א נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, מֻתָּר.
ב קְדֵרָה שֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָא, דְּהַיְנוּ שֶׁשָּׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת מִשֶּׁנִּתְבַּשֵׁל בָּהּ הָאִסוּר, הָוְיָא נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם וַאֲפִלּוּ הָכֵי אָסְרוּ חֲכָמִים לְבַשֵּׁל בָּהּ, לְכַתְּחִלָּה, גְּזֵרָה אָטוּ בַּת יוֹמָא; בֵּין שֶׁבְּלוּעָה מֵאִסוּר וּבָא לְבַשֵּׁל בָּהּ הֶתֵּר, וּבֵין שֶׁבְּלוּעָה מֵחָלָב וּבָא לְבַשֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר, אוֹ אִפְּכָא.
ג יֵשׁ אוֹמְרִים, הָא דַּחֲשִׁיבָה פְּגוּמָה כְּשֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָא, דַּוְקָא שֶׁהֱדִיחָהּ יָפֶה וְסָר מִמֶּנָּהּ כָּל שַמְנוּנִית אִסוּר הַדָּבוּק בָּהּ, אֲבָל אִם לֹא הֱדִיחָהּ יָפֶה, שֶׁהָאִסוּר הוּא בְּעַיִן, אֵינוֹ נִפְגָּם בִּשְׁהִיָּה מֵעֵת לְעֵת. (רַשְׁבָּ"א וְטוּר וְראב"ד) הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ שִׁשִּׁים רַק נֶגֶד הַדָּבוּק בַּקְּדֵרָה, הַכֹּל שָׁרֵי, דְּמַה שֶּׁבַּקְּדֵרָה כְּבַר נִפְגַּם וְאֵין צָרִיךְ בִּטּוּל (כֵּן מַשְׁמָע לְעֵיל סִימָן צ"ה). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִדְבָרִים חֲרִיפִים לֹא אַמְרִינָן דִּין נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן צ"ה וְצ"ו, וְלָכֵן אִם בִּשֵּׁל, בִּקְדֵרָה אִסּוּר שֶׁאֵינָהּ בַּת יוֹמָא מַאֲכָל חָרִיף, כְּגוֹן תַּבְשִׁיל שֶׁרֻבּוֹ חֹמֶץ אוֹ תַּבְלִין אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים חֲרִיפִים, אָסוּר; אֲבָל לֹא מִחְשַׁב הַתַּבְשִׁיל חָרִיף מִשּׁוּם מְעַט תַּבְלִין שֶׁבּוֹ (מָרְדְּכַי פא"מ וְרַשְׁבָּ"א סי' תמ"ט) וְכֵן נוֹהֲגִין. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"ה וְצ"ו. אֲבָל אִם הָיָה הָאִסּוּר דָּבָר חָרִיף, וְאַחַר כָּךְ שָׁהָה הַקְּדֵרָה מֵעֵת לְעֵת וּבִשְּׁלוּ בּוֹ הֶתֵּר שֶׁאֵינוֹ חָרִיף, מֻתָּר, דְּאֵין הַחֲרִיפוּת הָרִאשׁוֹן מִשְׁוֵי לֵיהּ לְשֶׁבַח. (אָרֹךְ כְּלָל ל"ח).
ד קְדֵרָה הַבְּלוּעָה מִבָּשָׂר וְחָלָב, אִם קֹדֶם שֶׁעָבַר לַיְלָה אֶחָד חִמְּמוּ בָּהּ מַיִם, חָשִׁיב כְּאִלּוּ חָזַר וְנִתְבַּשֵּׁל בָּהּ הָאִסוּר, וּמוֹנִים מֵעֵת לְעֵת מִשָּׁעָה שֶׁהֻחַמּוּ הַמַּיִם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר אִסוּרִים. (טוּר סִימָן קכ"א וְסִימָן צ"ד) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"ד ס"ק כ"ב וְסִימָן ק"ג.
ה אִסוּר מֻעָט שֶׁנִּבְלַע בִּכְלִי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּהֶתֵּר מֻעָט בִּכְדֵי שֶׁיִּתֵּן זֶה טַעַם בַּהֶתֵּר (כְּדֵי) שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ, כְּמוֹ קְדֵרָה גְּדוֹלָה וְחָבִית וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּן יוֹמוֹ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבֹא לִידֵי נְתִינַת טַעַם. אֲבָל אִם הוּא כְּלִי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ בְּדָבָר מֻעָט, כְּמוֹ קְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אִסוּר לְכַתְּחִלָּה, אֲפִלּוּ אִסוּר מֻעָט וַאֲפִלּוּ אִסוּר הַבָּלוּעַ.
ו סְתָם כְּלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הֵם בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינָם בְּנֵי יוֹמָן, לְפִיכָךְ אִם עָבָר וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם קֹדֶם הֶכְשֵׁר, הַתַּבְשִׁיל מֻתָּר. הַגָּה: אֲבָל אִם חִמֵּם מַיִם בִּכְלִי שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לָלוּשׁ בָּהֶן פַּת, אָסוּר לָלוּשׁ בְּאוֹתָן מַיִם, דִּלְדָבָר זֶה מִקְרֵי לְכַתְּחִלָּה הוֹאִיל וַעֲדַיִן לֹא הִתְחִיל הֲנָאָתוֹ, שֶׁלֹּא הֻחַמּוּ לִשְׁתִיָּה (ש"ד וְהַגָּהוֹתָיו). אֲבָל דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה בִּשְׁבִילוֹ וְלֹא בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְיִשְׂרָאֵל קוֹנֶה מִמֶּנּוּ, לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר דְּמֵאַחַר דִּכְבָר נַעֲשָׂה בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים מִקְרֵי דִּיעֲבַד. אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים: בַּשֵּׁל לִי יְרָקוֹת בִּקְדֵרָתְךָ, וְכֵן לֹא יֹאמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי מִרְקַחַת, שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: בַּשֵּׁל לִי, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ בִּשֵּׁל בְּיָדָיו. וְאֶפְשָׁר שֶׁעַל יְדֵי הָרַקָּחִים (אוֹ שְׁאָר אֻמָּנִים) מֻתָּר, שֶׁכָּל הָאֻמָּנִים מְיַחֲדִים כֵּלִים נְקִיִּים לִמְלַאכְתָּם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְגְּמוּ אֻמָּנוּתָם. וּבַעַל נֶפֶשׁ יָחוּשׁ, שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ מְבִיאִים לִידֵי טָהֳרָה וּנְקִיּוּת.
ז כְּשֵׁם שֶׁסְתָם כְּלֵיהֶם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֵינָם בְּנֵי יוֹמָן, כָּךְ סְתָם כֵּלִים שֶׁלָּנוּ בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינָן בְּנֵי יוֹמָן.
ח כְּלִי שֶׁנֶּאֱסַר בִּבְלִיעַת אִסוּר וְנִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים וְאֵינוֹ נִכָּר, בָּטֵל בְּרֹב (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ט יֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּהַנִּיחַ בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּלֵי סְעֻדָּה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם נְתָנָם לְאֻמָּן לְתַקְּנָם, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סִימָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וְלֹא עָשָׂה, כְּשֶׁחָזַר וּלְקָחָן מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים צְרִיכִים הַגְעָלָה. וְדַוְקָא אִם שָׁהוּ קְצָת אֵצֶל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּהַיְנוּ כַּחֲצִי יוֹם, אֲבָל לְפִי שָׁעָה אֵין לָחוּשׁ (מָרְדְּכַי פא"מ). וְכָל זֶה כְּשֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ, דְּלֵיכָּא אֶלָּא חֲדָא סְפֵקָא שֶׁמָּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ לֹא, אֲבָל אִם לֹא לְקָחוֹ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים עַד לְאַחַר זְמַן, דְּנוּכַל לוֹמַר אַף אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּבַר נִפְגַּם וְנִשְׁתָּהָא מֵעֵת לְעֵת; אוֹ נִשְׁתָּהָא בְּיַד יִשְׂרָאֵל לְאַחַר שֶׁלְּקָחוֹ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵעֵת לְעֵת, אַזְלִינָן לְקֻלָּא וְאֵין חוֹשְׁשִׁין בְּדִיעֲבַד (סְבָרַת הָרַב). וְאִם לְקָחוֹ מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ, וְעָבַר וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּלֹא הַגְעָלָה, יֵשׁ אוֹסְרִים הַמַּאֲכָל כְּמוֹ בִּכְלִי שֶׁהוּא בְּוַדַּאי בֶּן יוֹמוֹ (אָרֹךְ) ; וּבִמְקוֹם צֹרֶךְ יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִיעֲבַד, וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִזָּהֵר בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ בַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁבְּבֵית יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לְיַחֵד כֵּלִים שֶׁלָּנוּ אֶצְלָן, שֶׁמָּא יִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בִּדְבָרִים הָאֲסוּרִים (שָׁם בְּמָרְדְּכַי). וְע"ל סִימָן קל"ו.
י קְעָרוֹת שֶׁשָּׁלַח יִשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים עִם מַאֲכָל, וְשָׁהוּ שָׁם, אִם נִכָּר בָּהֶם הַמַּאֲכָל שֶׁשָּׁלַח הַיִּשְׂרָאֵל בְּתוֹכָהּ, מֻתָּר. וְאִם לָאו, אָסוּר אִם רְגִילִים לְהָדִיחַ הַכֵּלִים בְּחַמִּין, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הוּדַח עִם כְּלֵי אִסוּר.
