א כָּל דָּבָר שֶׁאָסוּר מִן הַתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר בַּהֲנָאָה, אִם הוּא דָּבָר הַמְיֻחָד לְמַאֲכָל, אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה, אוֹ לְהַלְווֹת עָלָיו (ת"ה סִימָן ר') וַאֲפִלּוּ לִקְנוֹתוֹ לְהַאֲכִילוֹ לְפוֹעֲלָיו עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר (כָּךְ מַשְׁמָע מִבֵּית יוֹסֵף מֵהַגָהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ח דְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת), חוּץ מִן הַחֵלֶב, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ: יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה (וַיִּקְרָא ז, כד). וְאִם נִזְדַּמְּנוּ לְצַיָּד חַיָּה וְעוֹף וְדָגִים טְמֵאִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ נְבֵלָה וּטְרֵפָה בְּבֵיתוֹ, (טוּר), מֻתָּר לְמָכְרָם וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לְכָךְ. הַגָּה: וְצָרִיךְ לְמָכְרָהּ מִיָּד, וְלֹא יַמְתִּין עַד שֶׁתְּהֵא שְׁמֵנָה אֶצְלוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). וְכֵן מֻתָּר לִגְבּוֹת דְּבָרִים טְמֵאִים, בְּחוֹבוֹ, מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, דְּהָוֵי כְּמַצִּיל מִיָּדָם (רַשְׁבָּ"א בִּתְשׁוּבָה). וְאָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים נְבֵלָה בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרָה (טוּר). וְעַיֵּן בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן רכ"ח. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין אִסוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה.
א סָעִיף א אם הוא דבר המיוחד למאכל כו'. לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה והב"י הביא בשם התוספות דסוף פ' מרובה שכתב ר"ת דה"ה שאר דברים טמאים שעומדין לאכילה אם מגדלן למשוח עורות בשומנן להשתכר בהן או למוכרן לישראל שימשח בהן או להדליק מותר אבל בחזיר הכל אסור משום מעשה שהיה וכמ"ש הט"ז בח"מ סימן ת"ט וכן כתבו האגודה והרא"ש והנ"י בשם הרא"ש והרא"ה ולא כמ"ש בב"ח שהרא"ש חולק אר"ת והאגודה ומלשון המחבר שכתב אם הוא דבר המיוחד למאכל כו' לא משמע קצת הכי אלא כהרשב"א שהביא בב"י שאם הוא מיוחד למאכל ודרך בני אדם לגדלן כדי לאכלן אע"פ שאינו סוחר בדברים אלו למכרן לצורך אכילה אסור וכ"פ בעט"ז להדיא וי"ל דה"ק אם הוא דבר המיוחד לעולם לאכילה לאפוקי אם יחדו שלא לצורך אכילה וכן משמע בב"י ד"ה כ' הרמב"ם כו' עיין שם וכ"מ בכ"מ שם ודוק:
ב סָעִיף א אסור לעשות בו סחורה. הטעם שמא יבוא לאכול מהן אבל אם אינו מוכר לצורך אכילה ליכא למיגזר דדוקא כשמוכר לצורך אכילה איכא למיגזר שמא יבא לאכול מהן כיון שהוא מוכר לאכיל' או שמא יבא לטעום כדרך המוכרים לאכילה אבל כשאינו מתעסק בו לצורך אכילה ליכא למיגזר א"נ לשמא יבא לאכול לא חיישינן דאטו ברשיעי עסקינן דלא מזדהרי למיכל איסורא אלא הטעם הוא משום דהרואה שסוחר בדבר האסור לצורך אכילה יחשוב שכשם שסוחרן לצורך אכילה כך הוא אוכל מהן ולכך מותר היכא דאינו מוכר לאכילה אע"פ שהוא דבר שדרך בני אדם לגדלן לאכלן וכמ"ש בס"ק א'. ודין שותף שעבר ועשה סחורה בדבר האיסור עיין בח"מ ר"ס קפ"ב בטור:
ג סָעִיף א ואפי' לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים אסור. לפי דעת הרב ולא ידעתי על מה סמכו רבים מבני עמינו שלוקחין טריפות בכיון כדי להאכיל לפועליהם עובדי כוכבים והדבר פשוט להם להתיר אבל צ"ע מנין לו להרב פסק זה כי אדרבה מהגהת מיימוני שהביא הב"י משמע שמותר לקנות להאכיל לפועליו עובדי כוכבים שלא אסר אלא לקנות כדי ליתן לעובדי כוכבים וכתב הב"י עליו הטעם משום דמתנה הוי כמו מכר דאי לאו דקביל הנאה מיניה לא הוי יהיב ליה מידי עכ"ל (וה"נ אמרינן בפ"ק דמציעא (דף ט"ז ע"א) אי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה ע"ש) וא"כ כשקונה כדי ליתנו לעובדי כוכבים הוי כקונה למכרו לעובד כוכבים דהוי כסחורה אבל בקונה כדי להאכילו לפועליו שיש לו בביתו משמע דשרי דאין זה כעין סחורה וכן משמע בפ' בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ג ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה ולא משום יין נסך וד"ה שנשא ודוק וכן משמע להדיא מא"ח שהביא הב"י שכתב וז"ל אמרינן בירושלמי מי שלקח חזירים לצורך פועלים עובדי כוכבים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו עכ"ל משמע כשהותירו ובא למוכרו אינו מוכרו אלא בדמים שקנה וכ"כ העט"ז להדיא וז"ל י"א שמותר ליקח חזירים להאכילם לפועלים עובדי כוכבים כו' אלא שאח"כ כתב ויש אוסרים וכמ"ש למעלה עכ"ל והוא דעת הרב:
ד סָעִיף א חוץ מן החלב. פי' חלב של בהמה טהורה אבל של בהמה טמאה משמע דעת הב"י דאסור לעשות בו סחורה דבקרא לא נזכר אלא חלב נבלה וטרפה ומ"ש המחבר סתם חוץ מן החלב מפני שסמך עצמו אמה שכתב שהרי נאמר בו כו' ועוד דסתם בחלב של טהורה מיירי דלא כהא"ח שכתב שלא חילק הכתוב בין טהורה לטמאה וגם תמיה לי על הא"ח שהוא להדיא נגד הברייתא דזבחים (דף ע' ע"א) ומייתי לה בת"כ פ' צו דאיתא התם דהאי קרא דחלב נבלה וטרפה וגו' איירי דוקא בבהמה טהורה שיש במינה טרפה ולא בטמאה ע"ש מיהו דוקא בחלב העומד למכור לאכילה הוא דאסור אבל למשוח עורות נתבאר בס"ק א' דמותר למכרו:
ה סָעִיף א ואם נזדמנו כו'. בתוספות פ' כל שעה שם איתא דנפלה לו בירושה חשיב כנזדמנו לו וכן משמע בתשו' מנחם עזריה סי' כ"ט וכן משמע מדברי הט"ו בח"מ ס"ס ת"ט:
ו סָעִיף א לצייד כו'. דוקא לצייד שאומנתו בכך אבל שאר כל אדם אע"פ שנזדמנו לו בצידה לא התירו לו ב"י בשם הפוסקים ובתשו' מ"ע שם פסק דאפילו צייד שאינו קבוע וכל אדם שנזדמן לו מותר למכרם אבל דרך מקח וממכר אפי' בהזדמן ואקראי בעלמא אסור לקנות מהם אלא שאם עבר ולקח לא קנסוהו רבנן שיהא אסור בהנאה ע"ש שהאריך:
ז סָעִיף א חיה ועוף ודגים טמאים כו'. ל' הטור נזדמנו לו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים או שצד טמאים עם טהורים מותר למכרם ובלבד שלא יתכוין לכך:
ח סָעִיף א וכן מי שנזדמן לו נבלה כו'. זהו מקרא מלא (דברים י"ד כ"א) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וז"ל הב"ח ומשמע דוקא אותו שנזדמנה לו יכול למכרו לעובד כוכבים מפני הפסד ממונו אבל ישראל אחר אסור לקנות מחבירו הנבלה וטרפה שנזדמנה לו כדי להרויח בה למכרה ביוקר לעובד כוכבים דהיינו נמי סחורה עכ"ל וכן משמע בתוס' דסוכה (דף ל"ט ע"א) ד"ה וליתב לה וכן משמע דעת ר' שמשון בפי' המשניות פ"ז דשביעי' משנה ג' ע"ש: וכתוב בתשו' משאת בנימין סי' כ"ה בהג"ה דאסור לנחור תיישים שצריך לעורות שלהן למכור אח"כ הבשר לעובד כוכבים דמקרי מכוין מלאכתו בדבר האיסור וכ"כ הב"ח בא"ח סימן תקנ"א סעיף י' ע"ש:
ט סָעִיף א מותר למכרם. והיכא דצד טמאים וטהורים צריך למכור הטהור והטמא ביחד וכמ"ש הא"ח אבל לא הטמא בפני עצמו ולא הטהור בפני עצמו ול"ד לאם לא עלו בידו אלא טמאים בלבד דהתירו לו למכור דהתם אם לא נתיר לו יפסיד כל טרחו וא"א בענין אחר משא"כ הכא ודלא כב"י:
י סָעִיף א וצריך למכרה מיד כו'. הג"ה זו צ"ל אחר ובלבד שלא יתכוין לכך:
יא סָעִיף א וכן מותר לגבות כו'. וצריך למכרם מיד ואסור להשהותם כדי להשתכר בהן אבל לדמיו מותר להשהותן אפילו חזירים כ"כ בתשו' מנחם עזריה סימן ל' וכ"כ בתשו' משאת בנימין סימן ל"ו ועיין בח"מ סימן ת"ט:
יב סָעִיף א דהוי כמציל מידם. כלומר מן הסתם אמרינן דהוי כמציל מידם דלא כהא"ח שכתב וז"ל וליקח אותם בחוב אסורים ואם הוא כמציל מידם מותר עכ"ל ובתשובת הרשב"א שהביא ב"י מבואר אפילו חזירים מותר ליקח בחובו מה"ט שהוא כמציל מידם וכן הוא בתשובת מ"ע סימן ל' וכ"כ ר' ירוחם נתיב ט"ו סוף אות כ"ז בשם הפוסקים דאם גבאן בחובו דינו כנפלו לו בירושה שמותר למכרם על יד על יד ע"ש:
יג סָעִיף א ואסור למכור לעובד כוכבים כו'. כ"כ גם המחבר בח"מ סימן רצ"ח ס"ו ודקדקו לכתוב למכור דאילו במתנה מותר דאין במתנה משום גניבת דעת וכמו שנתבאר בסימן ס"ה סי"א ע"ש:
יד סָעִיף א וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם כו'. ומשמע דבכלל זה נמי מורייס של עובד כוכבים שאינו אסור אלא מדבריהם וכמ"ש הט"ו בר"ס קי"א והכי איתא בירושלמי פ"ז דשביעית הלכה ד' ר' יהושע נסב ויהב (כלומר נשא ונתן) בהדין מורייס ואע"ג דטעם איסור מורייס מפני שמערבים בו יין וכמ"ש הט"ו בסי' קי"ד סי"א וסתם יינם אסור בהנאה כמ"ש המחבר ר"ס קכ"ג י"ל שאין המורייס נמכר יותר בעבור היין ועוד דיכול למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו וכמ"ש הטור בסימן קל"ד ס"ב והרב סי' קנ"ד סכ"ג ע"ש. כתב הב"ח ועכשיו נמצאו מקצת אנשים חוכרים מהשרים עיירות וכפרים לזמן וכל זמן החכירות מגדלים חזירים ומאכילים לפועלים עובדי כוכבים ואין לזה היתר כלל כו' ע"כ וכ"כ בתשובת מ"ע סימן ל' וע"ש שהאריך:
א סָעִיף א אסור לעשות בו סחורה. בב"י בשם רשב"א הטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו חמור וגמל שאדם מגדלן למלאכה ותמהתי שהרי בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ג) איתא שהוא איסור דאורייתא דתנינן נזדמנו לו מינים טמאים מותר למוכרן לעובד כוכבים ומפרש טעמא דכתיב לכם שלכם יהא ופרכינן אפי' לכתחלה נמי ומשני שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהיו וכן כתבו התוס' שם דמדאוריי' הוא) ונראה דהרשב"א כתב גזירה זו שהתורה אסרה משום זה מדחזינן היתרא משום לכם ואיסורא משום יהיו הרי הדבר מסור לחכמים שהם יבחרו מה יהיה אסור ומה יהיה מותר דוגמא לדבר איסור מלאכה דחול המועד בפ' ב' דחגיגה וע"כ דנו חכמים שבכל מידי דהוא מאכל יש לחסרו שמא יבוא לאוכלו אבל דבר המיוחד למלאכה מותר. שוב ראיתי בת"ה סי' ר' שכתב בשם גליון תוספות דהך דרשא הוה אסמכתא. וזה כתוב בגליון התוספות פרק כל שעה שזכרתי שכתבו דאיסור סחורה באלו הוי דאורייתא ע"ז כתב הגליון דלאו דאורייתא ממש קאמר דבאמת אינו אלא מדרבנן דאסמכתא בעלמא הוא. אלא דק"ל ממ"ש התוספות בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ט) ד"ה וליתיב כו' לענין שביעית וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר דהיינו נמי סחורה ובפרק ד' דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות וטרפות כו' לא משכחת שיהו כולם שוין לענין סחורה אלא בכה"ג דבהדיא שרי רחמנא למכור כדכתיב או מכור לנכרי עכ"ל ואם איתא דאיסור סחורה בדברים טמאים אינו אלא מדרבנן מאי מוכיחים התוספות מנבילות וטריפות מן הפסוק דמכור לנכרי דהתם ודאי מותר מן התורה אלא דרבנן אסרוה ומתני' קאמר דמדרבנן הם שוים ונראה לתרץ דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא"כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב"ד היו מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד"ת ובח"מ סי' ב' כתבנו מזה ולפי הנחה שזכרתי אתי שפיר טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהם עוברים על ד"ת. ע"כ מוכיחים התוספות שפיר מדמצינו היתר בתורה ודאי חכמים לא אסרוהו כלל למכירה אלא ע"כ דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח:
ב סָעִיף א או להלוות עליו. בת"ה סי' ר' צידד בדבר ומסיק שמכוער הדבר להלוות על כותלי חזיר ולפי מה שכתב ב"י בשם רשב"א שיש לחוש שיבוא לאוכלו איסור גמור יש גם בהלואה: שם להאכילו לפועליו עובדי כוכבים. בב"י לא נמצא טעם לזה ואדרבה כתב בשם ירושלמי מי שלקח חזירים לצורך פועלים עובדי כוכבים כשמוכרו אינו מוכרו אלא בדמיו וצ"ל דהתם אמר לענין מי שעבר ולקח. ולענין טעם איסור בזה ע"פ הגמרא בעבודת כוכבים (דף ס"ב) דתניא החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית מאי שכרן שביעית אילימא דיהבינן להו מפירות שביעית נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה הא קמן דנותן לפועליו מקרי לסחורה ממילא ג"כ אסור לקנות לפועליו מטעם פורע חובו דהוה כסחורה ואע"ג דכתבו התוספות שם הטעם דפורע חובו משום דמשתכר בפירות שביעית ולאו לאכלה קרינא ביה וכו' וכאן אין משתכר בדברים הטמאים שהרי קונה אותם במעות מ"מ מסתמא נותנים לו בזול אלו הדברים משאר מינים טהורים ע"כ קרינן ביה לסחורה. ולכאורה נראה דגם בנזדמנו נבילות וטריפות בביתו אין לישראל אחר לקנות מזה בזול ולמכור לעובד כוכבים ביוקר וכמ"ש התוספות שם בעבודת כוכבים וז"ל אומר ר"י דהסחורה שהיא אסורה בפירות שביעית היינו לקנות הרבה ביחד ולהוליך ממקום הזול למקום היוקר וכו' וכ"כ עוד בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ט) וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי סחורה ובפרק ד' דשביעית תנן שאין עושין סחורה בפירות שביעית כו' ולא בנבלות וטרפות כו' ואין משכחת לה שיהו כולן שוין כו' עכ"ל כמו שהעתקתי בסמוך. ועוד ראייה ממ"ש הטור י"ד סי' קנ"א לענין מכירת בהמה וכתב בסה"ת אפילו לפ"ז אין להתיר אלא כשנזדמנה לו אבל לקנות כדי להרויח לא עכ"ל אבל כי דייקא משכחת להיתרא דהא דין תורה במכירת טרפות עומדת אף לדידן וכמ"ש ב"י ע"ז דמקרא מלא הוא או מכור לנכרי והך מכירה אין בה חילוק בין מוכר ע"י עצמו למוכר ע"י אחר דקי"ל בריש האיש מקדש בכל התורה שלוחו של אדם כמותו ולישנא דקרא נמי הכי דייקא דקאמר או מכור ולא אמר תמכור כמו שאמר תחלה לגר תתננה אלא להורות שאף שהמכירה היא שלא על ידך אלא ע"י אחר שרי ואין זה דומה לשביעית ומכירת בהמה שזכרנו דשם אין הלוקח מיקרי שלוחו של ישראל כיון שהמוכר יכול למוכרם ללוקח שיאכלנה עצמה למה