א תִּינוֹק גּוֹי שֶׁאֵינוֹ מַזְכִּיר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ, אֵינוֹ אוֹסֵר יַיִן בְּמַגָּעוֹ, אֶלָּא בִּשְׁתִיָּה.
ב גֵּר תּוֹשָׁב, דְּהַיְנוּ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְווֹת, וְכֵן גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, מַגָּעָן אוֹסֵר בִּשְׁתִיָּה. הַגָּה: וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא טָבַל כָּרָאוּי, מִקְרֵי לֹא טָבַל (ר"ן פ' הַשּׂוֹכֵר וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת פֶּרֶק הַחוֹלֵץ). וְיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בְּמַגַּע גֵּר תּוֹשָׁב (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְתוס' וּמָרְדְּכַי), אֲבָל יַיִן שֶׁלּוֹ וַדַּאי אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף).
ג הַלּוֹקֵחַ עֲבָדִים מֵהַגּוֹיִים וּמָלוּ וְטָבְלוּ מִיָּד, אֵין מְנַסְכִין; וְיַיִן שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָהֲגוּ בְּדָתֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא פָּסְקוּ שְׁמוֹת אֱלִילִים מִפִּיהֶם.
ד בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת הַגּוֹיּוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וּמָלוּ וַעֲדַיִן לֹא טָבְלוּ, הַגְּדוֹלִים אוֹסְרִים הַיַּיִן בִּשְׁתִיָּה בְּמַגָּעָן; אֲבָל מַגַּע הַקְּטַנִּים, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, כֵּיוָן שֶׁמָּלוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא טָבְלוּ.
ה אִם הַשִּׁפְחָה טָבְלָה לְשָׁם עַבְדוּת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין בְּנָהּ עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ, אֲפִלּוּ עָבַר רַבּוֹ וְלֹא מָל אוֹתוֹ, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן.
ו כָּל גּוֹי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים, יֵינוֹ אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה; וּמַגָּעָן בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ, שָׁוֶה לְיֵינָם, שֶׁאָסוּר בִּשְׁתִיָּה.
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה, מִפְּנֵי צַד נְגִיעָה שֶׁנָּגַע בּוֹ הַגּוֹי כְּשֶׁהָיָה הַגּוֹי עוֹבֵד אֱלִילִים; אֲבָל אִם הָיָה אִסוּרוֹ בִּגְלַל גּוֹי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, אוֹ שֶׁטָּפַח עַל פִּי הֶחָבִית, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ח מָשׁוּךְ בְּעָרְלָתוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ. וּמוּמָר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָהוּל, עוֹשֶׂה יַיִן נֶסֶךְ בְּמַגָּעוֹ; וְנֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה.
ט הָאֲנוּסִים, אֲפִלּוּ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לִזָּהֵר מִמַּגַּע גּוֹי, וְכֵיוָן שֶׁהֵם חֲשׁוּדִים עָלָיו אֵינָן נֶאֱמָנִים עַל שֶׁלָּהֶם, אֲפִלּוּ בִּשְׁבוּעָה, אֲבָל נֶאֱמָנִים עַל שֶׁל אֲחֵרִים. הַגָּה: וְאֵין אוֹסְרִין יַיִן בְּמַגָּעָן. וְדַוְקָא אוֹתָם שֶׁדָּרִים עֲדַיִן בֵּין הַגּוֹיִים וְעוֹשִׂין עֲבֵרוֹת בְּפַרְהֶסְיָא מִפְּנֵי אֹנֶס, רַק בְּצִנְעָא נִזְהָרִים, וְאֶפְשָׁר לָהֶם לִבְרֹחַ עַל נַפְשָׁם, רַק שֶׁמַּמְתִּינִים מִשּׁוּם מָמוֹן אוֹ כַּיּוֹצֵא בוֹ, אֲבָל אִם עוֹבְרִין גַּם בְּצִנְעָה עַל עֲבֵרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ מִתְּחִלָּה בְּאֹנֶס, הֲרֵי הֵם כְּגּוֹיִים. (ריב"ש סי' ד').
י מַגַּע גּוֹי לֶאֱסֹר בַּהֲנָאָה צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה תְּנָאִים: אֶחָד, שֶׁיִּתְכַּוֵּן לִגֹּעַ, לַאֲפוּקֵי תִּינוֹק שֶׁנָּגַע דְּלָאו בַּר כַּוָּנָה הוּא, וְכֵן לַאֲפוּקֵי נָפַל לְבוֹר וְעָלָה מֵת; שֵׁנִי, שֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא יַיִן; וּשְׁלִישִׁי, שֶׁלֹּא יְהֵא עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר.
יא כֵּיצַד הִיא הַנְּגִיעָה שֶׁאוֹסֵר בָּהּ הַגּוֹי הַיַּיִן בַּהֲנָאָה, שֶׁיִּגַּע בְּיָדוֹ אוֹ בְּרַגְלוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָגַע בְּרַגְלוֹ אֵינוֹ אוֹסֵר בַּהֲנָאָה, דְּאֵין דֶּרֶךְ נָסוּךְ בְּכָךְ (בֵּית יוֹסֵף) אוֹ בְּדָבָר אַחֵר שֶׁבְּיָדוֹ, וִישַׁכְשֵׁךְ, אֲפִלּוּ בְּפִיו, כְּגוֹן שֶׁשָּׁתָה מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁמָּצַץ בְּמֵינֶקֶת בְּחָבִית וְהֶעֱלָהוּ לְפִיו, כָּל הַיַּיִן אָסוּר בַּהֲנָאָה. מִכָּל מָקוֹם כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹטְמִין, כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לַכְּלִי שֶׁנּוֹטְלִים מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, וְיֵשׁ בּוֹ יַיִן, יָכוֹל יִשְׂרָאֵל לִמְצֹץ מֵחֹטֶם זֶה וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵחֹטֶם זֶה, כְּאֶחָד, וּבִלְבַד שֶׁיִּפְסֹק הַיִּשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁיִּפְסֹק הַגּוֹי. אִם נָגַע בָּרְתִיחָה שֶׁעַל הַיַּיִן, הָוֵי כְּנוֹגֵעַ בַּיַּיִן עַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּתְרָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבֵית יוֹסֵף לְדַעַת רִי"ף וְרַמְבַּ"ם).
יב גּוֹי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת אוֹ לַחֲנוּת יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ יַיִן, וּפָשַׁט יָדוֹ כְּשֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ וְנָגַע בַּיַּיִן וְשִׁכְשְׁכוֹ, נֶאֱסַר בַּהֲנָאָה. וְאִם נִתְעָרֵב בְּאֶחָד, דְּמֵי הַיַּיִן הַמְשֻׁכְשָׁךְ אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר בַּהֲנָאָה. אֲבָל אִם הוֹשִׁיט יָדוֹ לְחָבִית, כְּסָבוּר שֶׁהוּא שֶׁל שֶׁמֶן, וְנִמְצָא שֶׁל יַיִן, מֻתָּר בַּהֲנָאָה.
יג הֲרֵי שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְחָבִית שֶׁל יַיִן לִטֹּל מִשָּׁם דָּבָר שֶׁנָּפַל שָׁם (תּוֹסָפוֹת וְרֹא"שׁ וְרַ"ן וְטוּר), וְתָפְסוּ יָדוֹ קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיאָהּ וְלֹא יְנִידָהּ, וּפָתְחוּ הֶחָבִית מִלְּמַטָּה עַד שֶׁיָּצָא הַיַּיִן וְיָרַד לְמַטָּה מִיָּדוֹ, מֻתָּר בַּהֲנָאָה.
