וחלב יש כאן עכ"ל לא נראו לי דבריו דהא הטעם דאמרינן גבי בב"ח חה"ל משום דכל חד שרי מצד עצמו וזה לא שייך בנבלה גם הוא נגד מ"ש המחבר בסימן פ"ז סי"א ע"ש ודוק ואפשר לדחוק בדבריו דר"ל דאיסור נבלה הוי איסור מחמת עצמו ואמרינן ביה חה"ל כמו בבב"ח דמקרי ג"כ איסור מחמת עצמו וק"ל: ש"ע סָעִיף ב
ה קליפה. כ' הש"ך דלא משכחת לה אלא גבי בב"ח אבל בשאר איסורים הלא לא נאסר אלא מחמת טעם בלוע ופשיטא דלא מקרי חה"ל מיהו יש פוסקים ס"ל דאם יקלפוהו יהיה חה"ל לא בטיל עיין שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו להתכבד. כ' הש"ך דגם דבר שבמנין לא הוי כיון שמחוסר תיקון גדול כ"כ וכן הוא דעת הב"ח דלא כת"ח שכתב דהוי דבר שבמנין וע"ל סימן ק"י: ש"ע סָעִיף ג
ז הסירו. מ"מ כיון דבתחלת התערובת נתבטל אינו חוזר וניער. סמ"ק: ש"ע סָעִיף ג
ח שלם. אפילו הופשט עורו: ש"ע סָעִיף ג
ט בנוצתה. ה"ה כבש בעורו וכה"ג: ש"ע סָעִיף ג
י אווז. כתב בת"ח דרגלי אווז שלא הוחרכו עורן מעליהן כמו שרגילין לעשות דמי לתרנגולת בנוצתה וכ' בט"ז משמע דאם הסירו כבר הנוצות ועדיין לא נטלו משם המעיים ולא נפתח הבטן חשיב חה"ל ואינו בטיל וכ' רש"ל דראש של בהמה לא חשיב רק ראש של עגל וכ"ש לשון של שור דחשיב שהרי אברהם כיבד את המלאכים בג' לשונות: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא הכנתא. כ' הט"ז דלדידן הדרא דכנתא של עגל חשיב חה"ל: ש"ע סָעִיף ד
יב שומן. כ' הש"ך דמהרש"ל חולק בזה [וכתב הדרא דכנתא של עגל חשיב] ולפי שדינים אלו משתנים לפי המקום והזמן כדלקמן ר"ס ק"י קצרתי בזה והכל תלוי בראות עיני המורה אם חשוב הוא באותו מקום או לא ואם יש ספק אזלינן לקולא וכתב בט"ז דאין להקל בעור שומן האווז אף שנחתכה לרצועות (שקורין גריב"ן) אפ"ה מקרי חה"ל (ובנה"כ חולק על זה שהרי אין מכבדין עם החתיכה א' רק הרבה ביחד וא"כ כל חתיכה בפ"ע לא הוי ראוי להתכבד ע"ש): ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יג שאר. כ' הט"ז בשם מהרש"ל דקורקבן של אווז חשיב חה"ל ומשמע דשל תרנגולת לא הוי חה"ל ועוד כתב רש"ל דחכמי קראקא הורו על בשר אווז שעל החזה שקורין ביל"ק אע"פ שהופשטה העור מעליו אפ"ה ראוי להתכבד והוא חולק ע"ז ומסקנת הט"ז שנקרא חה"ל מטעם דכל חתיכה שהיא ראויה להתכבד עכשיו אע"פ שהיתה חשובה ביותר לא בטיל חשיבותה. וכתב בלבוש דאותן כבדים של אווזות שנהפכו ללובן מכח השומן ודאי חשובין הן ולא בטלי והעיקר בזה דתלוי לפי המקום והזמן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יד נתרסקו. כ' בת"ח דמשמע באו"ה הא דבטל אם נתרסק היינו שלא נשאר שם דבר חשוב אבל אם נשאר חה"ל אע"ג דבטל מטעם בריה מ"מ עדיין חשיב ואינו בטל מטעם חה"ל וסברא נכונה היא עכ"ל (כ' ע"י וכנ"ג מה שדרך ליפול קצת ע"י בישול אינו חשוב נתרסק אבל נפרד קצת מגופו ומשדרתו או ראשו חשוב ריסוק. וכל דבר חשוב מהני ריסוק חוץ מדבר שיש לו מתירין ע"ש): ש"ע סָעִיף ו
