Shulchan Aruch, Yoreh De'ah 105 — שולחן ערוך, יורה דעה קה
א אִסוּר שֶׁנִּשְׁרָה עִם הֶתֵּר מֵעֵת לְעֵת בְּצוֹנֵן, מִקְּרֵי כָּבוּשׁ, וַהֲרֵי הוּא כִּמְבֻשָּׁל וְנֶאֱסָר כֻּלּוֹ. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן, בַּהֲדָחָה סָגֵי. הַגָּה: וְכָל מָקוֹם דְּאָמְרִינָן כָּבוּשׁ כִּמְבֻשָּׁל, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁחוּץ לַכְּבִישָׁה אָסוּר, דְּעַל יְדֵי הַכְּבִישָׁה שֶׁלְּמַטָּה מְפַעְפֵּעַ לְמַעְלָה, כְּמוֹ בְּבִשּׁוּל. וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּמַה שֶּׁבַּחוּץ (אָרֹךְ כְּלָל ל'). וְסָפֵק כָּבוּשׁ, אָסוּר, מִלְּבַד בְּבָשָׂר עִם חָלָב דְּאָזְלִינָן לְקֻלָּא, דְּמִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ אָסוּר רַק בְּבִשּׁוּל מַמָּשׁ (שָׁם וְרָשָׁ"ל). וְאִם הוּא כָּבוּשׁ בְּתוֹךְ צִיר אוֹ בְּתוֹךְ חֹמֶץ (ד"ע), אִם שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיִּתְּנֶנּוּ עַל הָאוּר וְיַרְתִּיחַ וְיַתְחִיל לְהִתְבַּשֵּׁל, הֲרֵי הוּא כִּמְבֻשָּׁל; וּבְפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה, לֹא נֶאֱסַר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע' מִדִּין בָּשָׂר שֶׁנָּפַל לְצִיר.
ב חֹם שֶׁל כְּלִי רִאשׁוֹן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, מְבַשֵּׁל וְאוֹסֵר כֻּלּוֹ. אֲבָל חֹם שֶׁל כְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם כֵּן אֵינוֹ מַפְלִיט וְאֵינוֹ מַבְלִיעַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִכָּל מָקוֹם הוּא מַפְלִיט וּמַבְלִיעַ, וְאוֹסֵר כְּדֵי קְלִפָּה. וְרָאוּי לָחוּשׁ לִזָּהֵר בַּדָּבָר לְכַתְּחִלָּה (וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ס"ח סְעִיף י"ג), אֲבָל בְּדִיעֲבַד מֻתָּר בְּלֹא קְלִפָּה, וּבַהֲדָחָה בְּעָלְמָא סָגֵי. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ח וצ"ב וצ"ה נִתְבָּאֲרוּ דִּינֵי כְּלִי שֵׁנִי וְעֵרוּי.
ג נָפַל אִסוּר חַם לְתוֹךְ הֶתֵּר חַם דִּכְלִי רִאשׁוֹן, אוֹ אֲפִלּוּ אִסוּר צוֹנֵן לְתוֹךְ הֶתֵּר חַם, הַכֹּל אָסוּר, דְּתַתָּאָה גָּבַר עַל הָעֶלְיוֹן וּמְחַמְּמוֹ עַד שֶׁמַּפְלִיט בַּתַּחְתּוֹן. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דְּהֶתֵּר צוֹנֵן לְתוֹךְ אִסוּר חַם, שֶׁהַכֹּל אָסוּר. אֲבָל אִם הָעֶלְיוֹן חַם וְהַתַּחְתּוֹן צוֹנֵן, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה, אֲפִלּוּ אִם הָעֶלְיוֹן הַחַם אִסוּר. הַגָּה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּחֹם כְּלִי רִאשׁוֹן, כְּגוֹן מִיָּד שֶׁהֵסִירוֹ מִן הָאֵשׁ מַנִּיחוֹ עִם הַהֶתֵּר. אֲבָל אִם כְּבָר מֻנָּח בִּכְלִי שֵׁנִי, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ הַהֶתֵּר אֶצְלוֹ אוֹ עָלָיו, אֵינוֹ אוֹסֵר כְּלָל, דִּכְלִי שֵׁנִי אֵינוֹ אוֹסֵר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (כָּךְ מַשְׁמָע מִלְּשׁוֹן הָרַ"ן). וְאִם הִנִּיחָהּ זֶה אֵצֶל זֶה, אִם שְׁנֵיהֶם חַמִּים מֵחֹם כְּלִי רִאשׁוֹן, הַכֹּל אָסוּר. וְאִם הָאֶחָד צוֹנֵן, הַהֶתֵּר צָרִיךְ קְלִיפָה בַּמָּקוֹם שֶׁנָּגַע (אָרֹךְ כְּלָל כ"ט ד"ב וְהַגָּהַת ש"ד). אִסּוּר שֶׁהִנִּיחוּ בִּכְלִי הֶתֵּר אוֹ לְהֶפֶךְ, אַמְרִינָן בֵּיהּ גַּם כֵּן דִּין תַּתָּאָה גָּבַר, כְּמוֹ בְּב' חֲתִיכוֹת (שָׁם כְּלָל ל"ו). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"ד אִם חָתַךְ בָּשָׂר בְּסַכִּין חוֹלֶבֶת. אָסוּר לְעָרוֹת מִכְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֻׁמָּן כָּשֵׁר לְנֵר דּוֹלֵק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵלֶב אוֹ שֻׁמַּן אִסּוּר (ג"ז שָׁם וּמָרְדְּכַי פכ"ה וְעַיֵּן בִּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל וּבְפִסְקֵי מהרא"י סִימָן ק"ג), ובְּדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ (אָרֹךְ).
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל, מִפְּנֵי שֶׁהָרֹטֶב מוֹלִיךְ פְּלִיטַת הָאִסוּר וּמְעָרְבוֹ בְּכָל הַתַּבְשִׁיל. אֲבָל אִסוּר, בֵּין חַם בֵּין קַר, שֶׁנָּפַל עַל הַצְּלִי שֶׁאֵצֶל הָאֵשׁ, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי נְטִילָה, שֶׁהוּא כָּעֳבִי רֹחַב אֶצְבַּע. לְפִיכָךְ, יָרֵךְ שֶׁצְּלָאוֹ בְּגִידוֹ, אוֹ חֲתִיכַת אִסוּר שֶׁצְּלָאָהּ עִם חֲתִיכַת הֶתֵּר וְנוֹגֵעַ זֶה בָּזֶה, צָרִיךְ לְהָסִיר כְּדֵי נְטִילָה סְבִיב הַגִּיד, וְכֵן מִן הַחֲתִיכָה מָקוֹם שֶׁנָּגְעָה בַּחֲתִיכַת אִסוּר. וְכֵן אִם נָפַל אִסוּר עַל חֲתִיכָה שֶׁבַּקְּדֵרָה שֶׁהִיא חוּץ לָרֹטֶב, וְלֹא נִעֵר הַקְּדֵרָה וְלֹא כִּסָה אוֹתָהּ, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי נְטִילָה. אֲבָל אִם הִיא בָּרֹטֶב, לְרַשִׁ"י (כֻּלָּהּ ולר"י) אֲפִלּוּ מִקְצָתָהּ, אוֹ אֲפִלּוּ כֻּלָּהּ חוּץ לָרֹטֶב וְנִעֵר אוֹ כִּסָה הַקְּדֵרָה, הָרֹטֶב מְפַעְפֵּעַ הַטַּעַם וּמְעָרְבוֹ וְנִכְנָס בְּכֻלּוֹ.
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאֵין הַצָּלִי אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי נְטִילָה, בְּיָרֵךְ עִם גִּידוֹ וְכַיּוֹצֵא בוֹ, דָּבָר כָּחוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ לְפַעְפֵּעַ בְּכָל הַחֲתִיכָה; אֲבָל גְּדִי שָׁמֵן שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ, אִם אֵין בְּכָל הַגְּדִי שִׁשִּׁים כְּנֶגֶד כָּל הַחֵלֶב שֶׁבּוֹ, אָסוּר לֶאֱכֹל אֲפִלּוּ מֵרֹאשׁ אָזְנוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא שָׁמֵן מְפַעְפֵּעַ בְּכֻלּוֹ. אֲבָל אִם הוּא כָּחוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ ס' כְּנֶגֶד כָּל הַחֵלֶב שֶׁבּוֹ, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי נְטִילָה, שֶׁהַחֵלֶב שֶׁל בְּהֵמָה כְּחוּשָׁה, כָּחוּשׁ הוּא בְּטִבְעוֹ, וְאֵינוֹ מְפַעְפֵּעַ. וַאֲפִלּוּ חֲתִיכַת הָאִסוּר כְּחוּשָׁה וַחֲתִיכַת הֶתֵּר שֶׁנִּצְלֵית עִמָּהּ שְׁמֵנָה, הָאִסוּר מְפַעְפֵּעַ בְּכֻלָּהּ. וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּעְפּוּעַ שֶׁנָּפַל לְמָקוֹם יָדוּעַ מֵהַחֲתִיכָה בַּצָּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּחֲתִיכָה שִׁשִּׁים לְבַטֵּל הָאִסוּר, צָרִיךְ נְטִילַת מָקוֹם. (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם כַּמָּה רַבְּוָתָא וּסְמַ"ק וְהַגה"א וְאו"ה כְּלָל י"ד וְאָגוּר בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל) הַגָּה: וְכָל מְבֻשָּׁל בְּלֹא רֹטֶב, אוֹ אָפוּי, דִּינוֹ כְּצָלִי בְּכָל דָּבָר (טוּר וּבֵית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אָנוּ בְּקִיאִין אֵיזֶה מִקְרֵי כָּחוּשׁ אוֹ שָׁמֵן, וְיֵשׁ לֶאֱסֹר בְּכָל עִנְיָן עַד דְּאִכָּא ס' (הַגָּהַת ש"ד וְהג"מ פט"ו ואו"ה וּסְמַ"ק וְאָגוּר בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל). וַאֲפִלּוּ אִכָּא ס', צָרִיךְ נְטִילַת מָקוֹם (אָרֹךְ), וְהָכֵי נָהוּג. וְדַוְקָא בְּאִסּוּר חֵלֶב אוֹ שְׁאָר אִסּוּר דְּשַׁיָּךְ בּוֹ שַׁמְנוּנִית, אֲבָל בְּאִסּוּר דְּלֹא שַׁיָּךְ בֵּיהּ שַׁמְנוּנִית, וְהוּא בְּוַדַּאי כָּחוּשׁ, אֵינוֹ אוֹסֵר רַק כְּדֵי נְטִילָה. (עי' ס"ק ט') (כָּךְ מַשְׁמָע בְּבֵּית יוֹסֵף).
ו דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ פִּעְפּוּעַ בְּצָלִי, אִם הָיָה אֶחָד חַם וְאֶחָד צוֹנֵן, הַתַּחְתּוֹן גּוֹבֵר. לְפִיכָךְ אִם נָפַל חַם עַל צוֹנֵן, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה. וְאִם נָפַל צוֹנֵן עַל חַם, אִם אֵין בַּהֶתֵּר ס' כְּנֶגֶד הָאִסוּר, הַכֹּל אָסוּר.
ז הָא דַּחֲתִיכַת אִסוּר אוֹסֶרֶת חֲבֶרְתָּהּ בִּנְגִיעָתָהּ, דַּוְקָא כְּשֶׁאִסוּרָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ, כְּגוֹן נְבֵלָה אוֹ בָּשָׂר בְּחָלָב, אֲבָל אִם אֵין בָּהּ אִסוּר אֶלָּא מַה שֶּׁבָּלַע מִמָּקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ אוֹסֶרֶת אַחֶרֶת הַנּוֹגַעַת בָּהּ, אֲפִלּוּ אִם נִצְלוּ יַחַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁבָּלְעָה אִסוּר שֶׁאֵינוֹ מְפַעְפֵּעַ, אֲבָל בָּלְעָה מִן הַדְּבָרִים הַמְּפַעְפְּעִים בְּטִבְעָן, כְּגוֹן שֻׁמָּן, אוֹסֶרֶת חֲבֶרְתָּהּ בֵּין בְּצָלִי בֵּין בְּנוֹגַעַת זוֹ בָּזוֹ חַם בְּחַם, אוֹ בְּתַחְתּוֹנָה חַמָּה וְעֶלְיוֹנָה צוֹנֶנֶת, שֶׁהָאִסוּר הַבָּלוּעַ בְּעַצְמָהּ מְפַעְפֵּעַ וְיוֹצֵא מֵחֲתִיכָה לַחֲתִיכָה (חִדּוּשֵׁי רַשְׁבָּ"א פכ"ה דַּף ק"ז ע"ג וּמהרא"י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וּמהר"מ). הַגָּה: וְכָל זֶה בְּב' חֲתִיכוֹת, אֲבָל כְּלִי שֶׁבָּלַע אִסּוּר, אוֹסֵר הֶתֵּר שֶׁנּוֹגֵעַ בּוֹ אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר שֶׁאֵינוֹ שָׁמֵן (הַגָּהוֹת ש"ד בְּשֵׁם ר"י מֵאִבְּרָא וְאו"ה כְּלָל ל"ו).
ח כֻּלְיָא שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה, שֶׁהַקְּרוּם מַפְסִיק. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים, וְכֵן נוֹהֲגִין וְאֵין לְשַׁנּוֹת, וְדִינוֹ כִּשְׁאָר חֵלֶב הַנִּצְלֶה עִם בָּשָׂר, וְאִם נִתְבַּשֵּׁל כָּךְ הַכֻּלְיָא נַעֲשֵׂית נְבֵלָה וְצָרִיךְ שִׁשִּׁים נֶגֶד כֻּלָּהּ, וְהוּא הַדִּין בַּקְּרוּם שֶׁעַל הַיּוֹתֶרֶת (סמ"ק וְהַגָּהוֹת ש"ד וְהג"א).
ט מָלִיחַ שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, דִּינוֹ כְּרוֹתֵחַ וּמַפְלִיט לֶאֱסֹר כְּדֵי קְלִפָּה. וְאִם הוּא שֻׁמַּן הַגִּיד וּקְנוֹקָנוֹת שֶׁבּוֹ וְהַקְּרוּמוֹת, יֵשׁ לְהַחֲמִיר וּלְהַצְרִיכָם נְטִילַת מָקוֹם. וְאִם הוּא חֵלֶב מַמָּשׁ, צָרִיךְ שִׁשִּׁים לְבַטְּלוֹ. וְאִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּמְלַח עִמּוֹ הוּא שָׁמֵן, אֲפִלּוּ בְּשֻׁמַּן הַגִּיד וּקְנוֹקָנוֹת שֶׁבּוֹ, צָרִיךְ ס' לְבַטְּלוֹ, וְלִטֹּל מִמָּקוֹם שֶׁנָּגַע כְּדֵי נְטִילַת מָקוֹם, וּלְפָחוֹת קְלִפָּה. וְכָל זֶה לְעִנְיַן חֲתִיכָה עַצְמָהּ שֶׁהָיָה הַחֵלֶב דָּבוּק בָּהּ. וּלְעִנְיַן שְׁאָר חֲתִיכוֹת שֶׁנִּמְלְחוּ יַחַד, אִם אֵין בְּכָל אַחַת מֵהֶם בִּפְנֵי עַצְמָהּ שִׁשִּׁים לְבַטֵּל הַחֵלֶב, אֲסוּרוֹת וְאֵין מִצְטָרְפִין בְּיַחַד לְבַטֵּל הַחֵלֶב, דְּאֵין חֵלֶב מְפַעְפֵּעַ מֵחֲתִיכָה לַחֲתִיכָה בְּלֹא רֹטֶב. וְאִם אֵין יָדוּעַ אִם נָגַע בְּכֻלָּן, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. וְאִם יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָגַע אֶלָּא בְּאַחַת, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ הִיא, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, דְּחַד בִּתְרֵי בָּטִיל, אֲפִלּוּ הֵן חֲתִיכוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִתְכַּבֵּד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מְלִיחָה אֵינָהּ אוֹסֶרֶת רַק כְּדֵי קְלִפָּה (טוּר וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה וְר' אֶפְרַיִם וּפוֹסְקִים וְרַ"ן וְרַשְׁבָּ"א בְּמ"ה וּרא"ה בְּב"ה דף צ"ב בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן וְצ"ע אמ"ש בֵּית יוֹסֵף סִימָן צ"א וְת"ח רֵישׁ כְּלָל ל"ח ע"ש רַמְבַּ"ן לְהֵפֶךְ). וּלְפִי שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בֵּין בָּשָׂר שָׁמֵן לְכָחוּשׁ, נוֹהֲגִין לְשַׁעֵר בְּכָל מְלִיחָה בְּס' כְּמוֹ בְּבִשּׁוּל (מהרי"ו וּבְאָרֹךְ וּבְהַגָּהַת ש"ד וּבְמָרְדְּכַי בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וְכָל הָאַחֲרוֹנִים), דְּאִם אִכָּא ס' בֵּין הַכֹּל בְּיַחַד נֶגֶד כָּל הַחֲתִיכָה שֶׁהַחֵלֶב דָּבוּק בָּהּ, אָז הַכֹּל שָׁרֵי מִלְּבַד אוֹתָהּ חֲתִיכָה שֶׁהָאִסּוּר דָּבוּק בָּהּ, מִיהוּ אוֹתָהּ הַחֲתִיכָה שֶׁהָאִסּוּר נָגַע בָּהּ צָרִיךְ קְלִיפָה מְעַט (רַשְׁבָּ"א). וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה נָגַע, הַכֹּל שָׁרֵי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג"ה וְש"ד). וְאִם אֵין ס', הַכֹּל אָסוּר. וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה קְצָת קֻלָּא אִם הָיָה הָאִסּוּר שָׁמֵן וּמְפַעְפֵּעַ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִסְמֹךְ בְּכִי הַאי גַּוְנָא אַדִּבְרֵי הַמְּקִלִּין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵינוֹ אוֹסֵר בִּמְלִיחָה רַק כְּדֵי קְלִפָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא נִצְטָרֵךְ לְשַׁעֵר בֵּין אִסּוּר שָׁמֵן לְכָחוּשׁ, כִּי אֵין אָנוּ בְּקִיאִין. וְכָל זֶה בְּאִסּוּר שֶׁשַּׁיָּךְ בּוֹ שַמְנוּנִית, כְּגוֹן חֵלֶב אוֹ צִיר וְכִי הַאי גַּוְנָא, אֲבָל בְּאִסּוּר שֶׁאֵין בּוֹ שַמְנוּנִית כְּלָל, כְּגוֹן חָמֵץ בְּפֶסַח, לְכֻלֵּי עָלְמָא מְלִיחָה אֵינָהּ אוֹסֶרֶת רַק כְּדֵי קְלִיפָה (סְבָרַת הָרַב מִמַּשְׁמָעוּת פּוֹסְקִים הַנַּ"ל). וְעַיִּןִ בְּאֹרַח חַיִּים הִלְכוֹת חָמֵץ כֵּיצַד נוֹהֲגִין. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ד אִם הַקְּרוּמִים אוֹ חוּטִים שֶׁל חֵלֶב נִמְלְחוּ עִם בָּשָׂר. יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְהֶפְסֵד מְרֻבֶּה יֵשׁ לְהַתִּיר בִּמְלִיחָה עַל יְדֵי קְלִיפָה, אַף עַל גַּב שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ לְשַׁעֵר כָּל מְלִיחָה בְּס', אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר כָּחוּשׁ; וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה בְּאִסּוּר כָּחוּשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג לְשַׁעֵר בְּס' (לְפִי סְבָרַת הַרַמְבַּ"ם וְהַנִּמְשָׁכִים אַחֲרָיו וּמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה בִּתְשׁוּבָה לְהָרַב סִימָן צ'), אֲבָל לֹא בְּאִסּוּר שָׁמֵן שֶׁמִּדִּינָא צָרִיךְ ס'.
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָאִסוּר וְהַהֶתֵּר שְׁנֵיהֶם מְלוּחִים. וַאֲפִלּוּ אִסוּר מָלִיחַ וְהַהֶתֵּר תָּפֵל. אֲבָל אִם הַהֶתֵּר מָלוּחַ וְהָאִסוּר תָּפֵל, אֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא הֲדָחָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע'. וְיֵשׁ אוֹסְרִין אִם נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה, וְיֵשׁ לְהָקֵל בִּמְקוֹם הֶפְסֵד.
יא זֶה שֶׁאָמַרְנוּ בְּאִסוּר מָלִיחַ וְהֶתֵּר תָּפֵל, שֶׁאִם הוּא שָׁמֵן אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ שִׁשִּׁים לְבַטְּלוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁהָיָה הָאִסוּר הַמָּלִיחַ לְמַטָּה וְהַהֶתֵּר תָּפֵל לְמַעְלָה, מִשּׁוּם דְּתַתָּאָה גָּבַר. אֲבָל אִם הָיָה הַהֶתֵּר תָּפֵל לְמַטָּה, וְהָאִסוּר הַמָּלִיחַ לְמַעְלָה, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְּדֵי קְלִפָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דִּבְמָלִיחַ אֵין חִלּוּק אִם הוּא לְמַעְלָה אוֹ לְמַטָּה (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וּסְמַ"ק וְהַטּוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). וְהָכֵי נָהוּג.
יב גְּבִינוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בִּדְפוּסֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְלְחוּ בְּתוֹכָן, מֻתָּרִים. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם נִמְלַח הֶתֵּר בִּשְׁאָר כְּלִי אִסּוּר (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א), וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְנֻקָּב (ד"ע), דְּאֵין מָלִיחַ כְּרוֹתֵחַ כָּל כָּךְ לְהַפְלִיט מִן הַכְּלִי מַה שֶּׁבָּלַע בְּתוֹכוֹ. וְדַוְקָא בְּדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה, אָסוּר. (מָרְדְּכַי וְהַגָּהַת ש"ד).
יג מֶלַח אוֹ תַּבְלִין שֶׁהֵם בִּקְעָרָה שֶׁל בָּשָׂר, מֻתָּר לִתְּנֵם בְּחָלָב. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ בִּכְלִי אִסּוּר, דְּמֵאַחַר שֶׁהֵם יְבֵשִׁים אֵינָן בּוֹלְעִים מִן הַכְּלִי, רַק שֶׁהַכְּלִי הוּא נָקִי וְאֵין אִסּוּר דָּבוּק בּוֹ (הַגָּהוֹת ש"ד וְכֵן כָּתַב א"ח בְּשֵׁם הרא"ה). וְהַמַּחְמִיר לְכַתְּחִלָּה, תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה (אָרֹךְ וּסְמַ"ג לְעֵיל סוֹף סִימָן צ"ה).
יד מֶלַח הַבָּלוּעַ מִדָּם, כְּגוֹן מִמְּלִיחַת בָּשָׂר, וּנְתָנוּהוּ בִּקְדֵרָה, אוֹ שֶׁנָּתְנוּ בַּקְּדֵרָה בָּשָׂר מָלוּחַ בְּלֹא הֲדָחָה, אִם יֵשׁ ס' כְּנֶגֶד הַמֶּלַח, מֻתָּר. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלַח עֲדַיִן נוֹתֵן טַעַם בַּקְּדֵרָה, מֵאַחַר שֶׁאֵין הַמֶּלַח אָסוּר מֵחֲמַת עַצְמוֹ, אֶלָּא מֵחֲמַת דָּם שֶׁבְּתוֹכוֹ, דְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין הָאוֹסֵר יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם, אֵין הַנֶּאֱסָר אוֹסֵר יוֹתֵר מִן הָאוֹסְרוֹ. (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס"ט בַּטּוּר וּבְהַגָּהוֹת שַׁ"ד וּבְש"ד).
ש״ך Shach
סָעִיף א
א ויש מקילין במה שחוץ לציר. ומדברי הרב בת"ח כלל כ"ב ד"ו נראה שכן עיקר. וכן משמע דעת הרא"ש והרשב"א בפכ"ה גבי בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב ואפילו חתיכה דהיתר שבתוך הציר שמן והכי משמע מהט"ו בסימן ס"ט סי"ח וכן משאר פוסקים ואף דאסרינן התם בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אפי' מה שחוץ לציר הא נתבאר שם ס"ק ס"ח הטעם משום דכיון שנמלח בכלי שאינו מנוקב פירש הדם ממקום למקום וע"ש ואולי לזה רמז הרב בד"מ שכ' וע"ל סי' ס"ט מדין זה אבל ודאי אי הוה האיסור שמן אף מה שחוץ לציר אסור כדמשמע מדברי הפוסקים לשם וכ"כ הטור בס"ס זה וכן משמע באו"ה כלל ל' ד"י וכלל י'. ולפ"ז היה נראה לכאורה לאסור לדידן מה שחוץ לכבישה כיון דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן כדלקמן ס"ה וס"ט בהג"ה אלא שא"כ לא ה"ל להרב לכתוב כאן סברא להקל כיון דלדידן לכ"ע אסור ומכ"ש שלא ה"ל לתפוש בת"ח שם סברת המקילין עיקר ועוד דבס"ס ע' כ' דבשר שנפל לציר מה שחוץ לציר מותר ועוד דהאו"ה נמי ס"ל דלא מחלקינן בין כחוש לשמן ואפ"ה בכבישה מתיר מה שחוץ לכבישה לכך נראה דאע"ג דלא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו במליחה וצלייה וכה"ג אבל כולי האי לא נחמיר וכה"ג כתבתי בס"ק י"ז ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ב ואם הוא כבוש בתוך ציר או חומץ כו' ה"ה כמבושל. דעת המחבר כהרא"ש לחלק בין ציר ושאר דברים דבציר לא בעינן שישהה מע"ל דמחמת רתיחת המלח די כשישהה כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח והשוה דין חומץ לציר ואזיל לטעמיה שכ' בב"י וז"ל כבוש בציר כ' הרא"ש בסוף פ' כ"ה דשיעורו כאלו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל להתבשל אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מליח הרי הוא כרותח ע"כ ומשם נלמוד שכבוש בחומץ שעד שישהה כשיעור הזה אינו אסור אלא כדי קליפה עכ"ל ותימה דהרי הרא"ש עצמו כ' בפי' בפ' בתרא דעבודת כוכבים דאף בחומץ בעינן יום שלם ומביאו ב"י בר"ס זה אלא ודאי ל"ד חומץ לציר דציר שאנו אוסרים בשביל כח המלח שיש בו די בשיעור כדי שיתננו על האש וירתיח משום דמליח ה"ה כרותח וכמבואר בהרא"ש משא"כ בחומץ וגם המחבר גופיה כ' בר"ס ק"ד לפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם) אם לא שהה בתוכו מע"ל מותר וצ"ע (שוב ראיתי בס' שארית יהודה הביא תשובת ב"י שהתנצל דבריו שבב"י דמודה דבחומץ צריך מעת לעת ודבריו שבש"ע כאן דוחק ליישב כן וע"ש) וגם הב"ח פסק דבחומץ הוי כבוש מיד כמו בציר וכ' שהרא"ש מודה לזה וליתא וכדפירשתי גם בעט"ז כתב כלשון המחבר כאן ובסי' ק"ד ולא חלי ולא מרגיש) גם בדרישה השיא דעת הרא"ש לדעת אחרת שאינה נכונה מפני שרצה ליישב מ"ש הגה"מ פט"ו בשם הרא"ש (זה לא מצאתי בהג"מ החדשים שלפני) דכי אמרי' כבוש כמבושל ה"מ בחומץ וציר כדפרש"י ע"כ ואין זה צריך ישוב שבלתי ספק שהגה"מ לא כוונו להרא"ש זה רק כוונו להרא"ש אחר כגון הרא"ש מפליז"א או הרא"ש מלוני"ל שדרך הגה"מ ומרדכי להביאם אלא נראה כדעת הרא"ש והטור וב"י דחומץ שוה בזה לשאר משקין. וכן משמע דעת המרדכי רפ"ב דביצה וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פ' ג"ה סי' מ"ט ופכ"ה סי' צ"א וכ"פ האו"ה כלל ל' דין ח' דבחומץ לא הוי כבוש אלא מעל"ע ע"ש. וכ"כ בס' א"ר דף ל"ז ע"ב ודף נ"ד ע"ב: כתב האו"ה כלל ל' ד"ט חלב תפל ששהה מע"ל בקערה מודחת של בשר בת יומא אסורים אפי' בדיעבד וה"ה לשאר היתר ששרוי בכלי של איסור בן יומו עכ"ל והעתיק בס' א"ר דף נ"ד ע"ב ותימא כיון דלא נעשה כבוש אלא אחר מע"ל א"כ אחר מע"ל נטל"פ וגם בכלל ל"ג סוף ד"ג כ' אם שהה בו אפי' פשור שאין היד סולדת בו בזה לא נעשית בת יומא כלל דהמאכל צונן שבה אין משוי טעם הבלוע בדופני הכלי לשבח אע"ג שלגבי איסור אנו אוסרים שפיר בכה"ג אם שהה מע"ל בכלי בן יומו של איסור כדאיתא לעיל בתשובה כבוש מ"מ טעם פגום הוא עכ"ל ואין הבנה לדבריו דהרי אם שהה בו מע"ל נמי טעם פגום הוא ומצאתי בכתיבת יד הרב בגליון האו"ה בכלל ל"ד דט"ו שהרגיש בזה וכתב דמיירי שהאיסור קצת בעין ולישנא דב"י לא משמע הכי ועוד דהא בכלל ל' כ' קערה מודחת וצ"ע. שוב מצאתי בתשובת ר"ל ן' חביב סי' קל"ח ריש דף רמ"ב בתשובה דתורמוסים בבשולי עובד כוכבים כו' משמע שם להדיא דשרי וגם בלא"ה הא יש פוסקים דלא הוי כבוש אלא בג' ימים וגם בלא"ה הרבה פוסקים דלינת לילה פוגמת וכדלעיל ס"ס ק"ג: ש"ע סָעִיף א
ג ובפחות משיעור זה כו'. גם הרב מודה לזה דלא הוי כבישה בפחות משיעור זה וכדכתב נמי בד"מ מיהו עכ"פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו כמ"ש בת"ח כלל ו' ד"ט ובס"ס ע' בהג"ה ונ"מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להרב אינו אוסר רק כדי קליפה וכמ"ש בסי' זה ס"ק ל"ח ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו ודוק: ש"ע סָעִיף א
ד וע"ל כו'. ועמ"ש בסי' ע' בס"ק ל"ו וע' בסי' ס"ט סי"ח ובמ"ש שם: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה. פי' אפי' הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל ר"ס צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר זה ובספרי הארכתי בדיני עירוי וכלי שני וכאן אכתוב בתכלית הקצור מה שנוגע בשרשי הדין דעת רשב"ם שהביאו התוס' פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ה ע"א) ופ' כירה (שבת דף מ"ב ע"ב) והרא"ש והר"ן לשם ומרדכי והגה"א סוף עבודת כוכבים וסה"ת דעירוי ככלי שני ואינו מבשל וכן אינו מפליט ומבליע כאחד כמו כלי שני ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקיס לשם דעירוי מבשל כדי קליפה כמו כלי ראשון ומוכח דעת רשב"ם דמ"מ עירוי מבליע כדי קליפה כגון אם עירה איסור רותח על היתר או חלב על גבי בשר אוסר כדי קליפה אלא דאינו מפליט ומבליע כאחד ולכך מותר לערות על התרנגולת למולגה וגם מוכח דעת רשב"ם דכלי שני אינו מבליע כלל אפילו כדי קליפה ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים דלעיל מוכח דסבירא ליה דעירוי כמו שאינו מבשל בכולו כך אינו מבליע בכולו ודלא כמהרש"ל בתשו' סי' ס"ב שכתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבליע בכולו ובפרישה סי' ס"ח כתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבשל בכולו והוא תמוה ומוכח נמי דעת ר"ת דלעיל דכלי שני אינו מבליע כדי קליפה וא"כ דעת כל הפוסקים דלעיל והסמ"ג מכללם שעומדים בשטת ר"ת כן ודלא כמ"ש מהרש"ל באו"ש סי' ל"ג דלסמ"ג אפי' כלי חרס בולע בכלי שני וכ"ש דבר מאכל וכן דעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים דכלי שני אינו מבליע כלל וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ג דין א' ותימא דבהג"ה בא"ח ר"ס תנ"א משמע דסובר דכלי חרס שנשתמש בו חמץ בכלי שני אסור ואולי משום חומרא דחמץ נגע ביה ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכלי חרס במקום שאין הפסד כל כך בשגם שהרמב"ן והרשב"א בתה"א דף צ"ב סוברים דאפילו בכלי נחושת מבליע וגם יש פוסקים דאע"ג דכלי שני אינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ אבל על כל פנים אין לאסור כולו בכלי שני וכן מהרש"ל בתשו' שם לא כתב דמבליע אלא כדי קליפה ותימא על מ"ש בספרו פכ"ה סי' ע"א לאסור כולו. ובב"ח בסי' זה מחמיר ביותר דכלי שני מפליט ומבליע כאחד ואוסר כולו והוא תמוה ואנן קי"ל לחומרא דעירוי דכלי ראשון מבשל כדי קליפה והלכך לענין שבת ובשר בחלב אסור ואפי' בעירוי שנפסק הקלוח מבליע מיהא כ"ק לכ"ע וכמ"ש הפוסקים וכדמוכח בפרק כ"צ (דף ע"ו ע"א) ואע"ג דמדברי הרב סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכלי ראשון על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפי' קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כאחד אבל מ"מ מבליע והכי משמע להדי' מתוס' דזבחים והמרדכי והג"א והר"ן דסוף עבודת כוכבים מיהו ודאי דסגי בקליפה ואינו מבליע יותר והכי מוכח מהא דכתבו הפוסקים והט"ו סי' צ"א ס"ד בחלב רותח שנפל על בשר צונן דקולף הבשר ומותר וכן הוא בש"ס פכ"צ שם. וכל חום היינו דוקא כשהיד סולדת בו אבל אין היד סולדת בו אפי' הוא כלי ראשון שעומד על האש אינו אוסר כלל וכ"פ הפוסקים ראשונים ואחרונים בדוכתי טובי וכ"כ מהרש"ל פכ"ה סימן ע"א אלא שאח"כ כתב אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד על האש כל זמן שהוא חם אפי' אין היד סולדת בו דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דהרי בירושלמי פרק כירה איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו והיינו שאין להיד שליטה בו דהיינו היד סולדת בו אבל כשהיד שולטת בו מוכח התם בירושלמי להדיא דשרי לכ"ע וכן הסכמת הפוסקים וכ"כ בת"ח כלל נ"ז דין י"ב אלא דבכלל כ"ג ד"ג פסק כהרשב"א וטור דצונן לתוך חם שאין היד סולדת בו צריך קליפה וצריך לומר דסבירא ליה דאע"פ שאין היד סולדת בו מבליע כדי קליפה וכן יש להחמיר אע"פ דמדברי שאר הפוסקים לא נראה כן ודו"ק: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו הכל אסור. היינו בדבר של רוטב או בצלי שמן וכה"ג משא"כ בכחוש לדעת הט"ו ולדידן בכל ענין אסור: ש"ע סָעִיף ג
ז אבל אם כבר מונח בכלי שני כו'. דוקא אם כבר מונח בכלי שני אבל הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי כ"כ בד"מ וכן משמע מדבריו כאן בהג"ה ועיין בס"ק ט': ש"ע סָעִיף ג