יד חָבִית שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנּוּ הַבִּרְזָא, וְהִכְנִיס בָּהּ גּוֹי אֶצְבָּעוֹ עַד שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן, כֻּלּוֹ אָסוּר. וְכֵן אִם הוֹצִיא הַבִּרְזָא הַתְּחוּבָה בַּנֶּקֶב וְהָיְתָה נוֹגַעַת עַד הַיַּיִן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁיָּדַע שֶׁהַבִּרְזָא עוֹבֶרֶת כָּל הַשּׁוּלַיִם, אֲבָל אִם לֹא יָדַע הֲוָה לֵיהּ מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, דְּמֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְהגה"מ פי"ב וּפָשׁוּט הוּא כְּדִלְקַמָּן סָעִיף כ"ד) כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. אֲבָל אִם אֵינָהּ עוֹבֶרֶת כָּל עֳבִי הַשּׁוּלַיִם, בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְשַׁכְשֵׁךְ כְּשֶׁמּוֹצִיא, הָוֵי כְּמוֹ כֹּחוֹ וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר בֶּחָבִית מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, וּמָה שֶׁיָּצָא אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. הַגָּה: וְאִם הוֹצִיא שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, אַף מַה שֶּׁיָּצָא לַחוּץ שָׁרֵי, דְּכֹחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, שָׁרֵי, וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' קכ"ה. אִם הָיְתָה בִּרְזָא אֲרֻכָּה תּוֹךְ הֶחָבִית, וּבְתוֹךְ אוֹתָהּ בִּרְזָא נֶקֶב וְנוֹתְנִים בּוֹ בִּרְזָא קְטַנָּה לִסְתֹּם נִקְבּוֹ, אִם לֹא הוֹצִיא רַק הַבִּרְזָא הַקְּטַנָּה, כְּאֵינָהּ עוֹבֶרֶת עֳבִי הַשּׁוּלַיִם דַּיְנִינָן לָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי וְכָל בּוֹ).
טו גּוֹי שׁוֹטֶה שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן, וְנִכְנַס יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו וּמָצָא הַיַּיִן יוֹצֵא דֶּרֶךְ הַנֶּקֶב שֶׁהַבִּרְזָא תְּחוּבָה בּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה.
טז אִם נִדְנֵד גּוֹי הַבִּרְזָא וְלֹא יָצָא מִן הַיַּיִן לַחוּץ, וְהַבִּרְזָא אֲרֻכָּה וְעָבְרָה הַדֹּפֶן וְנִכְנְסָה בְּתוֹךְ הַיַּיִן, אִם הַבִּרְזָא אֵינָהּ מְהֻדֶּקֶת בְּחָזְקָה נֶאֱסַר הַיַּיִן בְּנִדְנוּד זֶה; אֲבָל אִם הָיְתָה מְהֻדֶּקֶת בְּחָזְקָה, מֻתָּר.
יז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם אָחַז גּוֹי בִּכְלִי פָּתוּחַ שֶׁל יַיִן וְשִׁכְשְׁכוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגְבִּיהוֹ וְלֹא נָגַע בַּיַּיִן, נֶאֱסַר. הַגָּה: וְרַבִּים חוֹלְקִים לוֹמַר דְּאִם שִׁכְשֵׁךְ בְּגוּפוֹ שֶׁל הַכְּלִי בְּלֹא הַגְבָּהָה לֹא מִקְרֵי שִׁכְשׁוּךְ (רַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד וְהָרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם בְּשֵׁם רֹב הַפּוֹסְקִים), וְלָכֵן אֵין לְהַחְמִיר בִּמְקוֹם פְּסֵידָא.
יח נָטַל גּוֹי כְּלִי שֶׁל יַיִן וְהִגְבִּיהוֹ וְיָצַק הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ, נֶאֱסַר, שֶׁהֲרֵי בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ. הִגְבִּיהַּ וְלֹא שִׁכְשֵׁךְ וְלֹא נָגַע, מֻתָּר. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ אוֹסֵר בִּנְגִיעַת הַכְּלִי לְחוּד (הַפּוֹסְקִים הַנַּ"ל וריב"ש סי' ש"י).
יט מָדַד גּוֹי הַבּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן, בְּקָּנֶה, אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי הֶחָבִיּוֹת הָרוֹתְחוֹת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ הָרְתִיחָה, אוֹ שֶׁנָּטַל חָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לְבוֹר, מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה. הַגָּה: שֶׁבְּכָל אֵלּוּ יֵשׁ הוֹכָחָה שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְנַסֵּךְ, רַק לִמְלַאכְתּוֹ, וְהָוֵי מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, וְאֵינוֹ אוֹסֵר רַק בִּשְׁתִיָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ מְדָדוֹ בְּיָדוֹ, אֵינוֹ אוֹסֵר רַק בַּהֲנָאָה (הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א וְטוּר וְרַאֲבָ"ד וְר' יְרוּחָם), הוֹאִיל וּבִמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק; וְיֵשׁ לְהָקֵל בִּמְקוֹם הֶפְסֵד. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁדָּרַךְ יַיִן, אִם שְׁמָרוּהוּ וְרָאוּ שֶׁלֹּא נָגַע בְּיָדוֹ, אֵין הַיַּיִן נֶאֱסָר בַּהֲנָאָה רַק בִּשְׁתִיָּה, דְּהָא גַּם כֵּן בִּמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק (טוּר). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ"ג. וְכֵן אִם הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ חָבִית וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם יַיִן, אֵינוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה (שָׁם). וַאֲפִלּוּ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא יַיִן, אִם הוֹצִיא מִיָּד שֶׁנּוֹדַע לוֹ, מֻתָּר בַּהֲנָאָה הוֹאִיל וּכְּשֶׁהִכְנִיסָהּ לֹא יָדַע שֶׁהוּא יַיִן (טוּר בְּשֵׁם רַאֲבָ"ד וְרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם). וְאֵין לְדַמּוֹת מִלְּתָא לְמִלְּתָא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְאֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים (טוּר וְרֹא"שׁ וְרַאֲבָ"ד וְרַשְׁבָּ"א).
כ גּוֹי שֶׁנָּפַל לְבוֹר שֶׁל יַיִן וְהֶעֱלָהוּ מִשָּׁם מֵת, מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה; אֲבָל עָלָה חַי, אָסוּר בַּהֲנָאָה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם נִתְקַל וְנִתְגַּלְגֵּל בְּתוֹךְ הַיַּיִן וְנִתְגַּלְגֵּל גַּם לַחוּץ, שֶׁהָיָה בְּאָנְסוֹ גַּם לְבַסּוֹף (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
כא יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפַל לְבוֹר שֶׁל יַיִן, וְשָׁלַח גּוֹי יָדוֹ וְאָחַז בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אַחֵר הָיָה שָׁם שֶׁשָּׁמַר שֶׁלֹּא נָגַע בַּיַּיִן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. הַגָּה: וְלֹא מִקְרֵי נְגִיעָה מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ עַל יְדֵי אָדָם (ריב"ש סִימָן ש"י).
כב חָבִית שֶׁנִּסְדְּקָה לְאָרְכָּהּ, וְקָדַם גּוֹי וְחִבְּקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפָּרְדוּ הַחֲרָסִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה. אֲבָל אִם נִסְדְּקָה לְרָחְבָּהּ, וְנָתַן יָדוֹ עָלֶיהָ וְהִכְבִּיד עָלֶיהָ עַד שֶׁהִדְּקָהּ וּמָנַע יְצִיאַת הַיַּיִן, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה, מִשּׁוּם דְּלֹא הָוֵי נוֹגֵעַ וְדוֹחֵק יֵין הֶחָבִית, אֶלָּא מַעֲשֵׂה לְבֵנָה בְּעָלְמָא קָא עָבִיד, שֶׁהֲרֵי הִיא כִּלְבֵנָה הַנְּתוּנָה עַל פִּי הֶחָבִית וּמַכְבִּידָתָהּ. וּבְחָבִיּוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חִשּׁוּקִים, (צירק " אליש) בלע"ז, גַּם כְּשֶׁנִּסְדְּקָה לְאָרְכָּהּ. וְחִבְּקָהּ גּוֹי מֻתֶּרֶת בִּשְׁתִיָּה. (ר"ן בְּשֵׁם תוס' וְהוּא בַּתוס' שֶׁלָּנוּ וּבְהַגָּהוֹת מַיְימוֹנִי בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם רש"י).