טו במינם. פי' הט"ז כגון קדירה של ירקות שנאבד בה בריה דהכל אסור וע"ל סי' ק"ב ס"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
טז מותרת. כ' באו"ה דדין זה מיירי ביש ס' בהיתר נגד האיסור ומ"ש אם היא של איסור ר"ל שגם האיסור נכלל בכלל ספק זה דשמא נחתך: ש"ע סָעִיף ז
יז תולין. אע"ג שבכ"מ הולכין אחר הרוב מ"מ הכא אמרינן כל שנשתנה מקדמותו הוא מן הרוב והוי כמו כל דפריש וכו' הגהת ש"ד: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יח דומות. כתב הט"ז משמע דבמראה גם כן יהיו שוות ואע"ג דגבי שומן הקורקבן סגי במראה השומן לחוד הכא שאני כיון שאפשר לברורי שיהיו ג"כ מכוונים בחיתוך צריך זה ג"כ וכתב באו"ה עתה שאין אנו בקיאין כ"כ אין לנו להתיר בכה"ג אם לא שיש הפרש גדול וניכר וכ' הב"ח שקיבל מחכם א' אם נמצא מים בראש כבש אחד דמיטרפא ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים וכל כבש שנמצא בו מים בראש יהיה מים בחוט הנמשך מהמוח להשדרה ותולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות עכ"ל וסיים הט"ז שאין בדבר זה כדאי להתיר עליו ספק טריפות כיון שלא נמצא בש"ס ופוסקים ועיין לעיל סי' פ"ג: ש"ע סָעִיף ט
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א ואם הוא ספק. עיין בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן קנ"ח שהאריך בזה אם הא דדבר חשוב אינו בטל הוא מה"ת או רק מדרבנן ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב כגון נבלה. עיין בתשו' מהר"י הלוי סי' כ"ה שכתב דאף בנתנבלה מחמת מיתה הוי ראויה להתכבד. עוד כתב דאפילו כחושה מאד הוי ראויה להתכבד ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ג ובשר בחלב. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד במעשה שאפו קרעפניך עם חמאה בתשעה אגני נחושת ובתוכם היו שנים שקודם לזה נאפה בהם עם שומן וכתב דאעפ"י שמשחו הבעקליך בשומן וחמאה והיה בעין וא"כ נאסר כולו מ"מ בטילים ברוב דאותן שנאפו באנו השנים הם המיעוט נגד הנשארים ובטל כדין יבש ביבש ולא מקרי חתיכה הראויה להתכבד דאף ע"ג דבב"ח הוא איסור מחמת עצמו מ"מ הכא העיקר הוא העיסה ובב"ח הוא בלוע להכי בטל רק צריך לאסור כפי מנין אותה שנאפו בשני בעקליך והשאר להתיר וא"ל דמיחשב מין בשאינו מינו שהשומן אינו מינו עם החמאה וצריך ס' גם ביבש ואפילו באיסור בלוע לפי שכשיבשלם יתן טעם מ"מ הכא לא היה רק איסור דרבנן לפי שכל השומן היה של אווז ובכה"ג כתב הש"ך בסי' ק"ט דאפילו בא"מ בטל ביבש חד בתרי ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד בנוצתה. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ט"ז שכתב דחתיכה שאינה מנוקרת לא הר"ל כיון דאיכא טירחא. ומה שראויה לעו"ג לא מיקרי חהר"ל ומ"מ לא החליט זה להיתר גמור רק צירף סברא זו לסניף לשאר סברות ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"א שכתב דחתיכה גדולה וגם חיה אית לן רשב"א ור"ן ורא"ה ולע"ד גם הרמב"ם ס"ל כהרא"ה וכן פסק המחבר ורק מייתי יש חולקין וכתב רמ"א שכן נוהגין ופר"ח מסכים לגמרי כדעת המחבר ע"כ בהפ"מ צרפתי עוד קולא אחרת שהיה קצת ספק אם יצאה המחט מחיים בשני עברים כי נמצא אחר שהודח בחמין נרגש כמעט בעבר השני צרפתי להנ"ל והתרתי בהפ"מ מאד שעלה להפסד כמה מאות עכ"ד ע"ש ]: ש"ע סָעִיף ג
ה ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רס"ז שכתב דאם לא נמצאת הטריפה עד אחר שנעשה ראויה להתכבד לא בטיל וע"ש עוד: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ו שאר ב"מ. עבה"ט בשם ט"ז בענין בשר אווז שעל החזה כו' ועיין פר"ח שחולק עליו והעלה להקל כדעת רש"ל אכן בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף ק' העלה דיש להחמיר כהט"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ח
ז מכשירים. עיין בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ל"ג שהקשה דדברי המחבר סתרי אהדדי דכאן וכן בסעיף שאחר זה משמע הא אינם דומות אסורות והא כאן מיירי בכבשים שלימים גם התרנגולת נראה דמיירי שהיא חיה דלאחר בישול אי אפשר לכוין השומן ולעיל סעיף ג' כתב המחבר וכן לא חשיבה ר"ל אלא א"כ היא מבושלת וכן כבש שלם כו' ע"ש הרבה ישובים לזה: ש"ע סָעִיף ח
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א דינה כבריה. כמ"ש וכן כו' וצריכא כו' כנ"ל (בסי' ק' ס"ק ה'): ש"ע סָעִיף א
ב דאפילו כו'. כנ"ל מהתוספתא וגמ' דרפ"ח דזבחים ופ"א די"ט ופ"ה דע"ז (ע"ד א') ואלו אסורין כו' ופריך שם וליתני נמי חתיכת נבילה כו' ועתוס'. שם ד"ה למעוטי כו' ולכך נ"ל למעוטי כו' וכן בב"ח שם משום דחה"ל והיינו דבר שבמנין ועתוס' שם ד"ה הא כו' ובחולין ק' א' ד"ה שאני כו' וי"ל דה"פ כו': ש"ע סָעִיף א
ג ואפילו אם היא כו'. עתוס' הנ"ל בע"ז ד"ה הא ובחולין שם ד"ה שאני כו': ש"ע סָעִיף א
ד כיון שאם כו' וראויה להתכבד. ר"ל לאפוקי חתיכות חטאת דפ' הערל שאף אם תיבטל אסורה לזרים ולכהנים אינה ראויה להתכבד ועתוס' בחולין ד"ה הנ"ל וביבמות פ"א כ' ד"ה דברי כו': ש"ע סָעִיף א
ה ואפילו אינה כו'. כמ"ש בע"ז יין נסך ועתוס' ד"ה הנ"ל הא כו' וא"ת ויי"נ כו' וביבמות פ"א א' ד"ה מאי כו': ש"ע סָעִיף א
ו ואם הוא ספק כו'. כמש"ל סי' ק"י ס"א בהג"ה הא דדבר חשוב כו' וכמ"ש בגטין נ"ד ב' וערש"י שם ד"ה לא יעלו ועתוס' בזבחים ע"ג ב' ד"ה אלא כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ז אין לה כו'. ממש"ש במתני' דחולין צ"ו ב' וכן חתיכה כו' וכן חתיכה כו' פרט הנך דוקא: (ליקוט) אין לה כו'. דלא עדיף ממין במינו לר"י דלא בטילה מדאורייתא ואפ"ה בכה"ג בטילה אלא בבשר בחלב ועתוס' חולין ק"ח ב' ד"ה אמאי כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
