א יַיִן וּבָשָׂר וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן שֶׁהִפְקִיד אוֹ שָׁלַח בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת. אֲבָל יַיִן מְבֻשָּׁל וְשֵׁכָר, אוֹ יַיִן שֶׁעֵרְבוּ בּוֹ דְּבָרִים אֲחֵרִים, כְּגוֹן דְּבַשׁ, וְכֵן הַחֹמֶץ וְחָלָב וּמוֹרְיָס וּפַת וּגְבִינָה וְכָל שֶׁאִסוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בִּדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִים שְׁנֵי חוֹתָמוֹת, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּשׁוֹלֵחַ עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לִרְאוֹת הַחוֹתָם, אֲבָל מַפְקִיד שֶׁעָתִיד לִרְאוֹת חוֹתָמוֹ, דַּי בְּחוֹתָם אֶחָד, כִּי הוּא יָרֵא. וְאַף הַשּׁוֹלֵחַ, אִם הוֹדִיעַ לַחֲבֵרוֹ צוּרַת הַחוֹתָם וְגַם אָמַר לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוֹדִיעוֹ לַחֲבֵרוֹ, דַּי בְּחוֹתָם אֶחָד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעֵינָן ב' חוֹתָמוֹת רַק בְּיִשְׂרָאֵל חָשׁוּד, אֲבָל בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הַכֹּל שָׁרֵי עַל יְדֵי חוֹתָם אֶחָד (טוּר וְהַפּוֹסְקִים בְּשֵׁם ר"ת). וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה (אָרֹךְ כְּלָל כ"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְתוֹסָפוֹת).
ב כֵּיוָן שֶׁהֶחְתִּימוֹ כָּרָאוּי שְׁנֵי חוֹתָמוֹת, בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ שְׁנַיִם, וְאֶחָד בִּדְבָרִים שֶׁדַּי בְּאֶחָד, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחֲרָיו לִרְאוֹתוֹ. אֲבָל אִם חָזַר עַל חוֹתָמוֹ וְלֹא הִכִּירוֹ, אָסוּר אֲפִלּוּ עָשָׂה שְׁתֵּי חוֹתָמוֹת (סָעִיף זֶה כָּפוּל בסק"ל ס"ח). הַגָּה: וּמִיהוּ דַּוְקָא אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁהֶחֱלִיפוֹ וְנֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וּשְׁאָר פּוֹסְקִים), אוֹ הוּא יַיִן וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁאֲסָרוֹ בִּנְגִיעָה. אֲבָל אִם רוֹאֶה הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח אוֹ הִפְקִיד וְהוּא טוֹב כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח, וְלֹא נֶהֱנָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אִם הֶחֱלִיפוֹ, לֹא חַיְשִׁינָן, אַף שֶׁהַחוֹתָם מְקֻלְקָל. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן זֶה. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ק"ל מִדִּינִים אֵלּוּ.
ג אוֹת אַחַת חָשׁוּב כְּחוֹתָם אֶחָד שְׁתַּיִם, הָוֵי כִּשְׁתֵּי חוֹתָמוֹת. וּדְפוּסִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה אוֹתִיּוֹת, לֹא חֲשִׁיבֵי אֶלָּא כְּחוֹתָם אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבְעִין אוֹתָם בְּבַת אַחַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים מוּמָרִים וְגוֹיִים שֶׁיּוֹדְעִים לִכְתֹּב, אֵין כְּתָב סִימָן אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּכִּיר הַכְּתָב (סָעִיף זֶה כָּפוּל בסק"ל ס"ו).
ד מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם הָוֵי ב' חוֹתָמוֹת. אֵצֶל בִּדְבָרִים שֶׁדַּי בְּחוֹתָם אֶחָד, אִם לֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא מַפְתֵּחַ לֹא חָשִׁיב חוֹתָם. (ג"ז כָּפוּל שָׁם ס"ו) הַגָּה: הַגָּה אִם שׁוֹלֵחַ אֵיזֶה דָּבָר בַּשַּׂק וְחָתַם, הַשַּׂק אֵינוֹ אֲפִלּוּ כְּחוֹתָם אֶחָד (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָר"ף ואו"ה וְטוּר סי' ק"ל), אֶלָּא אִם כֵּן הָפַךְ הַתְּפִירוֹת לְפָנִים (אָרֹךְ). וְאִם חָתַם הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח וְגַם הַשַּׂק, הָוֵי כְּב' חוֹתָמוֹת (כָּל בּוֹ שָׁם).
ה אִם שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יָרֵךְ בְּלֹא חוֹתָם, אִם הִיא חֲתוּכָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹתְכָהּ אַחַר חֲטִיטַת הַגִּיד, כְּשֵׁרָה. וְכֵן כָּל חֲתִיכָה שֶׁנִּכָּר בָּהּ נִקּוּר הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן בִּנְטִילַת חוּט דְּיָדָא וְחוּט שֶׁאֵצֶל הֶחָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הַגָּה: וּשְׁאָר הַחֲתִיכוֹת שֶׁעִמָּהֶן, אִם יֵשׁ לָחוּשׁ לָהֶם שֶׁהֻחְלְפוּ, אֲסוּרוֹת (כָּךְ דִּקְדֵּק התה"ד סי' ר"ו מֵאֲשֵׁרִי פג"ה). וְדַוְקָא בְּבָשָׂר אוֹ שְׁאָר אִסּוּר דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל אִם שָׁלַח אִסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּגוֹן גְּבִינוֹת שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הֶחֱלִיפָם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם מַכִּיר קְצָתָם שֶׁלֹּא הֻחְלְפוּ, כֻּלָּם מֻתָּרוֹת, אִם אוֹתָן שֶׁלֹּא הֻחְלְפוּ הֵם הַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁשָּׁלַח, דְּוַדַּאי אִם הֶחֱלִיף הָיָה לוֹקֵחַ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם. (שָׁם)
ו שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שְׁחוּטִים, בְּלֹא חוֹתָם, אֲסוּרִים, שֶׁאֵין סִימַן שְׁחִיטָה סִימָן לִסְמֹךְ עָלָיו.
ז אִם שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בְּלֹא חוֹתָם, אִם אוֹתוֹ מָקוֹם מַעֲבָר לָרַבִּים, מֻתָּר, שֶׁהוּא יָרֵא שֶׁמָּא יִרְאֶנּוּ אֶחָד מֵהָעוֹבְרִים וְיִתְפֹּס עָלָיו כְּגַנָּב. וּמִיהוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יִשְׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּלֹא חוֹתָם.
ח הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר וּשְׁלָחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, נֶאֱמָן עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַחֲלִיף. וְאֲפִלּוּ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְהוֹתֵיהֶם נֶאֱמָנִים בְּדָבָר זֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָרַבִּים לְהָקֵל בָּהֶם, אַף הוּא חָשׁוּד לְהַחֲלִיף.
ט בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְכָתוּב עָלָיו חוֹתָם אוֹ כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבוֹ, כָּשֵׁר, דְּמֵידַע יָדִיעַ שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְצוּיִים שָׁם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַיּוֹדְעִים לִכְתֹּב. הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לִקְנוֹת גְּבִינוֹת הַחֲתוּמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹתְמִים (מָרְדְּכַי פא"מ). וְדַוְקָא מָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ הַדְּפוּסִים בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְקָבְעוּ אוֹתָם בִּגְבִינוֹתֵיהֶן (א"ו הָאָרֹךְ). וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל זֶה, מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ מִי כָּתְבוּ אוֹ חָתְמוּ (מהרי"ק סוֹף שֹׁרֶשׁ ל"ג) וּבְדִיעֲבַד אֵין לְהַחְמִיר.
י הַמַּנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּבֵיתוֹ, וּבוֹ דְּבָרִים שֶׁאִם הֻחְלְפוּ יֵשׁ בָּהֶם אֲפִלּוּ אִסוּר תּוֹרָה, אִם הוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס אוֹ אֲפִלּוּ שָׁהָה זְמַן רַב וְלֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁהוֹת, מֻתָּר, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הֶחֱלִיף, אֲפִלּוּ אִם הוּא נֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין, וְהוּא שֶׁלֹּא סָגַר הַבַּיִת עָלָיו (טוּר וְהַמְחַבֵּר ר"ס קכ"ט), לְפִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא בְּכָל שָׁעָה לֵאמֹר: עַתָּה יָבוֹא וְיִרְאֵנִי. אֲבָל אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁהוֹת, אָסוּר. וְאִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, דְּלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הֶחֱלִיף לְהַכְשִׁילוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ הֲנָאָה בַּדָּבָר.
יא יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁפְתוּ ב' קְדֵרוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ, זֶה בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְזֶה בְּשַׂר נְבֵלָה, מֻתָּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא כְּשֶׁהֶחֱזִיר הַיִּשְׂרָאֵל פָּנָיו הֶחֱלִיף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שְׁחוּטָה בִּנְבֵלָה, אֲפִלּוּ אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁבָּח, וַאֲפִלּוּ פִּיהֶן מְגֻלֶּה, מֻתָּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתְּזוּ נִיצוֹצוֹת מִזּוֹ לְזוֹ. וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנֵי דְּבָרִים צְלוּיִם זֶה אֵצֶל זֶה (מָרְדְּכַי פא"מ). אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר אֲפִלּוּ בְּב' קְדֵרוֹת (טוּר).
יב יֵשׁ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרוֹת אֵצֶל הַשְּׁפָחוֹת כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל בַּבַּיִת; הַגָּה: וְאֵינוֹ יוֹצֵא וְנִכְנָס (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל י"ט). וְאִם אֵרַע קִלְקוּל, שֶׁנָּתְנָה דְּבַר אִסּוּר בַּקְּדֵרָה, אֵין לְהַאֲכִילָהּ אוֹתָהּ מַאֲכָל, שֶׁלֹּא יַרְגִּילָהּ בְּכָךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
יג יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה גְּבִינוֹת בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים וַחֲתָמָם בְּחוֹתַם דְּפוּס שֶׁל עֵץ וְשָׁכַח הַדְּפוּס בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִיֵּף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְחָתַם אֲחֵרִים בְּאוֹתוֹ דְּפוּס. וְכֵן אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא הֶחְלִיק הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים פְּנֵי הַגְּבִינוֹת בְּשֻׁמַּן חֲזִיר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַתִּיר אִם שָׁכַח הַדְּפוּס בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֶלָּא אִם כֵּן הִנִּיחוֹ מוּנָח עַל הַגְּבִינוֹת שֶׁעָשָׂה הַיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ כָּךְ וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא עָשָׂה גְּבִינוֹת קְטַנִּים וְהֶחֱלִיפָם בִּגְדוֹלִים אוֹ הַיּוֹתֵר טוֹבִים, אָסוּר (אָרֹךְ כְּלָל מ"ז דִּין ב'). וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן.