ח אם שניהם חמים מחום כלי ראשון כו'. ודעת מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' ע"א דבדבר גוש כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדרה אם היד סולדת בו דינו לעולם ככלי ראשון ואין בידי להכריע רק נ"ל כיון דהתוס' פרק כירה כתבו הטעם לחלק בין כלי ראשון לכלי שני דכלי ראשון כיון שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה א"כ נראה דהכל תלוי בדפנות א"כ דבר גוש נמי כיון דמיקרי יבש לא שייך בו דפנות וכ"כ באו"ה כלל ל"ז ד"ז דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל לעולם כל זמן שהיד סולדת בו ע"ש וכן משמע לכאורה בסוף ש"ד בדיני זבוב ובאו"ה כלל נ"ז ד"ג בשם המרדכי במה שכתבו שם דאם עירה תבשיל עם זבוב לקערה ונפל שם הזבוב תחלה דנאסר הקערה כדי קליפה כדין חם לתוך צונן דאין שייך לזבוב היוצא מן הרותח להיות ככלי שני עכ"ל וכמו שפירש מהרש"ל שם אף על פי שמצאתי כתיבת יד הרב בגליון האו"ה כלל כ"ז שכתב וז"ל נ"ל דמטעם עירוי קאמר מאחר דהזבוב נתערב עם התבשיל מקרי עדיין כלי ראשון כשאר עירוי האוסר כדי קליפה אבל בלא זו אין לחלק בין זבוב לשאר עירוי עכ"ל הרב לטעמיה כאן בהג"ה ולעיל סי' צ"ד ס"ד אזיל לטעמיה וכן כתב בת"ח סוף כלל ס"א שהמנהג פשוט כשאוכלים בשר שהוא בקערה עם סכין חולבת דאין אוסרים כו' אבל פשטא דלישנא דש"ד ופוסקים הנ"ל משמעין כמהרש"ל וכן משמע לכאורה מדברי הב"י ר"ס ק"ז וכמו שכתב הפרישה לשם בהדיא ע"ש (ועמ"ש בר"ס ק"ז ודוק) והרב בד"מ כתב דבסי' ק"ז נמי מטעם עירוי אתינן עלה ודחה דברי מהרש"ל באין ראיות מוכרחות וצ"ע מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כעין רוטב נראה דיש לסמוך אדברי הרב וכן משמע באו"ה שם דדוקא בדבר יבש לא שייך כלי שני ואולי גם מהרש"ל לא קאמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים וכן משמע מדבריו שם ע"ש והב"ח כתב ג"כ בזה סברות מלבו ואינן מוכרחות והנלפע"ד כתבתי: ש"ע סָעִיף ג
ט ואם האחד צונן ההיתר צריך קליפה. ובשר וגבינה שנגעו זא"ז וא' מהם צונן שניהם צריכין קליפה וכן משמע באו"ה שם ופשוט ומהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פרק כ"ה ס"ס ע' דאם האיסור חם נראה פשוט לדברי הסמ"ק שמחלק בין חום האור למליחה שכולו אסור ואני תמה דהרי הסמ"ק (סימן ר"ה דף צ"ו ריש ע"ב) כתב בסוף דבריו וז"ל בפרק דם חטאת אמרינן חתיכה בחתיכה רקיק ברקיק יקלוף את מקומו תימא דמ"ש מחם לתוך חם דמיתסר כו' ושמא י"ל התם גבי חם מיירי זה ע"ג זה והתם גבי רקיק מיירי בזה בצד זה עכ"ל ומביאו המרדכי פכ"ה אלמא דאפי' בשניהם חמים מתיר בקליפה וכן הביא האו"ה שם ומהרש"ל גופיה באו"ש סימן כ"ח על שמו ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
י איסור שהניחו בכלי היתר כו'. זה דעת האו"ה וכ"כ הרשב"א בחדושיו (פכ"ה ובתה"א דף ע"ג) וזה לשונו לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא אם נתן בה בשר רותח סגי ליה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי וכ"כ רבותינו בעלי התוס' עכ"ל ומהרש"ל פ' ג"ה ס"ס מ"ה ופכ"ה ס"ס ס' חלק ע"ז וז"ל נראה בעיני דליתא להאי סברא כלל מאחר שהוכחתי מכל הגדולים דס"ל דבקערה שהיא בת יומא אוסרת דבר חם בלא רוטב מאחר שאין בה פליטה מגופה (וכמ"ש הרב ס"ס ז') ממילא דלא שייך נמי למימר גבי קערה או כף עילאה גבר או תתאה גבר כי אם בשני מיני אוכלים שטבען להיות חם וקר משא"כ כלי שאינו טבע בכך א"כ אם שאצלו מפליט ובולע וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרה מגוף האיסור בכלי היכא דליכא ששים לפי מאי דקי"ל דחום הצלי וחום הבישול הכל בששים עכ"ל ובש"ס פ' כ"צ (דף ע"ו ע"א) גבי נטף מרוטבו לא משמע לכאורה כן והכי מוכח להדיא בתוס' פרק כ"ה (דף קי"א ע"ב ריש ד"ה הלכתא) והרא"ש לשם גבי מ"ש דדגים שעלו בקערה של בשר וא' מהן חם דבין למ"ד עילאה גבר ובין למ"ד תתאה גבר קליפה מיהא בעי עכ"ל משמע דאפי' בכלי אמרי' תתאה גבר וכן דעת הר"ף בהגהת תשב"ץ סי' שמ"ט וכ"כ ש"ד בסוף הספר בדיני זבוב וכן דעת הב"י בס"ס צ"ד וסי' צ"ה והרב והאחרונים וגם הרשב"א בחדושיו פכ"ה דף קי"ז ע"ג ואו"ה כלל ל"ו והרב (וכדלקמן סעיף ז') גופייהו נמי ס"ל הכי דכלי אוסר דבר חם בלא רוטב א"ו לא תלי בהכי מידי דנהי דאוסר דבר חם בלא רוטב היינו היכא ששניהם חמים או התחתון חם לאסור כדי נטילה ולדידן כולו א"נ העליון חם לאסור כדי קליפה לאפוקי אם לא היה אוסרת בלא רוטב דלא היה צריך לא נטילה ולא קליפה ומהרש"ל שתלה זה בזה לא ידעתי מה ענין זה לזה גם תמהני עליו דהא איהו גופיה פסק בפכ"ה שם דאם נתן רותח גמור כרוטב רותח בקערה שמלח בה בשר סגי בששים נגד קליפתה ואי תימא דלא שייך בכלי תתאה גבר נבעי ששים נגד כולה דהא ס"ל התם בסי' ע"ו דכל הכלי נאסר במליחה וצ"ע: ש"ע סָעִיף ג
יא אסור לערות כו'. משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהראי' שהביא המרדכי פכ"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב ירך שצלאו כו'. פי' דשמנו של גיד אוסר מדרבנן וכדלעיל סי' ס"ה ס"ט וסי' ק' דאילו גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא וכמו שנתבאר שם והרב בת"ח סוף כלל ל"ז כתב דירך שנצלה עם שמנו של גיד צריך קליפה וצ"ל דלאו דוקא נקט אלא אה"נ דבעי נטילה ומפני כך סתם כאן כדברי המחבר א"נ כאן ל"ד מיהו היינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הרב דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה"ג יש להצריך ששים אפילו במליחה וכמו שיתבאר בס"ק כ"ו וכ"ש בצלי: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל אם היא ברוטב. לר"י אפי' מקצתה כצ"ל וכמו שנתבאר לעיל סי' צ"ב ס"ב וע"ש מדינים אלו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד וחתיכת היתר שנצלה כו'. הטעם כתב הב"י דאזיל היתר ומפטם לאיסור והדר אזיל האיסור ומפטם להיתר ועי' בס"ק י"ח: ש"ע סָעִיף ה
טו וכל דבר שיש לו פעפוע כו'. צריך נטילת מקום ודעת מהרא"י דכל היכא דבטיל בששים א"צ לא נטילה ולא קליפה ומהרש"ל באו"ש ופג"ה סי' כ"ח כתב דבכחוש יש להצריך קליפה במליחה ונטילה בצלי אף בדאיכא ס' אבל שמן יפה כתב מהרא"י והמחמיר הוי כסיל בחשך הולך עכ"ד וכה"ג כתב מהר"מ מפאדווה בתשו' הרב סימן צ' עיין שם ודעת הרב בת"ח ריש כלל ל"ז גבי צלי וריש כלל ל"ח גבי מליחה כהמחבר וכ"כ כאן בהג"ה וכן הפוסקים הקדמונים המפורסמים סוברים כן: ש"ע סָעִיף ה
טז או שאר איסור דשייך בו שמנונית. ונתבאר בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית מיהו בסעיף ט' יתבאר דנוהגים לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א"כ ה"ה בצלי דצלייה ומליחה שוין בזה וכן משמע בהדיא בת"ח סוף כלל ל"ז וכן משמע מדברי מהרש"ל ושאר אחרונים והא דסתם הרב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כדי נטילה היינו באיסור דרבנן כדלקמן ס"ט וע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יז הא דחתיכת איסור כו' או בשר בחלב כו'. משמע דהיינו חתיכת בשר שנבלע מחלב שנחשב כל החתיכה גוף האיסור וכמ"ש הפוסקים בסי' צ"ב (הבאתים שם ס"ק י') וכלשון הזה כתבו הט"ו לעיל ר"ס ק"א אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד אא"כ איסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב כו' ופי' ג"כ דהיינו שנבלע מבשר בחלב וכן הבין מהרא"י (בהגהת ש"ד סי' צ"א) והד"מ והדרישה סכ"ג ושאר אחרונים דברי הטור שהם כדברי המחבר דחתיכת בשר הבלוע מחלב אוסרת חברתה בנגיעה בלא רוטב אכן הרשב"א כתב בת"ה (בית ד' שער א') דברים אלו שאמר אפי' בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע ואע"פ שעשאוה כחתיכת נבלה לא עשאוה כנבילה עצמה לדבר זה ע"כ לשונו ובכתבי מהרא"י סי' רמ"ט כתב בשם מורו וז"ל ועוד מסופק אני בבשר שקבל טעם מחלב שלא היה בו ס' לבטלו ונאסר ושוב נגע כשהוא חם בבשר אחר כתוב במרדכי (פכ"ה) בשם ר"י וכן בסה"ת דאינו אוסרו בלא רוטב בשמעתא דטפת חלב והוכיחו סברא זאת מההיא דניער וכיסה וקשה דמ"ש מהא דכתוב בסה"ת דבשר בחלב שאני משאר איסורים דהא דחה"ל לא בטלה דוקא כשהוא שרשו של איסור ולא שנאסרה ע"י בליעת איסור וגבי בשר שנאסר מחלב לא אמרינן הכי ואינה בטילה ואף כי משנה שלימה היא בעבודת כוכבים דחה"ל של בשר בחלב אינה בטילה עד כאן לשונו גם בשעריו תמה על סה"ת והמרדכי בשם ר"י וסייעתו בזה וכתב וז"ל ויראה לתרץ קצת דודאי בשר בחלב כל זמן שהוא מעורב מיקרי שרשו וגופו של איסור ואפי' הבשר בלא חלב כמו כלאי בגדים בזמן שחוט פשתן מעורב בטלית צמר אסור להתכסות בכל הטלית אפילו באותו צד שאין חוט פשתן בו ואם נחתך מן הטלית אותו צד שאין בו פשתן מותר אותו צד ה"נ קים להו לרבנן שאין שום טעם הולך מחתיכה זו רק טעם דבשר לחוד ולא שום חלב אלא א"כ ע"י רוטב וה"ל כאלו בא אליהו ז"ל ואמר לנו נחתך מן הבשר זה חתיכה קטנה שאין בה שום טעם חלב והוי שרי כההיא דכלאים וצ"ע עכ"ל וכ"פ מהרש"ל באו"ש בספרו פג"ה סי' מ"ה וכן מוכרח לכאורה דעת הרב סי' צ"ב שכתב דאם נפלה טפת חלב על חתיכה שבקדרה ולא ניער ולא כיסה כלל אינו אסור רק החתיכה לבד ושאר הקדרה מותרת ואם היה סובר דבשר בחלב כיון שהיא עצמה נבילה ונחשב גוף האיסור אוסרת חברתה בלא רוטב א"כ היה מה שבקדרה אסור לדידן דקי"ל דחם בחם בלא רוטב אוסר כולו (וכמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ט מהמ"א והרא"ה בס' ב"ה דף ק') ואם כן בע"כ צ"ל שפירש דכאן מיירי שנגע בשר חם בגבינה חמה וכמו שפי' מהרש"ל באו"ש ובספרו שם ומביאו הב"ח ואין זה עיקר אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו מטעם שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אבל מ"מ מה שאינו גוף האיסור רק ע"י בליעה לא חמיר כ"כ ואוקמוה אדינא דאינו אוסר כשאינו מפעפע וחלב אינו מפעפע וכמ"ש הרשב"א וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ג' וכן כתבתי שם בשם הר"ן גם הוכחתי שם שכן דעת הפוסקים והט"ו דחלב איסור כחוש מיקרי ואינו מפעפע ע"ש וראיה לזה שבת"ח כלל כ"ח כתב סתם דאם בלע איסור שאינו מפעפע אינו אוסר בנגיעה אע"ג דלא בקיאינן בין כחוש ושמן אלא ודאי כולי האי לא מחמרינן גם מהרש"ל גופיה כתב באו"ש שם שדוחק לפרש דברי הטור כן והב"ח ג"כ בסי' צ"ב הבין דברי הטור כמו שהבינם מהרא"י אלא שהקשה שם ע"ז מהא דקאמר בש"ס פכ"ה מיבלע בלע מיפלט לא פליט ותירץ דאינו אלא לענין שלא יהיו החתיכות האחרות אסורות לגמרי אבל נטילה ודאי בעינן עכ"ל ויכול להיות כן דהא לא קאמר התם הכי אלא אמאי דבעי ר' התם למיסר כל החתיכות האחרות לגמרי מפני שהן מינה ומתמה ש"ס מיבלע בלע מיפלט לא פליט אבל ל"נ דבלאו הכי לק"מ דלא קאמר התם הכי אלא מקמי דהוי קי"ל חנ"נ כדאי' התם בהדיא אבל לבתר דמסיק אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ א"כ נחשב הבשר גוף האיסור ואה"נ דאוסר דנהי דלא פליט החלב עצמו מ"מ כיון דע"י חבורן נאסרו א"כ הבשר שנחשב גוף האיסור אוסר וכ"כ הר"ן ס"פ כ"ה וכ"פ הרב המגיד פ"ט מהמ"א בשם הראב"ד וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית שם ומעתה מ"ש מהרש"ל בספרו שם ומ"ש מהרא"י והמחמיר בכל זה תע"ב איני רואה מקום לחומרא זו כו' שאין איסור בלוע מפעפע בלא רוטב אפי' בבשר בחלב כו' כמו שהוכיח ר"י בראיה ברורה בשמעתא דטפת חלב כו' והטוי"ד לא דק כו' עכ"ל הוא לא דק דאין כאן ראיה ברורה וכמ"ש ויכול להיות שגם ר"י שבמרדכי וסה"ת ושאר פוסקים סוברים כן ולא הביאו ראיה רק לשאר איסורים מהך שמעתא דטפת חלב דקאמר בש"ס מיבלע בלע מיפלט לא פליט מקמיה דהוי ס"ד דחנ"נ והוי גוף האיסור ואף שמהרא"י בכתביו ובהגהות ש"ד לא הבין כן מדבריהם מ"מ אינו מוכרח כ"כ ע"ש וראיה לדברי שבסמ"ג דף צ"א ריש ע"ג כתב ג"כ דברי ר"י ופי' מהר"א שטיי"ן דבריו דה"ה דנבלע בשר בחלב אוסר כמו בנבילה ע"ש ובבאר שבע השיג על מהרא"ש בזה שלא כדת ודוק וכ"פ באו"ה סוף כלל כ"ט ד"ו דבבשר בחלב חשיב איסור מגופו אף לענין זה ומ"מ נראה דאין לאסור יותר מכדי נטילה כיון דבלאו הכי קי"ל דאין איסור חם אוסר היתר חם בלא רוטב יותר מכדי נטילה אלא דאנן מחמרינן מטעם דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ובכה"ג אין להחמיר וכמ"ש וכ"פ באו"ה כלל כ"ח ד"ד דחתיכת בשר שבלעה חלב ונגעה בחתיכה אחרת צריך קליפה וקליפה לאו דוקא אלא נטילה. שוב מצאתי באו"ש מהרש"ל שנדפסו בלובלין בדף ל"ג כתוב שם הג"ה ממהרש"ל שהביא אדרבה ראיה מפכ"ה דגבי בשר בחלב אוסרת חתיכה חברתה בלא רוטב וכתב שם שכן פסק מורו ורבו הגאון וע"ש: ש"ע סָעִיף ז
יח אפי' אם נצלו ביחד. וכ"פ הרב בת"ח כלל כ"ח ד"א ועוד פסק שם בשם או"ה דמליחה שוה לצלי וז"ל בסימני ת"ח שם הא דחתיכה אוסרת חברתה בנגיעה דוקא שאיסורה מחמת עצמה אבל חתיכה שנאסרה מאיסור ע"י בליעה אינה אוסרת בנגיעתה אפי' נצלו או נמלחו יחד וה"מ דבלע מאיסור שאינו מפעפע אבל אי בלע מאיסור המפעפע אוסר בנגיעתה עכ"ל וכבר כתבתי בס"ק שלפני זה דדעת הרב ואו"ה דאע"ג דלא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר ע"י בליעה לא נחמיר כולי האי ומוכח שם בת"ח דדם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה וכן מבואר בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים דדם אינו מפעפע ונהי דקי"ל בכל דוכתי גם בדם לשער בששים מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן וכמ"ש הרב בס"ט מ"מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע"י מליחה וצלייה ומ"מ נראה דהיינו דוקא שנמלח והודח כדינו ואח"כ בלע דם וכדאיתא באו"ה סוף כלל י"ב בכה"ג הוא דאינו יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה וצלייה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט בש"ס וכל הפוסקים שאוסר במליחה וצלייה וכמו שנתבאר בס"ס ע' ומהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ה כתב דדוקא בשני דברים יבשים חמים ע"י בישול קי"ל הכי אבל בצלייה ומליחה אמרי' שפיר דמפעפע מחתיכה לחתיכה לדידן אפי' באיסור שאינו שמן ואל תשגיח בדברי (הרשב"א) והטור שכתב דאפילו בצלייה אינו אוסר בלא רוטב דס"ל דאף בצלי אינו מפעפע עכ"ד ודעת או"ה כדעת הרב וכ"נ עיקר: ש"ע סָעִיף ז
יט אם נצלו ביחד. אפי' החתיכה שנבלע בה האיסור שמן ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו עכ"ל הטור והוא הסכמת הפוסקים והמחבר שהשמיטו נראה מפני שהקשה בב"י ע"ז וז"ל ויש לתמוה על דברים אלו שהם סותרים למ"ש לעיל סעיף ה' אפי' חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שנצלה עמה שמן האיסור מפעפע בכולה עכ"ל. והיינו כמו שפי' שם דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור הכחוש והדר האיסור ומפטם להיתר ואם כן ע"כ השומן מוליך האיסור עמו ואע"ג דדין דהכא הוא מוסכם מכל הפוסקים כמ"ש בב"י ודין דלעיל לא הוזכר בשום פוסק עם כל זה חש המחבר להחמיר לעיל ס"ה וכאן סתם הדברים ולא אמר בה לא איסור ולא היתר זהו נראה בדעת המחבר אבל אין זה עיקר אלא נראה דודאי האי דינא דהכא קושטא הוא דהוא מוסכם מכל הפוסקים והך דלעיל לא קשיא כמ"ש מהרש"ל והפרישה והב"ח דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו בהא קאמר לעיל דאפי' האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו מאחר דבע"כ בלאו הכי פולטת רוטב של איסור ובלאו הכי אוסר כדי נטילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור והרב בד"מ תירץ דלעיל מיירי בחלב כחוש הלכך כיון דחלב מפעפע אלא שכחוש אינו מפעפע בקל ההיתר שמן מפטם ליה עכ"ד ועיין בס"ק י"ג: ש"ע סָעִיף ז
כ אוסרת חברתה כו'. נראה דהכא אפילו להט"ו אוסר כולו עד ס' נגד האיסור הבלוע דהא תלי טעמא שהאיסור הבלוע בעצמו מפעפע ויוצא וכ"כ באו"ה כלל כ"ט ד"ד בהדיא: ש"ע סָעִיף ז
כא או בתחתונה חמה והעליונה צוננת. כ"כ הרשב"א בת"ה ומשמע הא אם התחתונה צוננת אפי' קליפה לא בעי וטעמא נ"ל דהא דקי"ל חם לתוך צונן קולף היינו משום דמקמי דמוקיר ליה א"א דלא בלע פורתא והיינו דוקא מגוף הדבר שאצלו בולע מיד ממנו מעט מקמי דמוקיר ליה כיון שנוגע בו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה מקמי דמוקיר ליה: ש"ע סָעִיף ז
כב אבל כלי שבלע איסור כו'. מאחר שאין בו פליטה מגופו אוסרת היתר כולה ונראה דדוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלי רוטב וכמ"ש הרב ס"ס צ"ב וצ"ג גבי שתי קדרות וכ"כ מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' מ"ה וכתב עוד שם אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהן כף של בשר או חלב בן יומו שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשיב המאכל כאילו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף ע"כ: ש"ע סָעִיף ז
כג אוסר היתר כו'. וכתב ע"ז בד"מ ופשוט הוא דאינו אוסר רק כדי קליפה בלא רוטב כמו שנתבאר לעיל עכ"ל ואע"ג דבשני דברים של מאכל יבשים קי"ל דאוסר בכולו בכלי שאני וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ק ל"ב שדעת הרב כן ואע"ג דמדברי מהרש"ל שהבאתי בס"ק ט' משמע דס"ל דאף בכלי אוסר לגמרי י"ל דמיירי שהוא דבר יבש שיש לו רטיבות קצת והלכך כיון דמדינא מפליט מיהו שפיר ואוסרת כדי נטילה וכמ"ש בסי' ס"ט ס"ק ס' לדידן אוסר עד ס' משא"כ ביבש לגמרי דאינו מפליט רק כדי קליפה מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפי' ביבש לגמרי אוסר בס' ואע"ג דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא מחמרינן כמ"ש לעיל בסי' זה בכמה דוכתי ומ"מ צ"ע לדינא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כד וי"א כו'. הטעם כתב הסמ"ק (סימן כ"ד דף צ"ה ע"א) דהא דקאמר בש"ס שהקרום מפסיק לא קאי במסקנא ומהרא"י הוסיף עוד טעם דחיישינן שמא נפחת הקרום: ש"ע סָעִיף ח
כה ואם נתבשל כך כו'. משמע דאפילו לא נמלח או נצלה תחילה מ"מ הוי איסור דבוק וצריך ששים נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות וכ"כ מהרא"י בכתביו סימן צ"ח: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כו מליח שאינו נאכל מחמת מלחו. וכבר נתבאר שיעור מליחתו בסימן צ"א ס"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
כז ולהצריכם נטילת מקום. אבל א"צ ס' וכ"פ בת"ח סוף כלל ל"ז ואע"ג דקי"ל אפילו בציר ואפילו בכחוש ממש לשער בס' וכמו שיתבאר מ"מ שמנו של גיד דאינו אלא מדרבנן וכמו שנתבאר בסי' ס"ה ס"ח מקילינן ביה וכ"כ בת"ח סוף כלל ל"ח מיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הרב סי' ס"ד ס"ך דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' וע"ש: ש"ע סָעִיף ט
כח ואם הבשר שנמלח שמן כו' ואפילו בשומן דגיד כו'. ק"ק דהל"ל רבותא יותר אפילו בכחוש לגמרי כדלעיל ס"ס ה' בצלי וכ"כ בב"י ואעיקרא דדינא השיג מהרש"ל בהגהותיו לטור ומביאו הב"ח וז"ל דאפילו אי אמרינן הכי ה"מ לענין צלי שחום האש מפטם מהאי להאי וגם שניהם חמים שהרי נצלו זה עם זה אבל במליחה לא מצאנו סברא זו וגם בצלי גופיה חידוש הוא ושום מחבר לא חילק אלא סתמא פסקינן כל מקום שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אז אפילו אם החתיכת היתר שמינה שרי עכ"ל וכן משמע מדברי הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י דדוקא בעינן שיהא האיסור שמן עיין שם ומ"מ נראה דאף הט"ו לא אמרו אלא בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור: ש"ע סָעִיף ט
כט שהיה החלב דבוק. או מונח אצלה ועיין בתשובת ר' שלמה כהן חלק ב' סי' ל"ה: ש"ע סָעִיף ט
ל ולענין שאר חתיכות כו' עד סוף הסעיף. באמת זהו דעת מהר"מ שהביא המרדכי סוף פרק ג"ה אבל לא ידעתי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא ברישא כשנגע בכולן וכן כשאין ידוע אם נגע בכולן ע"כ נמי לא נאסר אלא א' מהן ע"ד משל כגון שהיו כאן י' חתיכות ויש בכל א' מהן נ' ותשעה נגד החלב דאי תימא שא' מהן נאסר מפני שנבלע בה החלב ואין בה ס' לבטלו א"כ שוב אין השאר נאסרין וא"כ ע"כ לא נאסר אלא א' מהן ובטל ברוב וכן הוא דעת ר' נתנאל שהביא המרדכי שם מיהו אמהר"מ גופיה לק"מ דאפשר דהיינו טעמא דכשנגע באחד מהם לא ידעינן כמה נפק מיני' ונאסרו החתיכות ושוב חזר החלב) ובלע מן החתיכה דהיתר ונעשו גם ההיתר איסור דאזיל לטעמיה דס"ל בכל האיסורים חנ"נ וכן כשנגע בכולן וכמ"ש האו"ה כלל נ"ד ד"ב גבי חלב שנפל לב' קדירות בזה אחר זה שצריך בכל א' מהן ס' לבטל כל החלב מה"ט (ולפ"ז צ"ל דמהר"מ ור' נתנאל לא פליגי דאע"ג דמשמע להדיא מדברי מהר"מ שם דאם נגע בודאי בכולן צריך בכל אחד ששים לבטל החלב וכדעת הב"י ע"ש מ"מ נראה דמיירי שגם החתיכות מלוחות דאז החתיכות מפליטין גם כן ומבליעין בחלב ור"נ מיירי שאין החתיכות מלוחות וכדקי"ל בכל דוכתי דדוקא המליח מפליט אבל לא התפל דלא כמ"ש ב"י דפליגי) אבל המחבר דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים קשיא וצ"ע. ובאו"ה כלל י"ד ד"ה כתב על דינים אלו ולא קי"ל כלל שכל מה שנכנס בספק יסייע לבטל עכ"ל ואין ר"ל דלא קי"ל כלל הכי שהרי איהו גופיה בסוף כלל כ"ו העתיק דברי הרשב"א וטור בסתם דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל וכ"פ המחבר לקמן סי' קי"א אלא ר"ל דכאן כיון דהוי מין בשאינו מינו לא קי"ל הכי וכמ"ש בסי' צ"ב ס"ק ח' דבכה"ג הרשב"א והטור מודו ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
לא דחד בתרי בטיל. ע"כ מיירי כשיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאי לאו הכי אינו בטל ברוב) מטעם דשמא יבשלם ויתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט: ש"ע סָעִיף ט
לב אפילו הן חה"ל. כיון דאין איסור מחמת עצמם וכמ"ש בר"ס ק"א: ש"ע סָעִיף ט
לג וי"א דכל מליחה כו'. פירוש אפילו בחלב ממש והוא סברת ראבי"ה במרדכי ובשאר פוסקים וכן דעת הרמב"ן שהביא הר"ן: ש"ע סָעִיף ט
לד ולפי כו'. קאי אלעיל כלומר דהעיקר כסברא הראשונה דבשומן אוסר כולו ולפי שאין אנו בקיאין נוהגין לשער כל מליחה בס' כו' ולא הביא הי"א אלא משום דבעי לסיומא מ"מ יש לסמוך בכה"ג אדברי המקילין כו': ש"ע סָעִיף ט
לה ואם אינו יודע איזה נגע הכל שרי. דבטל ברוב ת"ח שם ומיירי דידוע שלא נגע ברובן: ש"ע סָעִיף ט
לו ואע"פ שיש בזה קצת קולא אם היה האיסור שמן ומפעפע. כלומר דבאין האיסור דבוק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאין נוגע בכולן כמו בבישול והכי איתא בת"ח כלל ל"ח ד"ג ובעט"ז פי' ואע"פ שיש בזה קצת קולא ר"ל שהרי ע"י שיעור ס' אנו מתירין גם הקליפה כו' ותימא שהרי הרב כתב וכן איהו גופיה דמ"מ אותה חתיכה שנגע בה האיסור צריך קליפה וגם בסעיף ה' וס"ט פסקו דאף בדאיכא ס' צריך קליפה לפחות וכ"כ בת"ח וכמ"ש שם אבל הדבר פשוט כמו שפירשתי ומוכח עוד בת"ח שם דאפילו אין החתיכות נוגעים בחלב רק נוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול ע"ש ודו"ק: ש"ע סָעִיף ט
לז כגון חמץ בפסח כו'. מיהו בא"ח סימן תס"ז סי"ד כתב הרב דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה החטה דפסח ולהתיר האחרות ע"י קליפה ובתשובה סי' כ"ח האריך בזה: ש"ע סָעִיף ט
לח לכ"ע מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. מ"מ המנהג דאין לחלק) מיהו באיסור דרבנן יש להקל עכ"ל ת"ח סוף כלל ל"ח ומשמע דאפילו במקום שאין הפסד קצת מיהו באיסור ששייך בו שמנונית אע"פ שהוא רק דרבנן כמו שומן הגיד וקנוקנות יש להחמיר במקום שאין הפסד קצת וכמ"ש בס"ק כ"ז משום דעכ"פ חלב הן מש"כ באיסור כחוש לגמרי דרבנן: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לט ויש אוסרים כו'. ע"ל סי' ע' ס"ק ך': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מ זה שאמרנו כו'. ע"ל סי' ע' ס"ק כ"ב: ש"ע סָעִיף יא
מא ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק. אלא בין הוא למעלה או למטה לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו והטעם כתבו הפוסקים דדוקא ברתיחת האור יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו או מצנן אותו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליח לעשות התפל מליח כי כן הוא דרך המליחה שאינה יכולה להתבטל כי אם ע"י הדחה ע"כ: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מב דאין מליח כרותח כ"כ כו'. דהוי כטהור מליח וטמא תפל כ"כ הפוסקים וע"ל סימן ס"ט סעיף קטן ס"ב וס"ק ע"ז: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
מג מלח או תבלין כו' מותר ליתנם בחלב. ג"כ מטעמא דלעיל אבל מטעם דנ"ט בנ"ט לא הוי שרי דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין וכמו שנתבאר בסי' צ"ה וע"ש ועיין בסי' צ"א ס"ק ב': ש"ע סָעִיף יג
מד דמאחר כו'. כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל י"ז ד"ב אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים וכמו שנתבאר וע"ש בת"ח: ש"ע סָעִיף יג
מה רק שהכלי נקי. ומן הסתם אמרינן שהיה נקי וכן משמע בת"ח כלל י"ז ד"ב וכן הוכחתי בר"ס צ"ה ע"ש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מו אם יש ששים כנגד המלח. ולא סגי בששים נגד דם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע ועיין בסימן ס"ט ס"ק ל"ג: ש"ע סָעִיף יד
שִׂפְתֵי דַעַת — פרי מגדים על הש״ך Siftei Da’at — Pri Megadim on the Shach
סָעִיף א
א ויש. עש"ך יש לי בכאן הרהורי דברים לכן אמרתי אשיחה וירוח לי: הנה הר"ב הביא ב' דעות בכבישה דעה א' בסתם לאסור והוא ממהרי"ש באו"ה כלל למ"ד ד"ד בהג"ה ויש מקילין הוא דעת או"ה שם ד"ד (וט"ס ד"י) והש"ך הוסיף מלת "לציר מה שלא נזכר בהג"ה וסבור הייתי דכחדא חשיב להו מעל"ע או ציר כדי שירתיח. ואמנם מ"ש שכן משמע מהרשב"א והרא"ש והט"ו בסימן ס"ט סי"ח הוא ממ"ש דמולח בכשא"מ מה שחוץ לציר שרי כו' אני תמה דע"כ הטעם דם אינו מפעפע למעלה שהרי הב"י כאן אמ"ש טור דחתיכה חציה בציר שמן אין מפעפע למעלה כתב הב"י דלא קשיא אמאי לא מפטם היתר לאיסור (ואזיל לשיטתו בסעיף ט' ועש"ך אות כ"ח) דדם אין מפעפע למעלה אלמא דם חלוק הוא משאר איסור כחושים דהיתר מפטם להו עכ"פ ושהרי הר"ב אומר כן בסימן ע"ו ס"ב בהג"ה דאם הדגים על העופות מותרים דם אין מפעפע למעלה הרי במליחה ממש דאנו אוסרים בס' וגם אין בקיאין אפילו הכי דם חלוק הוא דאין טבעו ללכת למעלה אלא למטה או לצדדים ומוכח כן בדוכתי טובא א"כ אין ראיה כלל מדם וכדאמרן גם מ"ש הש"ך דבס"ס ע' מה שחוץ לציר מותר קשה דדם שאני דאין מפעפע למעלה: עוד אני תמה על עצמי דוודאי הפרש גדול יש בין ציר למעל"ע דבציר יש בו ב' בחינות א' כשיעור שירתיח הוה כבוש הב' מתורת מליח כרותח כמבואר בסימן ס"ט וע' ואם כן וודאי בס"ס ע' דמה שחוץ לציר שרי אף בשהה הבשר מעל"ע ופלט כל צירו יע"ש. ואמאי לא נאסר ממליח שמבליע בס' לדידן דבמליחה עכ"פ אין בקיאין וע"כ הטעם דם אין מפעפע למעלה רק למטה או לצדדין גם בציר ודאי מה שחוץ לציר בשאר איסורין אסור דבמליחה א"א בקיאין וציר זה מליחה נמי אית ביה. וראיתי במ"י כלל כ"ב אות ט"ז כתב וז"ל הש"ך אוסר בשמן מה שחוץ לכבישה ול"נ דציר כח המלח נכנס בכל חלקי הבשר והביא ראיה ממה שכתב הב"י בסימן ס"ט עכ"ל וכוונתו ממה שכתב הב"י בשם הרשב"א כח המלח טבעו דק יע"ש ולא ידענא אמאי לא כפשוטו דציר מתורת מליחה קאתינן עליה ובשמן האיסור עכ"פ אוסר מה שחוץ לציר מידי דהוה טהור תפל וטמא מליח ונגוע בקצהו וטמא שמן עכ"פ אוסר בכל חלקי הטהור וכדאמרן: וראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ד' אף דהלכה כדעה א' (גם בהר"ב נוהג זה הדין עס"י רמ"ב) מכל מקום בת"ח גילה דעתו די"מ עיקר וכתב ש"ך דבשמן במליחה אסור חוץ לציר בכבישה מותר. והעתיקו דבריו הבל"י אות ב' והבאר היטב ובין יהיה הפירוש דבציר אסור ובכבישה מעל"ע שרי בשמן זה אי אפשר כמ"ש דהש"ך מדמה ציר לכבישה ובין יהיה הפירוש דבציר וכבישה שרי זה הפך דעת הש"ך. ומה אעשה שעונותי גרמו שלא זכיתי להבין ד' הש"ך בכאן: עוד זאת אדרוש דהר"ב סיים כמו בבישול ויש לראות בצ"ב מבואר מחלוקת ר"י ורש"י וכאן נמי בס"ד ולפי' רש"י שכפי הנראה הוא שיטת הר"ב שם אם כן בישול נמי אין מפעפע למה שחוץ לרוטב אם לא שנימא להיות כח הרוטב שולט להפליט בלוע מלמעלה למטה אבל איפכא אם איסור נפל לתוך הרוטב ומקצת חתיכה בולעת לחוץ שפיר הרוטב מוליך לחוץ ובסימן צ"ב לא משמע כן ועמ"ש בט"ז וש"ך שם ועמ"י כלל כ"ז אות י"ז באווזות שצולין ברא"ט בעקי"ן ומ"ש שם דהמחבר כאן פסק כר"י בס"ד לא ידענא דמביא רש"י ור"י ולענין הלכה בחתיכה א' חציה חוץ לכבישה במעל"ע אין אוסר וחומרא שאין מצטרף ס' למה שבתוך הכבישה (עיין או"ה למ"ד ד"ד) ובציר דין מליחה יש לו בכל הלכותיו. ובשמן באין ה"מ יש לאסור כש"ך בכבישה מעל"ע ומיהו הא לא אמרי' דהיתר כו' ובמליחה גופא עש"ך אות כ"ח ובה"מ יראה לצדד להקל. ואמנם מחתיכה לחתיכה שאצלה שמונח ע"ג יראה שאף הש"ך יודה דבשמן חוץ לכבישה אין מפליט מזה לזה וצ"ע בכל זה ✍: ש"ע סָעִיף א