כג חָבִית שֶׁהָיָה נֶקֶב בְּצִדָּהּ, וְנִשְׁמַט הַפְּקָק מֵהַנֶּקֶב וְהִנִּיחַ הַגּוֹי יָדוֹ בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הַיַּיִן, כָּל הַיַּיִן שֶׁמֵּרֹאשׁ הֶחָבִית עַד הַנֶּקֶב אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְשֶׁמִּן הַנֶּקֶב וּלְמַטָּה מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאָסוּר בִּשְׁתִיָּה. הַגָּה: וְיִמְכֹּר הַכֹּל חוּץ מִדְּמֵי הַיַּיִן הָאָסוּר בַּהֲנָאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וְעוֹד פּוֹסְקִים). וְדַוְקָא שֶׁהָיָה שָׁם יִשְׂרָאֵל לְהַצִּיל הַיַּיִן, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִצִּילוֹ, אֲבָל אִם לֹא הָיָה כָּאן יִשְׂרָאֵל לְהַצִּיל וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְהַצִּילוֹ, לֹא גָּרַע מִמְּדָדוֹ בְּיָדוֹ, מֵאַחַר דְּבִמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק, וְהַכֹּל מֻתָּר בַּהֲנָאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא שֶׁהִנִּיחַ יָדוֹ עַל הַנֶּקֶב אוֹ שֶּׁתָּחַב בִּרְזָא שָׁם וְאֵינָה עוֹבֶרֶת הַשּׁוּלַיִם, אֲבָל אִם הִכְנִיס אֶצְבָּעוֹ לִפְנִים אוֹ בִּרְזָא אֲרֻכָּה, כְּבָר נִתְבָּאֵר דְּכֻלּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה (גַּם זֶה שָׁם וְטוּר לְעֵיל גַּם דִּין נִטַּל הַבִּרְזָא וְתוספו' וְרֹא"שׁ וְס' הַתְּרוּמָה וּסְמַ"ג וְרַשְׁבָּ"א וְעוֹד פּוֹסְקִים). וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִלּוּ לֹא הִנִּיחַ הַגּוֹי יָדוֹ עַל הַנֶּקֶב הָיָה יוֹצֵא כָּל הַיַּיִן, כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין מֵינֶקֶת כְּפוּפָה שֶׁמַּנִּיחַ רֹאשָׁהּ לְתוֹךְ הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית, וְהָרֹאשׁ הָאֶחָד חוּץ לֶחָבִית וּמוֹצֵץ הַיַּיִן, וְעַל יְדֵי כֵּן יוֹצֵא כָּל הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית, אִם הִנִּיחַ הַגּוֹי אֶצְבָּעוֹ עַל פִּי הַמֵּינֶקֶת וּמָנַע הַיַּיִן מִלֵּירֵד, נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית בַּהֲנָאָה, שֶׁהַכֹּל הָיָה יוֹצֵא וְנִגְרַר לוּלֵי יָדוֹ, וְנִמְצָא הַכֹּל כְּבָא מִכֹּחוֹ. וְאִם לֹא נָגַע גּוֹי אֶלָּא בַּקִּלּוּחַ, הַיַּיִן שֶׁעוֹמֵד בַּמַּרְזֵב אָסוּר מִשּׁוּם נִצּוֹק, וְכָל הַיַּיִן הָאַחֵר שֶׁבְּתוֹךְ הַקַּנְקַן הָוֵי נִצּוֹק בַּר נִצּוֹק וּמֻתָּר אַף בִּשְׁתִיָּה.
כד מַגַּע גּוֹי בְּיַיִן עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה יוֹרֵד מֵהַדֶּקֶל, וּבְיָדוֹ לוּלָב, וְנָגַע בְּרֹאשׁ הַלּוּלָב בַּיַּיִן שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, אוֹ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וְנָגַע בִּכְנַף בִּגְדוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה; וְכֵן אִם נִתְכַּוֵּן לִגֹּעַ בּוֹ עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יַיִן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הִכְנִיס בִּרְזָא לֶחָבִית, אוֹ הוֹצִיאוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וּבַזְּמַן הַזֶּה דְּהַגּוֹיִים לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵם, כָּל מַגָּעָן מִקְרֵי שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, (מָרְדְּכַי פר"י וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י ומהרי"ו בְּהל' סי' ט"ו) ; וְלָכֵן אִם נָגַע בַּיַּיִן עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא יַיִן וְכִוֵּן לִגֹּעַ בּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, דְּמִקְרֵי מַגָּע עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה; וְהוּא הַדִּין אִם נָגַע, אֲפִלּוּ בְּיָדוֹ, בְּלֹא כַּוָּנַת מַגָּע אוֹ שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהוּא יַיִן, שָׁרֵי. וְאֵין לְפַרְסֵם הַדָּבָר בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. (ד"ע וְכֵן מָצָא בִּתְשׁוּבַת ר"ל ן' חָבִיב מ"א). יַיִן שֶׁהָיָה מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָאוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְדָקְרוּ שָׁם סַכִּין לְהוֹצִיא יַיִן, מַה שֶּׁיָּצָא לַחוּץ, אָסוּר, וּמַה שֶּׁבִּפְנִים, שָׁרֵי, דְּכֵיוָן דְּלֹא כִּוֵּן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים רַק לִנְקֹב הֶחָבִית, וְלֹא כִּוֵּן לִגֹּעַ בַּיַּיִן, אֲפִלּוּ נָגַע בַּיַּיִן הֲוָה לֵיהּ מַגַּע עוֹבֵד כּוֹכָבִים עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, וְשָׁרֵי (תְּשׁוּבַת ר' שְׁמוּאֵל בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ר' יִשְׁמָעֵאל).
כה נוֹד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן וְנָגַע גּוֹי בַּנּוֹד מִבַּחוּץ, אֲפִלּוּ הוּא חָסֵר, וְהִגִּיעוּ דַּפְנוֹתָיו זוֹ עִם זוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ נִסוּךְ בְּכָךְ.
כו בִּרְזָא שֶׁהָיְתָה רְפוּיָה בְּחָבִית, וּבָא גּוֹי וְהִדְּקָהּ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה.
כז חָבִית שֶׁל עֵץ שֶׁהוּא מְטַפְטֵף אוֹ שׁוֹתֵת, יִקַּח יִשְׂרָאֵל הַנְּעֹרֶת בְּיָדוֹ וִינִיחֶנָּה כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב שֶׁיִּמְנַע הַיַּיִן קְצָת מִלָּצֵאת, וְיָבֹא גּוֹי אֻמָּן וִיהַדְּקֶנָּה בְּסַכִּין בַּנֶּקֶב, עַד שֶׁיִּסָתֵם הֵיטֵב. וְאִם הַיַּיִן שׁוֹתֵת הַרְבֵּה, צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּיוֹתֵר שֶׁלֹּא יִגַּע הַגּוֹי בַּיַּיִן בְּיָדוֹ, אֲבָל בְּסַכִּין בְּדִיעֲבַד שָׁרֵי (טוּר וְהַפּוֹסְקִים). וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מִן הַמֻּבְחָר, יְהַדֵּק הֶחָבִית בְּחֶבֶל, וְיִפְסֹק שְׁתִיתַת הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ יְתַקְּנֶנּוּ. הַגָּה: גּוֹי שֶׁנָּגַע בְּיֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְהַכְעִיס, כְּדֵי לְאָסְרוֹ עָלָיו (תּוֹסָפוֹת פר"י דנ"ח ע"ב וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה שָׁם). אֲפִלּוּ אֵינָם יוֹדְעִים כָּךְ אֶלָּא בְּאָמְדָּנוֹת הַמּוֹכִיחוֹת, (ת"ה סִימָן כ"ו וּבִנְיָמִין זְאֵב סִי' שמ"ח עַיֵּן שָׁם שֶׁהֶאֱרִיךְ), מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה, וְיֵשׁ לִשְׁתּוֹתוֹ בִּפְנֵי הַגּוֹי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּילוּ עַצְמָם בְּכָךְ (תּוֹסָפוֹת וּמָרְדְּכַי פר"י בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ).