נאמר שהוא שלוחו למכור לעובד כוכבים משא"כ כאן במכירת טרפה שא"א למכור לו אלא לעובד כוכבים ממילא המוכר ללוקח מוכר לו דוקא דבר זה שהוא יהיה במקומו למכור לעובד כוכבים והגע בעצמך דאם לא תאמר כן יהיה הפסד במי שנזדמן לו נבילה והוא לאו בר הכי שיוכל למכור לעובד כוכבים וכי יפסיד ולא ימכרנה לאחר שיוכל למכור לעובד כוכבים הא ודאי ליתא ואין בזה חילוק אם השליח ירויח או לא דכל סרסר דזבין ומזבין מיקרי שליח ומ"האף בקונה ישראל מחבירו טריפה להאכילה לפועליו עובדי כוכבים אין איסור דאין כאן איסור על טריפה זו דעומד במקום המוכר ושלוחו הוא וכן המנהג פשוט כפי מה שראיתי ואף שמו"ח ז"ל כתב לאיסור לקנות כדי להרויח בזה הנלע"ד כתבתי:
ג סָעִיף א ואם נזדמנו לצייד. מבואר בב"י דהלכה כחכמים דדוקא בצייד שאומנתו בכך התירו לו אבל לא באדם אחר:
ד סָעִיף א ובלבד שלא יתכוין לכך. כאן שייכא הג"ה שנדפסה בסמוך וצריך למכרה מיד כו' ובטעות נדפסה שם כי באיסור דרבנן מותר לעשות סחורה בכל גוונא שירצה וכן הוא בב"י בשם א"ח כתוב זה על הרישא: נשאלתי על דבר התיישים הגדולים שבגליל זה דרכן של הבעלי מלאכות שלא לקנות העורות אלא כשנוחרים אותם אבל לא שחוטין מפני שמתקלקלים קצת ע"כ יש להסתפק אם יכול ישראל לנחור התיישים בשביל זה או לא: נראה לי דהיתר גמור הוא דאי ניחוש לבל תשחית וכדרך שכתבתי בס"ס הקודם לזה בשם התוספות דלא ישקה מים מגולים אפי' לבהמה טמאה זה אינו דהא יש לו הנאה מזה ואין כאן בל תשחית וכמ"ש בסמ"ג לאוין סי' רכ"ט שכל שיש לו הנאה מרובה מהשחתה אין כאן איסור בל תשחית וכן איתא בתוס' דעבודת כוכבים (דף י"א) דיבור המתחיל עיקר כו' דמותר לעשות הבהמה טרפה והכי נמי מצינו פ' השוחט (חולין דף כ"ח) השוחט וצריך לדם נוחר או מעקר ומפ' לה התם בחיה וצריך לדם לצבוע בו צמר ה"נ ממש דכוותיה וכן בפרק כיסוי הדם (דף פ"ה) שהתיר ר' לר' חייא לטרוף הבהמה ולשוחטה ולהוציא דמה ולצבוע בו צמר. ואי משום שאין עושין סחורה בנבלות וטריפות ג"כ אינו שייך כאן כיון דבהיתר עושין אותה נבלה ה"ל אח"כ כאלו נזדמנה לו נבלה בתוך ביתו דכיון שהוא עושה תחלה בהיתר בשביל הנאה שלו אין אח"כ שום איסור דלא אסרו חכמים אלא במכוון לעשות מעיקרא באיסור כגון לצוד מינים טמאים משא"כ כאן וכיוצא בזה בפ' היה קורא (ברכות דף י"ד) אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר אמר אביי אנן מתחילין כיון דקא מתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן והיינו כיון שהתחיל בהיתר אע"ג דבשעת התחלה יודע שיגמור וה"נ כן הוא. וראיתי בתשובה נדפסת מחדש להרב ר' בנימן ז"ל התיר ג"כ נחירת התיישים אך שבהג"ה שם כתוב דהא דהתירו בגמרא לנחור ולעקור כדי לצבוע הצמר היינו שישליך הבשר אח"כ משום שאין עושין סחורה בנבלות והוא טעות לע"ד דא"כ היה לו לומר בגמרא שישליך הבשר לכלבים ותו דא"כ היה לו לאסור תחלה גם הנחירה דשמא לא ישליך הבשר אח"כ ויאכלנו דהא זהו הטעם לפי הרשב"א שמביא ב"י שאסור להתעסק בנבלות וטרפות אלא דבר פשוט כל שעושה תחלה בהיתר כגון שצריך לדם או לעור הוי הבשר אח"כ כאלו נזדמנה לו נבלה ומותר למוכרה לעובד כוכבים אבל מי שאינו יודע הלכות שחיטה ורוצה למכור הבשר לעובד כוכבים ורוצה לשחוט באיסור זה ודאי אסור שמתחלה עושה נבלה בשביל מכירת הנבלה לחוד לא משום דבר היתר וכל זה נ"ל ברור ופשוט: כתב ב"י בשם א"ח דאסור לסוך בשרו בחלב חזיר דסיכה בכלל שתייה היא ונראה דלא קי"ל כן דבהדיא כתב התוספות פרק בתרא דיומא (דף ע"ז) דמותר לאדם לסוך בחלב דלא אשכחן סיכה כשתיה אלא ביום כיפור ואיסורי הנאה משום דאיכא אסמכתא אבל חלב דהיתירא הנאה מותר וכ"כ בפרק בנות כותים בשם ר"ת וכ"כ ב"י סי' קכ"ג בשם רשב"א בתשובה שמותר לסוך בחלב חזיר אפילו שלא במקום סכנה אלא שבאו"ה סוף כלל ל"ט ראיתי שכ' דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר אלא היכא דאיכא צערא אבל אדם בריא משום תענוג לא וע"כ אין לסוך תינוק בחלב חזיר שאין זה אלא לתענוג אבל מניחין עובד כוכבים לסוכן ולהאכילן שאין אומר להזהיר גדולים על הקטנים אלא לסוך אותם בידים עכ"ל וכן עיקר ובלבוש חילק מסברתו לאסור בסיכת חלב חזיר ולא בשאר חלב ולא דק במקורן של דברים כי אין חילוק בהם לגמרי: כתב מו"ח ז"ל שאותן שוכרי עיירות וכפרים מן השר דהיינו כל ההכנסה של השר ובכלל זה החזירים שבחצר ובתוך זמן החכירות מגדל ישראל החזירים ומאכיל אותם לפועליו שלא יפה הם עושים ע"כ. ומ"מ נראה ללמוד היתר על זה שכיון שעיקר כוונתם בשעת השכירות לשכור שאר דברים וזהו טפל אין