א מַשְׁקִים שֶׁנִּתְגַּלּוּ, אֲסָרוּם חֲכָמִים דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא שָׁתָה נָחָשׁ מֵהֶם וְהֵטִיל בָּהֶם אֶרֶס. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין נְחָשִׁים מְצוּיִים בֵּינֵינוּ, מֻתָּר.
ב צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְדָג בְּיַחַד, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לְצָרַעַת. הַגָּה: וְכֵן אֵין לִצְלוֹת בָּשָׂר עִם דָּג, מִשּׁוּם רֵיחָא. מִיהוּ בְּדִיעֲבַד אֵינוֹ אָסוּר (אָרֹךְ כְּלָל ל"ט דִּין כ"ה).
ג יִרְחֹץ יָדָיו בֵּין בָּשָׂר לְדָג, וְיֹאכַל פַּת שָׁרוּי בֵּינְתַיִם, כְּדֵי לִרְחֹץ פִּיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לָחוּשׁ לָזֶה רַק כְּשֶׁמְּבַשְּׁלָם יַחַד וְאוֹכְלָן, אֲבָל לְאָכְלָן זֶה אַחַר זֶה אֵין לָחוּשׁ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִרְחֹץ הַפֶּה וְלֹא הַיָּדַיִם בֵּינֵיהֶם, וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לֶאֱכֹל דָּבָר בֵּינֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת, דְּהָוֵי קִנּוּחַ וַהֲדָחָה (הַגָּהוֹת ש"ד סי' ע"ה וּמְבִיאוֹ בְּגִלָּיוֹן או"ה שָׁם).
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר מִזֵּעַת הָאָדָם, שֶׁכָּל זֵעַת הָאָדָם סַם הַמָּוֶת, חוּץ מִזֵּעַת הַפָּנִים.
ה צָרִיךְ לִזָהֵר מִלִּתֵּן מָעוֹת בְּפִיו, שֶׁמָּא יֵשׁ עֲלֵיהֶן רֹק יָבֵשׁ שֶׁל מֻכֵּי שְׁחִין. וְלֹא יִתֵּן פַּס יָדוֹ תַּחַת שֶׁחְיוֹ, שֶׁמָּא נָגַע יָדוֹ בִּמְצֹרָע אוֹ בְּסַם רָע. וְלֹא יִתֵּן כִּכַּר לֶחֶם תַּחַת הַשֶּׁחִי, מִפְּנֵי הַזֵּעָה. וְלֹא יִתֵּן תַּבְשִׁיל וְלֹא מַשְׁקִים תַּחַת הַמִּטָּה, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם. וְלֹא יִנְעֹץ סַכִּין בְּתוֹךְ אֶתְרוֹג אוֹ בְּתוֹךְ צְנוֹן, שֶׁמָּא יִפֹּל אָדָם עַל חֻדָּהּ, וְיָמוּת. הַגָּה: וְכֵן יִזָּהֵר מִכָּל דְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה, כִּי סַכַּנְתָּא חֲמִירָא מֵאִסּוּרָא, וְיֵשׁ לָחוּשׁ יוֹתֵר לִסְפֵק סַכָּנָה מִלִּסְפֵק אִסּוּר (ב"י בְּשֵׁם הש"ס). וְלָכֵן אָסְרוּ לֵילֵךְ בְּכָל מְקוֹם סַכָּנָה כְּמוֹ תַּחַת קִיר נָטוּי אוֹ יְחִידִי בַּלַּיְלָה (שָׁם), וְכֵן אָסְרוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַנְּהָרוֹת בַּלַּיְלָה אוֹ לְהַנִּיחַ פִּיו עַל קִלּוּחַ הַמַּיִם לִשְׁתּוֹת, כִּי דְּבָרִים אֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן חֲשַׁשׁ סַכָּנָה (רַמְבַּ"ם). וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת מַיִם בִּשְׁעַת הַתְּקוּפָה, וְכֵן כָּתְבוּ הַקַּדְמוֹנִים, וְאֵין לְשַׁנּוֹת (אַבּוּדַרְהַם וּמָרְדְּכַי ס"פ כָּל שָׁעָה רוֹקֵחַ סִימָן ער"ה וּמַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים). עוֹד כָּתְבוּ שֶׁיֵּשׁ לִבְרֹחַ מִן הָעִיר כְּשֶׁדֶּבֶר בָּעִיר, וְיֵשׁ לָצֵאת מִן הָעִיר בִּתְחִלַּת הַדֶּבֶר, וְלֹא בְּסוֹפוֹ (תְּשׁוּבַת מהרי"ל סי' ל"ה). וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הֵם מִשּׁוּם סַכָּנָה, וְשׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם וְאָסוּר לִסְמֹךְ אַנֵּס אוֹ לְסַכֵּן נַפְשׁוֹ בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְעַיִּןִ בְּחוֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן תכ"ז.
ו אָסוּר לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, כְּגוֹן מַשְׁקִים וָאֳכָלִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶם קִיא אוֹ צוֹאָה וְלֵחָה סְרוּחָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. וְכֵן אָסוּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּכֵלִים הַצּוֹאִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה בָּהֶם, כְּגוֹן כֵּלִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵא וּכְלֵי זְכוּכִית שֶׁמַּקִּיזִים בָּהֶם וְכַיּוֹצֵא בָהֶם. וְכֵן לֹא יֹאכַל בְּיָדַיִם מְזֹהָמוֹת וְעַל גַּבֵּי כֵּלִים מְלֻכְלָכִים, שֶׁכָּל אֵלּוּ בִּכְלַל אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (וַיִּקְרָא יא, מד).