יא כְּלֵי סְעֻדָּה שֶׁבְּיַד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאוֹמֵר שֶׁחֲדָשִׁים הֵם, וְיֵרָאֶה שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר, מֻתָּר לִקְנוֹתָם מִמֶּנּוּ. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִים וְאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן, וְאֵין לִקַּח כֵּלִים מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים רַק כְּשֶׁמּוֹכֵר הַרְבֵּה כֵּלִים, וְקוֹנֶה כְּלִי בֵּין הַכֵּלִים (רַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם ר' יוֹנָה). וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בִּמְקוֹם הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁנִּתְאָרַח בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵין לוֹ כֵּלִים, נוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה, וְכֵן עִקָּר. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קל"ז.
יב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁקְּעָרוֹת הַבָּאוֹת מֵעֵבֶר לַיָּם שְׁקַעֲרוּרוֹת יְרַקְרַקּוֹת אוֹ אֲדַמְדַּמּוֹת, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְעוֹלָם בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן חֲדָשׁוֹת, שֶׁהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם וְאֵינוֹ נִכָּר.
א סָעִיף א נותן טעם לפגם כו'. עד סוף סעיף ד' נתבאר הכל על נכון בסימן ק"ג ע"ש:
ב סָעִיף ג אבל אם היה האיסור דבר חריף כו'. ובד"מ ובת"ח כלל ס"א דין י"ב כתב בשם או"ה דאם בשלו דבר חריף בקדירה של בשר שאינו ב"י ואח"כ בשלו בו חלב () (אחר) [תוך] מע"ל המאכל מותר ולא אמרינן החריפות שבקדירה עושה שמפליט עכשיו לשבח ע"כ וה"ה אם בישל דבר חריף בקדירה של איסור שאינו ב"י ואח"כ שהה מע"ל משנתבשל בו הדבר חריף מותר וכן אם בישל דבר חריף בקדרה של בשר ב"י אם בישלו בו אחר (כך) מע"ל שנתבשל בו הבשר אע"פ שאינו מעת לעת משנתבשל בו הדבר חריף והיה בן יומו כשנתבשל בו הדבר חריף מותר אבל אם נתבשל בו בתחלה דבר איסור אפילו נתבשל בו אח"כ דבר שאינו חריף אם הוא ב"י מונין אחר כך מעת לעת מתבשיל השני כדלעיל סימן צ"ד ס"ק כ"ב:
ג סָעִיף ה הרי זה מותר כו'. והרא"ה והטור השיגו ע"ז וכ"פ הב"ח ע"ש:
ד סָעִיף ו סתם כו'. הטעם כתבו הפוסקים דהוי ספק ספיקא ספק נשתמשו בו היום או אתמול ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין או שהוא אין נ"ט ומה"ט אסור לבשל לכתחלה בכלים של עובדי כוכבים דליכא אלא חדא ספיקא דקדרה שאינה ב"י אסור לכתחלה וכתב מהרש"ל בא"ו שלו סימן נ"ט דהא דסתם כלים של עובד כוכבים אינם ב"י היינו דא"צ לשאול אם הוא ב"י או לא ואם אחר ששאל נודע לו שהוא ב"י ישאל מה שבשלו בו היום ואם הוא דבר שאינו פוגם בודאי או שאינו יכול לידע אין ראוי להתיר מאחר שאין כאן ספק ספיקא ואע"פ שאין אנו חוששים לדבריו של עובד כוכבים לא לאסור ולא להתיר (וע"ל סי' קי"ח סוף ס"ק ל"ז) היינו לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות אבל הכא שכבר הורע חזקה שסתם כלי עובד כוכבים בלועי' באיסור רק מכח ספק ספיקא באת להתיר הלכך סמכי' אדבורו ועוד הא דלא סמכינן אדבריו של עובדי כוכבים היינו היכא שבא להשביח מקחו שאמר של ערלה הם כדאיתא בש"ס עכ"ל אבל מתשו' ר"ל ן' חביב ס"ס קכ"א נראה מבואר דאפי' אומר שהוא ב"י לא סמכי' אדיבורו וע"ל סי' קכ"ז ס"ק (י"ט) [כ]:
ה סָעִיף ו שלא הוחמו לשתיה כו'. משמע אבל אם הוחמו לשתיה מותר לשתותן דלענין זה מקרי דיעבד ומותר כמו שאר דברים הנקחין מן העובדי כוכבים ומותרים מאחר שכבר נעשה ביד עובד כוכבים מקרי דיעבד עכ"ל ת"ח ריש כלל נ"ט וע"ל סי' קי"ד ס"ז וע"ל סימן צ"ד ס"ק י"ט וסי' צ"ה ס"ק י"ד:
ו סָעִיף ו מקרי דיעבד. ע"ל סי' קי"ח ס"א בהג"ה:
ז סָעִיף ח כלי שנאסר כו'. כפול לעיל סי' ק"ב ס"ג ושם נתבאר ע"ש:
ח סָעִיף ט ואין חוששין בדיעבד. אין ר"ל שהמאכל שנשתמש בו מותר בדיעבד דזהו פשיטא ועוד דהא אכתי לא הזכיר כלום מהמאכל אלא ר"ל דכיון שכבר נתנו ביד עובד כוכבים ולקחו ממנו אין חוששין בדיעבד ומותר להשתמש בו אפי' לכתחלה כמ"ש הרא"ה ומביאו בת"ח כלל נ"ט דין ד' וכ"כ בסימני ת"ח שם לאפוקי לכתחלה אסור ליתנו לעובד כוכבים על דעת שישהנו אחר כך מעת לעת ואע"ג דהרא"ה לא קאמר אלא כשהישראל משהנו מעת לעת מותר להשתמש בו לכתחלה משמע ליה להרב דכ"ש כל שנוכל לומר שנשתהה ביד עובד כוכבים דשרי דהא לא דמי לכלי עובד כוכבים וכן משמע בסימני ח"ח שם ואע"ג דבת"ח שם משמע דלהרא"ה ה"ה אם נשתמש בו באותו יום בלא הגעלה המאכל מותר היינו לסברת הרב אבל האו"ה דס"ל המאכל אסור וכפשט דברי המרדכי אפשר לומר דהא והא איתא דאע"ג דהמאכל אסור היינו משום דנשתמש בו באותו יום אבל כל שנשתהה מעל"ע אפי' לכתחלה מותר ולזה כתב הרב בהג"ה כאן ברישא בסתם דאין חוששין והיינו כשנשתהה מעת לעת דמותר להשתמש בו לכתחלה ואח"כ כתב דעת האוסרים המאכל ואע"ג דבת"ח שם משמע דלהאו"ה דאוסר המאכל אוסר נמי להשתמש בכלי אפילו נשתהה מעל"ע מ"מ לענין דינא נ"ל להרב לחלק כמ"ש. וכל זה לדעת הרב אבל הב"ח בס"ס זה ובסי' קל"ז חולק וכתב דהיכא דשהה ביד עובד כוכבים כחצי יום והחזירה בו ביום צריך הגעלה ואם כלי חרס הוא צריך שבירה ולא מהני שהייה מעל"ע ואם נשתמש בו באותו יום המאכל אסור וזהו כדעת האו"ה שפירש כן דברי המרדכי בשם ר"ת והיכא דשהה ביד עובד כוכבים לפי שעה מהני שהייה להשתמש בו לכתחלה ובהכי מיירי הא"ח בשם הרא"ה ואם נשתמש בו בלא שהייה המאכל מותר והיינו מ"ש המרדכי בשם ר"ת אבל לפי שעה אין לחוש עכ"ד אכן מה שהקשה הב"ח לקמן סי' קל"ז ממ"ש הטור ורש"י והפוסקים דהשולח כלי היין ביד עובד כוכבים אפילו שעה אחת צריך הכשר כו' ונדחק מאד ומסקנת דבריו דר"ת שבמרדכי לא ס"ל כהטור וסייעתו ולענין דינא התם נמי מותר להשהותן מעל"ע ולהשתמש בהן לכתחלה והיכא דשהה ביד עובד כוכבים יום או יומים אסור להשתמש בהן לכתחלה בכל ענין כמו כלי של עובד כוכבים עצמן ודלא כהר"ש בונבור"ק שבמרדכי דיחיד הוא נגד הטור ורש"י והפוסקים דמצריכים הכשר לכלי היין ולר"ת והרא"ה ביורה שתשמישו בחמין מודי דצריך הכשר ודלא כמו שכתב ב"י ס"ס קכ"ב דר"ת והר"ש בונבורק שוין בדבר זה עכ"ד ולא ירדתי לסוף דעתו דהתם בכלי היין לא שייך שהייה מעל"ע וכדקי"ל לקמן ר"ס