איסור בזה דהא כתב רבינו הטור בר"ס זה או שצד טמאים עם טהורים משמע שבכוונה הוא צד אותם יחד ואפ"ה מותר והיינו מטעם שאין כוונתו אלא על טהורים לחוד אלא שא"א להיות הטהורים ניצודים לחוד שבערבוביא הם וניצודים טמאים עמהם ע"כ שרי אע"פ שיודע תחלה שיהיה כן מ"מ אחר מחשבתו אזלינן במאי דניחא ליה ודמיא להא דאיתא בפרק השואל דהיתירא ניחא ליה דלקני דאיסורא לא ניחא ליה דלקני כעין שכ' הטור בהל' פסח בעובד כוכבים שמביא לישראל חמץ בי"ט האחרון ה"נ דכוותיה ומה שמתגדלים תוך זמן השכירות הוי כנזדמנו לו דשרי להאכילם לפועליו עובדי כוכבי' וכבר נהגו במדינו' רוסיי"א וואלי"ן וכן רבים ולא מיחו בהם חכמים משום דמידי דהשר הם ואין שם ישראל עליהם ואין לו עסק עמהם והפועלים העובדי כוכבים הם פועלים של השר ומדידיה קא אכלי כן נ"ל) ללמד זכות עליהם בזה: אסור למכור נבלה בחזקת כשרה. בטור הטעם משום גניבת דעת שאסור אפילו לעובד כוכבים: ובמ"ש הטור ונראה דאפי' לפי אלו המפרשים כו' יש להקשות הא כתבו התוס' פ' ג"ה (דף צ"ד) ד"ה טרפה כו' ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של עובד כוכבים אמר כן עכ"ל. הכי נמי למה יהא אסור בפני ישראל דהא לא יקנה ישראל מן העובד כוכבים כיון דעכשיו ס"ל גניבת דעת מותר בו ולמה לא נימא דגם אלו יש מפרשים ס"ל סברא זאת ונעשה פלוגתא חדשה בחנם בין הך אוקימתא לאוקימתא דלעיל בסברא זאת ואף את"ל דיש להטור הוכחה בלשון יש מפרשים שאמרו לא גזרינן שמא יתננה כו' משמע דהגזירה לית להו אבל אי הוי באמת בפני ישראל אנו חוששין שמא יקנה ישראל ממנו דא"כ קשה על היש מפרשים גופייהו למה להו זה ואמאי לא נימא דלא חששו כלל שיקנה ישראל ממנו דיחוש שלגניבת דעת אמר לו כן כיון שהוא מותר וצריך עיון:
א סָעִיף א למאכל. לאפוקי סוסים וחמורים וגמלים דסתמן למלאכה:
ב סָעִיף א סחורה. הטעם שמא יבוא לאכול מהן ודין שותף שעבר ועשה סחורה בדבר האיסור ע' בח"מ ר"ס קפ"ב בטור וכתב הט"ז מי שנזדמן לו נבלה והוא לאו בר הכי הוא שיכול למכור לעובד כוכבים יוכל למכור לישראל אחר שיוכל למכור לעובד כוכבים ואין בזה חילוק אם השליח ירויח או לא דכל סרסר דזבין ומזבין מקרי שליח מ"ה אף בקונה ישראל מחבירו טריפה להאכילה לפועליו עובדי כוכבים אין איסור וכן המנהג פשוט דלא כב"ח שאוסר לקנות כדי להרויח בזה עכ"ל:
ג סָעִיף א החלב. פי' חלב של בהמה טהורה אבל של בהמה טמאה משמע דעת הב"י דאסור לעשות בו סחורה. ש"ך. (ודוקא בחלב העומד למכור לאכילה הוא דאסור בטמאה אבל למשוח עורות או להדליק מותר ובחזיר לעולם אסור משום מעשה שהיה). כתב באו"ה דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר אלא היכא דאיכא צערא אבל אדם בריא ומשום תענוג לא וע"כ אין לסוך תינוק בחלב חזיר שאין זה אלא לתענוג אבל מניחין עובדי כוכבים לסוכן ולהאכילן שאין אומר להזהיר גדולים על הקטנים אלא לסוך אותם בידים וכן עיקר ובלבוש חילק מסברתו לאסור בסיכת חלב חזיר ולא בשאר חלב ולא דק במקורן של דברים כי אין חילוק בהם לגמרי עכ"ל הט"ז. (וטעמא דסיכה אסור דסיכה בכלל שתייה כ"כ ב"י והשיג עליו הט"ז דל"א סיכה כשתייה אלא לענין יוה"כ או איסורי הנאה ע"ש וכתב פר"ח אפילו לדעת הפוסקים האוסרים יש להתיר לרחוץ בבורית אע"פ שהוא עשוי מחלב לפי שהוא פגום. ובענין הראנדארי"ס המגדלים חזירים עיין ט"ז) וכתב עוד נשאלתי ע"ד התיישים הגדולים שבגליל זה ודרכן של בעלי מלאכות שלא לקנות העורות אלא כשנוחרים אותם אבל לא שחוטין מפני שמתקלקלים קצת ע"כ יש להסתפק אם יכול ישראל לנחור התיישים או לא ובתשובת מ"ב אוסר לנחור ולמכור אח"כ הבשר לעובד כוכבים אבל הט"ז חולק עליו וס"ל כל שעושה תחילה בהיתר כגון שצריך לדם או לעור הוי הבשר אח"כ כאלו נזדמן לו נבלה ומותר למכרו לעובד כוכבים זה אבל מי שאינו יודע הלכות שחיטה ורוצה לשחוט באיסור ולמכור הבשר לעובד כוכבים ודאי אסור שמתחילה עושה נבלה בשביל מכירתה לחוד ולא משום דבר היתר וכל זה נ"ל ברור ופשוט (ובנה"כ השיג עליו ע"ש) (והפר"ח הסכים עם המ"ב ודוחה הראיות של ט"ז ועיין סימן י"ט ס"ק א') וכתב עוד שאותן שוכרי עיירות וכפרים מן השר דהיינו כל ההכנסה של השר ובכלל זה החזירים שבחצר ובתוך הזמן החכירות מגדל ישראל החזירים ומאכיל אותם לפועליו כתב הב"ח שלא יפה הם עושים ודעת הט"ז להתיר וכתב דכבר נהגו במדינת רוסי"א וואלי"ן וכן רבים ולא מיחו בהם חכמים משום דאין שם הישראל עליהם ואין לו עסק עמהם והפועלים הכותים הם פועלי השר ומדידיה קא אכלי כנ"ל ללמד זכות עליהם עכ"ל:
ד סָעִיף א נזדמנו. בתוס' פ' כל שעה איתא דנפלה ליה בירושה חשיב כנזדמנו והא דמותר בנזדמנה לצייד דוקא צייד שאומנתו בכך אבל שאר כל אדם אע"פ שנזדמנו לו בצידה לא התירו לו ב"י בשם הפוסקים ובתשובת רמ"ע פסק דאפילו צייד שאינו קבוע וכל אדם שנזדמן לו מותר למכרם אבל דרך מקח וממכר אפילו בהזדמן ואקראי בעלמא אסור ע"ש שהאריך בסימן כ"ט והיכא דצד טמאים וטהורים צריך למכור הטמא והטהור ביחד אבל לא הטמא בפ"ע והטהור בפ"ע ול"ד לאם לא עלו בידו אלא טמאים בלבד דהתירו לו למכור דהתם אם לא נתיר לו יפסיד כל טרחו דא"א בענין אחר משא"כ הכא ודלא כב"י עכ"ל הש"ך. (ופר"ח חולק ומתיר למכור אפילו הטמאים בפ"ע. אסור לב"ב ליבש בשר אחורים ובהמות שנטרפו לו למכרם אחת אחת לעובד כוכבים דחיישינן לתקלה. חות יאיר סימן קמ"ב):
ה סָעִיף א כמציל. דמן הסתם אמרינן דהוי כמציל מידם ובתשובת הרשב"א מבואר דאפילו חזירים מותר ליקח הימנו בחובו מה"ט וצריך למכרם מיד ואסור להשהותם כדי להשתכר בהן אבל לדמיו מותר להשהות אכילו חזירים ועיין בח"מ סימן ת"ט ש"ך:
ו סָעִיף א למכור. אבל במתנה מותר דאין במתנה משום גניבת דעת כמ"ש בסי' ס"ה סי"א. ש"ך:
ז סָעִיף א מדבריהם. כ' הש"ך ומשמע דבכלל זה נמי מורייס של עובד כוכבים שאינו אסור אלא מדבריהם ועיין לקמן סימן קל"ד סכ"ג:
א סָעִיף א כל דבר שאסור. ע' בס' פרי תואר שמתיר את הדם לסחור בו כיון דאיתקש למים ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ב שהסכים עמו ע"ש. [וכ"כ בתשובת ח"ס סימן ק"ו והוסיף עוד דה"ה אבר מ"ה דאיתקש לדם ובזה אזדא קושיית התוי"ט פ"ז דשביעית ע"ש. ושם בסי' ק"ח כתב ג"כ הכי ליישב קושיית התוי"ט בשינוי לשון וז"ל שם דדם ואמ"ה על כרחך מה"ת מותרים בסחורה ואם אסורים היינו מדרבנן ע"ש אך שם עיקר דבריו בישוב הקושיא. ולזה די אם רק מה"ת מותרים אבל לעיקר הדין י"ל שלא חזר בו ממ"ש בסי' ק"ו הנ"ל דמותרים לגמרי]:
ב סָעִיף א מן התורה. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י דלכתחלה אסור לקנות פירות מתולעים למוכרן לעובד כוכבים והפר"ח בק"א חולק עליו ועי' פמ"ג לעיל סי' פ"ד מ"ש בזה:
ג סָעִיף א אסור לעשות. עט"ז מ"ש דדבר שהתירה התורה בהדיא א"א לומר שחכמים יאסרוהו וע' בתשובת חות יאיר סי' קמ"ב שהשיג עליו ועיין בשו"ת דברי יוסף סי' מ"ח ע"ש על דבריו ועמ"ש אא"ז בספרו פנים מאירות בזבחים ד' ע"ד בד"ה רב דאמר שהשיג ג"כ על האי כללא דהט"ז ע"ש גם לע"ד קשה על כלל זה מתוס' דחולין דף י"ב ד"ה פסח וקדשים ע"ש. [וע' בתשובת ח"ס סו"ס ע"ג ובסי' ק"ו וק"ט מ"ש בזה]:
ד סָעִיף א [בו סחורה. עבה"ט בשם ט"ז עד דלא כב"ח שאוסר כו' ובש"ך סק"ח משמע דמסכים כדעת הב"ח דלישראל אחר אסור לקנות ממנו כדי להרויח וכן הוא דעת הפר"ח סק"ח אמנם לקנות כדי להאכיל לפועליו בלא"ה שרי לדעת הש"ך סק"ג דאין זה כעין סחורה וכ"ד הפר"ח סק"ב זולת בקונה דברים טמאים לגדלן בבית להאכילם ע"ש גם בתשו' ח"ס סי' ק"ח דחה דברי ט"ז הנ"ל ואע"ג דודאי כשם שהוא עצמו מותר למוכרו הה"נ שלוחו כמותו אבל שיקנה זה באופן שנסתלקו בעלים הראשונים לגמרי ונכנס הוא תחתיהם זה אסור ע"ש. ומ"ש שם שנעלם מהט"ז תוספות בסוכה ל"ט לא הבנתי הלא הט"ז בעצמו מביא דברי התוספות בס"ק זה וגם בס"ק הקודם]:
ה סָעִיף א ואפילו לקנותו. עש"ך ועיין בספר אורח מישור ובתשובת בית יעקב סי' מ"ב ובתשובת מקום שמואל סי' ע"ז:
ו סָעִיף א חוץ מן החלב. עבה"ט ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסא פ"ז דשביעית שנשאל אם יש למחות ביד הקונים ארנבים מתים את עורם ואת בשרם וחוזרים ומוכרים לפעמים הבשר לבד והרי הפר"ח אוסר בכה"ג והשיב כ"ד שאינו מפורש בתורה אמרינן הנח מוטב כו' וה"נ קרוב הדבר שלא ישמעו דהצייד לא ירצה למכור העור בלי הבשר ויש בהם ג"כ חיי נפש כדאי הט"ז לסמוך עליו דמתיר בנחירת התיישים אף דרבים חולקים עליו מיהו אם נזדמן לקנות כ"כ בזול עד שבעד העור לבד יקבל יותר ממה שנתן אז גם הרוצה לצאת י"ש מותר לקנות ולמכור אח"כ הבשר לבד כיון דמרויח בעור לבד וא"צ לכוין גם להאיסור הו"ל האיסור כנזדמן ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ס"ב שנשאל ג"כ על ענין הנ"ל והאריך לבאר דעיקר איסור סחורה בדברים אסורים הוא מדרבנן ומעתה יש לנטות להקל כיון דעיקר כוונת הסוחרים הוא בשביל העור לבד יש לדמות זה לנזדמנו טמאים וטהורים (מזה מוכח דס"ל כדעת הפר"ח שהביא הבה"ט סק"ד ולא כש"ך) ובפרט שאינו מוכר הבשר לבד אחר הפשטן אלא מוכרים אותו קודם הפשט איכא היכרא אך לפי שהוא דבר חדש אין רצוני להחליט ההיתר ועכ"פ יש להעלים עין מהם והנח להם כו' וע"ש בסי' ס"ג שכתב דאם יכולים למכור להקונה ג"כ הבשר עם העור ואף שיתנה עם הקונה שאם ירצה לחזור ולמכור לו העור לבד מחויב הוא לחזור ולקנותו באיזה סך שיתנה מ"מ מאחר שבתחלה מכר לו הכל ביחד וגם הברירה ביד הקונה להחזיק ג"כ העור הערמה זו נ"ל להתיר בדבר זה שיש בלא"ה כמה צדדי היתר ועיקר האיסור הוא רק מדרבנן ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סי' ק"ד ק"ה ק"ו שכ' שכמעט כל הראשונים והאחרונים מסכימים שאיסור סחורה בדברים אסורים הוא איסור דאורייתא והביא שם דברי תשובת חו"י סי' קמ"ב שמחלק דדוקא באיסורים שלא היה להם שעת הכושר כמו שרצים. ומשמע שמסכים עמו. אך בסי' ק"ח שם כתב דלולא דבריו היה אומר בהיפוך דגלי רחמנא בשרצים דבדילי מיניה ק"ו לדברים שאין נפשו של אדם קצה בהם (גם בסי' ק"ה בהשגתו על ת' נ"ש שהתיר ע"י שליח עובד כוכבים משמע ג"כ דאינו מסכים עם החו"י בזה ע"ש) וע"ש עוד שכתב דאף דקרא לא אסר סחורה אלא במידי דקיימי לאכילה אין לנו להורות קולא ולומר דטעמא דילמא אתי למיכל מיניה ונתיר היכא דלא אתי למיכל מיניה דאין לנו למדרש טעמא דקרא וכן נוטה דעת הרמ"ע בתשובה סי' ל' דאוסר לישראל השוכר שדה מישמעאל ומסרה לאריס ישמעאל ומגדל עליו דברים טמאים לטובת המשכיר אע"ג שאינו בביתו וברשותו ולא אתי למיכל מיניה ע"ש ומ"מ נ"ל נפקותא בטעמא דקרא להחמיר שלא יעשה הישראל שלוחו של עובד כוכבים להרויח בסחורת דברים אסורים לטובת העובד כוכבים דמ"מ אסור משום דילמא אתי למיכל מיניה: ושם נשאל אודות עיר אחת בארץ אזיא שיש מו"מ גדול בין הישמעאלים בדגים טמאים הבאים מאיטליא מלוחים בחביות ויש לישראל אחד באותה עיר שותפות עם ישמעאל אחד במדינת מצרים והוא כתב שיש להרויח הרבה בזאת שמה וישלחם לו והישראל בכאן אינו עושה רק שהולך לישמעאל המוכר שיש לו הרבה מחביות דגים הנ"ל ואומר לו שימסור להספינה כו"כ סכום חביות דגים ואח"כ משלם לו אבל הישראל אינו מקבלם לביתו כלל כ"א מבית אוצר הישמעאל מוסרים אותם אל הספינה והולך למצרים לשותפו הישמעאל והוא מוכרם בריות אם יש חשש איסור בזה. והאריך לבאר דאם יקנה היהודי הדגים על שמו באופן שיהיה נקנה לו אין שום היתר אפילו לא נגע בהם ולא יראה אותם כלל וכנדון הרמ"ע סי' ל' הנ"ל אך מאחר דאיכא הפסד ריוח הרבה יש להמציא היתר ולומר דהיהודי לא קנה כלל הדגים מאחר דליכא משיכה לרוב הפוסקים (ע"ל סי' ש"כ) ישראל מא"י לא קנה בכסף ואף את"ל קנה בכסף היינו אם היה מראה לו חביות אלו דוקא ואין רשות למוכר להחליפם באחרים וכמ"ש התוס' ב"מ ד' ס"ד נמצא בנ"ד ע"י נתינת המעות לא קנס הישראל ובפרט לפי המבואר בלשון השאלה דאפילו נתינת מעות אין כאן עד לאחר זמן ומה טוב שלא יהיה בדעת הישראל כלל להיות לו שום קנין בעצמות הדגים אלא שלוחו של הסוחר שבמצרים וגם יודיע כן להמוכר ואע"ג שלבסוף נוטל חלקו מהריוח אין בכך כלום דשכר שליחותו הוא נוטל ואף אם מקבל אחריות יוקרא וכדומה מ"מ כיון שלא קנה הסחורה ה"ל כמקבל אחריות סחורה של עובד כוכבים בביתו של עובד כוכבים עיין בא"ח סי' ת"מ והשתא מותר ממ"נ. משום דילמא אתי למיכל ליכא שהרי אין לו עסק עמהם כלל וגם משום עושה סחורה ליכא דהא אינו קונה הדגים כלל רק נעשה שליח וסרסור לישמעאל אחר אמנם אם קנה הישראל מיד מהמוכר בכסף קנין גמור ואחריותו עליו מפאת המוכר אף קודם שיביאנו לתוך הספינה ומכ"ש אם קנאו בת"כ כדרך הסוחרים דקיי"ל סיטומתא קונה נמצא קנה הישראל וליכא למיסמך אלא אהך סברא שבדעתו לקנות בשליחותו של פלוני על זה לחוד קשה לסמוך להתיר עיין שם: וכיוצא בזה כתב בסי' ק"ח שם בנידון יהודים החוכרים קצבות מהשררה וצריכים למכור לעובד כוכבים בשר חזיר אם יש להמציא היתר ע"י פועל עובדי כוכבים וכתב דאם נסמוך על טעמא דקרא אפילו להקל א"כ אם אין לישראל שום עסק בהם רק שהמשרת עובד כוכבים נותן ריוח לישראל מותר אלא שאין לסמוך להקל דילמא גזירת הכתוב הוא בלא שום טעם וכן אסר להדיא בתשובת רמ"ע סי' ל' אלא פ"ז אם לא קנה היהודי את החזירים בדין קנין התורה נמצא אינו של היהודי ומותר ליטול הריוח ע"כ יש להמציא היתר בהפ"מ על אופן זה שהישראל ילוה מעות להמשרת והוא יקנה לעצמו חזירים כו' דאע"ג דכ' התה"ד (הובא בט"ז ס"ק ב') דמכוער הדבר להלוות אקדלי דחזירי היינו כשיטלם לביתו ויש לו עסק עמהם אבל הכא שאין לישראל שום עסק עם האיסור ולא אתי למיכל מיניה וגם לא קנאום בדין יש לסמוך בהפ"מ ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל אלו ע"ש] וע' בתשובת פני אריה סימן ס"ה