א סָעִיף א אלא כשתייה. ואיתא בש"ס (עבודת כוכבים דף נ"ז) אפילו תינוק בן יומו עושה יי"נ בשתייה וכן הוא בפוסקים:
ב סָעִיף ב שבע מצות בני נח. וכתב הב"ח נראה דאפילו בקבל עליו בלבד שלא לעבוד עבודת כוכבים מגעו שרי בהנאה ולא נקט ז' מצות אלא לאורויי דאפ"ה אוסר מגעו בשתייה עכ"ל וכ"כ הפרישה סי"א וכן נראה ממ"ש הט"ו כל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבי' יינו אסור בשתייה ומותר בהנאה:
ג סָעִיף ב וכל זמן שלא טבל כראוי. על הדרך שנתבאר לקמן סי' רס"ח מיקרי לא טבל:
ד סָעִיף ב ויש מקילין אפילו במגע גר תושב. לכאורה משמע דוקא מגע גר תושב אבל לא מגע גר שמל ולא טבל וקשה דהא ליכא מ"ד הכי דהא התוס' והרא"ש כתבו דבין מגע גר תושב ובין מגע גר שמל ולא טבל מותר אף בשתייה ואפשר ס"ל להרב מסברתו שאין לסמוך על המקילין בשום ענין רק במגע גר תושב אבל לא במגע גר שמל ולא טבל וכדכתב הר"ן דגר שמל ולא טבל גרע מגר תושב דגר תושב מקבל מהשתא וגר שמל ולא טבל אינו מקבל אלא לאחר טבילה ויותר נראה דה"ק הרב ויש מקילין אפילו במגע גר תושב כ"ש בגר שמל וקבל עליו כל המצות וכ"כ התוספות והרא"ש גר תושב אינו אוסר יין במגעו כ"ש גר שמל וקבל עליו כל המצות כו' היינו דכתב הרב אפילו דאל"כ לא הל"ל אלא ויש מתירין במגע גר תושב כו' וכ"כ העט"ז ויש מקילין במגען אבל יין שלהם ודאי אסור עכ"ל אלמא דקאי אתרוייהו וכדפי' וכ"כ בספר אפי רברבי דף ע"ח ע"א ויש מקילין במגען ובזמן הזה נראה להקל ע"כ:
ה סָעִיף ב ודאי אסור. בשתיה ב"י וכן מוכח בש"ס וכתב הב"ח מיהו הא דיינו של גר תושב שרי בהנאה וכן יינו של עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים בששים היינו דוקא בידוע שלא נגע בו העובד כוכבים וע"ל סי' קכ"ח ס"ק ג' מיהו לדידן בזמן הזה בכל ענין שרי בהנאה במקום הפסד כדלעיל ר"ס קכ"ג:
ו סָעִיף ג ומלו וטבלו. וכתב הר"ן דשמואל דאוסר בש"ס בעבדים שמלו וטבלו עד יב"ח שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם היינו דוקא בשמלו וטבלו בע"כ שאפשר למולן ולהטבילן לשם עבדות בע"כ כדאיתא בפרק החולץ אבל לדעתם ורצונם מותר מיד לכ"ע עכ"ל ומביאו ב"י וכ"כ הרא"ה בספר ב"ה דף קכ"ט ע"ב וכ"כ הראב"ן סימן ש"ו בשם תשו' גאון ולפ"ז לדידן דקי"ל כרב דפליג אשמואל אפילו טבל בע"כ מותר מיד אבל נראה דהר"ן וסיעתו ס"ל כרש"י פרק החולץ (יבמות דף מ"ח) דיכול לטבול עבדו בע"כ אבל למאי דקי"ל לקמן סימן רס"ז ס"ה דאם מל וטבל עבדו בע"כ לשם עבדות הוי כאלו לא מל ולא טבל א"כ ודאי דמיירי הכא דמל וטבל מרצונו דאל"כ מגען אוסר כשאר עובדי כוכבים דהרי הוא כאלו לא מל ולא טבל וכן משמע מדברי התוספות פ' ר"י (עבודה זרה דף נ"ז ע"ב) שכתבו וז"ל אור"י דדוקא בעבדים אמר שמואל דבעי שיקוע דאף ע"ג שצריך להטבילם ולמולם מרצונם כדאיתא בהחולץ מ"מ אימת רבו עליו ואינו מתגייר בלב שלם אבל עובדי כוכבים שמלין וטובלין מרצונם ולדעתן מותר מגען מיד עכ"ל ואע"ג דבפסקי תוס' שם אינו כן ט"ס הוא ע"ש וכן משמע במרדכי שם מיהו גם הנ"י פ' החולץ והסמ"ק סימן קנ"ט סוברים כרש"י וסייעתו:
ז סָעִיף ג וטבלו. אבל לא טבלו אע"פ שמלו מגען אוסר בהנאה דגרעי מבני השפחות דלק' ס"ד כדמוכח בש"ס (עבודת כוכבים דף נ"ז) ובבני השפחות יתבאר ס"ק ח' דאוסרים בהנאה:
ח סָעִיף ד אוסרין היין בשתיה. לא ידעתי מנ"ל הא דהא כיון דלא טבלו עדיין עובדי כוכבים הן ומגען אוסר אפילו בהנאה דקי"ל אינו גר עד שימול ויטבול ול"ד לגר שמל ולא טבל כדכתבו התוס' והרא"ש דשאני עבדים שאין לבן לשמים אלא מאימת רבן מתיהדים וכ"כ הר"ן להדיא דמגען אוסר בהנאה וכן משמע להדיא מדברי הרשב"א בתה"א והקצר ע"ש וכן הוא בתוס' פ' ר"י (עבודה זרה דף נ"ז ע"א) ד"ה גדולים אין כו' והכי מוכח נמי בתוס' שם ריש ע"ב ע"ש והכי משמע פשטא לישנא דברייתא עושים י"נ דהיינו אפילו בהנאה וכן משמע בתוספתא שהביא הרשב"א דקתני הרי אלו עובדי כוכבים יינם בגדולים אסור וגם הרמב"ם ושאר כל הפוסקים כתבו בסתמא אוסרים היין משמע אפי' בהנאה וכן נ"ל להוכיח מן הש"ס (פר"י שם) דקמוקים ברייתא דקתני הלוקח עבדים מן העובדי כוכבים שמלו ולא טבלו וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו גדולים עושים יי"נ קטנים אין עושים יי"נ כרב (דקיי"ל כוותיה) דאמר עובד כוכבים קטן אינו עושה יי"נ אלא בשתיה וקטנים דאינם עושים אפילו בשתיה קאי אבני השפחות אבל עבדים קטנים עושים יי"נ בשתייה א"כ ע"כ האי גדולים עושים יי"נ בהנאה הוא דהא קאי נמי אעבדים ועבדים ע"כ בהנאה הוא דאל"כ מאי איריא גדולים אפי' קטנים נמי. ומיהו לדידן דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן כל מגע עובדי כוכבים שרי בהנאה במקום הפסד כדלעיל ר"ס קכ"ג:
ט סָעִיף ד כיון שמלו כו'. המחבר לטעמיה אזיל שכתב ב"י דדעת הרמב"ם כדעת הרא"ה והטור ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרמ"ה מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן עכ"ל אבל בספרי כתבתי דמדברי הרמב"ם לא מכרעת מידי והבאתי שם דברי הכ"מ שדחה דברי הרשב"א והוכחתי שכל דבריו אינם מכוונים שכדברי הרשב"א עיקר דאפי' לא מלו מגען מותר אף בשתייה ועוד דהא ר"ח ובה"ג ור"י וסה"ת ושאר פוסקים פסקו לגמרי כשמואל דעובד כוכבים קטן מגעו מותר אפי' בשתיה א"כ ברייתא דקתני מלו ולא טבלו לאו משום קטנים נקט לה וא"כ נהי דבעובד כוכבים קטן פליג עליה רב וקי"ל כותיה מ"מ בבני השפחות לא חזינן דפליג עליה ואדרבה אמרי' בש"ס דמודה בבני השפחות דעדיפי מעובד כוכבים קטן וזה ברור מיהו תינוק עובד כוכבים דלאו בן שפחה הוא אפי' מל עושה יי"נ בשתיה כל זמן שלא טבל כדכתב הרשב"א בת"ה דקי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וגם המחבר מודה בהא כדמוכח מדבריו בכ"מ שם וכן הוא בתוס' פר"י דף נ"ז ע"א סוף ד"ה גדולים אין כו':