ז מְסֻכֶּנֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתֶּרֶת בִּשְׁחִיטָה, הַמְדַקְדְּקִים מַחְמִירִים עַל עַצְמָם שֶׁלֹּא לְאָכְלָהּ. הַגָּה: בְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם מִסְּבָרָא, וְלֹא נִמְצָא הַדִּין בְּפֵרוּשׁ שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יֹאכַל מִמֶּנָּהּ (גְּמָרָא פ' א"ט וְהג"א שָׁם).
א סָעִיף ב וכן כו'. ז"ל ד"מ באו"ה כלל ל"ט כתב דלכתחלה אסור לצלות בשר עם דגים משום ריחא מילתא אבל בדיעבד שרי דלא הוי סכנה רק דרך בישול ואם הם סמוכים שהשומן זב מאחד לחבירו אסורים ואף דיעבד כדאיתא פכ"צ עכ"ל ומהרש"ל באו"ש סימן ל"ה ובספרו פג"ה סי' ט"ו כתב דמותר לצלות דגים עם בשר בתנור אחד אפילו לכתחלה ואין בו משום ריחא מילתא לענין סכנה דדוקא כשצולין אותן מחוברים זה אצל זה אסור וע"ש ובספר באר שבע דף ק"א האריך בזה וחלק עליו ופסק דאפילו בדיעבד אסורים משום ריחא מילתא אפי' נצלו נפרדים זה מזה בתנור אחד כתב דאפילו במקום דנוהגים להתיר לענין איסור בדיעבד ריחא מילתא ולאסור לכתחלה כדלעיל בסימן ק"ח לענין סכנתא אסור אפי' דיעבד וע"ש:
ב סָעִיף ד חוץ מזיעת הפנים. וסימן לדבר בזעת אפיך תאכל לחם:
ג סָעִיף ה שמא יש כו'. והר"ן כתב הטעם מפני שיד הכל משמשת בהן ויש מהם חולים וזוהמתן דבקה בהן ואותה זוהמא קשה לאדם כשנותנה לפיו:
ד סָעִיף ה ולא משקין תחת המטה. אפי' מכוסים. ב"י:
ה סָעִיף ה תחת קיר נטוי. או על גשר רעוע או ליכנס לחורבה וכל כיוצא באלו עכ"ל רמב"ם פי"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש והוא מן הש"ס דאיתא בכ"מ לשם וע"ל סימן קנ"ג דין דאסור להתיחד עם העובד כוכבים מפני סכנה וכן שאר דברים האסורים משום סכנת העובד כוכבים מסי' קנ"א עד סי' קנ"ו ע"ש:
ו סָעִיף ה שלא לשתות מים כו'. וכתב במנהגים ובמהרי"ל הלכות מי לישות המצות דאם יש ברזל במים כל זמן התקופות דאז אין רשות למזיק וכן נוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה ואולי יצא להם כן ממ"ש הרמב"ם פי"א מהל' רוצח ושמירת נפש דין ט' מי כבשים ומי שלקות אין בהם משום גילוי ארס הנחש והוא מהירושלמי פ"ח דתרומות וא"כ ס"ל דה"ה דאין בכה"ג משום ארס התקופות (ועיין בזוהר פרשת יתרו עמוד קמ"ג ענין התקופה) וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו:
ז סָעִיף ז מסוכנת כו'. ע"ל סימן י"ז מדין מסוכנת:
ח סָעִיף ז בהמה או שאר שום דבר שהורה בו חכם מסברא כו'. לא יאכל בעל נפש ממנה אבל אם יש לו קבלה שהיא מותרת מותר כן הוא בש"ס פא"ט ובהגה"א שם וע"ל סימן רמ"ב סעיף ל"א:
א סָעִיף א ועכשיו שאין נחשים כו'. ואין בזה משום דבר שנאסר במנין כו' דלא נאסר אלא מפני נחשים ועמ"ש בסי' קט"ו סעיף ב' בשם סמ"ק: בטור משקה שיורד טיף טיף אין בו משום גילוי וכתב ב"י דהיינו בכלי התחתון אבל בכלי העליון יש בו משום גילוי ויש להקשות דהא בהגוזל (דף קט"ו) משמע בדברי התוספות דיבור המתחיל אימתי כו' טעם דמותר בטיף טיף דהיינו שסבר הנחש שיש שם בן אדם ואינו בא שם א"כ יש להתיר גם העליון וי"ל שהב"י כתב כן לפמ"ש הרמב"ם בטעם טיף טיף דהנחש מתיירא מבעבוע המשקה כו' לפי זה יש לאסור העליון וצ"ע דלמה כ' ב"י בזה שהוא פשוט ובאמת היא שנויה במחלוקת. ועוד יש מקום עיון בב"י במ"ש על הר"ן אולי שהוא מפרש דשונרא דאמרינן בגמרא לאו דוקא כו' תמוה הוא דהא שאר בהמות טמאות מתים מן הארס כמו שכתבו התוספות בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ו) אם כן יש עבירה משום בל תשחית כמו שכתבו התוספות שם והוא מוכח מדפרכינן בשונרא דידיה נמי וא"כ היאך מדמה שאר טמאות לשונרא להר"ן וצ"ל דהר"ן מפרש הכי דבמאי דאמר התנא לא ישקה לבהמה של אחרים שהוא מיותר נתכוין ללמדנו דיש חילוק בדבר דהיינו בשלו אין איסור אלא משום שמא יאכלנו והיינו בראוי