א סְתָם יֵינָם שֶׁל עֲמָמִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְהוּא הַדִּין לְמַגָּעָם בְּיַיִן שֶׁלָּנוּ. הַגָּה: מִשּׁוּם גְּזֵרַת יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָאֱלִילִים. וּבַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ שָׁכִיחַ שֶׁהָאֻמּוֹת מְנַסְּכִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ אוֹסֵר בַּהֲנָאָה, רַק בַּשְּׁתִיָּה; וְכֵן סְתָם יַיִן שֶׁלָּהֶם, אֵינוֹ אָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ. וְלָכֵן מֻתָּר לִגְבּוֹת בְּחוֹבוֹ מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים סְתָם יֵינָם, מִפְּנֵי דְּהָוֵי כְּמַצִּיל מִיָּדָם (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וְהָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי). וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאָר הֶפְסֵד, כְּגוֹן אִם עָבַר וְקָנָה אוֹ מָכַר, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לִקְנוֹתוֹ וּלְמָכְרוֹ כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר בּוֹ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ח דְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְהג"א וּמהר"מ פַּדוֹוָאה סי' מ"ו). וְיֵשׁ מְקִלִּין גַּם בָּזֶה, וְטוֹב לְהַחְמִיר. וְע"ל סִימָן קל"ב (שָׁם בְּשֵׁם סְמַ"ג וְאָגוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים).
ב אָסוּר לַעֲשׂוֹת מֶרְחָץ מִסְתָם יֵינָם לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קנ"ה.
ג יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר. וּמֵאֵימָתַי נִקְרָא מְבֻשָּׁל, מִשֶּׁהִרְתִּיחַ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ.
ד יַיִן שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ דְּבַשׁ וּפִלְפְּלִין, אִם נִשְׁתַּנָּה טַעֲמוֹ מֵחֲמָתָם אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְהוּא הַדִּין בִּדְבַשׁ לְחוּד אוֹ פִּלְפְּלִין לְחוּד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א).
ה תַּבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן וְנָגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁהִרְתִּיחַ, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ. הַגָּה: וְדַוְקָא תַּבְשִׁיל שֶׁאֵין הַיַּיִן נִכָּר בּוֹ בָּעַיִן, אֲבָל בְּשֻׁמָּן וְחַרְדָּל שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ יַיִן וְהוּא בְּעַיִן צָף לְמַעְלָה, הָוֵי בּוֹ מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ (תּוֹסָפוֹת בְּשֵׁם ריצב"א). וְנִרְאֶה דַּוְקָא אִם לֹא נִשְׁתַּנָּה טַעֲמוֹ מֵחֲמַת דָּבָר הַמְעֹרָב בּוֹ (ד"ע). וְאִם נִתְעָרֵב בְּיַיִן מְבֻשָּׁל, אִם יֵשׁ בּוֹ דְּבַשׁ לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי, דְּהָא לֹא גָּרַע מֵאִלּוּ הָיָה דְּבַשׁ לְחוּד (הג"א פא"מ וד"ע). וְאִם אֵין בּוֹ דְּבַשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְשַׁעֲרִין כְּאִלּוּ הָיָה הַמְבֻשָּׁל מַיִם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבֵּ"ץ וְהג"א שָׁם) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הַמְבֻשָּׁל רֹב, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם גְּדוֹלֵי הַדּוֹר). וְיַיִן שֶׁנִּקְרַשׁ, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה), וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָגַע בְּחֶרֶס הַבָּלוּעַ מִיַּיִן (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי).
ו חֹמֶץ שֶׁמְּבַעְבֵּעַ כְּשֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ, אֵינוֹ נֶאֱסָר בְּמַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (רַשְׁבָּ"א וְר' יְרוּחָם וּמָרְדְּכַי).
ז אִם נִמְצָא חָבִית יַיִן שֶׁנִּתְחַמֵּץ עַד שֶׁמְּבַעְבֵּעַ כְּשֶׁמַּשְׁלִיכִין אוֹתוֹ עַל הָאָרֶץ, וְתוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים לְמַפְרֵעַ נָגַע בּוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֵין לָחוּשׁ לְמַגָּעוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת).
ח מֵי הַבֹּסֶר נֶאֱסָרִים בְּמַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים. הַגָּה: יַיִן מָזוּג, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן, אָסוּר (טוּר). וְיֵשׁ מַתִּירִין בְּשִׁשָּׁה חֲלָקִים מַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סִימָן קל"ד.
ט מַיִם שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַחַרְצַנִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁנִּדְרְכוּ בְּרֶגֶל וְלֹא נֶעֶצְרוּ בְּגַלְגַּל וְקוֹרָה, פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אָסוּר, אֲפִלּוּ לֹא מָצָא כְּדֵי מִדָּתוֹ. וְאִם נֶעֶצְרוּ בְּגַלְגַּל, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם יַיִן נֶסֶךְ, אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן ג' מִדּוֹת מַיִם וּמָצָא ד'. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לְהַתִּיר מַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בְּשׁוּם תֶּמֶד (פי' מַיִם שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין וְקוֹבֶלֶת טַעַם הַיַּיִן), כָּל שֶׁהוּא מְשֻׁבָּח לִשְׁתִיָּה, מִשּׁוּם דְּמַחֲלִיף בְּיַיִן גָּמוּר.
י יֵשׁ לְהִזָּהֵר מִלְּהוֹצִיא הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים מֵהַגִּתּוֹת עַל יְדֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ יִשְׁמְעֵאלִים, אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהוֹצִיאוּ מֵהֶם יַיִן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי.
יא שְׁמָרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁתְּמָדָן וְלֹא מָצָא אֶלָּא כְּדֵי מִדָּתָן, פַּעַם רִאשׁוֹן אָסוּר אִם נָגַע בָּהֶם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וּפַעַם שֵׁנִי מֻתָּר. אֲבָל שְׁמָרִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לְעוֹלָם אֲסוּרִים אֲפִלּוּ לֹא מָצָא אֶלָּא כְּדֵי מִדָּתָן, אֲפִלּוּ תְּמָדָן כַּמָּה פְּעָמִים. יֵין צִמּוּקִים, פִּי' שֶׁנָּתַן מַיִם עַל עֲנָבִים יְבֵשִׁים, הֲרֵי זֶה כְּיַיִן, וּמִתְנַסֵּךְ (בְּאָרֹךְ סוֹף כְּלָל כ"ב וּתְשׁוּבַת ר"ל ב"ח סִימָן מ"א).
יב חָבִית שֶׁפִּנָּה שְׁמָרָיו וְשִׁכְשְׁכָן בְּמַיִם, אֵין לָחוּשׁ אַחַר כָּךְ לְשׁוּם מַגָּע, לְפִי שֶׁהַיַּיִן בָּטֵל בַּמַּיִם שֶׁשִּׁכְשֵׁךְ בָּהֶם.
יג חֲרָסִים שֶׁבָּלְעוּ יַיִן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹרִין אוֹתָם בְּמַיִם פּוֹלְטִים יֵינָם, אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה.
יד הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכֵן שִׁמְרֵי יַיִן שֶׁלָּהֶם, תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה, וּלְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מֻתָּרִים אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה. וְה"מ כְּשֶׁתְּמָדָן בְּמַיִם בִּתְחִלָּה, אֲבָל אִם לֹא תְּמָדָן, אֲסוּרִים לְעוֹלָם אֲפִלּוּ יִבְּשָׁם בְּתַנּוּר. הַגָּה: וְזֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּחַרְצַנִּים שֶׁהָיוּ עַל יַּיִן נֶסֶךְ, אֲבָל אִם שָׁלַה הַחַרְצַנִּים מִן הַגַּת קֹדֶם שֶׁהִמְשִׁיךְ הַיַּיִן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, אֵינָן אֲסוּרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי"ף וְהָרַשְׁבָּ"א). וְכֵן אֵלּוּ שֶׁדּוֹרְכִים הָעֲנָבִים בְּחָבִית, אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן צָף עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה, מֻתָּרִים (כָּל בּוֹ).
טו הַמַּחְמִיץ בְּשִׁמְרֵי יַיִן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תּוֹךְ זְמַן אִסוּרָם, כָּל הָעִסָה אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה. וְאִם דֶּרֶךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְחַמֵּץ בָּהֶם אִם מֻתָּר לִקְנוֹת מֵהֶם, עַיֵּן לְעֵיל סִי' קי"ד.
טז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁתַּמְצִית יַיִן הַנִּקְרָשׁ עַל דָּפְנֵי הֶחָבִית וְהַקַּנְקַנִּים נָהֲגוּ בּוֹ הֶתֵּר, שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בִּכְלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ אוֹ לְאַחַר מִלּוּי וְעֵרוּי וְאֵין מַקְלִיפִים הַתַּמְצִית הַנִּקְרָשׁ עָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְיַבֵּשׁ כָּל כָּךְ כְּבַר כָּלָה כָּל לַחְלוּחִית יַיִן שֶׁבּוֹ וּכְעָפָר בְּעָלְמָא הוּא.
יז מֵאֵימָתַי נִקְרָא יַיִן לֵאָסֵר בְּמַגַּע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִשֶּׁהִתְחִיל לִמָּשֵׁךְ, דְּהַיְנוּ מִשֶּׁנִּמְשַׁךְ עַל הַגַּת בְּעַצְמוֹ, כִּי הַגַּת הוּא מִדְרוֹן. וְאִם פִּנָּה הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים וְהַיַּיִן לְבַדּוֹ נִמְשַׁךְ מִצַּד הָעֶלְיוֹן לַצַּד הַתַּחְתּוֹן, וְנִשְׁאַר הַיַּיִן לְבַדּוֹ עוֹמֵד, נִקְרָא הַמְשָׁכָה, וְנֶאֱסָר כָּל מַה שֶּׁבַּגַּת, אֲפִלּוּ לֹא נָגַע אֶלָּא בַּחַרְצַנִּים וּבַזַּגִּים, אִם יֵשׁ בָּהֶם טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִבְדִּיל הַיַּיִן עַד שׁוּלֵי הַגַּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי) מִן הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים, לֹא הָוֵי הַמְשָׁכָה.
יח אִם מִלֵּא מֵהַגַּת כּוֹס יַיִן וְכִוֵּן לִשְׁלוֹתוֹ (פי' לַהֲסִירוֹ מֵעִנְיַן שַׁל נַעַלְךָ) (יְהוֹשֻׁעַ ה, ט"ו) מֵהַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים, הָוֵי הַמְשָׁכָה. וְכֵן אִם נָתַן סַל לְתוֹךְ הַגַּת אוֹ גִּיגִית דְּרוּכָה, נִקְרָא הַמְשָׁכָה (סה"ת וּסְמַ"ג), כֵּיוָן שֶׁהַיַּיִן צָלוּל נִכְנָס לְתוֹךְ הַסַל וְנִבְדָּל מֵהַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּים. אֲבָל אִם לָקַח הַחַרְצַנִּים עִם הַיַּיִן, לֹא הָוֵי הַמְשָׁכָה. וַאֲפִלּוּ אִם לְקָחָן עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיַחַד, מֻתָּר לְהַחֲזִיר הַמֹּתָּר.
יט גִּיגִית מְלֵאָה עֲנָבִים דְּרוּכִים עוֹמֶדֶת בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, יֵשׁ לֶאֱסֹר שֶׁמָּא הִמְשִׁיךְ מִמֶּנָּהּ.
כ גַּת שֶׁהִיא סְתוּמָה וּמְלֵאָה, דְּלֹא שַׁיָּךְ בָּהּ הַמְשָׁכָה, וְיָרַד מִמֶּנָּהּ יַיִן וְחַרְצַנִּים בְּיַחַד לְתוֹךְ סַל שֶׁלִּפְנֵי הַגַּת שֶׁהַיַּיִן מִסְתַּנֵּן בּוֹ, אֵין עַל מַה שֶּׁבַּגַת תּוֹרַת יַיִן, אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבַּסַל בִּלְבַד, וְאִם נָגַע עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּסַל, נֶאֱסַר. וְאִם הֶחֱזִירוֹ לַגַּת, נֶאֱסַר מַה שֶׁבַּגַּת מִשּׁוּם תַּעֲרֹבֶת יַיִן שֶׁבַּסַל שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ. וְאִם יֵשׁ בַּחַרְצַנִּים וְזַגִּים שֶׁבַּגַּת ס' כְּנֶגֶד יַיִן שֶׁנָּפַל בּוֹ מֵהַסַל, מֻתָּר.
כא אֵין דּוֹרְכִין עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּגַת אוֹ גִּיגִית (מָרְדְּכַי וְתוֹסָפוֹת פ' ר"י ומהרי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ב), שֶׁמָּא יִגַּע בְּיָדַיִם וִינַסֵךְ, וַאֲפִלּוּ הָיָה כָּפוּת. הַגָּה: וְאִם דָּרַךְ כָּל מַה שֶּׁנִּמְשַׁךְ מִכֹּחוֹ וְיָצָא לַחוּץ, נֶאֱסַר (ב"י) וְע"ל סִימָן קכ"ד. וְהָא דְּאֵין דּוֹרְכִים עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הַיְנוּ בְּגִיגִית אוֹ בְּגַת שֶׁדֶּרֶךְ לְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם הַיַּיִן, וְגָזְרִינָן קֹדֶם הַמְשָׁכָה אָטוּ לְאַחַר הַמְשָׁכָה. אֲבָל בָּעֲרֵבָה, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִמְשֹׁךְ מִשָּׁם, מֻתָּר לִדְרֹךְ עִמּוֹ. וְכֵן לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ עֲנָבִים דְּרוּכוֹת בַּעֲרֵבָה, הוֹאִיל וְאֵין דֶּרֶךְ לִמְשֹׁךְ בַּעֲרֵבוֹת. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ ל"ב וְעס"ק מ"ו).
כב עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁדָּרַךְ הַיַּיִן וְלֹא נָגַע בּוֹ, וַהֲרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבּוֹ וְיִשְׂרָאֵל הוּא שֶׁכִּנְּסוֹ בְּחָבִית, הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה.
כג אִם חָבִית שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ מֻנַּחַת עִם חָבִיּוֹת כְּשֵׁרוֹת, צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהּ הֶכֵּר.