א סָעִיף א ובשר כו'. משמע דהא דצריך בבשר חותם בתוך חותם היינו אפילו במקום שהטבחים ישראל ול"ד למ"ש הט"ו בסי' א' ס"ד דהמוצא בהמותיו ותרנגוליו שחוטין כראוי בשוק דשרי ברוב טבחי ישראל משום דהתם לא ידעינן מי שחטן הלכך אזלינן בתר רובא אבל הכא שהבשר ביד עובד כוכבים אית לן למימר שהחליפו בנבלה שהיה לו וכ"כ המחבר בסי' ס"ג ס"א וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא ביד עובד כוכבים אע"פ שכל המוכרים והשוחטים ישראל עכ"ל. מיהו צ"ע שהרב כתב שם בסוף הסי' שאם היה ביד עובד כוכבים בשר במקום שרוב המוכרים הם ישראלים כשר ואולי מיירי הכא כשאין רוב המוכרים ישראלים ונראה לחלק דהתם לא מיירי אלא בנמצא בשר ביד עובד כוכבים שלקחו מהמקולין הלכך במקום שהמוכרים הם ישראלים שרינן ליה דליכא למיחש שמא נבלה לקח וגם ליכא למיחש לאחלופי בנבלה שהיה לו בביתו דלאיזה צורך יחליפו הרי הכל שלו אבל הכא דמיירי בשולח או מפקיד ביד עובד כוכבים דאיכא למיחש באחלופי בנבלה שיש לו עוד יש לחלק בין שולח או מפקיד ששוהה הבשר זמן רב בידו ויש לו שהות שיזדמן לו בשר נבלה ושיחלוף ובין לוקח מהמקולין וכמ"ש הט"ו בר"ס קכ"ח דבגר תושב אסור לייחד אצלו יין לזמן מרובה ולזמן מועט מותר והיינו נמי משום דלאחלופי בזמן מוטט ליכא למיחש ע"ש ועיין בסעיף ו' ובמ"ש שם:
ב סָעִיף א וחתיכת דג כו'. דוקא חתיכת דג דאילו דג שלם או חצי היה ניכר בסנפיר וקשקשת שלו כדלעיל סימן פ"ג:
ג סָעִיף א שהפקיד או שלח כו'. ל"ד אלא ה"ה לכתחלה מותר לשלוח או להפקיד דברים האסורים מן התורה בחב"ח ודברים האסורים מדרבנן בחותם א' וכ"כ המחבר להדיא לקמן ר"ס ק"ל ופשוט הוא:
ד סָעִיף א ביד עובד כוכבים. לאו דוקא דה"ה ביד ישראל החשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילין להקל בהם וכמ"ש המחבר בסי' זה ס"ח ובס"ס קי"ט (ועיין בהרב המגיד פ"ח מהמ"א דין י' ודוק) אלא להכי נקט הכא עובד כוכבים דיין לא שייך אלא בעובד כוכבים דהא טעמא דיין הוי משום חיבות ניסוך טרח ומזייף וכמ"ש בס"ק ה' וזה לא שייך בישראל חשוד אם לא שהוא חשוד לנסך יין לעבודת כוכבים דאז פשיטא דהרי הוא כעובד כוכבים גמור וכמ"ש בסימן קי"ט ס"ק ט"ו א"נ להכי לא נקט ישראל חשוד משום גבינה ודכותיה דדבר שהרבים מקילין בו הוא וכמו שיתבאר בס"ק ט"ו והא דלא נקט חשוד להחליף משום דזה פשיטא ודוק:
ה סָעִיף א אבל יין מבושל כו' וכל שאיסורו מדברי סופרים כו'. דעת המחבר דהכל תלוי במה שהוא אסור מן התורה או מדרבנן דבשר דאיכא למיחש שיחליפו בבשר נבלה וכן דג שיחליפו בדג טמא האסורים מן התורה וכן יין אע"פ דסתם יינם אינו אלא מדרבנן וכדלקמן ר"ס קכ"ג מ"מ כתב הרשב"א דמשום חיבת ניסוך עליה טרחי ומזייפי אף בחותם א' לכך החמירו בו כשל תורה אבל יין מבושל ושכר כו' דכל הנך שאפילו הוחלפו אין בהן אלא איסור מדבריהם וכמו שיתבאר כיון דאיכא חותם א' לא חיישינן לזיופי והוא דעת הרמב"ם והרשב"א (ור' ירוחם סוף נט"ו) אבל הר"ן כתב בשם הירושלמי דטעמא דביין ובשר וחתיכת דג צריך חותם בתוך חותם משום שאיסורו מגופו אבל חמפ"ג שאין בהם איסור אלא משום תערובות וכמו שנתבאר בסי' קי"ד וקט"ו ופת אע"פ שהפת עצמו אסור אפ"ה משום דאיסורו מדבריהם סגי ליה בחותם אחד עכ"ד וכ"כ הרא"ה בס' בדק הבית דף קי"ח וז"ל ושטת הירושלמי כל שאסור מגופו וליהוי נמי איסור דאורייתא בעי ב' חותמות וכל שאיסורו מחמת תערובות א"נ איסור דרבנן סגי בחותם א' לבד מיין שהחמירו בו עכ"ל וס"ל ג"כ דחומץ כיון שאינו ראוי לנסך לא חיישינן דטרח ומחליף כיון דסתם יינם מדרבנן ויין שאני דמשום חיבת ניסוך טרח ומזייף וכמו שאכתוב בס"ק ו' לדעת המחבר וסייעתו וכן מבואר מדברי הר"ן להדיא ע"ש וצ"ל דס"ל להר"ן וסייעתו דחלב וגבינה לא מיקרי לענין זה איסור מדבריהם כיון דאיכא למיחש בהו לתערובות איסור דאורייתא ודוק ורש"י פירש הטעם דביבח"ד דמיו יקרים טרח ומזייף בחותם א' משא"כ שאר דברים והארכתי בזה מפני שהרב בת"ח כלל ל"ב ד"י כתב שטוב להחמיר כדברי כל הפירושים גם בסימני ת"ח כתב וז"ל והרבה טעמים בחב"י אמאי צריך חותם בתוך חותם וכן כל הדומה לזה שהוא ג"כ איסור דאורייתא או שהוא מדרבנן ואיסורו מגופו כמו חב"י או שהוא מדרבנן ואין איסורו מגופו אבל הוא חשוב כמו חב"י בכל ענין צריך חותם בתוך חותם עכ"ל וכ"פ בספר אפי רברבי וצ"ע למה סתם כאן כדברי המחבר וגם יש לתמוה הרבה על מ"ש בסימני ת"ח ובספר אפי רברבי או שהוא מדרבנן ואסורו מגופו כו' דהא אפילו להר"ן בכה"ג סגי בחותם אחד כמו פת וכמבואר בדבריו ובדברי הרא"ה להדיא ואולי י"ל בזה דס"ל דדוקא בפת שאיסורו מדבריהם ואין לו עיקר מדאורייתא וכמ"ש ר"ס קי"ב אמרינן הכי אבל לא בכל שאר איסורי דבריהם וכן כשהעתיק בת"ח דברי הר"ן העתיק ופת אף על גב דאיסורו מגופו אפ"ה הואיל ועיקר איסורו מדבריהם סגי ליה בחותם אחד עכ"ל אלא שבר"ן אינו כלשון הזה וגם משמע בר"ן דאפי' איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאוריית' ואיסורו מגופו סגי בחותם א' שדימה חומץ לפת ע"ש ועבס"ק ז' ודוק ועוד דא"כ לא הוצרך לומר טעם דיין דמשום חיבת ניסוך טרח ומזייף דכיון דיש לו עיקר בדאורייתא שפיר בעי חותם בתוך חותם וצ"ע:
ו סָעִיף א ומ"ש המחבר כגון דבש העתיק ל' הרמב"ם ומ"מ בדברי המחבר צ"ל דמיירי שעירב בו כ"כ דבש עד שנשתנה טעם היין מחמתו דבכה"ג אין בו משום יין נסך וכדלקמן בסימן קכ"ג אבל בנתערב בו מעט דבש ס"ל להמחבר דיש בו משום יין נסך דלא כהרמב"ם וכמו שיתבאר שם וא"כ בכה"ג צריך נמי הכא חותם בתוך חותם וע"ל בסימן ק"ל ס"ג (ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סימן ר"ח):
ז סָעִיף א ומ"ש וכן החומץ ר"ל חומץ של יין וכן משמע בסימן ק"ל ס"ג להדיא ופשוט הוא והיינו שמבעבע כמשליכין אותו על הארץ שאז הוי חומץ גמור ואין ראוי לנסך כדלקמן סי' קכ"ג ס"ו ע"ש וטעמא דלמאי ניחוש לה אי משום חיבת נסוך טרח ומזייף הלא אין ראוי לנסך ואי משום שמא יחליף בחומץ של יין נסך כיון דסתם יינם אינו אלא מדרבנן לא חיישינן להכי וה"ט דמורייס ויין מבושל ויין שעירבו בו דברים אחרים דלא חיישינן שמא יחליף העובד כוכבים המורייס ויין המבושל ויין המעורב בו דברים אחרים שלו משום דכל הנך לא אסירי אלא משום סתם יינם שהוא מדרבנן ודוק:
ח סָעִיף א ומ"ש וחלב כו'. אע"ג דחלב טעמו שמא יחליף בחלב טמא שהוא אסור מדאורייתא וכמו שנתבאר בר"ס פ"א י"ל שחלב טמא ניכר שהוא עכור כדאמרינן בעבודת כוכבים (דף ל"ה ע"ב) טהור חיור טמא ירוק וא"כ אין לחוש שיחליף כל החלב או רובו אלא יש לחוש שמא החליף מעט דאינו אסור אלא מדרבנן דמדאורייתא מין במינו בטל) וכמו שנתבאר בסימן צ"ח וכן תירץ בפרישה ס"ד וכי האי גוונא כתב האו"ה כלל מ"ח סוף דין ה' אי נמי כמ"ש האו"ה כלל מ"ה דין ז' דמאחר דרוב חלב המצוי בינינו הוי חלב טהור א"כ סתם חלב הוא מדרבנן והב"ח בקונטרס אחרון כתב על הפרישה ושארי ליה מאריה שכתב נגד הש"ס וכנגד הת"ה הארוך מה שלא עלה על לב ודעתו לומר דחלב יש בו איסור דאורייתא אלא דלהכי סגי ביה בחותם אחד משום דלית ליה רווחא וכן דעת הטור ג"כ עכ"ד בקוצר ע"ש ונהפוך הוא שהוא כתב נגד הש"ס וכנגד ת"ה הארוך ואדרבה בטור איתא להדיא לפי הגירסא בספרים הישנים שהיא הגירסא הנכונה וכמו שהסכים הוא ג"כ עליה דבחלב להכי סגי חותם אחד כיון דאיסורו מדבריהם וכמ"ש הרמב"ם והמחבר וכ"כ רבינו ירוחם סוף נט"ו וכן הוא באו"ה בכמה דוכתי אלא ודאי כי היכי דבדג ושאר דברים אית ליה רווחא במה שמחליף הטהור בטמא ה"נ בחלב דאי משום לית ליה רווחא אתינן עלה הא כתבו הט"ו בסימן זה ס"ז (והוא מן הש"ס ומוסכם מכל הפוסקים) דלא חיישינן שמא החליף אא"כ נהנה בחליפין הא כל שאינו נהנה מותר אפילו בלא חותם כלל אלא העיקר כמו שכתבתי:
ט סָעִיף א ומורייס. נמי איכא למיחש שמא יחליף במורייס שלהן שהוא אסור במקום שדרכן ליתן לתוכו יין וכמ"ש הט"ו בסימן קי"ד סי"א אבל במקום שאין דרכן ליתן לתוכו יין או שהיין ביוקר יותר מן המורייס פשיטא דא"צ חותם כלל דאפילו יחליף ליכא איסור וכ"כ המחבר שם:
י סָעִיף א ופת. אין בו אלא שמא יחליף בפת שלהם שהוא איסור מדרבנן וכמו שנתבאר בסי' קי"ב והלכך במקו' שנוהגין היתר בפת של עובדי כוכבים פשיטא דאין צריך חותם כלל:
יא סָעִיף א וגבינה. אע"פ שגבינה אסורה משום שיש לחוש שהחליף בגבינה שלהם שאסורה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה וכמ"ש הט"ו בסימן קט"ו ס"ב מ"מ מדאורייתא נמי בטיל העור קיבת נבילה במיעוטו ומה שהוא לא בטיל לעולם הוא מדרבנן כיון שהוא דבר המעמיד כדלעיל ס"ס פ"ז א"נ אפילו אם ידוע שהעמידוה בעשבים או שאר דברים אסורה כמ"ש המחבר בסימן קט"ו שם והיינו גזרה דרבנן א"נ והוא העיקר כיון דאיכא למימר שמא לא העמידה בקיבת נבלה ואפילו הכי אסורה דאמרינן שמא העמיד הוי שפיר מדרבנן ודוק:
יב סָעִיף א שהפקידו ביד עובד כוכבים. וה"ה שלחו וק"ל:
יג סָעִיף א וי"א שאף כו'. ולקמן ר"ס ק"ל סתם המחבר כסברא הראשונה וצ"ע:
יד סָעִיף א ואף השולח אם הודיע כו'. זה נמשך לסברא האחרונה משא"כ לסברא הראשונה וק"ל:
טו סָעִיף א אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם אמר לעובדי כוכבים כו'. נראה דמ"ש הט"ו אם הודיע לחבירו כו' הוא לאו דוקא דה"ה אם אינו מודיע לחבירו אלא שאומר לעובד כוכבים שמודיע נמי מירתת דסבור הוא שהאמת כן דהא כתבו הט"ו בסעיף ב' כיון שהחתימו כראוי כו' במקום שדי בא' אין צריך לחזור עליו ולראותו ומשמע דאף לפי דעת הי"א דבמפקיד אין צריך אלא חותם אחד כתבו כן וכ"כ הרב בהג"ה לקמן סי' ק"ל ס"ב וה"ה בשולח ואמר לעובדי כוכבים שהודיע לחבירו צורת החותם דאין צריך לחזור עליו ולראותו ועוד דאי בשולח בחותם אחד צריך המקבל לחזור עליו ולראותו א"כ לאיזה צורך צריך להודיע לעובד כוכבים שמודיע לחבירו הא כיון שחבירו מכיר צורת החותם וצריך לחזור עליו ולראותו יראה לעינים אם זייפו אם לאו ולמה יגרע ממפקיד אלא הט"ו אשמועינן דכשהודיע לחבירו צורת החותם לא סגי עד שיאמר גם לעובד כוכבים שמודיעו ואורחא דמלתא כשאומר לעובד כוכבים כן מסתמא מודיע וזה שכתבו וגם אמר לעובד כוכבים כו' באחרונה ולא כתבו להפך אם הודיע לעובד כוכבים שמודיע לחבירו כו' וגם הודיע לחבירו כו' ומיהו אף בשולח בב' חותמות נכון הדבר להודיע לחבירו צורת החותם כדי שיחזור אחריו וכמ"ש הט"ו בסי' ק"ל סוף סעיף ח' ע"ש ואפשר דמש"ה נקטו נמי הכי אם הודיעו צורת החותם לומר דבכה"ג יש לעשות לכתחלה:
טז סָעִיף א רק בישראל חשוד. דגרע לענין זה מעובד כוכבים לפי שהוא בטוח שיאמינוהו ולא מירתת כ"כ ומשמע דבבשר ויין וחתיכת דג צריך בישראל חשוד ב' חותמות ובחמפ"ג צריך בישראל חשוד חותם אחד ומשמע דלפי י"א אלו אין חילוק בין מפקיד לשולח ופי' ישראל חשוד הוא שחשוד להחליף דאין לפרשו שחשוד לאכול אותו דבר שמשלח על ידו דהא כתבו הט"ו בסימן קי"ט ס"ג דמי שהוא חשוד לאכול דברים אסורים אינו חשוד להחליפם ואולי חשיבי הנך דברים שאין הרבים מקילים בהן שאף הוא חשוד להחליפם אם חשוד לאכלם וכמ"ש המחבר בסעיף ח' ובסי' קי"ט אבל הרשב"א כתב בתשובה סימן ק"ט שאכילת גבינה של עובד כוכבים קילא בעיני רבים וכ"כ בתה"א ומביאו ב"י ס"ס קי"ט וכ"כ הטור בס"ס קי"ט דהחשוד על הגבינה אינו חשוד להחליף והכי משמע מדברי הפוסקים ועיין במ"ש בסימן קי"ט ס"ק נ"ב:
יז סָעִיף ב אין צריך לחזור אחריו ולראותו. הטעם דחותמות לא הוי אלא משום דמסתמא לא טרח ומזייף ועיין בס"ק ט"ו:
יח סָעִיף ב אפילו עשה ב' חותמות. וה"ה יותר ולקמן סימן ק"ל ס"ח התנה הרב תנאים בזה ע"ש:
יט סָעִיף ב ויש לחוש שאסרו בנגיעה. כלומר אפילו לא נהנה יש לחוש דמשום חיבת נסוך נגע בו וע"ל סימן קכ"ח ס"ק ד':
כ סָעִיף ב אף שהחותם מקולקל. שנראה שנעשה בכוונה על ידי אדם דאם לא כן בכל ענין שרי כדלקמן סימן ק"ל ס"ק ו' וס"ח בהג"ה:
כא סָעִיף ג אות אחת חשוב כחותם אחד. משמע דאפי' בדברים שדי בחותם אחד חשוב אות אחת כסימן ועדיף ממפתח שכתב המחבר בסעיף שאח"ז:
כב סָעִיף ד אבל בדבדים שדי בחותם אחד כו'. משמע דהיינו בחמפ"ג וכיוצא בו ונראה לפי זה ה"ה דלדעת הי"א במפקיד אין צריך אפי' בחב"י אלא חותם אחד וכן דעת הי"א דבעובד כוכבים הכל שרי בחותם וכדלעיל סעיף א' לא חשיב מפתח חותם אחד וז"ש הרב סימן ק"ל ס"ב וסי' קל"א ס"א דיין נסך ביד עובד כוכבים בדיעבד סגי בחותם אחד ולא כתב רבותא יותר דסגי בדיעבד אפילו במפתח אחת מפני שסתם כאן כדברי המחבר והיינו כדפי' ואע"ג דלר"ת ודאי סגי אף במפתח אחת מ"מ אנן לא סמכינן עליו אלא בחותם אחת ובב"ח כתב כאן ובסימן ק"ל שבדיעבד סגי אפילו במפתח אחת ושכן דעת הרב ע"ש ולא נהירא גם מה שהביא ראייה מתשובת רשב"א שבמרדכי פרק ר' ישמעאל ומתשובת הרשב"א () כלל י"ט סי' ג' לדין זה דחיתי הכל בספרי באמת הבנין ע"ש וגם מה שכתב לחלק על המחבר בחמפ"ג ודעתו דמותר אפילו לכתחלה במפתח אחד איני רואה בדבריו שיהא כדי לחלוק כיון שהרשב"א והט"ו הסכימו דדוקא בעינן חותם אחד אפילו בדיעבד ובפרט שאמרו להחמיר:
כג סָעִיף ה אם שלח על ידי עובד כוכבים כו' כשרה. מלשון זה משמע קצת דדוקא דיעבד הוי ניקור וכיוצא בו סי' אבל לא לכתחלה אכן הטור כתב ג"כ כלשון הזה ואפילו הכי כתב להדיא בסימן ס"ה דמותר לשלוח אפילו לכתחלה ע"י עובד כוכבים ע"י סימן ניקור אבל המחבר לא כתב שם מזה כלום ומ"מ כתב באו"ה דלכתחלה אין לסמוך עליו וכ"כ הרב בסימני ת"ח שם:
כד סָעִיף ה אבל אם שלח איסור דרבנן כו'. ומבואר בת"ה שם דבאיסור דרבנן אפילו ראה היהודי שהיה החותם נשבר ומקולקל לגמרי והיה ניכר בודאי שנפתח החותם מותר בענין זה וכן הוא בת"ח שם דין י"ד ע"ש:
כה סָעִיף ו אסורים. הטעם שמא החליף העובד כוכבים טוב ברע ושחט בעצמו כמו כן לזה שהחליף ואין שחיטה סימן לסמוך עליו וכתב בפרישה סי"א וז"ל ודוקא במקום שאין רוב ישראל או רוב טבחי ישראל מש"ה חיישינן שמא החליף בבשר נבלה ואין לסמוך על סימן שחיטה משא"כ לעיל בסי' א' דשם מיירי במקום שרוב ישראל ורוב טבחים ישראל אמרינן דסמכינן ארוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם עכ"ל וקשה דמשמע דהט"ו מיירי הכא אפילו במקום שרוב טבחים ישראל ורוב ישראל וכן משמע להדיא ברוקח ס"ס ת"ו ובב"ח בקונטרס אחרון כתב וז"ל דוקא הכא חיישינן שהחליף כדי להרויח ושחט בעצמו זה שהחליף אבל בנאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין דכשרים ולא חיישינן דעובד כוכבים שחטן התם ודאי כיון דמכירן שהן שלו ולא נחלפו אין לחוש דעובד כוכבים שחטן בכדי כיון דלית ליה רווחא ומסתמא ודאי ישראל שחטן ורוב המצויים אצל שחיטה מומחין הן עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא משמע להדיא באלו מציאות (דף כ"ד ע"ב) דאף המוצא בהמה שחוטה דעלמא שאינה שלו מותרת ברוב ישראל וכן משמע מדברי הטור סי"א המוצא בהמה כו' וכן נתבאר בסי' ס"ג והרי אינו מכירה שלא נחלפה והמחבר שכתב בסימן א' ס"ד אם אבדו גדייו ותרנגוליו כו' אורחא דמילתא נקט אי נמי המחבר אזיל לטעמיה דאסר בשר שנתעלם מן העין בסימן ס"ג והלכך בעינן דוקא גדייו שמכירן שהן שלו משא"כ לדידן דקי"ל בשר שנתעלם מן העין שרי אבל נ"ל ברור דל"ד כלל לסי' א' דהתם לא הוי ביד עובד כוכבים מעולם אלא דלא ידעינן מי שחטן והלכך אזלינן בתר רובא ואמרינן רוב המצויים אצל שחיטה מומחין הן אבל הכא ששולח ביד עובד כוכבים ויש לחוש שהחליף הטוב ברע והלכך אפילו במקום שרוב ישראל מצויים יש לחוש ששחט בעצמו לזה שהחליף כדי להרויח וגם לא דמי הכא לבשר הנמצא ביד עובד כוכבים דשרי ברוב ישראל כמ"ש לעיל ס"ק א' ע"ש:
כו סָעִיף ו שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו. וכ' המרדכי פג"ה ומביאו ב"י ס"ס ס"ג מעשה בא לידי בתרנגולת שחוטה ששלחוה ביד עובד כוכבים בלי שומר ונסתפקו בדבר לומר שמא אחרת היתה ונתחלפה והלכו לשוחט ושאלו לו אם שחט זאת התרנגולת והשיב אין לי בה טביעת עין אמנם עתה שחטתי תרנגולת א' אבל בעל התרנגולת היה מכירה ואמר שזאת היא והתרתי אותה כיון שבעל התרנגולת היה מכירה עכ"ל וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' כ"ג ופג"ה סימן כ"ה והוסיף אבל אם לא שאלו השוחט לא הוי סימן עכ"ל ופשוט הוא:
כז סָעִיף ז אם שלח ע"י עובד כוכבים בלא חותם כו'. משמע דאף בשאר עובד כוכבים שאינו עבדו ושפחתו מותר בדיעבד אם אותו מקום מעבר לרבים וכ"כ בת"ח שם דין ט"ו דלא כאו"ה שלא התיר אלא דוקא בשפחתו ועבדו:
כח סָעִיף ח ואפילו עבדי ישראל כו'. פי' הרב המגיד שהוא בעבדים כנעניסם שמלו וטבלו לשם עבדות והרי הן כנשים עכ"ל וע"ל סימן קכ"ד ס"ג וסימן רס"ז:
כט סָעִיף ח אף הוא חשוד להחליף. בס"ס קי"ט יתבאר דהיינו דוקא לאותו דבר שהוא חשוד לאכול עליו חשוד ג"כ להחליף ע"ש:
ל סָעִיף ט וכן מותר לקנות גבינה כו'. זהו כ"ש מבשר שכתב המחבר שהוא מדאורייתא ולא כתבו הרב אלא משום סיפא:
לא סָעִיף ט ובדיעבד כו'. כלומר אם כבר קנה מן העובד כוכבים ומשמע דקאי אבמקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובד כוכבים וקבעו אותם כו' אלא שלא ידענו מי כתבו או חתמו אבל במקום שיש לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים וקבעו אותם בגבינותיהם אסור אפילו בדיעבד ועיין בתשובת ן' לב ח"ג סי' א' מיהו כתב העט"ז בסוף הסי' דבמקום הפסד יש להתיר אפי' בכה"ג בדיעבד ועיין בסוף הסי' ובמ"ש שם. וכתב בת"ח כלל פ"א דין ד' ומנהג ליקח יינות שמביאים העובדי כוכבי' מארץ ישמעאל שקורין משקטע"ל על ידי חותמיהן שמביאי' כתבים מישראל עכ"ל וכ"כ בסימני ת"ח שם דביין נוהגין להקל וע"ל סי' ק"ל סעיף ו':
לב סָעִיף י המניח כו'. בחולין (דף ג' ע"א) דייק מההיא לישנא דהמניח היינו דיעבד מיהו מסיק התם דאפילו לכתחלה מותר ביוצא ונכנס וא"כ צ"ל דמ"ש הט"ו האי לישנא משום סיפא נקטוהו דשהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות דאינו מותר אלא בדיעבד וכ"כ הרב לקמן סי' קכ"ט סעיף א' דבכה"ג אסור לכתחלה ע"ש והוא מהמרדכי פרק רבי ישמעאל בשם ראב"ן אי נמי כמ"ש התוס' בחולין שם דהמניח לכתחלה נמי משמע:
לג סָעִיף י אם הוא יוצא ונכנס כו'. נראה דאפי' קטן יוצא ונכנס מהני כדלעיל סי' קט"ו ס"א בהג"ה ואפילו באיסור דאורייתא (ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ק"ל בד"ה כתב שאלת אם סומכין בשמירת הפעוטות כו') וכמ"ש המחבר בסימן ס"ט ס"י לענין הדחה ע"ש ואע"ג דאיכא למימר דהתם שאני משום דדם שבישלו אינו עובר עליו ואין כאן אלא איסור דרבנן כדשרי' מה"ט בעובד כוכבי' מסל"ת שהדיחו וכדמבואר בב"י שם ובת"ח סוף כלל מ"א נראה דדוקא לענין נאמנות איכא לפלוגי דבאיסור דאורייתא אינו נאמן במסל"ת חוץ מבעדות אשה אבל לענין מירתת ליכא לפלוגי בהכי:
לד סָעִיף י והוא שלא סגר הבית עליו. אין רוצה לומר דצריך לידע שלא סגר הבית עליו אבל מן הסתם אסור דהא בעבודת כוכבים (דף ס"ט ע"ב) משמע להדיא דמן הסתם לא חיישינן שסגר הדלת אלא רצה לומר שלא נודע שסגר הדלת וכ"כ בפירוש בסי' קכ"ט ס"א ע"ש:
לה סָעִיף יא ואין לחוש שמא כשהחזיר כו'. דמרתת שמא יחזור הישראל פניו מיד ויראהו ובתשובת הרא"ש כלל י"ט סימן י"ח מוכח דאפילו בעובד כוכבים וישראל אכסנאים אין לחוש דהא דשרינן ביוצא ונכנס היינו אפילו באכסנאים שאינם מכירים זה את זה דאינהו נמי מירתתי אהדדי ע"ש וכן הוא בפסקי תוס' פרק קמא דעבודת כוכבים סי' י"ב והוא מן התוס' שם ריש דף י"ב וע"ל סימן פ"ח ס"ב:
לו סָעִיף יא יש ליזהר אפילו בשתי קדרות. פירוש משום ניצוצות וזה שכתב אפילו ולפי זה כשאין פיהן מגולה אין צריך ליזהר בשתי קדרות ועיין בס"ק שאח"ז בסופו:
לז סָעִיף יב ואינו יוצא ונכנס. משמע דעת הרב דביוצא ונכנס אין צריך להחמיר ולכאורה בהרא"ש וטור לא משמע כן שאחר שכתבו דין דשתי קדרות שכתב המחבר בסעיף י"א כתבו ועל זה סומכין להניח הקדרות אצל השפחות כשהולכין לב"ה דהוי כיוצא ונכנס ונכון לירא שמים להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר ועוד כדי להשביח חלקה נותנת חלב בקדרה עכ"ל (ועיין בהרא"ש עצמו) משמע דאף ביוצא ונכנס יש להחמיר ומה שלמד הרב מתשובת הרא"ש שכתב ואם ישראל יוצא ונכנס שרי דעתו בתשובה דלענין דינא שרי והיינו שכתב שם וכדאמרינן בפ"ק דעבודת כוכבי' לא הלכת לצור מימיך וראית עובד כוכבים וישראל ששפתו שתי קדרות כו' ובפסקיו פ"ק דעבודת כוכבים כ' אהך דהלכת לצור דהיינו מדינא אבל נכון להחמיר ע"ש אבל המחבר שכתב יש להחמיר כו' וכמו שכ' הרא"ש בפסקיו ונכון לירא שמים להחמיר כו' אפילו ביוצא ונכנס קאמר ויש לומר דמשמע ליה להרב מדלא השיב הרא"ש להשואל שם דיש להחמיר לכתחלה אפילו ביוצא ונכנס ש"מ דביוצא ונכנס אפילו חומרא אין כאן ומה שכתב ונכון לירא שמים כו' אכשהולכין לב"ה קאי משום דל"ד ליוצא ונכנס כיון ששוהין בב"ה זמן מה והשפחות יודעות שדרכן לשהות אבל ביוצא ונכנס ממש א"צ להחמיר (וע' בסימן קי"ג ס"ד) ואין להקשות ממה שכתב הרב בסעיף הקודם דלכתחלה יש ליזהר אף בשתי קדרות ופשיטא דבישראל ועובד כוכבים ששפתו לא גרע מיוצא ונכנס דהתם הטעם משום ניצוצות שיתזו מזו לזו וכמו שכ' בס"ק שלפני זה:
לח סָעִיף יב ואם אירע קלקול כו' איסור בקדרה כו'. בשבולי לקט כתוב שנתנה איסור בקדרה להכעיס כו' וכן העתיק הרב בתורת חטאת כלל ל"ב דין ט' וכאן נשמט תיבת להכעיס משום דלאו דוקא הוא חדא הטעם שכתב שלא ילמדו לעשות כן שייך נמי באם כוונת' להנאתם אלא נקט להכעים לאפוקי אם לא ידעה שאותו דבר שהכניסה בקדרה אסור לישראל וה"ק שנתנה איסור בקדרה להכעיס דהיינו שידעה שאותו דבר אסור לישראל ואפ"ה נתנה. וכ' עוד הב"י בשם שבולי הלקט עובד כוכבים שאמר אל תאכל מקדרה זו שאני השלכתי בו חלב אין מקבלין ממנו אלא מותרת היא עכ"ל וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ב דין ט' וכתב שהוא פשוט מהביא עובד כוכבים פירות לשוק שאין העובד כוכבים נאמן לא לאיסור ולא להיתר וע"ל סי' קכ"ב ס"ג וע"ל סי' קכ"ז:
לט סָעִיף יב אין להאכילה אותו מאכל כו'. בשבולי הלקט כתב לא לאותו עובד כוכבים ולא לעובדי כוכבים אחרים וכ"כ בת"ח ובסימני ת"ח שם וכאן שכתב הרב אין להאכילה סתם כו' צ"ל דל"ד קאמר:
מ סָעִיף יג אין חוששין כו'. שירא העובד כוכבים שיחוש שהיהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד ועוד שמא ירגיש הישראל בדבר מחמת שהאחרונות שנעשו אחר כך הם לחות יותר ועוד דאיכא ספיקי טובא כי שמא לא בא החותם הנאבד מעולם ליד עובד כוכבים ואת"ל בא לידו שמא לא זייף ואת"ל זייף שמא לא העמיד אלא בדבר המותר עכ"ל מרדכי והנה הב' טעמים הראשונים אינן מספיקין אלא לאותן הגבינות שהניח הישראל בבית העובד כוכבים והטעם האחרון מספיק גם לקנות ממנו גבינות אחרות ועיין בסעיף ט' בהג"ה ובמ"ש שם:
מא סָעִיף יג וכן אין לחוש שמא החליק כו'. דלא חיישינן שמא כוון להכשילו כל זמן שאין לעובד כוכבים הנאה בדבר וכדלעיל סעיף י' ועיין בסעיף ב' בהג"ה:
מב סָעִיף יג אבל אם לא הניחו כך. פי' אע"פ שהניחו במקום אחר במקום מיוחד בכוונה מ"מ כיון דלא הניחו מונח על הגבינות סבור העובד כוכבים שאין הישראל יודע היכן הניחו ואסור:
א סָעִיף א צריך שני חותמות. בטור כתב הטעם בשם רש"י דחבי"ת צריך שני חותמות וחמפ"ג חותם אחד דחבי"ת דמיו יקרים וביין משום חיבת נסך ולפי זה הנך דוקא אבל הרשב"א תולה הטעם דחבי"ת איכא בו חשש איסור דאוריי' וחמפ"ג דרבנן וחשיב בהו חלב. והקשה בדרישה דהא חלב הוא גם כן איסור דאורייתא בחילוף חלב טמא ותירץ דהתערובות הוא מדרבנן:
ב סָעִיף א רק בישראל חשוד. שהוא גרע מעובד כוכבים שבטוח שיאמינוהו ולא מירתת כל כך ואע"ג דבסימן פ"ו כתב הטור בשם הרמב"ם דעובד כוכבים גרע מישראל שאינו מוחזק בכשרות התם על כל פנים אינו חשוד בבירור והך חשוד פירושו במידי דרבים נזהרים בו כמ"ש בסעיף ח':
ג סָעִיף א אבל בעובד כוכבים הכל שרי כו'. דהתוספות מקשים דהכא אמרינן ביין שהוא בכלל חבי"ת שצריך שני חותמות ולעיל בההיא פירקא אמרינן הלכה כר"א דאמר מפתח וחותם ויש גורסים מפתח או חותם די בכך ע"כ תירץ ר"ת דההיא דחבי"ת מיירי בישראל חשוד ולעיל מיירי בעובד כוכבים והקשו התוס' עליו ופירשו דיש חילוק בין שליח למפקיד וכמ"ש הש"ע בסמוך ובגירס' דר' אליעזר שזכרתי יש חילוק דר"ת גורס או חותם והרשב"א גורס וחותם ולדידיה לא הוי מפתח חותם כלל במקום שצריך רק חותם אחד אלא במקום שצריך שני חותמות אז מהני מפתח בצירוף כמ"ש הש"ע סעיף ד' והנה לפי מ"ש רמ"א כאן והוא ע"פ או"ה דבדיעבד יש לסמוך על ר"ת ולהתיר בשולח ע"י עובד כוכבים בחותם אחד ממילא שרי במפתח לחוד גם כן לפי גירסא שלו דגריס מפתח או חותם וא"כ כשכתב הש"ע בסעיף ד' דבדברים שדי בחותם אחד לא מהני מפתח היה לו לרמ"א לכתוב עליו דבדיעבד מהני מפתח דחד טעמא הוא דכיון דנסמוך אדברי ר"ת נסמוך עליו גם בזה דהא בהא תליא ולכן תימא על האו"ה שבכלל כ"ב פסק להתיר בדיעבד כר"ת כפסק רמ"א כאן ואח"כ כתב בשם י"ד דמפתח לא הוי כחותם אחד ואפשר דזה כתב דרך לכתחלה אבל דיעבד ודאי סגי במפתח וכן פירש מו"ח ז"ל אך שהביא ראייה מדברי המרדכי ז"ל פרק רבי ישמעאל וז"ל בתפיסת צרפת התיר רבי חיים כהן שהיו השומרים בבתי היהודים והמפתחות בידם ומחפשים ויהודי אין בבית ימים רבים והתיר אף בלא פתח פתוח לרשות הרבים ועל זה נפלאתי ושמא מטעם זה התיר דהואיל והיה נתפס על היין כגנב אע"ג דננעל הפונדק הואיל ואם בא היהודי היה מרתת כגנב כו' עכ"ל וסבר מו"ח ז"ל דהך והמפתחות בידם פירושו ביד היהודים ומזה הביא ראייה דמהני מפתח ביד ישראל ולא דק דאם כן הוה אדרבה מוכח משם לאיסור דהא לא מצא המרדכי טעם להתיר רק מכח מרתת העובד כוכבים וטעם מרתת הוא אף בלא חותם כלל כמבואר בסי' קכ"ט וא"כ מוכח דלא מהני מפתח ובאמת אין הפירוש כך אלא והמפתח בידם ר"ל ביד השומרים וכן הוא משמעות הדברים וכך מבואר במרדכי בפרק השוכר במעשה זה דר"ח כהן כתב המרדכי שם בפירוש ואפילו מסר לו המפתח כו' ע"כ הוכרח לטעם דמירתת העובד כוכבים אבל באמת אי הוי ביד ישראל הוי מותר מטעם חותם לר"ת כן נראה לע"ד ברור דיפה כוון מו"ח ז"ל לדינא ורמ"א קיצר במקום שהיה לו לכתוב היתר לדידן בדיעבד בסעיף ד':
ד סָעִיף א ובדיעבד יש לסמוך על זה. כ"כ או"ה כלל כ"ו גם בתוס' (דף ס"ט) איתא כן ולע"ד נראה דכ"ע מודים (ביין) [ בזה הזמן] דהא עיקר הטעם דחיישי' ביין שצריך שני חותמות אע"פ שהוא דרבנן הוא מצד שחיבת היין נסך עליו כמו שזכרתי בסעיף א' ובזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הם כמ"ש לקמן ע"כ אין שייך חיבת נסך ממילא לכ"ע די בחותם אחד:
ה סָעִיף ב או הוא יין ויש לחוש כו'. דבר זה תמוה דהא ודאי נהנה מחליפין זה שישתה ממנו ויתן שם מים ובזה ודאי אין שייך לומר שרואה שהיין הוא טוב כבתחלה דהא אסור לטועמו ודוקא בבשר שייך לומר כן שמראיהו כבתחלה שמן וטוב אבל לא במידי דתלי בטעמא ונראה פירוש דבריו דביין יש חשש אפי' אם ברור לנו שלא שתה ממנו כגון שהיו שומרים מבחוץ שלא יכול להביא שם מים לערב שם ורואין שלא נחסר משיעורו אפ"ה יש חשש מחמת נגיעה אע"פ שאינו נהנה ממנה מ"מ היכא שהוא בגיגית או בכוס רחב יש לחוש שמא מתוך שהיה מתעסק נגע ביין וכמ"ש רמ"א בסי' קכ"ח סעיף ד' ובלבוש כתב הטעם מחמת חיבת נסך ואינו כן דא"כ היה להיות מותר לדידן וזה אינו וכ"כ באו"ה כלל כ"ב בשם סמ"ג:
ו סָעִיף ד אבל בדברים שדי בחותם אחד כו'. כבר כתבתי בסעיף א' דלדידן כשר בדיעבד במפתח אפילו במקום שאין צריך רק חותם א':
ז סָעִיף ד וגם השק. פי' שגם השק חתם:
ח סָעִיף ה אם שלח ע"י עובד כוכבים ירך כו'. משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא וכ"כ באו"ה כלל כ"ב ומבואר בדברינו סימן ס"ג בשם המרדכי דכל שיש לו ט"ע במה ששלח לו על ידי העובד כוכבים שרי:
ט סָעִיף ה כל חתיכה שניכר בה ניקור ישראל כו'. נראה פשוט שבכלל זה תרנגולת שניכר בה ניקור הגידין של צואר כמו שישראל עושין שיש לסמוך ע"ז להיתר:
י סָעִיף ז מעבר לרבים כו'. פירוש אפילו במקום דלא שכיחי רבים ישראל אלא עובדי כוכבים מסתפי זה העובד כוכבים שלא יראוהו עובדי כוכבים ויגידו לישראל וכמ"ש בטור וש"ע סי' קכ"ט סעיף ד':
יא סָעִיף ז ומיהו לכתחלה כו'. בת"ח כלל ל"ב כתב דנוהגין לשלוח ע"י עובד כוכבי' במקום מעבר לרבים והיא שכונת ישראל ואין עובדי כוכבים מצויין שם עכ"ל דמידע ידעי שהוא של ישראל. תמיה לי טובא הא איכא למיחש שמא היה באמת של ישראל והיה בדעתו לאוכלו ועשה לו סי' להכירו בין שאר חתיכות טריפות ואח"כ נודע לו שהיתה זו טריפה וסברא זו בעצמה כתב הרשב"א עצמו שהוא מריה דהאי דינא במקום אחר בספר משמרת הבית (דף קי"ח) סוף עמוד ב' וגם התוס' כתבוהו בפרק ג"ה (דף צ"ד) דיבור המתחיל חיתוכה דעובד כוכבים כו' לענין אם חתך במקום הגיד דחייש ישראל שמא אחר כך נודע לו שהוא טריפה ולכך שולחה לעובד כוכבים אחר הניקור עכ"ל ומנא לן דכאן לא ניחוש לזה ונקל בספק דאורייתא:
יב סָעִיף יא יש ליזהר אפילו בשתי קדירות. בד"מ בשם מרדכי בפרק אין מעמידין והטעם שלא יתחלפו זה בזה ויליף לה מפ' כיצד צולין דאין צולין שני פסחים בתנור א' ואפילו גדי וטלה משום תערובת גופים ולפי זה אי הוי שתי קדירות של ישראל אחת של בשר ואחת של חלב אין איסור אפילו לכתחלה לבשלם בתנור אחד כיון דאין שייך שם לחלופי והדורשים מראה מקום כתבו שדברי רמ"א הם בטור וטעות הוא: כתוב באגודה פרק ג"ה פעם אחת נתפסו היהודי' ונטלו העובדי כוכבי' כל אשר להם ונתפשרו והוחזר להם ומצאו קדירותיהם בשומן של אווז ואמרו שהכירום בטביעות עין כאשר הניחום נ"ל להתיר דלא גרע מטביעת עין דקלא ותו איתא במרדכי פרק א"מ שכתב כשישראל נותן לעובד כוכבים תבשיל בקדירה להוליכו בביתו של עובד כוכבים יזהירנו הישראל שלא ידיח הקערה אך יש להניח בה קצת משיורי התבשיל וכן שיביאנה בו ביום עכ"ל ותימא איך יסמוך על זה שיאמר לעובד כוכבי' שיניח בה שיורי המאכל דילמא ישתמש בה ואח"כ יחזור ויתן בה משיורי המאכל. ומו"ח ז"ל העתיק תשובת מהר"ר מנחם קדרה שנשאר' בין העובדי כוכבים וכבר לקח ישראל אחד מן השומן שבקדרה בכף מועט וכשהוחזר הקדרה עם השומן הכיר הישראל הגומא שבשומן שנלקח ממנו השומן שהיתה בו כמו שהניחה נראה להתיר דבכהאי גוונא שייך טביעת עין עכ"ל:
א סָעִיף א ובשר. וכתב הש"ך היינו אפילו במקום שהטבחים ישראל ול"ד למ"ש בש"ס ס"ג שאם היה ביד עובד כוכבים בשר במקום שרוב מוכרים ישראלים כשר דיש לחלק דהתם מיירי בנמצא בשר ביד עובדי כוכבים שלקחו מהמקולין דליכא למיחש שמא נבלה לקח וגם ליכא למיחש לאחלופי בנבלה דלאיזה צורך יחליפו אבל הכא מיירי ששולח או מפקיד ביד עובד כוכבים דאיכא למיחש לאחלופי בנבלה שלו ועוד דשוהה זמן רב אצלו ויש לו שהות להחליפו משא"כ התם בלוקח מהמקולין וע"ל בר"ס קכ"ח ומיהו בחב"ח בדברים האסורים מן התורה ובחותם א' באיסורי דרבנן מותר אפילו לכתחלה לשלוח ע"י עובד כוכבים ומ"ש המחבר שהפקיד וכו' לשון דיעבד הוא לאו דוקא וכ"כ המחבר להדיא בר"ס ק"ל ופשוט הוא וכמו שהדין בעובד כוכבים כן הוא בישראל חשוד בענין זה עכ"ל וע"ש שהאריך קצת בזה:
ב סָעִיף א דבש. כתב הש"ך צ"ל דמיירי שעירב לו כ"כ דבש עד שנשתנה טעם היין מחמתו דבכה"ג אין בו משום יי"נ וע"ל סי' קכ"ג ומ"ש וכן החומץ ר"ל חומץ של היין והיינו שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ שאז הוי חומץ גמור ואין ראוי לנסך ואם כן למאי ניחוש לה אי משום חיבת ניסוך הלא אין ראוי לנסך ואי משום שמא יחליף בחומץ של יי"נ כיון דסתם יינם אינם אלא מדרבנן לא חיישינן להכי וסגי בחותם א' והיינו דמורייס ויין מבושל ויין שעירבו בו דברים אחרים דסגי להו בחותם א'. ועי"ל סי' הנ"ל ס"ו ומ"ש וחלב אע"ג דיש לחוש שיחליף בחלב טמא שהוא מדאורייתא י"ל שחלב טמא ניכר שהוא עכור וא"כ אין לחוש שיחליף כולו או רובו אלא יש לחוש שמא החליף מעט דאינו אסור אלא מדרבנן דמן התורה מין במינו בטל ברוב ומ"ש ומורייס נמי איכא למיחש שמא יחליף במורייס שלהן שהוא אסור במקום שדרכן לתת לתוכו יין כמ"ש בסי' קי"ד סי"א אבל במקום שאין דרכן ליתן לתוכו יין או במקום שהיין ביוקר יותר מן המורייס פשיטא דא"צ חותם כלל ומ"ש ופת פשיטא שבמקום דנוהגין היתר בפת של עובד כוכבים דא"צ חותם כלל. (ופר"ח כתב אף במקום דנוהגין היתר בפת פלטר צריך חותם שמא יחליפו בפת ב"ב דאסור בכל מקום). ומ"ש וגבינה אע"פ שיש לחוש שיחליף בגבינה שלהם שאסורה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה מ"מ מדאורייתא נמי בטל העור במיעוטו ומה שלא בטיל הוא מדרבנן א"נ והוא העיקר כיון דאיכא למימר שמא לא העמידה אלא בעשבים ואפ"ה אסורים משום שמא העמיד בעור נבלה הוי שפיר מדרבנן ודוק עכ"ל:
ג סָעִיף א וי"א. ולקמן ר"ס ק"ל סתם המחבר כסברא הראשונה וצ"ע:
ד סָעִיף א הודיעו. כ' הש"ך וה"ה אם אינו מודיע לחבירו אלא שאומר לעובד כוכבים שמודיע נמי מירתת דסבר שהאמת כן הוא וכל זה נמשך לסברא האחרונה משא"כ לסברא הראשונה וק"ל ומיהו אף בשולח בב' חותמות נכון הדבר להודיע לחבירו צורת החותם כדי שיחזור אחריו:
ה סָעִיף א חשוד. דגרע לענין זה מעובד כוכבים לפי שהוא בטוח שיאמינוהו ולא מירתת כ"כ ומיירי שהוא חשוד להחליף דאין לפרש שחשוד לאכול אותו דבר שמשלח ע"י דהא קי"ל מי שהוא חשוד לאכול דברים האסורים אינו חשוד להחליפם ואולי חשיבי הני דברים שאין הרבים מקילין בהם שאף הוא חשוד להחליפם אם חשוד לאוכלם כמ"ש המחבר בסי' קי"ט אבל הרשב"א כתב שאכילת גבינה של עובד כוכבים קילא בעיני רבים וכ"כ הטור בסי' הנ"ל דהחשוד על הגבינה אינו חשוד להחליף עכ"ל הש"ך והט"ז פסק דבעובד כוכבים די בחותם א' ומפתח הוי כחותם (ובנה"כ השיג עליו דלא מהני מפתח אלא בדבר שצריך ב' חותמות אז סגי במפתח וחותם אבל לא במה שצריך רק חותם א' ע"ש):
ו סָעִיף ב שתי. וה"ה יותר ולקמן סי' ק"ל ס"ח התנה הרב תנאים בזה ע"ש ש"ך:
ז סָעִיף ב בנגיעה. כתב הט"ז נראה פירושו דביין יש חשש אפילו אם ברור לנו שלא שתה ממנו כגון שהיו שומרים מבחוץ שלא היה יכול להביא שם מים לערב ורואין שלא נחסר משיעורו אפ"ה יש חשש משום נגיעה אף על פי שאינו נהנה ממנו דיש לחוש שמא מחמת שהיה מתעסק (משום חיבת ניסוך) נגע ביין כמ"ש רמ"א בסי' קכ"ח ס"ד וזה אסור אפילו לדידן דלא כלבוש עיין שם:
ח סָעִיף ג כחותם. משמע דאפילו בדברים שדי בחותם א' חשוב אות א' כסימן ועדיף ממפתח שכ' המחבר בסעיף שאח"ז. ש"ך:
ט סָעִיף ד מפתח. עי' מ"ש לעיל ס"ק ה':
י סָעִיף ד השק. פי' שגם השק חתם:
יא סָעִיף ה כשרה. כתב הט"ז משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא:
יב סָעִיף ה וכיוצא. נראה פשוט שבכלל זה תרנגולת שניכר בה ניקור הגידין של צואר כמו שישראל עושין שיש לסמוך על זה. ט"ז:
יג סָעִיף ה דרבנן. מבואר בת"ה באיסור דרבנן אפילו ראה יהודי שהיה החותם נשבר ומקולקל לגמרי והיה ניכר בודאי שנפתח החותם מותר בענין זה. ש"ך:
יד סָעִיף ו שחוטים. כתב הש"ך ול"ד למ"ש בסי' א' דאם אבדו גדייו דמותר אם הם שחוטים דהתם לא הוי ביד עובד כוכבים מעולם אלא דלא ידעינן מי שחטם הלכך אזלינן בתר רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם אבל הכא ששולח ביד עובד כוכבים ויש לחוש שהחליף הטוב ברע הלכך אפילו במקום שרוב ישראל מצויים יש לחוש ששחט בעצמו לזה שהחליף וכ' המרדכי וז"ל מעשה בא לידי בתרנגולת שחוטה ששלחוה ביד עובד כוכבים בלי שומר ונסתפקו בדבר לומר שמא אחרת היתה ונתחלפה והלכו לשוחט ושאלו לו אם שחט זאת התרנגולת והשיב אין לי בה טביעת עין אמנם עתה שחטתי תרנגולת א' אבל בעל התרנגולת היה מכירה ואמר שזאת היא והתרתי אותה כיון שבעל התרנגולת היה מכירה עכ"ל והוסיף מהרש"ל אבל אם לא שאלו לשוחט לא הוי סי' ופשוט הוא (וע"ל ס"ס ס"ג מ"ש בשם הט"ז):
טו סָעִיף ז לרבים. כתב הש"ך משמע אפילו בשאר כותי שאינו עבדו ושפחתו מותר בדיעבד במקום מעבר לרבים (ודלא כאו"ה שלא התיר אלא בשפחתו ועבדו). וכתב הט"ז ואפילו במקום דלא שכיחי רבים ישראל אלא עובדי כוכבים מסתפי זה העובד כוכבים שלא יראוהו עובדי כוכבים אחרים ויגידו לישראל כמ"ש בסי' קכ"ט ס"ד ובת"ח כתב דנוהגין לשלוח ע"י עובד כוכבים במקום מעבר לרבים והוא שכונת ישראל ואין עובדי כוכבים מצויין שם עכ"ל:
טז סָעִיף ח להחליף. בס"ס קי"ט יתבאר דהיינו דוקא לאותו דבר שהוא חשוד עליו חשוד ג"כ להחליף ע"ש. ש"ך:
יז סָעִיף ט ידיע. כתב הט"ז תמיהא לי טובא הא איכא למיחש שמא באמת של ישראל היה ועשה לו סי' להכירה בין שאר חתיכות טריפות ואח"כ נודע לו שהיתה זו טריפה ולכך נמצאת עתה ביד עובד כוכבים ומנ"ל להקל בספק דאוריי' (ובנה"כ תירץ דמיירי שיש עליו חותם או נכתב עליו תיבת כשר שזה אין דרך לעשות עד שיודע בודאי שהוא כשר ע"ש):
יח סָעִיף ט ובדיעבד. כתב הש"ך כלומר אם כבר קנה מן העובד כוכבים (עיין פר"ח ס"ק ל"א) ומשמע דקאי אבמקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים וקבעו אותם כו' אבל אם יש לחוש שנשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים אסור אפילו בדיעבד מיהו כתב בלבוש דבמקום הפסד יש להתיר אפילו בכה"ג בדיעבד וכתב ב"ח ומנהג ליקח יינות שמביאים העובדי כוכבים מארץ ישמעאל שקורין מושקטע"ל ע"י חותמיהון שמביאים כתבים מישראל וע"ל סי' ק"ל ס"ו:
יט סָעִיף י ונכנס. כתב הש"ך נראה דאפילו קטן יוצא ונכנס מהני כדלעיל סי' קט"ו ס"א בהג"ה (ואפי' באיסור דאוריי') ומסיק בש"ס דאפילו לכתחלה מותר ביוצא ונכנס וא"כ צ"ל דמ"ש הט"ו האי לישנא משום סיפא נקטוהו דשהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות דאינו מותר אלא בדיעבד וע"ל סימן קכ"ט ס"א:
כ סָעִיף י סגר. ומן הסתם אמרינן דלא סגר אא"כ שנודע שהיה סגור. ש"ך:
כא סָעִיף יא לחוש. (וכתב פר"ח דדעת רוב הפוסקים להתיר אף ביוצא ונכנס וכן עיקר ע"ש) ובתשובת הרא"ש מוכח דאפילו בעובד כוכבים וישראל אכסנאים אין לחוש דהא דשרינן ביוצא ונכנס היינו אפילו באכסנאים שאינה מכירים זא"ז דאינהו נמי מירתתי אהדדי ע"ש ש"ך:
כב סָעִיף יא ליזהר. כתב הש"ך פי' משום ניצוצות וזה שכתב אפילו ולפ"ז כשאין פיהן מגולה א"צ ליזהר בשתי קדרות והט"ז כתב דהטעם שלא יתחלפו זה בזה ולפ"ז אי הוי ב' קדרות של ישראל א' של בשר וא' של חלב אין איסור אפילו לכתחלה לבשלם בתנור א' כיון דאין שייך שם לאחלופי:
כג סָעִיף יב ונכנס. כתב הש"ך משמע דעת הר"ב דביוצא ונכנס א"צ להחמיר (דעיקר מה שיש להחמיר הוא כשהולכים לבה"כ שיודעות השפחות שמשהין שם זמן מה. אבל ביוצא ונכנס א"צ להחמיר כלל ש"ך ופר"ח) וא"ל ממ"ש בסעיף הקודם דלכתחלה יש ליזהר אף בב' קדרות ופשיטא דישראל ועובד כוכבים ששפתו לא גרע מיוצא ונכנס דהתם הטעם משום ניצוצות שיתזו מזו לזו כמ"ש לעיל:
כד סָעִיף יב להאכילה. בשבולי הלקט כ' לאכול אותו עובד כוכבי' ולא לעובדי כוכבים אחרים והיינו שידעה שאותו דבר אסור לישראל ואפ"ה נתנוהו לישראל וכ' עוד עובד כוכבים שאמר אל תאכל מקדרה זו שאני השלכתי בה חלב אין מקבלין ממנו אלא מותרת היא עכ"ל וכ"פ בת"ח שאין העובד כוכבים נאמן לא לאיסור ולא להיתר וע"ל סי' קכ"ב ס"ג וסי' קכ"ז וכ' המרדכי כשישראל נותן לעובד כוכבים תבשיל בקדרה להוליכו בביתו של עובד כוכבים יזהיר אותו הישראל שלא ידיח הקערה אך יש להניח בה קצת משיורי התבשיל וכן שיביאנה בו ביום עכ"ל ותימא איך יסמוך ע"ז שיאמר לעובד כוכבים שיניח בה שיורי המאכל דלמא ישתמש בה ואח"כ יחזור ויתן בה משיורי המאכל והב"ח ז"ל העתיק תשובת מהר"ר מנחם קדרה שנשארה בין העובד כוכבים וכבר לקח ישראל א' מן השומן שבקדרה בכף מועט וכשהוחזר הקדרה עם השומן הכיר הישראל הגומא שבשומן שנלקח ממנו השומן שהיתה בו כמו שהניח נראה להתיר דבכה"ג שייך טביעת עין עכ"ל הט"ז:
כה סָעִיף יג שמא. כתב הש"ך מאחר דאיכא ספיקי טובא נראה דמותר לקנות ממנו גם גבינות אחרות ע"ש וכן אין לחוש שהחליק וכו' דלא חיישינן שכוון להכשילו כל זמן שאין לעובד כוכבים הנאה בדבר וכמ"ש בס"י:
כו סָעִיף יג מונח. פי' שהניחו במקום מיוחד על הגבינות אבל אם הניחו במקום אחר אף במקום מיוחד בכוונה מ"מ כיון דלא הניחו מונח על הגבינות סבור העובד כוכבים שאין הישראל יודע היכן הניחו ואסור (אבל אם הניחו מונח על הגבינות אז מירתת העובד כוכבים ליטול החותם שמא עשה ישראל סימן בהנחתו) ש"ך:
א סָעִיף א וחלב ומורייס. עש"ך (והובא בבה"ט סק"ב) שכתב אף דחלב טמא הוא איסור תורה מ"מ כיון דחלב טהור חיור. טמא ירוק אם היה מחליף כולו או רובו מינכר וא"כ אינו אסור אלא מדרבנן דמין במינו בטל ברוב מדאורייתא עכ"ל ותימא דהרי הש"ך לעיל סי' צ"ח סק"ו מסיק דאזלינן בתר טעמא וא"כ הרי חלב טמא משונה בטעמו מחלב טהור וצריך ס' מדאורייתא ומצאתי בתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סי' ס"ו שתמה ג"כ בזה וכתב ליישב משום דהא דטכ"ע דאורייתא ילפינן ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים אמרינן דדוקא באיסורים דכוותייהו שהם לאוין שיש בהם מלקות ולא בלאוין שאין בהם מלקות כגון חלב טמא וכיוצא לא אמרינן טעם כעיקר מן התורה רק מדרבנן אסור ע"ש:
ב סָעִיף א מד"ס. ע' בתשובת מהר"י הלוי סי' י"ד שכתב דאם שלח חמאה ביד עובד כוכבים שמותר אף בלא חותם ע"ש וכ"כ אחיו הט"ז משמו לקמן סי' קכ"ז סק"ז:
ג סָעִיף א חותם אחד. ע' בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ט"ו שנשאל במי ששלח לחבירו מעיר לעיר ע"י עובד כוכבים חלקת צווארי אווז מלאים בשר מונחים בתיבה א' במסמרות נטועות בלי שום חותם רק על כל א' מהם פיתק תלוי וכתב בו פסח אשר איננו שוה להיות נקרא חותם מה דינם אי חשיבי המסמרות כחותם שנוכל להקל בדיעבד כדעת רמ"א ז"ל דע"י עובד כוכבים די בחותם א' והשיב להתיר במקום הפסד מרובה וצירף כמה טעמים להקל ולומר דאלו המסמרות חשיב כחותם אף לענין זה שהוא איסור דאורייתא וכתב שהרצה דברים לפני הרב מהר"ר יוסף פיאמיטה והוסיף הוא ז"ל עוד טעם לפי שכתב בש"ע לקמן ס"ה אם שלח ע"י עובד כוכבים ירך בלא חותם והיא חתוכה כו' וה"ה בנ"ד שהרי אין דרך עובד כוכבים לעשות כאלה ודאי דלכ"ע בדיעבד שרי בחותם כל דהו ואף בלא חותם עכ"ז למיגדר מלתא כו' אם לא בהפסד מרובה ע"ש ולע"ד קשה לסמוך ע"ז לחוד היכא ששלח בלי חותם כלל אף בהפ"מ דאף שאין דרך עובד כוכבים לעשות כאלה מ"מ כיון דבקל יכולים לעשות כן דמי לשחיטה שאינו סימן לסמוך עליו כדלקמן סי' ו' וצ"ע בזה:
ד סָעִיף ב שהחותם מקולקל. עיין בתשובת נ"ב חיו"ד סי' ל"ח:
ה סָעִיף ג אין כתב סימן. ע' במג"א פי' ל"ב ס"ק י"ג:
ו סָעִיף ה [וכיוצא בו. עבה"ט מ"ש שבכלל זה תרנגולת כו' ושמעתי בשם רב גדול אחד שהתיר כמו כן בתרנגולת שניכר בה שהובהבה באש על קש ותבן להסיר שיורי נוצות שעליה כמו שישראל עושין כמ"ש לעיל סי' ס"ח ס"ג בהגהה לפי שהעובדי כוכבים אין עושין כן רק מולגין ברותחין ועוד היה מעשה באווז קודם ההבהוב שלקחה עבד השר עבור מכס ואחר ב' שעות החזירה לבעלים ולא ניכר בה סימן והתיר ג"כ ע"י סימן בהנוצות שבראשי כנפים שנחסר מכל כנף ג' נוצות הטובים לכתיבה שמנהג בכל תפוצות ישראל שתולש אותם השוחט מיד אחר השחיטה וצ"ע]:
ז סָעִיף יב אין להאכילה. עבה"ט וע' בספר תפארת למשה שכתב שיש חילוק אם נתנה להכעיס אסור להאכיל גם לעובדי כוכבים אחרים אבל אם נתנה להנאתה שרי להאכיל לעובדי כוכבים אחרים דהא לא נתקיימה מחשבתה עכ"ד:
א סָעִיף א שהפקיד או כו'. שלח ל"ט ב' וכפירש"י שם ד"ה אסור כו' בחותם כו'. הפקיד ל"א א' וכא"ד אליבא דר' יוחנן וכן מפרש רבא שם ה"ר חותם בתוך חותם אלמא דהכי ס"ל וכן ס"ל שם ע"ד ב' וכן ס"ל לרב אשי כ"ט ב' גבי יין מבושל וחומץ וכן רב ל"מ ב' ואע"ג דרב עצמו ל"א א' פסק כר"א וכן שם ס"ט ב' והלכתא כר"א כו' ותי' ר"ת דשם ל"ט ב' מיירי בישראל חשוד דגרע מעובד כוכבים שבטוח שיאמינוהו וכן הא דרבא ורב אשי ובזה ניחא הא דרבב"ח מחתך אתלת כו' אע"ג דאינו אלא סימן א'. ור"י מפרש דהתם והתם בעובד כוכבים והא דסגי בחותם א' היינו במפקיד וחוזר ורואה חותמו דעובד כוכבים מירתת ובכה"ג פלוגתא דר"א ורבנן והלכה כר"א או בשולח ומודיע מתוך כתבו ענין חותמו והעובד כוכבים יודע בכך דמירתת ניחא הא דרבב"ה מחתך שהיה חיתוכו ידוע כמ"ש רש"י שם אבל בשולח ואינו מודיע בעינן ב' חותמות. ורשב"א ור"ן תירצו דגם ר"א בעי חב"ח אלא בהא פליגי דלר"א מפתח וחותם סגי ולרבנן דוקא ב' חותמות וכגי' מפתחו וחותם וכ"ה ברי"ף ורא"ש וש"פ ועתוס' שם ד"ה תרווייהו והלכה כר"א ואמרו בחותם א' ר"ל בהדי מפתח וכ"מ מדברי רי"ף שפסק כר"א ואמר ה"ד חב"ח כו' וז"ש שהפקיד או שלח כפי' הר"ן ועס"ד ולאפוקי דעת ר"י. ביד עובדי כוכבים. לאפוקי דעת ר"ת: (ליקוט) יין כו' שהפקיד או שלח כו'. רשב"א וטור בשמו ולאפוקי דעת ר"ת ור"י (ע"כ):
ב סָעִיף א אבל יין כו'. כ"ז לשון הרמב"ם ומבושל שם כ"ט ב': (ליקוט) אבל יין מבושל כו' וכל שאיסורו מד"ס כו'. לשון רמב"ם וכ"כ הרשב"א וטור בשם הרשב"א. ור"נ פי' טעם אחר ועתוס' שם ד"ה אמר ט"א (ע"כ):
ג סָעִיף א או יין כו'. כמ"ש בירושלמי דקונדיטין אין בו משום יי"נ ופי' הרמב"ם שעירב בו דבש וה"ה כיין מבושל וכ"ש שכר ועסי' קכ"ג ס"ד:
ד סָעִיף א וחלב כו'. ל"ט ב':
ה סָעִיף א וכל שאיסורו כו'. כפי' דחבי"ת בחב"ח לפי שהן ד"ת אבל המפ"ג אינן אלא מדבריהם ועבה"ג: (ליקוט) בירושלמי מפרש הטעם כל דבר שאיסורו מגופו בחב"ח משום תערובת בחותם אחד נראה שהרמב"ם מפרש דמשום תערובת איסורו מדבריהם וראיה פת דאיסורו מגופו וער"נ אבל הרא"ה כתב כטעם הירושלמי ונראה עתה הגירסא שפיר שמחקו רש"י פת למאי ניחוש כו' ועתוס' שם ד"ה פת כו' אבל לפ"ז ניחא דמשום דאיסורו מגופו הוא אלא דשם כ"ט ב' גם בחומץ ויין מבושל שאיסורו מגופו אמר ג"כ כה"ג דלא טרח ומזייף בחותם אחד ודוקא ביי"נ משום חיבת ניסוך צריך הב"ח וע"כ צ"ל כדברי הרמב"ם משום שהוא מדבריהם וכ"כ ר"נ (ע"כ):