ב ואם. עש"ך ומ"ש הב"י התנצל כו' ר"ל אמ"ש בב"י דה"ה לחומץ שעד שיעור זה לא נאסר אלא כ"ק לזה בלבד למד מציר אבל כשיעור שירתיח אפשר דאוסר קצת יותר כ"נ וז"ש הש"ך דבש"ע דוחק לישב כן שהרי כתב ציר וחומץ כמבושל משמע דין א' להם. והפר"ח אות ד' העלה גם כן דבחומץ לא נאסר אלא במעל"ע ובפחות אפילו כ"ק לא נאסר דציר מטעם מלוח הוא. עוד הקשה דכאן פסק המחבר דמיד נאסר כ"ק ובסי' צ"א פסק דבעינן שישהה שיעור מליחה יע"ש וכמ"ש הש"ך שם אות י"א וכאן איירי בשאר איסורים לא מדם. ויש לומר דהמחבר סובר כבוש בציר בולע כ"ק כמו חומץ דלאו מתורת מליחה קאתינן עליה אלא כל שמונח באיסור צלול קליפה בעי והכין מסתבר שהרי או"ה כלל ל' ד"י מצריך קליפה בכל איסורים בצלול שלא שהה מעל"ע והביאו הת"ח כלל כ"ב ועש"ך בצ"א אות י' ונהי דאנן קיי"ל בהדחה מ"מ חומץ וציר דחזק קליפה בעי מיד. ובשיעור שירתיח בחומץ המ"א חילק בין חומץ חזק לאין חזק עיין בל"י בסימן ק"ד אות ב' ויש להחמיר בחזק עכ"פ: ומה שכתב באיסור נט"ל כבר נתבאר בט"ז ומ"ש דיש פוסקים ב"י גם לינת לילה כו' השיג הכה"ג בהגהות הטור אות ו' דמה צורך ללינת לילה הא מעל"ע הוא ולדידי יש לומר דהכי קאמר א"נ תאמר דנט"ל לאחר מעל"ע והפליטה בסוף מעל"ע כמו שתירצו בזה האחרונים מכל מקום איכא נמי סניף דג"י (אף דלא הוה משום זה לספק מכל מקום לסניף אמרה) גם לינת לילה כו' דמה"ט מקילין בהוחם מים בס"ס יע"ש: שאלה שלש חביות עומדין במרתף בא' יין ובא' שכר ובא' חומץ ומצאו בהם כבוש חתיכת בשר וכבד וחלב וא"י אם שהה מעל"ע או לאו מה יהיה משפט המשקין ומשפט הבשר והכבד: תשובה אשיב בקצרה לכאורה יאמר דם שבישלו לדידן דרבנן וכבוש כמבושל וספק כבוש בדרבנן שרי כמו בב"ח אמנם זה טעות דכבוש מפליט ומבליע לא מבשל ממש עס"י ס"ט בשר המלוכלך כו' ובת"ח כלל ג' ובמ"י אות ד' ואף דם שמלחו אין עובר עיין מנחות כ"א משמע הטעם דמליח כרותח אפ"ה י"ל עיקר הטעם דמלח משנה לדם מכמות שהיה משא"כ כבוש וכאמור וכ"מ באו"ה כלל למ"ד ד"א בשר בתוך דם כבוש אסור מן התורה וכבר כתבנו במקום אחר (עיין פתיחה להל' מליחה) אפילו דם בעין שבישלו דרבנן ויש כדמות ראיה מבכורות כ"א ב' חלב מנלן דשריא מבב"ח והא דם שבישלו דרבנן וקשה מנלן מבב"ח אלא הוכחה הוא מדהתירה תורה דאשתרי וש"מ כבוש לאו כמבושל ממש ויש לדחות דמ"מ התירה התורה בבישל תחלה כ"א לבדו (דיש בישול אחר בישול) ואין להאריך ומ"מ כן הלכה. ודם הכבד כתבנו בסימן ע"ה דרבנן יש להקל במשקה שנמצא בו הכבד ויין י"ל דדם נט"ל בו עס"י ק"ג ומה יהיה משפט החתיכות הנה בסי' ס"ט סט"ו מבואר שם ואין להקל כאן בספק כבוש. ואמנם בכבד יש לעיין ביה ועבת"ח כלל כ"ד ובמ"י אות ב' ובצ"צ קכ"א די"ל כבד אוסרת ואין נאסרת בכבוש וגם ספק אי נכבש מעל"ע בצירוף ב' הפעמים יש לצדד אי נתערב בתבשיל ויש ה"מ וכבר ביארנו מזה במקום אחר גם בחומץ יש לצדד דהוה חליטה וכאמור: ש"ע סָעִיף א
ג ובפחות. עש"ך וה"ה דיש נ"מ אחרות וחדא מינייהו נקיט. וראוי שתדע דכבוש בטל בס' כמ"ש או"ה כלל למ"ד ד"ד ואפילו קליפה במקום שנגע א"צ ומיהו זה במעל"ע אבל ציר וחומץ דמיד נאסר כ"ק ודאי אף במעל"ע ס' בעי וקליפה וכן לאו"ה במים מעל"ע (אלא דלא קיי"ל כאו"ה בהא) ומ"ש דנ"מ לאיסור דרבנן והיתר כחושים ממש דמליחה כ"ק כמ"ש באות ל"ז (ט"ס ל"ו) תראה בזה דבר חידוש והוא כמו שאגיד דווקא שניהם כחושים ממש הא היתר שמן מפטם לאיסור אף בדרבנן דאודי אודי ליה הר"ב להמחבר בס"ה (מדשתיק) וגדולה מזו אפילו כחוש ששייך דררא דשומן א"א בקיאין בבעין ומפטם ודווקא כחושים ממש ואמנם במליחה בדרבנן ואיסור כחוש ממש אף שהיתר שמן לא מפטם ליה והר"ב גילה דעתו במ"ש בס"ט באיסור דלא שייך שמנונית כמו חמ"פ וכן בא"ח תס"ז חטה בתרנגולת אף בתרנגולת שמינה. וכן כתב המ"י בכלל ל"ה אות י"ג דסברת הר"ב לפסוק כהמחבר בצליה דהיתר מפטם לאיסור ובמליחה אין היתר מפטם לאיסור ועיין שם כלל כ"ג ובמ"י אות ז' ה' ס' ובש"ך אות כ"ה ושם ובסוף הסימן יבואר עוד. ויש נ"מ בה"מ בכחוש קצת אלא דהש"ך חדא מינייהו נקיט: ש"ע סָעִיף א
ד וע"ל. עיין ש"ך ועיין מה שכתב כאן בש"ך אות א' באורך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ה וראוי. עש"ך ויש קצת חיסור לשון במ"ש ויש פוסקים דכ"ש כו' צ"ל אבל כ"ח מבליע או להגיה בע"א. ולהלכה העלה כהמחבר והר"א ואבאר. בעירוי שלא נפסק הקילוח לחומרא קי"ל דמבשל כ"ק מחמת ספק והלכך בשבת אסור לערות שמא מבשל ובב"ח הקליפה אסור בהנאה וכלי הנאסר במליחה כ"ק לא מהני להגעיל ע"י עירוי דשמא אין מבשל כ"ק וצ"ע בזה. ועירוי שנפסק הקילוח וודאי אינו מבשל אלא אפילו מבליע ומפליט הוה רק חומרא בעלמא מדרבנן לא מן התורה כמ"ש במ"א או"ח תס"ז אות ל"ג דאדמיקר א"א דלא בלע פורתא ועמ"ש בצ"ב ובאין יס"ב פסק דצריך קליפה והיינו בכ"ר אבל כ"ש יראה דבאין יס"ב אפילו קליפה לא בעי והטור י"ל יע"ש ועיין מ"י כלל כ"ג אות ד' ונ"ז אות כ' חילק במאכל בעי קליפה באין יס"ב ולכלי באין יס"ב אף בכ"ר אין אוסר ומשמע אף מאוכל לכלי באין יס"ב בכ"ר אין להחמיר ועמ"ש בסימן ס"ח ולקמן סוף הסימן אבאר על הסדר בעזה"י: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ו הכל. עש"ך ובאות כ"ח אבאר אי שייך פיטום מהיתר לאיסור כשהיתר קר ובאות ל"ז אבאר באורך בצליה בה"מ אי בקיאין בין כחוש לשמן: ש"ע סָעִיף ג
ז אבל. עש"ך דבנפסק הקילוח נמי כ"ק והראה מקום לאות ט' ויראה שצ"ל אות י' דכהר"ב עיקר דבכלי שייך תתאה דליש"ש כולו אסור יע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ח אם. עש"ך ועמ"ש בצ"ד בש"ך אות ל' ובט"ז אות י"ד להלכה: ש"ע סָעִיף ג
ט ואם. עש"ך מה שהקשה על יש"ש דסמ"ק אפילו בשניהם חמין אין אוסר כ"א כ"ק משא"כ לדידן כתב המ"י כלל כ"ג אות ב' תמה עליו דהש"ך ה"ק לפי טעם הסמ"ק דמחלק בין מליחה דלא אמרינן בי' תתאה גבר דדין א' קר וא' תם יש לו א"כ לדידן בצלי נמי כל שמונחין זא"ז אין הא' מתגבר על חבירו וההם מבליע בקר ולא כסמ"ק דאילו להסמ"ק אף בשניהם חמים כו' ונכון הוא יע"ש. ועמ"ש באות כ"ח ול"ח באורך. ומ"ש ס"ס ס"ג ט"ס וצ"ל ע': ש"ע סָעִיף ג
י איסור. עש"ך ותוכן כוונתו דיש"ש פוסק בכלי לא שייך תתאה והלכך נפל חם יבש שיש לו רטיבות קצת נאסר העליון כולו ועמ"ש באות כ"ג והיינו אף בנפסק הקילוח ומבליע ומפליט כאחד עמ"ש בט"ז אות כ' ולאחר שהונח בכלי שני דין כ"ש יש לו ומפליט או מבליע לא כאחד ומיהו מבשל ודאי אינו אף בשעת נפילה עיין שבת גבי האלפס כו' וע"ז השיג הש"ך מפסחים ע"ו קס"ד חרס צוננת אלמא עילאה גבר וליש"ש אפילו תתאה גבר חרס לא שייך תתאה ולא עוד אלא אפילו עדיף מנוגעין באוכלין דאם ההיתר חם כ"ק ואלו בכלי אף שהיתר חם מפליט מכלי צונן ומבליע בחם. ובכר"ו הליץ בעד יש"ש ותוכן כוונתו דבכלי אין מקרר לעליון ומפליט ומבליע מזה לזה אבל לא מבשל ואלו בתתאי חם מבשל נמי וא"כ בפסחים שיהא הרוטב נצלה מחום החרס ובחרס צוננת ע"כ דעלאי גבר ויפה כתב. ומ"ש מתוס' חולין קי"א עמ"ש בסי' צ"ד אות ל"ב בש"ך יש ליישב זה ומ"ש דיש"ש בסימן ע"ו אוסר הכל במליחה כולו (וחולק אהר"ב בצ"ח דכ"ק) י"ל דהתם במעשה דרש"י בציר כל הלילה וכבוש הוא ועמ"ש בסימן ס"ט במחלוקת הפרישה והט"ז כבוש כדי שירתיח בכלי יע"ש ומ"מ להלכה קיי"ל כהר"ב וכאמור: ש"ע סָעִיף ג
יא אסור. עש"ך ועמ"ש בט"ז מזה באורך: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב ירך. עש"ך הנה המחבר פסק בצליה אף באיסור דרבנן כמו שומן גיד נטילה אף שהרשב"א כ' בקצר ל"ח א' דראוי להחמיר באיסורי תורה מ"מ בארוך צ"ה א' סתם ולמעשה ראוי להחמיר משמע אף בדרבנן ואפילו בכחוש גמור ודרבנן יראה פסק המחבר דמדינא צריך בצליה נטילה וכפסק הרא"ש ז"ל ועפר"ח אות י"ד ועמ"ש באות כ"ז כ"ח ומ"ש בת"ח כלל ל"ז מקודם דבקליפה סגי יבואר באות כ"ז ול"ח: ש"ע סָעִיף ד
יג אבל. עש"ך וכן הגי' הט"ז ועיין פרישה וע' מ"ש בצ"ב: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יד וחתיכת. עש"ך הראה מקום לאות י"ט ושם לאות י"ד (ט"ס י"ח וי"ג) ולדעתי כוונה מיוחדת כיון האדון ז"ל במ"ש דהיתר מפטם לאיסור והדר אזיל האיסור כמו שאגיד. דהב"י למד זה מריחא פסחים ע"ו ב' ושם פרש"י ד"ה בשר דאזיל ריח משמן היתר לנבילה ומפטם ליה ואח"כ יש כח לילך ריח מנבילה לכשירה דמפוטם הוא וה"ה לענין בליעה כו' אבל הא לא אמרינן דשומן היתר הנבלע באיסור נ"נ ואח"כ אוסר הוא דאין הנאסר כו' כה"ג עב"י אלא כדאמרן דהיתר מפטם לאיסור ונעשה שמן ושוב יש כח באיסור גופא להבליע בכולו. ולפ"ז אין השגה ממ"ש הפר"ח אות י"ט ממ"ש הרשב"א בתה"א ק' ובחדושיו פג"ה דבר הנבלע כ"ק והיתר שמן או שומן גיד על היתר שמן אפ"ה אין אוסר יותר מכ"ק אלמא דאין היתר מפטם כו' ולפי מ"ש יש לחלק בשלמא איסור והיתר בעין מונחים יחד תחלה מפטם היתר לאיסור והדר כו' משא"כ איסור מועט כמו רוטב נבילה כחוש ומעט שומן של גיד שנמחה ונפל על היתר שמן כיון דלא היה מפוטם מעיקרא אין בו כח להתבלע כ"א כ"ק או נטילה והמעיין בנה"ך יראה כן אלא דא"כ לקמן ס"ז בלעה בדברים שאין מפעפעי' אפלו נצלו יחד והיתר שמן א"כ תחלה מפטם היתר לאיסור בעין ונעשה שמן נימא דיש לו כח להתבלע ולצאת מהחתיכה בלא רוטב וע"כ צריך לחלק עוד דלצאת מחתיכה אף כה"ג אין לו כח וזה ששינה הש"ך באות י"ט והמעיין בב"ח יראה שהם שני תירוצים והבן: ואכתי יש לחקור אם היתר מפטם דווקא בשניהם חמין וכן משמע מדרישה אות כ"ב בשם יש"ש דבצליה היתר מפטם שנצלו זה עם זה ושניהם חמין. ועש"ך אות כ"ח גילה דעתו במליחה דהיתר תפל אין מפטם ובצליה לא ביאר. וסבור הייתי לומר בצליה ממ"נ אי החם למטה תתאה גבר ושניהם רותחין מיקרי ומפטם ואי תתאה צונן או מונחים זא"ז בקליפה אפילו איסור ואל תתמה ע"ז שהרי הר"ב אומר כן בפר"ח אות ל"ה על מ"ש הש"ך באות כ"ח דטהור תפל אין מפטם דל"ק מסימן ע' ס"ד דהטריפה מלוחה למטה היתר מפטם דתתאה גבר והוה שניהן מלוחים עכ"ל. אלא דצ"ע א"כ צא ופרנס דברי הש"ך ז"ל במ"ש לקמן הטור והמחבר בשלמא להטור שפיר דבמליחה אין חילוק בין תתאה שפיר שייך דינא דהש"ך מה שא"כ להמחבר וכ"ת במונחים זא"ז הא להמחבר מונחים זא"ז דין תתאה יש לו כמ"ש הלבוש סי"א ושם יבואר: ש"ע סָעִיף ה
טו וכל. עש"ך וכן הלכה ולא הוה כסיל בחושך הולך דמספיקא כו' ועוד עיקר הטעם כמ"ש הרשב"א דמ"מ נשאר יותר רושם הנטילה כו'. ודע דבכחוש אלא שא"א בקיאין הנטילה מדינא והס' חומרא ובשמן גמור הס' מדינא והנטילה חומרא להפר"ח ומ"כ ובסוף הסימן אי"ה אבאר על הסדר. וק"ק במ"ש הר"ב ואפי' יש ס' צריך נ"מ פשיטא השתא בשמן ממש כ"ש בכחוש שא"א בקיאין דמדינא הוא: ש"ע סָעִיף ה
טז או. עש"ך אולי כוונתו דם בעין כמו דם הקזה ודם הלב לא שייך ביה והוה וודאי כחוש משא"כ ציר ע"י מליחה חשיב הוא כדבר שיש בו סרך שמנונית וכמ"ש הט"ז אות כ"ו ותדע דאל"כ דם שמלחו דרבנן ואמאי מחמירין במליחה בס' וא"ל דהיתר מפטם אלא כמ"ש ובסוף הסימן יבואר עוד: ודע שמ"ש המחבר ס"ו חם על צונן כ"ק וצונן לחם הכל אסור פשיטא שביש ששים נטילה בעי וכ"ש הוא משניהם חמין כמ"ש הב"י ומיהו בכחוש לגמרי נמי אם חם למטה נטילה ולמעלה קליפה ואף לדידן יש נ"מ כחוש באיסור דרבנן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יז הא. עש"ך האריך והעלה דבב"ח איסור מגופו הוא. ובצ"ב הבאתי ראיה מהר"מ ז"ל פ"ט ממ"א אפילו אפר בב"ח שאין בו לחלוחית חלב אפ"ה אסור. וכתב הש"ך דבצ"ב בלא ניער אוסר אחרות כ"נ ובכחושים החתיכה שבלעה הטפה והחתיכה שאצלה הא לא"ה מפטם חד לחבריה ואף דאין בקיאין מ"מ בבלוע אנו בקיאין כמ"ש באות ח"י וה"ה בב"ח דיינינן ליה כבלוע לענין זה דבקיאין כיון דמ"מ אין אסורה מעצמה כ"א ממה שנפל טפה עליה ובצ"ב הארכתי: ש"ע סָעִיף ז
יח אפילו. עש"ך ועמ"ש בט"ז אות י"ו בזה. וראוי שתדע הא דבלוע אין יוצא היינו אפילו משהו ומה"ט באו"ח תס"ז סי"ב במליחה מתיר אחרות דבלוע אין יוצא אפילו משהו וממקומו מוכרע מחולין מפלט לא פליט אפילו משהו דאל"כ תו המשהו עם בשר שנאסר הוה מב"מ וכן לדידן חנ"נ אם היה משהו יוצא תו נ"נ: המ"ב בתשובה פי' ס"ט הוכיח אפילו איסור בעין נוגע בחתיכה וחתיכה בחתיכה כל שאיסור כחוש אין מפעפע מחתיכה לחתיכה ול"ת דווקא כי סילקו להבעין וראיה ממ"ש בת"ח כלל כ"ח לב דבוק בחתיכה בקערה אין אוסר חתיכות אחרות שנוגעין בזו אף שעדיין הלב שם ומא"ח תפ"ז אף שחטה עדיין באין אין אוסר אחרות וכדבעינן למימר לקמן באות ל"ח באורך סוף דבר לענין בלוע להיות יוצא אנו בקיאין גם בבלוע א"א היתר מפטם לאיסור הבלוע להיות יוצא מחתיכה לחתיכה. ויש לחקור באיסור כחוש ממש דרבנן והיתר אי כחוש ממש אי בקיאין הואיל ומפטם גופא דבר השנוי במחלוקת גם מא"ח ה"פ תס"ז אבאר לקמן לדינא ✍: ש"ע סָעִיף ז
יט אם. עש"ך ועמ"ש באות י"ד כי לכאורה הם שני חילוקים יע"ש. ולדינא הכי מסתבר דבעין היתר מפטם לאיסור לא בבלוע ומליחה יתבאר לקמן באות כ"ח ול"ח: ש"ע סָעִיף ז
כ אוסרת. עש"ך ועיין או"ה דמשמע קצת דאם מונחים ב"ח ושומן איסור נגעה בא' דראשונה אסור ולקמן אבאר באות ל"ה דאינו כן אלא כשיש ס' בשתיהן שניהן מותר והראשונה נטילה במקום שנגע ומיהו אי נאסרה הראשונה תחלה פשיטא דבעי אחר כך ס' בשנית נגד הראשונה כולה לדידן דנ"נ וגם נטילה במקום שנגע הב' לא' ואם בלוע אין שמן אז פעם הקולא ופעם לחומרא וכדבעינן למימר קמן בעזה"י: ש"ע סָעִיף ז
כא או. עש"ך ודייק ליה מדלא כתב סתמא דבלוע מפעפע איסור וכ"א כדיניה כו' וצ"ל דבלוע בכלי עדיף ליה שהרי הר"ב אומר כן בס"ג איסור שהניחו בכלי היתר אמרינן תתאה כו' ומשוי ליה לגמרי ובש"ך אות י' קערה שמלח בה אלמא בלוע מכלי יוצא שפיר אדמוקיר ליה אף לענין לאסור כולו שמן עדיף עיין אות כ"ג כ"ו כו' והפר"ח אות כ"ו והפ"ת אות י"ב חלקו דמכל מקום אוסר כ"ק והפ"ת מביא ראי' מפסחים ע"ו חם לצונן מדיח והא אדמוקיר בלע ואמאי לא מוקי בבלוע יע"ש. ואני תמה שבאיסור והיתר הארוך כלל ל"ו דין ד' מבואר ההיפך דאם הוטל בשר שבלוע מחלב בקערה קרה הקערה צריך הגעלה ואיהו סובר שם דבכלי שייך תתאה גבר ואפ"ה אדמוקיר יוצא מבשר חלב הבלוע ואוסר לקערה כ"ק ונראה באין הפסד יש להחמיר כפר"ח ופ"ת: ש"ע סָעִיף ז
כב אבל. עש"ך ומכל מקום לכתחילה אין לעשות כן ליגע ב' קדרות חמות אפילו אין בהם תבשיל עי' כה"ג ובל"י אות כ"ב. ויראה דאין כלי אוסר כלי אפילו בלוע שומן ועיין אות כ"ג: ש"ע סָעִיף ז
כג אוסרת. עש"ך הנה שני דברים יבשים לגמרי אוסר בצליה ואפיה כ"נ עיין או"ח תס"א ס"ה מצה שנגעה בחמץ כ"נ וכן הוא מבואר בכמה דוכתין אלא להפליט מכלי אל אוכל יש חילוק בין יבש לגמרי אוסר כ"ק מכלי לאוכל ורטיבות קצת כ"נ מכלי לאוכל עס"י ס"ט אות ס"ד (ט"ס ס') הלכך לדידן דהיתר מפטם לאיסור אם כן ברטיבות קצת אוסר עד ס' דא"א בקיאין בין כחוש לשמן וביבש לגמרי דאין מפליט מכלי לאוכל כ"א כ"ק יראה אף בהיתר שמן אין אוסר כ"א כ"ק ומה שהניח הש"ך בצ"ע אם נבלע שומן בכלי עס"י צ"ד והפר"ח אות כ"ח מתיר אף בנבלע שומן בכלי מ"מ בלא רוטב אין אוסר כ"א כ"ק ביבש לגמרי ובסי' ס"ט אות נ"ד ביאר עוד שם וצ"ע ✍ועמ"ש לקמן בסוף הסימן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כד וי"א. עש"ך הנה כאן כתב המחבר קליפה אלמא קרום גופא אין אוסר כ"א כ"ק ובסעיף ט' פסק במליחה בקרומית נטילה וכ"ש בצליה והפ"ת העיר בזה ובסימן ס"ד סעיף כ' סתם כהר"מ ז"ל דהקרומים במליחה א"צ אפילו קליפה והר"ב בהג"ה בהפסד קצת מתיר ע"י קליפה וצ"ע וי"ל: ש"ע סָעִיף ח
כה ואם. עש"ך מ"ש לא נמלח תחלה המ"י כלל ל"ז אות ט' דלא נמלח לבדה אלא עם בשר אחד דאל"ה אסור משום דם והכר"ו אות ה"י בספק אי נמלח ה"ל ספיקא דרבנן דם שמלחו משא"כ חלב ספיקא דאוריי' יע"ש לא הבינותי חדא לש"ך בנה"ך סי' ס"ט באשה ששכחה אם מלחה איתחזק איסורא יע"ש (ואולי בפ"ע אומר ומ"ש בכר"ו ונצלה צ"ל נתבשל) ועוד ממ"נ אי לא מלחו אסור מדם ואי מלחו כבר נ"נ גם מ"ש דספק דאורייתא לא ידענא דהא נתבשל עתה ונ"נ. ולדידי י"ל דלא מלחו ויש ששים נגד החתיכה בה"מ החתיכה מותרת ואפשר דמצטרפת החתיכה לס' עס"י ע"ט סי"א במ"ש שם ובפר"ח שם משא"כ מחלב כו' ומיהו בסימן ע"ב מבואר טעם דשמא פ"א חוץ לרוטב וא"כ בלא"ה דהקרום מפסיק הוה דבוק גם מחמת הקרום גופא שאוסר בששים בבישול כמ"ש הט"ז אות ח"י ומיהו נ"מ אם יש ששים נגד הקרום אפ"ה נ"נ מחמת חלב שעליו. ובענין הקרומים אבאר באות כ"ז: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כו מליח. עש"ך והר"ב לא הניח כאן דסמך על מ"ש שם דא"א בקיאין ובה"מ שרי במליחה מועטת אפילו בשמן גמור אבל באין ה"מ אפילו כחוש ומליחה מועטת יש להחמיר דא"א בקיאין בין כחוש לשמן וא"א בקיאין איזה מליחה מיקרי מועטת וכדבעינן למימר קמן בעזה"י: ש"ע סָעִיף ט
כז ולהצריכם. עש"ך ראוי לבאר ע"ד הפשט. הנה גירסת הש"ך והמנחת כהן ח"ב פרק ו' צ"ב ע"ג ואם הוא שומן הגיד והקרומות בוי"ו הפירוד וכ"ה דעת הלבוש סעיף ט' וביאר המ"כ דשלשה חילוקים יש כחוש (היינו בשר כחוש) כ"ק במליחה אף באיסור תורה (כמבואר סימן ע' ס"ג בשר שחוטה וטריפה כ"ק ובצ"א בשר וגבינה מלוחים כ"ק משמע בשר חי דאי מבשל ליה הוה איסור תורה) ושומן גיד מדרבנן וקרומות דיש בהו ספק איסור תורה (עס"י ס"ד וכאן בב"י) וחלב ממש מבהמה כחושה דין א' להם הואיל ומ"מ הם קצת שמנים נטילה בעי וחלב שומן ממש ששים בעי ונטילת מקום ועיין בכה"ג בהגהות ב"י אות מ"מ עמד בזה ועדיין צריך להוסיף קצת ביאור עפ"י דרכם בש"ע ויהיה דברי המחבר מתפרשים כך במליחה בשר כחוש הן תורה או דרבנן כ"ק אף דבצליה פסק כ"נ אף בשר כחוש מ"מ במליחה פסק כהרא"ש דסגי בקליפה ואם הוא שומן גיד וקרומות דשמנים קצת בנטילה מחמידין ובחלב ממש ס' ולא סיים המחבר דבעי נמי נטילה ואם ההיתר שמן הוה כאיסור שמן דמפטם ליה (זה לפי סברת הב"י בטור דבמליחה היתר מפטם לאיסור וכמ"ש באות כ"ח) וא"כ אפילו בכחוש לגמרי כמו בשר כחוש ס' ונטילה בעי ותראה ותבין שמ"ש המחבר אפילו שומן הגיד ה"ק דהוא דרבנן כמ"ש הפר"ח אות ל"ד ואמנם מפני שסיים ולפחות קליפה וזה דוקא בשומן הגיד דאין בו דררא דאורייתא וכמ"ש בב"י וכמו שציין באר הגולה דהוה ודאי מדרבנן משא"כ קרומות דיש ספק איסור תורה וכ"ש בשר כחוש ההיתר מפטם ליה הוה כאיסור שמן דודאי ס' ונטילה בעינן מדינא כדמוכח ממשנה דפסחים הבאתיו בדין הצליה בסעיף ה' דאפילו בשומן וס' בעינן נ"מ ה"ה בצלי דודאי אין חילוק לרשב"א בזה בין מליחה לצליה ודבר ברור הוא למבינים משא"כ שומן הגיד דרבנן שפיר דודאי אמר דלפחות קליפה סגי כיון דמדרבנן אבל קרומות וכ"ש איסור תורה ממש והיתר מפטם הוה כאיסור שמן ובעי ס' ונ"מ במליחה כמו צליה. אמור מעתה שדין המליחה מדין הצליה חלוק הוא להמחבר בב' דברים א' בכחוש בצליה אין חילוק איסור תורה או דרבנן נ"מ ובמליחה בכחוש היקל קליפה ובשומן קצת כמו שומן גיד נטילה. הב' בהיתר מפטם בצליה ס' ונטילה אף בדרבנן ואלו מליחה בשומן גיד בס' וקליפה לפחות די. והיינו טעמא דבאין ס' נטילה בעי שומן גיד ובהיתר מפטם ס' בעינן וי"א כל שיש ששים לא בעינן כלל אפילו קליפה עש"ך אות ט"ו מש"ח לפחות קליפה די אבל קרומות או בשר כחוש והיתר מפטם וכ"ש חלב שמן ס' ונטילה בעינן לחמחבר מדינא כמו בצליה זה תורף כוונת המחבר ע"פ דרכם ובמו שביארנו בתוספת ביאור: אמנם כן הפר"ח אות ל"ב והמ"י כלל ל"ח אות ט' חרו אפם בהני כהני שלוחא דרחמנא ואמרו שטעות הוא וכן צ"ל בש"ע אם הוא שומן הגיד ולדבריהם ד' חלוקים יש. א' בשר כחוש אפילו איסור תורה די בקליפה ושומן הגיד הואיל דרבנן די בקליפה וקרומות שיש ספק תורה נטילה וחלב ממש ס' ונטילה. ואני תמה על מ"ש המ"י שהמ"כ חילק מסברת הכרס יע"ש ובלא סברא זו צריך לומר גם לדידהו דיש חילוק בין כחוש לשומן גיד וקרומות וכדכתיבנא: ומה שכתבו שכן הוא בב"י זה לשון הב"י. וכבר נתבאר שזה בחלב ממש אבל שומן גיד וקרומות אין מפעפעים ובקליפה סגי והוא שבשר שנמלח אין שמן אבל שמן מפעפע האיסור על ידו ודינו בס' ולהצריכה קליפה בשומן גיד לדעת הרשב"א דהוה ודאי דרבנן ובקרומות דמספקא לן אי הוה ד"ת אפשר דנטילה נמי בעי עכ"ל. ואם נדייק נימא הכי דשומן גיד וקרומות פסק קליפה אבל אם היתר שמן הוה כאיסור שמן פסק בשומן גיד דרבנן בס' וקליפה (ופסק כן מסברת עצמו הואיל דרבנן והבן) ובקרומות החמיר ס' ונטילה. והשתא אם באנו להשוות דבריו שבב"י עם כאן נאמר שבש"ע למעשה החמיר בשומן גיד וקרומות אף בהיתר כחוש להצריך נ"מ (וכ"כ בכה"ג בהגהות ב"י אות מ"ט) ובהיתר שמן הוה כאיסור שמן חילוק בשומן גיד דרבנן לפחות קליפה ובקרומות לא סיים וכ"ש חלב ממש דבעינן ס' ונטילה מדינא וזה כמ"ש הש"ך והמ"כ ולא אישתבוש כהני וכאמור ושפתי כהן ישמרו דעת: ובענין הקרומים שנראה שהמחבר סותר כאן למ"ש בסימן ס"ד דעה א' ודעה ב' קליפה וכאן פסק נטילה עמדו הפר"ח אות ל"ב והכה"ג בהגהות ב"י אות מ"ט והכה"ג כתב כפי מה שתי' הב"י דברי הר"מ כן י"ל דברי ש"ע יע"ש וצ"ל דה"ק בסימן ס"ד מיירי במליחה מועטת או שאר תירוצים עב"י ק"ה וע' ואמנם זה להמחבר אבל לדידן יתבאר אי"ה באות ל"ו ול"ז ול"ח ✍אבל במ"ש המחבר בכוליא שקולף הוא משום חלב שעל הקרום דעכ"פ מבליע כ"ק ולדידן א"א בקיאין בנפסק הקרום ויתבאר לקמן: ש"ע סָעִיף ט
כח ואם. עש"ך הב"י סובר היתר מפטם לאיסור כחוש לגמרי עב"י ועש"ך אות י"מ דלא כד"מ דכתב בחלב כחוש דוקא מפטם ליה יע"ש. ועמ"ש באות כ"ז ליישב זה דווקא שומן הגיד דרבנן יע"ש. ומ"ש בשם יש"ש דבמליחה אין היתר מפטם לאיסור נ"מ נמי לדידן באיסור כחוש לגמרי בדרבנן או בה"מ וכמו שיתבאר באות ל"ח וכ"מ דעת הר"ב בא"ח תס"ז סי"ד חטה בתרנגולת במליחה ולקמן אבאר. ומיהו דם שיש בו סרך שמנונית לא מיקרי כחוש לגמרי ואפילו אם נאמר דאין היתר מפטם לאיסור מ"מ בתולדה מעורב הוא עם ציר ושומן ומש"ה לדידן אוסר בס' ולקמן יבואר באות ל"ח. ומ"ש טהור תפל אין מפטם יש לראות בשלמא להטור שפיר משא"כ להמחבר דפסק בסי"א דבמליחה אמרי' תתאה גבר ממ"נ אי הטמא מלוח למטה שניהם רותחים ומפטם כמ"ש הפר"ח אות ל"ה וכן מוכח בסימן ע' ס"ד וכ"ת במונחים זא"ז הא הלבוש כתב סי"א להמחבר בזא"ז אין אוסר בשמן אלא כ"ק וכ"כ המ"ב בח"א פ"ו ופ"ז יע"ש א"כ קשיא ודוחק לומר דהלבוש כ"כ לדידן וכמ"ש רמ"א בס"ה אבל המחבר סובר מונחים זא"ז אוסר הכל בצליה ומליחה אם האיסור שמן וא' מהן קר. ועוד אף להמחבר טהור מליח וטמא תפל וטהור מליח למטה אין אוסר אלמא תתאה במליחה אין פועל שיהא מפליט מתפל אלא לקולא אמר הרשב"א והמחבר דטמא מליח אין איסור אלא כשטמא מליח למטה וכמו שיתבאר בסי"א קשיא וצ"ע: ש"ע סָעִיף ט
כט שהיה. עש"ך ועמ"ש בט"ז אות כ' ומ"ש המחבר וכל זה כו' פירשנו שם: ש"ע סָעִיף ט
ל ולענין. עש"ך הנה אבאר בקצרה וכפי מ"ש הפר"ח אות ל"ז ול"ט. הב"י הביא ב' שיטות א' שיטות מהר"מ דסובר אין חלב מפעפע בלא רוטב כלל הן במליחה וצליה (כדמוכח מראיה שהביא מטיפת חלב אי לא ניער וסובר חלב שמן מיקרי) ויש קולא וחומרא קולא אם לא נגע בחלב אלא לא' הנשארים שנגעה בזו מותרים (אף דנ"נ) לדידיה בשאר איסורים מ"מ כיון שאין איסור גופא יוצא כלל אין הנאסר כו' חומרא אף אם נגעו כולם בחלב אם אין בכ"א ס' כולם אסורות שאין מפעפע מחתיכה לחתיכה כמעשה הרוטב שיחלק בהשוואה ושמא נשאר בא' יותר. ורבינו נתנאל מסופק אי יוצא בלא רוטב ואם כן חולק אמהר"מ בתרתי א' בנוגעין כולן בחלב אם יש ששים בצירוף שרי. ב' אם נוגעת זו בזו אם אין בכולן ששים אסורות כולן שמא מפעפע לחומרא. ושיטה הב' היא שיטת הרשב"א במליחה וצליה בדבר שמן יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב הן לקולא הן לחומרא והמחבר פסק כמהר"מ במליחה ויש לומר באחד משני פנים או דחילוק בין צליה למליחה או כמו שכתוב בנה"ך דהמחבר מספקא ליה שמא מפעפע ואף נוגעין זו בזו אוסר הכל אם אין ששים בכולן וכן נוגעין כולן בחלב אוסר הכל שמא אין מחלק בהשוואה כמעשה הרוטב. וע"ז הקשה הש"ך דקשיא מ"ש רישא כשנגעו כולן בחלב או ספק כולן אסורות ומ"ש סיפא דבנגע א' מהן בחלב והשאר לא נגעו בחלב (ולהט"ז אות כ"ב אפילו נגעו זה בזה ולהנ"ך הפי' שלא נגעו ג"כ אפילו זה בזה) חד בתרי בטל והא ברישא נמי אם יש שלשה חתיכות בכ"א נ"ט חלקים נגד החלב וכולן נגעו אין בו כח ליתן טעם אלא בא' דאי נותן טעם לשנים הרי יש בהן ס' נגד החלב וא"כ כיון שאין בו כח לאסור אלא אחד מהן חד בתרי בטל. (והפר"ח כתב באות ל"ט דהמחבר מיירי שיש בחלב כח לאסור שניהן והש"ך חשב זה לדוחק דמדכתב המחבר אם אין בכ"א ס' משמע שיש בכל א' נ"ט אפ"ה כולן אסורות) יכתב הש"ך על מהר"מ לק"מ דנ"נ סובר בשאר איסורין א"כ החלב נותן טעם לא' ונאסרה ואח"כ פלטה החתיכה להחלב ויש בו בחלב איסור כמו בראשונה ומש"ה אוסר החלב לשאר ג"כ ובזה י"ל דמהר"מ ורבינו נתנאל ל"פ ר"ל בדין זה שכולן נגעו בחלב דמהר"מ אוסר מיירי בכה"ג וכולן מלוחות היו ויש חשש שפולטין הכשירות לחלב. ומה"ט כתב או"ה חלב שנפל לב' קדירות צריך בשניהן ס' דבראשונה פלט החלב ובלע מן ההיתר ונ"נ ואח"כ פולט לשניה. ורבינו נתנאל מיירי שהכשירות תפלות שאין פולטין א"כ אין בו כח לאסור אלא חדא וחד בתרי בטל כן נראה כוונת הש"ך ז"ל אמנם כן לא הבינותי אמאי לא אמר דההתיכות כשירות גופייהו אוסרין אחרות דנ"נ וע"כ צ"ל דלמהר"מ פשיטא ליה דאף לקולא אמרינן דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כלל כמ"ש ראיה מט"ח וא"כ איך יתכן שהכשירות שפולטין ומבליעין בחלב אין יוצא מחלב הבלוע בלי רוטב (ונה"ך שכתב המחבר מספקא ליה אבל לא מהר"מ וכאמור) גם לשון ר"נ שהביא הב"י מורה כפשוטו שאם נגעו כולן בחלב כולן מצטרפין ואי כדברי הש"ך צירוף למה ליה גם ר"ג לא הזכיר כלל שיהיו ג' חתיכות ודווקא שיש בכ"א נ"ט נגד החלב וצ"ע: אמנם לענין דינא נראה כש"ך ופר"ח שאין כח בחלב לאסור שלשתן אם יש בכ"א מהן נ"ט חלקים נגד החלב והכשירות תפלות וחד בתרי בטל אף לדידן ואם הכשירות מלוחות דאז נ"נ לדידן כולן אסורות מדרבנן לא מ"ה דנ"נ בשאר איסורין דרבנן. ואף שכה"ג בהגהות ב"י אות נ"ה תירץ דלא אמרינן חד בתרי בטיל אלא כשידוע שב' מותרים משא"כ כאן שכל אחד בספק איסור עומדת שמא לזו פלט החלב אין בטל הוא עצמו ז"ל חשב לדוחק וכ"נ דכ"ש הוא דמתחלה כולן מותרות היו ול"ד למ"ש לעיל בסי' מ"א במדה וכבד מג' בהמות א' במקום מרה כו' ובסי' נ"ט בג' זיתי גלודה התם כ"א נולד בספק איסור משא"כ כאן ולקמן באות ל"ח אבאר: ומה שכתב הש"ך בשם או"ה כו' הנה הפר"ח אות מ"א פי' דה"ק דלא קיי"ל דחד בתרי בטל דאפשר לברורי ע"י קפילא וחיך אוכל יטעם וההיא דסי' ק"ט יבש ביבש בא"מ חד בב' בטיל שהיו כמה מינים וא' נשחט טריפה עכ"ל. ואני העני תמה על עצמי דהא בק"ט בש"ך אות ה' יבש בא"מ שנפרך לחתיכות דקות ואפילו נדחוק בזה מ"מ מהרא"י גופא כתב שוין במראה וחלוק בטעמא אלמא בטל הוא ואה"נ אם ירגיש האיסור אח"כ לא יאכל והביטול פועל שרשאי לטעום וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות. ואמנם דברי האו"ה להמעיין שם בכלל י"ד ד"ה הם פשוטים דקאי אמ"ש המרדכי דאפי' כולן נגעו בחלב כל שאין בכ"א ס' אסורות ולא נימא דמידי דהוה אב' קדירות היתר שאין בא' ס' ובשתיהן יש דמצטרפות לרשב"א אפילו באיסור תורה כמו שיראה הרואה לקמן בש"ך שם אות כ' וכדבעינן למימר שם א"כ ה"ה כאן ע"י צירוף ששים לישתרי ע"ז כתב דחלב ובשר הוה אינו מינו עס"י צ"ה ולא קיי"ל באיסור תורה לצרפם וכאיסור דרבנן שפיר קיי"ל אף בא"מ לצרפם עיין שם ומיהו בצ"ב אות ח' משמע קצת אף בדרבנן בא"מ אין ראוי לצרף ובקי"א אבאר: ויצא לנו הדין אם נמלח חלב עם ב"ח שומן ובשניהם יש ס' וא' נגע בחלב והב' לא נגע בחלב גם לא בשומן אלא מונח מרחוק וא"י איזה היה באדם א' בה"מ יש לנו להתיר מההיא דקי"א ב' קדירות בדרבנן עכ"פ להתיר וה"נ חלב ושומן מינו וה"ה חלב ובשר שמן להש"ך בצ"ח אות א' אמנם בזה יש לאסור כי אין אנו בקיאין איזה שמן גם לא ברירא הא מלתא דחלב ובשר שמן מיקרי מינו וצ"ע: ש"ע סָעִיף ט
