א חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, אָסוּר, שֶׁמָּא עֵרֵב בּוֹ חָלָב טָמֵא. הָיָה חוֹלֵב בְּבֵיתוֹ וְיִשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב מִבַּחוּץ, אִם יָדוּעַ שֶׁאֵין לוֹ דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ, מֻתָּר, אֲפִלּוּ אֵין הַיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא חוֹלֵב. הָיָה לוֹ דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ, וְהַיִּשְׂרָאֵל יוֹשֵׁב מִבַּחוּץ וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים חוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב, אִם יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד, מֻתָּר, שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַעֲמֹד וְיִרְאֵהוּ, וְהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁחָלָב טָמֵא אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת הַיִּשְׂרָאֵל בִּתְחִלַּת הַחֲלִיבָה וְיִרְאֶה בַּכְּלִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַּכְּלִי שֶׁחוֹלְבִין בּוֹ דָּבָר טָמֵא (א"ו הָאָרֹךְ כְּלָל מ"ה). וְנָהֲגוּ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא יַחְלֹב בִּכְלִי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לַחְלֹב בּוֹ, שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ בּוֹ צִחְצוּחֵי חָלָב שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים (שָׁם). מִיהוּ בְּדִיעֲבַד אֵין לָחוּשׁ לְכָל זֶה (ש"ד ועס"ק ח'). וּשְׁפָחוֹת שֶׁחוֹלְבוֹת הַבְּהֵמוֹת בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אוֹ בַּדִּיר שֶׁלָּהֶם, כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין בֵּית עוֹבֵד כּוֹכָבִים מַפְסִיק וְאֵין לָחוּשׁ לְדָבָר טָמֵא, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לְהַנִּיחַ אוֹתָן לַחְלֹב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל כְּלָל, דְּמֵאַחַר שֶׁהוּא בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אוֹ בִּשְׁכוּנָתוֹ אֵין לָחוּשׁ לְדָבָר טָמֵא (ש"ד סִימָן פ"ב בְּשֵׁם ר"ת וּמהרא"י שָׁם). אֲבָל אִם בֵּית עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מַפְסִיק, צָרִיךְ לִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּאִלּוּ חוֹלְבוֹת בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים (או"ה שָׁם). וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל קָטָן אוֹ קְטַנָּה מוֹעִילִים, דְּהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְרַתֵּת לִפְנֵיהֶם (ג"ז שָׁם). וְאִם חָלְבוּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִקְצָת בְּהֵמוֹת וְלֹא הָיָה שָׁם יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ בָּא יִשְׂרָאֵל אֶל הָאֲחֵרִים, עַכְשָׁו בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין חָלָב דָּבָר טָמֵא מָצוּי כְּלָל, מֻתָּר. (הַגָּהוֹת ש"ד). מִיהוּ אִם לֹא בָּא שָׁם הַיִּשְׂרָאֵל עַד אַחַר שֶׁנֶּחְלְבוּ כֻּלָּם, הָוֵי כְּחָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים דְּאָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין דָּבָר טָמֵא בְּעֶדְרוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ף וּבְשֵׁם סְמַ"ק). חָלָב שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹסְרִים כֵּלִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בָּהֶם כִּשְׁאָר אִסּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַק סָפֵק שֶׁמָּא עֵרֵב בָּהּ דָּבָר טָמֵא. וְכֵן גְּבִינוֹתֵיהֶם, (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן קמ"ג וּבְאָרֹךְ), אֲבָל לֹא חֶמְאָה שֶׁלָּהֶם, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ אִסּוּר אֵינָהּ אוֹסֶרֶת הַכֵּלִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בָּהּ וְלֹא תַּעֲרֹבֶת שֶׁלָּהּ, שֶׁאִם נִתְעָרְבָה בַּהֶתֵּר, הַכֹּל שָׁרֵי (בְּעָרוּךְ) כְּדִלְעֵיל גַּבֵּי פַּת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קי"ב (תָּשׁוּבוּ' מַהֲרִי"ל ל"ח וְאו"ה שָׁם). חָלָב שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁנֶּאֶסְרָה, אֵינוֹ מוֹעִיל אִם יַעֲשׂוּ אַחַר כָּךְ גְּבִינוֹת אוֹ חֶמְאָה מִמֶּנָּהּ, אֶלָּא נִשְׁאֶרֶת בְּאִסּוּרָהּ וְכָל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה מִמֶּנָּהּ אָסוּר (מָרְדְּכַי פא"מ וַאֲגֻדָּה שָׁם וּתְשׁוּבַת מַהֲרַ"ם סי' רי"ו וְאו"ה וְרַשְׁבָּ"א וּבֵית יוֹסֵף וְנִרְאֶה לוֹמַר שכ"ד הַרַמְבַּ"ם וּדְלֹא כְּהַר' הַמַּגִּיד).
ב גְּבִינוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲסָרוּם מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִים אוֹתָם בְּעוֹר קֵבַת שְׁחִיטָתָם שֶׁהִיא נְבֵלָה. וַאֲפִלּוּ הֵעֱמִידוּהוּ בָּעֲשָׂבִים, אֲסוּרָה. הַגָּה: וְכֵן הַמִּנְהָג, וְאֵין לִפְרֹץ גָּדֵר (בֵּית יוֹסֵף), אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶם הֶתֵּר מִקַּדְמוֹנִים. וְאִם הַיִּשְׂרָאֵל רוֹאֶה עֲשִׂיַּת הַגְּבִינוֹת וְהַחֲלִיבָה, מֻתָּר (אָגוּר פ' שׁוֹאֵל). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ. וְאִם רָאָה עֲשִׂיַּת הַגְּבִינוֹת וְלֹא רָאָה הַחֲלִיבָה, יֵשׁ לְהַתִּיר בְּדִיעֲבַד, כִּי אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא עֵרֵב בּוֹ דָּבָר טָמֵא מֵאַחַר שֶׁעָשָׂה גְּבִינוֹת מִן הֶחָלָב, כִּי דָּבָר טָמֵא אֵינוֹ עוֹמֵד, וּבְוַדַּאי לֹא עֵרֵב בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵאַחַר שֶׁדַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת גְּבִינוֹת (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פא"מ וּבְאָרֹךְ). וּמִכָּל מָקוֹם אָסוּר לֶאֱכֹל הֶחָלָב כָּךְ (שָׁם).
ג הַחֶמְאָה שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֵין מוֹחִין לְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר. וְאִם רֹב בְּנֵי הַמָּקוֹם נוֹהֲגִים אִסוּר, אֵין לְשַׁנּוֹת. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, אִם בִּשְּׁלָהּ עַד שֶׁהָלְכוּ צִחְצוּחֵי הֶחָלָב, מֻתֶּרֶת. הַגָּה: גַּם מֻתָּר לְבַשְּׁלָהּ לְכַתְּחִלָּה כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ צִחְצוּחֵי חָלָב (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם בִּשְּׁלָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתֶּרֶת, דִּסְתָם כְּלֵיהֶם אֵינָן בְּנֵי יוֹמָן (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הַפּוֹסְקִים). וְאִם הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין אוֹכְלִין אוֹתָהּ לְמָקוֹם שֶׁאוֹכְלִים אוֹתָהּ, אוֹכֵל שָׁם עִמָּהֶם, אֲבָל אָסוּר לַהֲבִיאָהּ עִמּוֹ וּלְאָכְלָהּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים בָּהּ אִסּוּר, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הֶכֵּר שֶׁהִיא מִמְּקוֹמוֹת הַמֻּתָּרִים. וְהַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בָּהּ הֶתֵּר לְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שָׁם אִסּוּר, אָסוּר לְאָכְלָהּ שָׁם (אָרֹךְ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דה"ה אִם הוּבְאָה מִמְּקוֹם הֶתֵּר לִמְקוֹם אִסּוּר, נָמֵי אִסּוּרָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהּ הֶכֵּר (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן ל"ה). וְהָכֵי נָהוּג.