ו סָעִיף א שהפקיר. וה"ה שלח ונמשך אחר לשון הרמב"ם:
ז סָעִיף א וי"א כו' ואף כו'. הוא דעת ר"י ובר"ס ק"ל סתם כסברא ראשונה: (ליקוט) וי"א כו' ואף כו'. כפי' ר"י לתרץ דקשיא דרב אדרב ושאר קושיות דר"א דמתיר בחותם א' דוקא במפקיד שעתיד לראות חותמו כו' ואמרינן שם ב' השולח חבית כו' ופירש"י בד"ה חבית כו' וכ"ש ביד עובד כוכבים אלמא דאתי כר"א ואפ"ה צריך היכר חותם והיינו משום שהוא בחותם א' ובמכיר די בחותם א' אף בשולח אבל בחב"ח א"צ היכר הותם וכן לפיר"ת דמוקי כרבנן מ"מ מדרבנן נשמע לר"א כמש"ש בתוס' וע"ש ס"ט ב' בד"ה מ"מ כו' אבל ר"ת פי' דלר"א א"צ כלל הכרת חותם וכשיטתו דאוקים ברייתא דמכיר כרבנן ולא יליף מינה לר"א משום דלר"א לא חיישינן כלל לזיופא כמש"ש בגמ' ס"ט ב' וכשיטתו דמתרץ קושיות הנ"ל לא בשולח ומפקיד אלא מחלק בין ישראל חשוד לעובד כוכבים וז"ש בהג"ה וי"א כו' אבל פי' עוד דברייתא דמכיר אינו משום שהוא בחותם א' אלא דה"פ שחזר על חותמו ומצא מקולקל אבל בסתם א"צ היכר חותם ואין חילוק בחתום בחותם א' או בחב"ח ובין לר"א ובין לרבנן ואף בחב"ח וז"ש בס"ב כיון כו' ובסי' ק"ל ס"ח חתמו כו' ועתוס' שם ושם (ע"כ):
ח סָעִיף א וי"א כו'. הוא דעת ר"ת: (ליקוט) וי"א דלא כו'. עתוס' דב"מ כ"ג ב' ד"ה אתלתא כו' ורא"ש שם ס"ג ור"ת ז"ל כו' דאלת"ה קשיא דרב אדרב כו' אבל בתי' הראשון תי' דסי' לתלתא קרנתא עליף טפי (ע"כ):
ט סָעִיף א ובדיעבד כו'. תוס' שם ב' בד"ה השולח כו' ובדיעבד כו' ור"ל אף אם לא שלחו להודיע וכמ"ש למטה דלענין שא"צ הכרה אף ר"י מודה:
י סָעִיף ב כיון כו' אבל כו'. שם ל"א ב' השולח הבית כו' ופי' תוס' שר"ל אם חזר על חותמו כו' אבל א"צ לכתחלה לראות כמש"ש ס"ט ב' והלכתא כו' דלא חיישינן לזיופא משמע דלא חיישינן כלל וכן לרבנן בחב"ח דל"פ ר"א אלא דלא בעי רק חותם א' ועתוס' שם ד"ה מ"ט כו' מיהו מדקאמר הכא בשמעתין כו' וברייתא דלעיל כו' וכן שם ל"א ב' ד"ה השולח. ויש מקילין לשלוח כו' וכן לדעת ר"י אף שצריך להודיעו מ"מ א"צ לראות וכמ"ש תוס' ס"ט ב' בד"ה הנ"ל ומיהו אם שולח כת"י והודיע לחבירו כו' דלא כר"ן שכ' לשיטת ר"י דוקא שמכיר ובבה"ג איירי שם ע"ש:
יא סָעִיף ב ומיהו כו'. ממ"ש ל"ד ב' למאי ניחוש לה כו' ובפ' ג"ה (צ"ה א') מתבי עשר חנויות כו' בנמצא ביד עובד כוכבים ועתוס' י"ב א' ד"ה ושדי כו':
יב סָעִיף ב או כו'. שם כ"ט ב' אי משום אינסוכי כו' ואי כו':
יג סָעִיף ב אף כו'. דאף בלא חותם כלל היה מותר אי לאו משום איחלופי:
יד סָעִיף ד מפתח כו'. כר"א וכפי' הרשב"א כנ"ל:
טו סָעִיף ד אבל כו'. דודאי מפתח לא הוי חותם אף לר"א דלכך ל"ק ר"א ב' מפתחות ול"פ ארבנן אלא משום כיון דאית חותם א' לא טרח לפתוח במפתח ח"ש שם ובסוף פט"ז דשבת דלר"א סגי בחותם א' אלמא מפתח לא הוי חותם וז"ש שם ס"ט ב' דלר"א לא חיישינן לזיופא:
טז סָעִיף ד אם שולח כו' ואם כו'. ר"ל אפילו בלא היפוך התפירות דתפירת השק הוא כמו מפתח אא"כ היפך אז הוא חותם ועד"מ:
יז סָעִיף ה אם שלח כו'. רש"י בפ' ג"ה צ"ד א' מהא דאמרינן שם חתוכא דישראל כו':
יח סָעִיף ה וכן כל כו'. הרא"ש שם מהנ"ל:
יט סָעִיף ה ודוקא כו'. עד"מ בשם תה"ד:
כ סָעִיף ו שלח כו'. דשחיטה לא הוי סימן דישראל הוא מדפריך בב"מ כ"ד ב' מדהתירוהו לו משום שחיטה רובה ישראל נינהו [נ"י שם וכמש"ל סי' א' ס"ד] ועהג"א פ"ק דחולין סי' י"ז ד"ה וכ' כו':
כא סָעִיף ז אם שלח כו'. עבה"ג ובתוספתא פ"ג דדמאי השולח ביד עובד כוכבים ה"ז חושש משום מעשרות ומשום שביעית אבל חמרי גוים המדדים מן הגורן לעיר אינו חושש לא משום מעשרות ולא משום שביעית מפני שהן בחזקת המשתמר:
כב סָעִיף ח הלוקח כו'. עבה"ג ותוספתא שם השולח ביד ע"ה או ביד כותי אינו חושש לא משום מעשרות ולא משום שביעית:
כג סָעִיף ח ואפילו כו'. דהא אפילו על שחיטה נאמנים כמ"ש ברפ"ג דזבחים ועתוס' דפסחים ד' ב' ד"ה הימנוה כו':
כד סָעִיף ח ויש כו'. ע"ז ל"ט ב' וכפי' ר"ת דבישראל חשוד מיירי כנ"ל ודוקא ע"ה החשוד על הדמאי שהוא דבר שרבים מקילין בהם נאמן והרמב"ם כשיטתו שמפרש שם בעובד כוכבים כנ"ל:
כה סָעִיף ט בשר הנמצא כו'. כמ"ש בפ' ג"ה חתוכא כו' וחיישינן שיקח ישראל אלמא מותר ליקח דתקנתא לרשיעי לא עבדינן:
כו סָעִיף ט והוא כו'. כנ"ל ס"ו בשחיטה:
כז סָעִיף ט וכן כו'. עש"ך:
כח סָעִיף ט ויש אוסרים כו'. משום דלא אשכחן בש"ס כה"ג ואשתמיטתיה דברי רשב"א הנ"ל:
כט סָעִיף י (ליקוט) אם הוא כו'. דיוצא ונכנס מותר בכ"ע דאף בכותי ששוחט בהמה דידיה ועסיק בה ומצי למידרס בכ"ש אפ"ה מותר כמ"ש בריש חולין. ר"נ וראב"ד פ"ה דע"ז (ע"כ):
ל סָעִיף יא (ליקוט) ישראל כו'. אע"ג דאמרינן י"ב א' לא אמרינן דלמא מהדר כו' משמע אבל אי מהדר אסור כבר תי' תוס' שם ד"ה דלמא דדוקא באכסנאי ורבא פליג אף בכה"ג (ע"כ): (ליקוט) ישראל כו'. עבה"ג וע"ש בר"נ בארוכה ומסיים ומדברי כולם למדנו ישראל כו' לא משום נבילה ולא משום צינורא כו' ע"ש (ע"כ):
לא סָעִיף יא שמא כשהחזיר כו'. לשון הטור דלא כמרדכי והג"א:
לב סָעִיף יא אפילו אם כו'. תוס' שם וכנ"ל: (ליקוט) אפי' אם כו'. עתוס' שם ד"ה ושדי כו' ובכה"ג חייש אביי אבל רבא פליג עליה וערש"י ד"ה רבא כו' דמסתפי צ"ל ומסתפי ושני טעמים הן ואפילו במשובח וכדקי"ל בכ"מ יוצא ונכנס שמותר וכקושית תוס' הנ"ל וכמ"ש בס"י אם הוא כו' ודלא כהג"א שם ד"ה משמע כו' וז"ש הרא"ש שם ועל זה סומכין כו' ועוד דהוי כו' דלרבא מותר ואפילו לתירוץ ראשון של תוס' הא רבא פליג עליה (ע"כ):
לג סָעִיף יא ואפילו פיהן כו' ואין כו'. שם:
לד סָעִיף יא וה"ה כו'. פ' כ"צ (ע"ו ב') בשר נבילה כו' וכלוי כנ"ל סי' ק"ח:
לה סָעִיף יא אבל לכתחלה כו'. לא מיבעיא בצלי משום ריחא כמ"ש ר"ס ק"ח אלא אפילו בקדירה משום ניצוצות. ובלא"ה אסור מפני תערובות כמ"ש שם אלא מאי ע"כ כו' כגון שצלאן בשתי קדירות:
לו סָעִיף יב יש להחמיר כו'. כמ"ש בס"י באין יוצא ונכנס אסור אם נהנה וכן כאן פעמים נותנת חלב להשביח חלקה ובמפליג שהולך לב"ה כמ"ש ברא"ש: (ליקוט) יש להחמיר כו'. שם ברא"ש ולירא שמים כו' ור"ל כשהולכין לבה"כ דאינו כיוצא ונכנס ממש דהוי כהודיעו שמפליג דאסור כמ"ש בס"י ואף דאמרינן ע' א' בשמע קל צלויי דמותר דמדכר לחמריה שם העובד כוכבים יודע שהישראל נזהר ממנו וז"ש דמדכר ליה לחמריה משא"כ כאן ואינו מותר אלא מטעם השני דאינו נהנה ממנו וע"ז אמר ועוד כדי להשביח חלקה כו' וז"ש בהג"ה ואינו יוצא ונכנס דביוצא ונכנס אפילו לכתחלה מותר כמ"ש בריש חולין (ע"כ): (ליקוט) יש להחמיר כו'. דרא"ש שם כתב וע"ז סומכין כו' כשהולכין לבה"כ ולכאורה ראיה לרבריו ממש"ש ל"ח א' תנ"ה מניח כו' שופתת כו' אבל בירושלמי אמרו עלה והוא שהתינוק יושב ומשמר (ע"כ):
לז סָעִיף יג ישראל כו'. עש"ך ס"ק מ' וכ' בהגמ"ד בשם ריב"א דמטעם ס"ס אין להתיר כמש"ל סי' קט"ו ס"ג (בס"ק י"ח) בשם הרשב"א: (ליקוט) ישראל כו'. ע"ש במרדכי שר"י התיר משום דס"ל דבלא"ה אין לאסור גבינות האידנא דטעם גילוי (עיקר) וכמ"ש בתוס' שם (ל"ה א' ד"ה חדא) ועוד כ' בהגמ"ר שם משום דקי"ל טעם כעיקר הוא מדרבנן כרש"י ויש להקל בספיקו אלא שכתב דאף לר"ת דס"ל טעם כעיקר דאורייתא יש להקל משום דאיכא ספיקי טובא שמא לא בא החותם ביד העובד כוכבים ואת"ל בא שמא לא זייף ואת"ל שזייף להחליף גדולים בקטנים שמא העמיד בדבר המותר דמה"ט שרינן סתם כלי עובדי כוכבים משום ס"ס (ע"כ):
לח סָעִיף יג וכן אין כו'. כנ"ל שאינו נהנה:
לט סָעִיף יג אבל אם לא כו'. אפילו במקום מיוחד ועש"ך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.