לא דחד. עש"ך ופשוט דבג"ה יש ס' נגד החלב דאל"כ שמא יבשלם ויתן טעם לדידן בק"ט דלא כאו"ה שפי' הטעם דהוה כדבר שיל"מ שיוכל להכיר עס"י צ"ח אות ו' בש"ך: ש"ע סָעִיף ט
לב אפילו. עש"ך ובשר וגבינה במליחה כה"ג הוה ר"ל אף דאיסורן מדרבנן כמו בשר עוף בחלב ר"ל עס"י פ"ז: ש"ע סָעִיף ט
לג וי"א. עש"ך והמתירין בקליפה אפילו בשמן ממש הוא במליחה אבל בצליה רבו האוסרים בשמן מההיא דגדי שצלאו אסור לאכול מריש אזנו וכמו שאבאר לקמן: ש"ע סָעִיף ט
לד ולפי. עש"ך הנה תראה ממ"ש קאי אלעיל ועשה כלומר יראה דסובר דעת הר"ב בודאי כדעה א' בשמן מדינא ס' לא כמו שכתב הט"ז אות כ"ד כמו שכתוב שם וגם מדסיים הר"ב יש להקל בה"מ בכחוש לא בשמן שמדינא צריך ס' משמע דהוטב בעיניו דעה א': והנה הכנה"ג בהגחות ב"י אות ס"ב וס"ג האריך מאוד ותוכן דבריו ספק טריפה שנמלח שמן עם אחרות אין להתיר מס"ס שמא הלכה כראבי"ה דקליפה ושמא לא הוה טריפה דלא כרשד"ם דחשיב לס"ס ואוסר שם אף בה"מ. ואמנם בשו"ת ש"י ח"ב סימן ק"ט כתב בעגל שהיה קוץ לחלל ונמלח עם שאר בשר והתיר בה"מ וסעודת מצוה אף שלא יש ס' מס"ס שמא הלכה כראבי"ה ושמא לא היה טריפה ושתי הספיקות הם מענין אחד דאנו באין לדון על שאר הבשר עכ"ל והבל"י בשו"ת שלו הביא מ"ש הכה"ג לאסור יע"ש. ואני אומר הכה"ג פסק כהמחבר דמליחה בס' בשמן (דבני ספרד פוסקין כהמחבר) משא"כ לדידן. והמעיין בתשובת הר"ב סי' כ"ה וסימן צ' וסימן צ"ה סעיף י' יראה דאף בשמן סברת ראבי"ה עיקר דרי בקליפה ואף דבש"ע אוסר עד ס' בשמן ולא מהני ה"מ מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והוה ליה ס"ס כדעת המ"י בש"י ה"ב ועי' בסימן קי"א בתשובת הר"ב וכפי הנראה שהוא מעשה דארבע אווזות המוזכר בשו"ת שארית יוסף סימן כ"ג ועס"י מ"ו בשארית יוסף ודוק שם. ומ"מ הנך רואה בת"ח כלל ל"ה ד"ב מבואר כן שמהר"מ פדוואה ז"ל השיב לו להתיר במליחה בקליפה ומשמע אף בשמן יע"ש בדין ה' וא"כ אף דאנן קיי"ל לאסור בשמן אף בה"מ מ"מ ספיקא הוה ויש לצדד להקל בה"מ וסעודת ברית מילה כההיא דש"י ח"ב וכדאמרן ובאות ל"ו אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ט
לה ואם. עש"ך ועפר"ח אות מ"ו ומ"י כלל ל"ח אות ח' שזה סותר למ"ש המ"כ הובא בפר"ח כ' ואני הבאתיו לעיל על מ"ש המחבר בס"ה דבר שיש לו פעפוע למקום ידוע צריך נטילה הא א"י אינו צריך וכאן צריך יע"ש ול"נ דכאן מיידי שחתיכה א' נגע בחלב ושאר נגעו בזו לא בחלב דמדינא צריך החתיכה קליפה שהרי לדעת ראבי"ה קליפה בעי ולמהר"ם ב"ב ולרבינו נתנאל אין אחרות מצטרפין א"כ עיקר שמקילין על ראבי"ה ועכ"פ קליפה בעי ומש"ה בא"י כולן בעי קליפה ואה"נ אם כולן נגעו בחלב ואינו יודע איזה מקום דדמי למ"ש המ"כ הואיל ויש ס' הקליפה חומרא ומיהו בזה י"ל והבן: ש"ע סָעִיף ט
לו ואע"פ. עש"ך מ"ש באין איסור דבוק אף שנמלח כולהו בהדדי משמע דאית ליה איסור דבוק דממהר לבלוע ועמ"ש בט"ז אות כ"ה ועס"י כ"כ בש"ך אות יו"ד וצ"ב אות ט"ז. ומ"ש שמת"ח מוכח אפילו אין כולן נוגעים בחלב משום דמהג"ה י"ל שהוא קולא היינו לצרף הכל בנוגעין כולן בחלב דלא כהמחבר בשם מהר"מ ב"ב ומיהו בת"ח כלל ל"ח ד"ב וג' אין הכרע כל כך ומ"מ הדין אמת. ודע דסבור הייתי לומר דדברי הלבוש כנים ולבושיה כעמר נקי וה"ק אף על פי שיש קולא שאנו מתירין הקליפה ר"ל להמחבר בשמן ממש צריך ס' ונטילה שהוא קליפה גסה כמ"ש הרשב"א בארוך וקצר ואילו לדידן כל שיש ס' א"צ כ"א קליפה מעט לא נטילה כמ"ש הר"ב ומ"ש העט"ז שאנו מתירין הקליפה הוא לאו דוקא אלא לנטילה קורא כן וכן כתבו ז"ל כמה פעמים אמנם המעיין שם א"א לפרש כך שהרי כתב ולדברי האומרים כ"ק הקליפה נאסרה והא לדידן נ"כ הקליפה נאסרה שוב ראיתי שי"ל דה"ק ואם א"י הכל שרי היינו אפילו ספק כולן נגעו וחזר הר"ב כאן ממ"ש בת"ה דבטל ברוב לא כמו שכתב הש"ך באות ל"ה דהא סתם כאן. וא"כ וודאי קולא הוא דלדברי האומרים כ"ק הוא הראבי"ה עכ"פ הקליפה מדין תורה נאסרת וא"י הכל אסור כ"ק אם אין רוב דספיקא דאורייתא לחומרא ואנו מקילין בס' וממילא הקליפה חומרא בעלמא הלכך א"י הכל שרי ולבושיה כתלג חיור וכדאמרן ולדינא עמ"ש באות כ"ה ✍: ש"ע סָעִיף ט
לז כגון. עש"ך ואבאר באות ל"ה ולפי שדברי הר"ב ז"ל בהג"ה צריכין קצת פירוש לכן אכתוב על הסדר: הנה הר"ב התחיל לומר די"א הוא הראבי"ה וסייעתו דאפילו חלב שומן ממש במליחה קיל מצליה ואין אוסר כ"א כ"ק ממש ואנו מחמירין אי לצאת ידי הסוברים בס' בשמן או שנראה לו להר"ב קצת מדינא כן (עש"ך אות ל"ד וט"ז אות כ"ד) ולפי שאין אנו בקיאין ואם כן בכל פעם נצטרך לשער ולאמד אי שמן כו' לכן קבלנו עלינו לשער אף בכחוש בס' וקליפה בעי במקום שנגע בחלב לא נטילה כהמחבר. ויראה לי דלאו דווקא קליפה במקום שנגע בחלב ה"ה במקום שנגע באיסור ר"ל אם חלב דבוק וחתיכה נגעה לזו במקום בשר בעי קליפה דנ"נ וצ"ע א"י היכן נגע ואין רוב אי מחמירין כה"ג באיסור דבוק. והדר אמר הר"ב אף שמחומרא זו נמשך קולא דאילו להמחבר אף כולן נגעו בחלב צריך בכל א' ס' ולדידן אפילו רק א' נגעה בחלב וכולן זה בזה אפ"ה הכל מצטרפין ואף הראשונה מותרת כל שאין החלב דבוק בה וכמ"ש הש"ך אות ל"ו אפ"ה אין לחוש הואיל וי"א מליחה כ"ק ואיכא למימר נמי חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כדעת הרשב"א ומצטרף הכל לס' מש"ה מקילין בזה ומחמירין בכחוש בס' ועוד כתב הר"ב וכ"ז בציר או בשר כחוש דשייך ביה סרך שמנונית ואין אנו בקיאין מש"ה בס' משא"כ חטה ופת וכיוצא שאין בו כלל סרך שמנונית אין סברא לאסור בס' מדינא. והראה מקום לסימן ס"ד ס"ז דחוטין וקרומים הם כחושים אף מבהמה שמינה ואף שהם בנדר סרך שמנונית דוודאי ל"ד לחטה אלא לבשר כחוש והיה לאסור בס' אפ"ה היקל שם בהפסד קצת ולא בעינן ה"מ והטעם הואיל והוא איסור דרבנן וכדבעינן למימר באות ל"ח בעזה"י. והבה"י בסימן ס"ד אות ד' הבין די"א דבה"מ קאי על חוטין וקרומים וע"כ כתב דבסי' פ"ד כתב הפסד קצת וכאן ה"מ ואינו כן אלא וי"א הוא ענין בפ"ע וכ"כ הכה"ג בהגהות הב"י אות ס"ד שם שכ"ה הפירוש האמתי. אח"כ כתב הר"ב די"א כל מליחה אפילו שמן ממש בה"מ יש לסמוך על הראבי"ה והוא סברת מהר"ם פדוואה בתשובה להרב סימן צ' וכ"כ הכנה"ג שם. וכ"מ מת"ה כלל ל"ח ד"ב וע"ז סיים הר"ב דכחוש ויש בו סרך שמנונית דא"א בקיאין יש להתיר בה"מ אבל שמן ממש אין להתיר אף בה"מ: ש"ע סָעִיף ט
לח לכ"ע. עש"ך. והאי לכ"ע הוא הנך פוסקים אבל יש דיעות אפילו כחוש גמור כמו חטה צריך ס' אלא שהר"ב דחאם מהלכה וכבר נתבאר: אמר הכותב יען וביען ראיתי בל"ח פג"ה אות ק"ז ובמ"י כלל ל"ח אות י"ד וכה"ג בהגהות ב"י אות מ"ט כולם אמרו שפסקי הרב ז"ל כאן ובסימן ס"ד ובת"ח ל"ח ד"ה צריכין ביאור שלא יהיו כסותרין זא"ז ולי ההדיוט גם בא"ח תס"ז צריך קצת ביאור שלא יסתור לכאן ראיתי לבאר קצת: ואען ואומר הנה הדין נחלק לששה חלקים: הא' הוא חלב שומן ממש שנמלח עם חתיכות בשר הן כולם נוגעים בחלב או זה בזה כולם מצטרפין לס' ובמקום שנגע באיסור קליפה לא נטילה שכן משמע דעת הר"ב דלדידן א"צ נטילה במליחה כל שיש ס' כ"א קליפה. ומיהו באם א' ננע והשאר מופרדים לגמרי פשיטא שזאת החתיכה אסורה ולא עוד אלא אפילו כולן נגעו בראשונה והראשונה בחלב אלא שכולן תפילות והחלב לבד נמלח הראשונה אסורה דטמא מליח וטהור תפל ואין מפעפע מחתיכה לחתיכה להצטרף לס' כיון שהראשונה תפילה בולעת ואין פולטת כנ"ל ✍: ואם החלב דבוק בא' מהן אז הדבוקה נ"נ לא מיבעיא נמלחה תחלה לבדה אלא אפילו ומלחו הכל ביחד י"ל דממהר לבלוע. עמ"י כלל ל"ח אות ד' וצ"ע בזה בה"מ ושאר החתיכות צריך ס' נגד כל החתיכה. ומיהו בה"מ דעת הר"ב שם בת"ח ד"ב דאין צריך ס' נגד כל החתיכה אלא נגד החלב לבד וכן דעת הש"ך בצ"ב אות י"ו ואף על פי שהמ"י שם אות ה' ערער עליו י"ל דבהג"ה לא חזר בפי' מת"ח ואי דסתם ולא פירש אי בה"מ שרי ביש ס' נגד החלב לבד אנו סומכין על שגילה דעתו בת"ח. ומיהו אותה חתיכה שחלב בה אף בה"מ כתב שם לאסור דאפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים עס"י ק"ו. ומיהו בנמלחו כולם יחד או על כל פנים החלב באחרונה דאיכא טעמא משום ממהר לבלוע וודאי בה"מ יש להתיר אותה חתיכה השתא הנ"נ בשאר איסורים דרבו האוסרים אנן מצטרפין להתיר במליחה כ"ש איסור דבוק ממהר לבלוע שאנן מצטרפין להתיר אף אותה חתיכה בה"מ והבן: הב' איסור כחוש ויש בו סרך וגזירת דבר שמן כמו בשר כחוש וציד נבילה בה"מ די בקליפה ובהפסד קצת אסור עד פ' במליחה ומיהו היינו בשר כחוש לגמרי שאין בו שום שומן הוא דיש להתיר בה"מ אף באיסור תורה הא חלב כחוש ודאי א"א בקיאין כלל ואף בה"מ אסור באיסור תורה וכ"נ להמעיין בת"ח כלל ל"ח ד"ה. והנה בסימן ע' בהג"ה לצורך הפסד גדול מתירין תוך יב"ש הא אח"כ לא והא דם כחוש הוא ועכ"פ בה"מ יש להתיר מטעם מליחה בקליפה וע"כ צריך לחלק בדם הואיל ומעורב בציר שמן אף הוא חשוב כשמן ולא מהני ליה ה"מ וצ"ע: ודע דאנן קיי"ל בלוע כחוש אין יוצא בלי רוטב בצליה ומליחה גם בקיאין אנו בבלוע איזו כחוש כמ"ש הש"ך אות י"ז וי"ח א"כ צריך עיון דהדין נותן בשר נבילה כחוש שאין בו שומן כלל שנגע בחתיכה אחת וכולן נגעו זה בזה שכולן מותרים באין ס' רק הראשונה אסורה דבלוע כחוש שאנו בקיאין בבלוע אין יוצא מחתיכה אף שעדיין איסור לא סר כמ"ש שם בשם מ"ב. והדין נותן כן ואולי הר"ב מדבר בנוגעין כולן באיסור ומיהו בשמן ממש ודאי נוגעין זה בזה כולן אסורות וצ"ע: גם קי"ל דבמליחה אין היתר מפטם לאיסור כמ"ש הש"ך אות כ"ח והמ"י כלל ל"ח אות י"ג שכן דעת הר"ב. ויש לנו הרהורי דברים מ"ש המ"י שכ"מ מא"ח תס"ז סי"ד חטה במליחה להתיר אחרות דכחוש הוא ולא אמרינן היתר מפטם כו' הא שם אותה חתיכה כולה אסורה וכמ"ש הט"ז שם אות י"ט ושאר חתיכות אין מפטם להבלוע כמ"ש הש"ך אות י"ט ואולי משמע התם אף שציר מחטה נוטף על השאר אפ"ה הם מותרות מאחר דכחוש הוא ומ"מ קליפה בעי ובה"פ אבאר בזה דה"ה חטה מונח בעליונה י"ל כן. נם מ"ש המ"י שם אות ז' לתרץ מ"ש הש"ך אות למ"ד צ"ע ואין להאריך כאן: הג' איסור כחוש גמור כמו חטה שאין בו סרך שמנונית כלל לעיל ס"ה בהג"ה מתיר והש"ך אות י"ז ממנהג אוסר ויש לעיין אי בהפסד קצת שרי או ה"מ בעינן באיסור תורה ואיך שיהיה קשיא ההיא דא"ח תס"א ס"ה ובט"ז אות ה' דחמץ במצה כ"נ אפילו באין ס' והא ממנהגא אסור ומ"מ בהפסד קצת יש לצדד אף באיסור תורה בחטה וכדומה. וחטה במליחה שאוסרין כל החתיכה משום חומרא דחמץ מחמירין לומר דהיתר מפטם לאיסור יע"ש ולא בשאר איסורין: הד' איסור שמן ממש בדרבנן ס' בעינן אפילו בה"מ ולא אמרינן ספק פלוגתא דרבוותא להקל בדרבנן ודווקא בס"ס כמעשה דש"י בעגל פה מיץ רי"א דחסרון חכמה חשיב לס"ס מה שאין כן ספק דרבנן כה"ג וכן הלכתא: הה' בכחוש אלא שא"א בקיאין כמו חוטין וקרומין בהפסד קצת שרי ולא בה"מ דווקא כאמור וה"ה כיוצא בזה: הו' כחוש גמור כמו חטה בדרבנן אף מנהגא ליכא ובלא הפסד כלל די בקליפה כן דקדקתי והעליתי מתוך ספרי הפוסקים וקצת מה שהוספתי משלי והשתא תראה מ"ש הר"ב בת"ח כלל ל"ח ד"ה וי"ל בה"מ קאי לאיסור תורה ומ"ש וכ"ש דרבנן ר"ל אפילו הפסד קצת ומה שסיים באיסור דרבנן להקל היינו בחטה בלא הפסד ובאיסור תורה עכ"פ הפסד בעינן וכדכתיבנא: ועתה אבוא לבאר ההפרש שיש בין מליחה לצליה ואומר שיש הפרש בין מליחה לצליה בג' פנים: א כל מקום שבמליחה קליפה בצליה נטילה כן מבואר בת"ח ל"ז ול"ח וכ"כ המ"י שם אות י"ד: הב' במליחה אין היתר מפטם לאיסור ובצליה היתר מפטם ונ"מ לדידן בה"מ או דרבנן בהפסד קצת. ויש לי עיון במ"ש המ"א א"ח תס"ז אות ל"ו ואי"ה אבאר שם: הג' באם נצלה בשר וחלב דבוק בה ונגעו אחרות בחתיכה זו צריך ס' אף בהפסד מרובה נגד כל החתיכה דנ"נ מטעם דבוק דבמליחה פסק הד"ב בת"ח ל"ח ד"ב להתיר בה"מ ביש ס' נגד החלב מטעם דנ"נ יש מקילין בשאר איסורין ורוב הפוסקים מקילין במליחה כ"ק מה שאין כן בצליה רוב הפוסקים מצריכין בשמן ס' וכפסק המחבר. ומיהו בהא שוה צליה למליחה דאף שא' נגעה בראשונה ואין כולן נוגעין בחלב מ"מ כולם מצטרפין לס' אף שבמליחה סמך הר"ב אראבי"ה ובצליה לא שייך כן מ"מ שם טעמא אחרינא איכא דמפעפע מחתיכה לחתיכה והמחבר מודה שם וכ"כ המ"י כלל ל"ז אות ה'. ואין להאריך יותר: אם צלו בשר בשפוד שצלו נבילה עס"י ע"ו ועס"י קכ"א בט"ז: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לט ויש אוסרין. עס"י ע' ס"ק כ' ש"ך ושם מבואר דהפסד דכתב הר"ב כאן ה"מ ועמ"י כלל כ"א אות יו"ד ומכל מקום העיקר כסברא א' יע"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
מ זה. עש"ך ולהמחבר דאין חילוק בכחוש היינו באיסור מחמת עצמו מה שאין כן בבלוע לפי מ"ש הש"ך אות כ"א ואנן קיי"ל בכ"ע המליח מבליע בתפל ואין בולע ממנו: ש"ע סָעִיף יא
מא ויש. עש"ך וכן הלכה. והפר"ח בסימן ע' אות כ' פסק כהמחבר בה"מ ואנו אין לנו אלא פסק רמ"א וכ"ש מונחים זא"ז וטהור תפל וטמא מלוח דאוסר עד ס' לדידן דא"א בקיאין בין כחוש לשמן: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מב דאין. עש"ך עיקר הכוונה דאין טבע המלח לדפליט מכלי אלא להבליע אף שנמלח הכלי גופא הרבה דבשר המלח נכנס בחלקיו ומוציא מתוכו משא"כ מכלי ועס"י ס"ט אות ס"ד וס"ז (וט"ס ס"ב וע"ז): ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
מג מלח. עש"ך ועמ"ש בסימן צ"ה בזה ובמ"י כלל י"ג: ש"ע סָעִיף יג
מד דמאחר. עש"ך ועס"י צ"א ומשמע גבינה יבשה ממש אף שנונעת במלח אין אוסר אם נתנו דיעבד בבשר ולכתחלה נכון ליזהר אף ביבשים באוכל עם מלח: ש"ע סָעִיף יג
מה רק. עש"ך ועס"י יו"ד וצ"ה בדין סכין אם סתמא נקי יע"ש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
מו אם. עש"ך לכאורה להמחבר כ"כ אבל לדידן בלא"ה דהמלח נ"נ ועס"י ס"ט אות ל"ד (ט"ס ל"ג) ובט"ז אות י"ט. וכ"ת דנ"מ למיהוי ספיקא דאורייתא הא דם שבישלו דרבנן לדידן גם לענין איסורין מבטלין זא"ז אין נ"מ כמ"ש במקום אחר: שוב ראיתי למ"ש הר"ב ס"ס קל"ד סי"ג דם במלח הוה נט"ל אם כן ע"כ הטעם דלא ידעינן כמה בלע אלא דתברא בצידה דאיך כתב רמ"א כאן דאין המלח אסור מחמת עצמו והא לא נאסר כלל דנט"ל הוא ובספר בית ישראל הרגיש בזה. ומ"ש שם במרדכי איתא שם הטעם דהדם הולך לאיבוד יע"ש מ"מ להר"ב קשה וצ"ע: הפר"ח באות נ"ח הביא תשובת מהרמ"ע והעלה דם שמעמיד המלח אסור עכ"פ בעיניה ובתבשיל מותר ולא מיקרי מבטל איסור דאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו ובעיניה אסור דמעמיד בו אף דנט"ל מכל מקום מעמיד לא בטל ולקמן בקל"ד מיירי שנותנין דם רק ללבנו עכ"ל וזה ברור כמבואר סימן ק"ג ס"א בהג"ה דברים החשובים אף שפוגמין התבשיל באלף לא בטיל ושם נתבאר על נכון: ש"ע סָעִיף יד
ט״ז Taz
סָעִיף א
א איסור שנשרה עם היתר כו'. באו"ה כלל ב' כ' דאם נשתהה הבשר בשרייתו מע"ל ודאי אף הכלי אסור בדיעבד וצריך ס' נגד כולו אם הוא של עץ או חרס דקי"ל כבוש כמבושל אפי' בכלים ולא דמי לחבית יי"נ דשרי בסמ"ק לשום בו שכר לכתחלה דביין נסך הקילו אמנם בשל מתכות אין מצריכין ס' נגדו בדיעבד כי אם שנאסר ע"י רותחין אך לכתחלה מותר לשרות בו פעם אחרת דהא אין שורין הבשר הב' מע"ל עכ"ל וכ"כ עוד בכלל ל' וז"ל דמאחר דאמרי' כבוש כמבושל אף בכלי אמרינן שבמעת לעת בלע הכלי מידי דהוה אחבית דיין נסך דצריך הגעלה וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור ב"י וכן איסור ששהה בכלי של היתר מע"ל שאסור הכל עכ"ל. ולא אוכל להבין למה יאסור ההיתר בכלי של איסור ב"י דהרי האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהוא מע"ל דאז נעשה מבושל והרי באותה שעה נעשה אינו בן יומו ואין לו לכלי כח לאסור ההיתר ששרוי בתוכו ואינו דומה לחבית יין נסך שצריך הגעלה אע"פ שיש לו זמן רב דהיינו כל י"ב חודש מפני שטעמו לשבח כשנותן בו יין (ושכר) אבל באמת שאר משקים מותר ליתן לתוכו כדאיתא בסי' קל"ז והוא תלמוד ערוך בפ' א"מ ומזה תמה אני ג"כ מאד על מ"ש לעיל והא דשרי בסמ"ק לתת בו שכר לכתחלה דמה לו לכתוב כן בשם סמ"ק דבהדיא איתא כן בפ' א"מ דר"י שרי ליה לר' חייא למירמי ביה שיכרא והטעם שהם פגומין עם היין כמ"ש בסי' צ"ט ס"ז ויותר אני תמה מה קשה לו מנתינת שכר דהתם הוא פוגם היין וראיתי בד"מ סי' ס"ט וז"ל מדכתב או"ה בכלי ששרו בו בשר מע"ל דנאסר הכלי ומותר לחזור ולשרות בו בשר דהא אין שורין הבשר השני מע"ל משמע דאי שורין הבשר מע"ל נאסר הבשר מזה יש ללמוד דכבוש חשבי' כמבושל ממש ואם שרו דבר איסור כגון יין נסך וכיוצא בו בכלי מע"ל אסור לתת בו דבר היתר חם ואפי' בצונן יש איסור אם הוא מע"ל עכ"ל ותמהתי על זה דהא אמרי' בגמרא שזכרתי דמותר לתת בו שאר משקין מפני שפגומין ואם דבר היתר דקאמר קאי על היין קשה דמה צריך ללמוד מאו"ה זה הדין הא משנה ערוכה היא דקנקנים של עובדי כוכבים אסורים ועל עיקר הדין שכתבו או"ה דצריך ששים נגד כולו באם נאסר ע"י כבישה מע"ל קשה לי דהא כ' הרשב"א בתה"ה הבאתיו בסימן צ"ט סעיף ז' דהחבית שנאסרה ע"י בלע יין עובד כוכבים בצונן אינו אלא מועט וע"כ סגי ליה בקליפת הכלי להכשיר וכ"כ הטור סימן קל"ה בשם הרשב"א ומשם יליף הרשב"א לדינים אחרים כגון חלב ודם לענין איסור מועט בכלי גדול כמו שנזכר שה ש"מ דלא שייך לומר בזה ביי"נ הקילו כסברת או"ה ונמצא דעכ"פ אין לומר כבוש כמבושל ממש דא"כ לא היה סגי בקליפת הכלי להכשירו וזה דוקא בכלי של עובד כוכבים שהיה בו יין והישראל רוצה ליתן שם יין כשר דאין כאן פגם אף אם יש זמן רב משא"כ בשאר איסורים דאחר מע"ל אין הכלי האסור אוסר אפי' ע"י בישול דנותן טעם לפגם ולמה יאסר הכלי כאן ע"י כבישת איסור את ההיתר אח"כ דבשעה שיש לו לאסור דהיינו אחר מע"ל כבר הוא נ"ט לפגם ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה או נתבשל בכלי ששרה בו איסור מע"ל אלא לכתחלה כדין) נותן טעם לפגם גם מ"ש או"ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות איני מכיר חילוק זה דלא מצינו בשום מקום דמתכות יהיה לו קולא יותר אדרבה מצינו בסי' קכ"א בטור דאין חילוק בין מתכות לעץ ואבן אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד ע"י שנשרה בם איסור מע"ל כנלע"ד: ש"ע סָעִיף א
ב ויש מקילין במה שבחוץ. וכ"פ בת"ח כלל כ"ב: ש"ע סָעִיף א
ג וספק כבוש. פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש יום שלם ונראה דמדמה זו לספק אם היה ס' נגד האיסור שנשפך בסי' צ"ח אלא דצ"ע דשאני התם שהאיסור הוא ברור אלא שהשפיכה היא ספק משא"כ כאן ויש ראיה ברורה להתיר מסי' ר"א סעיף ס"ה במקוה שלא הוחזק להיות מימיו מתמעטים דאע"פ שלפעמי' מתמעטים א"צ לחזור ולטבול מן הדין וא"כ ק"ו לכאן דמה התם שיש ודאי טמא אפ"ה אזלינן לקולא מחמת חזקת המקוה ק"ו כאן דאין כאן רק חזקה טובה למוקמי אחזקת כשרות דבתחלה דלא נחזיק ריעותא מספק: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד וראוי לחוש ליזהר כו'. ורש"ל פרק כל הבשר סי' ע"א כ' וז"ל לפסק הלכה נהי דכלי שני אינו מבשל אפילו יד סולדת בו וגם אין מפליט ומבליע כאחד כגון דבר איסור שנאסר כבר ודבר היתר שבאו בכ"ש אין נאסרין זה מזה אבל בדבר איסור שנפל לכ"ש של היתר או היתר לאיסור שפיר בולע ואוסר עד כולו מאחר שהיד סולדת בו כמו בכלי ראשון וכל שכן בעירוי עכ"ל. וכן נלע"ד לפרש דברי הטור במה שהקשה על הרשב"א כאן לפי שראיתי פירושים שונים ולא נתקררה דעתי במה שכ' הטור חום לתוך חום כי מאן דכר שמיה כי אם בפירוש זה דהטור דקדק מלשוי הרשב"א שכתב אלא כל חום שע"י האש מפליט אפי' אין היד סולדת בו מדכייל בכלי שני כל החמימות שלו בכלל אחד להחמיר אם כן כדין היותר חמור בו דהיינו חם לתוך חם כן יהיה היותר קל דהיינו אין היד סולדת בו ובכולהו יהיה אסור כולו ובזה כתב שאין ראיה מחום בית השחיטה דשם אין אוסר רק כדי קליפה אלא ע"כ דהא דקאמר הרשב"א דשוין הם כל דיני כלי שני דהיינו דס"ל גם בחם בתוך חם שהוא יותר חמור סגי ליה בקליפה ועל זה כייל ואמר דגם באין היד סולדת בו יש בו איסור זה ועל זה אמר שראה לקצת מחברים שכתבו בכלי שני שהדין כן ובזה מתורץ תמיהת ב"י על הטור ועל זה אמר הטור באמת זה אינו בכלי שני אפי' בצונן לתוך חם רק שהיד סולדת בו אסור בכולהו וכ"ש בחם לחם ודינו לענין מפליט ממה שבתוכו להבליע לדבר אחר כמו בכלי ראשון אע"פ שלענין בישול יש חילוק בין כלי ראשון לכלי שני כמ"ש א"ח סי' שי"ח מ"מ לענין מבליע ומפליט אין חילוק א"כ יש חילוק בכלי שני ולא היה לרשב"א לכלול כל דיניו בחד כללא כנלע"ד ביאור דבריו ויוצא מזה דאף בכלי שני שהיד סולדת בו אוסר כולו וכמ"ש בשם רש"ל וכ"פ ב"י דברי הטור במסקנא כמ"ש ואם הוא חם שהיד נכוית בו אז אוסר כמו מבושל דהיינו אפילו בכלי שני ולפי זה כל החומרות שנזכרו בסימן צ"ד מענין בן יומו הוה ג"כ בכלי שני ולא כמו שכ' רמ"א שם ריש הסי' ע"ש או"ה אם הכף בן יומו דהיינו ששמשו בו תוך מעל"ע בכלי ראשון. ולענין מעשה יש לפסוק לחומרא כדעת רש"ל בפרט שהטור ס"ל גם כן הכי רק במקום הפסד גדול ודבר חשוב יש לסמוך על ב"י בסי' ס"ח ורמ"א בסעיף ג' כאן להקל בדיעבד בכלי שני דאינו מפליט ומבליע כלל אפי' היד סולדת בו ואם אין היד סולדת בו אין צריך רק הדחה כנלע"ד ועיין עוד במה שכתבתי בסי' צ"ד סעיף י"ד בשם רש"ל דבדבר שהוא עב כמו חתיכת בשר רותח שדינו ככלי ראשון ממש ומה שכתבתי עליו שם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ואם האחד צונן כו'. הוא הדין בבשר בחלב הוה כן דהצונן צריך קליפה כן כתוב באו"ה כלל כ"ט ורש"ל כתב בפרק כל הבשר סי' ע"ד נ"ל אם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה ונראה דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כן דהא אף במליחה פסק רמ"א כן בסי' זה סעיף י': ש"ע סָעִיף ג
ו אסור לערות מכלי כו'. הוא הטעם באו"ה דתתאה גבר ומחברו בנצוק וכתב בד"מ דהמערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אוסר לפי שמתוך החמימות נמס כולו והוכיח זה מדין עכבר שנפל לשומן שנזכר לעיל סי' ק"ד דאסור אפי' נמצא העכבר בשולי הכלי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז אינו אוסר אלא כדי נטילה. בש"ד לא מחלק בין חם על ידי בישול או ע"י צלייה ובתרווייהו אוסר הכל וכתב רש"ל פרק כל הבשר סי' ע' שכן עיקר ואפילו לדברי הטור שמחלק כאן כתב רש"ל שם שראוי לנו להחמיר מאחר שהוא מודה בשמינה שהיא מפעפעת בכולה ואין אנו בקיאים איזה שמינה דשמא היא שמינה בפנים ולא כמו שהעתיק בת"ח להקל כדברי הטור ע"כ וכאן בהג"ה בסמוך פסק רמ"א עצמו להחמיר: ש"ע סָעִיף ד
ח ולא כיסה אותה אינו אוסר כו'. הא דקשה מזה אמ"ש בסי' צ"ב סעיף ב' כתבתי שם: ש"ע סָעִיף ד
ט לרש"י אפי' מקצתה. טעות סופר הוא וצריך להיות לר"י אפילו מקצתה כמבואר בסי' צ"ב וכן בטור יש ג"כ ט"ס בזה וכן הגיה בפרישה וכן הוא בד"מ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י ואפילו חתיכת האיסור כחושה כו'. כתב ב"י שזה נלמד ממה שמצינו כן בסי' ק"ח לענין ריחא מילתא דאפילו ההיתר שמן אסור למאן דס"ל ריחא מילתא הוא והטעם דההיתר אזיל ומפטם ליה לאיסור וחוזר ונותן ריח לההיתר. וקשה לי דהא כתב מהרא"י בהגהת ש"ד בדין ריחא מילתא וז"ל וצריך לחלק בין זה ובין הא דאמרינן שאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם דהא נמי הנבילה הכחושה אין לה פיטום דריחא שאני לפי שהפיטום מוליך הריח והטעם הכחוש עמו עכ"ל. שמע מיניה דעיקרא חומרא זו משום ריחא היא דשם לא איכפת לן בהך סברא דאין הנאסר יכול לאסור וכיון דבריחא מילתא קי"ל בסימן ק"ח דבדיעבד מותר אמאי יהיה כאן אסור אפילו דיעבד דהא אין כאן אלא איסור ריח דהא הך סברא דאין הנאסר כו' נאמרה אפילו בנוגעים זה עם זה ואפ"ה כתב מהרא"י דאין אומרים כן אלא לריחא מילתא דוקא וזה פשוט דלא נתכוין הטור כאן לאסור משום ריחא דהא גם במליחה כ"כ ושם לא שייך ריחא ועוד הקשה ב"י בסוף סי' זה ממ"ש שם בטור דאין הנאסר כו' ואפי' אם ההיתר שומן כו' מותר ובד"מ כתב דכאן מיירי מחלב כחוש שיש בחתיכת האיסור דקרי ליה כחוש כיון שאינו מפעפע ובזה דוקא אמרי' שהשומן מפעפע כיון שעכ"פ שם חלב עליו וקשה דהא מריחא מילתא ילפינן לה ושם מיירי מבשר כחוש ולא מחלב כחוש וכן הקשה גם בדרישה עליו. ועוד קשה דהא לא הוזכר כאן חלב רק חתיכת איסור. וראיתי מתרצים דכאן דהאיסור אסור מחמת עצמו אמרי' אפי' אם האיסור כחוש וההיתר שמן שמוליך האיסור עמו מאחר דבע"כ פולטת רוטב נבילה ע"כ השומן של היתר מתערב עם הרוטב נבילה אבל לקמן דמיירי באיסור בלוע אמרינן אע"פ שאותה חתיכה שקבלה לאיסור היא שמינה אין השומן שבה מוליך בליעת האיסור עמה ואלו דברים בלתי נכונים כלל דהא לשניהם יש גבול וקצבה דהא דכשהאיסור הוא מחמת עצמו והוא כחוש יש לו כח לאסור חתיכה שאצלו בלא רוטב עד כדי נטילה ואחר זה כלה כחו ובאיסור בלוע יש לו כח לילך עד סוף החתיכה ההיא בעצמה שנפל האיסור ומשם ואילך אין לו כח כלל בלא רוטב אע"פ שמונח ממש עליו וא"כ יש ק"ו דמה לאיסור בלוע שיש במקום האיסור ממש שומן אפ"ה אין מועיל לתת כח להאיסור הנבלע שיצא חוץ לגבולו כ"ש באיסור מצד עצמו שגבולו לאסור עד כדי קליפה בחתיכת היתר ותו לא שלא יועיל לו שומן של חתיכת היתר להוציאו חוץ לגבולו דכך לי חוץ לגבול של אחר הקליפה באיסור מצד עצמו כמו בחוץ לגבול בכל החתיכה שאצל חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור. ועוד ראיה ברורה ממקור דין זה שנלמד ממ"ש התוספות והרא"ש בפ' גיד הנשה הביאם ב"י בסי' זה דהיינו ממ"ש שאם נמצא חתיכה חצייה בציר וחצייה חוץ לציר שאותו שחוץ לציר אינו נאסר ממה שלמטה ואפי' יש שומן בתוך הציר לא אמרינן שנעשה נבילה ומפעפע למעלה כיון שהציר עצמו אינו מפעפע וכ"כ הטור סי' ס"ט וכאן בסוף הסי' והרי לפניך שהציר הוא אסור מצד עצמו שהוא הדם שיוצא מן הבשר ואפילו הכי אין מזיק לו השומן להוליכו עמו במקום שהוא הולך ומ"ש ב"י בזה לתרץ דדם משריק שריק הוא תמוה דכשם ששם אין שומן גורם לדם מה שאין טבעו הכי נמי אין גורם להבליע מה שאין בטבעו להבליע בלאו הכי. אלא ודאי דבר זה הוא אין לו יסוד ועיקר כלל ומבלי עיון אמרו כן ודברי הטור תמוהים הם כמ"ש ב"י ואלולי דמסתפינא להגיה הייתי מגיה בדברי הטור בלשון זה אלא אפילו חתיכת האיסור שמינה וחתיכת היתר כחושה כו' והכי קאמר לא מבעיא בחתיכה אחת שיש בה עצמה חלב דהיינו כההיא דגדי שצלאו בחלבו שזכר למעלה אלא אפילו אם יש שני חתיכות האחד איסור והאחד היתר ואותו של איסור שמן דמפעפע האיסור בכל ההיתר וזה מוכח דאי לנוסח שלפנינו קשה שהיה לו לומר לא מבעיא באיסור שמן והיתר כחוש אלא אפי' בהיתר שמן. גם לשון מפעפע בכולו שכתוב בטור אינו מיושב לפי גירסא שלפנינו דהיה לו לומר דמפעפע באיסור וחוזר ומפעפע בהיתר ולפי מה שכתבתי הכל ניחא ועיין מזה מה שאכתוב בסי' זה סעיף ט' מסקנת רש"ל בזה להלכה וכתב רש"ל פרק גיד הנשה סימן מ"ה דחתיכה שיש בה דם של עצמה מיקרי ג"כ חתיכה שנאסרה מחמת בלוע ולא איסור מחמת עצמה: ש"ע סָעִיף ה
יא צריך נטילת מקום. שבאותי מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין ונלמד מפסח ועיין מה שכתבתי בסימן צ"ד סעיף ז': ש"ע סָעִיף ה