א סָעִיף א ואין ישראל רואהו אסור כו'. לא שנא חלבו לצרכו או לצורך ישראל טור והסכמת הפוסקים ופשוט הוא:
ב סָעִיף א וישראל ישב מבחוץ. ע"ל ס"ק ח':
ג סָעִיף א לצורך ישראל. אבל לצורך עצמו צריך לראות ממש בשעה שהוא חולב שלא יערב בו דבר טמא כיון שיש דבר טמא עמו בעדרו:
ד סָעִיף א שירא שמא יעמוד כו'. ולפ"ז נראה דאפילו יוצא ונכנס מותר כיון דטעמא הוא משום דמירתת והכי אמרינן לקמן סי' קי"ח ור"ס קכ"ט דהמניח עובד כוכבים אצל דברים שאם הוחלפו יש בהם איסור תורה מותר ביוצא ונכנס מטעמא דמירתת וכ"כ בפרישה ס"ג והוסיף דה"ה אפילו אינו יושב תמיד אלא יוצא ונכנס ויושב שרי וכ"ש יוצא ונכנס למקום החלב:
ה סָעִיף א ולכתחלה כו'. קאי אפילו ארישא אאין דבר טמא בעדרו וכן הוא בפוסקים ובד"מ ות"ח כלל פ"א דין ו' ופשוט הוא:
ו סָעִיף א בתחלת החליבה כו'. כתב הב"ח מיהו בדיעבד התיר ר"ת אם לא ראה תחילת החליבה כדכתב הגה"א סוף פא"מ עכ"ל ואין ענינו לכאן דר"ת לא התיר אלא בידוע שחלב לגבינות וכמו שיתבאר:
ז סָעִיף א ונהגו להחמיר כו'. אפילו רואה בתחלה בכלי שאין בו שום דבר טמא דחיישינן שמא נשארו בו צחצוחי חלב ולא ירגיש בו הישראל. או"ה:
ח סָעִיף א מיהו בדיעבד אין לחוש לכל זה. כלומר דא"צ לחוש שיהיה כל זה רק סגי בשהיה שם בתחלת החליבה אפילו לא ראה בכלי והוא ע"פ מ"ש בד"מ ובת"ח שם בשם או"ה דבדיעבד אם לא ראה בכלי רק ראה תחלת החליבה מותר עכ"ל וכ"פ בסימנים שם אבל צ"ע דבאו"ה ריש כלל מ"ה משמע להדיא איפכא וז"ל צריך שיהא שם הישראל בשעה שהעובד כוכבים מתחיל לחלוב ויראה שאין בכלי שום חלב מתחלה ושאין דבר טמא בעדרו ומה"ט נוהגין בכמה מקומות ומנהג כשר הוא שלא להניח העובד כוכבים לחלוב בכלי שקורין געל"ט בל"א אע"פ שהוא מיוחד להחליבה והוא דבר צונן ואינו חריף כלל דיש לחוש שמא יהא בו מתחלה מעט חלב טמא ולא ירגיש בו הישראל ובדיעבד מיהו מותר החלב אף אם החליב העובד כוכבים באותו כלי שלו רק שראה הישראל מתחלה בכלי ואח"כ אפילו יצא ונכנס עכ"ל אלמא דאפילו דיעבד בעינן שראה ישראל מתחלה בכלי וכן משמע בסמ"ק (דף קי"ב ע"ב) ושאר פוסקים להדיא ע"ש וכן בדין דכיון דחלב שחלבו עובד כוכבים אסור משום שמא עירב בו חלב טמא א"כ מה בכך שראה תחלת החליבה אם לא ראה בכלי שמא יש שם חלב טמא בכלי קודם התחלת החליבה שיתערב אח"כ בשאר החלב ונראה דגם הט"ו שכתבו ישראל יושב מבחוץ כוונתם שהוא בענין שאין לחוש בו שיתערב בו מתחלה דבר טמא והיינו שראה מתחלה בכלי ומ"ש האו"ה דסגי ביוצא ונכנס אחר כך כן הוא בסמ"ק שם ומשמע דאפילו חלבו העובד כוכבים לצרכו סגי ביוצא ונכנס דטעמא דיוצא ונכנס לא הוי משום מירתת לחוד אלא משום דכיון דידע שאין דבר טמא בעדרו אע"ג שאין יכול לראותו בשעה שהוא חולב ליכא למיחש לשום זיוף אלא שיצא העובד כוכבים מעדר ויזייף וכיון שיוצא ונכנס ורואה שאין העובד כוכבים יוצא מהעדר סגי וכן מוכח בש"ס בעבודת כוכבי' (דף ל"ט ע"ב) דבדליכא דבר טמא בעדרו והישראל יושב מבחוץ אפילו אינו יכול לראותו כלל בשעה שהוא חולב מותר מטעמא דכיון דישב מבחוץ הרי רואה שאי אפשר לזייף וכן משמע מדברי הטור ודלא כהפרישה ס"ב שכתב טעמא דבעינן ישראל יושב מבחוץ משום מירתת:
ט סָעִיף א הבהמות בבית ישראל. עיין לקמן ס"ק י"ג:
י סָעִיף א או בדיר שלהם. ובת"ח שם כתב דאם הרפת הוא אחורי הבית אסור לכתחלה אבל בד"מ כתב במסקנא אבל מהרא"י כתב שנוהגים היתר גם בזה וכן בפנים בת"ח שם מסיק לדברי מהרא"י בסוף וכן משמע מדבריו בהג"ה כאן שלא חילק בכך וכן דעת מהרש"ל סי' פ"ב ע"ש:
יא סָעִיף א אבל אם בית עובד כוככים מפסיק כו'. ובד"מ ובת"ח שם דגם בכי האי גוונא מותר בדיעב' למהרא"י וכ"פ בסימנים שם וכן נראה דעת מהרש"ל שם:
יב סָעִיף א קטן או קטנה. בני תשע שנים ת"ח שם בשם או"ה:
יג סָעִיף א ואם חלבו עובד כוכבים כו'. לא ידעתי מאין הוציא הרב זה ולא הבנתי סברתו אם רוצה לפסוק כמהרא"י דכתב דעכשיו לא שייך כלל דבר טמא שאינו מצוי ולא אסר אלא חלב שחלבו עובד כוכבים מבהמות שלו ואין ישראל רואהו והרב מיירי בבהמת ישראל א"כ אפי' לא בא ישראל עד לאחר שנתחלבו כלם שרי מה"ט ואי ס"ל כאו"ה דאפילו בזמן הזה אסור אפי' דיעבד כל שבית עובד כוכבים מפסיק א"כ אפילו נחלבו מקצת הבהמות אסור ונראה דמה שהכריחו להרב לחלק בין מקצת הבהמות לכולן הוא ממ"ש בש"ד סי' פ"ב דר"ת התיר לר' אליעזר משנ"ץ שהיו לו רחלות חולבות ברפת שלו מאחורי ביתו והיתה שפחתו הולכת וחולבת בלא ראיית ישראל עכ"ל ועלה כתב מהרא"י דבריו הנ"ל דכן המנהג כר"ת ובסימן פ"א כתב הש"ד שר"ת הקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל העובד כוכבים ושלח שם בתו בכל בקר לראות לחלוב ולא היתה מספקת לבא לשם עד שנתחלבו רובן או כולן עכ"ל וכ"כ הסמ"ג בשם ר"ת ומביאו ב"י מזה יצא לו להרב דע"כ לא הקפיד ר"ת אלא כשנחלבו רובן או כולן אבל לא מקצתן אבל באמת לא מסתבר כלל לחלק בזה בין כולם למקצתן אלא נראה דאה"נ דר"ת היה מקפיד אם לא באה בתו רק אחר שחלבה מקצתן ומעשה שהיה כך היה וכן הוא בתשובת מהר"מ מרוטנבורק סימן רט"ו ורט"ז (דפוס פראג) דר"ת הקפיד אפילו נחלבו מקצתן כיון שלא היה מתחילת החליבה ע"ש והא דהתיר לרבי אליעזר משנ"ץ בדיר של ישראל שאני דמסתפי העובד כוכבים וע"ז בא מהרא"י לומר דאע"ג דהש"ד כתב על דברי ר"ת דמכוער הדבר לעשות כן לכתחלה (וכ"כ באו"ה סוף כלל מ"ה) מ"מ כן המנהג הואיל ואין דבר טמא שכיח וקאמר דבבהמות עובד כוכבים אפילו בדיר של ישראל אסור וכן משמע להדיא מדברי מהרש"ל שם דלמהרא"י תרוייהו בעינן בהמתו של ישראל ודיר של ישראל ע"ש וגם בת"ח שם כתב בבית של ישראל מותר לחלוב פרותיו אף כשאין ישראל רואהו ואם הרפת אחורי הבית או שבית עובדי כוכבים מפסיק אסור לכתחלה ובדיעבד בכל ענין שרי עכ"ל ולא מחלק בין נחלבו כולן או מקצתן ואולי איזה ט"ס נפל בדבריו כאן בהג"ה. וכל זה בחולב לכותח או לאכול החלב כך אבל בידוע שהעובד כוכבים חולב לגבינות יתבאר דינו בסעיף ב' ע"ש:
יד סָעִיף א אוסרת כלים. ול"ד לבשולי עובדי כוכבים לעיל ס"ס קי"ג די"א דאין אוסרת הכלים (וכן דעת או"ה כלל מ"ג ד"ו) דשאני התם דעיקר איסורין מדבריהן מחמת גזרות חתנות אבל הכא גזרו בו משום חשש איסור דאורייתא שיש בחלב עצמו וכן מחלק האו"ה כלל מ"ה:
טו סָעִיף א שנתבשלה כו'. וכ"כ האו"ה ואע"ג דס"ל להאו"ה אפילו גבינות של עובד כוכבים גופיה שנפלו בתבשיל בטל ברוב וכדלקמן ס"ק י"ז צ"ל דכאן מיירי באין בתבשיל רוב נגד הכלי א"נ לכתחלה אסור לבשל בו אפילו יהא בתבשיל רוב דאסור להוסיף על שום איסור ולבטלו כדלעיל סימן צ"ט ס"ו ע"ש אבל אם נתבשל בו דיעבד ויש רוב בתבשיל שרי להאו"ה:
טז סָעִיף א אפילו במקום שנהגו איסור כו'. ע"ל סי' קי"ט ס"ק כ':
יז סָעִיף א כדלעיל גבי פת כו'. משמע דרוב מיהו בעי בתבשיל כדלעיל סימן קי"ב סי"ד גבי פת של עובד כוכבים ולפ"ז משמע דדעת הרב דגבינה של עובד כוכבים אינה בטלה ברוב בתבשיל אבל באו"ה כלל מ"ז דין ז' פסק להדיא דגבינה) של עובד כוכבים בטלה ברוב בתבשיל (ולא ביבש אם היא חה"ל) ע"ש שהאריך בטעמו וצ"ל דס"ל להרב דלא כוותיה בהא ונ"ל ראיה לדברי הרב ממ"ש הרשב"א בתה"א סוף בית ג' ומביאו ב"י ס"ס קי"ג דכל שאסרו חכמים פליטתו אסורה כמוהו דהא אפילו שמנו של גיד שאינו אלא ממנהג קדושים אוסר תערובתו בין בתערובות גופו בין בצירו ורוטבו וכן כל איסורים של דבריהם ככחל וגבינה של עובד כוכבים כו' עכ"ל הרי נתבאר בסי"ק סעיף ב' ובכמה דוכתי דשמנו של גיד אוסר עד ס' וא"כ ה"ה גבינה של עובד כוכבים ואע"ג דהרשב"א אוסר אף בישולי עובד כוכבים עד ס' וכבר נתבאר בסי' קי"ב ס"ק כ"ג דהרב ס"ל בהא כהאו"ה מ"מ בגבינה של עובד כוכבים פליג עליה הרב וס"ל דשאני בש"ע דלית ביה חשש איסור דאורייתא משא"כ גבינה של עובד כוכבים שגזרו בו מחמת חשש איסור דאורייתא בגופו ותדע דהא האו"ה גופיה אוסר הכלים שנתבשל בהם גבינה של עובד כוכבים ומתיר בכלל מ"ג דין ו' הכלים שנתבשל בהם בשולי עובד כוכבים וכן בבשולי עובד כוכבים ס"ל דאפילו דבר חשוב בטל ברוב וכמ"ש בסי' קי"ב שם ובגבינה של עובד כוכבים ס"ל דלא בטל וכדלעיל סי' ק"י ס"ק ס"ב בדין י"ח אלא ודאי גבינה של עובד כוכבים חמירא מבשולי עובד כוכבים שוב מצאתי כן בנ"י פ' הערל שכתב דגבינה של עובד כוכבים צריך ס' ופתן ובשוליהן בטל ברוב ע"ש ואע"ג דכתב שם דגם החמאה צריך ס' מ"מ לא ס"ל להרב כוותיה בחמאה דהא ודאי חמאה קיל טפי מבשולי עובד כוכבים וכן בס' באר שבע דף צ"ד תמה על הא דצריך ס' בחמאה ואפשר דה"נ מיירי באותה חמאה שדרכן לערב בה דבר טמא אבל לא בסתם חמאה מיהו בס' באר שבע מדמי גבינה של עובד כוכבי' לבשולי עובד כוכבי' ע"ש:
יח סָעִיף א אינו מועיל כו'. דוקא בסתם חלב אבל כשאנו יודעים שדעת העובד כוכבים היה לעשות גבינות מהחלב מותר לישראל לעשות אח"כ ממנה גבינות כמ"ש לקמן סעיף ב':
יט סָעִיף ב ואפי' העמידוה בעשבים אסורה. שכבר גזרו על כל גבינות העובדי כוכבים בין העמידוהו בדבר האיסור בין העמידוה בדבר המותר הרמב"ם והפוסקים ועיין בפוסקים שכתבו עוד טעמים אחרים לזה ע"ש:
כ סָעִיף ב ואם הישראל כו'. זהו ע"פ מ"ש בד"מ ובת"ח כלל פ"א וז"ל כתב המרדכי פכ"ה דאפילו אם ישראל רואה החליבה והעובד כוכבים עשאה גבינות אפ"ה אין נוהגים ללוקחן מן העובד כוכבים אבל באגודה פ' שואל כ' וז"ל אדם קונה סכום גבינות והעובד כוכבים מתקנם בשבת וישראל רואה ושומר ואינו מדבר וכבר נהגו כדברי האגודה עכ"ל אבל באמת נלפע"ד דהאגודה לא פליג אהמרדכי דהאגודה לא מיירי התם אלא לענין איסור שבת ולכך כתב דין זה במס' שבת פרק שואל ולא בעבודת כוכבי' פא"מ גבי גבינות העובד כוכבי' אלא ודאי לא מיירי מדין איסור גבינות העובד כוכבים ואפשר דבאמת הגבינות אסורות משום גבינות העובד כוכבים אלא דמשום שבת מותרים ונ"מ דמותר לקנות סכום הגבינות כך בשבת ולמכרם אח"כ לעובד כוכבים או אפשר דמיירי במקומות הנוהגים היתר בגבינות עובדי כוכבים ע"פ ר"ת שהביא דבריו בפא"מ והא דכתב וישראל רואה ושומר היינו ששומר שלא יעשה לו שום זיוף בגבינות או בהא דהאגודה שאני שהישראל קנה מתחלה הגבינות והרי הם שלו ואין כאן משום גבינות העובד כוכבים וכמ"ש לקמן אבל ודאי אין לחלק בין ראה הישראל עשיית הגבינות או לא כיון שאסרו חכמים גבינות העובד כוכבים כל הגבינות אסרו דהא אפילו העמידוה בעשבים אסרו משום לא פלוג א"כ ה"ה ראה שעשאן העובד כוכבים והיינו דבמתניתין פא"מ תנן סתמא גבינות העובד כוכבים אסורין וגבי חלב העובד כוכבים תנן התם חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור ואם ישראל רואהו מותר אלמא דבגבינות אין חילוק בין ראה עשיית הגבינות או לא וכן כל הפוסקים כתבו סתמא ולא חלקו בגבינות כמו שחילקו בחלב העובד כוכבים אלא ודאי גבינות העובד כוכבים בכל ענין אסורים וכן הוא בתשובת מיימוני המ"א סימן ח' מתשובת רבי' שמשון ב"א וז"ל ומעולם לא ראיתי ליקח גבינות העובד כוכבים אפילו ראה החלב משחלבו עובד כוכבים עד שעשה ממנו שאין לחוש לאיסור כו' עכ"ל וכן הוא בתשו' מהר"מ מרוטנבורג סימן שע"ד בגבינה שהעמיד עובד כוכבים במעמד ישראל דבעי דליעבד ישראל מעשה שישים ישראל הקיבה לתוך החלב ואם עובד כוכבים משים נ"ל אף על פי שישראל עומד על גבו ואפילו הקיבה כשירה אסורה ומ"ש הגה"א ואו"ה (ותשובת מהר"מ סימן רי"ז בשם ר"ת) דהיכא דידוע דדעת העובד כוכבים להקפיא אפילו לא היה בתחלת החליבה שרי התם לא מיירי אלא מדין חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו וקאמרי דלא אסור משום תערובות חלב טמא כיון דדעת העובד כוכבים להקפיא לעשות ממנו הגבינות אם כן למה יערב חלב טמא שהרי אינו עומד הלכך מותר החלב והיינו שיעשה הישראל הגבינות וכן הוא באו"ה כלל מ"ד דין ה' להדיא והיינו דכתב דין זה בכלל מ"ה גבי איסור חלב שחלבו עובד כוכבים ולא כתבו בכלל מ"ו גבי איסור גבינות העובד כוכבים אלא ודאי כדפי' וכן בתשובת מהר"מ ובהג"א שם משמע דלא שרי אלא כשהישראל עשאם אחר כך ומה שנתפשט המנהג שלוקחין גבינות מהשוואגין אע"פ שעושין אותן העובדי כוכבים היינו משום שנהגו לשכור הבהמות וא"כ הגבינות של ישראל הם ולא מצינו שום איסור בשום מקום בגבינות של ישראל שעשאן עובד כוכבים דעל גבינות העובד כוכבים גזרו ולא על גבינות ישראל שעשאן עובד כוכבים וכן נוהגין ג"כ שהעובד כוכבים בבית ישראל עושים גבינות הישראל וה"ה כשאין שוכרין הבהמות וקונין סכום גבינות ממנו אם כן הגבינות הם בשעת עשייתן של ישראל אבל אם העובד כוכבים עושה הגבינות לעצמו אע"פ שהיה שם ישראל מתחלה ועד סוף אסור משום גבינות העובד כוכבים כל דלא עביד ביה ישראל מעשה וכדאמרינן:
כא סָעִיף ב ואם ראה עשיית הגבינות כו'. זהו כתב לפי שטתו אבל לפע"ד לא איירי הפוסקים שעשאו העובד כוכבים גבינות אלא מדין חלב שמותרת כשדעת העובד כוכבים לעשות הגבינות והישראל צריך לעשות אח"כ הגבינות וכמ"ש בס"ק הקודם:
כב סָעִיף ב יש להתיר בדיעבד. בהג"א ובאו"ה שם איתא דאין להתיר זה אלא במקום הפסד מרובה (וכן הוא בתשובת מהר"מ סימן רי"ז) וכ"כ בד"מ ובת"ח כלל פ"א דין ב' מיהו היכא דראה החליבה רק שלא היה שם בתחלת החליבה משמע שם בהג"ה דיש להתי' בדיעבד אף בלא הפסד מרובה וכן משמע בתשובת מהר"ם שם ואפשר דבכה"ג כתב הרב כאן בהג"ה סתם להתיר בדיעבד:
כג סָעִיף ב להתיר בדיעבד. ודוקא שקונה ממנו סכום גבינות או לפי המשקל דמאחר דחלב טמא אינו עומד אינו מערב בו דבר טמא אבל אם קונה במדה אסורה או"ה וכ"פ בת"ח שם:
כד סָעִיף ב מאחר שעשה כו'. הלשון אינו מתוקן דאפילו לא עשה גבינה אלא שנחלבה החלב מיקרי בדיעבד כמ"ש האו"ה ומביאו בד"מ ובת"ח שם וכ"ש לפי מה שפירשתי לעיל דהפוסקים איירי דוקא שהישראל עשה הגבינות ואפשר צ"ל מאחר שישראל עשה כו' או לאנ בא הרב לומר דבכה"ג דוקא מיקרי דיעבד אלא בא לומר דמאחר שעושה הגבינות ליכא למיחש לתערובות חלב טמא וק"ל:
כה סָעִיף ב מאחר שדעתו כו'. כלומר שידעינן בודאי שדעתו לעשות גבינות וכן משמע בדברי הפוסקים ואיתא בתשובת מהר"מ שם דאפילו היה לו דבר טמא בעדרו מותר בדיעבד מה"ט דדעת העובד כוכבים להקפיא ע"ש:
כו סָעִיף ב ומ"מ אסור לאכול החלב כך. מאחר שלא ראה החליבה אפילו ידענו שדעת העובד כוכבים לעשות גבינות:
כז סָעִיף ג החמאה של עובד כוכבים כו'. שהרי לא גזרו על החמאה וחלב טמא אינו עומד:
כח סָעִיף ג גם מותר לבשלה לכתחלה. ואין זה כמבטל איסור לכתחלה דשמא אין כאן איסור כלל ועוד דאין כוונתו לבטלה רק שילכו לה הצחצוחי חלב בית יוסף ות"ח כלל ע"ה דין א':
כט סָעִיף ג למקום שאוכלים אותה. אע"פ שדעתו לחזור אוכל עמהן משא"כ בשאר איסור ד"מ בשם או"ה וכ"פ בת"ח שם דין ב' וע"ש:
א סָעִיף א שחלבו עובד כוככים. בטור כתוב לא שנא חלבו לצרכו או לצורך ישראל פירוש דבחלבו לצרכו יש סברא להתיר דודאי לא עירב חלב טמא ויקלקל את חלבו כיון דאינו מעמיד אפילו הכי אסור:
ב סָעִיף א אפילו אין הישראל כו'. אבל עכ"פ בעינן שישב מבחוץ בצד עדרו והכי מוכח בגמרא דאיתא בברייתא ישראל יושב בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביאו לו היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה כו' וכתב המרדכי י"א דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו מותר ליקח מאותו עובד כוכבים אפילו אין ישראל רואהו וטעות הוא דא"כ הוה ליה להקשות אי דליכא דבר טמא בעדרו למה לי ישראל יושב בעדרו ורואה אלא ה"פ אי דליכא וכו' פשיטא דביושב בצד עדרו סגי עכ"ל וכתב ב"י שכן דעת הר"פ שצריך לישראל להיות שם בתחילת החליבה פן יערב או ישים העובד כוכבים חלב טמא בכלי קודם שיבוא ישראל אפי' אין דבר טמא בעדרו משמע שצריך ראייה אפילו באין דבר טמא ולא סגי ביושב לחוד מדזכר המרדכי לשון ראייה וקשה מאי פריך אי דאיכא דבר טמא אמאי דהא יש ראייה וצריך לומר דגם המקשן ידע דבשעת ישיבה אין יכול לראות אלא דלא ידע סברא דמרתת וע"כ פריך אמאי מהני יושב כיון דבאותו פעם אינו רואה ומשני דמ"מ כיון שיכול לראות כשעומד מרתת אבל הטור כתב בהדיא כמו הש"ע כאן שאין יכול לראותו וכן הוא בת"ה הארוך וצ"ל דהם מתרצים קושית המרדכי דבאין טמא כו' צריך עכ"פ להיות יושב מבחוץ לעדרו והיינו שיראה שלא יכניס שם דבר טמא בשעת חליבה ומו"ח ז"ל השוה דעת המרדכי עם דעת הטור ולא נהירא:
ג סָעִיף א לראותו כשהוא עומד. נראה דכ"ש דמהני כשהוא יוצא ונכנס דהא אפילו גבי שחיטת כותי מהני כשישראל יוצא ונכנס כדאיתא בפרק קמא דחולין דף ג' וכ"כ בדרישה:
ד סָעִיף א ולכתחלה צריך להיות כו'. דעה זו היא דעת הר"פ שזכרתי בסמוך אלא שבאו"ה הוסיף עליה שיראה בכלי כו' כדמסיים רמ"א כאן אלא שתמוה לי מ"ש רמ"א מיהו בדיעבד אין לחוש לכל זה דהלשון משמע דגם שהיה דבר טמא בעדרו קאמר הכי דהא עלה קאי הג"ה זו וזה פשיטא אינו ואפילו באין דבר טמא כתוב באו"ה כלל מ"ה דאסור כי היכי דלא ניפוק חורבה מיניה אלא צריך שיהא שם הישראל בשעה שהעובד כוכבים מתחיל לחלוב ויראה בכלי כו' וגם לר"ת שכתב ב"י בשם הגהת אשר"י בשמו דמתיר בדיעבד אם לא היה שם ישראל כלל דהיינו דוקא אם ידוע שהעובד כוכבים חולב לגבן כמ"ש בשמו באו"ה ובד"מ אבל לא לאכול החלב וכ"כ בשערי דורא בשם רש"י באין ישראל רואה אפילו אין טמא בעדר אסור ופורץ גדר ישכנו נחש וע"כ לריך לומר דרמ"א קאי ארישא דלא היה טמא וקאמר דלכתחילה לא ניקל כדברי הטור ויהא די ביושב מחוץ לעדר ולא יראה החליבה כלל אלא צריך לראות כו' כדברי הר"פ שזכרנו ועל זה סיים דבדיעבד אין לחוש באין דבר טמא אם לא ראה כלל אלא די בעומד בחוץ כו' אבל אם אין עומד בחוץ פשיטא דאסור אפילו דיעבד אפי' אם אין דבר טמא ורמ"א סתם כאן דבריו ויש מכשול לפני מאן דגריס ולא דייק ולענין הלכה נראה דיש להחמיר ולאסור אפילו דיעבד כל שאין רואה הישראל תחילת החליבה אפילו באין שם דבר טמא:
ה סָעִיף א קטן או קטנה. בד"מ כתב בשם או"ה דהיינו בן ט' שנים:
ו סָעִיף א ואם הלבו עוכד כוכבים מקצת כו'. זה קאי על חולב בהמות ישראל ברכת שאחורי בית ישראל ובהדיא מסיים שם בהגהת ש"ד ובד"מ אמנם חלב שחלבו עובד כוכבים מבהמה שלו לא שרינן כלל אלא א"כ ישראל רואהו. מהרא"י עכ"ל:
ז סָעִיף א אוסרת כלים. וה"ה אם כבוש שם מעת לעת כן הוא באו"ה:
ח סָעִיף א שאם נתערב בהיתר הכל שרי. פי' ברוב היתר שהרי בתשובת מהרי"ל סי' ל"ה תולה היתר זה בדין פת של עובד כוכבים וכדמסיים גס כאן רמ"א ולעיל סי' קי"ב ס"ד כתב רמ"א דפת של עובד כוכבים בטל ברוב בין בלח בין ביבש כו' משמע דבעינן רוב היתר והכי נמי כאן ועיין מה שכתבתי סוף סי' קכ"ז:
ט סָעִיף ב קיבת שחיטתם כו'. אבל משום בשר בחלב אין איסור דאוריית' דצונן הוא ואע"ג דקא מעמיד אין איסור אלא מדרבנן תוספות וכתוב בתה"א דף פ"ו דהר"י אבן מגאש הקשה עוד למה לא יהא בטל בס' ותירץ על שני קושיות אלו שכל האסור מחמת נתינת טעם כמו בשר בחלב אין אוסר יותר מן ס' אבל כאן בעור נבילה הוה איסור מעמיד ואוסר בכל שהוא והראב"ד תירץ על קושיא הראשונה כמו התוספות ועל קושית שנייה תירץ דכל שאסרו חכמים בשל עובדי כוכבים אינו מועיל ביטול ברוב כדי שלא יפרצו כיון דשכיח בהו טעמא ומזה תבין מה שכתב ב"י בשם הרשב"א בסמוך על דברי הרמב"ם שמקצת הגאונים אסרו החמאה כו' וזה יצא לו לרב מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה כו' פירוש שעיקר החומרא בגבינה משום שהוא דבר המעמיד אבל אם לא היה מעמיד היה שפיר בטל בחמאה וע"כ הוצרך הרמב"ם ליתן טעם למה החמאה לא תבטל את הקום דהיינו צחצוחי חלב ותירץ כיון שאינו מעורב אבל הרשב"א כתב שאף על פי שאינו מעורב שפיר היה להתבטל אלא הא דאין בטל הקום היינו שמה שאסרו חכמים בשל עובדי כוכבים לא מועיל בו ביטול וכמו שכתבתי בשם הראב"ד וכ"כ המגיד משנה בשם האחרונים ועי' מה שכתבתי סי' ק"ד סעיף א':
י סָעִיף ב ואפי' העמידוה בעשבים. דגבינות נזכר במשנה בהדיא לאיסור ולא פלוג רבנן כיון דאיכא שמעמידין אותה גם עכשיו בעור נבילה משא"כ במידי דגזרו בה משום גילוי בסימן קי"ו דמותר האידנא דאין שייך גילוי כלל שאין מצוי בינינו נחשים וב"י כתב עוד בשם סמ"ק דלר"ת דפוסק דאיסור גבינות משום גילוי אסור גם האידנא ואע"ג דבמים לא גזרו האידנא משום גילוי שאני התם דאין טעם אחר רק גילוי ע"כ ידעו הכל דבמקום שיש חשש גילוי יאסרו משא"כ כאן שיש טעמים אחרים בגמרא הלכך אי שרית באין נחשים מצויים אתי למשרי גם במצויים דהיינו שיסברו שעיקר האיסור מטעם אחר ובמקום שיהיה מותר מטעם אחר לא יחוש לגילוי כן נ"ל פי' דבריו:
יא סָעִיף ב יש להתיר בדיעבד כי אין לחוש כו'. זהו דעת ר"ת שכתבו מקצת פוסקים בשמו דמתיר באם ידוע שהעובד כוכבים חולב לגבינה אבל לא בחולב לאכילה או לכותח ופסק באו"ה כוותיה ולא ירדתי לסוף דעת רמ"א דהא כבר פסק ב"י וש"ע כרמב"ם דאפילו העמידו בודאי בעשבים אסור משום לא פלוג ה"נ אסור בזה כיון שלא היה אצל החליבה ותו דיבוא להתיר גם אכילת החלב דהא בסי' ק"י אסר הרשב"א גם החתיכה שאינה ראויה בשביל ראויה דקרוב לטעות אף בחשובה אע"פ שהכל מדרבנן מכ"ש כאן מי יבחין לומר שהחלב אסור כיון שהגבינה שנעשה ממנו מותר ותו דהא בחלב איכא חשש תערובות חלב טמא שהוא איסור דאורייתא ורמ"א עצמו כתב בסמוך דאין לפרוץ גדר אפילו במקום ההיתר ובלבוש ראיתי שכתב על זה הא דאסר בסמוך אפילו במקום שעושין בהיתר בודאי היינו שמצטרפים שם טעמים אחרים ולא ידעתי מהו הטעם לצרף לזה דכיון שידוע שנעשה בהיתר גמור אין איסור אלא משום לא פלוג ה"נ יש לאסור משום לא פלוג דמה לי שהיה שם או לא היה שם כיון דידוע שנעשה בהיתר ואפ"ה אסרינן לה ואין ראייה מאו"ה שלא הביא דברי רמב"ם כלל ע"כ נראה לע"ד שאין להקל גם בזה ואין להתיר אא"כ היה ישראל אצל החליבה לפי דעת הרמב"ם ותו דהא כתב ב"י דגם עכשיו יש איסור למ"ד משום גילוי לר"ת כמו שהעתקתי בסמוך בשם סמ"ק:
יב סָעִיף ג החמאה של עובר כוכבים כו'. בחמאה הקילו במקום שאין חשש איסור דהיינו שלחלב טמא פשיטא שאין לחוש שאינו מעמיד ואת"ל שעירב בה תחילה חלב טמא כדי שלא לעשות חמאה רק לאכילת חלב מ"מ כיון דמבשלים אותה הלכו צחצוחי חלב טמא שיש בה ומה שלא הלך ונשאר שם בטל במיעוטו ואף על גב דגבי גבינות אסרינן בסמוך אפילו במקום היתר שאני חמאה שלא היתה כלל בתוך הגזירה במשנה ע"כ לא שייך בזה לומר לא פלוג רבנן. ובאו"ה נ"ט למקומות האוסרים לפי שאין נזהרין מלערב בה איסור וקערות שאין מקונחים וכמו שכתב רמ"א מותר לבשל לכתחלה ע"פ דברי ב"י דאין כאן מבטל איסור לכתחלה שאין הכוונה אלא לכלות האיסור ואם ישאר קצת דרך מקרה בטל ברוב תמהתי דהא בזה שפיר מבטלינן איסור לכתחלה כיון שהוא איסור דרבנן כמו שכתב המגיד משנה פרק ט"ו מהלכות מ"א ודברים אלו הם לדעת רמב"ם כמבואר בב"י והרמב"ם ס"ל בכל איסור דרבנן מבטלין לכתחלה כל שאינו איסור תורה ממש כמו שכתב בכסף משנה פ' ט"ו מהלכות מאכלות אסורות וע"כ דהרמב"ם כתב זה דוקא בדיעבד והיינו דאע"ג דאיסור זה מדרבנן הוא מ"מ אינו נכון ליקח מן העובד כוכבים כדי לבטל האיסור וכמ"ש ב"י בשם הראב"ד ע"כ כתב הרמב"ם שאם לקח החמאה לשון דיעבד:
יג סָעִיף ג אוכל שם עמהם. ולא שייך כאן נותנים עליו חומרי המקום שהלך משם דמה שאוכלין אותה במקום ההוא משום דשם עושין אותה בהכשר בלא חשש בעולם ואלו היו עושין כאן כמוהם היו ג"כ אוכלין אותה אלא שלא הורגלו רובם כאן כ"כ או"ה ולא כמ"ש בלבוש על זה לפי שהוא איסור קל דכל שיש איסור מה לי קל מה לי חמור ותו דא"כ גם ההולך ממקום היתר לאיסור יאכל שם דמ"ש אלא כדפרישית:
יד סָעִיף ג נמי אסורה אפילו יש היכר כו'. הטעם דהוה כמו דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כתב ב"י בסוף סי' זה מי שעבר והעמיד תלב בחלב חמוץ של עובד כוכבים ולקח חלב זה והעמיד בו אחר ומהאחר אחר שמותר ליקח חלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב ולאוכלו) דלאחר זה ג"פ כבר כלה חלב של עובד כוכבים:
א סָעִיף א עובד כוכבים. בטור כתב ל"ש חלבו לצרכו או לצורך ישראל (וכן הסכמת הפוסקים):
ב סָעִיף א לראותו. כתב הט"ז אבל עכ"פ בעינן שישב מבחוץ בצד עדרו כדי שיראה שלא יכניס שם דבר טמא בשעת חליבה:
ג סָעִיף א עומד. כתב הש"ך דאפילו יוצא ונכנס מותר כיון דטעמא דמירתת אבל אם העובד כוכבים חולב לצורך עצמו צריך לראות ממש בשעה שהוא חולב שלא יערב בו דבר טמא כיון שיש דבר טמא עמו בעדרו ואם חולב לצורך ישראל מותר בזה אם יכול לראותו כשהוא עומד:
ד סָעִיף א בתחלת. קאי אפילו ארישא באין דבר טמא בעדרו וכתב הב"ח מיהו בדיעבד התיר ר"ת אם לא ראה תחלת החליבה והש"ך השיג עליו וכתב דאין ענינו לכאן דר"ת לא התיר אלא בידוע שחולב לגבינות עכ"ל:
ה סָעִיף א בדיעבד. והט"ז כתב ולענין הלכה נראה דיש להחמיר לאסור אפילו דיעבד כל שאין רואה הישראל תחלת החליבה אפי' באין שם דבר טמא:
ו סָעִיף א ישראל. כתב בד"מ ובת"ח דגם בכה"ג מותר בדיעבד למהרא"י וכ"נ דעת מהרש"ל:
ז סָעִיף א קטן. בני תשע שנים ת"ח בשם או"ה:
ח סָעִיף א כולם. כתב הש"ך דזה קאי על החולב בהמת ישראל ברפת שאחורי בית ישראל וא"כ יש לתמוה על רמ"א למה נאסר אם בא הישראל לאחר שנחלבו כולם וגם הת"ח מתיר בדיעבד בכל ענין ואולי איזה ט"ס נפל בדבריו כאן בהג"ה וכל זה בחולב לכותח או לאכול החלב כך אבל אם בידוע שהעובד כוכבים חולב לגבינות יתבאר דינו בס"ב עכ"ל. (וט"ז כ' דזה קאי על חולב בהמת ישראל ברפת שאחורי בית ישראל אמנם חלב שחלבו עובד כוכבים מבהמה שלו לא שרינן כלל אא"כ ישראל רואה וע"ש):
ט סָעִיף א שנתבשלה. וה"ה אם כבוש שם מעל"ע כ"כ או"ה וכתב הש"ך דלכתחילה אסור לבשל בו אפי' יהא בתבשיל רוב דאסור להוסיף על שום איסור ולבטלו כדלעיל סי' צ"ט ס"ו ע"ש אבל אם נתבשל בו דיעבד ויש רוב בתבשיל שרי ול"ד לבשולי עובדי כוכבים ס"ס קי"ג די"א דאין אוסרת הכלים דשאני התם דעיקר איסורן מדבריהם מחמת גזרות חתנות אבל הכא גזרו בו משום חשש איסור דאורייתא שיש בחלב עצמו:
י סָעִיף א נתערבה. כ' הש"ך משמע דרוב מיהו בעי בתבשיל כדלעיל סי' קי"ב סי"ד גבי פת של עובד כוכבים ולפ"ז משמע דדעת הר"ב דגבינה של עובד כוכבים אינה בטלה ברוב בתבשיל אבל באו"ה פסק להדיא דגבינה של עובדי כוכבים בטלה ברוב תבשיל ומסקנת הש"ך כדעת הרמ"א לאסור בגבינה עד ששים:
יא סָעִיף א מועיל. דוקא בסתם חלב אבל כשאנו יודעים שדעת העובד כוכבים היה לעשות ממנה גבינות מותר לישראל לעשות אח"כ ממנה גבינות. ש"ך:
יב סָעִיף ב נבלה. הר"י אבן מגאש הקשה למה לא יהא בטל בס' ותירץ דהוי איסור מעמיד ואוסר בכל שהוא:
יג סָעִיף ב בעשבים. דלא פלוג רבנן כיון דאיכא שמעמידין אותם גם עכשיו בעור נבלה:
יד סָעִיף ב המנהג. והש"ך חולק על דין זה ופסק אפילו אם הישראל רואה הכל אפ"ה אסור כל זמן שהעובד כוכבים עושה הגבינות והא ראיה דאפילו בעשבים אסור משום דלא פלוג. (א"כ ה"ה ראה שעשאן עובדי כוכבים והיינו דמתניתין תנן סתמא גבינות עובדי כוכבים אסורין. וגבי חלב עובד כוכבים תנן חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור ואם הישראל רואה מותר אלמא דבגבינות אין חילוק בין ראה עשיית הגבינות או לא. א"כ צריך להזהיר לשומרים שהולכים עם העובדי כוכבים כשעושין הגבינות למכור לישראל שהישראל ישימו הקיבה לתוך החלב ואם לאו הגבינות כולן אסורות). ומה שאנו נוהגין היתר לקנות מן השוואגי"ן היינו משום שנהגו לשכור הבהמות וא"כ הגבינה של ישראל הם וה"ה אם קונה סכום גבינות ממנו א"כ הגבינה בשעת עשייתן של ישראל היו אבל אם עובד כוכבים עושה גבינות לעצמו אע"פ שהיה שם ישראל מתחילה ועד סוף אסור (כל דלא עביד ישראל מעשה) עכ"ל:
טו סָעִיף ב החליבה. כתב הש"ך דרמ"א כתב זה לפי שיטתו אבל לפע"ד לא איירי הפוסקים שעשאו העובדי כוכבים גבינות אלא מדין חלב שמותרת כשדעת העובד כוכבים לעשות הגבינות והישראל צריך אח"כ לעשות הגבינות ומיהו אף לפי סברתו דמתיר בדיעבד כתב ע"ז באו"ה דאין להתיר אלא בהפסד מרובה מיהו היכא דראה החליבה רק שלא היה שם בתחלת החליבה משמע דיש להתיר בדיעבד אף בלא הפסד מרובה:
טז סָעִיף ב שדעתו. כתב הש"ך כלומר שידעינן בודאי שדעתו לעשות גבינות ואז אפילו היה לו דבר טמא בעדרו מותר בדיעבד מה"ט דדעת העובד כוכבים להקפיא ואף אם עדיין לא עשה הגבינה אלא שנחלבה החלב מיקרי דיעבד לענין זה ודוקא אם קונה ממנו סכום גבינות או לפי המשקל אבל אם קונה במדה אסורה ועכ"ז אסור לאכול החלב כך מאחר שלא ראה החליבה אפילו ידענו שדעת העובד כוכבים לעשות גבינות עכ"ל הש"ך:
יז סָעִיף ג מוחין. שהרי לא גזרו על החמאה וחלב טמא אינו עומד:
יח סָעִיף ג לכתחלה. הט"ז כתב דיש לתמוה על דין זה דהא אין מבטלין איסור לכתחלה אבל הש"ך כתב בשם ב"י ות"ח דזה לא מיקרי מבטל איסור דשמא אין כאן איסור כלל ועוד דאין כוונתו לבטל רק שילכו להן הצחצוחי חלב עכ"ל:
יט סָעִיף ג עמהם. אע"פ שדעתו לחזור אוכל עמהם משא"כ בשאר איסור ד"מ בשם או"ה דמה שאוכלין אותה במקום ההוא משום דשם עושין אותה בהכשר בלא חשש בעולם ואלו היו עושין כאן כמוהם היו ג"כ אוכלין אותה ט"ז וכ' ב"י בס"ס זה מי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של עובד כוכבים ולקח חלב זה והעמיד בו אחר ומהאחר אחר שמותר ליקח חלב השלישי זה ולהעמיד בו חלב ולאוכלו דלאחר ג"פ כבר כלה חלב של עובד כוכבים:
א סָעִיף א שחלבו. עבה"ט של מהרי"ט בשם נ"ש בפרה שחולבת שיצא דם כו' וכן בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ח מחמיר בזה והבאתיו לעיל סימן פ"א סק"ו ועמ"ש שם:
ב סָעִיף א [ואפילו ישראל קטן כו' מרתת לפניהם. עיין בס' חכ"א כלל ה"ז דין ד' שכתב דנ"ל אפי' אין העובד כוכבים יודע שאסור לישראל ול"ש מרתת מ"מ נאמן דאין בו חשש אלא מדרבנן שמא יחליף ובדרבנן קטן נאמן ואמרו בשם הגאון מה' יאסקי ז"ל שלא סמך על קטן וצ"ע עכ"ל ולענ"ד דזה תליא באם חלב נאסר במנין שיתבאר בס"ק שאח"ז]:
ג סָעִיף א דאסור. כו'. עיין בשו"ת חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ מטור הראשון סימן ל"ב [ועיין בתשובת ח"ס סימן ק"ז שהאריך להביא ראיות דחלב נאסר במנין כיין נסך וכו' ומש"ה גם במקומות דאין שום חשש חלב טמא כל שאין ישראל רואהו אסור ודלא כהרדב"ז ופר"ח. ואף אם לו יהא הלכה כהרדב"ז כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דעה דמחמיר ואסור על בני אשכנז מדינא ואין לו התרה וקרוב בעיני לנדר דאורייתא והיינו אם הלכה כרדב"ז להקל אך אם עיקר הדין לאסור איננו נדר אלא העובר הוא עבריין באיסור דרבנן נמצא חומרו קולו (ע"ל סי' רי"ד) וע"ש עוד אודות עיר אחת שנוהגים שמה שנזהרים אפילו מחלב שחלבו ואין ישראל רואהו מ"מ פשוט להם להיתר גמור לאכול פת שנילוש עם חלב הנ"ל ולוקחים מנחתום להדיא. וכתב דצריך עיון גדול מאין נתפשט ההיתר הלא תערובתה אוסר אפילו הכלים. ואפשר כשם שכתב הכ"מ בדעת הרמב"ם שלא גזרו אלא אחלב בעין ולא על החמאה שכבר נשתנה כן י"ל כשנילושה עם קמח ונעשה מצירופם עיסה ונאפית פנים חדשות באו לכאן וה"ל כנשתנה ויש לזה פנים במסכת כריתות דף ה' כו' אך חלילה לסמוך ע"ז ע"ש]:
ד סָעִיף ב גבינות. עיין בתשובת מקום שמואל סימן ע"ד שכתב בגבינות הבאים מכרכי הים צבוע בשומן דג טמא שקורין וואלפי"ש דכשרים מטעם שהשומן נ"ט לפגם עיין שם:
ה סָעִיף ב העובדי כוכבים. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' תקנ"ב לענין גבינה וחלב של שומרונים ע"ש:
ו סָעִיף ב וכן המנהג. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק א"ח סימן ל"ז שהכריע כדברי הרמ"א ולא כהש"ך וט"ז ופר"ח וכן הורה המנ"י והפרי תואר וכתב שכן פשט המנהג. ואם הקיבה של ישראל אף שהעובד כוכבים נותנה לתוך החלב מותר לכ"ע אף לכתחלה ע"ש ועיין בספר תפארת למשה שכתב ג"כ דכל ראיות הש"ך אין מוכרחים וכל הטעם שבש"ס באיסור גבינות עובדי כוכבים לא שייכי באם ישראל רואה וכ"מ מכל הפוסקים ע"ש:
ז סָעִיף ג [אין מוחין. עיין בתשובת ח"ס סי' ע"ט שנשאל באשה שלקחה חמאה מעובד כוכבים במקום שנוהגין היתר ושוב נודע שזו החמאה נעשית משיורי הגבינה הנשאר ביורה אחר שהוציאו הגבינה הראשונה והשניה שנקרא צווארי"ך ושוב נעשה חמאה משיורים ההמה אי אית ביה משום איסור גבינה והשיב דאם הועמדו הגבינות בעור קיבה ודאי דגם שיורי הגבינות שנעשה ממנה חמאה אסור אך אם לא הועמדו בעור קיבה נהי דהגבינות אסורים משום דבר שנאסר במנין מ"מ חמאה לא נאסר במנין. ובמקום שנהגו היתר בחמאה גם זו מותרת ועם כי אין נראה להתיר לכתחלה להמון עם לקנות חמאה כזו מ"מ בדיעבד אין לאסור התערובות והכלים ע"ש ועבה"ט לעיל סק"י]:
ח סָעִיף ג שאין המנהג. עפר"ח שהשיג על המחבר ודעתו דמותר אף ביש מנהג וכ"כ בס' חכמת אדם בשמו ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ס"ו שדחה דבריו (ועיין ביאור הגר"א ז"ל) וכתב עוד שרב אחד התיר חמאה של עובדי כוכבים במקום שנהגו איסור ע"י הדחה ג"פ וטעמו עפמ"ש הב"י הובא בט"ז סקי"ד מי שעבר והעמיד חלב כו' דלאחר ג"פ כבר כלה חלב של עובד כוכבים ע"כ וכתב דטעמא דמסתבר הוא ואעפ"כ כיון שלא מצאנו סברא זו קשה להתיר. וע"ש עוד ובסי' ס"ה לענין אם רוצים להתיר המנהג שנהגו איסור בחמאה של עובד כוכבים אם יש להם התרה:
ט סָעִיף ג להביאה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ד באחד שהיה דירתו במקום שנהגו היתר בחמאה של עובדי כוכבים ואח"ז קבע דירתו במקום שנהגו איסור והביא עמו חמאה ממקומו הראשון והורה מורה א' שמותר לו לאכול החמאה ההיא והביא ראיה מגמרא בחולין י"ז איברי בשר נחירה כו' והוא ז"ל חלק עליו מכמה טעמי. חדא דאיכא ס"ס להחמיר שמא הלכה כרש"י. ואת"ל כהרא"ש הא גם להרא"ש איבעיא דלא איפשטא היא ועוד דלא אמרינן כן אלא במידי שנאסר מכח זמן דומיא דאיברי בשר נחירה ע"ש מלתא בטעמא ולע"ד תמה אני מדוע לא הזכיר דברי הרמ"א בכאן שכתב אבל אסור להביאה עמו דמשמע דאף בכה"ג שהביאה עמו והוא אוכל והולך ונתותר בידו אסור אם אין בה היכר ולדעת מהרי"ל אפילו יש בה היכר ומצאתי בתשובת בית אפרים חיו"ד סי' ל"ט שהרגיש בזה וכתב לחלק דנדון הרמ"א כיון דעיקר דירתו קבוע במקום שנהגו איסור פשיטא דלא מהני מה שהיה מותר בה דרך ארעי בהיותו במקום שנוהגין היתר אבל נדון שנשאל בנו"ב מיירי שהיה דר במקום היתר כו' וכתב עוד דעכ"פ הך דינא דהגאון ז"ל צ"ע דמה ענין זה להאי דהרא"ש בהנודר דשם אנו דורשין משמעות לשון הנדר משא"כ בזה דעדינא בלא"ה שרי דהא רשאי לאכול במקום היתר אף שהוא ממקום איסור ודעתו לחזור. אך במקום שנוהגין איסור הוא אסור משום חשדא ומשום מ"ע וא"כ מה יושיענו שכבר אכל ממנו ואי מיירי במקום דליכא חשדא ומ"ע כגון שרוב חמאה המובא שם הוא ממקום היתר א"כ אף אם האיבעיא בחולין הוא לחומרא אין מקום להחמיר בזה ע"ש:
א סָעִיף א שמא עירב כו'. גמ' שם:
ב סָעִיף א אם ידוע כו'. שם ה"ד אי כו' ועבה"ג ס"ק ג':
ג סָעִיף א והוא שיודע כו'. טור דבלא"ה לא מרתת:
ד סָעִיף א ולכתחילה כו'. ר"ל אפילו ידוע שאין לו ד"ט בעדרו וכמש"ל שצריך יושב מבחוץ ואמרו שם משום איערובי ולאו עירובי ממש דהא אין ד"ט שם ועוד דלא חיישינן להכי כיון דאין מרויח אלא שאינו נזהר שלא ישתייר בכלי חלב טמא וכמ"ש המרדכי וסמ"ק:
ה סָעִיף א ונהגו כו'. נלמד מהנ"ל ור"ל אפי' רואה בתחלת החליבה:
ו סָעִיף א מיהו בדיעבד כו'. ר"ל אפי' לא ראה בכלי וכן שחלבו בכלי שדרכו כו' אבל לא ראה בתחלת החליבה אף בדיעבד אסור כמ"ש בד"מ ובת"ח וכמ"ש בגמ' וש"ע כנ"ל ועש"ך דאף לראות בכלי אף דיעבד אסור כמ"ש סמ"ק ומרדכי שמזה הטעם צריך להיות ישראל יושב כנ"ל ושכ"כ באו"ה דלא כמ"ש בד"מ בשמו:
ז סָעִיף א ושפחות כו'. כמו ישראל יושב כו' דמירתת וכן כאן מירתת:
ח סָעִיף א ואפילו ישראל קטן כו'. עב"י סי' ק"ל בשם הרשב"א וכ"כ המרדכי פ"ב סי' תת"ל על מ"ש בגמ' (ל"ח) מניח ישראל בשר כו' שופתת אשה קדירה כו' וכ' המרדכי בשם ראבי"ה ולא חיישינן לאיחלופי ואיערובי כדמפרש בירושלמי כגון שהתינוק יושב ומשמר:
ט סָעִיף א מיהו אם כו'. כנ"ל בש"ע דדוקא ישראל יושב כו' אע"ג שתין כו' ועש"ך שפסקו אפילו לא היה במקצת חליבה דאסור דלא כהרב:
י סָעִיף א חלב של עובד כוכבים כו'. כמו בכל איסורי דרבנן כנ"ל ס"ס קי"ג ואף הרא"ה מודה כאן כיון שיש חשש איסור דאורייתא:
יא סָעִיף א אבל לא כו'. דאינו אסור אלא מן המנהג וכמו פת של עובד כוכבים:
יב סָעִיף א חלב של עובד כוכבים כו'. גמ' שם ואב"א אפילו תימא דקבע כו' וכן חמאה וכמ"ש בס"ג ע"ש ואפילו יבשל החמאה וז"ש וכל מה כו':