ח כגון נבילה. בפ' ג"ה ושם: ש"ע סָעִיף ב
ט ובב"ח. שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
י תרנגולת כו' וכן כו' וכן כו'. מדפריך בזבחים שם וניבטלו ברובא אע"ג שבו הרבה חה"ל כיון דכמות שהיא אינה ר"ל וכן בירושלמי והביאו תוס' ביבמות שם מוקי למתני' דע"ז בשור שחוט [והר"ש בפ"ג דערלה כ' בשם הירושלמי בחתוכה]. ואף דבגמ' דידן בזבחים שם משמע דמיירי בחי מ"מ קאמרינן התם דוקא משום דהוי בע"ח לא בטלי: ש"ע סָעִיף ג
יא ואע"פ כו'. כמש"ל סי' צ"ט ס"ו דבכה"ג אין חוזר וניעור ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
יב ויש חולקים בכ"ז עתוס' בזבחים ע"ב א' ד"ה אלא כו' וביבמות פ"א ב' ר' יוחנן כו' וראיה מדחשיב בכלל הששה דברים תרדין וכרוב ודלעת והני אין דרך לבשלן שלמין וע"כ בחיין איירי וכן בע"ז דחשיב ציפורי מצורע כו'. הרא"ש. ולפ"ז אף תרנגולת בנוצתה כמו ציפורי מצורע: ש"ע סָעִיף ג
יג וכן נוהגין מלבד כו' וכן כו'. כסברא הראשונה אלא שי"ל דשור הנסקל שאני שהוא מחוסר תיקון גדול: ש"ע סָעִיף ג
יד וכן דגלי כו'. עב"ב פ"ג ב' במתני': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
טו קורקבן וכן כו' כמ"ש בי"ט ז' א' ונדרים נ"ד ב' ומעילה כ' ב': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
טז הא כו'. בריה נתבאר בסי' שקדם וחה"ל כמ"ש בתוספתא הנ"ל חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנ"ט אם נמחה ה"ז בנ"ט וביבמות פ"א ב' בשנימוחה ועתוס' שם ד"ה דברי כו' ובמתני' פ"ב דערלה כיצד נתפצעו כו': ש"ע סָעִיף ו
יז עד שנאבדה כו'. לא קאי אלא אחה"ל כמ"ש בסי' שקדם: ש"ע סָעִיף ו
יח ואפילו אם כו'. גטין נ"ד ב' נפלו נתפצעו כו' וערש"י שם ד"ה נפלו כו': ש"ע סָעִיף ו
יט ואפי' לאחר כו'. מדאמר שם מזיד כו' וכמש"ל סי' צ"ט ס"ה בהג"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
כ והוא שנתרסקו כו'. גטין שם: ש"ע סָעִיף ו
כא למרסק כו' וכן כו'. כמש"ל סי' צ"ט ס"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
כב ואין חילוק כו'. מקום זה ההג"ה בריש סי' זה ור"ל דחה"ל אף בשא"מ אינה בטלה דלא כאו"ה שמדמה בריה וחה"ל לדשיל"מ וע"ל סי' ק' ס"ג וס"ד וכמ"ש בפ' א"ט (ס"ז א') לא לישפי אינש כו' ואף דמסתמא יש בה יותר מששים נגדן (לפירש"י שם אין ראיה וע"ל ס"ס ק') ועמ"ש בריש סי' ק"י ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כג אם נחתכה כו' ואפילו כו'. זבחים ע"ד ב': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כד קורקבן כו' ראש כו'. ע"ז מ' א': ש"ע סָעִיף ח
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.