יב דשייך בו שמנונית. נתכוין בזה לציר נבילה שכתב בש"ד שער ל"ז דצריך ס' נגדו אף במליחה וכתב בד"מ דציר נבילה או כה"ג נמי מפעפע דומיא דחלב דאם לא כן ודאי לא יחלוק על הגמרא באטמהתא דאמליחו בגיד הנכה ולא הצריכו אלא קליפה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יג או בשר בחלב. הקשה רש"ל בפרק ג"ה סי' מ"ה דהא קי"ל אין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפילו בבשר בחלב וראייה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסי' צ"ב דכשנאסרה אותה חתיכ' בלא ניעור וכיסה אינה אוסרת אחרות שנגעו חמין זו בזו אלא שהטור לא דק בכאן אם לא שנפרש מ"ש כאן בבשר בחלב היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשוב איסור מחמת עצמו עכ"ל. פי' שהבשר יהא אסור מחמת זה גם בת"ה הארוך בית ד' שער ד' כ"כ בהדיא על בשר שנאסר מחלב דאינו חוזר ואוסר שאר בשר בלא רוטב אפילו שתיהן חמות וכ"כ עוד בדף צ"ט ע"ב דחלב או דם אין מפעפעין: ש"ע סָעִיף ז
יד אפילו אם נצלו יחד. הטעם בטור שאין האיסור הבלוע בחתיכה יוצא ממנו לבלוע באחרת בלא רוטב עכ"ל פירוש אינו אוסר כלל ואפי' כדי קליפה וכ"כ בהדיא רש"ל פג"ה סי' מ"ה דלא בעי קליפה: ש"ע סָעִיף ז
טו אבל בלעה מן הדברים המפעפעים כו'. משמע דחלב אינה מפעפעת דאל"כ אמאי אמרינן בסימן צ"ב סעיף ב' דאותה חתיכה לבדה נאסרה ולא האחרות וכמו שכתבתי בסמוך גם בשם ת"ה הארוך ורש"ל ולעיל סימן פ"ז סעיף י' מוכח דאמרינן דהחלב נקרא איסור שהוא מפעפע כמ"ש שם ועיין מה שכתבתי בסעיף ט' מה שקשה על פסק הש"ע בזה: ש"ע סָעִיף ז
טז אבל כלי שבלע כו'. הטעם בזה דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע ולפי זה פשוט דכלי אין נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב שיתבאר בסי' ק"ח סעיף א' דזה אינו מפעפע: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יז ויש אוסרים. הטעם דלא סמכינן על תירוץ זה בגמרא וגם לפי תירוץ זה היה צריך לבדוק אם לא נקרע הקרום כ"כ מהרא"י בשם סמ"ק: ש"ע סָעִיף ח
יח וה"ה בקרום שעל היותרת. כ"כ מהרא"י ולמד בד"מ מלשון זה דאם בשלה הכוליא בקרום שעליה בלא החלב שצריך ס' נגד כל החתיכה ולעיל סי' ס"ד סעיף ב' כתב רמ"א לענין מליחה דבכל הקרומות א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יט ואם הוא שומן הגיד. לטעמיה אזיל שכתב בסעיף ה' שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ ס' לבטלו: ש"ע סָעִיף ט
כ ואם הבשר שנמלח כו'. שדבוק להחלב כמו שמסיק אח"כ וכל זה כו': ש"ע סָעִיף ט
כא אם אין בכל אחת מהן כו'. פי' אם החלב נגע בכל א' מהן ואין בכל א' ס' נגד החלב אסור דשמא בלע הרבה ואין לו שותפות לבטל: ש"ע סָעִיף ט
כב דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה. מזה נמשך ג"כ קולא דהיינו דאם בבירור לא נגע החלב רק בא' מהן אז האחרות מותרות ואני תמה על הש"ע שפסקיו סותרין זא"ז שלעיל סעיף ז' פסק שאם בלעה מן הדברים המפעפעים בטוען כגון שומן אוסרת חברתה אף בלא רוטב והוא דעת הרשב"א שהביא הטור וכאן פסק שבליעת החלב אינה יוצאה בלא רוטב והוא דעת מהר"מ במרדכי פרק ג"ה והב"י מביאו וא"ל דכאן מיירי בחלב כחוש שאינו מפעפע דבמרדכי כתוב בפירוש דין זה על החלב שעל הכרס שהוא עיקר החלב ותו דאם היה חלב כחוש אמאי צריך ס' בכל אחת בפני עצמה וע"כ לומר דמהר"מ פליג ארשב"א וס"ל גם באיסור שמן אינו יוצא בלא רוטב כל שהוא בלוע בו ע"כ תימה על הש"ע שלא הרגיש במחלוקת זו גם בלבוש כתוב כמו בש"ע כאן והוא תמוה מאד ואין לומר דלעיל מיירי לענין צלי והכא במליחה דהא מסקינן בגמרא מליח כרותח דצלי ומסקנת ב"י וש"ע כן הוא דהוה כצלי: ש"ע סָעִיף ט
כג אפי' הן חתיכות הראויות להתכבד. הטעם שהחלב שבהן הוא איסור בלוע וא"א באיסור בלוע חתיכה הראויה כו' כמ"ש סי' ק"א: ש"ע סָעִיף ט
כד וי"א דכל מליחה אינה אוסרת כו'. פי' אפילו שומן והוא דעת ראבי"ה בב"י מטעם דאין האיסור עובר בכל אלא נשאר במקומו וקאמר רמ"א דאע"פ שראוי לנו להחמיר ולהצריך ס' לצאת ידי הסוברים דאף במליחה האיסור מתפשט בכלו היינו באיסור שמי ולהקל באינו שמן אלא דאין אנו בקיאין כו': ש"ע סָעִיף ט
כה ואע"פ שיש בזה קצת קולא אם האיסור שמן. פירוש לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים צריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות) לבטל חלב שבאותה חתיכה ולפי המנהג אנו מצטרפין גם שאר חתיכות ועוד ישקול אם החלב אינו דבוק לשום חתיכה אלא מונח אצל אחד מהם והיה לנו לומר דאינן מצטרפות ובכל אחת מהם שנגע בה צריך ששים בפני עצמה מ"מ קי"ל דכולן מצטרפות ובלבוש פירוש הקולא הנ"ל לענין שאין אנו מצריכין קליפה כי לדברי האומרים מליחה אוסרת כדי קליפה הקליפה מיהא נאסרת כו' ולא דק בזה דהא האמת אף לפי המנהג צריך קליפה במקום שנגע דאילו במקום שלא נגע ודאי א"צ כלום לדברי הכל דהא אינה אוסרת אלא הקליפה הנוגעת בה: ש"ע סָעִיף ט
כו כגון חלב או ציר. צ"ל דגם דם הוה בכלל זה אע"פ שדם אינו מפעפע כדאיתא בכמה דוכתי מ"מ יש בו לפעמים תערובות ציר ושומן מש"ה מצינו בו בסי' ע' שמליחה אוסרת בדם בס': ואכתוב מסקנת רש"ל בפרק גיד הנשה סי' כ"ח דמה שמצינו שיש חילוק בין בישול למליחה וצלייה ואפייה היינו דוקא לר"א ממי"ץ והנמשכים אחריו שס"ל באלו ג' שאינו נוטל אלא מקום פעפוע וכפי אומד הדעת אבל אנן קי"ל כא"ז בשם ר"י הלבן ומהרא"י אחריהן דדין אלו הג' כבישול וצריך ס' כשאר איסורין וממילא חמץ בפסח במשהו ומ"מ לא אמרינן באלו הג' הוויין כבישול אלא לחומרא דהיינו שצריך ס' נגד החלב ואם הוא דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה אבל לא להקל דהיינו שלא להצריך כדי נטילה אפי' ביש ס' אלא מ"מ צריך כדי נטילה מש"ה פסק במצה שנתכפלה קצתה בתנור קודם פסח צריך ס' באותה מצה נגד האיסור וכדי נטילה כמ"ש מהרא"י בת"ה ולא כרמ"א בא"ח שלא הצריך ס' במצה עוד מסיק רש"ל בא"ו שלו ובספרו דלא קי"ל כמ"ש הטור דגם במליח וההיתר שמן והאיסור כחוש דאסור הכל דגם בצלייה הוה דבר זה חדוש דאמרינן מפטם ההיתר לאיסור ועושהו שמן ושום מחבר לא כ"כ מ"מ במליחה ודאי לא מחמרינן כולי האי אלא אמרי' כ"מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אפילו החתיכה שמינה שרי: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
כז ויש חולקין ואומרים דבמליחה אין חילוק כו'. הטעם דבמליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליחה לעשות התפל מליח כי כן דרך המליח דאינו יכולה להתבטל כי אם על ידי הדחה כ"כ סמ"ק ובטור כתוב בפשט זה וז"ל יראה שהוא סובר שחום על ידי מליח אוסר הכל כו' והקשה ב"י הא כתב הרשב"א עצמו של אחר זה שמיירי דוקא בשמן כו' וצריך כל מעיין לחפש בכל כחו להצדיק דברי רבינו הטור מקושיא תמוה כזאת שהעתיק ראשית הדברים ולא סופן וראיתי תיקונים על זה מאי דלא ניחא לי כלל והנראה לע"ד בזה דהטור דקדק מדברי הרשב"א שחילק בין האיסור מלוח למעלה או למטה ש"מ דטעם הדבר שאסור כולו באיסור שומן הוא מפני שההיתר עצמו נעשה כולו רותח ועל ידי זה הוא מקבל טעם איסור שהוא שומן אבל הטור לא מפרש כך אלא אע"פ שההיתר הוא צונן מ"מ השומן שהוא בא מאיסור מלוח הולך ומפעפע בההיתר אע"פ שהוא צונן כי הפעפוע בעצמו רותח ונ"מ בין שני טעמים אלו דאילו לטעם הרשב"א שהוא רותח משמע דאילו בחתיכה אחת שבולעת איסור דאורייתא על ידי מליחה נאסרה כולה כיון שהמליחה של איסור שומן עושה רותח את חתיכת ההיתר ה"ה נמי בכחוש בחתיכה אחת דלא הצריכו שומן אלא מחתיכה לחתיכה דאינה בולעת בכחוש אבל בחתיכה אחת ודאי פולטת מה שבולעת בכל חלקיה כיון שהיא רותחת ועל זה אומר יראה דחום שעל ידי מליחה דלכאורה הוא לשון מיותר הך דחום דהיה לו לומר דעל ידי מליחה אוסר הכל אלא נתכוין למה שכתבתי שמשמע מדברי רשב"א שחמימות המליחה גורמת להרתיח כל החתיכה וממילא נאסרה כולה אפי' בכחוש וא"א הרא"ש לא כתב כן אלא בכחוש אין איסור אלא כדי קליפה אפי' בחתיכה אחת וע"כ כתב הטור אח"כ שפיר וגם מה שחילק כו' כלומר ועוד קשה על מה שחלק בין עילאה לתתאה מצד אחר כן נראה לע"ד ביאור זה ואף אם תמצא באיזה מקום בדברי רשב"א שלא סבירא ליה כמ"ש כאן בהבנת רבינו הטור בדבריו מ"מ ינצל רבינו מקושיא הגדולה שזכרנו שלא עיין ברשב"א רק בתחילת דבריו ולא בסופן שהם תכופין זה לזה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כח והוא הדין אם נמלח כו'. בב"י בשם תשובת הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסין בו עובדי כוכבים יין לקיום ונתן הרבה טעמים חדא שאין זה מפליט איסור ועוד דלא בלע אלא דבר המסתבך כשמן או ציר כו' עכ"ל ובסי' ע' סעיף ב' כתבתי שרש"ל חולק וסבירא ליה שאין מליחה לכלי כלל להפליט אפי' איסור דאורייתא שנבלע בכלי: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כט והמחמיר לכתחלה כו'. עיין מה שכתבתי בסי' צ"ה סעיף ו' על זה: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ל אע"פ שהמלח נ"ט. עיין מה שכתבתי בסי' צ"ח סעיף ד' בדין דעביד לטעמיה ומה שכ' הטור כאן סוף הסי' צריך לשער כאילו היה כל הדם מלח פירוש דלא מהני ששים כל זמן שהטעם נרגש ועל זה אמרו אפי' באלף לא בטיל מידי דנותן טעם דהיינו כל שהוא נותן טעם לאפוקי מדעה ראשונה וכן כתב רמ"א סוף סימן צ"ח: ש"ע סָעִיף יד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א איסור. עט"ז. קודם בואי לבאר דבריו. אחקור קצת בדיני כבוש: א כבישה זו המוזכרת בפוסקים במה היא אם בלח דווקא ואימתי יהיה נקרא לח: ב כמה זמן ישהה בתוכו ואם פנוהו תוך הזמן ואח"כ הניחו בתוכו והשלימו לזמן ואימתי בא הבליעה והפליטה: ג אי בכלי שייך כבישה לאסור לגמרי או כ"ק מהכלי ואם יש חילוק בין חרס לעץ ומתכות: ד כבוש בציר וחומץ ושאר דברים חריפים אי מהני לכלי כשיעור שירתיח א"ד בכלי אין אוסר כבוש כ"א מעל"ע: ה כבישה זו המוזכרת אי ד"ת ואת"ל ד"ת בציר וחומץ כדי שירתיח אי ד"ת: ו כבוש כמבושל אי ממש כמבושל או דהכוונה רק להפליט ולהבליע. גם אי מה שחוץ לכבישה אסור או מותר: ואשיב בקצרה. דע כבישה לא שייך אלא דבר גוש בדבר צלול מפליט ומבליע מזה זה לא בשניהם לחים שזה מיד יתערבו ויאסרו זא"ז ולא בשניהם גושים אף שהם לחים קצת לא שייך גבייהו כבישה אפי' יעמדו ימים רבים כן. וכמ"ש הד"מ בשם המרדכי פ"ב דביצה. וכ"כ או"ה כלל למ"ד דט"ו. ואפי' שומן ואיסור מונח בתוכו כל שהוא קשה לא הוה כבוש רק אם הוא רך כדאיתא בסימן ק"ד והוא בתשובת הרא"ש כלל כ' סימן א' ושם מבואר אם רך שהאיסור המונח בתוכו מתנענע ממקום למקום כבוש מיקרי וכ"כ ז"ל. ואיסור או היתר הנכבש במים קרושים וכדומה המ"י בשו"ת סימן י"ד התיר ואמר דבקרח לא שייך כבוש וכן מסתבר דאין מתנענע וכ"ש שנעשה כאבן היבש בתוכו ולא מפליט אלא שבל"י בשו"ת וכאן אות א' כ' שבא"ז בה"ש ש"ך אות ז' כתב דהוה כבוש. ועיינתי שם וראיתי שכתב על מ"ש הלבוש ס"ט דמותר להניח ברד בחמה ולא הוה נולד דתורת משקין לכל דבר דשייך ביה כבוש. ובא"ר שם אות י"ב הניח בצ"ע דמשמע מאן דמתיר בקרח מתיר בשומן קרוש יע"ש אלמא לא מטעמא דתורת משקין לכ"ד כ"ה כוונתו ואני לא הבנתי מה ענין תורת משקין ל כ"ד לטומאה ולטבול בו (עיין ר"א סל"ג) ולא הוה נולד דשם א' להם תורת משקין משא"כ לענין כבוש דכל שהוא קשה לא שייך ביה כבישה וכ"נ להלכה בה"מ עכ"פ עיין מ"ש בס"ט. ויבש ביבש שהן לחים קצת אפי' נטילה אין צריך דיעבד ומעכבר בשומן אין ראיה דמאוס הוא ומכל מקום לכתחלה יטול כעובי אצבע עס"י ק"ד. ובשומן שם בה"ש נמי חד טעמא הוא דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא ולא אבדו שם העצם וכאמור: כמה זמן ישהה מבואר מעל"ע. אלא שראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ג' ובב"י אות ה' דלהרנ"ח בקל"ח צידד דכבוש ג"י אלא בשל תורה אזלינן מספיקא לחומרא יע"ש משמע דחשיב ליה ספיקא דרבוותא וקשה א"כ בספק כבוש מעל"ע נתיר מס"ס שמא לא נכבש מעל"ע ושמא הנכה ג"י בעינן דעדיף מס"ס דמעשה. ובאו"ה מבואר כלל למ"ד ד"ג ספק מעל"ע אסור וע"כ כיון דהמחבר והר"ב הכריעו כן לא נכנס בגדר הספק כלל ועמ"י כלל כ"ד אות ב' דאם תוך מעל"ע שפכו המים ונתנו מים אחרים אף שהיה מעל"ע בצירוף או יותר מכל מקום בעינן מעת לעת בלי הפסק כ"כ משם הגאון מהרא"ש שפירא ז"ל יעוין שם ובה"מ ראוי להתיר כה"ג. והבליעה והפליטה בסוף תשלום מעת לעת ואפי' הכי שפיר כתבו הט"ז והש"ך כאן דהיתר הנשרה בכלי איסור נט"ל דכיון שהסירו האיסור ואחר כך שפכו היתר לתוכו תו הוה אחר מעת לעת ופשוט: ואם בכלי שייך כבישה לגמרי כן הלכה וכמ"ש הת"ח כלל פ"ה ד"א והאו"ה כלל כ"ד ד"ט דלא כמ"ש בכלל ל"ז ד"א כ"כ הת"ח שם. וכ"כ הש"ך בצ"ח אות י"ג ובקל"ה אות ל"ג דאין ללמוד מיי"נ ע"ש. ואף שהט"ז כאן אות א' פקפק ע"ז מ"מ להלכה קיי"ל כבוש מעל"ע בכלי מפליט ומבליע בכולו: ואם יש חילוק בין חרס לעץ ומתכות הנה בט"ז צ"ג אות ב' דאם כ"ח ישן מעל"ע בולע וחדש משמע שבולע מיד וכ"כ הפר"ח כאן אות א' דלא כנה"כ בצ"ג יע"ש ובאמת בקל"ה ס"ד מבואר דכ"ח חדש בולע מיד וצ"ע על נה"כ בצ"ג ושם נתבאר והחוש יעיד דחדש בולע ולכן אף בה"מ אין לי להורות היתר אמנם כ"ח גלייזר"ט יראה לי להקל בהפסד קצת ואף דבקל"ה ס"ה יש להחמיר מ"מ הבו דלא לוסיף עליה. ומ"ש הש"ך מאו"ה כלל ב' ד"ח וכלל למ"ד ד"ט דחרס נמי מעל"ע י"ל בישן היינו פעם ג' או פ"א חצי יום ששבע כו' ועץ דינו מבואר דמעל"ע נאסר ובפחות די בהדחה. ומתכות הנה באו"ה כלל ב' ד"ח התי' והט"ז כאן אוסר ועס"י ס"ח בש"ך אות ל"ג בעירו בכ"מ לרי"ו אין אוסר וה"ה אפשר כבוש יע"ש ובת"ח כלל ל"ג והמ"י אות ו' בה"מ יש להתיר יע"ש מ"מ בכלל ג' אות ה' כתב דבקל"ה ס"ח מחמירין בשל מתכות ליי"נ ה"ה באיסורין דאו"ה למד איסורין מיי"נ יע"ש. ובכלל פ"ה אות י"ב כתב דזכוכית אין בולע בכבוש דביי"נ בקל"ה נמי פסק כן והקשה מא"ח תנ"א סכ"ו דהחמיר שם בזכוכית ותי' חומרא דחמץ יע"ש. ועמ"א שם ויש לעיין בזה. ועש"ך בקכ"א אט"ו. אמור מעתה ד' חילוקי כלים יש חרס בולע מיד בצונן וגלייזר"ט יש להקל אף שגליזר"ט שלנו אין דומה למצופה אבר. ועץ מעל"ע בולע בכולו ולא קודם לכן ומתכות יש מחלוקת ובכלי זכוכית המיקל בה"מ לא הפסיד: וכבוש כשיעור שירתיח בדברים חריפים כמו ציר וחומץ בכלי איכא לעיונא ביה כמו שאגיד. בט"ז מ"א וש"ך ס"ח בסימן ס"ט מבואר דלהפליט מכלי אין מפליט כדי שירתיח ודוקא מעל"ע דלא כפרישה שם ונסתפקנו שם אי להבליע בכלי כדי שירתיח מהו דמש"ך שם הטעם דכדי שירתיח דינו כמליח דאין מפליט מכלי ולפ"ז להבליע שפיר מבליע והיינו בחומץ או ציר בכולו עצ"ח ולט"ז שם משמע דכבוש כדי שירתיח אין מועיל בכלי משמע אף להבליע. יע"ש ומפינכא דר"א בחולין קי"א דמוכיח מליח כרותח ומנלן דלמא דנשתהה שיעור כדי שירתיח י"ל דידוע היה שלא שהה כ"כ יע"ש. ובספר בית ישראל סימן צ"א הקשה איך מוכיח דמליח כרותח דהא ציר עדיף יע"ש ואי משום הא ל"ק דהא דכתב הר"ב דציר מבשר שנאכל מחמת מלחו מ"מ הציר אין נאכל מחמת מלחו א"כ אין חילוק בין בשר לציר ושפיר מוכיח שם. ומה דכתב בת"ח כלל פ"ה ד"א דאו"ה סותר עצמו מכלל כ"ד לכלל ל"ז י"ל בל"ז מיירי שיעור כבישה כדי שירתיח דאין מבליע בכלי יותר מכ"ק וכשיטת הט"ז והש"ך בס"ט אות מ"א וס"ח והבן. ויראה דחומץ לא עדיף מציר וכ"ש למ"ש הש"ך אות ב'. ויש כדמות ראיה ממ"ש הר"מ ז"ל פי"ד ממ"א כבשין של עובד כוכבים שרי ומשמע אף בחומץ וציר כל שאין חשש יי"נ ולב"י סתם כ"ע ולהר"מ ב"י ואמאי היא מפליט ומשמע דהר"מ כשיעור שירתיח אית ליה אבל אי אינו מפליט מכלי א"ש ואף ד"ח נ"ט לשבח י"ל דהר"מ ז"ל דווקא קורט וכדומה ועיין בהרלנ"ח קל"ח ואין להאריך: וכבישה זו האוסרת היא מ"ה כדמוכח מהא דאמרינן בב"ח חידוש ש"מ דבשאר איסורין מ"ה כ"כ ז"ל ומיהו בחומץ וציר אי הוה מ"ה בס' בית ישראל בק"ד כתב דהוה דרבנן ומש"ה כתב דפחות משיעור מעל"ע עכברא ספק משביח ספק דרבנן יע"ש ומש"ך אין ראיה דשפיר הקשה דזה לא הוה ספק כמ"ש הש"ך בק"ד אות ד'. ובכר"ו אות ב' מסופק בזה יע"ש ומ"ש מהר"מ ז"ל בה"ש פכ"ב ה"י ובש"ע א"ח שכ"א ס"ג הכובש אסור שהוא כמבשל אין ראיה דוודאי מבשל ממש שלא על ידי האור בחמה שרי אלא כעין מבושל הוא ומ"מ מאחר שסתמו הפוסקים וודאי אין להקל כדי שירתיח הוי דאורייתא: וכבוש הוא רק מפליט ומבליע לא מבשל ממש ונ"מ דם היוצא ע"י כבישה דאורייתא ול"ד לדם שמלחו כדבעינן למימר קמן. ומה שחוץ לכבישה שרי כמ"ש הט"ז אות ב' והש"ך אות א' ושם יבואר בעזה"י. ומעתה אבוא לבאר דברי הט"ז: הנה מ"ש שכר נט"ל עס"י צ"ט וקל"ה ומ"ש דנראה דאין לאסור מה שנשרה או נתבשל בכלי ששרה איסור מעל"ע ר"ל נשרה היתר בכלי איסור או נתבשל לאחר שהורק הכלי מעל"ע דל"ת דכבוש מבליע ביותר ולא הופג טעמא אף מעל"ע שהרי או"ה אוסר בנשרה היתר אח"כ לז"א דאינו כן ובכה"ג ובאורח מישור הבינו שנתבשל מיד שהורק ותמהו עליו יע"ש וז"א דהא סיים דנט"ל הוא אלא מדין נט"ל קאתינן עליה וא"מ כתב שמצא כתב יד של הט"ז כתב דאין כבוש מבליע בכלי אלא כ"ק ויש בתבשיל ס' נגד הקליפה עס"י קל"ה. ובצ"ג אות ב' החמיר הט"ז גופא בכבוש מעל"ע תוך כ"ח ישן ובתוך מעת לעת להורקה בישלו בשר אסור וכן הלכה דבכולי משערינן והשאר הדברים מבוארים וכדברירנא ✍: ש"ע סָעִיף א
ב ויש מקילין. וכ"פ בת"ח כלל כ"ב (ד"ו) ט"ז דל"ת דהר"ב הביא דעה א' בסתם ובהר"ב ג"כ נוהג הדין דהלכה כדיעה א' בסתם כמ"ש הכה"ג בהגהות הטור אות ד' ועס"י רמ"ב. ודע דאם יש ס' בכל החתיכה נגד האיסור אז מה שחוץ לכבישה ממ"נ מותר ובתוך הכבישה אסור דאין מה שבחוץ מצטרף והוא הדין להיפך אם איסור נכבש בהיתר אם יש ס' בהיתר נגד האיסור שבתוך הכבישה שרי לי"מ שהוא עיקר ועיין באו"ה כלל למ"ד: וראיתי להמ"י כלל כ"ב אות ט"ו דבר חידוש והוא פלא גדול בעיני וז"ל כתב או"ה כלל למ"ד ד"ד אי אישתהי מקצת החתיכה בתוך החלב מעל"ע ונתבשל צריך במקצת שחוץ לכבישה ס' וא"ל צריך ס' בקדירה נגד כל החתיכה דהוה דבוק משא"כ אי לא שהה מעל"ע אף אותו מקצת שרי אם יש ס' בקדירה נגד אותו מקצת (שתוך הכבישה) דלא נאסר מעולם. ופי' המ"י דה"ק דכל שלא שהה מעת לעת בולע מחלב צלול וע"י הדחה היטב יוצא ול"ד לכלל ט' דין ב' (בת"ח) דבר שצריך הדחה בדיעבד שרי בלא הדחה דהתם יבש ביבש ושניהם לחים משא"כ לח בולע הוא בצונן וע"י הדחה היטב יוצא והר"ב שהשמיט זה לרוב פשיטותו עכ"ל ואני מתפלא ע"ז דוודאי הדין הא' אי נשתהה מעת לעת צריך ס' במקצת שחוץ לכבישה זה אמת ויציב כדין איסור דבוק וזה השמיט הר"ב לרוב פשיטותו. ואפי' יש ס' המקצת שתוך הכבישה אפשר לסוחטו אסור אבל הדין הב' צ"ע טובא דמשמע מדוכתי טובא דפחות מעל"ע אין בולע כלל והדחה הוא רק שע"פ ועס"י צ"ג בט"ז בצונן אין בולע כלל. וא"כ דיעבד א"צ ס' כלל. ועוד לדידיה שכתב דבולע מלח אלא שמפליט על ידי הדחה מצינו הגעלה באוכלין לומר מש"ה לא הוה דבוק מיד שבא למים מפליט בהדחה ולא ממהרים לבלוע ועוד דהא בכלל כ"ח ד"ג כתב אי לא שהה מעת לעת מצטרף החתיכה וכל מה שבקדירה לבטל החלב שעליה הרי סותר למ"ש בל"ד בתרתי א' דכאן מצטרף החתיכה עצמה ושם צריך שאר הקדירה לא החתיכה והב' דחלב שעליה משמע לא הבלוע ע"כ נראה לדינא שא"צ ס' רק הלחלוחית שעליה כמ"ש כלל כ"ח ד"ג ואותה החתיכה מותרת וכמ"ש: אמנם הא יש ללמוד מאו"ה כלל למ"ד ד"ד כתב אי שהה מעת לעת צריך ס' נגד המקצת ואי לאו הכל אסור דמאחר שאסרו חכמים הוה כשאר איסורים אלא שלא גזרו על הנאתן עכ"ל ויש לעיין הוא כוונתו כי לכאורה אמר כבוש דרבנן מותר בהנאה הא בורכא דעכשיו מבושל הוא ואי לומר דאיסור דבוק הוה בדרבנן יש לומר כה"ג בב"ח הוה איסור דבוק שלא גזרו על עד"מ חתיכה שדבוק בה חלב ואין ס' בחתיכה עצמה אף שיש ס' בכל הקדרה וודאי שאר החתיכות דרבנן דנ"נ בשאר איסורין דרבנן וחתיכה שחלב דבוק מ"ה שאני אומר שהיא ממהרת לבלוע או שמא פ"א חוץ לרוטב וצ"ע בזה דבוק כה"ג הוה מ"ה או חומרא בעלמא אנו מחמירין ועס"י ע"ב: ויש לנו לומר או דידוע כמה חלב בלע ע"י כבישה ונגד חלב הבלוע במקצת יש בכל החתיכה ס' א"כ לא שייך ממהר לבלוע דע"י בישול מתפשט בכל החתימה וכל דרך הלוכו אף בב"ח לא נ"נ דאל"כ צא ופרנס ט"ח שנפל על גג החתיכה אם יש בחתיכה ס' ש"מ כל דרך הלוכו לא נ"נ עיין חולין ק' בתוס' גבי אוקי רב יע"ש ועיקר משום כבישה והוה דרבנן. או דבשאר הקדירה אין טעם חלב אלא מכח נ"נ תו הוה אותה חתיכה דין שאר איסורין והשאר הקדירה מותר בהנאה ומיהו אותה חתיכה אסורה בהנאה דיש בה טעם בב"ח: עוד למדתי ממ"ש בהגהות שבסוף הספר דאסור לבשל חתיכה כבושה מעל"ע בחלב דמעיקרא כבוש ועתה איסור תורה משמע חתיכה שבישלה בחלב כבר מותר לחזור ולבשלה מיהו בשר מבושל וחלב מבושל אסור לבשלן אח"כ יחד דיש בישול אחר בישול ול"ד לשבת ואסור נמי בהנאה וכדבריו נראה בהלכות בשר בחלב אלא דכאן שהחתיכה בלועה מחלב אין איסור אלא במעיקרא כבוש והשתא בישול וגם זה צ"ע ✍: ש"ע סָעִיף א
ג וספק. עיין ט"ז והם דברים פשוטים דבאו"ה כלל למ"ד ד"ב מבואר דספק כבוש היינו ספק אי נכבש מעל"ע (לא ספק ב' חתיכות או נכבש כ"ד שעות וכדומה) ואהא קשי' ליה אמאי לא אוקמי' אחזקה וראיה ממקוה שאע"פ שמימיו פעמים עולין ופעמים מתמעטין כל שלא הוחזק להיות מתמעטין פחות ממ' סאה כשר אף שטמא בחזקתו מ"מ חזקת טמא איתרע שהרי טבל וחזקת המקוה לא איתרע ומן הדין כשר בלי בדיקה אלא שכשר הדבר לברורי יע"ש בר"א וכ"ש הכא דליכא חזקה לאיסורא. ובנה"כ ופר"ח אות ג' והפ"ת וכה"ג בהגהות הטור אות ג' כולם חלקו עליו דהתם לא איתרע והכא איתרע וכן סיים או"ה וכבר איתרע חזקתיה יע"ש. והכר"ו אות ג' הקשה מגבינות פ"א דאף דנטרפה אמרינן השתא נטרפה אף דאיתרע ואי משום הא י"ל דאיכא רוב ונאמר השתא יצאה מרוב ומקודם מהרוב היה ואיכא נמי רובא וחזקה מחמת רובא משא"כ כאן עס"י א' בש"ך בשוחט שאיתרע ובד"מ פ"א ואמנם כן כי הדברים עמוקים וארוכים ורחבים מני ים ואי"ה בס' שושנת העמקים אבאר זה וכאן אדבר כמעט רגע: דע מ"ש הט"ז לחלק בסימן צ"ח בנשפך לא ידענא מהו דהתם נמי נימא אוקי אחזקת כשרות והיה בו ס' וכן לקמן בקי"א נפל איסור לב' קדירות וא' איסור והאיסור מ"ה לא תלינן שאני אומר ולא אוקמי' אחזקה וכדומה הרבה ובההיא דצ"ח יש לדחוק ולומר דאיסור ברור שנפל וצריך אתה לידע אי יש ס' ומספק אסור הוא ואף שזה דוחק מ"מ בההיא דקי"א דספק אי נפל האיסור. לאיסור או להיתר אמאי לא נימא אוקמי' אחזקה. וסבור הייתי לומר דחזקה יליף לה מנגע עיין חולין י"א אף דאיתרע עתה דחסר מ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא ולא עוד אף דאיכא חזקת הבית וחזקה דהשתא אמרינן חזקה דבית איתרע שהרי נראה נגע כב' גריסין וטמא וחזקה דהשתא כמאן דליתא דמי זולת מקוה שנמדד ונמצא חסר די"ל חסר ואתאי חזקה דהשתא אילימא כ"ז מתברר מתוס' חולין י"א ונדה ב' ב' יע"ש היטב ויש לומר דווקא כי התם דנהי שעתה איתרע מ"מ קודם לכן אין ריעותא ואמרינן בשעה שיצא מבית אביו היה כב' גריסין משא"כ שאנו דנין על שעת הריעותא וודאי אמרינן כיון דאתרע מן התורה לא אוקמיה אחזקה בספק השקול והא דכתבו התוס' יבמות ל"א וחולין מ"ג דרוסה אי ל"ש בספק היינו מתירין היינו דאיכא נמי רוב בהדה ועיין סי' נ' וההיא דפד"א ל"א תרי ותרי ספיקא דרבנן אף דאיתרע יש לומר דאוקי תרי להדי תרי וליכא עדות כלל ומש"ה מן התורה אוקמיה אחזקה משא"כ בריעותא בגוף המעשה ועיין בית שמואל א"ה סימן ג' ומ"ז שדבריו קצת סותרים ואל תשיבני ממ"ש הח"מ בא"ה סימן למ"ד ספק קרוב לה או לו היינו ב' כיתי עדים אבל כת א' מספיקא א"צ גט דאוקי אחזקה אלמא להפוך הוא יש לומר דטעמא רבא איכא דכל שעדים מסופקין אפי' נימא דקרוב לה מ"מ הוה כקידשה בלא עדים וזה שדייק ב"ש שם באות ט' ובמרדכי גופא סוף גיטין כ"כ בפי' דהוה כקידשה בלא עדים וכן בגירושין כה"ג עיין א"ה קל"ט. אלא שאחר העיון ליתא דהתוס' בחולין ט' ב' ד"ה התם ובהמדיר ע"ה ד"ה ספק כתבו היכא דאיתרע החזקה כמו באומר שא' מכם נטמא אפ"ה ברה"ר טהורים דאוקמיה אחזקה דמסוטה לא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כמו סוטה ובהמדיר אוקי לפלוגתייהו דרבנן ור"י בנזקק לטומאה ועיין פנים מאירות ח"א שאלה ט"ו יע"ש ובר"מ ז"ל פרק ב' מהל' ט"צ ובתי"ט פ"ד דנגעים ובקרית ספר דמוקי להא דהר"מ בחצי גריס כהר"ש שם ואין להאריך. ואיך שיהיה קשיא ההיא דקי"א ושם יבואר. ועיין פר"ח סימן כ"ט ול' ותב"ש שם ובפתיחה להלכות טריפות מ"ש וכאן אין להאריך ובספר שושנת העמקים ולקמן בקי"א וק"י בכללי ס"ס אבאר עוד מענין זה: אמנם כן ראוי להודיע שמ"ש הר"ב דספק כבוש אסור אם הוא דווקא שעמד בכלי א' אבל לא בהורק מכלי אל כלי וכן בכלי א' אם טלטלו ממקום למקום עיין א"ח תס"ז סי"א וסי"ב ובמ"א אות י"ו וכ"ה ומור"ם לובלין ז"ל סימן ע"ח בכרוב דממקום למקום לא מחזקינן כו' ומזמן לזמן מחזקינן איסורא והמ"א באות כ"ה הביא ראיה מנדה ג' ב' דאם היתה קדירה חמה על הכירה והניחוהו על הקרקע ✍ונצטננה ומצאו גרעין דלא מחזקינן ממקום למקום ועיינתי שם אהא דפלוגתא חזקיה ור' יוחנן בקופה ומסיק שטלטלו מזויות בית זה לזה חזקיה סבר לא מחזקינן ממקום למקום ור"י סבר מחזקינן ולכאורה דחזקיה רביה דר"י והלכה כוותיה ומש"ה מביא המ"א ראיה ואני תמה דהר"מ פי"ז מה' שא"ה ה"ב פסק כר"י יע"ש והפ"מ ח"א סימן ט"ו כתב ג"כ זה ולפמ"ש הלכה כר"י. ובהגש"ד ואו"ה כלל ל"ד דכ"ה בקערה חולבת בין בשר לא מחזקינן ריעותא דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום עס"י צ"ה בט"ז אות י"ד דכתב רק הטעם דס"ס יע"ש. ועיין פר"ח בסימן מ"א אות י"א וצ"ה אות ח"י כתב דאין לסמוך למעשה אטעם דכאן נמצא יע"ש: אמנם בהורק מכלי אל כלי ומצאו בכלי האחרון ולא היה שם מעת לעת יש מקום להקל והראב"ד בפי"ז מה' שא"ה מודה דמכלי אל כלי לא מחזקינן אף לר"י יע"ש ועכ"ז י"ל בחמ"פ דאיסור משהו דרבנן סמכינן אזה ולא באיסור תורה וע"ש בר"מ ובר"א ז"ל ומשמע שם אף לחולין בקופה וכדומה מטמאין מזמן לזמן דלא כמ"ש התוס' ריש נדה ד"ה מעת לעת יע"ש: אמנם כן לולי דמסתפינא וביותר שדרכי החכמה נעלמו ממני. הייתי אומר דודאי מזמן לזמן מחזקינן ריעותא כמבואר בא"ח תס"ז ובתנאי כמו שאגיד דוודאי כל שיש לומר עתה ממש נפלה החטה והאיסור לא מחזקינן למפרע אבל כל שיצאה מחזקה וא"א להגביל זמן עד"מ שהיה מכוסה הכלי חצי שעה תו מחזקינן למפרע שהרי הרשב"א בחידושיו דף י"א ובתה"א פ"ז א' בגבינות כתב דאם טרפות שאירע מקרוב ממש קודם שחיטה אמרינן עתה נטרפה משא"כ בהוגלד דיצאה זמן מה והביא ראיה מכתם יבש דמטמא למפרע כיון דא"א לומר עתה ממש דהא יבש הוא שוב אין מעמידין על חזקה ול"ד למומין בהמדיר דא"א שמיד נעשו התם מרשות לרשות עכ"ל והמעיין שם היטב ובהרא"ה יתבאר כמ"ש הט"ז בסימן פ"א אות ג' דהחילוק הוא כל שאפשר לומר עתה ממש ברגע זו איתרע החזקה כמו נגע דברגע אחד יכול להתחסר אין מחזיקין מזמן לזמן למפרע משא"כ בהוגלד דודאי ג' ימים יצאה מחזקתו וא"א לתת גבול מחזיקין למפרע. ולא כמ"ש במשמרת הבית יע"ש. והן אמת שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים במ"ש מכתם יבש והא בנדה נ"ו ב' מבואר דר' שמעון לא פליג אלא אשרץ לח והתם נמי מטמא למפרע עד שעה שיוכל להיות לח ובכתם אף בלח מחזיקין למפרע ועיין בר"מ פ"ג מהל' משכב ומושב ה"ז ואין להאריך: הנה ממקוה ריש נדה ב' אמרינן חסר ואתאי וי"ל הפירוש דמעט מעט רגיל להתחסר הלכך חזקה דמעיקרא לא אלימת' אמנם רש"י שם ד"ה חסר ואיתרע חזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן מאימת ע"ש אלמא דכל שיצאה זמן מה וא"א לתת גבול לומר עתה ממש מחזיקין מדינא למפרע אף לחולין כההיא דמקוה ומן התורה כמ"ש התב"ש בסימן ב' אות ל"ב כדמוכח מתוס' חולין יו"ד ב' ד"ה ודלמא דלא כב"ח בתשובה סימן א' דכתב דמקוה לא הוה אלא מדרבנן יע"ש. וא"כ באמת כן הוא ורב הונא דהלכתא כוותי' בחולין יו"ד א' אף דלא חסר ואתאי יש ליישב בכמה אנפין או דדרך הסכין להתקלקל בחתיכה והוה חזקה העשויה להתקלקל לא אלימת' חזקה דמעיקרא או דסכין נמי מעט מעט דרכו להתקלקל ולפגום אח"כ ועמ"ש בסימן א' בשוחט שאיתרע וא"כ בגבינות בסימן פ"א דמכשירין בהוגלד משום דאיכא רוב בהמות