לאכילה אבל בבהמה טמאה אין צריכין להזהר על זה דאטו בשופטני עסקינן שימית בהמות שלו כמו שכתבו התוספות שם בב"ק ואי בענין שיש לו צורך להמיתה פשיטא דמותר ואין בזה משום בל תשחית וכמו שנכתוב עוד בסי' זה אבל בטמאה של אחר יש איסור אפילו באינה ראוייה לאכילה מצד היזק ממונו ופרכינן והתניא אבל משקה הוא לבהמתו וא"ל דמיירי בטמאה והיינו ע"כ בדצריך להמיתה כמ"ש א"כ קשה פשיטא ומשנינן בשונרא דאין הארס ממיתה ועל זה פריך ממה נפשך מאי שנא דידיה או דחבריה דע"כ איכא היזקא מדאסר בחבריה א"כ אין היתר בדידיה משום בל תשחית אלא משום שצריך לזה קשה פשיטא ומשני דכחיש והדר בריא בזה יש איסור באחרים מצד היזק דכשירצה למוכרה בשעת כחישותה אבל בדידיה מותר אפילו באין צריך לזה רק שעושה לנסות המים דאין כאן בל תשחית כיון דהדר בריא נמצא דשפיר כתב הר"ן דבשלו אין איסור כלל בטמאה דאי הארס ממיתה לא יעשה כן מעצמו ואי צריך לזה ודאי מותר ואי מכחיש והדר בריא ג"כ אין איסור ואי לא הדר בריא הוי כמו ממיתה ממש דאין אדם עושה זה אלא א"כ הוא צריך אבל בשל חבירו אסור בכל גוונא לא מבעי' היכא דממיתה אלא אפילו בכחוש דהדר בריא אסור והכל ניחא: בדרישה מביא כאן מה שיש להקשות ממ"ש בא"ח סימן רע"ב שאין מקדשין על יין שנתגלה אפילו סננו במסננת דמשמע אבל מותר עכ"פ בשתייה והיינו כרבי נחמיה דמתיר בסננו במסננת וכאן פסק הטור דלא מהני מסננת כחכמים ונראה דקמ"ל דלא תימא דכיון שהוא רוצה לעשות בו מצוה לא יחוש לסכנה כיון דעכ"פ מהני לר' נחמיה מסננת אפילו לשתייה וכדאיתא בפרק ערבי פסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה לענין זוגות קמ"ל דאפ"ה אין מקדשין עליו:
ב סָעִיף ב מיהו בדיעבד אינו אסור. היינו בריחא לחוד אבל אם נתבשלו יחד אסורין אף דיעבד וכתב או"ה כלל כ"ג וז"ל וכ' המרדכי וא"ז פרק א"מ דבר שיש בו משום סכנה דינו כאיסור לבטלו בס' ויותר חמור דאפילו ביבש במינו צריך ששים עכ"ל וכ"ש חתיכת בשר שנפלה ליורה שיש בו דגים או איפכא שיש שם סכנה שצריך ס' נגדו אבל משום טעם בליעת כלי ליכא למיחש כו' עכ"ל והקשה בד"מ דהא איתא בטור דחיישינן לגילוי אפילו במאה סאה מים וא"א שלא יהא ס' אפילו שתה נחש ממנו עכ"ל וכן כתוב במהרי"ל שלפוחית מדג שנפלה לקדירת בשר ונתבשל שם ואסר מהר"י סג"ל הכל משום סכנה עכ"ל משמע דלא מהני ס' דחמירא סכנתא מאיסורא וכתב רש"ל פרק ג"ה סי' ט"ו דאפילו לכתחלה אין להחמיר בתנור גדול לענין זה אע"פ דלענין איסור בשר בחלב מחמרינן לכתחלה וע"כ נ"ל פשוט דאותן הלחמים שאופין בתנור אחד עם בשר אין סכנה כלל לאכלם עם דגים אע"פ שהתנור היה סתום:
ג סָעִיף ג רק כשמבשלם יחד. וה"ה אם נצלו כא' ממש זה עם זה כן איתא בגמ' בפ' כיצד צולין להדיא דאמר מר בר רב אשי אסרה אפילו במילחא ופי' רש"ל פ' ג"ה סי' ט"ו אליבא דהרמב"ם דשם מיירי שצלו דג עם בשר ממש ע"כ אסרו משום סכנת נפשות אבל לא כפרש"י דמיירי בתנור א' דבזה אין סכנה אבל נלע"ד כיון דלרש"י קאי על צליית בשר ודג בתנור יש להחמיר אפילו בריח ותו דהא כתב ב"י סי' צ"ה דרמב"ם מפרש ג"כ ההיא דכיצד צולין בתנור אחד וא"כ אסור למר בר רב אשי אפילו משום ריח משום סכנה כמו לענין בשר בחלב ומ"מ אין זה דומה ללחמים שאופין בתנור אחד עם בשר שזכרתי בסמוך שאין שם רק ריח בשר בלחם ובטל בו ואין אח"כ חשש לאכול עם דג. וכתב באו"ה כלל ל"ט דיש לאסור אם נצלו יחד בלתי מחבת תחת כלי אחד או אף אם בתנור סמוכין זו לזו דברוב פעמים יוצא מזו לזו השמנונית עכ"ל:
ד סָעִיף ה בשעת התקופה. כתוב בד"מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת השם יתברך וישובו כדי שיצילם השם יתברך מארבע תקופות השנה עכ"ל:
ה סָעִיף ה ולא בסופו. כיון דכבר איתחזיק הדבר ח"ו ועוד איתא בגמרא פרק הכונס דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים מפני שמלאך המות יש לו רשות מסגי להדיא שלום בעיר אל יהלך בצדי הדרכים מפני שאין לו רשות והוא מחבא את עצמו וכתב רש"ל ונראה דסיפא מיירי דווקא בלילה שביום לא שכיחי מזיקים אבל רישא לענין דבר אין חילוק בין יום ללילה:
ו סָעִיף ו בכלל אל תשקצו. בטור כ' בשם רשב"א בזה היו מכין אותו מכת מרדות וא"ל למה לא יהא חייב מלקות גמור נראה משום דהוי לאו שבכללות שדברים הרבה נכללים בו וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו כדאיתא פ' ארבע מיתות: מצאתי בקובץ אחד ישן אלו ימים שסכנה מאד בהם להקיז דם קבלה מרבי יהודה החסיד אא"ט היינו ר"ח אייר אלול טבת כשחל יום ח' של אחד מן הנ"ל ביום ב' או ביום ד' וכן השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח"ו ובקובץ אחר מצאתי ג"כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט"ו של טבת כשחל ביום אחד דהיינו ר"ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר"ח: עוד אחר מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות דאיתא בפרק הגוזל (דף צ"א) אמר רב האי דיקלא דטעון קבא אסור למקצציה ואמר רב חנינא לא שכיב שיבכת ברי אלא דקץ תאנה בלא זימנא ואמרינן התם דרב חסדא חזי לדקל דקאי ביני גופני א"ל לשמעיה זיל עקרינהו פירוש שעושין היזיקא ביניקת הארץ לגפנים והם חשובים יותר וכתב הרא"ש שם וכן אם היה צריך למקומו מותר עכ"ל) ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליה ותמהתי שבטור לא הביא דין זה בשום מקום מן קציצת האילן הנ"ל רק בסמ"ג סי' רכ"ט הביאו: כתב רש"ל בפרק הגוזל בתרא סי' ל"ז על מאי דאיתא בגמרא במשקין מגולין שלא סיננן שאסור להשקות מהם לבהמתו ופירש"י הטעם מפני סכנה שמא ישחטנה אח"כ ויאכלנה ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהן ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסקה המכה עכ"ל ויש לתמוה הרי אמרינן בסי' ס' דאפי' אכלתה הבהמה סם המות שלה כשרה ומשמע דאין שם שום איסור כלל מפני הסכנה אלא דוקא באכלה סם המות של אדם ואפשר שיש עכ"פ איסור מצד שהיא מסוכנת דכתב בב"י שם בשם רשב"א דהוי כמסוכנת וכשירה והיינו ע"פ מה שכתב הטור סוף סימן זה וכן בש"ע דאין לבעל נפש לאכול מסוכנת אלא דקשה דלא היה לו ללמוד דבר זה ממה שכתב רש"י שיש סכנה כששתה מים הרעים דהיינו מים מגולים דשם הוה סכנה גם לאדם משוס ארס נחש ומו"ח ז"ל הקשה מההיא דאמרינן בסי' ס' דאם שתתה מים הרעים דהיינו מגולים שהיא מותרת וכאן אסורה לפרש"י הנזכר לעיל מפני סכנה ונראה לי לדקדק עוד דשם אנו אומרים בסם המות של אדם דאסורה משום סכנה ואמאי מותרת במים הרעים דהא יש סם המות לאדם ונ"ל דשם באותן חילוקים דקא חשיב דהיינו אחוזת הדם כו' בכולהו ראינו הריעותא משום שאנו רואין בה חולי וכמ"ש רש"י שם שחלתה והוא מוכח דאל"כ מנא ידעינן שאירע לה כך משא"כ במים מגולים אין אנו רואים שום חולי אחר השתייה אלא יש איזה שעות שהיא בריאה אחר השתייה כמו לפני השתייה ומזה אנו אומרים בודאי לא שתה נחש מאותן מים מגולים דכל שיש סם המות ודאי לא היתה בריאה אח"כ ובזה דוקא אמרו מותרת אבל כאן דלא ישקנה הוא החשש דשמא ישחטנה אחר השתייה תכף ואפשר שיש בה סכנת נפשות וזה מכוון בלשון רש"י שאמר שמא ישחטנה [אחרי כן] דהוא יתור לשון אלא דנתכוין למה שכתבתי שישחטנה אח"כ כלומר אחר השתייה ולשון כן הוא מורה על הסמיכות ודבר זה הוא כפתור ופרח אבל התוספות בפרק הגוזל פירשו הטעם דלא ישקה לבהמה מים מגולים משום בל תשחית ומ"ה אפילו בהמה טמאה לא ישקה וכתב רש"ל שם מכאן מי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפילו אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער בעלי חיים דהא לא אסרו התוספות אלא משום בל תשחית והכא ליכא ומ"מ שמעתי למחות שלא יתן להם מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנות נפשות טובא עכ"ל:
א סָעִיף א ועכשיו. כתב הט"ז ואין בזה משום דבר הנאסר במנין כו' דלא נאסר אלא מפני נחשים ועוד מאריך בענין דין זה של סכנת נחש ובאשר שהמחבר כתב שעכשיו אין נחשים מצויים בינינו קצרתי:
ב סָעִיף ב בדיעבד. אבל אם נתבשלו יחד אסורים אף דיעבד (ובס' ב"ש אוסר אפי' דיעבד משום ריחא וכ"כ פר"ח בתנור קטן. בט"ז מביא בשם ד"מ דדבר שיש בו משום סכנה אינו בטל בס' וכ"כ במהרי"ל) וכתב בד"מ דאפי' ס' לא מהני דחמירא סכנתא מאיסורא (וע"ל סי' צ"ה ס"ק ב'). וכתב רש"ל דאפילו לכתחלה אין להחמיר בתנור גדול לענין זה אע"פ דלענין בשר בחלב מחמרינן לכתחלה וע"כ נ"ל פשוט דאותן הלחמים שאופין בתנור א' עם בשר אין סכנה כלל לאכלם עם דגים אף שהתנור היה סתום עכ"ל הט"ז:
ג סָעִיף ג כשמבשלם. וה"ה אם נצלו כאחד ממש זה עם זה וכתב באו"ה דיש לאסור אם נצלו יחד בלתי מחבת תחת כלי א' או אף אם בתנור סמוכין זה לזה דברוב פעמים יוצא מזו לזו השמנונית:
ד סָעִיף ד הפנים. וסימן לדבר בזעת אפך תאכל לחם:
ה סָעִיף ה משקים. כתב ב"י אפילו הם מכוסים (בכלי ברזל):
ו סָעִיף ה התקופה. כתב הש"ך דנוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים. ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחים שום דבר וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו ובט"ז כתב וז"ל בד"מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב ע"ז כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת הש"י וישובו עכ"ל וכ' הרמב"ם דאסור לילך על גשר רעוע או לחורבה וכל כיוצא באלו וע"ל סי' קנ"ג דין דאסור להתייחד עם העובד כוכבים מפני הסכנה:
ז סָעִיף ה בעיר. איתא בגמ' דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים שלום בעיר אל יהלך בצדי הדרכים וכתב רש"ל ונראה דסיפא מיירי דוקא בלילה שביום לא שכיחי מזיקים אבל רישא לענין דבר אין חילוק בין יום ללילה:
ח סָעִיף ו תשקצו. בטור כתב בשם הרשב"א בזה היו מכין אותו מכת מרדות (ואין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות) וכ' הט"ז וז"ל מצאתי בקובץ א' ישן אלו ימים שסכנה מאד בהם להקיז דם קבלה מרבי יהודה החסיד אא"ט היינו ר"ח אייר אלול טבת כשחל יום א' של א' מהנ"ל ביום ב' או ביום ד' וכן השוחט אווז ביום זה או האוכל ממנו מסתכן ח"ו ובקובץ אחר מצאתי ג"כ רק שבמקום יום א' של טבת נכתב יום ט"ו של טבת כשחל ביום א' דהיינו ר"ח טבת שחל בשבת והיינו יום א' דר"ח עוד מצינו שאסרו חז"ל מפני הסכנה שלא לקוץ אילן העושה פירות וכ' הרא"ש ואם היה צריך למקומו מותר ומזה התרתי לאחד שהיה לו קרקע עם אילנות לקוץ האילנות אע"פ שיש בהם פירות כדי לבנות בית דירה עליו וכתב רש"ל על מאי דאיתא בש"ס במשקין מגולים שלא סיננן שאסור להשקות מהם לבהמתו ופרש"י הטעם מפני סכנה שמא ישחטנה אח"כ ויאכלנה ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהם ובימי חרפי ראיתי שעשו הקהל חרם ואסרו כל הכבשים עד שפסקה המכה עכ"ל וא"ל הא אמרינן לעיל בסי' ס' דאפילו אכלה הבהמה סם המות שלה כשרה ומשמע דאין שום איסור כלל מפני סכנה אלא דוקא באכילת סם המות של אדם דאפשר שיש עכ"פ איסור מצד שהיה מסוכנת וכתב עוד רש"ל מי שיש לו כלב רע שמזיקו ומפסיד המאכל אפי' אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר משום צער ב"ח ומ"מ שמעתי למחות שלא ליתן להם מחט בתוך הלחם דאיכא למיחש שמא ישתגע ואיכא סכנות נפשות טובא עכ"ל (עיין בלה"פ סי' זה):
ט סָעִיף ז מסברא. אבל אם יש לו קבלה שהיא מותרת מותר כן הוא בש"ס פא"ט:
א סָעִיף א ועכשיו שאין נחשים. עיין בשל"ה דף ע"ט ע"ב שכתב דמ"מ שומר נפשו ירחק מזה. והא ראיה שהרי הטור כתבן לכל הדינים אחד מהם לא נותר ע"ש עוד. ובהנהגת החסיד הגר"א ז"ל כתוב ג"כ שהיה נזהר מאד בדבר זה ע"ש טעמו ע"כ הרוצה ליזהר יעיין כל הדינים בטור:
ב סָעִיף ב בשר ודג. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ד שנשאל על שומן אווז שנתערב תוך תבשיל של דגים אם יש חשש סכנה בדבר או לא דאולי אין סכנה רק בבשר בהמה משא"כ עופות שנבראו מהרקק וברגליהם יש להם קשקשת כדגים והשיב דאין חילוק והכי מוכח מדברי הפוסקים דלעיל סי' ט' הובא בבה"ט שם סק"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' פ"ז ס"ט:
ג סָעִיף ב בדיעבד. עבה"ט לענין דבר שהוא סכנה אי בטיל בס' ועיין בתשובת חוות יאיר סי' ס"ד שפסק להקל דבטל וכן כתב בתשובת שבות יעקב ח"ב סוס"י ק"ד ושאין להחמיר כלל ע"ש וכ"כ בתשובת חוט השני סי' ס"ז דדוקא ארס נחש אינו בטל כמ"ש הטור דחוששין לגילוי אפילו במ' סאה מים אבל דבר שאינו ארס אע"פ דהוא סכנה בטל בס' ע"ש. ומה שהביא הט"ז ראיה ממהרי"ל דפ"א נפלה שלחופית מדג לקדרת בשר ואסר מהרי"ל את הכל משום סכנה ע"ש כבר השיגו עליו בעל ש"ך בנה"כ ובתשובת חוט השני שם די"ל דלא היה ששים לכך אסר את הכל ע"ש. ולפע"ד נראה דמ"מ הוכיח הט"ז שפיר דאי תימא דבאיכא ששים שרי ולהכי אסר מהרי"ל משום דלא היה ס' יקשה למה לא צוה שיוסיפו עד ס' כדי שתתבטל הטעם של דג דאף דבאיסורים אסור להוסיף משום מבטל איסור לכתחלה כדאיתא בסי' צ"ט סעיף ו' מ"מ הכא בודא לא שייך מבטל איסור שהרי אין זה איסור רק כ"ז שמרגישין הטעם של דג בקדרת בשר יש בו סכנה וכשיוסיפו ולא יהא עוד טעם דג מורגש בקדרת בשר לא יהיה עוד סכנה (ועיין פ"ח דתרומות משנה ד' וה' ודו"ק ויש ליישב) [ועיין במג"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו ובתשובת בנין עולם חא"ח סי' כ"ז] גם אפשר לסוחטו לא שייך אלא אם נבלע בחתיכה ולא בדבר לח. א"ו דאף באיכא ששים אסור ומ"מ לדינא העיקר כהתשובות הנ"ל דבטל [גם בתשובת ח"ס סי' ק"א כתב שכן עיקר ושם נשאל אודות מרק של דגים שהוריקו אותו לתוך כלי שומן ולאחר שנצטנן הסירו השומן שנקרש מה דין המרק והדגים והשיב הנה באיסורים כה"ג בעינן לשער בס' כנגד כולו ולא מהני מה שהסירו האיסור שנקרש עש"ך סימן צ"ח ס"ק ט"ז וא"כ לכאורה מכש"כ הכא בסכנתא דלענין ספיקא חמירא סכנתא מאיסורא לכ"ע. איברא מאחר דחזינן להרמב"ם דרב גובריה ברפואות וטבעיות שהשמיט הא דביניתא דאטוי בהדי בישרא מסתמא לפי עוצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעים בענין זה ונהי שלא נסמוך ע"ז לעשות מעשה לאכלם זע"ז דאפשר דה"ל כמו דבר הנאסר במנין מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא דהשתא מיהת ליכא סכנתא. ואפשר שגם בזמנם לא היה הסכנה אלא במין ביניתא ולא במינים המצויים בינינו כלל וליכא אלא איסור קל דרבנן דנהי דדבר שבמנין דאורייתא היא היינו הנאסר משום סייג וגדר איסור אבל בכה"ג קילא טובא. ואפילו באיסור דאורייתא ס"ל להראב"ד דסגי לשער באומד יפה כו' ועוד דאפשר דע"י עירוי דאינו אלא מבליע ומפליט לא גזרו בזה אפילו בזמניהם והרי אנו נוהגים להקל לאכול בשר בכלי דגים ב"י אפילו באותה הסעודה ע"י הדחה בעלמא אלמא קים לן דליכא סכנתא בבלבול טעמי בעלמא. ומ"מ על השומן שנקרש יש לעיין בו קצת אולי אם ישבר חתיכת שומן קרוש ההוא ימצא קצת ממי המרק ביני אטפי ואז יש לאסור בודאי אבל אם א"א לעמוד עליו נראה דאין להחמיר כ"כ עכ"ד ע"ש]. ועיין בספר תפארת למשה שכתב בשם זקינו הגאון מהר"ר יעקב ז"ל דבנפל דג לקדרה עם בשר או איפכא היה אוסר הכלי בלא הגעלה דאף דמבשלים דגים בכלי בשר או איפכא היינו שאין כח בנ"ט היוצא מקדרה לעשות ארס אבל כשנתבשל בקדרה בשר ודגים ביחד הרי נתבשל ארס בתוכו ונבלע א"ס בהקדרה ואסור ע"ש. [ועיין בספר חכ"א שכתב דאם נפל שממית שקורין שפי"ן לתוך אוכל או משקה כ' הבית ל"י דאינו מועיל ס' דהטעם משום ארס ועיין במג"א סי' שט"ז ס"ק כ"ג שכתב שאחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל אפשר יש לסמוך ולהתיר עכ"פ בס' וגם מצאתי בספר הברית דאין להם ארס כלל ע"ש]:
ד סָעִיף ה ולא יתן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ה שנשאל אם נתן אוכלין ומשקים תחת המטה אי אסורין בדיעבד והעלה דאין בזה רק אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד אין כאן חשש איסור והוכיח כן מסוגיית הש"ס ע"ש ועיין בס"ק שאח"ז:
ה סָעִיף ה תבשיל ולא משקים. בספר בינת אדם כלל ס' ס"ג כתב בשם הגר"א ז"ל דה"ה אוכלין חיין כמו צנון ועם עשה כן יזרקם במקום שלא ימצא אותם אדם והוא ז"ל כתב ע"ז דהאידנא כיון דדשים בה רבים כו' ע"ש עוד והנה מ"ש דה"ה אוכלין חיין באמת הכי משמע בגמרא דב"ב דף נ"ח דאיתא התם מטה של ת"ח כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלים כו' עי' בפירש"י שם. ומ"ש ואם עשה כן כו' עמ"ש בס"ק שלפ"ז בשם שבו"י:
ו סָעִיף ה לידי סכנה. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל מ"ש חז"ל אסרו שלא לקצץ אילן מאכל כו' [ובבה"ט זה לקמן סק"ח] ועיין בתשובת בשמים ראש סימן של"ד שכתב דבצריך למקומו נראה דמותר כי הרמב"ם אמר דעיקר איסורו דוקא דרך השחתה ואפשר דאם צריך למקומו לא מקרי דרך השחתה ואין להחמיר ע"י עובד כוכבים כלל עכ"ד ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ע"ו מ"ש בזה. [ובסוף דבריו כתב דפשוט שאם עוקר אילן עם שרשיו ועם קרקע יניקתו שיכול לחיות ממנו ונוטעו במקום אחר אין כאן שום איסור דפשיטא דאין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה וכדקי"ל גבי ערלה באילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור מערלה כ"ש הכא ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סי' ק"ב שכתב עליו אני לא אעבד עובדא כוותיה לקולא דשלא לצורך כלל לא הייתי מתיר אפילו למעקריה ולשתלינהו במקום אחר אך לחומרא כגון לצורך מקומו מ"מ היכי דסגי ואפשר בעקירה עם השורש לנוטעה במקום אחר אסור לקוץ דכן משמע מדקדוק לשון הש"ס בב"ק ע"ש]. ועיין בתשובת צמח צדק סי' מ"א שכתב דאם האילן מזיק לגפנים רשאי לעוקרו ע"ש [ובתשובת ח"ס שם האריך בענין לקוץ אילן מאכל ומסיק כל דלא ברי שיהיה ריוח הקציצה יותר מהפירות דטעין אילנא אסור למיקציה וסכנה איכא אפילו בספיקא אך אי איכא רווחא אפילו רק בצריך למקום לבנות בתים בזמנינו ובמדינתנו בודאי עדיפא מדיקלא שרי אך אם אפשר למיעקר עם שרשייהו וקרקע גוש עפר עמהם שיכול לחיות ממנו ויכול לנוטעם במקום אחר אסור לקוצצם ע"ש] ומ"ש הבה"ט עוד לא ירחץ כו' עיין בש"ת באו"ח סי' ד' סק"ז שכתב שכן משמע בסדה"י אך במדינתנו לא קפדי אגילוי כלל אפילו להדחת פיו וכ"ש לנטילת ידים ע"ש. ועיין בתשובת אדני פז סי' כ"ה וסי' ל"ד שכתב דיכול לקרות שני בנים בשם אחד בין מת אחד או שניהם חיים ושם בהשמטות כתב דמ"מ יש לחוש משום עין הרע ובאם מת אחד אין לקרות לשני בשם זה משום ריע מזלא ע"ש. ונראה פשוט דגם באיש נכרי שאינו אחיו שייך ריע מזלא ואפשר דמזה הטעם שם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו משום ריע מזלא. מיהו ביומא דף ל"ח לא משמע קצת הכי ע"ש. ועיין בצוואת רי"ח כמה דברים שיש ליזהר משום סכנה. ומ"ש שם לא ישא אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו עיין בתשובת חכמת אדם כלל קכ"ג דין י"ג שכתב דהוא דוקא כשהם משולשים כגון אדם ששמו ראובן וחתנו שמו ראובן ואם יקח עוד חתן זה חתן ששמו ראובן אזי לא יצליח וכן אשה ששמה רבקה כו' וכ"כ להדיא בס"ח סי' תע"ז והעולם טועים בזה עכ"ד וע' בתשובת נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' ע"ט שכתב דכל צוואתו לא היה אלא לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים ואף לזרעו אין חשש אלא בשם העצם הניתן בשעת לידה או בשעת מילה אבל לא בשם שנשתנה בשעת חליו וע"ש עוד שהתרעם על רוב העולם שלתת בתם לע"ה אינם חוששים (עמ"ש לקמן סי' רי"ז ס"ק ע"ו בשם חו"י) והוא נגד דברי חז"ל ולצוואת רי"ח חוששין [ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' ב' סק"ז ובסי' נ' ס"ק י"ד]:
ז סָעִיף ה התקופה. עיין בתשובת צמח צדק סי' י"ד איך מחשבין את התקופה ע"ש:
ח סָעִיף ה לברוח מן העיר. עיין בתשובת הרשב"ש סי' קצ"ה שהקשה מה תועיל הניסה בימי דבר ר"ל ממקום למקום אם נכתב בר"ה למיתה מה מועיל הניסה ואם נכתב לחיים לא תזיקנו העמידה. ומתרץ ע"ז באריכות:
ט סָעִיף ו שכל אלו בכלל. עט"ז סק"ו מה שתמה על מהרש"ל ועיין בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ג' מ"ש בזה:
י סָעִיף ז מחמירים. בגליון יו"ד של אא"ז הרב ז"ל מ"כ וכן אם נפל איסור בכלי שני או בכ"ר ויש ס' ומכל כה"ג ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא עכ"ל או"ה סוף כלל נ"ז. וצ"ל דאף שכתב הרמ"א ולא נמצא הדין בפי' כו' לא יאכל ממנה. א"כ משמע דהא בכ"ש או ביש ס' דנמצא בפירוש אין להחמיר. היינו שאין החיוב על בעל נפש להחמיר. אבל מ"מ אם רוצה להחמיר גם בזה מצוה היא ועיין בש"ך לעיל סימן י"ז סק"ח ועמ"ש בסימן י"ח סק"ט. שוב ראיתי בסולת למנחה כלל ע"ו דין ח' שכתב בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ"ש או"ה סוף כלל נ"ז עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א ועכשיו כו'. תוס' בע"ז ובפ"ק די"ט (ו' א') ובפ' בתרא דיומא (ע"ז ב') ושאר מקומות ואין כאן משום דבר שבמנין שלא נגזרה לכתחלה אלא במקום דיש משום גלוי מדקאמרינן יין מבושל אין בו משום גילוי והרבה כיוצא שם וה"ה לדידן בכולם כיון שלא נאסר לגמרי כנ"ל:
ב סָעִיף ב וכן אין כו'. שם:
ג סָעִיף ב מיהו כו'. כמ"ש בסי' ק"ח דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא:
ד סָעִיף ג ירחוץ כו'. כמ"ש בפ' כ"ה (ק"ד ק"ה) בבשר אחר גבינה ושם בפ' כ"צ השוו אותה לבב"ח:
ה סָעִיף ג ומ"מ כו'. כמ"ש בפ' כ"ה מקנח וה"ה למריח:
ו סָעִיף ד צריך כו'. ירושלמי פ"ח דתרומות א"ר אמי צריכין למיחש למה דברייתא חששין דלא למיתן פריטי גו פומא פיתא תותי בי שחיא תבשילא תותי ערסא ממצע סכינא גו אתרוגא ממצע סכינא גו פוגלא א"ר יוסי ברבי בון כל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים:
ז סָעִיף ה פס ידו. כגי' פיסתא תותי כו':
ח סָעִיף ה ולא כו'. כגי' שלנו וכמ"ש הר"ן:
ט סָעִיף ה וכן יזהר כו'. כמ"ש בפ"ב דשבת (ל"ב א') לעולם אל יעמוד כו':
י סָעִיף ה כי חמירא כו'. פ"ק דחולין (ט"ו) וכ"ה בירושלמי פ"ח שם שחטו וחטפו זאבים בני מעיה כו' והכא אמרת הכין חומר הוא בסכנת נפשות:
יא סָעִיף ה ולכן אסרו כו'. פ"ק דר"ה (ט"ז ב') ופ"ג דתענית (כ' ב'):
יב סָעִיף ה או כו'. פ' ע"פ (קי"ב):
יג סָעִיף ה וכן אסרו כו'. שם: (ליקוט) וכן אסרו כו'. ע"ז י"ב ב' וכגי' ר"י בתוס' שם ד"ה לא כו' ופסחים קי"ב א' (ע"כ):
יד סָעִיף ה או כו'. פ"ק דעבודת כוכבים (י"ב):
טו סָעִיף ה ומנהג כו'. רוקח שכן קבלה מקדמונים וענין התקופות ע' בזוהר ח"ב קצ"ה ב' פ"א א' עש"ה:
טז סָעִיף ה עוד כתבו כו'. כמ"ש בפ"ו דב"ק (ס') כיון שניתן רשות כו' וכמ"ש (משלי י"ג) ויש נספה כו' ואמרינן בפ"ג דתענית (כ"א ב') איכא מותנא בי חוזאי כו' איכא שיירתא כו' כ"ש באותה העיר ושם איכא מותנא בחזירי כו' וכן בשאר דברים כמ"ש (ירמיה כ"א ל"ח) היושב בעיר כו' והיתה כו' ונאמר (עמוס ד') והמטרתי על עיר כו':
יז סָעִיף ה ולא בסופו כו'. כיון דכבר איתחזק וכה"ג אמרו בב"ק שם דבר בעיר כו':
יח סָעִיף ה ואסור. כנ"ל:
יט סָעִיף ו (ליקוט) אסור כו'. אבות דר"נ פכ"ו הוא היה אומר האוכל אוכלין שאינן עולין על גופו ומברך עליהן עובר משום ג' לאוין שביזה את עצמו וביזה את האוכלין ומברך ברכה שאינה כתיקונה ע"ש (ע"כ):
כ סָעִיף ז ולא נמצא כו'. שם (מ"ד ב'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.