כד אגוא"ה ארדיינט"י שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אָסוּר בַּהֲנָאָה כְּיַיִן עַצְמוֹ. הַגָּה: וּפֵרוּשׁ דְּבָרָיו: יַיִן שָׂרוּף שֶׁעוֹשִׂין מִיַּיִן נֶסֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַק זֵעָה מִן הַנֶּסֶךְ, הֲרֵי הוּא כְּאִסּוּר עַצְמוֹ (ריב"ש סִימָן רצ"ה).
כה מֻתָּר לִקַּח מֵהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים קוליינדר"י קונפיט"י, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתְנִין הקוליינדר"י בְּחֹמֶץ. מִשּׁוּם דְּהָוֵי נְתִינַת טַעַם לִפְגָם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קל"ד.
כו דְּבַשׁ שֶׁל יִשְׁמְעֵאלִים, אָסוּר. הַגָּה: מִי שֶׁשָּׁתָה יַיִן נֶסֶךְ בְּשׁוֹגֵג, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּתְעַנֶּה ה' יָמִים נֶגֶד ה' פְּעָמִים גֶּפֶן שֶׁבַּחֻמָּשׁ (ר"ל לְבַד מִשְׁנֵה תּוֹרָה), וּתְכַפֵּר לוֹ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ).
א סָעִיף א משום גזירת כו' כלומר אסור מדרבנן משום יין שנתנסך לעבודת כוכבים שאסור מדאורייתא וכן משום גזירת בנותיהן כדאיתא בש"ס ופוסקים:
ב סָעִיף א ובזמן הזה כו'. כתב הב"ח דאפי' שפכי ליה קמי עבודת כוכבים כדרך ניסוך פנים מ"מ כיון דקי"ל דעובדי כוכבים שבח"ל לאו עובדי עבודת כוכבי' הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן אם כן מה שמנסכים יין לעבודת כוכבים אין קרוי ניסוך כיון דקרינן בהו שאין יודעי' בטיב עבודת כוכבים ומשמשים דמה"ט נמי אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים כלומר אין רגילין לנסך תמיד אלא לפעמים עכ"ל וע"ל סימן קכ"ח ס"ק ד':
ג סָעִיף א י"א דמגע כו'. דהוי כתינוק (שאינו מזכיר שם אלילים ומשמשים לקמן ר"ס קכ"ד) דאינו אוסר יין במגעו אלא בשתיה טור ופוסקים:
ד סָעִיף א אסור לקנותו כו'. עיין בתשובת מהר"ם מלובלין סימן נ' מדין קניית סתם יינם:
ה סָעִיף א וטוב להחמיר כו'. ע"ל סי' קכ"ד ס"ק ע"א:
ו סָעִיף ג מותר כו'. ואפי' בשתיה ואפי' לכתחלה מותר לשתותו עם העובדי כוכבים כן הוא בש"ס ופוסקים:
ז סָעִיף ג משהרתיח על האש. דהיינו שיתמעט ממדתו על ידי רתיחה כ"כ הרשב"א והר"ן:
ח סָעִיף ד וה"ה בדבש לחוד או פלפלין לחוד. כל שנשתנה טעם היין ונראה דה"ה שאר דברים כל שנשתנה טעמו מחמתן וכ"כ בד"מ ס"י:
ט סָעִיף ה אם יש בו דבש. כ"כ באופן שאם היה מעורב בו יין בפני עצמו היה משתנה טעם היין מחמתו כן הוא בד"מ:
י סָעִיף ה י"א דמשערין כו'. ובהג"א מא"ז פ"ב דעבודת כוכבי' דאף בכה"ג אסור אם לא בהפסד מרובה או שיש מנהג להקל:
יא סָעִיף ה כאילו היה המבושל מים. ודינו כדלקמן ס"ח:
יב סָעִיף ה ויין שנקרש כו'. וכתוב בהג"א מא"ז פ"ב דעבודת כוכבים שיין שנקרש אין בו משום מגע עובדי כוכבים כו' וכן אם נגע בו עובד כוכבים אחר שנמחה יש בו משום מגע עובדי כוכבים עכ"ל ומביאו ד"מ ונ"ל דלמאי דקי"ל דמגע עובדי כוכבים אוסר ביין שהחמיץ משום דאין אנו בקיאין מתי נקרא חומץ וכדלקמן ס"ק י"ג ה"ה הכא ביין שהקרים דא"א בקיאין ואוסר בו מגע עובד כוכבים וכן משמע מדברי הרא"ש שכתב גבי חומץ שר"ת כעס על ר' משולם שהתיר מגע עובד כוכבים בחומץ לפי שא"א בקיאין בטיב חומץ שאלו קורין אותו חומץ ואלו שותים אותו ומקדשין עליו וגבי חמרא דהקרים פליגי אמוראי בפ' המוכר פירות מתי נקרא חומץ ולכך אם באת להתיר מגע עובד כוכבים בחומץ נפק מיניה חורבא עכ"ל וגם רש"י פירש בפ"ב דעבודת כוכבים (דף ל' סוף ע"א) על חמרא דאקרים החמיץ וכן פי' רשב"ם בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ה סוף ע"ב) וכן מוכח בש"ס שם ונראה שלזה השמיט הרב דברי הג"א אלו שהביא בד"מ ועוד נראה דט"ס הוא בהג"ה ובד"מ ויין שנקרם צ"ל שנקרש בשי"ן וכן משמע מדקאמר אח"כ אחר שנמחה כו' וכן העתיק הב"ח בסי"ג לשון הג"ה זו ויין שנקרש:
יג סָעִיף ו חומץ שמבעבע. היינו כשמרתיח אבל כל שאינו מבעבע א"א בקיאין אם הוא חומץ או לאו:
יד סָעִיף ז אין לחוש למגעו. שבודאי שלשה ימים קודם לכן היה חומץ גמור בריחו וטעמו. ר"ן:
טו סָעִיף ח נאסרים כו'. לפי שא"א בקיאים מתי נקרא בוסר. טור ופוסקים בשם ר"ת:
טז סָעִיף ח ויש מתירים כו'. והכי קי"ל כדלקמן סי' קל"ד:
יז סָעִיף ט פעם ראשון ושני אסור. שהזגים בולעים מהמים ויוצא היין שבהן הלכך לעולם יש בו משום מגע עובדי כוכבים עד שיהא גרוע שאין דרך בני אדם לשתותו עכ"ל טור בשם הר' יונה וכתב מהרש"ל בהגהותיו לטור פי' לעולם אפילו לא מצא כדי מדתו אלא מעט מזעיר אבל מ"מ מיירי דוקא פעם א' ושני ודוק עכ"ל. ובפרישה סכ"ז השיג עליו דלשון לעולם לא משמע הכי גם בסמוך כתב הטור (והמחבר בסי"א) בשם הר' יונה שמרים של עובדי כוכבים לעולם אסורים ומפרש שם דבכל ענין מיירי אפילו תמדן כמה פעמים עכ"ל ול"נ כדברי מהרש"ל דאל"כ לא הל"ל פעם א' ושני אסור כיון דלעולם אסור. ועוד דהא בדברי הר' יונה שהביא הרא"ש לא נזכר לשון לעולם וממ"ש הר' יונה גבי שמרים אדרבה משם ראיה מדהתם פירש וכתב לעולם אסורי' אפילו תמדן הרבה פעמים וכאן לא פי' אלא אדרבה כתב פעם א' ושני אסור משמע פעם א' ושני דוקא וזה נראה דעת המחבר שכתב פעם א' ושני אסור והשמיט תיבת לעולם וכן משמע להדיא בעט"ז דפעם ראשון ושני דוקא אסור ותו לא מיהו נראה דהיינו דוקא במצא כדי מדתו וכה"ג מיירי מהרש"ל אבל מצא יתר מכדי מדתו אפילו אחר פעם א' ושני אסור דהא יש בו יין ותימה שהרי בדרישה גופיה סכ"ג כתב דאחר פעם אחת ושני' ס"ל להר"י כהראב"ד דס"ל דאין בו משום מגע עובד כוכבים אא"כ נתן ג' מדות של מים ומצא ד' א"כ בע"כ צ"ל הא דכתב גבי שמרים לעולם אסורים פירוש אפילו אחר פעם אחת ושנית היינו דוקא התם דמפרש הכי בהדיא מה שאין כן הכא וכדפי':
יח סָעִיף ט ומצא ארבע. לאו דוקא אלא רצה לומר יותר משלשה ומחצה שאין ששה חלקים מים כנגד היין שיצא דיין מתבטל בששה חלקים מים וכ"כ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י וז"ל עצרן בגלגל וקורה אם נתן ששה לוגין מים ויצא שבעה מותר כפי מה שבארנו דיין מתבטל בתוך ששה חלקים מים ע"כ ועיין באורח חיים סי' ר"ד ס"ה ו':
יט סָעִיף י יש ליזהר כו'. דשמא יש בו טופח יין ואוסר רשב"א שם ומשמע שם דבנעצרו בגלגל וקורה אין לחוש בכי האי גוונא למגע עובד כוכבים:
כ סָעִיף יא אלא כדי מדתן. אבל ביתר מכדי מדתן אפי' פעם שני אסור:
כא סָעִיף יא ופעם שני מותר. ולדעת היש מי שאומר בס"י לעולם אסור כל שהוא משובח לשתייה וכן פסק הפר"ד והב"ח דלדעת הראב"ד אין חילוק בין תמד דחרצנים לתמד דשמרים והא דסתם המחבר כאן הדברים היינו משום דממילא משתמע כיון דטעמא דהיש מי שאומר הוא דאוסר כל שהוא משובח לשתייה משום דמיחלף ביין גמור אם כן פשיטא דאין חילוק בין חרצנים לשמרים דלעולם אם הוא משובח לשתייה מיחלף ביין גמור:
כב סָעִיף יא שנתן מים על ענבים כו'. ולא בעינן דנפק ד' מגו תלתא דכח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק כ"כ והרי הוא כיין גמור כן הוא בתשובת ר"ל ן' חביב שם:
כג סָעִיף יא ה"ז כיין כו'. ונ"ל ראיה לזה ממ"ש הרא"ש פ"ק דכתובו' בשם רבינו נסים והטור א"ע סימן ס"ב דבמקום שאין יין מצוי בשעת אירוסין יקח הצמוקים וישרה אותם במים ויסחוט אותם ויברך עליו בפה"ג עכ"ל וכ"כ ב"י בא"ח סימן ר"ב דאם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין ומברך עליו בפה"ג וכ"כ בש"ע שם סי"א ולכ"ע כל היכא דמברך בפה"ג יש בו משום מגע עובד כוכבים כדמוכח באשיר"י פרק המוכר פירות ושאר פוסקים:
כד סָעִיף יא ומתנסך. ולא בעינן המשכה ואע"ג דלקמן סי"ז אינו נקרא יין להתנסך עד שימשך שאני התם דאין דרך להניח ענבים עם היין משא"כ הכא שדרך הוא להניח להצמוקים בתוך החבית ושם נעשה יין גמור כיון דכבר עברו עליו ג' ימים ר"ל ן' חביב שם:
כה סָעִיף יג אסורים בהנאה. ואיתא בש"ס (עבודת כוכבים דף ל"ב ע"א) דאסור לסמוך בו כרעי המטה ולפ"ז כ"ש דאסור לשום בהם שום דבר כגון פירות יבשים וכה"ג וכן הוא בתוס' שם ול"ד לדלעיל סי' צ"ד ס"ג דמותר לשום דבר צונן בכלים שנאסרו מבשר וחלב כדמפורש בתוס' שם:
כו סָעִיף יד תוך י"ב חדש. וכתב ב"י בשם א"ח אם שרפן אפילו תוך י"ב חודש אפרן מותר עכ"ל והעתיקו ד"מ וצ"ע) דהריב"ש סימן רנ"ה כ' דבסתם יינם קיי"ל דאפרן אסור כמו עצי עובדי כוכבים לקמן סימן קמ"ב וכן מוכח בש"ס פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ב ע"ב) ע"ש וע"ל ס"ס קנ"ה:
כז סָעִיף יד אבל אם שלה החרצנים כו' אינן אסורים. כמו שיתבאר בסעיף י"ז דלא נקרא יין ליאסר אלא כשיתחיל להמשך בשולי הגיגית:
כח סָעִיף טו כל העיסה אסורה בהנאה. ואפילו באלף לא בטיל דלטעמיה עבידי כ"כ התוס' בפא"מ (דף ל"ד) והרא"ש והמרדכי והר"ן ושאר פוסקים:
כט סָעִיף טו עיין לעיל סימן קי"ד. ס"י ובמ"ש שם וע"ש ג"כ בס"ק כ"א:
ל סָעִיף טז לאחר כו' או כו'. כדלקמן סימן קל"ה וע"ש:
לא סָעִיף יז דהיינו משנמשך על הגת כו'. וכ"ש אם נמשך חוץ לגת לבור דהוי המשכה ואם נוגע אח"כ אפילו מה שבגת אסור כן הוא בש"ס ופוסקים:
לב סָעִיף יז אם יש בהן טופח כו'. הא לאו הכי לא נאסר אלא מה שנגע וע"ל סי' קכ"ו ס"ה וסימן קכ"ט סי"ג:
לג סָעִיף יז עד שולי הגת. לאפוקי אם לא פינה רק למעלה אין כאן המשכה כיון שיש ענבים תחת היין:
לד סָעִיף יח הוי המשכה. וכל היין שבגת תורת יין עליו ליאסר משום מגע עובד כוכבים וכן בסל:
לה סָעִיף יח וכן אם נתן סל כו'. ואפילו לא לקח הישראל מן היין שבסל כיון שהיין צלול נכנס לתוך הסל כ"כ ב"י בשם סמ"ג וכן נראה דעתו כאן:
לו סָעִיף יט גיגית מלאה כו'. וכ"ש אינה מלאה וק"ל:
לז סָעִיף יט דרוכים. וכן הוא בטור וצ"ע דבאשר"י משמע דאפילו באינם דרוכים יש לאסור ע"ש ואולי דרוכים הוא לאו דוקא:
לח סָעִיף יט שמא המשיך ממנה. ואפילו בהעלמת העין שהעלים הישראל עיניו ממנה אסור ליקח ממנה אם לא שחתם הגיגית טור ופוסקים:
לט סָעִיף כ אין על מה שבגת תורת יין. כיון שנמשכו ענבים ויין ביחד להסל ומשם היין לבדו נמשך לבור כי הדבר דומה ללוקח ענבים ויין ביחד מן הגת ונתנו למקום אחר ומשם נמשך היין מן הענבים דדבר ברור הוא שאין מה שבגת נקרא יין בשביל שנמשך יין מאותו מקום כ"כ הרא"ש:
מ סָעִיף כ ואם נגע עובד כוכבים בסל נאסר. והא דלא מיתסר מה שבגת אפילו לא החזיר מסל לגת משום ניצוק עיין בתוספות (דעבודת כוכבים דף נ"ו ע"ב) ועד"ר וע"ל ס"ס קכ"ו:
מא סָעִיף כ ואם יש בחרצנים וזגים כו'. כלומר דאע"ג דקי"ל לקמן סימן קל"ד דיין נסך אסור בכל שהוא הא נתבאר שם דהיינו דוקא במינו אבל שלא במינו בנ"ט דהיינו בס' וחרצנים וזגים אינן מינו של היין הוא ואע"ג דיש שם ג"כ יין שהוא מינו אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו (כדלעיל סי' צ"ח ס"ב) וכן הוא בפוסקים ולפ"ז למאי דכתב הרב בסי' קל"ד ס"ב נוהגין להקל דכל סתם יינם בזמן הזה בטל בס' ה"ה הכא דודאי מגע עובד כוכבים לא גרע מסתם יינם וכדמשמע מדברי הרב ר"ס זה דחד דינא אית להו וכן הוא בתשובת מהרי"ל סי' ל"ח (וע"ל סי' קכ"ד ס"ק כ"א) וכן משמע להדיא בתוס' (עבודת כוכבים דף נ"ו ע"ב ד"ה אבל כו') ובמרדכי שם שכתבו דלר"ת דסובר סתם יינם בס' ואפי' מין במינו לא מיתסר הכא בהחזרת הסל לגת דמסתמא יש ס' בגת ומוכח שם מדבריהם להדיא דכל מה שבגת בין יין בין חרצנים וזגים הכל מצטרף לבטל ע"ש וכן מוכח להדיא מדברי התוס' והמרדכי והאגודה פרק בתרא דמסכת עבודת כוכבים והבאתי דבריהם לקמן סי' קכ"ו ס"ק י"ג דיין שנאסר במגע עובד כוכבים נמי בטל בס' כמו סתם יינם וכ"כ רבי' ירוחם ני"ז ח"א ר"ת כתב דוקא יי"נ אבל סתם יינם בס' וכן מגע עובד כוכבים וכ"כ הרמב"ן כו' וכן הוא בתוס' והרא"ש להדיא בשם ר"ת (פ' בתרא דמס' עבודת כוכבים במתניתין דיי"נ אסור ואוסר בכל שהוא) דמגע עובד כוכבים דינו כסתם יינם דבטל בס' וכן מוכח להדיא עוד מדבריהם שם ומדברי הר"ן שם והרשב"א בת"ה גבי מה שהקשו על ר"ת מההיא דאגרדמים ע"ש וכ"כ באו"ה כלל כ"ג דין י"ד דאין חילוק בין יין של עובד כוכבים למגע עובד כוכבים וק"ק על הרב למה לא הגיה כאן דהכל מצטרף וכשאפילו ליכא חרצנים וזגים בטל ביין (וי"ל לפי שנ"ל פשוט סמך עצמו בעיקר הדין אדלקמן סי' קל"ד וגם י"ל דחרצנים וזגים הוא לאו דוקא) ועל העט"ז קשה יותר דהוא כתב בפירוש דאין היין מצטרף כיון דה"ל מינו ושדוקא בחרצנים וזגים בטל וביאר הטעם הנזכר והא ליתא לדידן וכדפי' וע"ל ס"ס קכ"ו:
מב סָעִיף כא אין דורכין כו'. כדכתב טעמא בהג"ה דגזרינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה וכב"י ומשמע דלא אסר ר"ת גת פקוקה ומלאה אלא שידרוך בה העובד כוכבים אבל מגעו בה מודה דאינו אוסר וכדברי הרשב"א והר"ן וכן נראה מדברי הטור וכן דקדק מהרי"ק שורש ל"ב מדברי סמ"ג עכ"ל ומביאו ד"מ ובכ"מ פי"א מהמ"א דין י"א הבין דהרמב"ם (שהעתיק המחבר כאן דבריו) אוסר בכפות אפילו בהנאה דגזרינן כפות אטו שאינו כפות וקשה דלמה יגרע כפות מישראל משמרו דכתב שם אח"כ והעתיקו המחבר בסעיף שאחר זה דלא מיתסר אלא בשתיה וכ"כ הב"י בסי' קכ"ד סעיף י"א דכפות עדיף מישראל משמרו אלא הדבר ברור דברישא כתב דאפילו בכפות אסור לדרוך עם העובדי כוכבים לכתחלה וכמהרי"ק וכלבו דלקמן ס"ק מ"ג ואחר כך כתב דבדיעבד אפילו ישראל משמרו סגי דליכא משום נגיעה אלא משום כחו וכחו מותר בהנאה כדלקמן ר"ס קכ"ה וזה ברור וע"ל סי' קכ"ד סי"ט בהג"ה:
מג סָעִיף כא שמא יגע בידים כו'. כתב הכ"מ פי"א מהמ"א שם דמלשון הרמב"ם זה (שבסעיף זה וסעיף שאחר זה) יש ללמוד שהוא סובר דנסוך דרגל לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה שהרי כתב שמא יגע בידו וינסך ואם איתא תיפוק ליה מפני שהוא נוגע בו ברגלו כשהוא דורך ועוד שכתב בסמוך עובד כוכבים שדרך היין ולא נגע בו כו' ה"ז אסור בשתייה משמע אע"פ שדרכו ברגליו לא נאסר בהנאה ואין לדחות דכל הני מיירי שלא נגע בענבים שבגת כגון ששם דפים על הענבים ודרך עליהם דא"כ לא ה"ל למיסתם סתומי עכ"ל ותימה דכאן העתיק ל' הרמב"ם הנ"ל ולקמן סי' קכ"ד סי"א פסק דנסוך דרגל שמיה ניסוך ליאסר בהנאה ואפשר דוקא מהרמב"ם דייק משום דלא ה"ל למסתם סתומי אבל המחבר הא פי' לקמן דניסוך הרגל שמיה ניסוך א"כ בע"כ מיירי כאן שדרך ע"ג עצים זה נ"ל בדעת המחבר אבל באמת נלפע"ד דאין מדברי הרמב"ם ראיה דהרי הרא"ש וטור סי' קכ"ד סוברים דניסוך דרגל שמיה ניסוך ואפ"ה ס"ל דאם דרך ברגליו מותר בהנאה משום שטרוד בדריכה גם מה שהביא בכסף משנה שם ובב"י לקמן סימן קכ"ד תשובת הרשב"א שכ' דמדכתב הרמב"ם ר"פ י"ב מהמ"א כיצד הנגיעה שאוסר בה העובד כוכבים הוא שיגע ביין עצמן בין בידו בין בשאר איברים שדרכן לנסך משמע דס"ל דנגיעה ברגל אינו אוסר בהנאה עכ"ל אינו מוכרח דאפשר דס"ל כדעת הרא"ש והטור וסייעתם דדרך לנסך ברגל (שוב מצאתי בב"ה שחזר בו וכתב שאפשר שגם הרמב"ם סובר דניסוך דרגל שמיה ניסוך) וע"ל סי' קכ"ד ס"ק י"ח ונ"ג וע"ש ס"ק ע"א כתבתי דבכ"מ שאסור מן הדין בשתייה לדידן בזמן הזה שרי אף בשתייה במקום הפסד כיון דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן:
מד סָעִיף כא ויצא לחוץ נאסר. אבל מה שבגת או בגיגית אע"פ שנמשך שרי דכח העובד כוכבים אינו אוסר אלא ביין שיצא לחוץ כ"כ ב"י וד"מ וע"ל ר"ס קכ"ה והיינו כשלא נגע בענבים שבגת או בגיגית כגון ששם עצים על הענבים ועלה העובד כוכבים על העצים ונדרכו מכחו כדאיתא בב"י וד"מ אבל נגע בהן פשיטא דאסור משום נגיעה כשנמשך אבל כשלא נמשך שרי בדיעבד אפילו נגע כ"כ מהרי"ק שורש ל"ב ומביאו ב"י וד"מ ומסיים בה וכ"כ הכל בו דאף אם דרך העובדי כוכבים אין היין אסור בדיעבד ע"ש:
מה סָעִיף כא נאסר. בשתייה דכח העובד כוכבים אינו אוסר אלא בשתייה כדלקמן ר"ס קכ"ה:
מו סָעִיף כא אבל בעריבה כו'. ע"ל סי' קכ"ה ס"ו ועיין בתשובת בנימן זאב סימן ש"נ:
מז סָעִיף כא וכן לקנות ממנו כו'. הואיל ואין דרך למשוך בעריבות ואע"ג דלסוף אתרמי לפעמים דכששואבים מאותה עריבה לתת באותה גיגית שיש יין קצת צלול מ"מ אין לחוש בכך חדא דלעולם יש הרבה גרעיני ענבים מעורבין עם יין ועוד דכיון שאינו מתכוין העובד כוכבים להמשיך היין לא הוי המשכה כמו שכתב בתוספות ר"פ עכ"ל מהרי"ק ומביאו ב"י וכיוצא בזה כתבו התוספות (בעבודת כוכבים דף נ"ה ע"ב) וכ"כ הג"א מא"ז פרק ר' ישמעאל בשם ראבי"ה ומביאו הפרישה וכתב ואפשר דהיינו דוקא בגיגית אבל בגת בכל ענין הוי המשכה כיון דדרכו של גת להמשיך וכן נראה מדקדוק לשון הטור כו' ע"כ:
מח סָעִיף כב ה"ז כו'. ע"ל ס"ק מ"א:
מט סָעִיף כו דבש של ישמעאלים כו'. פי' שהישמעאלים רגילים לקחת הענבים ומשימים עליהם עפר לבן ידוע שעה אחת או יותר מעט קודם דריכתם כדי שיצול היין היוצא מהן מהרה ויעמוד במתיקתו ואח"כ דורכים אותם ומבשלים אותו היין בישול יפה עד שיתעבה ונעשה כעין דבש וקורין אותו דבש כן הוא בתשו' הר"ן סימן ה' אבל פשיטא דדבש ישמעאלים של דבורים או תמרים אין בו חשש איסור ובעט"ז נראה שלא הבין כן שהרי השמיט הא דדבש של ישמעאלים אסור וכתב דנהגינן היתר לשתות עם העובדי כוכבים דבש אע"פ שמשכר והאריך שם בטעמו ובחנם דחק למצוא טעם להיתר זה שהרי היתירו נתבאר בפשיטות לעיל ר"ס קי"ד:
נ סָעִיף כו אסור. בב"י הביא תשובת הר"ן דאין בזה משום חתנות וע"ז סמך הרא"ה בעובדי כוכבי' שבשל לחולה בשבת שמותר לבריא במו"ש דליכא בהאי משום חתנות ואף אני אומר שאפשר לדון להלכה שהדבש מותר שאין עליו תורת יין ומתחלת דריכתו לכך נתכוונו אבל למעשה אני אוסר לפי שראיתי קצת גדולים חולקים על הרא"ה ובעל התרומה מכלל' ולפיכך ראוי לנהוג איסור בדבש עכ"ל וכן העתיקו ד"מ לקמן ס"ס קל"ד ולפ"ז היה קשה אמאי פסק הרב לעיל ס"ס קי"ג בעובד כוכבים שבישל כו' דמותר אבל באמת טעות הוא בב"י ובד"מ ובתשובת הר"ן איתא עוד התיר הרא"ה בעובד כוכבים שבישל לעצמו בין בחול בין בשבת דברים המותרים הכלים להשתמש בהן דליכא בהא משום חתנות אבל למעשה אני אוסר לפי כו' ומשמע דבדין הראשון כ"ע מודו ול"ד לדבש של ישמעאלים וק"ל:
נא סָעִיף כו אסור. בשתיה ולא בהנאה כדלקמן סימן קכ"ד סעיף ז':
א סָעִיף א משום גזרת י"נ כו'. פי' משום בנותיהם אסרוהו בשתייה ומשום גזירת י"נ אסרוהו אף בהנאה ולפי טעם זה יש היתר עכשיו כדמסיק דהיינו כיון שאין י"נ גמור שכיח בינינו בטל הטעם והותרה הגזירה והכי ס"ל לרשב"ם שמביא הטור וכעין זה אמרינן גבי גילוי לעיל סימן קט"ז אבל לפי מ"ש הטור ברישא הטעם כיון שי"נ גמור אסור בהנאה עשו סתם יינם כאלו ודאי נתנסך ולא משום גזירה ממילא גם עכשיו אין היתר הנאה דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו דאין שייך לומר בזה בטל הטעם ע"כ שפיר כתב הטור אבל רשב"ם כו' דתמ' ב"י על ל' אבל ולפי מ"ש ניחא כן כתב ד"מ ולי נראה דבמ"ש הטור ומחמירו לאסור כו' כוון בזה דאף שאין שייך בזה גזירה כלל דמשום בנותיהן פשיטא לא גזרו בזה ואפילו משום י"נ הוא גזירה רחוקה ביין שלנו נמצא דמצד גזירה דרבנן אין כאן איסור אלא מצד החומרא ואם כן אף לדידן אסור מצד החומרא אבל רשב"ם כו' דס"ל דמצד גזירה הוא האיסור וא"כ השתא דלא שייך גזירה מותר וכתב ב"י דעכשיו שהעובד כוכבי' מקריבו קמיה עבודת כוכבים ולא שפכיה כדרך ניסוך פנים לא מיקרי רק תקרובת עבודת כוכבים ולא נסך ומיהו הנהו יונים דלא שתו חמרא עד שהכומר בא וזורק עליהם מים שלהם עם היין היה נראה דהוי ניסוך אלא י"ל דזה לא הוה רק תערובות מים אסורים וה"ל מים ביין דבטל כדאיתא לקמן ע"כ:
ב סָעִיף א אינו אסור בהנאה. דעובדי כוכבים בזמן הזה אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים והויין לזה כתינוק עובד כוכבי' שעושה יי"נ רק לשתייה זהו דעת היש מקילין שמביא רמ"א בסמוך אלא שקצת אחרונים החמירו שאין היתר הנאה בסתם יינם רק לענין הפסד ובטור כתב וגם אם נגע עובד כוכבים כו' לכאורה קשה לשון וגם דמאי רבותיה ונ"ל דס"ד דכאן אין לו הפסד שיוכל לכוף את העובד כוכבים שישלם לו הזיקו ע"כ לא הקילו למכור אותו לאחרים קמ"ל דמותר:
ג סָעִיף ג יין מבושל. באשר"י כתוב וב"י מביאו תמוה הוא כיון שגזרו משום בנותיהן וכי משום שהרתיחו לא שייך הך גזירה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא ואפשר כיון שהמבושל אינו מצוי כל כך מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה עכ"ל וקשה מ"ש ואי משום דלאו בר ניסוך הוא מה מהני זה כיון דחיישינן משום בנותיהן ונ"ל דה"ק דאף משום בנותיהן לא גזרו ביין אלא במקום שיהיה אסור אף בהנאה דומיא די"נ ואין שייך לגזור איסור הנאה אלא בראוי לניסוך אבל באין ראוי לניסוך שרי לגמרי דזה עדיף טפי משנגזור בשתיה לחוד שיבא מכשול להתיר גם י"נ בהנאה וא"כ א"ש הא דשרי במבושל כיון דאין לגזור בו לגמרי על זה פריך מיין מזוג דאע"ג דאין ראוי לניסוך אסרוהו לגמרי הכי נמי ביין מבושל ותירץ משום דמבושל לא שכיח על כן לא גזרו ביה כלל וקשה למה לא כתב הטור כן אלא כתב משום דאין ראוי וכו' ונ"ל דהטור לא רצה לכתוב טעם לא מצוי דגם הרא"ש לא כתבו אלא דרך אפשר ע"כ כתב טעם זה שהוא אליבא דהראב"ד דס"ל אף במזוג ראוי לנסך כמ"ש ב"י בתמד לפי שהוא משובח לשתיה (לא גזרו אלא במקום שאפשר) נמצא דלדידיה שפיר אמרינן סברא זו שכתבתי דלא גזרו אלא במקום שאפשר לגזור אפילו בהנאה:
ד סָעִיף ה אין בו משום יי"נ. כתב ב"י דמשמע מדברי הפוסקים דאפילו בשתיה מותר והוקשה לו ממ"ש רש"י מותרת בהנאה גבי אלונתית משמע דבשתייה אסור ודחק ליישב פרש"י להסכימו גם כן להיתר שתייה והקשה עליו בדרישה ממ"ש רש"י בפרק א"מ סוף דף כ"ט דאם בישלו ישראל מותר בהנאה ושם לא שייך תירוץ ב"י) וכ' מו"ח ז"ל דשם חיישינן שמא עירב בו עובד כוכבים יין כיון שהוא בביתו ובאמת יפה כתב בעל הדרישה דאי משום חשש עירוב יין היה אסור אף בהנאה ומשנה מפורשת היא שם המורייס אסור בהנאה ופירש רש"י משום תערובת יין וגבי חומץ שם במתניתין כתב נמי רש"י דאילו חומץ ישראל שלקחו עובד כוכבי' לא מתסר בהנאה משמע דבשתיה אסור אלא פשוט דלרש"י כל מה שבא מחמת יין אע"פ שאח"כ הלך טעם היין מחמת שנעשה חומץ או איזה תערובות לא מהני לשתייה אם נגע בו עובד כוכבים אבל אנו קיי"ל כרוב הפוסקי' דמותר אפילו בשתייה:
ה סָעִיף ח מי הבוסר כו'. שא"א בקיאין מה נקרא בוסר או יין גמור:
ו סָעִיף ט פעם ראשון ושני אסור אפילו כו'. בטור כתוב לעולם יש בו מגע עובד כוכבים עד שיהא גרוע שאין דרך בני אדם לשתותו עכ"ל. ולשון לעולם פי' רש"ל אפילו מצא מעט מזעיר אבל מ"מ איירי דוקא פעם א' ושני עכ"ל ול"נ דה"ק לעולם אפילו הוא גרוע בשתייה מכל מקום יש בו משום מגע עובד כוכבי' עד שיהא גרוע מאד שאין דרך לשתותו כלל. ובפרישה פי' אפי' תמדו כמה פעמים ולא דק:
ז סָעִיף ט משום דמיחלף כו'. משמע שאפי' תמד של שמרים דינא הכי דחד טעמא הוא וזה דעת הראב"ד בטור וכ"פ בדרישה וא"כ תמוה מה שפסק בסעיף י"א פעם שני מותר ולפי מה דקי"ל בסי"א שהוא דעת ה"ר יונה לא קי"ל כהך יש מי שאומר:
ח סָעִיף יד וה"מ כשתמדן במים תחילה. זהו דעת ר"ת בתוס' כמ"ש בית יוסף וצ"ע דהא בפרק כל הבשר (חולין דף ק"י) איתא דרמי בר תמרי איקלע לסורא והוה נהנה מן החרצני' שמצא שצלה כחל עליהם ושאלו רב חסדא דלמא מיין נסך הם והשיב לו דלאחר י"ב חודש הוה ולפי דברי ר"ת קשה עדיין מי הגיד לו שהיו אותן החרצנים נתמדים במים תחילה וצריך לדחוק ולומר ידוע שבאותה העיר לא היו משליכים החרצנים לחוץ רק אחר שנתמדו תחילה:
ט סָעִיף טז ואין מקליפין התמצית הנקרש. פירוש אפילו מבפנים ומ"מ אין להקל לכתחלה אלא רוחצי' מבפנים היטב ומקליפין הנקרש יפה יפה כ"כ רש"ל:
י סָעִיף יז הוא מדרון ואם פינה כו'. חדא מילתא היא וכ"ה ברא"ש ופי' הדבר הוא כך דכל שיש קצת מקום ריקן בגת חיישינן שמא בשעת הדריכה יזוז קצת ענבים מקצתן באופן שיהא מקום פנוי בינתיים וכיון שהוא מדרון יזוב שם במקום הפנוי יין צלול והוי המשכה בתוך גת ע"כ בעינן שתהיה הגת סתומה ומלאה בשעת הדריכה של עובד כוכבים כי היכי שלא יהיה שום מקום לזוז שם ענבים ולזוב יין צלול במקומם הן למעלה שהוא גדוש ומלא הן למטה אין מקום לצאת וכן בכל סי' זה במקום שאמרו פקוקה ומלאה נתכוונו שלא יהיה המשכה בתוך הגת עצמה כנ"ל פי' זה:
יא סָעִיף יט יש לאסור. פי' אם הוא של עובד כוכבי' לקנות ממנו וכ"ה בטור אבל אם הוא של ישראל אין חשש שמא המשיך ביין כיון שהיה נתפס עליו כגנב דהיינו במקום שמותר אפילו ביין צלול לק' סימן קכ"ח ע"ש:
יב סָעִיף כ גת שהיא סתומה כו'. זה מדברי הטור וכדי להבין הדברים נעתיק ל' הרא"ש בפרק רבי ישמעאל אמר רב הונא ל"ש אלא שלא החזיר הגרגותני כו' אף על גב דרב הונא קאמר כיון שהתחיל לימשך נעשה יין ואם כן אפילו בלא החזרת גרגותני הגת שדורך בה אסורה רב הונא דהכא למשנה ראשונה אמר למילתיה ואשמועינן אף על גב דאין על הגת תורת יין לאסור במגע עובד כוכבים מכל מקום נאסר הוא בתערובות ונ"מ למשנה אחרונה בגת פקוקה ומלאה ועוד נראה דרב הונא דהכא קאי שפיר אמשנה אחרונה ולא נאסר יין שבגת בהמשכה שנמשכו ענבים ויין ביחד לגרגותני ומשם היין לבדו לבור כי הדבר דומה ללוקח ענבים ויין ביחד מן הגת ונתנו למקום אחר ומשם נמשך היין מהענבים דדבר ברור הוא שאין מה שבגת נקרא יין בשביל שנמשך יין מאותו מקום והשתא הוה מלתיה דרב הונא כפשטיה דיין שבגרגותני נאסר במגע עובד כוכבים כי התחיל לימשך או משום כח העובד כוכבים לפרשב"ם וסבר רב הונא דנצוק אינו חבור ובשביל שנאמרו דבריו בב"ה אחר שלמדו אותה משנה דירד לבור טעה השומע דאמשנה ראשונה אמרה וקאמר ש"מ דנצוק חבור ולפי דבריו השיב לו עכ"ל נראה ביאור דבריו בתירוץ הראשון היה סבור דאם הגת פתוח אע"פ שהולך ממנו חרצנים עם היין מקרי תחלת המשכה כיון שאח"כ באותו קילוח הולך לסל ושם ממשיך יין לחוד חשביה גם מה שבגת לזה וכן משמעות דברי רש"י שכתב בגמרא (דף נ"ה) ה"נ בגת פקוקה כו' וירד היין והיא משוכה מיד עכ"ל לשון מיד מורה ע"ז שזכרתי מ"ה א"א לפרש דברי רב הונא אמשנה אחרונה מדקאמר החזיר מה שבסל כו' משמע שהגת אינה סתומה אלא מקלחת לסל וע"ז היה קשה הא כבר נאסר מה שבגת בלא חזרה ע"כ פי' דקאי אמשנה ראשונה דאף שהיא פתוחה אין כאן המשכה ונ"מ לדידן בפקוקה ומלאה שאין בה המשכה מצד עצמה כדלעיל ואח"כ אין שום המשכה ממנה ולחוץ שהרי היא סתומה ואם נפל לשם טפת יין נסך אוסר מה שבגת מכח תערובת י"נ אלא שרב הונא ע"כ לא מיירי מזה שהרי אמר החזירה משמע דבפתוחה מיירי ואח"כ כתב ועוד כו' דלא מתחלת ההמשכה בפתוחה אלא מן הגרגותני ואם כן אתי שפיר בגת פקוקה ומלאה בשעת דריכה של עובד כוכבים ממילא לא היה שם המשכה ואח"כ פתחה והלכו משם חרצנים ויין ועדיין אין כאן המשכה על הסל ופי' זה ניחא טפי דמיירי כפשוטו למשנה אחרונה וקמ"ל דמ"מ יש איסור מכח תערובות יין שבסל וזה שאמר הטור גת שהיא פקוקה ומלאה ממילא לא היה בה ממש המשכה ואח"כ פתחה וירדו משם חרצנים ויין ואפ"ה אין המשכה אלא מן הסל וזהו כתירוץ האחרון של הרא"ש ממש אלא דעדיין יש להקשות הא יש איסור לגת מצד ניצוק חיבור לסל בשלמא לפי' הראשון הייתי אומר טעם האיסור של סל משום נצוק חיבור לבור ממילא הוה גת ניצוק בר נצוק כמו שכתבו התוספות שם מה שאין כן עכשיו דהסל אסור מחמת יין ששם מתחלת ההמשכה א"כ נימא דהגת נאסר מחמת ניצוק לסל ואע"ג דרב הונא ס"ל ניצוק אינו חבור כמ"ש הרא"ש מ"מ אנו קי"ל ניצוק חבור בסי' קכ"ז הא לאו קושיא היא דכאן לא בא הטור לפסוק רק דין אם יהיה בו איסור מגע עובד כוכבים מצד עצמו של יין כמו שמדקדק בלשונו שכתב אין על הגת תורת יין כלומר מצד עצמו אין מזיק לו מגע עובד כוכבים אבל מכח ניצוק לסל אין להטור בזה עסק עכשיו אלא דינו מפורש בסי' קכ"ז דיש בו פלוגתא וכאן כ"ע מודים שיש עכ"פ איסור מצד תערובת י"נ אם החזירו לגת ויש כאן תימה גדולה שפשט זה הזכירו תה"ה דף קל"ב וז"ל אלא שאני תמה בדברי רב הונא מה ראה לומר שגזרו עליו תורת יין למשנה ראשונה טפי לאסור בתערובות יין מנגיעת עובד כוכבים אדרבה אם במגע עצמו אינו נאסר היאך יאסר בתערובת יין שנאסר מחמת נגיעת עובד כוכבים יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא עכ"ל ובפרישה לא נחית למה שזכרנו וטרח להאריך בזה בחנם. ויש להקשות כיון דלדברי הטור אין כאן המשכה כלל בגת לא בתוכה כיון שהיא פקוקה ומלאה ולא כשפותח' אח"כ כיון שאין יוצא יין צלול מה זה שכתב הטור לעיל מיניה בגת פקוקה ומלאה שכתב ר"ת שיש לגזור קודם המשכה אטו אחר המשכה דהא בגת לא יבא לעולם לידי המשכה דבשלמא לדעת ר"ת עצמו לק"מ דהוא ס"ל עיקר ההמשכה היא חוץ לגת כמ"ש התוס' והרא"ש בשמו ואפשר דס"ל דמיד חוץ לגת מתחלת ההמשכה כמ"ש לעיל בשם רש"י ע"כ שפיר שייך גזירה זאת בחד מקום דהיינו בגת עצמו כיון באפי' בסתומה צריך לפותחה אח"כ ויהיה ההמשכה ע"כ גזרינן אפילו בשעת דריכה שהיא סתומה משא"כ לדברי הטור דבגת סתומה לא תבוא כלל לידי המשכה מאי גזירה שייך בזה דזה ודאי לא מסתבר כלל לגזור ממקום למקום דהיינו גת אטו סל ששם יש המשכה ע"כ נלע"ד עיקר כגירסת מקצת ספרים שמביא ב"י גזרה אטו שאינה סתומה ובזה שפיר גזרינן אטו אינה סתומה ששם הוה המשכה בגת עצמה כדלעיל נמצא דגזרי' גת אטו גת וזהו מסתבר לגזור כנלע"ד:
יג סָעִיף כ ואם יש בחרצנים כו'. אבל היין לא מצטרף לבטל האיסור דס"ל יין ביין לא בטיל ונראה פשוט למ"ש רמ"א בסי' קל"ד דבכל סתם יינם אמרינן דבטל בס' ושכך נוהגים ממילא כאן גם היין מסייע לבטל התערובות שנפל לשם: כתב מהר"ר לוי חביב בתשובה סי' מ"ח דאם עושין יין מרוזינ"י יבשים דהיינו שכותשין אותם ונותנין עליהם מים ותוסס שאז מקרי יין אע"פ שהענבים היבשים בתוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים דדוקא ביין הנדרך בגת דאין דרך להניח הענבים שם עם היין הוא דבעינן המשכה ואם לאו הרי הם ככנוס עדיין בתוך ענבים משא"כ בזה שדרך הוא להניח הצימוקים היבשים בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעינן המשכה:
יד סָעִיף כא אין דורכין עם העובד כוכבים בגת. זה דברי רמב"ם פרק י"א מהמ"א ומיירי בגת שאינה סתומה ויש שם המשכה וע"ז שייך הטעם שכתב שמא יגע כו' אבל בגת סתומה ומלאה דלא שייך שם המשכה אינו אוסר אפילו אם יגע בידים אלא שהטור כתב בשם ר"ת דאפילו בגת סתומה אין דורכין עם העובד כוכבים כיון דבהמשכה כל דהו נעשה יין נסך גזרינן אטו אחר המשכה וכשדורכים בגיגית ולא שייך בה המשכה כו' הטעם דבגיגית אין שם מדרון בקרקע שלו וע"כ אע"פ שהיא חסרה אין שם המשכה במקום הפנוי מחמת סילוק ענבים מכח הדריכה וכל מה שנסחט על ידי הדריכה נעצר בין הענבים כיון שאין שם מדרון ואין בזה המשכה אלא דאם יש שם ברזא קטנה שמשם יוצא יין צלול ודאי יש שם המשכה אבל לא אם היא גדולה שאז יוצאים שם גם ענבים וכן אם הוא מפנה כל הענבים למקום א' בגיגית והיין מן הצד הוה שפיר המשכ' אלא דבמרדכי בשם ר"ת החמיר גם בגיגית בדריכת העובדי כוכבים וכן משמע באשיר"י והוא מטעם דעכ"פ כיון שיש שם שייכות המשכה בשום פנים חיישינן ליה שמא תהיה המשכה אבל בגיגית שאין בה נקב עם ברזא כל עיקר ודאי מותר בדריכת העובד כוכבים דאין שם שייכות המשכה כלל דאין לומר שמא יפנה הענבים עד שולי הכלים וימשך שם יין צלול דלאיזה צורך יעשה כן דניחוש שמא יבוא לידי כך והוא מילתא דלא שכיחא כלל וכן נמי לא שכיח שיוציא מעט יין צלול כמ"ש ב"י דכל זה לא שכיח ותו דהא כתב ב"י דלדעת התרומה אין אוסר ודאי במה שמוציא מעט יין צלול רק אותו שבכוס נאסר ואע"פ דאנן קי"ל לחומרא כמ"ש בסעיף י"ח מ"מ מספיקא לא נחמיר בכך ומ"מ יש כאן גמגום בדברי רמ"א שכתב או בגיגית והיינו אפילו בעוד יש ברזא בתוכה וזה עדיף טפי מגת סתומה והיינו מטעם גזירה דאחר המשכה כמו שזכרנו ואלו דברי המחבר הם בגת פתוחה דוקא מדסיים שמא יגע כו' כמו שהוכחנו ולענין הלכה יש לפסוק כמו שזכרנו דבכל כלי שיש בו ברזא אפי' הברזא גדולה יש ליזהר מדריכת העובד כוכבים שם ואע"ג דכתב ב"י בשם התוס' להתיר בברזא גדולה כעין פי החבית מ"מ מדברי המרדכי נראה להחמיר גם בזה כמ"ש כאן רמ"א והיינו כיון שיש שם המשכה קצת שמנענע קצת הברזא ויוצא יין צלול והוא מילתא דשכיחא כפי מה ששמעתי אבל בכלי שאין בו ברזא כלל אין שם שום איסור אפילו בדריכת העובד כוכבים כנלע"ד וכן הנהגתי במדינת מעהרין בגליל שהייתי שם בעת הבציר שלא נשמע כלל שמפנים הענבים לצד א' בגיגית עד השוליים ולעשות יין צלול בגיגית ומ"ה אין כאן גזירה אטו אחר המשכה. וכתב מהרי"ק שורש ל"ב דמ"מ אין איסור מגע עובד כוכבים בענבים בגיגית אע"פ שאסור לדרוך לר"ת דגם בדריכה מבואר בתוס' דהקדמונים לא חשו להך חומרא דר"ת עיין שם. ונראה דה"ה בגת סתומה אבל בגת פתוחה פשיטא שאסור במגע אפילו בענבים וכתב ב"י בשם סמ"ג דכל שיש סל בגת ונכנס שם יין צלול נקרא המשכה ואסור אפי' אם יגע עובד כוכבים בענבים:
טו סָעִיף כא שמא יגע בידים. ואע"ג דברגל יש נמי איסור כמ"ש סעיף כ"ד מ"מ שאני הכא שישראל דורך עמו ומבואר בסי' קכ"ה במסייע ישראל אפי' ביד יש קולא שם:
טז סָעִיף כא אבל בעריבה כו'. יש להקשות על היתר זה דדלמא היו אותן הענבים הדרוכים כבר במקום ששייך המשכה ויודע שלא יקנה הישראל מאותו כלי וע"כ הוא מריקם לעריבה זו ובאמת שמעתי מהרבה חכמים וחסידים שגזרו שלא ליקח מעובד כוכבים ענבים דרוכים בשום כלי והורו כן הלכה למעשה וכן הוא נכון לנהוג במקום שאפשר לעשות כן:
יז סָעִיף כב הרי זה אסור בשתייה. לפי שאין כאן אלא כח עובד כוכבים דהא לא נגע אפילו ברגל וזה דברי רמב"ם ותמהתי על מ"ש ב"י בסי' קכ"ד בשם רשב"א דלהרמב"ם בנגע ברגל אין אוסר בהנאה אבל בשתייה אסור ולמה כתב הרמב"ם כאן שלא נגע בו הא אפילו אם נגע בו ברגל אסור בשתייה לחוד וי"ל דרבותא קמ"ל דאפי' לא נגע כלל אסור מיהת בשתייה אבל אה"נ דאי נגע ברגל דהוה דינו כך וכאן מיירי ביין גמור שנמשך קצתו אבל בלא נמשך כלל אין איסור אלא מצד חומרא דר"ת כדלעיל. וכך הם דברי הטור שכתב ואפי' לא נגע בו אלא דרכו מה שבבור אסור עכ"ל פי' דבלא נגע כלל אפי' ברגל כ"ע מודים דמותר בהנאה וחסור בשתייה אבל בנגע ברגל אם הוא בדרך דריכה מיקרי טרוד כתבו בסימן קכ"ד ודינו ג"כ הכי ואם נגע ברגל שלא בשעת דריכה יש פלוגתא בסי' קכ"ד דהרשב"א מתיר בהנאה והרא"ש אוסר אפי' בהנאה ובדרישה מקשה בסי' קכ"ד משם אמ"ש הטור כאן ולק"מ אלא דק"ל אי מיירי הטור כאן שאפילו לא נגע בו אסור מה שבבור מחמת כח העובד כוכבים הא כיון דטריד ה"ל כח שלא בכוונה ומותר אפילו בשתייה כמ"ש ס"ס קכ"ה עיין סימן קכ"ד סעיף י"ט:
יח סָעִיף כו דבש של ישמעאלים. פי' שהוא תחלתו יין גמור ואח"כ מבשלין אותו עם מיני בשמים עד כי נעשה דבש ואילו בעובד כוכבים אחר היה זה איסור גמור כיון שתחלתו היה יין גמור אלא כיון דהישמעאלים לאו עובדי עבודת כוכבים הם כשאר עובדי כוכבים כמ"ש בטור סי' קכ"ד ואפילו ביין גמור אין איסור רק בשתייה ואין כאן איסור אלא משום חתנות ע"ז דן הר"ן דאפשר דאין בו משום חתנות כמו ביין מבושל של ישראל שמותר לשתות עם עובדי כוכבים וכתב דלאו בכל ענין נאסר חתנות כו' ומטעם זה התיר הרא"ה עובד כוכבים שבישל לחולה בשבת דמותר לבריא במו"ש אלא דיש לאסור למעשה כיון שבסה"ת והרבה גדולים חולקים על הרא"ה כו' כל זה בב"י ומזה אני תמה מאד על רמ"א שפסק ס"ס קי"ג כהרא"ה בבישל עובד כוכבים לחולה כו' והרי הוא חד דינא עם דבש דכאן וכיון דכאן אסור ה"נ אסור התם לבריא במו"ש ועמ"ש שם ג"כ. שוב ראיתי כאן בלבוש שכתב דין זה על סתם דבש של עובדי כוכבים והוא סבור דקאי על מי דבש שקורין מע"ד ובמקום ישמעאלים כתב עובדי כוכבים ונתן טעם לזה כיון שאין בו חתנות לדידן שאדרבה העובדי כוכבים מרחיקין ג"כ אותנו מלבד ביין יש איסור מצד שנאסר במנין וצריך מנין אחר כו' ושגג מאד בזה דהא ספר ב"י היה לפניו ולא עיין בתשובת הר"ן בזה דקאי על ענין אחר וכמו שהעתקתי גם מ"ש שעכשיו מרחיקין העובדי כוכבים אותנו ישתק דבר זה מלאמרו כי רבים פורצים למדין קולא מזה אפילו ביין ושמעתי מגדול הדור מהר"ל מפראג ז"ל אחד שהיה מלעיג על דבריו בזה ואמר שכיון שהעובדי כוכבים מרחיקין אותנו יגרום השכרות שיכפור לגמרי ח"ו שישא בתו ע"כ אין בזה שום סברא לחלק לקולא אבל בעיקר דין שתיית מי דבש עם העובדי כוכבים כבר נתבאר דינו בסי' קי"ג שאין בו משום חתנות ע"ש:
א סָעִיף א גזירת. פי' הט"ז דמשום בנותיהם אסרוהו בשתיה ומשום גזירת יי"נ אסרוהו אף בהנאה. (איש חיל שאמר לישראל שישתה עמו יי"נ או יקטע את אוזנו אם הדברים היו דרך גיזום בעלמא ודאי שאין ראוי למהר ולשתות ואם יוכל להציל בנתינת ממון חייב לפזר כמעט כל ממונו ולא לעבור אך אם באמת היה ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם שרי ואין בו חטא חו"י סי' קפ"ג) ובזה"ז כ' הב"ח דאפי' שפכי ליה קמי עבודת כוכבי' כדרך ניסוך פני' מ"מ כיון דקי"ל דעובדי כוכבים שבח"ל לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן א"כ אינו קרוי ניסוך וכ' הב"י מיהו אותן העובדי כוכבים דלא שתו חמרא עד שהכומר בא וזורק עליו מים שלהם עם היין היה נראה דהוי ניסוך אלא י"ל דזה לא הוי רק תערובת מים אסורים וה"ל מים ביין דבטל:
ב סָעִיף ג מותר. כתב הש"ך דמותר אפילו בשתיה ואפילו לכתחלה מותר לשתות עם העובד כוכבים כן הוא בש"ס ופוסקים ואפשר כיון שהמבושל אינו מצוי כ"כ ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו:
ג סָעִיף ג משהרתיח. דהיינו שיתמעט ממדתו על ידי רתיחה כ"כ הרשב"א והר"ן:
ד סָעִיף ד לחוד. כל שנשתנה טעם היין ונראה דה"ה שאר דברים כל שנשתנה טעמו מחמתן כ"כ בד"מ:
ה סָעִיף ה משום. כתב ב"י דמשמע מדברי הפוסקים דאפילו בשתיה מותר והוקשה לו ממ"ש רש"י מותרת בהנאה גבי אלונתית משמע דבשתיה אסור ודחק ליישב פרש"י להסכימו ג"כ להיתר שתיה והט"ז כתב דבאמת פשוט לרש"י אסור בשתיה מדנקט מותר בהנאה (אבל זה אינו שהרי רש"י כתב בדין זה במבושל דלא מיתסר בהנאה והרי ש"ס ערוכה היא דמבושל בשתיה מותר דהא שמואל היה שותה עם אבלט ע"ש דף ל' אלא אדרבה מדין זה נראה ראיה ברורה לדברי ב"י דכ"מ שכתב רש"י לא מיתסר בהנאה פירושו אף בשתיה):
ו סָעִיף ה דבש. פי' אם יש בו כ"כ דבש באופן שאם היה מעורב בו יין בפ"ע היה משתנה טעם היין מחמתו כ"כ בד"מ (מכאן מוכח דעיקר הוא אם נשתנה טעמו. לכן נראה יין שנותנין לתוכה לענה שקורין ווערמי"ט וויי"ן אין בו משום מגע עובד כוכבים ש"י סימן ס"ג. ובת' ת"ח סימן קי"ח ובת' צ"צ סימן ע"ד הורו לאיסור ע"ש):
ז סָעִיף ה מים. ודינו כדלקמן ס"ח ובהג"א פ"ב דע"א כתב דאף בכה"ג אסור אם לא בהפסד מרובה או שיש מנהג להקל:
ח סָעִיף ח הבוסר. והטעם לפי שא"א בקיאים מתי נקרא בוסר טור ופוסקיס בשם ר"ת:
ט סָעִיף ט ד'. כתב הש"ך לאו דוקא ד' אלא ר"ל יותר משלשה ומחצה שאין ו' חלקים מים כנגד היין שיצא דיין מתבטל בששה חלקים מים ועי' בא"ח סי' ר"ד ס"ה:
י סָעִיף יא בשום. כתב הט"ז משמע שאפילו תמד של שמרים דינא הכי דחד טעמא הוא וא"כ תמוה מה שפסק בסי"א דפעם ב' מותר והש"ך כתב דבאמת להי"א לעולם אסור כל שהוא משובח ואין חילוק בין תמד דחרצנים לתמד דשמרים והא דסתם המחבר בסי"א משום דממילא משתמע כיון דטעמא דהיש מי שאוסר הוא דכל שהוא משובח לשתיה מיחלף ביין גמור א"כ פשיטא דאין חילוק בין חרצנים לשמרים עד כאן לשונו:
יא סָעִיף י שהוציאו. שמא יש בו טופח יין ואוסר הרשב"א ומשמע שם דבנעצרו בגלגל וקורה אין לחוש בכה"ג למגע עובד כוכבים. ש"ך:
יב סָעִיף יא מדתן. אבל ביתר מכדי מדתן אפילו פעם שני אסור. ש"ך:
יג סָעִיף יא צמוקים. ולא בעינן דנפק ד' מגו תלתא דכח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק כ"כ והרי הוא כיין גמור כ"כ בתשובת ר"ל ן' חביב:
יד סָעִיף יד כשתמדן. כתב הט״ז זהו דעת ר״ת וצ״ע דהא בפ' כל הבשר (חולין דף ק״י) איתא דרמי בר תמרי איקלע לסורא והיה נהנה מן החרצנים שמצא שצלה כחל עליהם ושאלו רב חסדא דדלמא מיי״נ הם והשיב לו דלאחר י״ב חודש הוה ולפי דברי ר״ת קשה עדיין מי הגיד לו שהיו אותן החרצנים נתמדים במים תחלה וצריך לדחות ולומר דהיה ידוע שבאותה העיר לא היו משליכים החרצנים לחוץ רק אחר שנתמדו תחלה עכ״ל:
טו סָעִיף יד שהמשיך. דלא נקרא יין ליאסר אלא כשיתחיל להמשך בשולי הגיגית ש"ך וכתב ב"י בשם א"ח דאם שרף החרצנים וזגים תוך יב"ח אפ"ה אפרן מותר וצ"ע דהריב"ש סי' רצ"ה כתב דבסתם יינם קי"ל דאפרן אסור כמו עצי עבודת כוכבים לקמן סי' קמ"ב וכן מוכח בש"ס פ' בתרא דעבודת כוכבי' דף ס"ב ע"ב ע"ש וע"ל ס"ס קנ"ה עכ"ל הש"ך (ואפשר דהב"י מיירי שהיו תומדין אותה תחלה וק"ל):
טז סָעִיף טו בהנאה. ואפילו באלף לא בטיל דלטעמיה עבידי כ"כ התוספות והרא"ש ושאר פוסקים:
יז סָעִיף טז היתר. ומ"מ אין להקל לכתחלה אלא רוחצים מבפנים היטב ומקליפין הנקרש יפה יפה כ"כ רש"ל:
יח סָעִיף י פינה. פי' הט"ז דכל שיש קצת מקום ריקן בגת חיישינן שמא בשעת הדריכה יזוז קצת ענבים מקצתן באופן שיהא מקום פנוי בנתיים וכיון שהוא מדרון יזוב שם במקום הפנוי יין צלול והוי המשכה בתוך הגת ע"כ בעינן שתהיה הגת סתומה ומליאה בשעת הדריכה של העובדי כוכבים כי היכי דלא יהיה שום מקום לזוז שם ענבים ולזוב יין צלול במקומן הן למעלה שהוא גדוש ומלא הן למטה אין מקום לצאת וכן בכל סי' זה במקום שאמרו פקוקה ומלאה נתכונו שלא יהיה המשכה בתוך הגת עצמה עכ"ל וכתב הש"ך וכ"ש אם נמשך חוץ לגת לבור דהוי המשכה ואם נוגע אח"כ אפילו מה שבגת אסור:
יט סָעִיף יז להטפיח. הא לאו הכי לא נאסר אלא מה שנגע וע"ל סי' קכ"ו ס"ה וסי' קכ"ט סי"ג:
כ סָעִיף יז שולי. לאפוקי אם לא פינה רק למעלה אין כאן המשכה כיון שיש ענבים תחת היין. ש"ך:
כא סָעִיף יח המשכה. וכל יין שבגת תורת יין עליו ליאסר משום מגע עובד כוכבים וכן בסל:
כב סָעִיף יח צלול. ואפילו לא לקח הישראל מן היין שבסל כיון שהיין צלול וכו' כ"כ ב"י בשם סמ"ג:
כג סָעִיף יט מלאה. וכ"ש אינה מלאה וק"ל. ודרוכים הוא לאו דוקא דאפילו באינם דרוכים יש לאסור ואפי' בהעלמת עין שהעלים הישראל עיניו ממנו אסור ליקח ממנה ש"ך וכתב הט"ז והיינו אם היא של עובד כוכבים אבל אם היא של ישראל אין חשש שמא המשיך ביין כיון שהוא נתפס עליו כגנב דהיינו במקום שמותר אפילו ביין צלול וע"ל סי' קכ"ח:
כד סָעִיף כ שבגת. כיון שנמשכו ענבים ויין ביחד להסל ומשם היין נמשך לבדו לבור [כי הדבר דומה ללוקח ענבים ויין ביחד מן הגת ונתנו למקום אחר ומשם נמשך היין מן הענבים דדבר ברור הוא שאין מה שבגת נקרא יין בשביל שנמשך יין מאותו מקום] כן כתב הרא"ש:
כה סָעִיף כ נאסר. והא דלא מיתסר מה שבגת אפילו לא החזיר מסל לגת משום ניצוק ע"ל ס"ס קל"ו (ועיין תוספות דעבודת כוכבים דף נ"ו ע"ב):
כו סָעִיף כ שבגת. כ' הש"ך וכל מה שבגת בין יין בין חרצנים וזגים הכל מצטרף לבטל דיין שנאסר במגע עובד כוכבים נמי בטיל בס' כסתם יינם ואפילו ליכא חרצנים וזגים בטל ביין ומה שלא כתב כן הר"ב כאן יש לומר שסמך עצמו על עיקר הדין בסימן קנ"ד ובלבוש כ' דאין היין מצטרף כיון דה"ל מינו והא ליתא לדידן (דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו) וע"ל סימן קכ"ו עכ"ל וכ"פ הט"ז ע"ש:
כז סָעִיף כא דורכין. כתב הש"ך ודוקא דריכה אסור בגת פקוקה ומלאה אבל מגעו בה אינו אוסר ובכפות אינו אוסר אלא בשתיה והקשה הש"ך דכאן משמע דניסוך דרגל לאו שמיה ניסוך לאסור בהנאה דהרי כתב שמא יגע בידו וינסך ואם איתא תיפוק ליה מפני שהוא נוגע בו ברגלו כשהוא דורך ולקמן סימן קכ"ד סי"א פסק דניסוך דרגל שמיה ניסוך לאסור בהנאה ובע"כ צ"ל דמיירי כאן שדרך ע"ג עצים א"נ דכאן מותר בהנאה משום דטרוד בדריכה והט"ז מחלק דשאני הכא שישראל דורך עמו ומבואר בסי' קכ"ה במסייע ישראל אפילו ביד יש קולא וסיים הש"ך דבכ"מ שאסור מן הדין בשתיה לדידן בזה"ז שרי אף בשתיה במקום הפסד כיון דעובד כוכבים בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבים הם והט"ז כ' דלענין הלכה יש לפסוק דבכל כלי שיש בו ברזא אפילו הברזא גדולה יש ליזהר מדריכת העובד כוכבים שם והיינו כיון שיש שם המשכה קצת שמנענע קצת הברזא ויוצא יין צלול והוא מילתא דשכיחא כפי מה ששמעתי אבל בכלי שאין בו ברזא כלל אין שם שום איסור אפילו בדריכת העובד כוכבים וכן הנהגתי במדינת מעהרין בגליל שהייתי שם בעת הבציר שלא נשמע כלל שמפנים הענבים לצד אחד בגיגית עד השוליים ולעשות יין צלול בגיגית מש"ה אין כאן גזירה אטו אחר המשכה וכתב מהרי"ק דמ"מ אין איסור מגע עובד כוכבים בענבים בגיגית אע"פ שאסור לדרוך לר"ת ונראה דה"מ בגת סתומה אבל בגת פתוחה פשיטא שאסור במגע אפילו בענבים וכתב ב"י בשם סמ"ג דכל שיש סל בגת ונכנס שם יין צלול נקרא המשכה ואסור אפילו אם יגע עובד כוכבים בענבים עכ"ל:
כח סָעִיף כא לחוץ. כתב הש"ך אבל מה שבגת או בגיגית אע"פ שנמשך שרי דכח העובד כוכבים אינו אוסר אלא ביין שיצא לחוץ וע"ל ר"ס קכ"ה והיינו כשלא נגע בענבים שבגת או בגיגית כגון ששם עצים על הענבים ועלה העובד כוכבים על העצים ונדרכו מכחו אבל נגע בהן פשיטא דאסור משום נגיעה כשנמשך אבל כשלא נמשך שרי בדיעבד אפילו נגע ואף אם נמשך אינו נאסר אלא בשתיה דכח העובד כוכבים אינו אוסר אלא בשתיה כדלקמן ר"ס קכ"ה:
כט סָעִיף כא בעריבה. והט"ז כתב דאין לסמוך ע"ז דיש לחוש שהיו אותן הענבים הדרוכים כבר במקום ששייך המשכה ויודע שלא יקנה ישראל מאותו כלי וע"כ הוא מריקה לעריבה זו ובאמת שמע מהרבה חכמים וחסידים שגזרו שלא ליקח מעובד כוכבים ענבים דרוכים בשום כלי והורו כן הלכה למעשה וכן הוא נכון לנהוג במקום שאפשר לעשות כן עכ"ל ובנקה"כ חולק דאחזוקי אסורא לא מחזקינן:
ל סָעִיף כב נגע. כתב הט"ז ואה"נ אם נגע ברגל הוי דינו כך וכאן מיירי ביין גמור שנמשך קצתו אבל בלא נמשך כלל אין איסור אלא מצד חומרא דר"ת עכ"ל:
לא סָעִיף כו דבש. פי' הט"ז שהוא תחלתו יין גמור ואח"כ מבשלין אותו עם מיני בשמים עד כי נעשה דבש ואילו בעובד כוכבים אחר היה זה איסור גמור כיון שתחלתו היה יין גמור אלא כיון דהישמעאלים לאו עובדי כוכבים הם כשאר עובדי כוכבים ואין כאן איסור אלא משום חתנות ולכך אינו אוסר אלא בשתיה אבל במי דבש שקורין מע"ד (הנעשה מדבש דבורים או תמרים) פשיטא דנהגו היתר לשתות עם עובד כוכבים כמ"ש ר"ס קי"ד ושמעתי רבים פורצים למדין קולא אפילו ביין ואומרים שעכשיו לא שייך בזה משום חתנות דהעובדי כוכבים מרחיקין אותנו ויסתר דבר זה מלאמרו דאדרבה שכיון שהעובדי כוכבים מרחיקין אותנו יגרום השכרות שיכפור לגמרי ח"ו וישא בתו ע"כ אין בזה שום סברא לחלק עד כאן לשונו:
א סָעִיף א ובזמן הזה שאינו שכיח. עיין באשל אברהם אות א' ועיין בתשובת ר"א בן חיים סימן קי"ב ובתשובת מהריט"ץ סי' י"א:
ב סָעִיף א וטוב להחמיר. עיין בס' לבושי שרד סימן קנ"ח שלמד זכות על מה שנוהגין עכשיו לעשות סחורה בסתם יינם ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סי' א' מ"ש בזה:
ג סָעִיף ה צף למעלה. כתב בתשובת הלק"ט ח"א סימן יו"ד וז"ל אגב ראוי להסתפק באלו שנותנין יין בצלוחית ונותנין מעט שמן בפי הצלוחית כדי שלא יתקלקל אם נגע עובד כוכבים בשמן מה דינו של היין ואדוני אבי כתב שאפשר שיש לדמותו למשנה ד' פ"ב דטבול יום נגע טבול יום בשמן לא פסל את היין עכ"ד ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סימן ס"ב שדחה דבריו דלא דמי לטומאה ולא גרע ממגע ע"י דבר אחר אכן היכא שנתערב בו ממש אין בו משום ניסוך וכן היכא דלא נגע בו העובד כוכבים כי אם ע"י ניצוק יש לצדד להתיר וע"ש עוד שהשיג עמ"ש הלק"ט עוד באותה תשובה דיש להחמיר ביין שרף של ישראל הנעשה מיין שנגע בו העובד כוכבים אח"כ. דאין לזה שום חשש איסור חדא דיין מבושל אין בו משום ניסוך ונם נשתנה הטעם ע"ש:
ד סָעִיף ה ויין שנקרש. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכ' ע"ז דהש"ך חולק. והמעיין בש"ך יראה דהא ליתא דאינו חולק אלא לפי מה שהיה גורס מתחלה בדברי הרב שנקרם דמטעם חומץ נגעו בה ע"ז חולק דהרי כ"ז שאינו מבעבע א"א בקיאים אם הוא חומץ אבל לבתר מאי דמסיק דצ"ל שנקרש אינו חולק ואולי גם בש"ע שלפני הבה"ט היה כתוב שנקרם ועכ"פ היה להבה"ט לבאר זה:
ה סָעִיף ו שמבעבע. עש"ך ועיין בא"ח סי' ר"ד סעיף ד':
ו סָעִיף ט ומצא ד'. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בספר לבושי שרד שהשיג עליו ופסק דבעינן דוקא ד' ודוקא בפעם שני אבל בפעם ראשון יש להחמיר כהש"ך דכל שמצא יותר מג' ומחצה אסור ע"ש היטב:
ז סָעִיף יא שמרים של עובדי כוכבים. עיין בספר לבושי שרד שכתב דה"ה חרצנים של עובדי כוכבים וע"ש היטב:
ח סָעִיף יא ומתגסך. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל בשם רלב"ח דלא בעי המשכה והוא בסי' מ"א. וכ' שם כיון דכבר עברו ג' ימים שנתנו המים בתוך הצמוקים הרי הוא כיין גמור והביאו גם כן הש"ך:
ט סָעִיף יג אסורים בהנאה. ע' בש"ס ד' דיהרנפורט עם הגהות הגאון מהרר"י ברלין ז"ל במסכת עבודת כוכבים דף ל"ב שהניח בצ"ע אמאי לא הזכירו הטור וש"ע מדין לסמוך בהם כרעי המטה הנזכר בגמרא שם:
י סָעִיף יד שהמשיך. עבה"ט בשם ש"ך שהקשה על האו"ח ממ"ש הריב"ש כו' ועיין בתפנ"מ שכתב דחרצנים שאני כיון דאם נתייבשו שרי דלא נשאר בהם לחלוחית יין א"כ אם שרפן לעפר ודאי לא נשאר לחלוחית יין ועדיף מנתמדו ושהו יב"ח דשרי ולפ"ז נראה דגם הגחלים מהחרצנים וכדומה מותרים דודאי לא נשאר שום לחלוחית בתוך הגחלים עכ"ד ע"ש [וכן השיג עליו בדגמ"ר ע"ש וע"ש בתשובת חתם סופר סי' קי"ז שתמה עליו מש"ס דעבודת כוכבים ד' ס"ה ע"ב בהא דלא נצטרי זיקי מבואר שדברי הש"ך נכונים ומשם סתירה ג"כ לדברי המג"א סי' ת"ק ס"ק י"א בפירושו להא דרוצה בקיומו. וע"ש עוד נדון שמן הנעשה משקדים הגדלים בענבי חרצני הענבים (שם מבואר כל מעשה מלאכה ההיא) . והם מי"נ וכתב לא ידעתי שום מקום לאיסור אי משום דנימא דכח יין שבחרצנים נתהפך ונעשה ממנו שמן יש להתיר ודברי מג"א סי' רי"ו סק"ג צ"ע ויפה פסק בחק יעקב סי' תס"ז (ס"ק ט"ז) כל דבר שנשתנה לדבר היתר כגון בשר לדבש הותר והכא נשתנה היין לשמן ואמנם הגאון מקור חיים שם הפריז על המדה ומייתי מש"ס כריתות ה' ע"ב ובמח"כ לא דק כו (וכבר הזכיר זה גם בס"ס קי"ד ע"ש) ודברי ח"י נכונים ואמיתים ואי משום תערובת יין הרי כמה ישראלים טעמהו ולא הרגישו בו טעם יין ע"כ פשט דהוא היתר גמור ע"ש. ולכאורה צ"ע מלקמן סעיף כ"ד ואפשר לחלק ועיין עוד בתשו' הנ"ל סימן ע']:
יא סָעִיף יז ונאסר כל מה שבגת. כן הוא דעת הרא"ש והרבה פוסקים ודלא כדעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל כמבואר בב"י ועיין בשלטי הגבורים פ' ר' ישמעאל סוף ד"ה ומה שנוהגין שכתב בשם הכל בו ובעלי אסופות כדעת הראב"ד ורמב"ן שלא נאסר במגע עובד כוכבים אף לדעת רש"י רק יין הנמשך וכן עשו מעשה חכמי לוניל ע"ש ועיין בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סימן ה' ו' שהאריך בזה והעלה דבדיעבד והפ"מ ושעת הדחק נוכל לסמוך עליהם ע"ש:
יב סָעִיף יז להטפיח. עבה"ט והוא מדברי הש"ך ועי' בתשובת זכרון יוסף שם שהאריך לבאר מהיכן יצא לו דבר זה:
יג סָעִיף יח [וכיון לשלוחו. ע' בתשובת ח"ס סי' קי"ז בדין יין כשר שעושים בין הגיתות במדינות שמצוי עובדי כוכבים והלך אחד לפי תומו ושאב לו יין בכד שלו מהגיגית המלאה ענבים דרוכות להוליכו לגת ועשה לו עכבת יין בידו בין האצבעות להיות לו היד כעין מסננת לסנן החרצנים מהיין הנמשך לתוך הכד ועם כ"ז לא ניצל מהיות עכ"פ איזה חרצנים וזגים בתוך היין צלול שבכד ועושי היין לא נתנו לבם לזה המעשה ועשו היין ע"י עובד כוכבים כדרכם ונתערבה הגיגית ההיא עם כמה גיגיות ונתנו לגת והיין מעורב עתה אם יש ביין חשש מגע עובד כוכבים ביין שלנו והאריך בזה דלכאורה פשוט לאיסור דמדברי הש"ע וכיון לשלותו משמע דהכל תליא בכוונתו של המושך אם היה הכוונה לשלותו אע"פ שלא עלתה בידו כהוגן מ"מ ע"י כוונתו נעשה כל הגת ראויה לנסך וכ"כ להדיא בשלטי הגבורים ד' שנ"ה שאם נתכוון הוי המשכה אפילו בעליית איזה זגים וחרצנים. אמנם להיות הפ"מ מאד להמוכרים עושי היין העלה להתיר היין בלי פקפוק ע"י צירוף איזה היתרים שיש כאן עש"ב]:
יד סָעִיף יט יש לאסור. עיין בתשובת חות יאיר סימן קי"ד ובתשובת צמח צדק סימן י"ב מה שכתב בזה:
טו סָעִיף כ ומלאה. עיין בדרישה שכתב לחד פירושא דמליאה לאו דווקא משום דאפילו לדעת רש"י לא מקרי המשכה על הגת עד שיפנה בידים את החרצנים וזגים לצד אחד. ועיין בתשו' זכרון יוסף ס"ס ו' שכתב שסמך ע"ז ולא מיחה בבני מדינתו שהיו נוהגים שהעובדי כוכבים הביאו בסלים ענבים ושופכים על הגת הפקוקה שיש לה מדרון והעובדי כוכבים נוגעים הנה והנה בידם אף דהגת אינה מליאה והיין נמשך במדרון לצד הנקב משום דלדברי הדרישה הנ"ל לא היה כאן איסור והוא להם כשעת הדחק. וכתב עוד אמנם ראיתי שערוריה שאחר דריכה ראשונה היו מכבדין במטאטא את כל הענבים וחרצנים המפוזרים בגת אל התפוח וחוזרים ומתקנים כו' והואיל ופינה החרצנים לצד התפוח הרי היה מתאסף יין צלול לצד מדרונה והוי המשכה על הגת ובכל זאת לא נזהרו מנגיעת העובדי כוכבים בענבים לתתם על התפוח ונאסר לפ"ז היין. ומ"מ יש לצדד להתיר משום דאפי' לדעת המפרשים דעת רש"י שע"י משיכת קצת יין יורד תורת יין לכל הגת היינו דוקא על היין המעורב עם הענבים וחרצנים שעליהם ולא על האשכולות וחרצנים וזגים ויין הכנוס בהם שאותן אין להם דין יין כלל והא דהיה נאסר הכל היינו משום דאיכא יין הרבה בגת וחיישינן שמא אין ששים בחרצנים וזגים ויין הכנוס בתוכם כנגד מה שנאסר היין הצלול (נראה אף דצונן בצונן הוא וא"כ סגי בהדחה י"ל דמסתמא אית ביה פילי והרא"ש לשיטתו דס"ל בהא דחולין קי"ב ואי אית ביה פילי כולו אסור מיירי אפילו בחי והובא בש"ך לעיל סימן צ"א ס"ק כ"א אך קשה דהלא גם דעת הר"ן כן דהיה נאסר הכל כמבואר בב"י וכתב שגם דעת הרשב"א נוטה כן וכ"ד הסמ"ג. ואינהו לא ס"ל התם הכי ויש לעיין בזה) וזהו דוקא בדריכה ראשונה משא"כ אם אין ודאי ס' מ"מ כיון דסתם יין מדבריהם י"ל דדמי לנשפך בדריכה הב' שלא נשאר רק מעט יין שבודאי יש ס' נגדו ואפילו בסי' צ"ח כיון דאין שום אדם בעולם יכול לדעת. עוד יש כמה סניפים להתיר ע"ש שהאריך בזה:
טז סָעִיף כ [וזגים שבגת. עבה"ט בשם ש"ך שהשיג על הלבוש ועיין בתשובת ח"ס ס"ס קט"ז מ"ש בזה]:
יז סָעִיף כד מי"נ. עיין בתשובת צמח צדק סי' ע"ה שכתב דה"ה יין שרף הנעשה מחרצנים וזגים של עובדי כוכבים שהוא אסור ולא כאשר מגידים המון עם. ושם מבואר שאין להאמין לסתם בני אדם מה שמגידים בשם אחרים להלכה או למנהג ע"ש. [ועיין תשובת משכנות יעקב סי' ל"ו]:
א סָעִיף א סתם כו'. נמ' ל"א א' סתם כו':
ב סָעִיף א וה"ה כו'. פשוט שם בכמה מקומות בפ"ד:
ג סָעִיף א משום כו'. רש"י ל"א א' ד"ה סתם כו' ותוס' כ"ט ב' ד"ה יין כו' ע"ש:
ד סָעִיף א ובזה"ז כו'. עתוס' נ"ז ב' ד"ה לאפוקי כו' מיהו קשיא סתם כו' והרא"ש שם כתב ומיהו אין ראיה ברורה והנח לישראל מוטב כו' ובת"ה כ' וכבר נהגו איסור בכל הארצות האלו ואפילו בהנאה ולכן השמיטו בש"ע והר"ן כתב שסתם יינם אפילו בזה"ז אסור ממש"ש ס"ד ב' יינו כשמנו משמע דוקא גר תושב וע"ל סי' קכ"ד ס"ז:
ה סָעִיף א אבל לכתחלה כו'. עתוס' סד"ה הנ"ל והמחמיר כו' ועהג"א שם ד"ה ולא שישהנו כו' וכ"כ מהרמ"פ כיון דהרבה גאונים אוסרין דיו להתיר במקום הדחק:
ו סָעִיף ב אסור כו'. עמ"ש בס"ס קנ"ה:
ז סָעִיף ג ומאימתי כו'. דבשבת מ' ב' נחלקו בהפשירו אי זהו בישולו אבל כשהרתיחו לד"ה הוי מבושל. סה"ת והרשב"א והרא"ש וש"פ:
ח סָעִיף ד יין שמערבין כו'. ירושלמי ר' יצחק בר נחמן בשם ריב"ל אומר מתוק מר חד אין בהם משום גילוי ר' סימון בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יי"נ ר' סימון מפרש החד קונדיטון כו' ואמרינן בפסיקתא פ' יתרו א"ר אבא נמשלו ד"ת כקונדיטון מה קונדיטון הזה יש בו יין יש בו דבש יש בו פלפלין כו' והוא שנקרא אנומלין בגמ' שם וכ' הרמב"ן דוקא בשליש דבש ושליש פלפלין וכמש"ש בירושלמי בר יודנא ה"ל קונדיטון מגלי שאל לרבנן ואסרון ולא כן אר"י בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי רבנן דקסרין בשם ר' יהודה בר טיטו' בההוא דשחיק חד לתלתא אבל הרשב"א כ' דל"ד אלא כל שנשתנה טעמו וכ' שם והמחמיר תע"ב:
ט סָעִיף ד (ליקוט) אם נשתנה כו'. דלא כהרמב"ם שכ' אף מעט דבש לפי שאין ראוי לנסך ולא היא דמ"מ להם ראוי שהרי מקריבין אף פירות דקל טב שאסור למזבח והרי אמרו יין מזוג יש בו משום יי"נ אף שאין ראוי למזבח כמ"ש (בספרי) חי אתה כו' ובפ"ו דב"ב (צ"ז ב') למעוטי מזוג כו'. ר"נ ורא"ש (ע"כ):
י סָעִיף ד וה"ה כו'. ממ"ש בגמ' חד חמר ופלפלין אלמא דסגי בפלפלין לחוד ולא אמרו בירושלמי דבש ופלפלין אלא משום דדרכו בכך. שם בת"ה ומגמ' דידן דלא נתנו שיעור משמע כדברי הרשב"א הנ"ל וערש"י שם ד"ה חד כו' וכ' ב"י דה"ה בדבש לחוד וכ"כ בתשובת הרשב"א:
יא סָעִיף ה תבשיל כו' ודוקא כו'. עתוס' שם ד"ה אלונתית כו':
יב סָעִיף ה אם יש בו כו'. כמ"ש בסעיף הקודם בהג"ה ועש"ך:
יג סָעִיף ה י"א דמשערין כו' וי"א כו'. רשב"ץ ובהג"א שם ד"ה הורה כו' כ' כסברא ראשונה וכמ"ש בפ"ח דזבחים (ע"ז ב') ופ"ו דחולין:
יד סָעִיף ה ויין שנקרש כו'. הג"א שם סי"ז בד"ה חרס כו' ובמתני' רפ"ג דטהרות קדשו כו' ובמתני' ב' דש"ש אומר כו' וער"ש שם וצריך להוסיף על דברי ר"ת כו' דבתוספתא כו' ה"נ תניא בתוספתא כו' וכ"כ תוס' בפסחים י"ד ב' בד"ה אפילו כו':
טו סָעִיף ה וכ"ש אם כו'. הג"א שם ע"ש וכמ"ש בפ"ט דכלים וכן בגפת חדשה כו' הגפת כו' וכן בתוספתא הביאו הר"ש שם גפת שנעשית בטהרה כו' ושנעשית כו':
טז סָעִיף ו חומץ כו'. עתוס' שם ד"ה אי משום כו' ור"ת כו' וכ' בת"ה וחומרא היא ומ"מ כשמבעבע כו' ודאי חומץ הוא כמ"ש במדרש איכה מ"ד א' דחמרא ספיג ודבסימא תסיס ע"ש ת"ה:
יז סָעִיף ז אם נמצא כו'. כמ"ש בב"ב צ"ו א' כגון כו ואף לפי' השני שברשב"ם ד"ה אחרונים הא קי"ל כריב"ל בכ"מ:
יח סָעִיף ח מי כו'. תוס' ד"ה אי משום כו' וגם בזה כ' בת"ה שהוא חומרא בעלמא ומעיקר דינא מותר אף לדידן ע"ש:
יט סָעִיף ח יין כו'. גמ' ל' א' א"ר הלכתא כו':
כ סָעִיף ח כ"ז כו'. ול"ד למ"ש בב"ב צ"ו ב' כ"פ דדמא כו' ושם צ"ז א' בעא מיניה כו' דדוקא בשמרים או בפורצנין אבל ביין גמור טעם גמור ולא קיוהא ועתוס' שם ד"ה הוא הדין כו' ואף בחרצנים דוקא הנדרכים בגלגל וקורה כמו בזמניהם שכל לחלוחית יוצא מהן וכמ"ש בס"ט. ת"ה:
כא סָעִיף ח ויש כו'. ממ"ש בע"ז ע"ג ב' שני כוסות כו' ומסתמא איירי בשוין ומזוגין על חד תלת מיא כמ"ש בב"ב שם וע"י שאמרינן סלק את מינו כו' ואע"ג דמין בשא"מ בנ"ט ובששים יין במים אינו נ"ט בו' חלקים ונפגם וכמ"ש בתוס' דב"ב הנ"ל וכ"מ להדיא בתוס' דחולין כ"ה ב' ד"ה המתמד כו' וי"ל כו' משמע אף יין גמור וכ"כ בהג"א שם. ת"ה בשם ר"י וכ' יש מי שפי' בכוסות שאינן שוין וכשערבן נתבטל בס' כשאר איסורין דאף תרומה בשא"מ סגי בס' כמ"ש בר"ס שכ"ג ועתוס' שם ד"ה שני כוסות כו' דס"ד דתוס' דיש בהן ק"א של היתר וזהו סברא ראשונה והוא דברי הרא"ש בפ"ב סי"ב ויין מזוג כ"ז כו': (ליקוט) ויש כו'. מהא דכוסות אבל תוס' לא ס"ל כן וע"ש בזבחים ע"ג ב' סד"ה רי"א. ויש עוד לפרש כו' ובמנחות כ"ב ב' סד"ה מכאן כו' (ע"כ):
כב סָעִיף ט מים כו'. כנ"ל בס"ח דגמ' לא מיירי אלא בנעצרו בגלגל:
כג סָעִיף ט פעם ראשון כו'. עברא"ש פ"ו דב"ב ס"ט ולענין מגע עובד כוכבים כו' וקאי אתמד של חרצנים שכ' למעלה ותמד שרגילין לעשות כו' ופסק כה"ר יונה שם ובנעצרו בגלגל כתב כדברי אב ב"ד דבהכי מודה ה"ר יונה כמש"ש ובשאר כ' דברי ה"ר יונה כלשונו ועסי"א וצ"ע מ"ש בשמרים שכ' פעם ראשון דמדמי למעשר וכאן כתב ג"כ פעם שני ומדמה לתרומה אע"ג דיש לחלק אף דשל חרצנים גרוע משל שמרים כמ"ש תוס' צ"ו ב' ד"ה אין כו' והרא"ש שם ה"מ בנעצרו בגלגל אבל ברגל ודאי עדיפי משל שמרים מ"מ מנ"ל לחלק בין פעם א' לב"פ וכן כאן כ' אפילו לא כו' ובסי"א כ' אלא כדי מדתן ואמת שכל זה הוא לשון הרא"ש שם בשם ה"ר יונה אבל צ"ע ונראה דהכל תליא אם יש בו טעם יין ועוד צ"ע מ"ש בסי"א שמרים שלנו כו' אלא כו' מ"ש מחרצנים שנעצרו בגלגל דדוקא מצא ד' ואע"ג דשמרים עדיפי מחרצנים מ"מ בחרצנים מהיכן למד מברכת בפה"ג כמ"ש אב ב"ד שם וא"כ ה"ה בשל שמרים כמש"ש ועיקרה נאמר בשל שמרים ועבא"ח סי' ר"ד ס"ה ואפשר דה"ר יונה סובר דאין ללמוד איסור מברכה דבברכות אזלינן בספיקו להקל משא"כ באיסורין וכמש"ש אלא דלענין ברכה כו' אבל כו' ומפרש התמד דהקדש ותרומה ומעשר בכדי מדתו וכז פי' רשב"ם שם ד"ה ראשון כו' וא"כ פליג על האב ב"ד שם וא"כ קשה הא דחרצנים ובזה מתורץ מ"ש בסי"א אלא כדי מדתן ובלא"ה ניחא כמש"ש דאין שמרים בולעים מן המים משא"כ בחרצנים ולכן כ' בחרצנים אפילו לא מצא כו' וכן מ"ש בסי"א לעולם אסורים ג"כ אינו מדוקדק דאע"ג שדימן שם להקדש קדושת הגוף מ"מ ל"ד לגמרי לשם דהקדש אפילו באלף לא בטיל משא"כ ביי"נ שהוא בנ"ט בשא"מ הלכך דוקא כ"ז שיש בו טעם יין וערשב"ם שם ד"ה שלישי כו' וד"ה אף כו' וכ"ז לסברא ראשונה דס"ה אבל לסברא אחרונה בו' אפי' יין גמור בטל ועבא"ח סי' ר"ד ס"ה בהג"ה. והשתא אפרש א' לא'. פעם ראשון כו'. דמדמי לתרומה אע"ג דל"ד לשם דשם כבר נאסרו מ"מ כאן דלא נעצרו בגלגל יש להחמיר ג"כ: (ליקוט) מים שנותנים כו'. עמש"ש דדברים אלו תמוהים ונכונים דברי הר"נ בפ"ב דע"ז גבי יין מזוג שכתב חרצנים הנדרכים ברגל הכל לפי טעמו וריחו כו' ע"ש (ע"כ):
כד סָעִיף ט ואם נעצרו כו'. כדברי אב ב"ד דבזה מודה הר"י אבל ליתא כנ"ל (ועמ"ש בא"ח סי' רע"ב ס"ז בליקוט בע"א ע"ש):
כה סָעִיף ט ויש מי כו'. הראב"ד שם:
כו סָעִיף י יש להזהר כו'. ג"כ כנ"ל כיון שלא נעצרו בגלגל וכבר כ' שאף בפעם שני אסור אלמא דיין הוא ולכן אסור להוציא כו' שמא יש בו טופח יין כ"ש ואוסר וזהו מדברי הרשב"א בתשובה הביאו בב"י ע"ש והוא ס"ל דבטל בו' חלקים כנ"ל ע"כ כתב ראוי ליזהר כו' שמא כו' [וכמ"ש שמא יש בו עדיין גרעין א' שלם] אבל לדברי ה"ר יונה מדינא אסור כמ"ש בס"ט דעדיין יין הוא:
כז סָעִיף יא שמרים כו'. דמדמי למעשר ובכדי מדתו מיירי כנ"ל ואין לדמותן לתרומה והקדש דשם כבר נאסר וז"ש אבל כו' וכדין הקדש:
כח סָעִיף יא לעולם. ל"ד וכנ"ל:
כט סָעִיף יא יין צמוקים כו'. דכשר אף לקידוש כמש"ש צ"ז ב' וכ"ש לענין ברכה:
ל סָעִיף יב חבית כו'. עתוס' שם א' ד"ה מי כו' וכ"כ במרדכי פ"ב דע"ז:
לא סָעִיף יד וה"מ כו'. תוס' שם ד"ה דורדיא כו' והביאו ראיה מתוספתא פרק בתרא דתרומות שמרי עובדי כוכבים שיבשו אסורין בהנאה ומשמע אפילו לאחר יב"ח כמו יבשים דמתני' וכן ביבשן בתנור אבל הרמב"ם פסק דאפילו בשמרים ממש וכתב הר"ן די"ל דתוספתא ר"מ היא (וע"ש בתוספתא רמ"א כו' שמרי כו' וי"ל דהכל מדברי ר"מ) ובירושלמי פ"א דדמאי אמר דשמרים שיבשו מותרין והביאו סה"ת וסמ"ג והג"מ:
לב סָעִיף יד וזה לא כו'. ירושלמי על מתני' לחין אסורין במשלה אותן מן הבור והביאו הרי"ף שם ור"ל למשנה ראשונה. ת"ה:
לג סָעִיף יד וכן אלו כו'. תוספתא פ"ח דעבודת כוכבים עובד כוכבים הדורס ענבים בחבית אע"פ שהיין צף ע"ג ידיו מותר וכתבה הרמב"ם פי"א הלכה י"ג:
לד סָעִיף טו המחמץ כו'. תוס' בד"ה הנ"ל וכמ"ש בחולין ו' א' שאני שאור כו' ובי"ט ל"ח ב' תבלין כו' ובחולין צ"ז ב' בפלפלין ותבלין כו' וכמש"ל סי' צ"ח ס"ח בהג"ה ע"ש:
לה סָעִיף טז (ליקוט) יש מי כו'. כמו שמרים שמותר אחר יב"ח אפילו לא תמדו לדעת הרמב"ם. ר"נ (ע"כ):
לו סָעִיף יז דהיינו כו'. כפירש"י שם וכן הסכים הרא"ש וכ' דלשון המשכה משמע כפירש"י דלפיר"ת הל"ל קילוח או יורד וכן הרשב"א מדמשני פקוקה ומלאה והביאו עוד ראיה ממ"ש בתוספתא הלוקח עביט של ענבים מן העובד כוכבים ומצא בה תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור וכן בירושלמי על מתני' היה נוטל בידו ונותן לתפוח עד כדון בשהיה נוטל יין וענבים באחת ונותן לתוך התפוח היה נותן אלו בפ"ע ואלו בפ"ע מותר גממיות שתחת האשכולות מותרות שבצידיהם אסורות ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' יוחנן הן עצמן נעשות יי"נ ר"ל אפי' תחת האשכולות כיון שנטל הענבים נשאר היין לעצמו ואע"ג שמעורב בו עדיין חרצנים וזגים הוי המשכה. הרא"ש ורשב"א וכ"פ הרמב"ם והר"ן:
לז סָעִיף יז ונאסר כו'. הרא"ש שם פירש"י כו' ונאסר כו' וכ"כ הר"ן ורשב"א וש"פ דלא כהרמב"ן [וטעמו כמו בירידה לבור למשנה ראשונה במש"ש במתני' והשאר מותר ועתוס' שם ד"ה ירד כו' ופ"ה כו' אבל באמת ר"ה ומשנה אחרונה פליג בתרתי] ממ"ש כיון שהתחיל ול"ק כיון שנמשך ועוד מדפריך ת"ש ירד כו' ואם איתא מאי קושיא הא גם לר"ה מותר השאר ועוד ממ"ש פקוקה ומלאה ולרמב"ן אף בלא פקוקה מותר. ר"ן ות"ה:
לח סָעִיף יז אפילו כו'. וזה שפריך תנן לוקחין כו' ואע"פ כו':
לט סָעִיף יז אם יש כו'. כמש"ש ס' ב' אמר רב אשי אי כו' ועתוס' שם ד"ה אי כו' וכ"כ שם א' בסד"ה א"ר פפא וצ"ע דהא אמרינן שם ע"ב א' אר"ה נצוק כו' וערש"י שם ד"ה ומשקה כו' ותירץ ב"י דסמ"ג סובר דלא כפירש"י ושגגה היא דגמ' ערוכה היא בגטין ט"ז א' ועוד תי' דסמ"ג ס"ל כר"ת דבניצוק אין הלכה כר"ה וה"ה למשקה טופח וא"צ לכל זה דבמשקה טופח ודאי אין הלכה כר"ה מהא דרב אשי הנ"ל ותוס' ע"ב ב' הוכיחו להיפך מזה ע"ש בד"ה א"ל כו':
מ סָעִיף יז אבל כ"ז כו'. כמ"ש בירושלמי הנ"ל ע"כ כו': (ליקוט) אבל כ"ז שלא הבדיל היין עד כו'. ערא"ש שם וגרסינן בירושלמי עד כאן כו' ואין הלכה כר' יוסי. ת"ה קל"א ב' וכ' שכ"מ ברי"ף ע"ש (ע"כ):
מא סָעִיף יז עד כו'. תוס' שם ממש"ש תנן לוקחין כו' אר"ה בגת כו' ע"ש בד"ה אר"ה כו' וצ"ל לפירושו כו':
מב סָעִיף יח אם מילא כו'. תוס' בד"ה הנ"ל ע"ש וכמ"ש בירושלמי הנ"ל:
מג סָעִיף יח וכן אם כו'. שם בתוס' ולפ"ז אם פינה כו' כיון שלא הניח כו' וברא"ש וש"פ והכל כמ"ש בירושלמי הנ"ל ותוספתא וז"ש אבל כו':
מד סָעִיף יח (ליקוט) ואפילו אם לקחן כו'. כמ"ש בירושלמי במשלה כו' והביאו הרי"ף על מ"ש בגמ' ל"ד א' כשהן מותרין כו' ופי' הרי"ף בכה"ג דירושלמי ומכאן ראיה לפירש"י דלא כפי' ה"ר שמעיה בתוס' נ"ה א' ד"ה והשאר (ע"כ):
מה סָעִיף יט גיגית כו'. תוס' שם מירושלמי תני ר' חנין כו' ושם דורכין עם העובד כוכבים כו' וכן הסכים הרא"ש וש"פ דלא כר"י:
מו סָעִיף כ גת כו' ואם החזירו כו'. מימרא דר"ה נ"ו ב' וכפי' השני שם ברא"ש דאמשנה אחרונה אמרה:
מז סָעִיף כ ואם יש כו'. סה"ת ור"ן והג"מ וש"פ ועתוס' שם בד"ה אבל וא"ת והלא כו' וכשאנו מחזירין כו' ולפי מ"ש בסי' קל"ד ס"ב בהג"ה כר"ת אפילו יין מצטרף וכמש"ש בד"ה הנ"ל וא"ת לפר"ת כו' וכ"כ בהג"מ וסה"ת וש"פ והמחבר אזיל לשיטתו שפ' שם דלא כר"ת ועבד"ה:
מח סָעִיף כא אין כו'. גמ' שם וחזרו לומר כו':
מט סָעִיף כא או גיגית. בתוס' שם בסד"ה אר"ה ויש שהיו כו':
נ סָעִיף כא שמא כו' ואפילו כו'. לשון הרמב"ם וכשיטת הרי"ף שהשמיט ההוא עובדא דינוקא ותוס' שם ד"ה מהו כ' דלכתחלה ודאי אסור אלא בדיעבד שאלוהו ולענין היתר הנאה דוקא ע"ש וז"ש ואם דרך כו' וכ"כ הרמב"ם שם הלכה י"ב ולקמן בש"ע ס' כ"ב ועתוס' נ"ה א' סד"ה ירד ורשב"ם פי' כו'. וכ"ז בלא נגע ועש"ך:
נא סָעִיף כא והא דאין כו'. עש"ך ס"ק מ"ז ועמהרי"ק שם:
נב סָעִיף כב עובד כוכבים כו'. כנ"ל:
נג סָעִיף כג אם חבית כו'. וכ"כ בהג"א שם בד"ה חמצו כו':
נד סָעִיף כד אגוא"ה כו'. עמש"ל סי' צ"ב ס"ח:
נה סָעִיף כה מותר כו'. כמ"ש במתני' ס"ה ב':
נו סָעִיף כו דבש כו'. שלכאורה יש להתיר כמ"ש בסי' קכ"ד ס"ו א"כ שוה לשכר דאינו אסור אלא משום חתנות וכיון שנשתנה בדבש אין בו משום חתנות וכמש"ש (ל"א ב') ר"פ מפקין ליה כו' ובסוף כ' שדעתו להחמיר ויפה כתב שלא דמי לשם כי אוכלא לדנא וחלילה להתיר בצדדי הי"ח דבר שאפילו יבא אליהו כו' ונראין דבריו מש"ש דאין ללמוד משכר דדוקא בשכר הקילו שאינו מי"ח דבר ובימי האמוראים אסרוהו וכמש"ש בתוס' ד"ה מפני וראיה ממש"ש ל"ה ב' איבו הוה כו' לא תשתעו כו': (ליקוט) דבש כו'. וכדעת הרא"ה הביאו בש"ע סי' קי"ג סט"ז בכלים של ב"נ וה"נ בדבש של ישמעאלים אע"ג דבא מיי"נ כיון שאינו אסור אלא משום חתנות אבל כתב כיון דרבים חולקים על הרא"ה וסה"ת מכללם אין להתיר ע"ש וכמ"ש בש"ע שם בשמם וכן הא דמדמי לשכר ליתא שהקילו בו וכ"כ בת"ה בית ה' סוף ש"א וז"ל ומ"מ קיל טפי מש"ד שגזרו עליהן משום חתנות כפת ושלקות כו' וטעמא כדאמרן דלא שייך ביה חתנות כולי האי דלא מזמני עליה וליכא קרובא דעתא כולי האי וב"ד נמי ל"ג עליו אלא ישראל קדושים כו' וז"ש (ל"א ב') מפני מה כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.