יג סָעִיף ב ואפילו כו'. שכבר גזרו על כל גבינות העובדי כוכבים בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר המותר גזירה משום שמעמידין אותה בדבר האסור לשון הרמב"ם. דע"כ לא חילקו בין גבינה לגבינה מדפריך שם אלא מעתה יבש תשתרי ישן תשתרי ודלמא אין ה"נ אלא ודאי כשאסרוה לגמרי אסרוה ולא חילקו וגמ' פריך למה לא חילקו ואמרו שם גזירה חדשה כו' אלמא אסרו משום גזירה ונאסרה במנין וכ"כ כל הפוסקים דלא כמ"ש תוס' שם ד"ה חדא כו'. ואין לדמות לשאר דברים שהותרו בבטל הסיבה שלא אסרו לכתחלה אלא לפי הענין ועריב"ש סי' שצ"ד ובחלב מחלק פעמים שאסור ופעמים שמותר וכן בכבשים ושאר דברים ולא מחלק בגבינה ועהג"מ:
יד סָעִיף ב ואם הישראל רואה כו'. כ"כ מהר"ם סי' שע"ד בשם תוספתא פ"ה פת שאפאה עובד כוכבים בלא מעמד ישראל וגבינה שהעמיד העובד כוכבים בלא מעמד ישראל אסור ובתוספתא שלנו חסר בבא דגבינה אבל כתכ מהר"מ שם דלאו דוקא שהרי בסיפא אמר פת שאפאה ישראל אע"פ שהעובד כוכבים לשה וגבינה שהעמידה ישראל אע"פ שהעובד כוכבים עבדה מותר אלמא דהעמדת ישראל בעינן וכן בפת ע"כ א"א לומר דבפני ישראל מהני כמ"ש בגמ' דוקא א' מג' מלאכות בעי:
טו סָעִיף ב ואם ראה כו'. דלהכי צריכי טעמים אחרים בגבינה שם ועתוס' ל"ה ב' ד"ה לגבינה כו' ושם א' ד"ה לפי כו' וכ"ז לשיטתו אבל לפי מ"ש לעיל דוקא שהעמיד ישראל: (ליקוט) ואם הישראל כו' ואם ראה כו'. דלפי' תוס' שם ד"ה לפי כו' סגי בראיית עשיית הגבינה לחוד דכל החששות שם משום ההעמדה חוץ מדריב"ל והשתא לא חיישינן לדריב"ל כמש"ש בתוס' ד"ה חדא אלא דלפירש"י שם ד"ה לפי צריך לראות גם החליבה משום דר' חנינא וכמש"ש ב' ואב"א כו' ועתוס' שם ד"ה לגבינה כו' ועמ"ש בס"ג (ע"כ):
טז סָעִיף ב ומ"מ כו'. כנ"ל סס"א ור"ל כאן אפילו היה דעת העובד כוכבים לעשות הגבינות וכמ"ש אפילו תימא כו' ומשמע אפילו דעת העובד כוכבים לעשות גבינות נמי אסור:
יז סָעִיף ג החמאה כו'. ז"ל הרמב"ם החמאה של עובד כוכבים מקצת הגאונים התירוה שהרי לא גזרו על החמאה וחלב הטמאה אינו עומד. ור"ל כמ"ש ל"ה ב' אי דקבעי לגבינה כו' וכ' ומקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה כו' וכמ"ש בגמ' שם ואב"א כו' ופליגי הגאונים באוקימתות שם א' דסברא שניה ס"ל כר' חנינא לפי שא"א כו' וכפירש"י וא"כ ה"ה בחמאה וסברא הראשונה ס"ל כשמואל מפני שמעמידין כו' ולא משום צחצוחי חלב ולפיכך החמאה מותר ולא היתה בכלל גזירה ובזה תליא נמי שני התירוצים שם ב' אי דקא בעי כו' ואב"א כו' וכן ס"ל (להרמב"ם) כשמואל כמ"ש בס"ב וכן כתי' ראשון הנ"ל כמ"ש שם חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד בחלב הטהורה ואם נתערב חלב טמאה בחלב טהורה כשתעמיד אותו יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד עובד כוכבים אסור שמא עירב חלב בהמה טמאה וגבינת העובד כוכבים מותרת שאין חלב בהמה טמאה מתגבן אבל בימי חכמי המשנה גזרו כו' אבל לשיטת תוס' ד"ה לגבינה כו' דבעשאו העובד כוכבים הגבינות אין לחוש אפילו לתי' בתרא כנ"ל כיון שדעתו כן לא יערב ור"ח דקאמר לפי שא"א כו' קאי אארס אמילתיה דריב"ל ולפ"ז חמאה לד"ה מותר וזה דעת סמ"ק שמתיר וכ' טעם אחר שאין בחמאה גומות וסמ"ג והג"מ כתבו בשם בע"ה דחמאה הוא מי"ח דבר כמ"ש בירושלמי פ"ק דשבת תני רשב"י בו ביום גזרו על פיתן ועל שמנן ועל כבשותיהן ועל מלחותיהן וגבינותיהן וחמאותיהן וכתב סה"ת אמנם בירושלמי שלנו אין כתוב חמאותיהן. והכריע בב"י אין מוחין כו' ואם כו': (ליקוט) החמאה כו'. עת"ה פ"ו ב' שאוסר והאריך בזה ע"ש (ע"כ):
יח סָעִיף ג ובמקום כו'. לשון הרמב"ם יראה לי שאם לקח המאה מן העובד כוכבים ובשלה עד שהלכו להן צחצוחי חלב ה"ז מותר שא"ת נתערבו עמהן ונתבשלו בטלו במיעוטם אבל החמאה שבישלו אותה עובדי כוכבים אסורה משום גיעולי עובדי כוכבים כמ"ש והראב"ד השיג עליו לבטל איסור לכתחלה ברוב ובכ"מ תי' מפני שיש בו הרבה ספיקות שמא לא נתערב ואת"ל נתערב שמא לא נשאר ואת"ל נשאר שמא יותך על האש אבל הרשב"א סי' ק"י הקשה עליו דבאלו האיסורין החמירו בספיקו שהרי כל ספק לקולא וכאן ספק וס"ס שמא לא נתערב כו' כנ"ל ואפ"ה אסרו וכן אין הולכין כאן בתר נ"ט דאל"כ למה לא אמרו דליטעמיה קפילא אלא שגזרו להרחיק מאיסורין של דבריהם טפי מאיסורי תורה וז"ש מפני שמעמידין בעור כו' אע"ג שאינו בנ"ט ואין קושיא מכל זה להרמב"ם דאין כלל ס"ס בגבינה אפילו לר"ח שלכן אמר א"א בלא כו' ושמואל דאמר מפני שמעמידין כו' כ' שם משום דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ועוד הקשה עליו דא"כ גבינה ג"כ יותר בבישול וזה כבר תירץ הוא עצמו שגבינה אסור בכ"ע מחמת גזירה וכן חלב וכמ"ש סס"ב לדעת תוס' שאם חלבו ע"מ לעשות גבינות מותר הגבינות אם עשאן ישראל ומ"מ החלב עצמו אסור וכ"ה דברי הרמב"ם ומפני זה כו' שכל חלב כו' וגבינת כו' ובתוספתא פ"ה משמע כדברי הרמב"ם דתניא שם אין לוקחין גבינת בית הינאיקי אלא מן המומחה ושלוקה נלקחת מכל מקום ר"ל אפילו מישראל חשוד וה"ה לחמאה אפילו מן העובד כוכבים דאף שגבינה אסור מעובד כוכבים מפני הגזירה דלא פלוג כנ"ל משא"כ בחמאה. והכריע בב"י דבמקום שאין מנהג יש לסמוך אדברי הרמב"ם:
יט סָעִיף ג גם מותר כו'. כנ"ל:
כ סָעִיף ג ואם בישלה כו'. ר"ל שלא כדברי הרמב"ם הנ"ל דס"ל סתם כלים הן ב"י ומ"ש אי משום גיעולי עובדי כוכבים נטל"פ דבשר פוגם בשמן ודבש וכמש"ל סי' ק"ג ס"ד ולא קי"ל כן:
כא סָעִיף ג ואם הולך כו'. כמ"ש או"ה משום דאיסור זה אינו אלא משום תיקוני החמאה ואילו היו מתקנים במקום שנהגו איסור כמו במקום שנהגו היתר היו אוכלין אותו גם שם וכמ"ש מהרי"ל סי' ל"ה דמקום שנוהגין היתר לפי שהוא ארץ הרים ומקום מרעה וחולבין הרבה יחד ואין לחוש שם כו':
כב סָעִיף ג אבל אסור כו'. כמ"ש בפ"ד דפסחים מפני שינוי המחלוקת משא"כ ביש בו היכר וערש"י שם נ"ב א' ד"ה ולית ליה כו' אלמא לית כה"ג משום מחלוקת רק משום חומרי המקום וכאן ליכא משום חומרי המקום כנ"ל:
כג סָעִיף ג וההולך כו'. כנ"ל מפני המחלוקת כיון שאוכל חמאה שלהם:
כד סָעִיף ג וי"א דה"ה כו'. משום דברים המותרים ואחרים כו' כמ"ש שם (נ' נ"א):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.