ואומרין באותה שעה מהרוב היתה ועדיף טפי מחזקה דהשתא משא"כ היכא דליכא כ"א חזקה דמעיקרא ואיתרע השתא בהא וודאי אי יצאה זמן מה וא"א לתת גבול עכ"פ חזקה דהשתא שקול כמו חזקה דמעיקרא ומידי ספיקא לא נפקא ובאיסור תורה לחומרא. ומיהו מכלי לכלי או מרשות לרשות אף כה"ג י"ל דמי למומין אף שיצאה זמן מה כמ"ש הרשב"א בחדושיו ובתה"א פ"ז א': ואי קשיא מא"ח תס"ז סי"ב ובמ"א שם אות ח"י י"ל דהתם ליכא כ"כ חזקה דמעיקרא דאין הכרוב והמים בדוקין כ"כ מחטה מש"ה מזמן לזמן מחזקינן ריעותא וכן כתב המ"ב שהמ"א העתיק לשונו שם. וזה לשון המ"ב בסימן ס"ט דבנדה לא אוקמי אחזקה והשתא חסירה אלא מטעם העמד המקוה על חזקתה משא"כ כאן דליכא חזקה חיישינן שמא במליגה היה עכ"ל. ויראה לפרש דבריו דה"ק במקוה שנמדד דאי לאו חסר ואתאי היינו מעמידין על חזקה דמעיקרא משום שיש לה חזקה טובה משא"כ מי מליגה וכרוב דמור"ם לובלין ז"ל סימן ע"ח אף דהיה בחזקת שאין בהם חמץ מ"מ חזקה אלימתא ומבוררת לא היה יע"ש: העולה מכל מיני מעליותא דכתיבנא הוא באם מצאו איסור כבוש בהיתר וא"א לומר עתה ממש נפל בזה ודאי יש לאסור. ואם י"ל עתה נפל אם בדקו מקודם ולא ראו איסור לא מחזקינן וא"ל מחזקינן (ובאיסור דרבנן יש לעיין ושאני חמץ דהחמירו כמה חומרות ועס"י ק"י דאיסור דרבנן בחזקת איסור ושם יבואר) וכ"ז בכלי א' אבל מכלי לכלי או מרשות לרשות אף ביצאה זמן מה מחזקינן דומיא דמומין ומיהו זה בהיה בדוק מקודם וא"ל יש לעיין בזה והדברים ארוכים ולמעשה כל זה צ"ע: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד וראוי. עט"ז פסק כיש"ש ואבאר. מ"ש דאין מפליט ומבליע כאחד יש בו ב' פירושים. הא' דב' דברים גושים צוננים שבאו בכ"ש אין כח בכ"ש לחמם שניהם ולהפליט מזה ולהבליע בזה ומיניה הא איסור גוש להיתר גוש מחומם בכ"ש רצוני לומר שעירה מכ"ר לכלי היתר גוש בכה"ג מפליט ומבליע מזה לזה והמעיין ביש"ש פכ"ה סימן ע"א וסימן ס"ד יראה כן כמ"ש דאם מלגו תרנגולות הרבה וא' מהם טריפה בכ"ש אין איסור דאין כח בכ"ש להרתיח דבר צונן יעוין שם. ויש עוד לפרש דכל ששניהם גושים אפילו האחד על ידי עירוי ומחומם כבר אפילו הכי אחר כך אין כח בכ"ש להפליט ולהבליע מזה לזה וזה הוא הנקרא מפליט ומבליע כא' ועיין בסימן ס"ח ואין איסור ליש"ש בכ"ש אלא כשאחד מהם איסור צלול ואם היות נראה שפירוש הראשון עיקר מכל מקום לדעתי הפי' הב' עיקר כמו שאבאר: הנה הש"ך בנה"כ השיג על היש"ש בתרתי חדא דאיך אפשר דכ"ש מפליט או מבליע בכולו וכי עדיף מעירוי שנפסק הקילוח דאמרינן בכיצד צולין ע"ו א' אדמיקר בלע ולא כולו ובתשובה פסק מהרש"ל רק כ"ק ובספרו יש"ש חזר והוא תמוה ועוד דכ"ק גופא קשיא דבגמרא אמר אדמיקר בלע משמע לאחר מכאן אפילו כ"ק אינו בולע כן הוא תוכן כוונת הנה"כ וליישב זה אני אומר ע"ז מ"ש יש"ש בג"ה סימן רנ"ה וכ"ה סימן ס' והש"ך הביאו באות יו"ד דבכלי לא שייך תתאה גבר שאין לו פליטה מגופו ואין מקרר העליון וכדבעינן למימר קמן בעזה"י. והשתא אתי שפיר דוודאי ב' דברים של מאכל א' קר וא' חם ונפל לתוך כלי צונן ובתוכו מאכל צונן אין נאסרים זה מזה כ"א כ"ק אדמיקר ליה בלע ולא יותר משא"כ כשעירו מכ"ר מאכל לכלי קר ואח"כ שהה קצת זהו הנקרא אחרי כן כלי שני מ"מ הכלי קר אין בו כח להתקרר למאכל לפי שיטת רש"ל וכאמור דלא כהר"ב בהג"ה לקמן סעיף ג' ונתחמם הכל וכיון שכן אם נפל תו איסור או היתר לתוכו אוסר כולו בכ"ש שהיס"ב כיון שהתחתון חם אף עליון קר וכאמור ואין קושיא מכיצד צולין. גם מ"ש יש"ש בפג"ה סי' מ"ה ובפכ"ה סי' ס' דבכלי לא שייך תתאה אף דהוא סובר כ"ש אוסר בכולו י"ל דאין מפליט ומבליע כא' משא"כ בכלי אף מפליט ומבליע כא' וזה כפירוש הב' שכתבתי לעיל ונתיישב הכל לפ"ז להט"ז דפסק באין ה"מ כיש"ש לאסור בכ"ש בכולו ה"ה וכל שכן עירוי דאוסר כולו אם אין ה"מ. וה"ה איסור בכלי היתר או להיפך נאסר הכל דזה בזה תלוי ובסי' ס"ח הארכנו בדיני עירוי וכ"ר וכ"ש וכאן באתי בקצרה. ומיהו אי ספק אי נפל איסור לכ"ש וכדומה מתירין אף באין הפסד מרובה דהוה וודאי ס"ס שמא הלכה דאין כ"ש מפליט דהא בה"מ מתירין והוא פשוט: ומה שכתב הט"ז בפירוש הטור אעתיק דברי הטור. וז"ל כתב הרשב"א י"א שאין מפליט אלא כ"ר שהוא מבשל אבל כ"ש ועירוי אינו מפליט ולא נהירא שחום בית השחיטה וחלב הכסלים פולטים שהם פחותים מכ"ש אלא כל חום שע"י אש מפליט אפילו אין יד סולדת בו ע"כ ונראה שאין הנדון דומה לראיה שאין חום ביה"ש מפליט יותר מכ"ק ואפשר שר"ל דחום לתוך חום אין אוסר יותר מכ"ק וכן ראיתי לקצת מחברים ואינו כן אלא אוסר כולו אם יס"ב עכ"ל הטור. וקשה טובא (עב"י). א' מה"ת לומר דרשב"א לאסור כולו אומר (ובארוך כתב בפי' כ"ק והטור שלא ראה כ"א הקצר מ"מ איזה הכרח היה לו בתחלה). ב' מ"ש הטור חום לתוך חום מאן דכר שמיה לא היל"ל אלא ואולי כ"ק קאמר. ג' שכתב שראה לקצת מחברים כן ואין א' שיאמר חום כ"ר כ"ק ולכן תירץ הט"ז דהטור דקדק מדכייל הרשב"א משמע כ"ש בין יס"ב או אין יס"ב חד דינא אית להו וכ"ש שיס"ב אוסר כולו ה"ה אין יס"ב וע"ז הקשה דמחום ביה"ש אין ראיה והדר כתב אולי להיפך דהרשב"א סובר אף יס"ב ואף חום לחום דהוא היותר חמור בכ"ש רק כ"ק וראה לקצת מחברים שסוברים כ"ש כ"ק ואינו כן אלא יס"ב אוסר כולו: ולענין הלכה העלה דבאין ה"מ יש לאסור כולו ולפ"ז אף באיכא ס' מ"מ קליפה בעי ובה"מ היקל ומשמע אפילו קליפה לא בעי ואף שכ"ק לא שייך ה"מ ואולי בדבר המתקלקל אם יקלפוהו ובאין יס"ב א"צ קליפה באין ה"מ. ואני תמה על מ"ש המ"י כלל ל"ג אות א' דהט"ז וש"ך באין ה"מ מצריכין קליפה והא הט"ז אוסר כולו כמ"ש יש"ש בספרו וכאמור. ומיהו באין יס"ב יראה דהש"ך באות ה' נמי כט"ז סובר דאין יס"ב א"צ רק הדחה והש"ך בכ"ר בהוסר החמיר באין יס"ב כ"ק וכ"מ בת"ח כלל כ"ג דהטור בק"ה אוסר כ"ק אפשר דכ"ש נמי באין יד ס"ב והת"ח לא הכריע כדבריו אלא בכ"ר דהא בכ"ש פסק בכלל ל"ג דאין אוסר כלל אפילו יס"ב ובכלל נ"ח כתב המ"י בכלל כ"ג אות ד' דלכלי אין מפליט כ"ק כ"ז שאין יס"ב בכ"ר אבל באוכל הרך ובכ"ר מפליט באין יס"ב ע"ש היטב ומיהו לכתחלה וודאי אסור אף אם אין יס"ב בכ"ש. אבל להניח בשר מלא קרח לכבוד אורחים התיר בסימן ס"ח סי"ג ואף היש"ש יודה לזה כמ"ש המ"י כלל ל"ג אות א' דע"י מליחה יוצא הדם וכ"כ בט"ז שם אות ו' דכ"ש אין מבשל אבל לאחר הדחה אחרונה דנסתמין נקבי הפליטה יש לעיין. ודע דכלי חרס סובר רש"ל דינו כאוכל ולא שאר כלים והמ"י כלל ל"ג אות ג' דשאר כלים יש תקנה בהגעלה הוה כלכתחלה אבל המאכל שנתבשל באותן כלים אין לאסור אף באין ה"מ ואלו כ"ח הבלוע מאיסור מכ"ש ובישל היתר באין ה"מ לט"ז אסור וכאמור. ועיין בצ"ד בט"ז אות י"ד דגוש דווקא ע"י דוחקא הוא דמפליט בכ"ש ונ"מ בה"מ או מפליט ומבליע כא' ובש"ך כאן אות ה' אבאר עוד ועיין בסימן ס"ט בט"ז אות כ"ב מליח וציר בכ"ש ונ"מ בה"מ אי מפליט ומבליע כאחד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה ואם. עט"ז הנה דבריו מבוארים לאחר שאקדים הקדמה אחת וזו צורתה: דע דאו"ה כלל כ"ט ד"ב כתב דאם מונחים זא"ז שניהם חמים אוסר כולו דלא כר"ף שמתיר בקליפה (הוא הגהת סמ"ק בר"ה וראייתו מזבחים חתיכה בחתיכה יקלוף וסובר אף שמן כן ואנן קיי"ל דהתם בכחוש דומיא דרקיק עפר"ח אות י"א וזבחים פרק דם חטאת) ואם א' צונן בין איסור או היתר הוה ליה חם בצונן ובקליפה סגי. וה"ה בשר וגבינה ואחת מהן חם דאמרינן תתאה גבר או זו בצד זו ושניהם חמין אוסר כולו עכ"ל. ומשם הועתק הגהת הר"ב כאן ומ"ש הטור דצונן צריך קליפה לאו דווקא אלא שניהם צריכין קליפה ודי בקליפה כמו שאבאר והנה הפ"ת אות ז' חקר בזה מנלן דזא"ז די בקליפה והשיב דמברייתא כ"צ ע"ו א' חם לחם או צונן לחם אוסר השתא צונן לחם כ"ש חם לחם אלא ה"ק צונן לחם תתאה גובר והוה הכל חם וממילא זא"ז אין אחד מגביר על חבירו ואין כח כ"א כ"ק והא דחם לצונן תתאה גבר הוא לאו דווקא דא"נ זה בחמימותו וזה בקרירותו אין בולע יותר מכ"ק יע"ש. אמנם היש"ש פכ"ה סימן ע' עמוד ד' כתב דזא"ז דין מליח יש לו בפרט לפי טעם הסמ"ק שמחלק בין חום אש לע"י מליחה יע"ש וכוונתו למ"ש הסמ"ק הביאו היש"ש בכ"ה סימן פ' וז"ל דבתולדות האור תתאה גבר לקרר ולחמם משא"כ ע"י מליחה אין כח במלוח לעשות חבירו מלוח וכן לבטל יע"ש ולפ"ז בזא"ז אין כח ג"כ בא' לבטל חבירו או להגביר עליו והוה דין מלוח עליו ויש בזה קולא וחומרא קולא דאיסור קר והיתר חם אין היתר צריך קליפה כמו טהור מליח וטמא תפל ואם האיסור חם והיתר קר אוסר כולו כמו במליח טמא מליח כו' וכתב יש"ש בסי' ע' דלקולא אין סומך ע"ז אלא זא"ז קליפה בעי להיתר חם ובאיסור חם אוסר כולו: ועתה אבאר כי לפי דעת הר"ב ואו"ה (שממנו לוקחה הג"ה זאת) זא"ז אין א' מקרר חבירו ולא מרתיחו (ומיהו מההיא דדם חטאת חתיכה בחתיכה אין ראיה דבשניהם חמים אוסר כולו והתם בכחושה אלא כמ"ש הפ"ת) וא"כ בין איסור חם או היתר חם וה"ה בשר וגבינה כה"ג די בקליפה ובעי קליפה אפי' היתר חם ואיסור קר דל"ד לטהור מליח וטמא תפל שא"צ כלום וכאמור. אבל היש"ש סובר דדין מליח יש להם והלכך באיסור חם והיתר קר כולו אוסר שהחם פולט ומבליע בקר ואם היתר חם אין בו כח להפליט מקר ומ"מ לא רצה לסמוך לקולא והצריך קליפה בהיתר חם ואיסור קר והט"ז פסק כן באיסור חם לאסור כולו וה"ה בשר וגבינה וא' קר וא' חם הקר כולו אסור והחם כדי קליפה (ואפשר משום זה נקיט הטורי זהב ברישא באו"ה הצונן בקליפה) ולא הוה כתרתי דסתרי אהדדי דבמליחה פסק רמ"א בסימן י' דטהור מליח וטמא תפל דאוסר בנוגעין אם כן הוא הדין במונחים זא"ז דהחם נאסר כ"ק מקר ומיהו לא רצה להחמיר לאסור החם מהקר באין ה"מ כולו כמו במליחה. ומ"מ לשון דה"א במליח שכתב הט"ז לא יתישב שפיר. ולפ"ז מונחים זא"ז ואיסור קר וצלול והיתר חם נאסר כולו באין ה"מ להט"ז שפסק כיש"ש עס"י צ"א בט"ז אות י"א וש"ך אות י"ד: ש"ע סָעִיף ג
ו אסור. עט"ז ועש"ך אות י"א ובמ"י כלל כ"ג אות י"ב ובמכשירין פ"ה משנה יו"ד בר"מ ובר"ש וברע"ב ותוי"ט ובפ"ז מהל' ט"א ה"ה ויראה לי לפרש דאין כאן מחלוקת בין הר"מ והר"ש והר"ב דטעמא התם במערה מצונן לחם שהבל התחתון עולה עם הנצוק כיון דתתאה גבר מחמם לעליון להנצוק וגם למה שבכלי העליון קצת ותו הוה ליה זיעת המשקה טמאה כמשקה כמבואר בפ"ב ממכשירין משא"כ אי לא היה תתאה גבר והיה הנצוק קר לא היה כח בענני התחתון לעלות למעלה ולא נטמאה משקם העליונה אלא כיון שהתחתון גובר הנצוק חם ויש כח בענני התחתון לעלות והבל וענן הוה כמשקה יע"ש היטב וה"ה לענין איסור דאסור לכתחלה מטעם נצוק ר"ל דע"י נצוק ההבל עולה למעלה ודא ודא ר"ל פירוש הט"ז והש"ך א' היא. אלא שמ"ש שם הר"מ דת"ק מטהר בחם לתוך חם דאין פעולת התחתון נכרת צ"ע אכתי ההבל עולה למעלה: ודע דשם מבואר דת"ק מטהר בחם לתוך חם ומשמע ה"ה באיסור וכן כתב בה"י וצ"ע והכר"ו כתב דט"ז אוסר אף בצונן לצונן וז"א דבש"ע כתב לנר דולק וכאמור: אם כפו כלי על נר דולק והזיע למעלה ויס"ב למעלה או כלי העליון חמה שיס"ב מכ"ר אוסר עס"י צ"ב ס"ח יע"ש. ומה שכתב הט"ז בשם הד"מ בשומן איסור לשומן קר אוסר זה פשוט דלא שייך תתאה גבר כיון שנמס ונתערב מידי דהוה שני דברים צוננים לחים שאסורין. אמנם ההיא דשומן בעכבר המבואר בסימן ק"ד אבאר ביה דבר א'. והוא דבסימן צ"א חלב רותח שנפל לבשר צונן או בשר רותח לחלב צונן הבשר צריך קליפה והחלב י"א ס' נגד קליפה וי"א שהוא מותר כיון דא"א בקליפה ובסי' ק"ד עירוי שומן אוסר אפילו העכבר מונח בשולי הכלי וע"כ צריך לחלק בין עירוי שלא נפסק הקילוח שאז העמוד היורד למטה הוא הנוגע תמיד לעכבר ונאסר כל משהו ממנו במקום נגיעתו ואפילו יש ס' נגד העכבר נ"נ לדידן ועמ"ש בסי' ק"ד משא"כ בסימן צ"א דנפסק הקילוח ומלת שנפל יורה ע"ז ומש"ה חלב רותח לבשר צונן אין החלב נאסר יותר מכ"ק עכ"פ וי"א דשרי לגמרי כיון דא"א לקלוף והמעיין בת"ח כלל כ"ג ובד"מ בסימן ק"ד יראה להדיא כדברי. ודע עוד אפילו נפל שנפסק הקילוח עכ"פ נאסר כ"ק ויבואר עוד היטב בש"ך אות ה' בעזה"י ✍: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז אינו. עט"ז יש בכאן ענין עמוק ושערוריה גדולה בדברי הפוסקים לכן ראיתי לבאר ויהיה קצת תועלת גם לתלמידים שידעו קצת מסוגיות המכריחות לפסקא דילן: הנה הרשב"א בתה"א צ"ד וצ"ה וקי"א ובקצר דפוס קרימונה ל"ח א' ומ"ב ב' מבואר מדבריו דבר המפעפע ושמן אוסר במליחה וצליה מדינא בס' ואפ"ה צריך נטילה. ובכחוש במליחה וצליה כדי קליפה וי"א כ"נ וראוי להחמיר באיסור תורה זהו המבואר מדבריו והסוגיות שבחולין צ"ו ב' וצ"ז א' דל"ש נתבשל אבל נצלה קולף וחלב מפעפע אסור כולו וחלב כחוש אין מפעפע וקולף וכתי' א' בתוס' שם ד"ה ההוא כחוש ואין מפעפע יורה כפשטה דמפעפע כולו אסור וכחוש קצת כ"ק בצליה וה"ה במליחה דכחוש כ"ק ושמן מפעפע בכולו וראיה מצ"ז ב' הנהו אטמהתא דאימלח בג"ה רבינא אסר כו' מאי דעתיך מליח כרותח והא אמר שמואל נצלה קולף וכ"ת כרותח דמבושל והא כבוש כמבושל מכלל דמלוח כצלי אלמא רבינא הוה ס"ד דמליח עדיף מצלי ועכ"פ לא גרע לענין זה מצלי' כ"ה כוונת הרשב"א שם. ומה דהצריך נטילה במפעפע אף שיש ששים הוא ממשנה פסחים ע"ה ב' נגע בחרסו יקלוף נטף מרוטבו לחרס וחזר אליו יטול מקומו סכו בשמן כו' יקלוף מקומו. ומדתנן יטול אלמא נטילה בעי. ומריש הוה קא קשיא לי בשלמא להרשב"א ז"ל דפסק בכחוש סגי בקליפה כפשטא דחולין קולף שפיר מוכח דע"כ נטף מרוטב שמן משמע דאי כחוש קליפה סגי ואי בשמן לא די בנטילה וע"כ ביש ס' ואפ"ה בעי נטילה משא"כ להמחבר כאן דפסק אפילו שומן הגיד כחוש ואיסור דרבנן דבעי נטילה כי"א שהביא הרשב"א בתה"א צ"ה וסיים וראוי להחמיר בשל תורה (ועיין ת"ח כלל ל"ז ובמ"י אות י') ואנן אפילו בדרבנן בעינן נטילה א"כ אין ראיה מפסחים ולזה יש לנו לומר דסתם רוטב ובפרט דסתמא תנן משמע אף בשמן וע"כ ביש ס' ואפילו הכי בעינן נטילה וכן משמע ממ"ה שם קי"א ב' יע"ש. עוד הוה קשיא לי דסכו בשמן יקלוף דפריך נאסר כולו וע"כ דשמן חשיב מפעפע או גדי שומן מפעפע ומפטם כו' ותירץ סיכה משהו עבדי ליה והיינו שיש ס' נגדו אכתי נטילה ליבעי ולא קליפה ולהרשב"א נמי קשה כאמור דמפעפע סובר דבעי נטילה וע"כ סיכה משהו היינו כיון דמועט הוא אין בו כח להתפשט יותר מקליפה יותר יורה כמ"ש הש"ך בסימן צ"ד אות כ"ט וכמ"ש הפר"ח שם אות כ"ה (יע"ש דיש לעיין בדבריו) ולט"ז אות י"ג שם קשה וצ"ע: ואי קשיא הא קשיא להמחבר והר"ב שפסקו דצליה אוסר כדי נטילה בכחוש אפילו איסור דרבנן וכחוש לגמרי (ודבר שיש חשש שמנונית לדידן א"א בקיאין) והוציאו כן מפסחים דנטף יטול מקומו כמ"ש התוס' חולין צ"ו ב' ד"ה עד והרא"ש שם והא אנן קיימין דפסחים משום שמנונית וביש ס' ואפ"ה מתפשט כ"נ ונשאר רושם שם אבל בכחוש מנלן ולזה י"ל דבלא"ה כתבו שם דאין להתיר צליה כ"ק מסברא ומש"ה הוציאו הסוגיא דחולין דאמר קולף לאו דוקא כיון דבלא"ה לאו דוקא יע"ש היטב. זהו שיטת המחבר והר"ב עפ"י סברת הרשב"א וכי"א דצלי נטילה בעי ואפי' באיסור דרבנן וכחוש שאין בו שום שמנונית ואנן א"א בקיאין בין כחוש לשומן ובעינן ס' וכפי מה שיתבאר בסוף הסימן בש"ך: אמנם היש"ש בכ"ה סימן ע' שיטה אחרת יש לו. דכל מליחה וצליה בס' אפילו כחוש לגמרי וכן כתבו השערים ומדינא ואפילו להטור הא מודה בשמן וא"א בקיאין והרשב"א נמי אוסר בכולו אלא שמחמיר במפעפע אף שיש ס' כ"נ וראיה מנטף על החרס וי"ל דהתם צלי אש וכ"נ נצלה מד"א עכ"ל. הנה סובר מדינא צריך ס' שכחוש גמור שאין בו דררא דשמנונית וצריך ליישב הסוגיא דחולין דנצלה קולף היינו ג"ה שאין בו כח לפעפע ושומנו לא עדיף ממנו וההוא כחוש הוה כתי' ב' של תוס' דיש ס' כו' וכן הנהו אטמתא כה"ג הוא בשומן הגיד לא אסרו במליחה בס' הא שאר איסור אוסר בס' ומה שיחס זה לשערים היינו בשער ל"ח יע"ש ברנ"ש במ"ש שפי' בו ב' פירושים. וכתב דלהטור ורשב"א אוסר עכ"פ בשומן בס' א"כ א"א בקיאין אבל היש"ש גופא סובר דמדינא בכחוש ס'. והא דאמר מליח כרותח דצלי היינו לענין ג"ה ושומן דיליה כו' וכדומה לשאר דברים. ומה שדחה מנטף מרוטבו דהתם לאו משום דנשאר רושם הבלוע יותר בכ"נ הוא דבעי נטילה אלא דעד כ"נ נצלה מחום הרוטב שנפל עליו קשיא לי וכי עדיף חום זה מנגע בחרסו של תנור רותח דלא נצלה כי אם כ"ק ואולי י"ל וצ"ע: והנך רואה שהיש"ש והר"ב כאן פליגי וכהר"ב נוהגין העולם וכמו שיתבאר בסוף הסימן בש"ך ועמ"י כלל כ"ג אות ט' ובכלל ל"ז ול"ח ששם הביא הת"ח י"א דכל מליחה וצליה בס' ובד"מ כאן כתב דבכחוש לא היה חולק על הגמרא וכבר התבאר מה שיש ליישב שיטת כ"א וא' עיין יש"ש פג"ה סימן כ"ח באורך: ש"ע סָעִיף ד
ח ולא. עט"ז כאן ובצ"ב אות ל"ג ושם נתבאר באורך יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
ט לרש"י עט"ז. וכבר הוגה כן בספרים ועמ"ש בסי' צ"ב וכאן בפרישה וכן הגיה הש"ך יע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י ואפילו עט"ז. ובנה"ך החזיק תי' זה דיש חילוק בין איסור גופו בעין דהיתר מפטם לאיסור ובין בלוע דאין היתר מפטם וכ"ז בצליה אבל במליחה אפילו איסור בעין אין היתר מפטם לאיסור כמו חתיכה חציה בציר סימן ע' דאפילו חתיכה שמן אין מפטם לציר לאסור חוץ לציר עש"ך שם אות מ"ה וכן הלכה והפר"ח אות י"ט הסכים להט"ז והפ"ת ט' וכר"ו י' הסכימו לאסור וכן ראוי לנהוג לאסור והט"ז באות כ"ו הביא דברי יש"ש בג"ה סימן כ"ח דבמליחה אין היתר מפטם כו' ושם יבואר וכאן אין להאריך וע' סימן כ"ח בפרק גיד הנשה ביש"ש ועמ"ש באות ז' באורך: ש"ע סָעִיף ה
יא צריך. עט"ז והנה בתה"א קי"א הוא הטעם דאף דמפעפע בכולו מ"מ כ"נ יש שם רושם יותר כדי טעם ומוכח מפסחים ע"ה נטף מרוטבו לחרס וחזר אליו יטול מקומו וכמ"ש באות ז' אמנם או"ה כלל י"ד ד"ג מספק דשמא הלכה כ"נ יע"ש. וסיים אם בישלה אח"כ א"צ באותה חתיכה ס' נגד הנטילה דמ"מ עושין כראב"ן במליחה בס' כחומריהון וכקוליהון עכ"ל בקצרה. והנה זה בשמן משא"כ בכחוש אלא שא"א בקיאין ודאי דצריך ס' בחתיכה נגד נטילה כדין איסור דבוק וזה סיוע למ"ש הלבוש בסימן צ"ו עש"ך שם אות ט' וט"ז ו' דסברי דכ"נ לא אמרינן דבוק ונהי חתיכה נעשה נבילה אמרינן יע"ש ✍וצ"ע: ודע דהמ"כ בח"ש פ"ד פ"ט א' דבשמן שיש ס' הנטילה חומרא וכל שלא נודע מקומו א"צ ליטול מסביב וכן כתב הפר"ח אות כ' ובכחוש דמדינא נטילה סגי אלא שאנו מחמירין בס' פשיטא דאם א"י דצריך מספק ליטול מסביב וכ"מ לשון הרשב"א בנודע מקומן ולשון המחבר ידוע למקום ועמ"ש בש"ך אות ל"ד ועמ"י כלל ל"ז אות א' והנה אם ספק אי נגע או לאו ויש ס' החתיכה ממ"נ מותר אף בא"מ ונטילה אינו צריך השתא א"י באיזה מקום כ"ש בא"י אי נגע ובכחוש בעי נטילה דחלב בבשר אינו מינו וספיקו מ"ה: יראה לי אם נגע כחוש בהיתר והיה ידוע באיזה מקום ואח"כ שכח וא"י אם יש רוב בקליפת היתר נגד מעט הקליפה שנאסרה ובטל ברוב ובתנאי שירבה אח"כ עד ס' וכאמור ועיין לקמן ס"ט במליחה ✍ובש"ך אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ה
יב דשייך. עט"ז ובאות ז' מ"ש ועמ"ש בש"ך באות ל"ח להלכה לדידן דא"א בקיאין בין כחוש לשמן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יג או. עט"ז ועס"י צ"ב ועמ"ש בש"ך אות ט"ז דנראה לאסור בב"ח מהא דכתב הר"מ בפ"ט ממ"א אפר בב"ח אסור יע"ש. ומיהו הא ודאי לעיין בלוע גם אנו בקיאין בין כחוש לשמן: ש"ע סָעִיף ז
יד אפילו. עט"ז אל תטעה לומר דאין כח בבלוע להפליט ולהבליע אלא אפילו באם היתר שאצלו צלול דאין כח בבלוע לצאת כלל בלי רוטב ואף לדידן חנ"נ מ"מ כשנפרד לגמרי שרי דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאוסר יכול לילך שם ובב"ח כה"ג מחלוקת הוא ועש"ך אות ט"ז. ודע עוד דקליפה לא בעי משמע הא הדחה בעי ואפשר לחומרא בעלמא: והנה בלוע אין יוצא בלי רוטב אפילו משהו ונ"מ בחמץ בפסח ודשיל"מ וכדומה ומה שקשה לזה מא"ח תס"ז יבואר שם אי"ה עיין פרישה כאן וביש"ש סימן מ"ה פג"ה מבואר כן דאפילו משהו אין יוצא יע"ש: ש"ע סָעִיף ז
טו אבל. עט"ז ועמ"ש בצ"ב. ומה שהקשה בס"ט הוא באות כ"ב דשם משמע בדברים המפעפעים נמי אין יוצא בלי רוטב יע"ש. ועמ"ש בנה"ך ויבואר שם. ואל תטעה בלשון נה"ך לקמן דלחומרא חייש לומר דשמן מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב דליהוי ספיקא דדינא אי כהרשב"א בארוך דמפעפע בשמן או כדעת שאר פוסקים שאבאר באות כ"ב דאין מפעפע אף בשמן וא"כ באיסור דרבנן או בס"ס להתיר ח"ו לומר כן אלא כיון דהב"י והר"ב הכריעו דשמן מפעפע ליכא ספק דפלוגתא כלל ועיקר הפי' דמ"מ להמחבר אין מצטרפין כל החתיכות לס' דשמא אין מתחלק בשוה ושם יבואר: ש"ע סָעִיף ז
טז אבל. עט"ז יש קושי' ההבנה בדבריו ואבאר. הנה מלח בכשא"מ הכלי נאסר כמבואר סימן ס"ט וכוונתו אם נאסר הבשר במלחו בכשא"מ או כבד שאין תקנה במליחה ונגע לכלי חם או ה"ה הבשר והכבד חמים אין אוסרים הכלי דבלוע אין יוצא בלי רוטב וה"ה בשר שלא נמלח כלל כמו כבד ולישא דלקמן סימן ר"ח אות א' דשם מבואר דם כחוש הוא ואף שא"א בקיאין מ"מ בבלוע אנו בקיאין שהרי הר"ב אומר כן שלא הגיה אהמחבר כלום וכמ"ש הש"ך באות י"ז י"ח. ואמנם ראוי שתדע דזה ע"י חם אבל מליחה וצליה פולט הוא דם של עצמו כמבואר בסימן ע' וכמ"ש הש"ך כאן אות ח"י וטעמא דהמליחה והצליה פועלים זה להוציא דמו של עצמו וא"כ הוה כאיסור עצמו. ומיהו דם שבלע ממקום אחר אף ע"י מליחה וצליה הוה בלוע וטעמא רבה איכא ביה דם ממקום אחר לא אמרינן ביה במליחה וצליה כבכ"פ וכמבואר סימן ס"ט וע' א"כ הוה שפיר איסור בלוע אף במליחה וצליה ואין יוצא במליחה וצליה לאסו' אחרות וא"צ אפילו קליפה. ומיניה בחם ע"י אש לאחר שהוסר מאש או כלי חם שנגע בחתיכה בלתי מליחה אין אוסרת אף דם של עצמה כיון שלא ע"י מליחה וצליה הוא תו הוה ליה בלוע כחוש דאין יוצא ע"י רוטב וז"ש הש"ך באות ח"י דם ש"ע ע"י מליחה וצליה הוה איסור מגופא הא בחום בישול ובלי רוטב אין פולט ומיניה בחתיכה בלוע מאיסור כחוש של איסור אחר אף ע"י מליחה וצליה אין יוצא דלא כיש"ש דסוב' על ידי מליחה וצליה כל איסור יוצא דדברי או"ה והר"ב עיקר וכמ"ש הש"ך אות ח"י. וראיתי להמ"י כלל כ"ח אות ה' כתב דע"י מליחה וצליה דם ש"ע כיון דדרך המלח להפליט הוה איסור מגופא לא בלוע אבל חתיכה שנאסרה בדם ש"ע ע"י בישול כיון דחי מותר וע"כ שיצא ונבלע הוה בלוע לא הבנתי דנימא פי' בפנים ממקום למקום עס"י ס"ט ולפי דבריו אם יש ס' נגד החתיכה או כדומה מה הוא ולדידן א"ש דע"י חום הבישול או צליה וסילקו מאש תו לא הוה ליה בלוע אף בדם של עצמו ושאני מליחה וצליה דפעולתם להוציא דם של עצמה ותו לא הוה בלוע בדם של עצמה וכאמור והיינו בעודו על האש והדם נוטף על כלי וכדומה. ועיין בט"ז סימן ס"ה אותב' בכבד על נייר לצלות יע"ש. ובסי' ע"ו וע"ז כתבנו כבד צלויה ע"ג אש ונגעה בקדירה שיש בה תבשיל חם שיש לצדד להתיר התבשיל דנורא מישב שייב כמו שפוד וכמו במילוי וכ"ש הפר"ח בע"ו אות ב' אף שמאכל הרך אין בולע ה"ה כלי חרס ואף מאי דאוסר בשפוד י"ל דמונח בפנים בתוך הבשר ועוד מליחה וצליה כחוש כו' וא"א בקיאין א"כ כה"ג יש להתיר התבשיל ומיהו נטילה רוחב אגודל בעינן אלא משאר טעמים דכתיבנא יש להתיר והקדירה יראה באין הפסד קצת לאסור ובק"ח בט"ז אות ז' אבאר עוד: יש לחקור אם חתיכה שנמלחה והוציא כל דמה וקודם הדחה בלעה ממקום אחר דפולטת תוך י"ב שעות אם נוגעת באחרות מבושלים וכדומה אמאי לא אוסרת כיון דע"י המליחה יוצא דם ממקום אחר תוך י"ב שעות וכאמור וצ"ע ✍: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יז ויש אוסרים. עט"ז בחולין צ"ז כחוש הוה כוליא בחלבה הוא כילכית כו' ולהלכה מחמירין שמא שאר תירוצם עיקר ועוד דהיה צריך לראות אם לא נפסק הקרום: ש"ע סָעִיף ח
יח וה"ה. עט"ז ועמ"ש בס"ט: יש בכאן הערה על מ"ש המחבר כ"ק בכוליא וגם הטור והא סוברים דבצלי כ"נ אסור וקולף לאו דווקא ה"ה כאן ושוב ראיתי בפ"ת אות י"ג הרגיש בזה ומ"מ י"ל דקרום מפסיק ואי משום קרום גופא כחוש מאוד הוא ומעט החלב אשר בו אין אוסר רק כ"ק ועס"י ס"ד סעיף כ' ונכון הוא אלא שצ"ע ממ"ש המחבר בסעי' ט' קרומת נטילה בעי וסותר לכוליא ולמ"ש בסימן ס"ד ס"ך דעכ"פ קליפה סגי והפר"ח אות ל"ב והפ"ת אות י"ד הערו בזה ולקמן יבואר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יט ואם הוא שומן הגיד. לטעמיה אזיל בס"ה דחלב כחוש אין מפעפע ט"ז כוונתו דבחולין צ"ו אמר ההוא כחוש הוה ויש ב' פירושים א' כחוש אין מפעפע ב' שהיה ס' יע"ש בתוס' ד"ה ההוא והמחבר בס"ה סובר כתי' א' דחלב כחוש אין מפעפע וה"ה שומן הגיד וקרומים דין חלב כחוש יש להם ומש"ה די בנטילה ושלש דינין יש במליחה כחוש גמור קל פה חלב כחוש נטילה חלב ממש ס' והנך רואה שגירסא שלו בש"ע "ואם" בוי"ו וכמ"ש הש"ך באות כ"ז והמ"י בכלל ל"ח אות ט' כתב דבספרי הט"ז כתוב "אם" בלא וי"ו ואינו נראה כן דאי שומן הגיד בקליפה הואיל והוא איסור דרבנן לא היה להט"ז לציין זה על שומן הגיד אלא אקרומים ובש"ך אבאר אי"ה באורך בזה. שוב ראיתי שאין הכרע דכוונת הט"ז ממ"ש המחבר אח"כ דהבשר שנמלח עמו שומן אפילו בשומן הגיד מפטם ש"מ דשומן הגיד עצמו כחוש וי"ל: ש"ע סָעִיף ט
כ ואם. עט"ז לכאורה דווקא דבוק מפטם הא מחתיכה לחתיכה אין ההיתר מפטם לאיסור במליחה וז"א דהא בסימן ע' ס"ד מבואר דמחתיכה לחתיכה ההיתר מפטם לאיסור אפילו במליחה וכ"כ הש"ך אות כ"ט והפר"ח אות ל"ו דה"ה מונח אצלו יע"ש. אלא בא לאפוקי חתיכה שמינה היתר שנגעה בחלב שנאסרה כולה אם חתיכה אחרת נוגע לחתיכה זו דשרי דאין הבלוע מפעפע לחתיכה אף הבלוע שמינה וה"ה כה"ג ע"י פיטום עמ"ש באות כ"ב ומה שקשה מא"ח תס"ז חטה בתרנגולת דאין מפטם אבאר בש"ך: ש"ע סָעִיף ט
כא אם. עט"ז הנה המחבר תפס סברת מהר"ם מרוטנבורק שהובא בב"י וכמו שציין באר הגולה וכדבעינן למימר לקמן באות כ"ב ואפילו נגעו כל החתיכות בחלב גופא צריך בכל א' ס' דשמא אין חילוק הטעם בשוה ול"ד לרוטב שמוליך הבלוע מא' לחבירו ומחלק בשוה משא"כ מליחה אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה אפילו בלוע שמן כמ"ש באות כ"ב ומש"ה יש לחוש שמא קיבל חתיכה אחד טעם יותר מהשניה משא"כ אי היינו אומרים שחלב מפעפע מחתיכה לחתיכה במליחה א"כ פעולת המליחה עושה כמו רוטב והיה לנו להתיר בצירוף שיש ס' בכולן דאף אי א' קיבלה טעם יותר מ"מ כח המליחה מחלק בשוה ואפילו לדידן דחנ"נ בשאר איסורין מ"מ כל דרך הילוכו לא נ"נ (כמו שזכרנו בפתיחה ועיין חולין ק' והבן): ש"ע סָעִיף ט
כב דאין. עט"ז הנה מהר"ם הביאו המרדכי ספג"ה והב"י סובר דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כלל ונמשך קולא אם אחרות לא נגעו בחלב אלא בצד הבשר הם מותרות וחומרא אף שכולן נגעו בחלב צריך ס' בכ"א דשמא אין חולק הטעם בשוה ול"ד לבישול וז"ש המחבר דאין מפעפע כו' טעמא קיהיב למילתיה דמש"ה אין מצטרפין יחד דאין מפעפע כו' ול"ד לבישול שאין חולק בשוה וה"ה דנמשך ממילא קולא. ועפר"ח אות ל"ז ומ"כ ח"ב פ"ז צ"ד ב' ביארו יפה זה יע"ש. וע"ז תמה הט"ז דלעיל בס"ז פסק כהרשב"א דבלע מהדברים המפעפעין יוצא מחתיכה לחתיכה וכאן במליחה פסק כמהר"ם דאין יוצא. ומ"ש הט"ז דחלב כחוש אמאי צריך ס' בכ"א ירצה כ"נ סגי בכחוש להמחבר והכה"ג לא פי' כן וא"י למה. ומ"ש הט"ז דמליחה וצלי' שוין הנה בכמה דברים חלוקין ועוד צלי נטילה בכחוש ומליחה קליפה אלא כוונתו כיון דפסק כהרשב"א דבשמן יוצא בצליה ואיהו לא מחלק בין מליחה לצליה כמבואר תה"א צ"ה וק' וקי"א ומהר"ם לא מחלק ג"כ וסובר בשתיהן אין יוצא וקשיא על המחבר כמאן פסק. ואמנם הפר"ח שם והמ"כ שם פירשו בהמחבר דבצלי' פסק כהרשב"א ובמליחה כמהר"ם ולפ"ז להמחבר בצליה קולא וחומרא ובמליחה ג"כ. בצליה אוסרת נוגעין זה בזה הא חומרא קולא שכולן מצטרפין ואף החתיכה שדבוקה שרי וכ"ש כשכולן נוגעין בחלב דמצטרפין ואלו במליחה קולא שאין האחרות אסורות אם נגעו זה בזה לא בחלב חומרא אף שכולן נגעו בחלב צריך בכ"א ס' וכ"ש שאין נוגעין אלא זה בזה שהראשון עכ"פ אסורה והשאר מותרות כ"ז להמחבר ובנה"ך כתב דהמחבר פסק בין צליה ומליחה לחומרא דאף נוגעין זו בזו כולן אסורות דלהחמיר אמרינן מפעפע ומ"מ לקולא לא ואף בצליה ואף אי נגעו כולן בחלב שמא אין חולק הטעם בשוה וז"ש דאין חלב מפעפע ר"ל כמו ברוטב להיות מתחלק בשוה. ועמ"ש בש"ך: ש"ע סָעִיף ט
כג אפי'. עט"ז ופשוט אפי' לדידן דנ"נ לא הוה ר"ל רק בב"ח אפי' ע"י מליחה מיקרי ר"ל כמו בשר עוף ועמ"ש בס"ז: ש"ע סָעִיף ט
כד וי"א. עט"ז תראה שחלוק עם הש"ך אות ל"ד דסובר דרמ"א מצדד לומר דהרבה פוסקים אף בשומן מליחה בקליפה אלא דראוי להחמיר בשמן בס' והיה לנו להקל עכ"פ בכחוש דאף שא"א בקיאין מ"מ הוה חומרא יתירא לז"א הר"ב שא"א בקיאין כלל א"כ ודאי אף בשמן יקילו וע"כ לא חלקו והחמירו אף בכחוש באין ה"מ בס' אבל הש"ך באות ל"ד והפר"ח באות מ"ד דהעיקר כסברא א' ולפי כו' קאי אדלעיל דמשום דא"א בקיאין נוהגין אף בכחוש כו' והמעיין בתשובת הר"ב כ"ח וצ' וצ"ה וקי"א ות"ח ל"ח ד"ג יראה כמ"ש הט"ז ובש"ך אות ל"ד אבאר: ש"ע סָעִיף ט
כה ואע"פ. עט"ז פי' אופן הקולא בג' פנים א' בחלב דבוק הכל מצטרפין ב' חתיכה א' נגע בחלב ושאר זו בזו כולן מצטרפין הג' אם כולן נגעו בחלב להמחבר בכ"א ס' ולדידן הכל מצטרף. והטעם שאנו מקילין בכ"ז משום דכחוש וודאי אין להחמיר כולי האי ושוב א"א לחלק כי א"א בקיאין וע"כ להקל סומכין אדעת ראבי"ה דסובר בשמן נמי במליחה כ"ק ועכ"פ מתירין בהצטרף הכל יחד בס'. ומ"מ יש לתמוה על הפן הא' שהרי הר"ב אומר בהיפוך דאותה חתיכה אסורה וצריך ס' נגד כל החתיכה. ויש ליישב זה בב' אנפי. א' כמ"ש בת"ח כלל ל"ח ד"ג ובמ"י אות ד' דמליחה אם ידוע שכולן נמלחו בבת א' לא אמרינן דבוק ואבאר בקיצור. הנה איסור דבוק יש ב' טעמים. א' שממהר לבלוע. הב' שמא היה פ"א חוץ לרוטב עס"י ע"ב וצ"ב ובמליחה כתב הר"ב בתשובה צ"ה סעיף יו"ד הטעם דמסתמא נמלחה לבדה וכ"כ בת"ח והמ"י שם דאי ידעינן וודאי שנמלחו יחד לא בעינן ס' נגד כל החתיכה יע"ש ונראה לי דלא חיישינן למהר לבלוע במליחה כיון דיש פוסקים (הוא הראבי"ה) דמקיל בקליפה וכמ"ש בתשובה צ"ה. עוד כתב הת"ח דבה"מ אף נמלחה לבדה אפ"ה א"צ ס' נגד כל החתיכה והמ"י שם אות ה' כתב דהר"ב בש"ע כאן חזר מזה ואוסר בה"מ בשמן אם אין ס' נגד החתיכה והט"ז יסבור כמ"ש הש"ך בצ"ב אות י"ו דאין כאן חזרה ובה"מ ביש ס' בין הכל שאר החתיכות מותרת ואותה חתיכה אסורה דאפשר לסוחטו אסור עס"י ק"ו. ובידוע שנמלחו הכל יחד אפשר אף אותה חתיכה בה"מ שרי דלא חיישינן למהר לבלוע במליחה ולענין דינא אבאר בש"ך. ומ"מ צ"ע שסתם מאד: ש"ע סָעִיף ט
כו כגון. עט"ז הציר מפטם לדם ול"ד לחטה בתרנגולת בא"ח תס"ז שאבאר בש"ך דציר המעורב עמו בתולדה עם הדם שייך ביה טפי פיטום: ומה שכתב בשם רש"ל נתבאר לעיל ואמנם מ"ש בשמו דבמליחה אין היתר מפטם לאיסור צ"ע דליש"ש כפי הנראה בכחוש אוסר מדינא בס' וא"כ אין צורך לפטם ואולי לדידן בה"מ קאמר דאין היתר מפטם במליחה ויתבאר בש"ך: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
כז ויש חולקין. עט"ז ואבאר בש"ך אות מ"א ומ"ש ליישב קושית הב"י לא הבינותי כלל ומ"מ גם הוא ז"ל כתב דאף הרשב"א בחתיכה א' וכחוש אף במליחה אין אוסר יותר מכ"ק ולדידן יבואר בש"ך אות נ"ח באורך: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כח וה"ה. עט"ז וכן הלכה דאין מליחה לכלים ולהפליט כלל אבל יש מליחה להבליע רק כ"ק עס"י צ"ח: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כט והמחמיר. עט"ז ועס"י צ"ח אות ח"י ושם מבואר: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
ל אע"פ. עט"ז והם דברים פשוטים דהטור כתב דעה א' דמלח הבלוע מדם בס' סגי דנותנין למלח דין האוסר ודיעה שני' סוברת דדין מלח איסור יש לו ומ"ש דמשערין נגד המלח ר"ל דוודאי גרגיר ביורה גדולה שרי ודעביד לטעמא לא בטיל היינו יותר מס' וכ"ז שמרגישין טעמו וכ"כ רמ"א בצ"ח ס"ח כ"ז שמרגישין טעמו יע"ש. ומיהו אנן כמ"ש המחבר כאן כדיעה א' דדין דם יש לו ובס' סגי ובמלח איסור מע"ז וכדומה כ"ז שמרגישין טעמו לא בטיל הא גרגיר ביורה גדולה בטל וע"ש בש"ך בזה: ש"ע סָעִיף יד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א כבוש. באו"ה כ' דאם נשתהה הבשר בשרייתו מע"ל אף הכלי אסור בדיעבד וצריך ס' נגד כל הכלי אם הוא של עץ או חרס דקי"ל כבוש כמבושל אפילו בכלים ול"ד לחבית דיין נסך דשרי לשום בו שכר לכתחלה דביי"נ הקילו אמנם בשל מתכות אין מצריכין ס' נגדו בדיעבד כי אם שנאסר ע"י רותחין וכן בהיתר ששרוי בכלי של איסור ב"י וכן איסור ששרה בכלי של היתר מע"ל שאסור הכלי עכ"ל והט"ז כתב ע"ז וז"ל ולא אוכל להבין למה יאסר ההיתר בכלי של איסור ב"י דהרי האיסור מחמת כבוש הוא אחר שיעור כבישה שהיא מע"ל דאז נעשה מבושל והרי באותה שעה אינו ב"י וכו' (והגאון המחבר מ"א שמע בשם מ' יעקב מלובלין בשלמא אם הכלי עומד ריקן נפגם הטעם אבל כאן שעומד בו היתר תדיר א"כ כבר התחיל לקבל טעם בשבחו ולאחר מעל"ע נעשה כמבושל ממש ולכן אסור. וכ"כ בה"י סי' ס"ט ור"ס זה ע"ש דלא כאחרונים שכתבו להקל בזה ועי' פר"ח שחולק ג"כ על ט"ז). ולפי הנראה דאין לאסור בדיעבד מה שנשרה היתר בכלי של איסור מע"ל (ובט"ז יש כאן ט"ס ע"ש) אלא לכתחילה כדין נטל"פ גם מ"ש האו"ה לחלק בין כלי עץ וחרס למתכות לא מצינו חילוק זה בשום מקום אלא העיקר בזה דבכל הכלים אין לאסור אותם בדיעבד כנ"ל. והש"ך כתב שמצא בכת"י הרב בגליון או"ה שהרגיש בזה הקושיא וכ' שמיירי שהאיסור קצת בעין ולישנא דבן יומו לא משמע הכי ועוד דהא בכלל ל' כתב קערה מודחת וצ"ע: ש"ע סָעִיף א
ב מקילין. כתב הש"ך דמדברי הרב בת"ח נראה שכן עיקר באיסור כחוש ואע"ג דאנן לא מחלקינן בין כחוש לשמן היינו במליחה וצליה וכה"ג אבל כולי האי לא נחמיר: ש"ע סָעִיף א
ג וספק. פי' שאנו רואים שנכבש רק שיש ספק אם נכבש מע"ל והט"ז הניח דין זה בצ"ע ודעתו להתיר בספק ע"ש [ופר"ח דוחה ראייתו ועיקר הדין כרמ"א] (ובנה"כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע"ש ועיין בסימן ק"ד בט"ז סק"ג משמע שסותר דבריו שבכאן ע"ש וק"ל): ש"ע סָעִיף א
ד חומץ. כ' הש"ך צ"ע דבריש סי' ק"ד פסק המחבר דבחומץ צריך גם כן לשרות מע"ל ע"ש ולכך העלה דבאמת חומץ שוה לשאר משקים שלא נאסר עד שישהה מעל"ע (ועיין בא"ח סי' תמ"ז במ"א ס"ק כ"ח שמחלק בין חומץ שכר או של יין ע"ש ופר"ח כתב דחומץ צריך מעל"ע וכ"כ כ"ג וכדעת הש"ך): ש"ע סָעִיף א
ה לציר. ועי בסי' ס"ט סי"ח וכתב הש"ך מיהו עכ"פ מליח כרותח הוי מיד לאסור כולו ונ"מ דהיכא דנשרה בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש דבמליחה אף להר"ב אינו אוסר רק כ"ק ובנכבש כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו ליזהר. כתב הש"ך אפילו הוא דבר שדרכו להדיחו אח"כ דאז מותר להניחו ע"ג איסור צונן כדלעיל סי' צ"א מ"מ הכא יש ליזהר לכתחלה בדבר הזה וכתב עוד ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכ"ח בכ"ש אם היס"ב במקום שאין הפסד כ"כ וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ אבל עכ"פ אין לאסור כולו בכ"ש וגם דעת הט"ז להחמיר בכ"ש כל שהיס"ב אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב וא"כ כל החומרות שנזכרו בסימן צ"ד בענין ב"י הוי בכ"ש ג"כ ולא כמ"ש רמ"א שם אם לא בהפסד מרובה ודבר חשוב יש לסמוך אהרמ"א מיהו בדבר זה חולק הט"ז שמשמע מדבריו שאוסר כולו והש"ך כתב שאינו אוסר רק כ"ק (ועיין מ"ש בסימן צ"ד בשם מהרש"ל בדבר שהוא עב כמו חתיכת בשר רותח שדינו ככ"ר ממש ומ"ש שם על זה) וכ' עוד הש"ך דאפילו בעירוי שנפסק הקילוח מבליע מיהא לכ"ע כ"ק ואף על גב דמדברי הרמ"א סי' ס"ח ס"י נראה דאם עירה מכ"ר על התרנגולת למולגה ונפסק הקילוח א"צ אפילו קליפה היינו משום דאינו מפליט ומבליע כא' אבל מ"מ מבליע (וצ"ע דהא בסי' הנ"ל לא משמע כן כלל ע"ש וגם בנה"כ עצמו הקשה מסי' צ"ב ס"ז בהג"ה וכ' שיש לחלק ע"ש) וכ' עוד דבכ"ר שעומד אצל האש אף על פי שאין היס"ב יש להחמיר ולומר דמבליע כ"ק אע"פ דמדברי הפוסקים לא נראה כן עכ"ל: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ז מונח. כ' בד"מ דוקא אם כבר מונח בכ"ש אבל הניח דבר איסור בקערה של היתר הקערה צריך קליפה וכן אם הניח דבר היתר בקערה של איסור ההיתר צריך קליפה דהוי כמו עירוי: ש"ע סָעִיף ג
ח ראשון. כ' הש"ך דדעת מהרש"ל דבדבר גוש כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדירה אם היס"ב דינו לעולם ככ"ר ודעתו נוטה ג"כ להסכים עם מהרש"ל ודלא כהרמ"א שכ' בסי' צ"ד כשחותכין בשר שהוא בקערה עם סכין חולבת דאין אוסרים כו' ועי' מזה בר"ס ק"ז מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כרוטב נראה דיש לסמוך אהרמ"א ואולי גם מהרש"ל לא אמר אלא באורז ודוחן שאינם צלולים עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
ט קליפה. כ' הט"ז ה"ה בבשר וחלב הוי כן דהצונן צריך קליפה כ"כ באו"ה ורש"ל כתב נ"ל אם האיסור חם וההיתר קר ומונחים זה אצל זה דאוסר בכולו כמו במליחה ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך קליפה ונראה דבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כן דהא אף במליחה פסק רמ"א כן בסי' זה ס"ו והש"ך כתב דבשר וגבינה שנגעו זה בזה ואחד מהם צונן שניהם צריכין קליפה ואם האיסור חם ואפילו שניהם חמים מותר ג"כ בקליפה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
י גבר. כ' הש"ך דמהרש"ל חולק ע"ז ואין דבריו נראין אלא העיקר כדעת הרמ"א עיין שם: ש"ע סָעִיף ג
יא לערות. משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהמרדכי ואו"ה כ' הטעם דתתאה גבר ומחברו בנצוק וכ' בד"מ דהמערה שומן איסור חם לתוך שומן היתר קר אוסר לפי שמתוך החמימות נמס כולו והוכיח זה מדין עכבר שנפל לשומן לעיל סימן ק"ד דאסור אפילו נמצא העכבר בשולי הכלי עכ"ל הט"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יב נטילה. כ' הש"ך היינו לעיקר דינא אבל לפי המנהג דעת הר"ב דבמקום שאין הפסד קצת אף בכה"ג יש להצריך ס' אפילו במליחה וכ"ש בצלי מיהו דוקא בירך שצלאו עם שומן הגיד דאסור מדרבנן כדלעיל סימן ס"ה ס"ט וסי' ק' אבל גופו של גיד אינו אלא כעץ בעלמא: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יג שמינה. כ' הט"ז וז"ל כ' ב"י שזה נלמד מסי' ק"ח לענין ריחא מילתא דאפילו ההיתר שמן אסור והטעם דההיתר אזיל ומפטם לאיסור וחוזר ונותן ריח לההיתר וקשה לי דהא קי"ל דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם וראיתי מתרצים דכאן מיירי דהאיסור אסור מחמת עצמו אבל לקמן מיירי מאיסור בלוע וזה אינו נכון כלל לחלק דאף באיסור מחמת עצמו והוא כחוש אין לו כח לאסור יותר מכדי נטילה אלא ודאי דבר זה אין לו יסוד ועיקר כלל וכתב מהרש"ל דחתיכה שיש בה דם של עצמה מקרי ג"כ נאסרה מחמת בלוע ולא איסור מחמת עצמה: ש"ע סָעִיף ה
יד מקום. שבאותו מקום נחשב האיסור טפי כאלו הוא בעין ועי' בסי' צ"ד ס"ז וכתב הש"ך דמהרש"ל פסק דבכחוש יש להצריך קליפה במליחה ונטילה בצלי אף בדאיכא ס' אבל בשמן יפה כתב מהרא"י דהמחמיר הוי כסיל בחושך הולך ודעת הפוסקים הקדמונים המפורסמים כהמחבר דאף שיש בו ששים צריך נט"מ אף בשמן: ש"ע סָעִיף ה
טו דשייך. וכ' בד"מ דציר נבלה או כה"ג נמי מפעפע דומיא דחלב וכ' הש"ך דנתבאר בכמה דוכתי דדם לא שייך בו שמנונית מיהו בס"ט יתבאר דנוהגים לשער במליחה בס' אפילו בכחוש לגמרי א"כ ה"ה בצלי דצליה ומליחה שוין והא דסתם הר"ב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כ"נ היינו באיסור דרבנן: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
טז בחלב. כתב הט"ז דרש"ל הקשה דהא קי"ל אין איסור בלוע הולך בלא רוטב אפילו בב"ח וראיה מטיפת חלב שנפלה על בשר בסימן צ"ב דכשנאסרה אותה חתיכה בלא ניער וכיסה אינה אוסרת אחרות שנגעו חמין זו בזו אם לא שנפרש מ"ש כאן בב"ח היינו בשר חם שנגע בגבינה שזה חשיב איסור מחמת עצמו עכ"ל פי' שהבשר יהא אסור מחמת זה והש"ך כ' דאין תירוץ זה עיקר אלא נ"ל דס"ל להרב דאע"ג דקי"ל חם בחם בלא רוטב אוסר כולו היינו מטעם שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אבל מ"מ מה שאינו גוף האיסור רק ע"י בליעה לא חמיר כ"כ ואוקמוה אדינא דאינו אוסר כשאינו מפעפע וחלב איסור כחוש מיקרי ואינו מפעפע וכתב עוד שמצא באו"ש מהרש"ל שנדפס בלובלין בדף ל"ג כ' שם הג"ה ממהרש"ל שהביא אדרבה ראיה מפכ"ה דגבי בב"ח אוסרת חתיכה לחברתה בלאו רוטב וכ' שם שכן פסק מורו ורבו הגאון וע"ש עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
יז יחד. ואפילו קליפה א"צ ט"ז וכתב הש"ך אפילו החתיכה שנבלע בה האיסור שמן ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם בטבעו והך דלעיל ס"ה אפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שנצלה עמה שמן האיסור מפעפע בכולה לא קשיא דהיכא דהאיסור אסור מחמת עצמו מאחר דבלא"ה בע"כ פולט רוטב של איסור ובלא"ה אוסר כדי נטילה הלכך אם ההיתר אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו משא"כ הכא שאין החתיכה אסורה מחמת עצמה אלא שבלעה איסור וכתב באו"ה דמליחה שוה לצלי בזה ומוכח בת"ח דדם לא חשיב איסור מפעפע לענין זה ונהי דקי"ל בכל דוכתי גם בדם לשער בס' מטעם דלא מחלקינן בין כחוש לשמן כמ"ש הר"ב בס"ט מ"מ היכא דהחתיכה בלועה מדם אינה אוסרת שאר החתיכות ע"י מליחה וצליה אבל בשר שלא נמלח עדיין ויש בו דם של עצמו פשוט הוא בש"ס וכל הפוסקים שאוסר במליחה וצלייה עכ"ל: ש"ע סָעִיף ז
יח הדברים. כתב הט"ז משמע דחלב אינו מפעפע ולעיל סי' פ"ז ס"י מוכח דאמרינן דהחלב נקרא איסור שהוא מפעפע והש"ך כ' בתחתונה חמה וכו' משמע הא אם התחתונה צוננת אפילו קליפה לא בעי ואע"ג דקי"ל חם לתוך צונן קולף היינו משום דא"א דלא בלע פורתא מקמי דמוקיר ליה והיינו דוקא מגוף הדבר שאצלו בולע מיד ממנו מעט מקמי דמוקיר ליה כיון שנוגע בו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה מקמי דמוקיר ליה: ש"ע סָעִיף ז
יט כלי. הטעם איתא בט"ז דדוקא מאכל שיש לו מה לפלוט מגופו אז הבליעה אינה הולכת בלא רוטב אבל כלי שאין בה פליטה מגופה אז יוצא שפיר מה שבלע ולפ"ז פשוט דכלי לא נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע כגון כבד או בשר שנמלח בכשא"מ דזה אינו מפעפע וכ' הש"ך ונראה דדוקא מאכל של היתר אבל אין כלי אוסר כלי בלא רוטב כמ"ש הרב ס"ס צ"ב וצ"ג וכתב מהרש"ל אבל תבשיל כגון אורז או דגים שנבלע בהם בשר או חלב אם תחב בהם כף של בשר או חלב ב"י שפיר אוסר בלוע את המאכל וחשוב המאכל כאילו הוא כולו בשר או חלב ונאסר עם הכף ומ"ש רמ"א דכלי אוסרת היתר וכו' פשוט הוא דאינו אוסר רק כ"ק בלא רוטב מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי אפשר דאפילו ביבש לגמרי אוסר בס' ואף על גב דלא מפלגינן בין כחוש לשמן היינו בגוף הדבר אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא ומ"מ צ"ע לדינא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כ נתבשל. כתב הש"ך משמע דאפילו לא נמלח ונצלה תחלה מ"מ הוי איסור דבוק וצריך ס' נגד כל הכוליא ולא אמרינן דהקרום מפסיק לענין דאינו ממהר לבלוע טפי משאר החתיכות וכתב בד"מ דאם בשלו הכוליא בקרום שעליה בלא החלב שצריך ס' נגד כל החתיכה ולעיל סי' ס"ד ס"ב כתב רמ"א לענין מליחה דבכל הקרומות א"צ אלא קליפה במקום הפסד קצת: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
כא מלחו. ע"ל סימן צ"א ס"ה דשם נתבאר שיעור מליחתו: ש"ע סָעִיף ט
כב נטילת. כתב הש"ך ואף על גב דקי"ל אפילו בציר אף בכחוש ממש לשער בס' מ"מ שאני שומנו של גיד דאינו אלא מדרבנן מקילינן ביה מיהו היינו לענין עיקר דינא אבל לחוש להמנהג כתב הר"ב סימן ס"ד ס"ך דבמקום שאין הפסד קצת יש להצריך ס' והט"ז כתב דהמחבר אזיל לטעמיה שכתב בס"ה שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ ס' לבטלו: ש"ע סָעִיף ט
כג הגיד. כתב הש"ך דה"ל למימר רבותא טפי אפילו בכחוש לגמרי כדלעיל סס"ה בצלי וכו' ומ"מ נראה דאף הט"ו לא אמרו אלא בשניהם מלוחים אבל לא כשהיה האיסור מלוח וההיתר תפל דכיון שהוא תפל אין בו כח לפטם האיסור: ש"ע סָעִיף ט
כד עצמה. פי' הט"ז שהחלב נגע בכל א' מהן ואין בכל א' ס' נגד החלב אסור דשמא בלע הרבה ואין לו שותפות לבטל ונמשך מזה ג"כ קולא דהיינו אם בבירור לא נגע החלב רק בא' מהן אז האחרות מותרות אבל תימה על הש"ע דלעיל ס"ז פסק שאם בלעה מן הדברים המפעפעין בטבען כגון שומן אוסרת חברתה אפילו בלא רוטב וכאן פסק שבליעת החלב אינו יוצא בלא רוטב וא"ל דלעיל מיירי בצלי והכא במליחה דהא מסקינן בש"ס מליח כרותח דצלי ומסקנת ב"י וש"ע כן הוא דהוי כצלי עכ"ל [ועיין פר"ח מה שתירץ] (ועי' בנה"כ שמתרץ קושיא זו): ש"ע סָעִיף ט
כה להתכבד. הטעם כיון דאין האיסור מחמת עצמה וכתב הש"ך וע"כ מיירי שיש בכל הג' לבטל החלב גופיה דאל"ה אינו בטל ברוב דשמא יבשלם ויתן טעם וע"ל סימן ק"ט והנה הש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע לפי מאי דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וקצרתי בכאן לפי שאין נפקותא לדינא לדידן דקי"ל בכל האיסורים חנ"נ: ש"ע סָעִיף ט
כו מליחה. פי' אפילו בחלב ממש והנה מן הראוי עכ"פ שלא להחמיר רק בשמן ולא בכחוש אלא לפי שאין אנו בקיאין וכו': ש"ע סָעִיף ט
כז קולא. כתבו הט"ז וש"ך כלומר דבאין האיסור דבק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אע"פ שאינו נוגע בכולן כמו בבישול וגם לענין אם יש חלב באותה חתיכה דלפי הסוברים שצריך ס' היינו שצריך ס' באותה חתיכה עצמה נגד החלב שבה ואין שאר חתיכות מצטרפות לבטל חלב שבאותה חתיכה ולפי המנהג אנו מצטרפין גם שאר החתיכות ודלא כלבוש שפי' דהקולא היא לענין שא"צ קליפה ולא דק בזה דהא באמת אף לפי המנהג צריך קליפה במקום שנגע ומוכח בת"ח דאפי' אין החתיכות נוגעים בחלב רק שנוגעים בחתיכה שנוגע בחלב הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק כמו בבישול: ש"ע סָעִיף ט
כח ציר. כתב הט"ז דגם דם בכלל זה אע"פ שדם אינו מפעפע מ"מ יש בו לפעמים תערובת ציר ושומן ומש"ה קי"ל בסימן ע' שמליחה אוסרת בדם בס': ש"ע סָעִיף ט
כט בפסח. כתב הש"ך מיהו בא"ח סי' תס"ז סי"ד כ' הרב דיש לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא עליה חטה בפסח ולהתיר האחרות ע"י קליפה וכתב בט"ז דמסקנת מהרש"ל דאין חילוק בין מליח וצליה ואפייה ודינם כבישול לאסור בס' וחמץ בפסח במשהו ומ"מ לא אמרינן בהני ג' דהוי כבישול אלא לחומרא דהיינו שצריך ס' נגד החלב ואם הוא דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה אבל לא להקל דהיינו שלא להצריך כדי נטילה אפי' ביש ס' אלא מ"מ צריך כ"נ ומש"ה פסק במצה שנתכפלה קצתה בתנור קודם פסח שצריך ס' באותה מצה נגד האיסור וכדי נטילה ולא כרמ"א בא"ח שלא הצריך ס' במצה עוד מסיק מהרש"ל דלא קי"ל כמ"ש הטור דגם במליחה אם ההיתר שמן והאיסור כחוש דאסור הכל דגם בצלי הוא דבר חידוש ושום מחבר לא כ"כ מ"מ במליחה ודאי לא מחמרינן כולי האי אלא אמרינן כ"מ שהאיסור אינו יכול לילך ולפעפע אפי' החתיכה שמינה שרי עכ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יא
ל חילוק. הטעם כתבו הפוסקים דדוקא ברתיחת האור יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אינו כן שאין בו כח כ"כ: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
לא אסור. כב"י בשם תשובת הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסין העובדי כוכבים יין לקיום משום שאין זה מפליט איסור ועוד דלא בלע אלא דבר המסתבך כשמן וציר וכו' ובסימן ע' ס"ב כתבתי בשם רש"ל דס"ל שאין מליחה לכלי כלל להפליט אפילו איסור דאורייתא שנבלע בכלי עכ"ל הט"ז: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
לב בחלב. הטעם איתא בש"ך דאין מליחה לכלים אבל משום דהוי נ"ט בר נ"ט לא שרי' דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין וע"ל סי' צ"א וצ"ה: ש"ע סָעִיף יג
לג יבשים. כלומר דמותר לכתחלה להניחם בכלי של איסור מאחר דהם יבשים אבל בדיעבד אפי' הוא לח מותר הטעם דאין מליחה לכלים גם מן הסתם אמרינן שהיה נקי ש"ך וע"ל ר"ס צ"ה ובסעיף ו' שם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
לד המלח. ולא סגי בס' נגד הדם הבלוע בו דלא ידעינן כמה דמא בלע ש"ך וע"ל סי' צ"ח. סעיף ד'. (בתשו' הרמ"ע סי' כ"ז נשאל על המלח שמעמידין אותה בדם נבלה עיין פר"ח שהביאו ומפלפל בדבריו): ש"ע סָעִיף יד
פִּתְחֵי תְשׁוּבָה Pitchei Teshuva
סָעִיף א
א מקרי כבוש. עבה"ט ועי' בתשובת מקום שמואל סי' נ"ב ובש"ת בא"ח סימן תמ"ז ס"ק ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ב בהדחה סגי. עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן נ"ו שכתב בחלב שנפל תוך כד שמן זית והרגישו בו אחר שעה או שתים ולא היה ששים בשמן נגד החלב דלכאורה פשוט להתיר דצונן בצונן לא בלע אכן דעת התוספות בע"ז דף ל"ה דשמן זית בולע ופולט אף בצונן לפי שהוא עז וחריף ואף שיש לדחות דבריהם מ"מ אין להקל נגד דעת התוס' אם לא במקום צורך או הפ"מ ע"ש ועיין בספר באר יעקב בסי' ק"ג שהאריך הרבה בזה והעלה להתיר אף בלא הפ"מ ובלא עת הצורך וחכם אחד חולק עליו ודעתו במקום הפ"מ צ"ע אם יש להתיר ומ"מ כתב דדוקא בנדון דשבו"י הנ"ל שנפל דבר טמא בשמן זית צונן אבל אם שהה שמן זית בכלי איסור מעל"ע (נראה דט"ס וצ"ל פחות ממעל"ע) יש להתיר ע"ש טעמו והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דאף בנדון דשבו"י הנ"ל פשוט להתיר אף בלי הפסד קצת כביעתא בכותחא ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג וספק כבוש. עבה"ט ועיין בכו"פ שדעתו כהט"ז דדוקא בספק שיש כאן ב' חתיכות אחת נכבש מעל"ע וא' בפחות ולא ידעינן מי הוא הנכבש מעל"ע זהו דספיקו אסור אבל אם יש ספק אם מונח כבוש מעל"ע או פחות יש להקל דאוקמינן בחזקת כשרות ועיין בשו"ת ח"י סי' י"ז שהשיג עליו דהעיקר כדעת רמ"א ע"ש ועיין מ"ש לעיל סי' צ"ו סק"א. ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ"ה על אודות באר המים אשר חפר עובד כוכבים א' ונפל לתוך המים ומת ויש ספק אם נכבש בתוכו מעל"ע וצידד להקל כיון דאין כאן רק ספק כבוש ואין כאן רק איסור עשה וגם דאיכא לספוקי שמא הוא נ"ט לפגם ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן כ"ו שהעלה דהא דכבוש כמבושל אינו כלל לכל הדברים אלא דוקא אותם המפורשים במשניות דשביעית ותרומות וכן בשר טבעו להיות נותן טעם בכבוש אבל יש דברים שאין טבעם לבלוע בכבוש ומשום הכי אותם המינים שאין מפורשים שנאסרים בכבוש דאיכא למימר שמא אין טבעם לבלוע בכבוש יש מקום להקל בספק כבוש עיין שם באריכות: ש"ע סָעִיף א
ד [ מלבד בבשר עם חלב. עח"ד שכתב מיהו לבשלן אסור דנגד לבשלן הוי ספק דאורייתא ע"ש וכן מבואר בפמ"ג לעיל סי' ס"ד במשבצות סוף סק"א ובפתיחה להלכות בב"ח ולקמן סימן קי"א בשפ"ד סק"ג וכן מבואר ממ"ש לעיל סי' פ"ז סק"ג ע"ש אכן בתשובת מנחת עני סי' ל"ה הסכים להוראת הרב המורה שם להתיר לכתחלה לבשל בספק כבוש שהספק הוא אם נכבש מעל"ע והיינו ע"פ דברי הט"ז שהתיר גם בשאר איסורים מטעם חזקה קמייתא ושגם הפר"ח ונה"כ לא השיגו עליו בעיקר הדין רק על הראיה שהביא ממקוה והאריך בזה ומסיים שגם הח"ד שאוסר בבישול היינו בודאי כבוש והספק הוא בב' חתיכות דלא שייך לומר אוקי אחזקה אבל בחתיכה אחת וספק מעל"ע שרי אפילו בבישול עש"ה וצ"ע]: ש"ע סָעִיף א
ה בתוך חומץ. עבה"ט בשם ש"ך שחולק ואא"ז בתשובת פנים מאירות ח"א סי' ס"ד חולק ג"כ ע"ש ותמה אני דהוא גופיה בח"ב סוף סימן ל"ט הביא ראיה איפכא ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו כלי ראשון שהיד סולדת בו. עי' ש"ך סק"ה שחולק על מהרש"ל שמחמיר אף שאין היד סולדת בו ועי' בתשובת ב"י סימן ך' שפסק כדעת מהרש"ל משום דבירושלמי משמע כוותיה דאי כפירוש הש"ך בדברי הירושלמי קשה הא מדינא הכי הוא ולא משום הרחקה ובעל ש"ך בעצמו הודה לו ע"ש ועיין בתשובת תשואת חן סימן ו' שהאריך בזה והעלה ג"כ לענין דינא להחמיר כדעת רש"ל באין הפ"מ אבל באין עומד אצל אש אין להחמיר כלל ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ז שהיד סולדת בו. עיין בספר בכור שור בחדושיו לחולין דף ק"ג שכתב דכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק נכוה לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר ואפילו בדרבנן צריך חקירה ע"ז ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שא"א להחזיק בו היד מחמת חום מקרי יס"ב לא זולת דליתא ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
ח ליזהר בדבר לכתחלה. ועיין בתשובת תשואת חן מסי' א' עד סי' ט"ז מדיני כלי ראשון וכלי שני ועירוי באריכות [לשון בעל הלכות גדולות ז"ל בפ' גיד הנשה דפוס זאלקווא דף ע"ט ע"ב. והיכא דאשתלי וחלב חלבא בגו כסא. מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל בי' בשרא מ"ט דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא וכן סיכא דשדא כמכא דחלבא (פי' כותח) בכסא ואע"ג דכמכא מליח הוא כי אמרינן מליח כרותח היכא דאין נאכל מחמת מלחו. אבל נאכל מחמת מלחו לא עכ"ל. מגליון ש"ע של הרב הגאון מו"ה בצלאל הכהן זצ"ל מ"ץ דפה ק"ק ווילנא]: (ח) נפל איסור חם. עיין בספר חמודי דניאל סי' א' שכתב דאינו נאסר תיכף אם סילק מיד אלא א"כ שהה קצת כמ"ש בסי' צ"ב ה"ב אם ניער וכיסה מיד מותר ע"ש ומה לי ניער וכיסה או סילק האיסור ע"ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט מחום כלי ראשון. [עבה"ט ועמש"ל סי' צ"ד סק"ז מזה]: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
י שהיא חוץ לרוטב. עמ"ש לעיל סי' צ"ב סק"א בשם נו"ב. ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יא צריך נטילת מקום. עיין בתשובת שמן רוקח ח"ב סי' ט"ו שהעלה דאם בשלוהו כך בלי נטילת מקום ואין ס' נגד הנטילה דמותר (ע"ל סי' צ"א בבה"ט סק"א) אמנם דווקא בדבר הנראה לשמן אבל בדבר הנראה לכחוש והנטילה מדינא אסור באין ששים נגד הנטילה ע"ש וכן כתב הפמ"ג במשבצות ס"ק י"א: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
יב אם נצלו יחד. עש"ך ס"ק י"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חלק או"ח סימן כ"ב באמצע התשובה: ש"ע סָעִיף ז
יג אבל כלי. עבה"ט בשם ש"ך מיהו באיסור שמן שנבלע בכלי כו' ועי' במג"א סי' תנ"ח ס"ק ל"ז פסק בהדיא שאפילו שמן לגמרי הבולע בכלי אינו אוסר כולו ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד שכתב דיש להקל כדעת המג"א דלא שבקינן מה דפשיטא ליה להמג"א בשביל ספיקו של הש"ך עיין שם. ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ט
יד אבל לא באיסור שמן. [עמש"ל סימן נ"א סק"ב ובסימן נ"ה סק"ו. ועיין בתשובת ח"ס סימן צ"ג שכתב עובדא הוה באשה שמלחה ששה אווזות לצורך סעודת נשואין ודרך הנחתן על נסר משופע כדרך מליחה היה כך ב' על גבי ב' וב' על גביהן ולא היו נוגעים זה בזה לא בצדיהם ולא העליונים בתחתונים אח"ז מצאו במעי של אחד מהן מכה המטרפת והיה הפסד רב וצורך סעודת נשואין ואמרתי אם היה ידוע לנו שהטרפה היה מונח בתחתית הנסר לא היה שום ספק בעליונות רק בא' שמונח בצדה כי הציר זב גם למן הצד וא"כ אותו א' היה בטל חד בחד כיון שאין איסור אלא מחמת בלוע אין כאן חהר"ל אך שספק אולי היה מהעליונים וזב הציר על כל האחרים והנה גם כי כן היה אין כאן אלא איסור דרבנן דמב"מ הוא וא"כ כיון שקרוב לודאי שיש ס' בהאווזות נגד הציר הזב מאווזא א' אם נשער באומד הגם דקיי"ל לשער בכולה מ"מ נראה לי דיש לחלק דודאי בבישול אע"ג דחזינן עתה כמה הוא מ"מ נימא ניתך משל עצמו ונבלע באחרים והדר בלע משל אחרים אבל הכא בציר נראה לעין דאפילו באווזא א' יש ס' נגד הציר ונהי דמ"מ חלילה לסמוך ע"ז מ"מ הכא דאפשר דהיה האיסור בתחתונה ואת"ל שהיה העליונה אולי יש ס' ולא הוי נמי רק מב"מ וגם לכמה פוסקים לא נאסר אלא כ"ק וא"כ כשנצלה אותו העוף צלי קדר כל אחד בפ"ע נתבטל בס' האיסור הבלוע בקליפתו נמצא דכבר קליש ליה איסורא טובא. מצורף לזה שכבר היה מקום להתיר גם עיקר הטריפות דהיה שומן טהור סותם אלא שהיה קצת ספק בזה. מכל הלין הוריתי שיסירו א' מהאווזות הה' הנותרים ואותן הד' יבשלו כל א' בקדירה לבדה ויעלה על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם אחד ע"כ דבריו ע"ש וקצת צ"ע]: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף יג