קל"ז דכלי היין לא שייך בהו לפלוגי בין ב"י לאינו ב"י (וכ"כ הר"ן סוף עבודת כוכבי') וכמו שהוכיח הרא"ש בתשובה כלל י"ט סט"ז דכל זמן שלא עבר עליהם שנים עשר חודש יש בהן טעם לשבח והלכך צריך הכשר בכלי היין לרש"י וטור וסייעתם דלא שייך בהו טעמא דהר"ש דאפילו נשתמש בהן הוה ליה פגום אחר מעת לעת אבל ביורה כולי עלמא מודו להר"ש בונבורק דמותר להשתמש בהן לכתחלה מיד מטעם שכתב מהר"ש מבונבורק שם וז"ל דהעמד היורה אחזקתה (ומה"ט ל"ד לכלים של עובדי כוכבים דאסורים להשתמש לכתחלה דכלי של ישראל אמרינן אוקמוה אחזקתה) ואימור לא נשתמש בה איסור ועוד דאפי' נשתמש בה הוה ליה פגומה שאינה ב"י דסתם כלי של עובד כוכבים מחזקינן לה בהכי כדברי ר"ת והוה ליה ספק איסור דרבנן ולקולא עכ"ל ומעתה אין כאן מחלוקת בין הפוסקים כלל וזה ברור וכן במרדכי פא"ט הביא דברי ר"ת ודברי הר"ש מבונבורק בסתם זה אחר זה וכן באו"ה כלל ל"ג פסק כדברי שניהם בסתם וזהו דעת הרב בסימני ת"ח שם וכאן בהג"ה דאם הניחו ביד עובד כוכבים מעל"ע מותר להשתמש בו לכתחלה וכן עיקר. וכל זה בכלים שדרכן להשתמש בהן בחמין אבל כלים שדרכן להשתמש בהם צונן ודאי דסגי בהדחה וק"ל:
ט סָעִיף ט ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין כו'. והעולם אינם נזהרים עתה בזה והטעם משום דהעבדים והשפחות הם בבית ישראל תמיד שישראל יוצא ונכנס שם דבכה"ג מותר אפילו לכתחלה כדלעיל סי' קי"ח ס"י:
י סָעִיף יא מותר לקנותם. נ"ל דה"ט דכיון דסתם כלים של עובד כוכבים אינן ב"י א"כ ליכא אלא איסור דרבנן ועובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור דרבנן כמ"ש בסימן צ"ח ס"ק ב' ע"ש וע"ל סי' קכ"א ס"ק ט"ו:
א סָעִיף ב ואפ"ה אסרו חכמים כו'. ובמרדה הקילו כדלעיל סי' ק"ח סעיף ג':
ב סָעִיף ד חשיב כאלו חזר ונתבשל כו'. הטעם דבבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ע"כ הוין אלו המים נבילה כולן מכח בליעת איסור בשר בחלב שיש בקדירה כבר ונתנה טעם במים אבל בשאר איסורי' לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה כמ"ש סימן ק"ג:
ג סָעִיף ה איסור מועט כו'. בסי' צ"ט סעיף ז' ביארנו דלענין הלכה לא קי"ל כן ע"ש:
ד סָעִיף ו לפיכך אם עבר ונשתמש. פירוש דבר היתר שאינו חריף אבל אם הוא דבר חריף ודאי אסור כדלעיל סעיף ג' והטעם שמחזיקין כלי עובד כוכבים באינו ב"י כתב בטור שהוא משום ספק ספיקא ספק אם נשתמש בו היום ואפילו נשתמש בו היום שמא נשתמשו בו בדבר הפוגם וכתוב בטור ולפי זה הוא הדין נמי כלים שלנו שהוא ספק ספיקא תולין להקל עכ"ל וכן כתוב בשלחן ערוך בסמוך סעיף ז' וכתוב בד"מ בהגהת ש"ד כתוב דבשל ישראל יש לו תקנה בשאילה ואם אינו יודע נקנסיה עכ"ל. ונראה לי דלא שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדרה שלו וה"ל לידע אבל באחר לא שייך קנס כדלעיל סי' צ"ט עכ"ל ד"מ וכתב רש"ל פרק כל הבשר סי' ס"ה ונ"ל אע"ג דסתם כלי עובד כוכבים אינו בן יומו וגם מסתמא א"צ לשאול אם הוא ב"י או בישל בו דבר שאינו פגום אבל מ"מ אם שאל מהם ואמרו לו שהוא בן יומו ישאל נמי מהם מה שבישלו בו ואם הוא דבר שאינו פגום או הוא בענין שלא יכול לידע מהם מה שבישלו בו אין ראוי להתיר מאחר שאין כאן ספק ספיקא ואע"פ שאין חוששין לדברי העובד כוכבים לא לאיסור ולא להיתר היינו לאותו דבר שהיה כבר בחזקת כשרות אבל הכא שכבר הורע חזקה שסתם כלי עובדי כוכבים בלועים מאיסור רק מכח ספק ספיקא באת להתיר הלכך סמכינן אדיבורא דידיה. ועוד הא דלא סמכינן אדבריו של עובד כוכבים היינו היכא שבא להשביח מקחו שאומר של ערלה הם כדאיתא בגמרא עכ"ל. ולא נראה כן לע"ד דמ"ש שאחר ששאל אותו ואמר ליה שהוא בן יומו אין כאן ספק ספיקא הא ודאי יש כאן ספק ספיקא דספק שמא הוא משקר במה שאומר שהשתמש בו היום דהא סתם עובד כוכבים שקורי קמשקר כדאית' פרק חזקת הבתים גבי אניס לחמריה ולאוכפיה מדכתיב אשר פיהם דבר שוא וגו' ותו מ"ש דהכא הורע חזקת כשרות דהכלי מאי חזית דאזלינן בתר חזקת הכלי זיל בתר חזקת התבשיל שמבשל בתוכה שיש לו חזקת כשרות וזה ממש דומה לסוגיא דפ"ק דחולין העמיד סכין על חזקתו ואימר לא איפגם אדרבה העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה ומשני סכין איתרעי בהמה לא איתרעי והכא נמי ממש כה"ג דהתבשיל אין בו ריעותא. ומ"ש הא דלא סמכינן אדברי העובד כוכבים דוקא כשמתכוין להשביח מקחו אמת שבסוף יבמות איתא כן עובד כוכבים שמביא פירות לשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן כו' לא מהימן לא לאיסור ולא להיתר אלא להשביח מקחו נתכוין התם הוצרך התלמוד לזה דלא תימא כיון שהוא מקלקל לעצמו ואומר שהם של ערלה ודאי קושטא אמר לזה אמר אדרבה שהוא מכוין להשביח מקחו אבל בלא"ה ודאי אין העובד כוכבים נאמן כלל אפילו לאיסור אפילו במקום שאין שייך להשביח מקחו אומר כן דהא אפילו ישראל אינו נאמן לאסור את של חבירו כל שאינו בידו והכי איתא במרדכי פרק ר' ישמעאל בשפחה שאמרה שהיין שנמצא היא משכה אותו וכתב וז"ל ואי משום אמירת השפחה לית ביה חששא שאפילו ישראל לא מהימן בדבר שאין בידו עכשיו עכ"ל אכן נראה לי דאם העובד כוכבים אומר כן לפי תומו מעצמו בלי שום שאלה ונראין הדברים שלא נתכוין על ישראל אז יש להחמיר ולאסור התבשיל של ישראל שמבשל בתוכו וראייה לזה ממ"ש בסימן שי"ג סעיף ב' באומר העובד כוכבים לפי תומו שישראל ציוהו לחתוך המום שאסור. ויש לדון עוד בזה כמו דפסק בסימן י"ז דאי מהימן ליה העובד כוכבים אסור הכי נמי יש לדון בזה אפילו באינו מסיח לפי תומו:
ה סָעִיף ו אבל אם חמם מים. עיין סי' ק"ח שכתבתי היתר לקנות אגוזים מבושלים מן העובד כוכבים:
ו סָעִיף ז כך סתם כלים שלנו. ביארתיו בסמוך:
ז סָעִיף ט אבל לפי שעה אין לחוש. זהו מדברי המרדכי שנעתיק בסמוך שכתב כן גבי סכינים דדוקא אם הניחם אצל העובד כוכבים חצי יום או יותר אבל לפי שעה לא עכ"ל וקשה דבסי' קל"ו כתב הטור אפילו לא שהו שם רק שעה אחת צריכים הכשר ובאו"ה כלל ל"ג מחלק באם ששולח מחוץ לעיר דאז אין העובד כוכבים מרתת אסור אפי' לפי שעה אבל מבית לבית מרתת לפי שעה ומותר אפילו לכתחלה אלא א"כ נשתהה שם חצי יום. ומו"ח ז"ל כ' דיש כאן פלוגתא מאן דמתני הא לא מתני הא ולע"ד נראה דאטו חצי יום או לפי שעה כתיבי בגמרא שנעשה חילוק ביניהם אלא העיקר שכל דבר לפי עניינו במידי דדרכו להשתמש תדיר אפילו דרך עראי כגון כלי של יין שאדם עשוי לשתות בכל שעה ויש לחוש שמא בשעה מועטת שהיה אצל העובד כוכבים שתה בו יין על כן החמיר בו בסי' קל"ו אפילו לפי שעה משא"כ בכלי שמבשלין בו או סכין של אכילה שאין דרך להשתמש בו אלא בשעת אכילה ואין דרכו של אדם לאכול אלא שיעור קבוע ביום ע"כ אין להחמיר בו אלא בנשתהה כמו חצי יום ול"ד חצי יום אלא שיעור גדול שיש לשער שבאותו זמן היה משתמש בו באכילה וזהו דבר הלמד מענינו שהטור לא כתב להחמיר לפי שעה אלא בסי' קל"ו דמיירי מכלי יין כן נלע"ד:
ח סָעִיף ט וכל זה כשרוצה להשתמש כו'. זהו מדברי המרדכי פרק אין מעמידין וז"ל סתם כלי עובדי כוכבים אינן בני יומן וא"ל הא הוי ספק דאורייתא י"ל דהוי ספק ספיקא ספק אם נשתמש בו היום ואת"ל נשתמש שמא בדבר שהוא פוגם נשתמש ולפי זה כשמוליכין הסכינים להשחיזן בבית האומן ומחזירן בו ביום ליכא האי טעמא דספק ספיקא משום דבו ביום החזירן וליכא למימר ספק משום דלא נשתמש בו כלל דודאי רגיל להשתמש כיון שאין ישראל עומד על גבו הלכך צריך להגעילו וכן אור"ת דצריך שילך הישראל להשחיזה והיה מחמיר בהן יותר מכלי עובד כוכבים עצמם ודוקא כשהניחם חצי היום בבית העובד כוכבים או יותר אבל לפי שעה לא מיהו אותן סכינים שמוליכין העבדים עובדי כוכבים שבבית ישראל אנה ואנה אותם יש להתיר מטעם ספק ספיקא ככלי עובד כוכבים ונכון להחמיר ונשאל להרב ר"ש בונבור"ק רק על ישראל שאפה בבית העובד כוכבים ושכח היורה שחממו בה חמין בבית העובד כוכבים עד למחרתו והשיב נ"ל אף על גב דתנן כו' וכ"ש עם העובד כוכבים שיש לומר שנשתמש בהן מיהו יש לומר העמד היורה על חזקתו ונאמר לא נשתמש בה איסור ואפילו נשתמש ה"ל פגומה שאינה ב"י וסתם כלי עובדי כוכבים מחזיקין בהכי כדברי ר"ת עכ"ל וכתב או"ה כלל ל"ג דברי המרדכי אלו במה שהחמיר ברישא בסכינים יותר מבשל עובד כוכבים ומסתמא היינו לענין דיעבד קאמר שאם חתך בשר רותח בסכין ההוא הוי כאילו הוא של עובד כוכבים ב"י דאל"כ מה חילוק יש הלא אף כלי של עובד כוכבים צריך הגעלה לכתחלה ואם שכח בביתו קערה של חרס ישבר עכ"ל משמע דאף ביש ספק ספיקא בכלי ישראל שהניחו בבית עובד כוכבים אסור אפילו דיעבד וכן משמעות המרדכי מדאמר מיהו אותן סכינים כו' יש להתיר משום ס"ס משמע דלעיל מיניה לא מהני ס"ס לחומרא של ר"ת וקשה מ"ט באמת החמיר ר"ת ביש ס"ס והא בכל התורה מהני ס"ס ובת"ח כלל נ"ט כתב שר"ת החמיר בלכתחלה בזה יותר מלכתחלה בשל עובד כוכבים אבל דיעבד שרי ולא נהירא כלל כיון ששניהם אסורים לכתחלה מה חומרא בא' יותר מחבירו ותו דכבר הוכחנו מן המרדכי דבחומרת ר"ת לא מהני כלל אפילו ס"ס אפי' דיעבד דלא התיר דיעבד אלא בעבדים עובדי כוכבים בבית ישראל דוקא. ונראה לע"ד דכל ס"ס דמותר בדיעבד היינו אחר שנעשה ס"ס אבל ישראל זה שמניח במזיד סכין שלו בבית עובד כוכבים וסומך על מה שיהיה ס"ס בזה ראוי להחמיר ולפי זה אם שכח סכינו בבית עובד כוכבים מותר במקום שיש ס"ס ועפ"ז מיושב מ"ש המרדכי אח"כ בשם הר"ש בונבור"ק להתיר היורה מטעם ס"ס ולכאורה סותר מ"ש תחלה בשם ר"ת להחמיר אפילו בס"ס והב"י סוף סי' זה כתב דהר"ש מתיר כיון שהחזירן למחר ה"ל ס"ס ולעיל החזירן בו ביום וליכא אלא חד ספק וזהו א"א לאמרו כיון דכבר הוכחנו דאפילו בס"ס מחמיר ר"ת. ומו"ח ז"ל כתב דהר"ש חולק על ההיא דלעיל ולא נלע"ד דלשון המרדכי לא משמע כן דכתב הדברים בלא מחלוקת אלא לפי מה שכתבתי ניחא דלא החמיר ר"ת אלא במניח במזיד אבל בשכח הוי ככלי עובד כוכבים ומותר בס"ס והר"ש מיירי בשכח ולא כמו שכתב או"ה להחמיר אפילו בשכח אלא דמ"מ י"ל דאף הר"ש לא התיר היורה אלא אם בישל בו בדיעבד אח"כ ע"כ נ"ל דאף ביש ס"ס לכתחלה צריך הכשר כיון דאפשר בזה אבל בכלי חרס דהיה צריך שבירה בזה הוה לכתחלה נמי שרי דהוי כדיעבד וחילוק כזה מצינו בפרק חומר בקדש (דף כ"ב) דמחלק בין כלי חרס לשאר כלים ואע"ג שהוא אליבא דב"ש וב"ה מקילין בכל הכלים מ"מ הסברא של ב"ש אמתיית היא במקום שיש להחמיר כגון כאן ונאמר שלא נחמיר לגמרי ועוד ראייה ממ"ש הטור סי' קמ"ב תנור חדש שהסיקוהו בעצי איסור. מותר לכתחלה לאפות בו כו' דחשוב דיעבד כיון שהוא צריך לנתצו עכ"ל וה"נ כן הוא כנלע"ד. וכל הנ"ל ביש ס"ס אבל היכא דליכא ס"ס כגון שהחזירן העובד כוכבים בו ביום אסור מדינא דהא ליכא אלא חד ספק כמו שכתב המרדכי דליכא למימר שמא לא נשתמש ואת"ל נשתמש שמא בדבר הפוגם דכל כלי סתמא שמשתמשין בו וזה ספק הרגיל ולא נחשב לספק כלל כמ"ש ת"ה סי' קע"א לענין חטין המתולעין שכל ספק הרגיל לא נחשב לספק כלל ואע"ג דבסימן פ"ד סעיף ט' כתבתי שאף ספק הרגיל נחשב שם לספק ספיקא מ"מ הכא רגיל טפי כיון דהמרדכי לא רצה לחשבו לס"ס וא"כ אסור כאן דיעבד בהחזירן בו ביום והב"י בסי' זה כתב בשם א"ח בשם הרא"ה קערות שלנו שעמדו בבית העובד כוכבים בלא סימן משהה אותה מעת לעת ומותר עכ"ל מדלא מחלק כמה עמדו בבית העובד כוכבים ואימתי החזירם ש"מ בכל גווני קאמר דמשהה ומותר וחולק על המרדכי דלעיל ונראה דקי"ל כהמרדכי חדא שהמרדכי פוסק מפורסם אחרון וברוב דבריו אנו נוהגים כמותו ותו דדברי הרא"ה תמוהין דהא בכלי עובד כוכבים ג"כ מותר בדיעבד דוקא ולא אמרינן דישהה אותם מטעם גזירה דישתמש בה היום הכא נמי דכוותיה ובת"ח כלל נ"ט כתב דהרא"ה מיירי שלא החזירן בו ביום דאיכא ס"ס אז מהני שהייה ונראה שמ"מ אין דברי הרא"ה להלכה דאי מיירי בענין ששייך בו חומרא דר"ת שהחמיר אפילו בס"ס בשל ישראל שהניח אצל עובד כוכבים ודאי דברי הרא"ה בטלין נגד דברי ר"ת ואי מיירי בענין שאין שייך חומרא דר"ת דהיינו כעין מעשה דהר"ש שזכרנו לעיל אז א"צ שהייה וכהוראה דהר"ש ואין להתיר מכח מה דמביא ב"י בסי' קל"ו בשם הר"ן בשם הרא"ה ורבו הרמב"ן לענין כלי היין דבדיעבד מותר כלי של ישראל שהיה בבית עובד כוכבים כל שספק אם השתמש בו אם לא מטעם דאפילו ודאי השתמש בו אינו אוסר אלא משום גזירה אדרבה משם ראייה לאיסור דהתם כיון שאין האיסור אלא משום גזירה הוי כמו ס"ס דהכא ממילא היכא דליכא אלא חד ספיקא אסור אפילו דיעבד ובת"ח שם פוסק דנראה לו לדינא דבדיעבד שרי דהא אין בירור שנשתמש בו עובד כוכבים אע"ג דרגילות להשתמש בו אינו יוצא מידי ספק והיא אינה סברא כלל כמו שהבאתי ראייה לעיל מת"ה דלא נחשב ספק כלל ואין כח לחלק מסברא דנפשיה להקל במה שמחמיר במרדכי בפירוש גם מ"ש כאן רמ"א דליכא אלא חדא ספיקא שמא לא נשתמש בו כו' לא היה לו לכתוב כן דזה אינו ספק כלל כמ"ש המרדכי אלא היה לו לכתוב שמא נשתמש בדבר הפוגם שספק זה הזכירו במרדכי שם ובטור בסי' זה אצל כלי עובד כוכבים ע"כ נראה דאין כאן קולא בדיעבד אפילו לצורך גדול דלא כמ"ש רמ"א בסמוך ובמקום צורך יש להקל בדיעבד אלא אף דיעבד אסור: כלל העולה דבמקום שיש ס"ס כגון שלא החזירו בו ביום אם הניחו במזיד יש לאסור הכלי וצריך הגעלה וכלי חרס צריך שבירה ואם שכחו יש להתיר הכלי אלא דאם הוא כלי שאפשר להכשירו יכשירנו וכלי חרס מותר וכן בכלי היין דסי' קל"ו אבל באין ס"ס כגון שהחזירו בו ביום יש לאסור אפילו דיעבד מדינא והיינו אם הוא כלי אכילה אין איסור אלא שישהה אצל העובד כוכבים מקצת היום שיעור גדול שלפי אומד הדעת השתמש בו באכילת איסור ואם הוא כלי שתיה כההיא דכלי יין סימן קל"ו דאסור לכתחלה הוא אפילו לפי שעה כנלע"ד ומו"ח ז"ל האריך בדין זה והעלה מה שהעלה ומה שנלע"ד כתבתי:
ט סָעִיף ט ובמקום צורך יש להקל. כבר נתבאר שלענין הלכה לא קיימא לן כן:
א סָעִיף ב אסרו. ובמרדה הקילו בסי' ק"ח ס"ג:
ב סָעִיף ג חריף. כתב האו"ה אם בשלו דבר חריף בקדרה של בשר שאינה ב"י ואח"כ בשלו בה חלב אחר מע"ל המאכל מותר ולא אמרינן החריפות שבקדרה עושה שמפליט עכשיו לשבח וה"ה אם בישל דבר חריף בקדרה של איסור שאינה ב"י (ובנה"כ מגיה שצ"ל שהיא ב"י ע"ש) ואח"כ שהה מע"ל משנתבשל בו הדבר חריף מותר וכן אם בישל דבר חריף בקדרה של בשר ב"י אם בשלו בה אחר מע"ל שנתבשל בה הבשר אע"פ שאינו מע"ל משעה שנתבשל בה הדבר חריף וכשנתבשל בה הדבר חריף היה ב"י מותר אבל אם נתבשל בה בתחלה דבר איסור אפי' נתבשל בה אח"כ דבר שאינו חריף רק שהיתה ב"י באותו פעם מונין אח"כ מע"ל משעת תבשיל השני כדלעיל סי' צ"ד ועיין בסי' ק"ג ס"ז בהג"ה לענין חממו בה מים ע"ש:
ג סָעִיף ה מועט. בסי' צ"ט ס"ז ביארנו דלענין הלכה לא קי"ל כן (אלא באיסור פגום) ע"ש ט"ז:
ד סָעִיף ו מותר. הטעם כתבו הפוסקים דהוי ס"ס ספק נשתמשו בו היום או לא ושמא נשתמשו בו בדבר הפוגם בעין או שהוא אינו נ"ט (ולפ"ז ה"ה בכלים שלנו יש ס"ס ותולין להקל וכ"כ בש"ע סעיף ז') ומה"ט אסור לכתחלה לבשל בכלי של עובד כוכבים דליכא אלא חדא ספיקא דקדרה שאינה ב"י אסור לכתחלה וכתב מהרש"ל הא דסתם כלים של עובדי כוכבים אינם ב"י היינו דא"צ לשאול אם הוא ב"י או לאו ואם אחר ששאל נודע לו שהוא ב"י ישאל מה שבישלו בו היום ואם הוא דבר שאינו פוגם בודאי או שאינו יכול לידע אין ראוי להתיר מאחר שאין כאן ס"ס ואע"פ שאין אנו חשים לדבריו של עובד כוכבים לא לאסור ולא להתיר היינו בדבר שהיה בחזקת כשרות כבר אבל הכא שכבר הורע חזקה של סתם כלי עובד כוכבים דאדרבה הם בלועים מאיסור רק מכח ס"ס באת להתיר הלכך סמכינן אדיבורו אבל מתשובת ר"ל ן' חביב ס"ס קכ"א נראה מבואר דאפילו אומר שהוא ב"י לא סמכינן אדיבורו (ומיהו היינו דוקא אם השאילו וכבר נתבשל בו התבשיל אבל אם אומר בעודנו בידו או אחר שהשאילו מקמי שנתבשל בו אף אם עבר ובישל אסור ועי' פר"ח ס"ק ד' ועי' ת' מהר"י בן לב ח"א דף קל"ד וח"ב סי' ס"ח) וגם הט"ז פסק כן אם לא שהעובד כוכבים מסל"ת מעצמו בלי שום שאלה ונראין הדברים שלא נתכוין על ישראל אז יש להחמיר ולאסור התבשיל של ישראל שמבשל בתוכו כמ"ש בסי' שי"ג ס"ב ויש לדון עוד בזה כמ"ש בסי' ט"ז דאי מהימן ליה העובד כוכבים אסור ה"נ יש לדון בזה אפילו אינו מסל"ת עכ"ל:
ה סָעִיף ו לשתיה. כתב הש"ך משמע דאם הוחמו לשתיה מותר לשתותן דלענין זה מקרי דיעבד [ומותר כמו שאר דברים הנקחים מן העובד כוכבים דמותרין מאחר שכבר נעשה ביד העובד כוכבים] וע"ל סי' קי"ד ס"ז:
ו סָעִיף ט שעה. הנה הב"ח הקשה ממ"ש לקמן סימן קל"ו דס"ל להטור ופוסקים דהשוכח כלי יין ביד עובד כוכבים אפילו שעה א' צריך הכשר כו' ונדחק מאד ומסקנת דבריו דלענין דינא התם נמי מותר להשהותן מע"ל ולהשתמש בהן לכתחלה עכ"ד וכתב עליו הש"ך שלא ירד לסוף דעתו דבכלי יין לא שייך לפלוגי בין ב"י לאינו ב"י דכל זמן שלא עבר עליהן יב"ח יש בהן טעם לשבח וע"ש שהאריך בענין זה וסיים דכן עיקר כמ"ש כאן בהג"ה דאם הניחו ביד עובד כוכבים מעל"ע מותר להשתמש בו לכתחלה וכל זה בכלים שדרכן להשתמש בהם בחמין אבל כלים שדרכן להשתמש בהם צונן ודאי דסגי בהדחה עכ"ל ובט"ז מחלק דעיקר תלוי במידי דדרכו להשתמש אפילו דרך ארעי כגון כלי של יין שאדם עשוי לשתות בכל שעה ויש לחוש שבשעה מועטת שהיה אצל העובד כוכבים שמא שתה בו יין ע"כ החמירו בסי' קל"ו אפילו בשעה מועטת משא"כ בכלי שמבשלין בו או סכין של אכילה שאין דרך להשתמש בו אלא בשעת אכילה ואין דרכו של אדם לאכול אלא שיעור קבוע ביום ע"כ אין להחמיר בו אלא בנשתהה כמו חצי יום ול"ד חצי יום אלא שיעור גדול שיש לשער שבאותו זמן היה משתמש בו באכילה עכ"ל:
ז סָעִיף ט בדיעבד. כתב הש"ך דהמאכל שנשתמש בו זה פשיטא דמותר אלא הרב רמ"א אתי לאשמועינן כיון שכבר נתנו ביד עובד כוכבים ולקחו ממנו אין חוששין בדיעבד ומותר להשתמש בו אפילו לכתחלה לאפוקי ליתנו לעובד כוכבים בתחילה ע"ד שישהנו אח"כ מע"ל זה אסור והט"ז חולק על הג"ה זו ומאריך מאד בנדון זה ומסקנת דבריו לכלל העולה דבמקום שיש ס"ס כגון שלא החזירו בו ביום אם הניחו במזיד יש לאסור הכלי וצריך הגעלה וכלי חרס צריך שבירה ואם שכחו יש להתיר הכלי אלא דאם הוא כלי שאפשר להכשירו יכשירנו וכלי חרס מותר אבל באין ס"ס כגון שהוחזרו בו ביום יש לאסור אפילו דיעבד מדינא והיינו אם הוא כלי אכילה אין איסור אלא שישהה אצל העובד כוכבים מקצת היום שיעור גדול שלפי אומד הדעת השתמש בו באכילת איסור ואם הוא כלי שתיה כההיא דכלי יין סימן קל"ו דאסור לכתחלה הוא אפילו לפי שעה עכ"ל:
ח סָעִיף ט ושפחות. והעולם אין נזהרין בזה עתה והטעם משום דהעבדים והשפחות הם בבית ישראל תמיד שישראל יוצא ונכנס שם דבכה"ג מותר אפי' לכתחלה כדלעיל סי' קי"ח ס"י עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף יא לקנותם. כ' הש"ך נ"ל דה"ט דכיון דסתם כש"ע אינו ב"י א"כ ליכא אלא איסור דרבנן ועובד כוכבים מסל"ת נאמן באיסור דרבנן:
א סָעִיף ב לכתחלה. עיין במנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ס"ד הביא דבתשובת נחלת יעקב כתב בשם חכמי וויניציא"ה דזה דוקא בכלי מתכות כיון דאית תקנה בהגעלה מה שא"כ כלי חרס דצריך שבירה הוי כדיעבד ומתירין הכלים לאחר שהיית מעל"ע והאריך להשיג ע"ז מכמה סוגיות דש"ס והפוסקים ומ"מ מסיק שם בשם גדול אחד דבהפ"מ יש להתיר בכ"ח ע"ש ולע"ד קשה להתיר אפי' בהפ"מ דהא כתב בהגהת אשר"י סוף מסכת עבודת כוכבים אהא דאמר גזירה שאב"י אטו ב"י וז"ל אבל אין לומר הטעם לפי שהוא לכתחלה ונ"ט לפגם לכתחלה אסור דהא כיון שטעונין שבירה הוי כדיעבד עכ"ל הרי בהדיא דאפילו בכ"ח צריך שבירה שוב מצאתי בפמ"ג סי' ק"ג שהעיר ג"כ בזה ועיין פמ"ג לא"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שלישי אות כ"ה וכ"ו מ"ש בזה וע"ל סק"ג:
ב סָעִיף ב גזירה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן נ"א אי גם בנאסרה מאיסור דרבנן הדין כן וכתב שם דמדינא שרי לכתחלה דהוי גזירה לגזירה אלא שאין להקל בזה כיון שלא נמצא בפוסקים שיכתבו דין זה ע"ש ובאמת נמצא כן בט"ז לקמן סימן קל"ז סק"ז שכתב בהדיא דשרי ע"ש (אך הט"ז לשיטתו בסי' צ' ס"ק י"ב שתמה על או"ה שאוסר כבוש בחלב שחוטה דהא הוי גזירה לגזירה וכבר השיג עליו שם בנה"כ מתוס' ר"פ כל הבשר ע"ש וזהו דעת האו"ה שהביא הט"ז שם גם מה שהביא בסימן קל"ז ע"ש) [ובתשובת ח"צ ס"ס ע"ה מבואר להדיא דגזרינן בכה"ג גזירה לגזירה דבדבר המצוי ורגיל גזרינן גל"ג מהא דנתנו בראש הקנה או בראש הקונדס כו' ע"ש וע"ל סק"ג בשם תשובת ברית אברהם] ולכאורה ראיה ברורה דאין להתיר קדרה שאב"י מאיסור דרבנן מפינכא דרב אמי בחולין דף קי"א והא דם שמלחו אינו אלא דרבנן ואמאי תברא לישהייה עד למחר ותהיה מותרת (וע' בש"ך לעיל סימן כ"ג ס"ק י"ט ובסי' נ"ז ס"ק מ"ז ובתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' כ"ג ודו"ק) א"ו דאסור ובר"ן שם מבואר להדיא כן שכתב על הך עובדא מכאן יש להוכיח דנטל"פ אסור לכתחלה דאם לא כן לישהייה עד למחר עכ"ד וע"כ כוון לזה דאף באיסור דרבנן אסור קדרה שאב"י דאל"כ מה מלמדנו הלא ש"ס ערוכה היא סוף ע"ז מיהו יש לחלק בין אם נודע האיסור קודם שנעשה אב"י לאם נודע אח"כ ועמש"ל ס"ס ק"י בדיני ספק ספיקא אות י"ט וצ"ע בזה:
ג סָעִיף ג י"א דבדברים חריפים. ע' בתשובת חכם צבי סי' ע"ה שפסק להתיר אם בישלו בפסח דבר חריף בקדרת חמץ שעברה יב"ח דאף דאסרינן בפסא נו"ט לפגם וכן בדבר חריף לא מהני נותן טעם לפגם מ"מ אחר י"ב חודש ליכא טעם כלל וכמו שאמרו בקנקנים של יין נסך דאחר י"ב חודש שרי (כדלקמן ס"ס קל"ה) ואף דבשאר איסורים לא מצינו מי שמקיל לבשל לכתחלה בכלים שעברו עליהם יב"ח יש לחלק דביין נסך דתוך יב"ח אפילו דיעבד אסור מוכחא מלתא טובא מש"ה מותר לכתחלה אחר יב"ח אבל בשאר איסורים דכל שאב"י מותר בדיעבד נקל לטעות אם נתיר אחר יב"ח לכתחלה דיתירו גם תוך יב"ח לכתחלה וכתב דלפ"ז בכלי חמץ לפי מה דפסקינן דבחמץ נטל"פ אסור ותוך יב"ח אפילו דיעבד אסור ממילא יצא קולא דלאחר יב"ח לכתחלה שרי כמו ביין נסך ומ"מ לא מלאו לבו להתיר לבשל לכתחלה והסכים עמו הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל בסימן ע"ו ע"ש וע' בשו"ת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ג שחלק עליו וע' בח"צ סי' פ' מה שהשיב לאא"ז ז"ל בזה וחיזק דבריו וע' פמ"ג בסימן ק"ג שכתב דבצונן כגון ע"י כבוש גם הפמ"א מודה דשרי ומהני יישון כי פליגי בחמין וע"ש עוד. ובשו"ת חיים שאל סי' ל"ח כתב שדברי הרשב"א בתשובה סי' תקע"ה דלא כהח"צ וכתב שמעשה בא לידו בישראל שנשלח לו דורון כלים נחמדים פרצלאי"י ולא ניכר אם כבר נשתמש בו העובד כוכבים ועברו שנתים ימים וכתב שלכאורה אין להתיר לכתחלה כמ"ש הח"צ גופיה וגם דהרשב"א חולק אך בזה דיש ס"ס יש להקל ועדיין צריך ישוב עכ"ד וע' בשו"ת בת"ח סימן תנ"א שכתב ע"ז שאם אפשר להגעילן ג"פ יש לעשות כן ואם הם כלים שאין דרך להשתמש ברותחין יש להקל ע"ש ועיין בתשובת מאור הגולה רבינו עקיבא איגר נ"ע סימן מ"ג שנשאל על כיוצא בזה באחד שקנה כלי חרס מעובד כוכבים שהם ישנים יותר מיב"ח ויש הפ"מ אם יצטרך למכרם לעובד כוכבים וצידד השואל להקל ע"פ תשובת ח"צ הנ"ל ויהשיב לו דאין בזה היתר דהרי הח"צ כתב בעצמו דבשאר איסורים אסור לכתחלה וגם בכלי חמץ לא הכריע להקל וגם כי בתשו' הרשב"א חולק וגם אין צד להקל ע"פ מ"ש המנ"י דבהפ"מ יש להתיר בכ"ח להשתמש בו אחר מעל"ע דהוי כדיעבד כמ"ש הר"ן פ' כ"ש וכן דעת מהרלב"ח סימן קכ"א. דזה אינו דהרי ברלב"ח שם מוכח דדוקא היכא דהכלי בעצמו הוא הפ"מ כמו ההיא דתנור יוצן יש להקל אבל היכא דכל כלי בפ"ע לא הוי הפ"מ רק ע"י צירופן אין להקל (וע"ש מ"ש לחלק בין זה לבין מש"ל בשמו ס"ס ל"א) וא"כ בנ"ד דהוי הפ"מ רק מכח שיש לו הרבה כלים לא מקרי דיעבד ע"ש ומשמע דהיכא דהכלי בעצמו הוא הפסד גדול כמו תנור אפשר קצת להקל כדעת הרלב"ח וצ"ע בזה מחמת דברי הגהת אשר"י הנ"ל דמבואר דאפילו היכא דהוי ודאי כדיעבד אסור וע' בשו"ת ש"י סי' כ"א שהעלה להתיר בדיעבד אף אחר שני חדשים ע"ש וע' בשו"ת שמן רוקח ת"א סימן ב' שאף אחר יב"ח קשה לסמוך על הח"צ ולהקל אך בכיסוי קדרה דבלא"ה חומרא בלא טעם יש להקל אחר יב"ח ואפשר אף אחר שני חדשים כדברי השבו"י ע"ש וע' עוד בשו"ת בית אברהם חלק יו"ד סי' ח' אות ד' שכתב עמ"ש הח"צ דבשאר איסורים אסור לכתחלה אחר יב"ח דגזרינן אטו תוך יב"ח די"ל דהיינו באיסור דאורייתא אבל אם גוף האיסור הוא דרבנן יש לצדד להקל להתיר אף לכתחלה. ומ"מ קשה לסמוך ע"ז לחוד אם לא היכא שיש עוד קולא וע"ש עוד דהך י"ב חודש לא בעינן שלמים רק חדשי לבנה כל חודש כ"ט יום:
ד סָעִיף ו שאינם ב"י. וע' בתשובת מים רבים סימן י"ז שכתב חכם אחד על ענין הנזכר שם וז"ל ובר מן דין כו' כיון שהדבר ידוע שכל העובדי כוכבים המוכרים הם עניים ואין להם כלי אחר לבשל תבשילם וא"כ אלו הכלים אין נכנס בכלל סתם כלי עובד כוכבים עכ"ד וע"ש בסי' י"א מה שהשיג על החכם ולפי ע"ד דמי זה למ"ש בשם נו"ב בקאוו"י שאלי"ן ולכן הדין עם החכם:
ה סָעִיף ו לומר לעובד כוכבים בשל לי. ע' בספר ל"ש שנסתפק אם העובד כוכבים עושה מעצמו כך בשביל הישראל לבדו או בשביל אנשי העיר למכור להם ורוב העיר ישראל ומכ"ש אם הישראל יודע שעשה בשבילו דאפשר בכה"ג אסור ג"כ ע"ש:
ו סָעִיף ז כך סתם כלים שלנו. עבה"ט סי' ק"ד וע' בתשובת באר שבע סי' ל' שכתב דאע"ג שהשוו אותם הפוסקים לענין שהם בחזקת שאינן ב"י מ"מ יש חילוק גדול ביניהם דלא אמרינן סתם כלים שלנו אינן ב"י אלא כשאין בעל הכלי לפנינו לשאול את פיו אבל בכלי עובד כוכבים אף שהעובד כוכבים לפנינו א"צ לשאול משום דאינו נאמן ודיבורו לא מעלה ולא מוריד ע"ש:
ז סָעִיף ט אזלינן לקולא. ומה"ט פסק בתשובת ש"י ח"א סי' מ"ז באחד שמצא סכינים ברחוב היהודים ומצויים שם עובדי כוכבים כי הוא מקום מעבר לרבים שהסכינים מותרים בלי שום הכשר ולא אמרינן בזה דאיתרע בנפילה ע"ש וע' בתשובת חו"י סימן רכ"ח מזה:
א סָעִיף א נ"ט כו'. פ"ג דפסחים ופ"ו דנזיר ופ"ב דע"ז ל"ו א' ל"ה ב' ת"ר הקפריסין כו' ת"ר הכוספין כו' אר"ש האי מישחא כו' ל"ט א' ב' ופ"ה ס"ה ב' ס"ז א"ב ס"ח א"ב ע"ה ב' ע"ו א':
ב סָעִיף ב קדירה כו'. פ"ג דפסחים ופ"ו דנזיר ופ"ה דע"ז ס"ז ב' ע"ו א' ואף מדרבנן מותר כמ"ש שם ל"ו א' ל"ח ב' ל"ט א' ב' ע"ה ב' כנ"ל וכמ"ש תוס' בחולין ח' ב' ד"ה השוחט דגמ' קאמר בע"ז שם גבי שמן וכן גבי דבש למאי ניחוש כו' נטל"פ מותר ומתני' דאסר בשמן א"א לומר דס"ל נטל"פ אסור דא"כ אמאי התירו בדבש אלא משום דדבש פוגם אפילו בעין משא"כ בשמן ורי"נ וב"ד שהתירו משום שאינו בן יומו:
ג סָעִיף ב דהיינו כו'. כמ"ש בת יומא דלא כרש"י ור"ת שם דלילה פוגמת כמו בעיבור צורה דהמאכל עצמו נפגם דא"כ למה הצריכה תורה מריקה ושטיפה בכלי נחשת ושבירה בכ"ח הא בשעה שנעשה נותר נפגם תיכף וא"ל דגזירת הכתוב היא דא"כ היאך למידין ממנה התורה העידה על כ"ח כו' בשלמא אי אמרינן מעל"ע דאפשר שיעשה נותר מכיון שחלה עליו תורת שבירה ומו"ש לא פקעה. רא"ש ור"ן (ע"ש) . וא"צ לזה כמ"ש בגיעולי מדין התורה לא אסרה כו':
ד סָעִיף ב ואפ"ה אסרו כו'. ע"ו א' ועתוס' שם ד"ה מכאן כו': (ליקוט) ואפ"ה אסרו כו'. ממש"ש הלוקח כלי תשמיש כו' ושם וכולם עד כו' אלמא דבאינו ב"י ואפ"ה דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור וכן ההוא פינכא דתברה ר' אמי (חולין קי"א ב') וקדירות בפסח בפ"ב דפסחים כו'. ת"ה קכ"ו א' (ול"ג מ"ש בע"ז ע"ו א' "מכאן ואילך לישתרי גזירה קדירה שאב"י משום קדירה ב"י" ועיין בספר הישר לר"ת ס"ס תקפ"א ובתשו' הרשב"א סי' תצ"ח. ובחנם נדחק בזה בתשובת מהרלב"ח סי' קכ"א) (ע"כ):
ה סָעִיף ב בין כו'. ע"ז שם:
ו סָעִיף ב ובין כו'. ממ"ש פסחים ל' א' קדירות בפסח כו' (ועמ"ש רבינו בא"ח סי' תמ"ז ס"י):
ז סָעִיף ג י"א כו'. ע"ל סי' ק"נ ס"ה שיש חולקים ע"ז ומתירין אפילו לא הדיחה וראייתם ממ"ש שם ל"ט א' בקורט של חלתית ואע"ג דאמר מר כו' ואע"ג דסתם סכין אינו מקונח כמ"ש רש"י בחולין קי"ב א' ד"ה קישות אבל סכין פעמים כו' וכמש"ל סי' צ"ה ס"א ע"ש ועוד ראיה ממ"ש שם ע"ה ב' וכולן שנשתמש בהן כו' תני חדא כו' וע"כ לאו טבילה ממש דא"כ מאי טעמא מאן דאסר הא ליכא נ"ט כלל אלא היינו הדחה דלמ"ד נטל"פ מותר אפי' לא הדיח מותר וסתרו דראיה דאשונה מחלתית דשם נמכר בחנות וחנוני מקנח כליו והא דלא הטביל הטביל ממש וכמ"ש תוס' שם ד"ה וכולן כו' וכ"כ הראב"ד אבל הרמב"ם פי' בפי"ז הדיח וכאן סתם כסברא הראשונה שם וכן בכמה מקומות: (ליקוט) י"א כו'. ממ"ש (בחולין) קי"א ב' צנון שחתכו כו' ופירש"י שם בלשון ראשון מפני השמנונית הדבק בסכין ואע"ג שאינו ב"י וכמש"ל ר"ס צ"ו וכן הסכים הרשב"א לפי' זה דלפי' שני קשה למה צריך גרירה בקישות וכנ"ל (בליקוט כמש"נ לעיל סי' צ"ו ס"ק ט"ו) ומ"ש בע"ז ע"ה ב' וכולן כו' פי' הראב"ד דמ"ש עד שלא יטביל טבילה ממש אמרו ולא הדחה דהדחה לכ"ע אסור ועמ"ש ס"ס ק"כ. והרמב"ן חולק ומתיר אף בלא הדחה ועבת"ה קכ"ה ב' קכ"ו א' (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. תוס' דע"ז ס"ט א' בד"ה אמר. א"נ התם כו' אבל בחולין שם תי' כתי' הראשון בידוע כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ג ומ"מ כו'. דלא כרש"ל שכתב דמאחר דאיכא ממשות בעין אז הבלוע ג"כ נ"ט לשבח:
ט סָעִיף ג י"א דבדברים כו'. כמ"ש בקורט של חלתית ואע"ג כו' וכן בצנון חולין קי"ב א' כפי' אפילו אב"י:
י סָעִיף ג אבל לא כו'. כמ"ש בפ"ו דברכות (ל"ו ב') ופ"ח דיומא האי הימלתא כו' והקשו הלא דבר חריף הוא ותי' הסמ"ג דבדבר יבש לא אמרינן דחורפיה מחליא ליה לשבח והקשה עליו בת"ח מקורט של חלתית וכ"פ בסי' צ"ו ס"ג בהג"ה והמרדכי תירץ משום דאית להו סכין מיוחד לכך ועמ"ש למטה ועוד תי' שאין חותכין אותו אלא תולשין אותו והקשה דהא מבשלין אותו בכליהם ותי' דסתם כלים של עובד כוכבים אינו ב"י כמש"ל בס"ו ואע"ג דדבר חריף הוא כיון דמבשלין אותו בדבש והזנגביל מועט הוא אינו נחשב דבר חריף וכ"כ הסמ"ג ולכל התירוצים צ"ל כן בין לתי' של הסמ"ג או לתי' הב' של המרדכי ועמ"ש בס"ו דתי' הראשון של המרדכי נסתר ג"כ ע"ש [וע' מרדכי רפ"ו דברכות ות"ח כלל ס"א סי' ז']:
יא סָעִיף ג אבל אם כו'. כ"כ או"ה וצ"ע דהא בפ"י דתרומות אמרינן כל הנכבשים זע"ז מותרים אלא עם החסית שהוא דבר חריף חסית כו' ואפשר לחלק בין דבר שהוא בעין לדבר שהוא בלוע אבל ממ"ש בסי' ק"ה ס"א בהג"ה וכ"ש אם כו' לא משמע כן. ועוד כ' או"ה וכן אם הוא בצונן לא אמרינן שפולט משום דבר חריף שבתוכו. ר"ל אע"ג דלהיפך פולט אפילו בצונן כמו חלתית וצנון. ויש ראיה לדבריו ממ"ש בפ' כ"ש ל' ב' כל הכלים כו' וגריס הרי"ף שנשתמש חמץ בצונן משתמש מצה בצונן ופי' במלחמות אע"ג שלא נשתמש אלא בצונן מ"מ בלע כמו בנשתמש בחמין משום דחמץ חריף ותקיף כמו יי"נ שכל כ"ח שתחלת תשמישו בידי עובד כוכבים אסור וכמ"ש בע"ז ל"ג ב' כסי פעם ראשון כו' ומאניא דקוניא כו' חצבי שחימא ופתוותא כו' ומכניסו לקיום אפילו בכלי מתכות והגת והמחץ מ"ש בסוף ע"ז דכולן נאסרין בצונן וה"ה בחמץ שבולע בצונן דכל מידי דאית ליה חורפא בולע אפילו בצונן ודמי קצת לתשמישו בחמין כמ"ש בחילתית וצנון ואי משתמש בו חמין מפלט פליט אבל בצונן מותר אלמא אינו חולט בצונן ואע"ג דאם נשתמש חמין אסור אף בצונן להשתמש הא כ' שם משום גזירה שמא ישתמש חמין וכמו בכל איסור שתשמישו בחמין דאסור לכתחלה אף בצונן וכן קערה שמלח אסור לאכול בה רותח אבל צונן מותר ואפ"ה תברה ר' אמי ולא רצה להשתמש בו צונן וכן יש ללמוד משם דין הראשון ממ"ש שם (בפסחים ל' א') אמאי לישהינהו כו' ופי' תוס' שם בד"ה לישהינהו משום דאיכא תרתי לטיבותא נטל"פ ומשהו וכן לתי' השני משום נטל"פ ומותר משום דמיקרי דיעבד אע"ג דדבר חריף הוא אעפ"כ נטל"פ מותר שאינו ב"י אבל לפי מ"ש בס"ה אין ראיה ואין להביא ראיה לאסור נטל"פ מיי"נ שאסור כל יב"ח כמ"ש (במתני' דע"ז כ"ט ב') נודות העובדי כוכבים וקנקניהם ויין של ישראל כו' ואמרו אסור לעשות שטיחין לחמור שמא יבקע נודו כו' שם ל"ב א' ושם ע"ד ב' חזי דלא מצווחת עלי כו' ואע"ג דמעצרתא תשמישה משנה לשנה כבר כתב הרא"ש בכלל י"ט ס"ו דוקא דבר שנתבשל נפגם במעל"ע דאפילו תבשיל שהוא בעין נפסל בעיבור צורה משא"כ ביין שיישונו טוב וכן כלי יין יותר שהם ישנים הם טובים וע"ל ר"ס קל"ז. אבל כי מעיינת אין ראיה דל"ד בליעת כלי מהאוכל לבליעת אוכל מהכלי ועמ"ש בסי' ק"ה סי"ב ע"ש:
יב סָעִיף ד קדירה כו'. דהמים נ"נ וחוזרין ונבלעין בקדירה תוס' דע"ז ע"ו א':
יג סָעִיף ד אם קודם כו'. דסמ"ק כ' דיש הרבה חולקין ע"ז כיון שאין גוף האיסור כאן אין לחוש. ודעת רש"י ור"ת דכל שעברה לילה אחת אינה ב"י ואע"ג דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בכה"ג יש לסמוך עלייהו כיון דיש מקילין כנ"ל. ב"י:
יד סָעִיף ד משא"כ כו'. כשיטתו דאין נ"נ בשאר איסורים ועס"ס ק"ג דאף ההג"ה מודה כיון ריש מקילין בלא"ה כמ"ש סמ"ק יש לסמוך על הסוברים דא"א חנ"נ בשאר איסורין:
טו סָעִיף ה איסור כו'. כמ"ש בע"ז ל"ג ב' איבעיא להו כו' ועתוס' שם ד"ה שרא כו' וכ' הרשב"א משום דהכלי תשמישו בצונן ואין בליעתו אלא דבר מועט ומשתמשין בו בשפע וא"א לבא כו' אבל יין אסור דאיסורו במשהו וע"ש ע"ג א' במתני' דלא כמ"ש הרא"ש והר"ן דהטעם משום דפוגם דהא אמרינן שם ע"ג א' יין במים בנ"ט. אלא די"ל דל"ד איסור בעין לבלוע שבלוע פוגם בשאר משקין ועמ"ש בסי' ק"ג ס"ד אבל הרשב"א לא ס"ל לחלק ובזה מתורץ קושית תוס' בפסחים ל' א' ד"ה לישהינהו ותימא כו' דאע"ג דתשמיש החמץ בשפע מ"מ החמץ בתוכו מעט דא"א שהכל נ"נ כיון דהתירא הוא כמ"ש התוס' סוף ע"ז וז"ש כמו קדירה מהנ"ל דפסחים וחבית מהא דע"ז. אבל תוס' שם אזלי לשיטתייהו דלא ס"ל טעמא דרשב"א ולכך דחקו עצמן שם ורשב"א לא רצה בתי' דתי' הראשון שם קשה דהא מספקא לרבא בע"ז אם ס"ל לרב נטל"פ אסור וכן תי' השני דהא קנקנים אפשר בהגעלה. וגדולה מזו אפי' איסור בעין משהו לא חששו בכה"ג כמ"ש בפ' בתרא דתרומות מגורה שפנה ממנה חטי תרומה כו' וכן חבית של שמן כו' וערשב"א סי' רכ"ב אלא שהרמב"ם סוף הלכות תרומות כתב דקדירה שבשל בה תרומה אם שטף אותה במים או ביין מותר לבשל בה חולין וכתב בכ"מ שהרמב"ם כתב בתשובה שלמד ממתני' דתרומות שם המערה מכר לכר אלמא אפילו המועט שבעין מותר כ"ש הבלוע ואף רחיצה א"צ בצונן אלא להשתמש בחמין צריך רחיצה אבל כבר השיגו הראב"ד משמעתא דזבחים צ"ו ב' רבה בר עולא כו' ובלא"ה מה"ת להקל בתרומה ואף בתרומה בזה"ז דרבנן מידי דהוי אכחל ושומן גיד ובירושלמי שם קדירה שבשל בה תרומה מגעילה ג"פ בחמין ודיו א"ר בא ואין למדין ממנה לנבילה א"ר יוסי קשייתא קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמר הכין א"ל כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות ור"ל שהן מדרבנן ר' יוסטי בר שונם בעא קומי ר' מנא תנינן אם הרכינה ומיצה ה"ז תרומה ואת אמר הכין א"ל כאן ע"י האור נגעל ויוצא אלמא בעי הגעלה אלא דאף לכ"ח סגי בהגעלה ג"פ ופריך שם מאם הרכינה ומיצה ולא סייעיה מרישא המערה מכד לכד כו' אלמא דמקילינן אלא לא משום קולא הוא דאף באיסורין של תורה הדין כן משום דאיסור מועט מותר במשתמשין בשפע משא"כ להגעיל דצריך דבכולה משערינן בבלע מרובה:
טז סָעִיף ה אבל אם הוא כו'. כמ"ש בפסחים שם גזירה דלמא אתי כו' אלמא אם דרך להשתמש במה שאוסר אסור בכ"ע ול"ד לקנקנין כמ"ש שם אקראי בעלמא הוא וכמו בבא ראשונה ואמרינן בפ' כ"ה (קי"א ב') קערה שמלח בה כו' אע"ג דאין נאסר אלא כ"ק שהוא דבר מועט מאד וז"ש כמו קערה כו' ואפי' כו':
יז סָעִיף ו סתם. ע"ז ל"ו א' קסבר כו' ואע"ג דשמן בחמין נ"ט לשבח הוא כמש"ל ס"ב ע"ש ושם ל"ח ב' ל"ט א' ע"ה ב' כנ"ל:
יח סָעִיף ו אבל דבר כו'. שם ושם דחמין ושמן שלהם מותר לכתחלה לקנותן:
יט סָעִיף ו ואפשר שע"י כו'. מהא דהימלתא וכתי' הראשון שבמרדכי שיש להם כלים מיוחדים וז"ש הרקחים וה"ה לשאר אומנים כמ"ש שם:
כ סָעִיף ו ובעל נפש כו'. כמו שהקשה דא"כ למה הצריכו לחמין ושמן שלהם משום דנטל"פ וכן קורט של חלתית ואע"ג כו' והתם בחנוני כמש"ל (בס"ק ז') דאל"כ היה אסור משום דאינו מקונה:
כא סָעִיף ז כשם כו'. מה"ט הנ"ל דס"ס הוא ואע"ג שאפשר לשאלו כיון דס"ס הוא מותר דהא גם בשל עובד כוכבים אפשר ע"י קפילא ארמאה כמ"ש הרא"ש אלא דא"צ וכמש"ל ס"ס ק"י:
כב סָעִיף ח כלי שנאסר כו'. עתוס' דע"ז ע"ג ב' ד"ה טבל כו' ותימא כו' וי"ל כו' והרשב"א ביאר דשם מיירי בשיש לו פרנסה ממקום אחר דאין לו הפסד וההיא דע"ז מיירי בשאין לו כו' וכמ"ש בפ"ג דחלה ויקנה ממקום אחר יפסיד וכן יפריש מכולו ג"כ יפסיד דצריך לתקן את כולו וכן כאן דצריך להכשיר את כולם וכן אמרינן בב"מ נ"ג א' ואם איתא דחזקיה כו' ועתוס' שם ד"ה ליהדר כו': (ליקוט) כלי כו'. עב"י בשם רשב"א שמביא ראיה מהא דב"מ נ"ג א' שמשני שם דלא פריק ואם איתא ליקח טבל מן השוק ויעשר. ור"ל דגמ' משני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי משא"כ בלקוח שהוא דרבנן כמ"ש שם פ"ח א' ב' (ע"ש נ"ג א' וניתי דמאי כו'. וע"ש פ"ח א' בתוס' ד"ה תבואת. וא"ת ובמנחות כו' וי"ל דמ"מ כו'. וצ"ע) (ע"כ):
כג סָעִיף ט יש ליזהר כו'. ע"ז ע"ד ב' רבא כי הוה כו' ועתוס' שם ד"ה רבא כו':
כד סָעִיף ט ואפילו כו'. תוס' שם:
כה סָעִיף ט צריך לעשות כו'. שם בתוס' ומשמע דאפילו בחותם א' סגי וכמ"ש בתוס' שם ומדברי רש"י שם ד"ה סחיף דצריך חב"ח אבל תוס' מפ' כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן סחיף אפומייהו דמיהדק דיקולא והוא חותם א' ואבירצייהו היינו נקב קטן שמשם מוציאין היין חתמו בפ"ע וכמש"ש כ"ט ב' דכל משום איחלופי סגי בחותם א' וע"ל סי' קל"ו:
כו סָעִיף ט ואם עבר כו'. כמ"ש שם קסבר כל כו' וכפי' הטור שם דלאסור בדיעבד קאמר:
כז סָעִיף ט ודוקא כו'. כמש"ש ס"ט א':
כח סָעִיף ט אבל כו'. כמ"ש בסתם כליהם:
כט סָעִיף ט ובמקום צורך כו'. כפי' הר"ן שם דלכתחלה קאמר:
ל סָעִיף ט ולכתחלה כו'. כמש"ל סי' קי"ח סי"ב:
לא סָעִיף י קערות כו'. כנ"ל ואם ניכר הוי חותם:
לב סָעִיף יא כלי סעודה כו'. עש"ך: (ליקוט) כלי כו'. ע"ל סי' קל"ז ס"ו אין עובדי כוכבים כו' ועבא"ח סי' תקי"ג ס"ו בהג"ה דנאמן בדרבנן והוא דיעות חולקות בפוסקים ועב"י בי"ד שם ופליגי בסוגיא דפ"י דב"ק קי"ד דמסל"ת נאמן בדרבנן אי אמרינן כן אף בעובד כוכבים או לא (ע"כ):
לג סָעִיף יא ויש מחמירין. דס"ל דאף בדרבנן אינו נאמן:
לד סָעִיף יב (ליקוט) יש כו'. כמ"ש בע"ז ל"ג א' וכפי' ר"ת בתוס' שם ד"ה כך כו' וכמש"ל סי' קל"ה (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.