באמצע התשובה שכ' דבהמה מסוכנת מותר לנחרה כדי למכור הבשר לעובד כוכבים אם א"א בשחיטה ולא מקרי מכוין מלאכתו בדבר איסור כיון דאף אם לא ינחרנה תמות מאליה ויהא צריך עכ"פ לעשות סחורה מנבלתה שנזדמן לו הוי עכשיו כאילו כבר נזדמנה לו ומותר לנחרה מיד שלא יפסיד הרבה בפחת דמים של בהמה שמתה מאליה ע"ש [וכ"כ בת' ח"ס סי' ק"ג ואם אפשר ע"י עובד כוכבים פשיטא דשפיר דמי עיין שם] וע' בספר לבושי שרד בחידושי דינים להלכות שחיטה אות א' שכתב דעגל בתוך שמונה ימים ללידתו (עמ"ש לעיל סי' ט"ו) אע"ג דאסור לנוחרו למכור הבשר לעובד כוכבים משום דהוי מכוין לעשות סחורה בדבר איסור מ"מ מותר לשוחטו כראוי ולמכור לעובד כוכבים אם חס על חלב הפרה שלא יפסיד מה שיניק הולד (ואפי' נולד ודאי בחודש השמיני שרי ע"ש בביאורו סק"ב) רק ישחוט תחלה עוף או בהמה כדי לברך ברכת השחיטה ע"ש. ובתשובה כ"י העליתי דאותם האנשים המקבלים עליהם ליתן בשר לחיילות המלך שצריכים דוקא לשחוט בסכין בדוק וגם צריך שהשוחט מומחה ישחוט לזה ולא גדול שא"י הלכות שחיטה אף אם רוצה לשחוט בסכין בדוק הואיל דרוב מעשיו מקולקלים אכן אם זה הגדול שא"י שחט כבר כמה פעמים בפני מומחה שפיר מותר ליתן לו עתה לשחוט הבהמות הנ"ל אף בינו לבין עצמו (עמ"ש סי' ט"ז ס"ט בפי' דברי המג"א שם) וכן מותר ג"כ להם ליקח לזה בשר טרפה מטבח שנזדמנה לו אם אין ידוע להם איך הבשר זה טריפה אם הוא ודאי טריפה או טרפה מחמת סירכות שאוסרים אותם מספק מפני שאין אנו בקיאין בבדיקה אך אם ידוע להם שהוא טרפה ודאי יש להחמיר כדעת הב"ח וש"ך ופ"ח וכשהדבר ספק אצלם אין מחויבים לשאול ע"ז להטבח להודיעם אם הוא ודאי טריפה או לא (עמ"ש לעיל סו"ס ק"י בדיני ס"ס אות ל"ה ודו"ק) ועיין בתשובת חוות יאיר סי' קע"ח שנשאל מב"ב הדר בכפר שעיקר מחייתו במכירתו לעובדי כוכבים בשר טריפות אם יזדמנו ובשר אחוריים מכשרות והיה לו שו"ב ופ"א הלך השו"ב ולא בא לאיזה סיבה ויהי בבוקר נאספו כל בני הכפר לביתו לאמר מי יאכילנו בשר והב"ב בעצמו בקי בהלכות שחיטה ובדיקה רק שעדיין לא נטל קבלה אם יכול לשחוט לצורך עובדי כוכבים וכתב דמצד הדין מותר ומ"מ לא רצה להתיר מפני שהוא דבר זר וכדלקמן סי' רמ"ב ס"י ושוב שלח אליו הב"ב כי השר צוה עליו שישחוט בקנס עשרים ר"ט והורה שינחור ע"י עובד כוכבים כי אין חשש תקלות כמו אילו שחט הוא בלא נטילת קבלה ע"ש. ומ"ש בה"ט בסק"ג בתשובת מ"ב אוסר כו' ע' בתשובת חו"י סי' קמ"ב שדעתו ג"כ נוטה כדעת המ"ב ולא כט"ז ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סוס"י ק"ח כתב שדברי ט"ז המתיר תמוהים מאד וכבר מחו ליה מאה עוכלי דאין כאן שום התחלה בהיתר דהרי עיקר קנייתם למכור הבשר לעובד כוכבים ורק משום הפסד מועט דהעור רוצה לנחור וישתקע הדבר עכ"ל וכבר נתבאר רס"ק זה פרטים המסתעפים מזה]:
ז סָעִיף א מותר למכרם. עבה"ט בשם חו"י. וכתב עוד שם דאפילו אם מייחד להם מקום לבד וסגרם בחדר לא מהני ע"ש [וע' בס' בל"י מ"ש בזה]. ונראה קצת דה"ה דאסור לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכור לעובד כוכבים מפני שקשה למכור בשר חי דחיישינן לתקלה:
א סָעִיף א כ"ד כו'. ירושלמי פ"ז דשביעית כ"ד שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכ"ד שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה והרי חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל ר' הושעיא נסב ויהב בהדין מורייס ר' הונא נסב ויהב בהדין חילתיתא ר"ל שהיו נושאין ונותנין בחלתית ומורייס שהן מד"ס וכן בתוספתא פ"ה לא יהא מביא כלבים כופרין וחולדת הסנאים וחתולין וקפוד למכרן לעובד כוכבים ולרכב עליהן אבל מורייס וגבינות בית הוניקי והפת והשמן שלהן מותר למכרן ולשכב עליהן:
ב סָעִיף א אע"פ כו'. תוספתא הנ"ל ומתני' שם ולא בנבלות כו' וכולן מותרין בהנאה כמ"ש פ' כ"ש:
ג סָעִיף א או כו'. בתה"ד מסתפק בזה:
ד סָעִיף א ואפילו לקנותו כו'. ערפ"ה דע"ז ס"ב א' אילימא דיהבינן כו' והתורה אמרה כו' ועתוס' שם ס"ג א' ד"ה ואינו כו' וקשה מי כו' לכך נראה לר"י כו':
ה סָעִיף א וכן מי כו'. כמ"ש לגר כו' או מכור לנכרי:
ו סָעִיף א ובלבד כו'. מתני' שם רי"א כו' וחכמים אוסרין ופי' הרמב"ם שם דר"י מתיר כשיתכוין לצוד:
ז סָעִיף א וצריך למכרה כו'. ממ"ש בב"ק פ' א' וכן גר כו' דוקא כה"ג:
ח סָעִיף א וכן מותר כו'. דמה"ט נפרעין מהן ביום אידם ועתוס' פ"ק דע"ז ב' א' ד"ה ולפרוע כו':
ט סָעִיף א ואסור כו'. פ' ג"ה (צ"ד):
י סָעִיף א וכ"ד כו'. כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.