טו שהם יבשים. עבה"ט בשם הש"ך מ"ש אבל בדיעבד אפילו הוא לח מותר מטעם דאין מליחה לכלים. ובש"ך הביא זאת בשם הת"ח ולפע"ד נראה דיש להחמיר ולאסור אם הוא לח משום דהא טעמא דאין מליחה לכלים כתב הש"ך בס"ק מ"ב דהוי כטהור מליח וטמא תפל וא"כ י"ל דהת"ח לשיטתו שכתב בכלל כ"ב הביאו הש"ך לעיל סימן צ"א ס"ק ט"ז דבטהור מליח וטמא תפל אפילו אם הטהור דבר צלול מותר אבל לדעת הש"ך שם להחמיר אם היא צלול וכ"פ האחרונים שם א"כ הכא אם הוא לח לא שייך אין מליחה לכלים ואסור. מיהו יש לחלק בין לח לצלול וא"כ הכא בדבר צלול אסור. [כעת ראיתי בפמ"ג בשפ"ד ס"ק מ"ב שכ' דעיקר כוונת הש"ך הנ"ל במ"ש דהוי כטהור מליח כו' היינו דאין טבע המלח להפליט מכלי אלא להבליע אף שנמלח הכלי גופא הרבה דבשר המלח נכנס בחלקיו ומוציא מתוכו משא"כ מכלי ע"ש לפ"ז גם בדבר צלול יש להתיר וכן מבואר בש"ך לעיל סימן ס"ט ס"ק ס"ח שכתב דלענין אין מליחה לכלים אין חילוק דלעולם אין כח מלח וציר מפליט כלי ע"ש ואף להמ"א בסי' תמ"ז ס"ק ט"ז שחולק על הש"ך וס"ל דציר מפליט מכלי הא דוקא בדשהה שיעור כבישה כדי שיתן על האור וכו' והיינו דס"ל כהדרישה שבש"ך שם]: ש"ע סָעִיף יג
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א איסור שנשרה כו'. ממ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ד ב') ובפ"ו דנזיר מאי חידושיה כו' דאי תרו ליה כולי יומא [ופי' הר"מ מעל"ע דא"א לומר יום ממש דיש יום ארוך ויש יום קצר ונתת דבריך לשיעורים] משמע דשאר איסורין אסור מדאורייתא בנשרה מעל"ע רא"ש בפ"ב ופ"ה דע"ז: ש"ע סָעִיף א
ב בצונן. ר"ל אפי' בכ"ד דלא כרש"י שכ' דלא מקרי כבוש אלא בחומץ וראיה ממ"ש ספ"ז דשביעית וורד חדש כו' ובפ"ה דע"ז (ס"ח ב') ההוא עכברא כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה ההוא כו': (ליקוט) איסור כו'. דלא כרש"י שכתב כבוש דוקא בחומץ דהא תנן וורד חדש כו'. מרדכי רפ"ב די"ט (ע"כ): (ליקוט) איסור כו'. דלא כרש"י שכ' דוקא בחומץ וכן פי' בכ"מ כבוש בחומץ וליתא דבמתני' ספ"ב דע"ז ל"ט ב' וכבשין שאין דרכן כו' וכן במתני' ל"ו ב' וכבשין שדרכן כו' ואמר בגמ' ל"ח ב' אבל בידוע כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
ג כבוש והרי כו'. פ' כ"צ (ע"ו א') ופג"ה ופכ"ה: ש"ע סָעִיף א
ד ונאסר כולו. כ"מ בפ' ג"ה צ"ז ב' מאי דעתיך כו' וכ"ת מאי כו': ש"ע סָעִיף א
ה אבל פחות כו'. כמ"ש פכ"צ (שם) ופכ"ה (ק"ז ב'): ש"ע סָעִיף א
ו וכל מקום דאמרינן כו' כמו מבושל כמ"ש בפ' כ"ה ק"ח טיפת חלב כו' ועתוס' שם ד"ה טיפת כו': ש"ע סָעִיף א
ז ויש מקילין. דלא אמרינן כבוש כמבושל אלא מה שהוא כבוש: ש"ע סָעִיף א
ח וספק כו'. ממ"ש דאי תרי ליה כו' כנ"ל מכלל דאסור בשאר איסורים מן התורה אבל בבב"ח מותר מן התורה וכמ"ש בחולין ק"ח א' דרך בישול כו' וז"ש רק כו' ומ"מ מדרבנן אסור מדאמרינן (שם במתני' קט"ז) המעמיד בעור קיבת כו': ש"ע סָעִיף א
ט ואם הוא כו'. כ"כ הרא"ש בפ' כ"ה סוף סי' מ"ט בציר וטעמו כיון שהוא כמבושל משערינן בשיעור בישול וכמ"ש הגאונים דשיעור מליח כשיעור צליה ממ"ש (חולין צ"ז ב') מליח כרותח דצלי. ולמד ב"י דה"ה לחומץ [וכמ"ש בפ"א דמעשר ובפ"ג דשבת רי"א כו' חומץ וציר אלמא כי הדדי נינהו] אבל הרא"ש בפ"ה דע"ז סי"א כ' דחומץ ג"כ בעינן מעל"ע ודוקא ציר כ' כן משום דמלח שבתוכו מרתיח כמ"ש מליח כרותח ובירושלמי פ"א דמעשר הלכה ו' ע"ד דר"י מלח כציר יין כחומץ אלמא אף לר"י חומץ כיין ויין ע"כ מעל"ע בעינן: (ליקוט) ואם הוא כו'. עמש"ל סי' קל"ה סי"ב בהג"ה (בס"ק מ"ב) שאף בהכשירו ס"ל לרשב"א כן ולמד ממ"ש בע"ז ל"ג ב' השתא ציר כו' אבל אין דעת הרא"ש שם כן (ע"כ): ש"ע סָעִיף א
י ובפחות כו' כ"כ הרא"ש בפ' כ"ה שם ור"ל מדין מליח כרותח דצלי וא"צ אלא קליפה כמש"ל בס"ט. וזה ודאי אף לדעת הש"ע לא קאי אלא אציר ומשמע אפילו מיד אבל דעת הר"ן דאין נקרא מליח אלא בששהא שיעור מליחה כמ"ש בסי' צ"א ס"ה: ש"ע סָעִיף א
יא וע"ל כו'. ששם סוף הסימן כ' מיהו מה שבתוך הציר כו' ועמש"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יב חום כו'. כמ"ש בפ"ג דשבת (מ"ב) האלפס כו אבל כו' ובגמ' שם דבכלי ראשון בשלה כו'. ושם בד"א באמבטי אבל בכוס כו' ושם (מ' ב') טול בכלי שני ותן וברפ"ח דחולין ק"ד ב' ס"ס כלי שני הוא כו' אלא כו': ש"ע סָעִיף ב
יג וי"א שגם כו'. וכ"מ בירושלמי פ"ג דשבת ופ"א דמעשר הלכה ו' עד היכן ר"י בר פזי ר' סימון בשם ריב"ח עד כדי שיהא נתון ידו לתוכה והיא נכוית הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר מה בין כ"ש אר"י בר בון כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכ"ר (עמ"ש בא"ח סי' שי"ח ס"ט) ולא עשו הרחקה לכ"ש א"ר מנא הדין פינכא דאורזייא מסייע לאבא ההין פינכא דגרוסא מסייע לאבא דאת מפני ליה מאתר לאתר ועד כדין הוא רתח. ר"ל קערה של אורז ושל גריסין שהוא כ"ש והוא רותח והוא מסייע לר' יונה שיד סולדת בכלי שני ואפ"ה אינו מבשל. מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהן מלמעלן ר' יונה אמר אסור עירוי ככ"ר הוא חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל ואחד שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין. ר"ל לעולם עירוי ככ"ש ותמן האיסור משום בלוע וכלי חרס בולע אף בכ"ש מה שא"כ לענין שבת שהאיסור משום בישול התיב ר"י בר בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחושת בולע. ר"ל דכלי נחשת ודאי אף אין בולע בכ"ש אלא ש"מ דעירוי ככ"ר. מהו לערות עם הקילוח. ר"ל והואיל והקילוח ארוך מצטנן א"ר חנינא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר"ל תלוי ג"כ במחלוקת הנ"ל. ר' יצחק בר נפחא בעא קומי ר' מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבב"ח חייב משום מבשל ר"ל בעירוי א"ל כיי דא"ר זעירא איזו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו ור"ל אבל עירוי אע"ג שהוא ככ"ר אינו אלא שמבליע ומפליט כמ"ש בזבחים צ"ה ב' בלוע בלא בישול כו'. משמע מכל זה שכלי שני אף אין מבליע וגם מוכח מירושלמי הנ"ל דאף כ"ר דוקא שהיד סולדת בו וכן אמרו בפ"ג דשבת (מ' ב') א' מים וא' שמן כו' ועתוס' שם וז"ש שהיד כו' ואמר ואוסר כולו כנ"ל מהא דטיפת חלב כו' ואמר כלי ראשון ר"ל אפילו אינה על האור כמ"ש בשבת שם האלפס כו' (מ"ב) המיחם שפינהו כו' (מ"א) וכמה מקומות שם ואע"ג שבירושלמי הנ"ל אמרו כל שהאור מהלך תחתיו ר"ל בכלי שהיה האור מהלך תחתיו (דלא כהרמב"ן בסוף ע"ז שנדחק בפ' הירושלמי) וכן בחולין ק"ד ב' שמא יעלה באלפס ראשון: (ליקוט) וי"א כו'. וראיות הרשב"א ממליחה דבולע כ"ק אין ראיה דשאני מליח שהוא כרותח דצלי וס"ד דאפי' כרותח דמבושל לאסור כולו כמ"ש צ"ז ב' וראייתו ממ"ש ח' ב' לא ליסחוף כפלא כו' ההם ה"פ שמא ישאר החלב עליו וימלח או יצלה עמו וראייתו ממ"ש (שם) בסכין ש"נ דקולף שאני שם אגב דוחקא דסכינא דבולע כ"ק אף בכלי שני לד"ה וכמ"ש בסי' צ"ד ס"ז בהג"ה וכמש"ש אף למ"ד צונן כו' (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
יד וי"א כו'. ממ"ש בפ' כ"ה קי"א ב' קערה שמלח בה כו' ובפ"ז דשבת (ע"ה ב') האי מאן דמלח בישרא כו' ואילו משום מבשל לכ"ע פטור אלמא אע"ג דאין מבשל מבליע ובסוף ע"ז הלוקח כלי תשמיש כו' שנשתמש בהן בחמין ומשמע אף בכלי שני ועבה"ג (עוד ב' ראיות): (ליקוט) וי"א דמ"מ כו'. וירושלמי הנ"ל פי' הרמב"ן ות"ה דמה שלמד מקדשים מדהצריכה תורה מריקה ושטיפה ולא סגי לה בהגעלה דכ"ש אלמא בלע טובא ככלי ראשון אבל בולע הוא אפילו כ"ש ואפילו כלי נחשת וצריך הגעלה וכ"כ בא"ח סי' תנ"א ס"ו (ע"כ): ש"ע סָעִיף ב
טו כדי קליפה. כמו חום בה"ש דאמרינן בפ"א (ח' ב') דקולף וכמו מליחה ואף בעירוי אינו אוסר רק כ"ק כמ"ש תוס' (בשבת מ"ב כ' וש"מ) מהא דפ' כ"צ (ע"ו א') חם לתוך צונן כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
טז הכל אסור. יתבאר בס"ד אימתי ומ"ש הכל אסור כ"ה בגמ' שם חם לתוך צונן קולף מכלל דבזה כולו אסור: ש"ע סָעִיף ג
יז וכ"ז כו'. ג"כ ומהרש"ל כתב דבדבר גוש אין חילוק בין כ"ר לכ"ש ועתוס' דשבת מ"ם ב' ד"ה וש"מ כו' וי"ל כו' משא"כ בדבר גוש וראייתו מדגים שעלו בקערה ובד"מ חלק עליו וכ' דדגים שעלו בקערה הוי כמו חם לתוך צונן כיון שלא היו עדיין בכ"ש משא"כ בשהיה כבר בכ"ש וראיה ממ"ש בר"פ כ"ה סוף סוף כלי שני הוא כו' ושם בשר וגבינה הוא: (ליקוט) וכ"ז כו'. אע"ג שהוא דבר גוש דלא כרש"ל וראיה ממ"ש בספ"א דמעשרות ונותן לחמיטה ופי' הר"ש עוגה חמה שמוציאה מהתנור כו' וחשיב לה כלי שני כמו תמחוי ע"ש (ע"כ): ש"ע סָעִיף ג
יח ואם הניחם כו' אם כו'. שלא כדעת הסמ"ק שכ בסי' ר"ה ותימא שאמרו בזבחים צ"ז א' חתיכה שנגע בחתיכה כו' ושמא י"ל דהתם מיירי בזה בצד זה [וכ"כ המרדכי סי' תתשס"ג] וכ"כ השואל להרשב"א בפי' רס"ד אבל הרשב"א השיב לו דאין חילוק דמ"ש וראיה מפ' כ"ה קי"ב ב' בעובדא דרב מרי דלא שאלו אם היו זה ע"ג זה או אצל זה ומשמע דכולה אסר ליה מדלא מפרש כ"ק והוא כשיטתו לקמן בסי"א וההיא דזבחים בצלי כחוש כמ"ש בס"ד: ש"ע סָעִיף ג
יט ואם הא' כו' כמו חם לתוך צונן כיון דלא שייך תתאה גבר: ש"ע סָעִיף ג
כ איסור כו'. כמ"ש בפ' כ"צ שם תנן נטף מרוטבו כו' ועתוס' דחולין קי"א ב' ד"ה הלכתא כו'. וכ"ז באיסור שמן לדעת הש"ע ולשיטתו בכ"ע אסור וזה שסתם: ש"ע סָעִיף ג
כא אסור לערות כו'. כמ"ש בפ"ה דמכשירין המערה כו' מצונן להם ממא וה"ה לענין איסור ובפ' מהרא"י סי' ק"ג סתר דבריו ואמר דוקא גבי טומאה וכן לענין יי"נ דתליא בנגיעה משא"כ בשאר איסורים והרי אף בכלי מתכת דחם מקצתו כו' ואפ"ה מתירין כמש"ל בסי' צ"ד וז"ש ובדיעבד כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
כב בד"א כו' כמ"ש בפ' ג"ה (צ"ו ב') ל"ש אלא שנתבשל כו' וז"ש לפיכך ירך כו': ש"ע סָעִיף ד
כג כדי נטילה. כמ"ש בפ' כ"צ נטף מרוטבו על החרס ובחרס רותחת כמ"ש בגמ'. שם: ש"ע סָעִיף ד
כד שהוא כעובי כו'. כן כתב הרא"ש שם: ש"ע סָעִיף ד
כה או חתיכת כו'. מהא דזבחים הנ"ל וז"ש וכן מן כו' וכמ"ש במתני' שם: ש"ע סָעִיף ד
כו וכן אם נפל כו'. דכל שהוא בלא רוטב אינו מפעפע והוא כצלי וכמש"ש ק"ח ב' אילימא לא ניער כלל כו' ואותה חתיכה אסורה משום דחלב מפעפע דאוסר אף בצלי כמ"ש בס"ה וכמ"ש תוס' שם א' ד"ה טיפת וע"ל ס"ז מש"ש: ש"ע סָעִיף ד
כז לרש"י כו'. עתוס' שם צ"ו ב' ד"ה אם כו': ש"ע סָעִיף ד
כח או אפילו כו'. כמ"ש שם ק"ח ק"ט ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
כט בד"א כו'. כמ"ש בפ' ג"ה צ"ו ב' איני והא אר"ה כו': ש"ע סָעִיף ה
ל גדי שמן. כמ"ש שם (צ"ז א') ההוא כחוש הוה וכמ"ש למטה: ש"ע סָעִיף ה
לא אם אין כו' עתוס' שם ד"ה ההוא. ועי"ל כו' ואף תירוץ הראשון מודה בזה וכמ"ש שם ק"ח א' טיפת חלב כו' אלמא אם אין בנ"ט מותר כולה ודלא כרא"ה: ש"ע סָעִיף ה
לב אע"פ שאין כו'. כתי' ר"ת בתוס' הנ"ל צ"ז א': (ליקוט) אע"פ שאין בו ס' כו' שהחלב של כו'. כפי' ראשון בתוס' שם ד"ה ההוא כו' דעל תירוץ האחרון קשה דמסוגיא דגמ' משמע דשמואל מודה בזה ולשמואל הא סבר מין במינו במשהו ושם ב' בהנהו אטמתא כו' בשומנו של גיד ע"כ לא היה ס' מדרצו לאסרו ואפילו הכי התירו משום כרותח דצלי הוא. ת"ה (ע"כ): ש"ע סָעִיף ה
לג ואפילו חתיכת כו'. עבה"ג ואף לוי ל"פ אלא משום דס"ל ריחא לאו מילתא היא: ש"ע סָעִיף ה
לד וכ"ד כו'. עתוס' שם ד"ה שאני והא דאמרינן כו'. אבל הרשב"א כתב דרוטב מפעפע אלא דאעפ"כ מקום נפילתה אסור ושם בשאין בנ"ט איירי אבל מדברי תוס' הנ"ל לא משמע כן וכ"ד הרמב"ם וסה"ת וש"פ: ש"ע סָעִיף ה
לה וכל מבושל כו'. כמ"ש בזבחים צ"ז א' חתיכה שנגע בחתיכה ורקיק כו' ובלא רוטב מיירי ודבר שמפעפע אוסר בכולו כמו בצלי מההוא דטיפת חלב כנ"ל: ש"ע סָעִיף ה
לו ואפילו אי איכא כו'. ר"ל אף להחולקין על הרשב"א מ"מ חיישינן שמא אינו מפעפע ד"מ: ש"ע סָעִיף ה
לז אבל באיסור כו'. דלא שייך בו בקיאות: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
לח דבר כו'. כנ"ל ס"ג: ש"ע סָעִיף ו
לט ואם נפל כו' אם כו'. כמ"ש במתניתין דטיפת חלב. ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
מ או בב"ח. כל סעיף זה הוא מדברי הרשב"א ור"ל בשר הנוגע בגבינה אבל בשר שבלוע מחלב הוי כשאר דבר הבלוע שאינו אוסר וכמ"ש תוס' ק"ח א' ד"ה טיפת כו' מהא דאמרינן בגמ' שם אילימא לא ניער כו' וכ"כ המ"מ פ"ט הלכה ח' בשם הרשב"א להדיא וז"ל עוד כ' ולד"ה לא ניער כלל אין שאר החתיכות נאסרות אע"פ שאין כו' וכ"ש לכל שאר איסורין שחתיכה שנאסרה מחמת שקבלה טעם ממקום אחר אינה אוסרת חברותיה בנגיעה אפילו כולן חמות ואפילו נצלו כאחד ונגעו זו בזו בשעת צלייה שהבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב וזה דעת הרשב"א ז"ל והוא כתב שאם בלעה חלב או שומן איסור המפעפע שאף היא פולטתו חם בהם בלא רוטב אבל בב"ח אינו מפעפע. ר"ל מחתיכה לחתיכה והאחרונים שגו בזה בכמה דברים: ש"ע סָעִיף ז
מא אבל אם אין כו'. כנ"ל מההוא דטיפת חלב כמ"ש המ"מ ותוס' הנ"ל וכ"כ תוס' צ"ו ב' ד"ה אפי'. דלא אמרינן חתיכה עצמת נ"נ אלא כו' וז"ש אפילו אם נצלו כו' כמ"ש שם אבל נצלה כו' ופי' תוס' דכדי קליפה נאסרת ואפ"ה אינו חוזר ואוסר: ש"ע סָעִיף ז
מב בד"א כו' אבל כו'. כן דעת הרשב"א וטור אבל תוס' ק"ח א' כתבו דטיפת חלב אע"פ שהיא מפעפע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ממ"ש שם אילימא כו' כנ"ל וכ"כ במרדכי סי' תתשכ"ז וסי' תתשנ"ד וסי' תתשנ"ט וסי' תתשס"ב וכ"כ בהג"ה בסי' צ"ב ס"ב וכ"כ המ"מ כנ"ל אלא שדעת הרשב"א לחלק דוקא חלב אינו מפעפע רק באותה חתיכה אבל חלב או שומן מפעפע אפילו מחתיכה לחתיכה וכמ"ש המ"מ בשמו כנ"ל אבל המרדכי בשם מהר"מ כ' בס"פ ג"ה דה"ה לחלב והוכיח מטיפת חלב כנ"ל וכ"כ בש"ע ס"ט דאין חלב כו' וכ"כ מרדכי בשם סה"ת שלכך פרש"י שם צ"ה א' ד"ה בדיקולא קלחת ולא פי' סל משום דביבש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה מהא דטיפת חלב ולא הוה משער בכולה אבל הרשב"א מפרש סל כמ"ש תוס' שם בשם הערוך מהא דפ"א דסנהדרין היא ניימא כו' וכן בפ"ב דב"ב (כ"ב א' וערש"י שם ד"ה דיקולאי כו' וי"מ כו'. ורבינו העתיק דברי המרדכי ע"ש) הנהו דיקולאי וע"כ צ"ל שמפעפע בכולן אבל רש"י פי' מלשון דיקולא דמיא בספ"ב דפסחים וכמ"ש תוס' שם ועתוס' שם ק' א' ד"ה בשקדם ור' אפרים ע"ה היה מביא כו' ואפי' אם נאמר כו': ש"ע סָעִיף ז
מג בין בנוגעת. כשיטתו כמ"ש בס"ג בהג"ה: ש"ע סָעִיף ז
מד או כו'. כאן כתב דוקא זה ע"ג זה כמ"ש בהג"ה הנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
מה אבל כלי כו' ממה דפליגי קי"א ב' בדגים שעלו בקערה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
מו כוליא כו'. עתוס' שם ד"ה כוליא כו' ונראה כו': (ליקוט) כוליא כו'. עתוס' שם ד"ה כוליא כו' וא"ת כו' (וי"ל כו') ואף דלא קי"ל כהאי תי' דהוא כתי' הד"מ שם ד"ה שאני ולא קי"ל כן כמ"ש בס"ט וש"מ י"ל דלובן כוליא אינו מפעפע כתי' הראשון שם בשומן הגיד ותוס' תי' לפי תי' השני ועס"ט בהג"ה וסי' ס"ד ס"כ בהג"ה דכל כו' וכן הלובן (ע"כ): ש"ע סָעִיף ח
מז ויש אוסרים כו'. כ"כ בפ' מהרא"י סי' צ"ה ע"פ הסמ"ק דבסמ"ק סי' ר"ד צ"ה א' בהג"ה כתב מיהו אין נראה להתיר אפילו בגדי כחוש אא"כ יש בו ס' כתי' השני דתוס' שם ד"ה ההוא וראיה דחלב מפעפע בכל החתיכה כמ"ש בטיפת חלב כ"ש חלב אפילו כחוש ועוד בר מן דין דההוא שינוייא דכחוש הוה וכן שינוייא דכוליא בחלבה הוה לא קאי אלא כילכית כו' דאותו תירוץ בא לסתור כל הראשונים ובשתיהן אוסר בששים וכה"ג איכא בש"ס היכא דמשני תלתא שינויי האחרון בא לסתור הראשונים עכ"ל ועוד דלמא מפחית הקרום כמ"ש בפ"ק דחולין (ט' א') והנה הרב לא ס"ל כסמ"ק וכמ"ש בס"ו בהג"ה וי"א דא"א בקיאין כו' ודוקא כו' וגם סברא דמיפחית אינו כלום כמ"ש בחולין שם דוקא עילאה חיישינן למיפחית ומ"ש הרב וכן נוהגין היינו משום דא"א בקיאין ומשערינן בכל חלב בס' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
מח ואם נתבשל כו'. כשיטתו דבאיסור דבוק אמרינן חנ"נ: ש"ע סָעִיף ח
מט וה"ה בקרום כו'. שם בפסקי מהרא"י ולמד מכוליא כנ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
נ מליח שאינו כו'. בפ' כיצד צולין (פסחים ע"ו א') ופכ"ה: ש"ע סָעִיף ט
נא דינו כו'. שם ושם ופ' ג"ה: ש"ע סָעִיף ט
נב כדי קליפה. שם כרותח דצלי וכדעת הרשב"א דאף בצלי סגי בקליפה כמ"ש בפ' כ"צ נגע בחרסו כו' סכו בשמן תרומה כו' ושם חם לתוך צונן קולף ושם ובפ' כ"ה אבל צלי בעי קליפה וכפי' הרשב"א והר"ן בצלי רותח וכמ"ש בש"ע בסי' צ"א ס"ז ובפ"א דחולין (ח' ב') למ"ד בה"ש רותח קולף ובפ' כ"ה (ק"ז ב') נהי דקליפה לא בעי כו' ומ"ש בפ' כ"צ נטף מרוטבו כו' רוטב שאני אבל תוס' מחמירין בכדי נטילת מקום ועי' בפ' ג"ה צ"ו ב' ד"ה עד כו' וכתב הרשב"א שיש להחמיר כדבריהם ומ"מ כ' הרא"ש שם דבמליחה אין להחמיר ודי בקליפה דאינו כצלי ממש ועמ"ש למטה אבל הרשב"א והר"ן כתבו דדינו כצלי לכל דבר וכמ"ש למטה מ"מ כתבו בכמה מקומות דבקליפה סגי רק גבי הנהו אטמהתא כתב הר"ן ובקליפה או בג"מ סגי כרותח דצלי ר"ל כמו בצלי לכ"א כדינו וכמ"ש אצל הא דאמר שמואל אבל נצלה קולף ואוכל כו' בקליפה או בנ"מ מ"מ בכמה מקומות סתמו דסגי בקליפה והנה אף שבצלי פסק כדעת התוספות כאן צידד להקל בדרבנן וסמך על מ"ש הרשב"א בצלי שיש להחמיר כדעת תוס' בנ"מ באיסורין של תורה משמע דבדרבנן יש להקל ואף שלא סמך עצמו בצלי אדעת הרשב"א ולא חילק וכדעת תוס' והרא"ש סמך כאן ג"כ ארא"ש שחולק בין מליחה לצלי. וכן צ"ל כ"ק אם הוא כו' ובקרומות יש להחמיר ור"ל משום דשומן הגיד הוא מדרבנן כמ"ש בפ' ג"ה צ"ב ב' וכן קנוקנות כמ"ש שם אבל בקרומות מספקא ליה דמ"ש שם ואין חייבין מ"מ שמא אסורין מן התורה כמו חצי שיעור (עי' בפסחים פ"ג ב' רבינא אמר בחיצון כו' וערש"י שם) וז"ל בב"י כ"ק בשומן הגיד דהוי ודאי דרבנן ובקרומות דמספקא לן אי הוו דאורייתא אפשר דנ"מ נמי בעי. וע"ל סימן ע' שפסק דסגי בקליפה ואף בדאורייתא כמש"ש ס"ג וכן בסימן צ"א ס"ה. ועי' בסימן ס"ד ס"כ שפסק כדעת הרמב"ם שאף קליפה א"צ בחוטין וקרומות ובשם י"א כ' כ"ק. ועי' בסימן צ"א ס"ז שפסק דאף בצלי א"צ רק כ"ק וכפי' הרשב"א והר"ן וע"ש בהג"ה שכתב כפי' תוס' רק דמשמע מדבריו שמודה לפסק ש"ע שכ' דאפילו הם כו': ש"ע סָעִיף ט
נג ואם הוא חלב כו'. כמ"ש בפ' ג"ה שם בצלי שאני חלב כו' ומליח דינו כצלי לכ"ד כמ"ש כרותח דצלי ורבינא שם היה ס"ד שהוא חמיר מצלי כ"ש שאין לגרעו מצלי ושם צ"ח בעובדא דתרבא דנפל לדיקולא פי' הרשב"א והר"ן לסל כפי' תוס' בשם הערוך ונמלחו שם אלמא דבס' משערינן אבל בשומן וקנוקנות והקרומין דכחושין אינן מפעפעים כמ"ש ההוא כחוש וכמ"ש תוספות שם בד"ה שאני בשם ר"ת: (ליקוט) ואם הוא חלב כו'. דסוגיא דפכ"ח קי"ב קי"ג דקאמר אסורין ומשמע לגמרי דכ"ק ל"ק אסור כמש"ש צ"ז ב' אבא שרי ופי' בת"ה ובמה"ב דאיירי בדבר שמן (ע"כ): ש"ע סָעִיף ט
נד ואם הבשר כו'. כמו בצלי בס"ה מהא דפ' כ"צ וכמש"ל בסי' ע' ס"ד ובסי' צ"א ס"ו: ש"ע סָעִיף ט
נה אפילו בשומן כו'. וכן אפילו באיסור כחוש לגמרי אלא שר"ל אפילו באיסור דרבנן דלא כמ"ש תוס' הנ"ל בשם ר"מ [וכ"כ רש"י צ"ט ב' ד"ה והלכתא כו' וכן הרי"ף ורא"ש וש"פ] וכמש"ל סי' ק' ס"ב אבל שמנו כו' ועמש"ש וזה שלא הזכיר כאן קרומות וסברא זו דהיתר מפטם לאיסור ומוליך הבליעה עמה שכתב כאן ובסימן ע' ובסימן צ"א לקוח מדברי הטור בסימן זה גבי צלי ואפילו חתיכת האיסור כחושה וחתיכת כו' וכמ"ש בס"ה. אבל אינה עיקר וכל הפוסקים חלוקים והטור עצמו בסימן זה כתב והא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כו' אבל כו' אפילו החתיכה של היתר שמינה ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמה האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו והב"י בש"ע ס"ז השמיטו מחמת ההיא דהכא והאחרונים דחקו עצמן ולא נראה אלא דההיא פליגא וכ"כ תוספ' צ"ו ב' ד"ה אפילו. ואפילו יש שומן בבשר כו' דלא אמרינן חתיכה כו' וכ"כ הרא"ש שם וכמש"ל סימן ס"ט סי"ח ועי' בסי' זה סי"ד בהג"ה דכ"מ שאין כו' וכ"כ פר"ח ול"ד לההיא דפ' כ"צ דריחא שאני כמ"ש בהג"ה ש"ד סי' ל"ה מכח קושיא הנ"ל ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
נו וליטול ממקום כו'. כמ"ש בס"ה בצלי וכ"ד כו': ש"ע סָעִיף ט
נז כדי נ"מ ולפחות כו'. לפי שמסתפק כנ"ל ואע"ג שלמעלה הכריע כ"ק שם סמך גם על דעת הרמב"ם שמיקל בהן לפי שהן כחושין ואין מפעפעין כלל משא"כ כאן דמפעפע מחמת השמינה: ש"ע סָעִיף ט
נח ולענין שאר כו'. כמ"ש תוס' ק"ח א' ד"ה טיפת וה"ה בחלב אבל הרשב"א ס"ל דחלב מפעפע מחתיכה לחתיכה כמ"ש בס"ז וה"ה למליחה שדינו כצלי לכ"ד: ש"ע סָעִיף ט
נט ואם אין כו'. דספיקא דאורייתא לחומרא: ש"ע סָעִיף ט
ס ואם ידוע כו'. כמ"ש בסי' ק"ט: ש"ע סָעִיף ט
סא אפילו הן כו'. כמ"ש בסי' ק"א ס"ב: ש"ע סָעִיף ט
סב וי"א כו'. ר"ל אפילו בשמן והוא דעת ראבי"ה ודעת הרמב"ן [וכ"כ הרא"ה בבד"ה] וכמ"ש הרא"ש דלמסקנא כרותח דצלי גרע מצלי וההוא עובדא דדיקולא מפ' כפירש"י בקדירה וכן ע"כ צ"ל לדעת מהר"מ דאין מפעפע מחתיכה לחתיכה כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סג ולפי כו'. קאי אפסק הש"ע שכן עיקר ולא הביא הי"א אלא משום שרוצה לסיים מ"מ יש לסמוך כו': ש"ע סָעִיף ט
סד כמו בבישול דאם כו'. כדעת הרשב"א בס"ז כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סה נגד כו'. דחנ"נ: ש"ע סָעִיף ט
סו מיהו כו'. אף להחולקין על הרשב"א וסוברים דאם איכא ס' הכל מותר מ"מ יש לחוש שמא אינו שמן וכנ"ל בס"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ט
סז ואם אינו יודע כו'. כיון דהרבה חולקין על הרשב"א ואין מצריכין כ"ק בשמן בכה"ג יש לסמוך עליהם ועפר"ח מיהו בכחוש היה אסור ועש"ך: ש"ע סָעִיף ט
סח ואע"פ שיש כו'. ר"ל לרעת מהר"מ דצריך ס' בכ"א כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סט וכ"ז באיסור כו'. כמש"ל בס"ה בהג"ה: ש"ע סָעִיף ט
ע כגון חמץ כו'. אע"ג דהוא במשהו כמ"ש בא"ח בסי' תמ"ז ס"א ודין תערובתו כו' אבל כו' ועמ"ש שם: ש"ע סָעִיף ט
עא ועבא"ח כו'. סי' תס"ז סי"ד ושם כ' ויש מחמירין כו' ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
עב בד"א כשהאיסור כו'. בפכ"ה קי"ג א': ש"ע סָעִיף י
עג אלא הדחה. פ' כ"צ (ע"ו א') ופכ"ה (ק"ז ב'): ש"ע סָעִיף י
עד ויש אוסרין כו'. הוא דעת הר"ן וטעמו דבמקום שנוגע נמלח ממנו האיסור וערא"ש שם שכ' דבנגיעה אינו כרותח כמש"ש עד שימלחנו יפה יפה וכ"ש לדעת התוס' דדוקא במולחו משני צדדים מהא דמנחות כ"א ועבסי"א בהג"ה מש"ש בשם חסמ"ק ובסי' ע' כתב בש"ע ב' הסברות וכאן פסק כסברא ראשונה וכן בסי' צ"א ס"ח: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
עה זה שאמרנו כו'. כמו בצלי בס"ג שהוא כצלי לכ"ד וכ"כ בסי' ע' ס"ד ומש"ש בס"ג ואין חילוק כו'. היינו בכחושה דלענין קליפה אין חילוק וכ"כ בסי' צ"א ס"ה: ש"ע סָעִיף יא
עו ויש חולקין כו'. מדמחלק גמ' כאן בין טמא מליח או טהור ולא מחלק בין עילאה או תתאה ובצלי מחלק גמ' בין עילאה ותתאה ולא מחלק בין איסור חם או היתר והטעם דבשלמא באור אותו שחוא גבר מרתיח חבירו או מצננו אבל במליח אין בכח המליח לעשות התפל מליח כי אין מליח כרותח עד שימלחנו משני צדדין וימלחנו יפה יפה וכן אין בכח התפל לעשות המליח תפל כמ"ש ומדיחו יפה יפה ולכן באור אף שהאיסור קר ההיתר מחממו משא"כ כאן ואף שהאיסור למעלה אין כח בתחתון לעשותו תפל. סמ"ק סי' ד"ח: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
עז גבינות כו'. כמו טהור מליח וטמא תפל. תוס' שם ד"ה טהור כו': ש"ע סָעִיף יב
עח וה"ה אם כו'. דל"ת טעם ההיתר דאין הכלי בולע במליחה וכמ"ש הרא"ש שם ולא נאסר העץ ע"י מליח כרותח כו' וא"כ לפ"ז כאן אסור אלא הטעם שאין פולט דבר שבלע וכמ"ש תוס' שם דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע"י מליחה ר"ל דטמא מליח אוסר דנעשה רותח משא"כ בעץ דאין נעשה רותח והוי כתפל דאינו פולט ולפ"ז כ"ש בשאר כלי איסור דלא נמלח מעולם דבכה"ג אף בב' חתיכות מותר ועבש"ד ש"ט ושפ"ד ובהגהות שם ושם וז"ש ואפילו כו'. דלפי טעם הראשון דאינו בולע בכשא"מ היה אסור דבולע כמש"ש קי"א ב' קערה שמלח בה כו' וכפי' הרא"ש שם דבכלי שא"מ איירי דאל"כ יהא אסור למלחו ב"פ בכלי א' וכשיטתו דמליחה מפליט מכלי אלא שאינו בולע וכאן דאסור לאכול רותח בולע ע"כ וליתא לא מיבעיא לדעת הר"ן וש"פ שמפ' דאיירי אפילו בכלי מנוקב וכמש"ל סי' ס"ט סי"ט אלא אפילו לדעת הרא"ש הא כתב הטעם משום דדמא משרק שריק משא"כ בציר ושאר איסור וראיה מעובדא דרב מרי שם וערש"י שם קי"ג א' ד"ה ה"ט כו' וד"ה אבל צירן כו' ותוס' ד"ה ולימא כו' וע"ל סי' צ"א ס"ס ו' וציר של כו'. ומטעם זה חלק ראבי"ה על תוס' ואוסר אפילו בכלי מנוקב וכמ"ש המרדכי והג"א שם בד"ה וראבי"ה פליג כו' ע"ש דמגמ' הנ"ל קערה שמלח כו' מוכח דבולע ממליחה אלא שאין פולט כמ"ש תוס' כנ"ל וז"ש וה"ה כו' דאין כו' להפליט כו' ואמר דאין מליח כרותח כו' ר"ל אע"ג דאמרינן קערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח אלמא פולט לזה אמר דאין מליח כו' דדוקא ברותח ממש פליט אף בלא רוטב ודלא כמ"ש המרדכי והג"א בסי' מ"ט ברא"ש בד"ה כ' ראבי"ה ז"ל בקערה כו' ונ"ל הא דפ' ראבי"ה דשומן כו'. ואינו דדוקא בב' חתיכות אמרינן כן ולא בכלי כמש"ל בס"ז בהג"ה אלא כנ"ל וז"ש תוס' ולא נעשה העץ רותח דאלו היה רותח היה אסור בלא רוטב: ש"ע סָעִיף יב
עט אבל כו'. לחוש לדברי ראבי"ה וגם הרא"ש כתב בדיעבד ואף תוס' כ' והמחמיר כו' כמ"ש בסי"ג: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
פ מלח כו'. מטעם הנ"ל. תוס' שם: ש"ע סָעִיף יג
פא וה"ה כו'. דל"ת טעם ההיתר משום דהוי נ"ט בר נ"ט ולפ"ז כאן דלא שייך נ"ט בר נ"ט דאיסורא היא וכמ"ש (זבחים צ"ו ב' וש"מ) קדירה שבשל בה בשר כו' בנ"ט. משום דטעם השני באיסור וכמ"ש תוס' בזבחים צ"ו א' ד"ה ואם כו'. וליתא דאגב חורפיה חשוב כחד טעמא כמ"ש בתוס' שם ובחולין קי"א ב' בד"ה הלכתא וכמש"ל סי' צ"ו ס"ג אלא כנ"ל דאין פולט מאחר דליכא דוחקא כמ"ש רש"י קי"ב א' ד"ה קישות. ועוד דמשום כו' ואגב כו': ש"ע סָעִיף יג
פב דמאחר שהם כו'. ר"ל דלכן מותר אפילו לכתחלה ליתן בכלי איסור וכמ"ש תוס' בע"ז ל"ב א' סד"ה והא: ש"ע סָעִיף יג
פג אינן בולעין כו'. ע"ל סי' צ"א ס"ה ואם הם יבשים כו' אלא שצריכים הדחה שנגע האיסור בעין משא"כ כאן דאין האיסור בעין וז"ש רק כו': ש"ע סָעִיף יג
פד והמחמיר כו'. תוס' הנ"ל: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
פה מלח הבלועה כו'. תוס' שם ק"ח ב' סד"ה אמאי כו' ומכאן כו': ש"ע סָעִיף יד
פו אע"פ כו'. ר"ל אע"ג דאין בטל בס' כמ"ש בתבלין דעבידי לטעמא כו' בחולין ו' א' צ"ז ב' ובע"ז ס"ט א': ש"ע סָעִיף יד
פז נ"ט בקדירה. דל"ד באלף אלא כ"ז שנ"ט כמ"ש תוס' שם ס"ו א' סד"ה תבלין וס"ט א' ד"ח בתבלין כו': ש"ע סָעִיף יד
פח דכ"מ כו'. תוס' פ' ג"ה צ"ו ב' ד"ה אפילו: ש"ע סָעִיף יד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Siftei Da’at, Mishbetzot Zahav): Lemberg 1888 edition, Public Domain.