י סָעִיף ה יש מי שאומר כו'. לפי שלא הביא בב"י אלא הרשב"ץ שכ"כ לכן כ' דין זה בשם יש מי שאומר אבל לפעד"נ דין זה ברור שהרי אמאי דאיתא בש"ס בני השפחות שמלו ולא טבלו גדולים עושים יין נסך כתב רש"י בשלא טבלה אמו מתחלה קמיירי דאי טבלה אמו אינהו ל"ל טבילה עכ"ל וכ"כ הר"ן וכ"כ נ"י ני"ז ח"א ודוקא שלא טבלה אמן שאם טבלה אמן יועיל להן טבילת אמן וזה פשוט עכ"ל וא"כ כיון דלא בעי טבילה הוה ליה כישראל משוך בערלתו דלקמן ס"ק י"ג דאינו עושה יין נסך נ"ל:
יא סָעִיף ז אבל אם היה איסורו כו'. כלומר בכ"מ דאמרי' אסור בשתייה ומותר בהנאה מפני צד נגיעה כמו שיתבאר כגון נגע שלא בכוונה וטפח ע"פ החבית דלקמן סי"ט וכ"ש כחו וכל כה"ג דאסור בשתיה משום צד נגיעה אם היה העובד כוכבים אינו עובד עבודת כוכבים מותר אף בשתיה וע"ל ס"ק מ"ט וס"ק ע"א וסי' קכ"ה ס"ק ב':
יב סָעִיף ז עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כובבים כגון ישמעאלים שנגע כו'. רמב"ם שם והמחבר השמיטו נראה דס"ל דלאו דוקא וכמ"ש בב"י במסקנא דכל עובד כוכבים שאנו מוחזקים בו שאינו עובד עבודת כוכבים דינו כאומה דלא פלחי ע"א ע"ש:
יג סָעִיף ח משוך בערלתו. וכב"י בשם א"ח דאפילו הוא מומר לערלות מותר כדאיתא בפרק הערל עכ"ל ומביאו בד"מ וכ"כ הכלבו בשם מהר"מ:
יד סָעִיף ח אינו עושה יין נסך כו'. דניסוך אינו תלוי במילה רק בעובד עבודת כוכבים וזה שנמשכה ערלתו לבו לשמים שם:
טו סָעִיף ח ונאמן לומר כו'. וז"ל הב"י כתוב בשבולי הלקט מומר שנגע ביין ואמר אחר כך שנתגייר בינו לבין עצמו והתיר ר"י היין מפני שהפקיד כיסו בשבת ורשב"א אסרו משום דאיכא למימר איערומי קמערים ע"כ ובא"ח כתב ישראל מומר לעבודת כוכבים יינו יין נסך עד שישוב בתשובה ונאמן לומר נתגיירתי עכ"ל וקשה לכאורה אמאי פסק המחבר כהא"ח דהא ר"י ורשב"א פליגי עליה ואפשר משמע ליה דהם לא מיירי אלא היכא דנגע ביין ואחר כך אמר שנתגייר אבל אם קודם לכן אמר שנתגייר אינו עושה יין נסך ודוחק ויותר נראה לחלק דהיכא דידוע שהיה מומר דבכה"ג מיירי הרשב"א אינו נאמן לומר שנתגייר אבל היכא דאינו ידוע שהיה מומר אע"ג דאינו ידוע ג"כ שהיה ישראל נאמן לומר תשובה עשיתי במגו דאי בעי אמר מעולם לא המיר וישראל הוא ובכה"ג מיירי הא"ח והמחבר וכ"כ הפוסקים והט"ו לקמן סי' רס"ח ס"י לענין גר שאמר נתגיירתי אינו נאמן אלא דוקא כשלא ידענו שהיה עובד כוכבים דאז נאמן במגו דאי בעי אמר ישראל אני:
טז סָעִיף ט האנוסים כו'. ע"ל סי' קי"ט ס"ט וי"א וי"ב:
יז סָעִיף ט אבל נאמנים כו'. ע"ל סי' קי"ט ס"ק י"ח ולקמן סי' קכ"ז סעיף קטן י"ט:
יח סָעִיף יא ברגלו. ע"ל סי' קכ"ג ס"ק מ"ב ולקמן ס"ק נ"ג:
יט סָעִיף יא בדבר אחר שבידו. ודווקא בכוונה אבל שלא בכוונה יש חילוק בין נגע בידו לנגע בדבר אחר דבידו אוסר בשתיה ובד"א מותר אף בשתיה כדלקמן סעיף י"ד וכ"ד:
כ סָעִיף יא וישכשך. אבל נגיעה לחוד בלא שכשוך אינו אוסר בהנאה וכדעת הטור ורש"י והרמב"ם וכן בסי"ג העתיק דברי הרמב"ם שלמד בב"י מדבריו דנגיעה בלא שכשוך אינו אוסר בהנאה וכב"י דבהכנסת ידו לא מקרי שכשוך דלא הוי אלא נענוע כל דהו וכן משמע מדאמרינן (פר"י דף נ"ט ע"ב) גבי אתרוג דנפל לחביתא דחמרא אידרי עובד כוכבים ושקליה אמר רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך משמע דאהכנסה לא קפדינן עכ"ל ועפ"ז כתב דהתוספות והרא"ש סבירא להו דנגיעה בלא שכשוך אוסר בהנאה (ואחריו נמשכו מהרש"ל והפרישה) ור"ל מדהוצרכו לפ' דהך עובדא דאתרוגא דלא נאסר בהנאה בהכנסת ידו הוא מפני שלא כוון ליגע אלא ליטול את שלו וקשה דמה לי הוצאה ומ"ל הכנסה ועוד דהא הטור גופיה כ' לקמן שלא נאסר בהכנסת ידו אפילו ידע שהוא יין כיון שאינו מתכוון אלא ליטול את שלו אלא ודאי כך לי שכשוך דהכנסה כשכשוך דהוצאה וע"כ הוצרכו התוספות והרא"ש והטור לפרש דהך עובדא דאתרוג דלא נאסר בהכנסת ידו משום שלא כוון ליגע אלא ליטול את שלו אבל אה"נ דסבירא להו דנגיעה לחוד אינו אוסר בהנאה (ס"א בחביתא) אלא דוקא בשכשוך והיינו דמסיימי התוספות אבל אחר שנטל האתרוג היה לחוש שמא יתן דעתו וישכשך עכ"ל וכן דעת הראב"ד בהשגות ריש פרק י"ב מהמ"א דאינו אוסר בהנאה אלא אם כן ישכשך:
כא סָעִיף יא כגון ששתה ממנו. בין ששתה מן החבית עצמו בין ששתה מהכוס והחזיר ישראל המותר לחבית אסור:
כב סָעִיף יא שמצץ במינקת בחבית והעלהו כו'. כתבו התוספות דף נ"ח סוף מסכת עבודת כוכבים דמיירי כגון שלא נגע ביין במינקת כגון שנתנו בתחלה המינקת ביין וראשו חוץ לחבית וסותמים פי החבית ופי המינקת וכשרוצה לפתוח קודחים במינקת כו' אי נמי כשקדח לא נגע הקנה ביין אלא כשרוצה להעלות היין מצדד בחבית עד שיגיע היין במינקת דאל"כ אפי' לא העלה אסור בהנאה משום נוגע ביין על ידי המינקת דל"ד למדדו בקנה (דלקמן סעיף י"ט) דהתם לא נתכוין לשכשוך כלל) אבל הכא נתכוין לשכשך ואסור בהנאה עכ"ד מיהו לדידן שרי מגע עובדי כוכבים ע"י ד"א בשתיה במקום הפסד כדלקמן סעיף כ"ד:
כג סָעִיף יא אסור בהנאה. היינו מדינא אבל לדידן שרי בהנאה במקום הפסד:
כד סָעִיף יא יכול כו'. כב"י בשם התוס' דממדת חסידות יש ליזהר דלמא קדם פסיק עובד כוכבים ברישא ומביאו ד"מ:
כה סָעִיף יא אם נגע ברתיחה כו'. ז"ל הב"ח סוף סעיף י"ד כתוב בהג"א מא"ז חבית שהיתה מחמצת ומעלה רתיחה הוי חיבור ליין ואם נגע עובד כוכבים ברתיחה של יין חמרא אסור והא דנקט מטפח ולא נקט נגע בנחת להודיע שאין דרך ניסוך בכך ושרי בהנאה וה"ה דבנגיעה נמי אסור בשתיה ע"כ ומביאו הרב בהגהת ש"ע סי"א עכ"ל נראה שהבין דדעת הרב דלא מיתסר אלא בשתיה ותימה דמשמע דעת הרב דאסור בהנאה כנגע ביין עצמו ובאמת לא ידע מהיכן הוציא הרב דבריו שהרב לא הביא כלל בד"מ דברי הג"א הנ"ל אלא ז"ל בד"מ סי"ג עוד כב"י דהא דהיה מטפח על החבית רותחת כדי שתנוח הרתיחה מותר בהנאה היינו דוקא בטופח כיון שאינו נוגע אלא דרך טפוח אע"פ שהוא בידו מותר בהנאה דאין דרך ניסוך בכך ונראה עוד דלא אמרו אלא במטפח על הרתיחה אבל אם היה מטפח על היין ממש אסור בהנאה עכ"ל וכן הוא במרדכי פ' השוכר ובסמ"ג דאם נגע ברתיחה כאלו נגע ביין עצמו עכ"ל ד"מ הרי להדיא דבהנאה נמי אסור מיהו לדידן אפילו נגע ביין עצמו מותר בהנאה במקום הפסד:
כו סָעִיף יב נאסר בהנאה. ולדידן מותר בהנאה במקום הפסד:
כז סָעִיף יב והשאר מותר כו'. וימכור לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו כדלקמן ס"ק ס"ב ואם יש שם ס' מותר אפילו בשתייה כדלקמן סימן קל"ד ס"ק כ"א:
כח סָעִיף יב ונמצאת כו'. ע"ל סעיף י"ט בהג"ה:
כט סָעִיף יג ליטול משם. ע"ל ס"ק כ':
ל סָעִיף יג מותר בהנאה. דכיון דבשעת הכנסת ידו לא היתה כוונתו רק ליטול הדבר שנפל לשם א"כ לא כוון לנסך ואח"כ כשנוגע בו כיון שאינו מניד היין הרי אינו משכשך ולכך מותר בהנאה ולדידן דקי"ל לקמן ס"ק ע"א דכ"מ שמן הדין מותר בהנאה לדידן שרי אף בשתייה במקום הפסד ה"ה הכא ואין לפרסם הדבר כדלקמן:
לא סָעִיף יד עד שנגע ביין כולו אסור. בהנאה טור ולדידן שרי בהנאה במקום הפסד:
לב סָעִיף יד אבל אם לא ידע. שהברזא עובר כל השולים או שלא ידע שהוא יין מותר אפילו בשתייה כדלקמן סכ"ד:
לג סָעִיף יד אם לא ידע כו'. ומדברי הגהמ"י פי"ב בשם סמ"ק שכתבו אע"פ שנגע אותו עץ ביין כיון דאיכא למיתלי שהעובד כוכבים לאו אדעתיה מותר עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ סכ"ב לקמן גבי מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א משמע להדיא דכל היכא דלא ידעינן אי ידע או לא תלינן להקל בענין יין נסך וכ"כ ר"א מזרחי בתשובה סימן נ"ו דהיכא דאיכא לספוקי אי נגע בכוונה או לא תלינן להקל בענין יין נסך משום דהוי גזרה דרבנן ובשל סופרים תולין להקל וכן משמע מדברי הרא"ש גבי חבית דאשתקל ברזא שכתב על דברי הראב"ד וכיון דאיכא למיתלי להיתר אמאי אסרינן ליה מספק ע"ש וכה"ג תלינן לקולא לקמן סימן קכ"ה ס"ו ובהכי ניחא הא דכתב הרב לקמן סעיף כ"ד בדקרו הסכין דאמרינן דלא כיוון רק לנקוב החבית ולא ליגע דאפשר שינקוב ולא יגע ודוק:
לד סָעִיף יד ומה שנשאר בחבית מותר אפילו בשתייה. כ"כ הטור וצ"ע דהטור לטעמיה אזיל דס"ל לקמן ר"ס קכ"ה דאם שפך מכלי יין מה שנשאר בפנים מותר דלא החמירו בכח העובד כוכבים לאסור המחובר לו על ידי ניצוק וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה ומביאו ב"י דטעמא דהכא בהוצאת הברזא הוא משום דאע"ג דמה שיצא לחוץ אסור מ"מ כיון שאין נסך גמור דלא שכשך לא אחמור בניצוק עד כאן לשונו אבל למאי דפסק המחבר בר"ס קכ"ה דנאסר בניצוק בכח העובד כוכבים א"כ ה"ה הכא ונראה דהיינו דכתב הרשב"א בשם הרמב"ן בברזא דכל היין אסור משום דס"ל כדלקמן סימן קכ"ה דלא כבית יוסף שכתב שלא אסר אלא היין שעד הנקב משום כחו ומ"מ לדידן הכל אפי' מה שיצא לחוץ מותר בשתייה במקום הפסד כדלקמן סכ"ד ולענין אם ניטל הברזא וסתם העובד כוכבים יתבאר לקמן סעיף כ"ג:
לה סָעִיף יד אסור בשתייה. כב"י מדברי הרמב"ן שהביא הרשב"א משמע דאפילו סתם אח"כ הנקב אסור היין שבחבית עד הנקב כיון שמכח העובד כוכבים נעקר לשפוך אבל הר"ן כתב בפרק ר"י דברי הרמב"ן ומתוך לשונו משמע דבסתם הנקב שרי ע"כ:
לו סָעִיף טו מותר. דתלינן שזרק כלים בשטותו בקנה ומתוך כך נתנדנד ויצא היין דכל שאינו יודע בטיב ניסוך תלינן בכל מה דאפשר ר"ן שם ולפעד"נ דאפילו ראינו שהוציא הברזא כל שלא נגע בידו ביין עצמו שרי דכיון שאינו יודע בטיב ניסוך ה"ל למגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א דשרי בשתייה כדלקמן סכ"ד ומכ"ש למאי דקי"ל בסכ"ד דאפילו עובד כוכבים שהוציא הברזא מותר בשתייה במקום הפסד דהכא לגמרי שרי:
לז סָעִיף טז נאסר. ע"ל סעיף כ"ג וכ"ו:
לח סָעִיף טז אבל אם היתה מהודקת בחזקה מותר. ובהג"א כתב בשם רשב"א דאפי' היין יוצא ומטפטף שרי כיון שהיתה הברזא תחובה כ"כ בחבית שלא היתה קופצת מן החבית עכ"ל ב"י ומביאו ד"מ וע"ל סכ"ו וכ"ז:
לט סָעִיף יז נאסר. בהנאה מן הדין:
מ סָעִיף יז בלא הגבהה. ע"ל סי' קכ"ה ס"י בהג"ה:
מא סָעִיף יז לא מיקרי שכשוך. ומותר אפילו בשתייה כן משמע מדברי הפוסקים המקילים (וכ"פ הב"ח סוף סעיף י"ב) וע"ל סעיף כ"ה:
מב סָעִיף יח נאסר. ע"ל ר"ס קכ"ה:
מג סָעִיף יח וכ"ש שאינו כו'. ולכן אני תמה על קצת המחמירין ומפסידין ממונם של ישראל לאסור יין ע"י שנגע העובד כוכבים בכלי בלא שום שכשוך ולכן נראה דאין לחוש כלל עכ"ל ד"מ וכ"ש לדידן דשרי:
מד סָעִיף יט שהיה מטפח כו'. ע"ל ס"ק כ"ב:
מה סָעִיף יט בהמתו. ע"ל סי' קכ"ה ס"ק ח':
מו סָעִיף יט ואסור בשתייה. ולדידן מותר בשתייה במקום הפסד:
מז סָעִיף יט והוי מגע עובד כוכבים שלא בכונה כו'. כלומר שלא בכונה לנסך אבל אם לא כיוון ליגע שרי בקנה אפילו בשתייה דה"ל מגע עובד כוכבים ע"ד ד"א דשרי בשתייה כדלעיל סעיף י"ד ולקמן סכ"ד וכ"כ הר"ן ומביאו בית יוסף סוף דף קס"ג בסוף ד"ה מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א כו' ובבית יוסף ובפרישה ס"ס זה מחלקינן בע"א וז"ל דמדדו בקנה מתכוין להכניס הקנה ביין אבל הכא אינו מתכוין להכניס הסכין ביין אדרבה מתכוין לסתום בפני היין שלא יצא הילכך דמי למגע עובד כוכבים ע"י ד"א שלא בכוונת מגע כלל דשרי בשתייה עכ"ל. ולעיל סי"ד ולקמן סכ"ד נמי אינו מתכוין ליגע ביין:
מח סָעִיף יט וי"א כו'. וכב"י דה"ה להתזת צירעה דשוה למדדו וכ"כ הרשב"א היו זבובים או יתושים ע"פ החבית והתיזן בין בקנה בין בידו מותר בהנאה ואסור בשתייה אבל האוסרים במדדו ביד בהנאה ה"ה להתזת צירעה ביד דאסור בהנאה ולא אמרו במשנה ימכר אלא בהתיז קנה דוקא עכ"ל. ולפי זה למאי דקי"ל דבמדדו ביד שרי אף בשתייה במקום הפסד וכמו שיתבאר בס"ק נ' ה"ה זבובים ויתושים ביד:
מט סָעִיף יט אינו אוסר בהנאה. ולדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד וכ"פ הב"ח סס"ך וכן משמע בהדיא בתשובת רבי אליה מזרחי סי' נ"ו סוף דף פ"ה וכן בכל הסעיף כשכתב הרב מותר בהנאה לדידן שרי אף בשתייה כדלקמן ס"ק ע"א:
נ סָעִיף יט במקום הפסד. כ' העט"ז הפסד מרובה ול"נ דה"ה הפסד מועט וכן משמע מדבריו בד"מ וז"ל ול"נ דהואיל והוא איסור דרבנן הלכה כדברי המקילין ותו דבתראי נינהו וידעי טפי דברי הראשונים ופסקו להתיר ואף רבינו הטור לא זכר כלל דברי הראשונים מכלל דפשיטא ליה דהלכה להקל עכ"ל וכן משמע מדברי הב"ח סס"ך דאפילו בהפסד מועט קי"ל הכי ועוד שהרי המחמירים הם הרי"ף לדעת הר"ן והרמב"ם לדעת הבית יוסף דכתבו דמדהשמיטו הך ברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר מכלל דס"ל דביד אסור בהנאה ולפעד"נ דאדרבה איפכא מסתברא דמדמי ליה לעובדא דשמן (לעיל סעיף י"ב) ושאר עובדא דכותיה דמגע שלא בכוונה מותר בהנאה וסבירא ליה דרבי נתן דאוסר היינו משום דסבירא ליה מגע שלא בכוונה אוסר בהנאה ולא קי"ל כותיה וכיון שכתבו בשמן ובמגע עובד כוכבים שלא בכוונה דמותר בהנאה לא הוצרכו לכתוב מדדו ביד מותר בהנאה ודוק:
נא סָעִיף יט שלא נגע בידו. אבל נגע בידו אסור בהנאה אע"פ שעסוק במלאכתו ול"ד למדדו ביד וכן דעת הטור וכן פי' בפרישה סכ"ז ע"ש וכן פירש הב"ח סט"ו דעת הרא"ש:
נב סָעִיף יט רק בשתייה. היינו דווקא כשנמשך אבל לא נמשך שרי אפי' בשתייה כדלעיל סי' קכ"ג ס"ק מ"ג:
נג סָעִיף יט דהא גם כן במלאכתו כו'. לא הוצרך לטעם זה אלא להאוסרים ניסוך ברגל בהנאה לעיל סי"א אבל להמתירין בלא"ה מותר בהנאה וק"ל:
נד סָעִיף יט ואין לדמות כו'. ודוקא מה שמפורש בש"ס ופוסקים שנקרא טירדא אבל אין לנו להתיר דברים אחרים מאומד הדעת לומר זה אין מתכוין לניסוך כ"כ הפוסקים:
נה סָעִיף כ מותר בהנאה. ולדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד:
נו סָעִיף כ וה"ה כו'. וכן אם לאחר שעבר האונס נמצא עדיין נוגע בו אסור בהנאה אפילו הוא אונס דעלמא דלאו קרוב למיתה רשב"א שם:
נז סָעִיף כא ולא מיקרי נגיעה מה שנוגע על ידי אדם. ואפי' יתכוין העובד כוכבים לנסך בדרך זה ואומר בפירוש שהוא מנסכו ע"י כך אין בדבריו כלום וה"נ אמרינן שנוגע בכלי שהיין בתוכו שאין זה נקרא מגע עובד כוכבים ביין ע"י ד"א אלא הוא נוגע בכלי והכלי נוגע ביין וגם בקנה אפשר לומר כן שכל שקדמה נגיעת הקנה ביין לנגיעת אדם בקנה אין זה מגע עבוד כוכבים על ידי ד"א דמשמע שהוא מגיע ד"א ליין אבל זה אינו נוגע אלא בקנה הנוגע ביין אבל צריך להתיישב בדבר זה עכ"ל הריב"ש שם ומביאו ד"מ ונראה דלדידן דקי"ל לקמן סכ"ד דמגע עבודת כוכבים ע"י ד"א שרי אף בשתיה במקום הפסד אם כן הכא בשקדמה נגיעת הקנה ביין שרי בשתיה אף שלא במקום הפסד:
נח סָעִיף כב הרי זה מותר בהנאה. כתב העט"ז בסעיף כ"ג דהכא אפילו יש שם ישראל שרי בהנאה ול"ד לדלקמן סעיף כ"ג כו' ולא נהירא כדמוכח בדברי הראב"ד והרשב"א והרא"ש דאין לחלק וע"ש:
נט סָעִיף כב וחבקה עובד כוכבים. ל' הר"ן שרי להדק על ידי עובד כוכבים ומביאו ב"י וד"מ:
ס סָעִיף כג והניח העובד כוכבים ידו כו'. כב"י וה"ה לסותם הנקב בברזא קצרה שאינה עוברת כל עובי השולים וכ"כ הרב בסמוך:
סא סָעִיף כג עד הנקב אסור כו'. דכיון שסופו לצאת והעובד כוכבים סותמו ומונע לצאת ה"ל כנוגע בכולו כ"כ הפוסקים:
סב סָעִיף כג וימכור כו'. אבל בהנאה בפני עצמו א"א כיון דכמעורב חשבינן ליה. ר"ן:
סג סָעִיף כג ודוקא כו'. והרא"ש והטור ס"ל דאין חילוק דאפילו אין שם ישראל לא מקרי טרוד במלאכתו ול"ד לטירדא דמדידה דאין לנו לדמות הטירדות זו לזו כדלעיל ס"ס י"ט מיהו בתשובת ר"א מזרחי סי' נ"ו פסק בסתם כהראב"ד ולא הביא דעת הרא"ש כלל וכ"פ הב"ח סס"ך ובאמת לא ידעתי למה דהא קי"ל הלכה כבתראי ובפרט שהרא"ש מביא דברי הראב"ד ומשיג עליהם ובפרט שהוא מחמיר וכן רבינו ירוחם מביא סברא זו באחרונה:
סד סָעִיף כג אבל אם לא היה כאן כו'. וכתוב בתשובת ר"א מזרחי שם וה"ה אם יש ישראל שם ובשעה שנשמט הברזא היה העובד כוכבים יותר קרוב מהישראל ולא רצה העובד כוכבים להמתין על ישראל לסתום הנקב כדי שלא יהא היין נשפך ביני וביני או שהיה הישראל עוסק בענין אחר דינו כאין שם ישראל להציל ע"ש:
סה סָעִיף כג לא גרע ממדדו כו'. כב"י ואפשר דאפי' להאוסרים מדדו בידו בהנאה מודי הכא כיון דלא נגע ביין עצמו עכ"ל ומביאו ד"מ ואפשר גם דעתו בהג"ה כן ומפני כך כתב סתם והכל מותר:
סו סָעִיף כג מותר בשתייה. כן הוא ברוב הספרים והדבר פשוט דט"ס הוא וצ"ל בהנאה אבל בשתיה אסור כמו מדדו ביד וכן הוא בעט"ז ובקצת ספרים וכן כתוב בתשובת ר' אליה מקנדי"א הנדפסה בתוך תשובות ר"א מזרחי בס"ס נ"ד: וכתוב בתשובת ר"א מזרחי סימן נ"ו דלדידן דקי"ל דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן ומגען שלא בכונה מותר בשתיה ה"נ מותר בשתיה ומשמע מדבריו שם להדיא דה"ה ביש שם ישראל נחתינן חד דרגא ולדידן כולו שרי מיהו היינו דוקא במקום הפסד וכמ"ש לקמן ס"ק ע"א:
סז סָעִיף כג אבל אם הכניס כו'. ק"ק דה"ל לחלק הכא ג"כ בין יש ישראל להציל או לא וא"ל דשאני הכא כיון דנוגע ביין עצמו דהא במדדו בידו נמי נוגע ביין בעצמו ונראה דהכא אפילו אין ישראל להציל לא מוכחא מלתא דכוון להציל דהא היה יכול להציל כשיניח ידו על הנקב מבלי שיכניס ידו לפנים ולפ"ז היכא דא"א להציל אם לא שיתחוב אצבעו לפנים ואין שם ישראל להציל שרי בהנאה וכ"כ הב"ח סס"ך דאפילו בתחב אצבעו או ברזא ארוכה היכא דלא היה שם ישראל דהכל מותר בהנאה דבעבידתיה טרוד עכ"ל ומיירי בגוונא דפרישית:
סח סָעִיף כג דכולו אסור בהנאה. ולדידן בהכניס אצבעו שרי בהנאה במקום הפסד ובהכניס ברזא ארוכה שרי אף בשתיה במקום הפסד כדלקמן סעיף כ"ד אבל אם הוא בענין שאין יכול להציל אם לא ע"י שיכניס אצבעו ואין שם ישראל שיכול להציל שרי אף בשתיה במקום הפסד לדידן וכ"כ הב"ח סס"ך הלכה למעשה להקל:
סט סָעִיף כג וע"י כן יוצא כל היין שבחבית. אבל אם המינקת אינו מגיע בשולי החבית בענין שלא היה יוצא כל היין שבחבית רק עד מקום שמגיע המינקת אז אינו אסור בהנאה רק עד מקום שמגיע המינקת ומשם ואילך מותר בהנאה כמו בברזא דלעיל בסמוך כן משמע בפוסקים ולדידן כולו שרי בהנאה במקום הפסד אפילו מגיע לשולי החבית:
ע סָעִיף כג הוי ניצוק בר ניצוק. כב"י דמיירי ביש קנה בנקב החבית דאז שייך לפלוגי בין קלוח שעומד במרזב לשאר היין הא אם אין קנה בנקב כולו אסור משום ניצוק עכ"ל ומביאו ד"מ וע"ל סימן קכ"ו סעיף ב':
עא סָעִיף כד וה"ה אם נגע כו' או שלא ידע וכו'. דהואיל ואפילו כיוון ליגע אינו אוסר רק בשתייה הואיל ואינו עובד עבודת כוכבים א"כ שלא בכוונה אפילו בשתייה שרי מידי דהוי אישמעאל שנגע שלא בכוונה כדלעיל (ס"ק י"ב) עכ"ל ד"מ ומשמע דה"ה בכל מקום שאינו אסור מדין הש"ס אלא בשתייה לדידן שרי אף בשתייה וכ"כ הב"ח סס"כ וכ"כ בתשובת ר"א מזרחי סימן נ"ו וכן משמע בתשובת ן' חביב סימן מ"א דתלא טעמא דנחתינן דרגא ע"ש מיהו כבר נתבאר לעיל ר"ס קכ"ג דשלא במקום הפסד קי"ל דאף בזמן הזה עובדי עבודת כוכבים הן וגם בתשובת מהרי"ל סימן ל"ח מצאתי דכתב דמגע עובד כוכבים בכוונה ע"י ד"א בזמן הזה אין להתיר אלא במקום הפסד מרובה ונהי דהרב והנמשכים לדעתו לא ס"ל הכי אולי לא ראו דברי מהרי"ל שהרי לא הביאו דבריו ואפשר אי הוי שמיע להו לא הוו מקילין כ"כ ועוד שקולא זו לא הזכירוה הפוסקים הקדמונים או האחרונים המפורסמים וגם בספר אפי רברבי דף ע"ט ע"ב הביא דברי הרב וכתב עלה ואין להקל בזה רק בהפסד מרובה גם הרב והב"ח מודו לזה שהרי משמע להדיא מדבריהם בר"ס קכ"ג דשלא במקום הפסד קי"ל דאף בזמן הזה עובדי עבודת כוכבים הן וכן קבלתי מהגאון אמ"ו ז"ל שאין להקל מטעם עובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא במקום הפסד ואמר שכך ראה ג"כ מכמה גדולי הוראה מיהו היכא דמותר מן הדין בהנאה משום שאינו עובד עבודת כוכבים כגון קטן וגר תושב וכה"ג דלעיל ריש הסימן אף לדידן אסור בשתייה אף במקום הפסד דמה בכך דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן הא בלא"ה אפילו אינו עובד עבודת כוכבים אסור בשתייה והיינו דכתבו הרמב"ם והמחבר לעיל ס"ז כ"מ שאמרו כו' מפני צד נגיעה כו' דמשמע דאתו למעוטי שאר דברים דלא שרו בהנאה מפני צד נגיעה והיינו הנך דפרישית וע"ל סימן קל"א ס"ק ט"ו ודוק:
עב סָעִיף כד מה שיצא לחוץ. שבא מכחו אסור עכ"ל עט"ז ולא דק דהא השתא קיימינן דיין שאסור מן הדין בשתייה לדידן שרי וכח אינו אוסר אלא בשתייה כדלעיל סעיף י"ד ולקמן ר"ס קכ"ה אלא הטעם איתא במרדכי דמה שיצא לחוץ מסתמא נגע בו ומביאו ב"י וד"מ לקמן סי' קכ"ט וע"ש סעיף י"א:
עג סָעִיף כד דכיון דלא כיוון כו'. אה"נ אפי' הוי כיוון שרי לדידן אלא קושטא דמלתא נקט כדאיתא במרדכי ונ"מ דשרי אף שלא במקום הפסד והא דלא חיישינן שמא נגע בידו ביין בשעה שיצא לחוץ דאז נאסר גם מה שבפנים ע"י ניצוק דלמה לו לעשות כן וכמו שכתבתי סוף סימן קכ"ט ובסימן ק"ל סעיף קטן ג':
עד סָעִיף כה נוד כו'. פי' הבית יוסף דהיינו בנוד סתום דאילו בפתוח ס"ל להרמב"ם והמחבר לעיל סי"ז דיש בו משום ניסוך וכן העט"ז כתב נוד סתום ולפי מה שכתב הרב שם דבמקום הפסד אפי' פתוח מותר ה"ה הכא ועיין לקמן סימן קכ"ה סעיף ח' ט' י':
עה סָעִיף כו מותר. דאין דרך ניסוך בכך ועוד דמעשה לבינה בעלמא קעביד כדלעיל סעיף כ"ב כן כתבו הפוסקים ועיין לעיל סעיף ט"ז סעיף קטן ל"ח:
עו סָעִיף כז יקח ישראל הנעורת. כב"י דמדברי התוספות והג"א משמע דלשופרא דמילתא הוא ולא לעיכובא ויש לתמוה למה דהא אם יתן העובד כוכבים הנעורת הוי כמנח ידיה (דלעיל סעיף כ"ג) כיון דמונע היין מלצאת ושמא י"ל כיון שאין זה נקב גמור אלא סדק לא מחמרינן ביה כולי האי עכ"ל ועיין עוד בטור מ"ש ויש מחלקים כו' ובב"י וב"ח:
עז סָעִיף כז אבל בסכין כו' שרי. שאינו מכוין רק לסתום הכלי ולא ליגני ביין והוי כמו על ידי ד"א שלא בכוונה טור והפוסקים ולדידן אף ביד שרי במקום הפסד כיון דהוי מגע שלא בכוונה:
א סָעִיף א שאינו מזכיר עבודת כוכבים כו'. בטור כתב דמיקרי גדול שיודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה דהיינו כל שזוכר ומזכיר בפיו עבודת כוכבים ומשמשיה והוא ע"פ התוספתא הביאה תה"ה רק ששם לא הוזכר תיבת בפיו ופי' בפרישה דזוכר קאי על המחשבה ול"נ דבפיו קאי אתרוייהו והוא ע"פ שמצינו לשון כזה בפ"ק דכתובות כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפי' אם נגזר עליו כו' נראה פירושו דבא למעט שלפעמים מדבר ניבול פה בלא כיוון להרע ע"כ הזכיר בכפל לשון שמוציא דבר נבלה מפיו בכוונה וברצון וה"נ הוי כיון שאפשר שזוכר כן שם עבודת כוכבים בלי כוונה לרעה ע"כ אמר שמזכיר להורות שבכוונה ורצון מזכיר זה ולשון מזכיר פירושו שנותן לב להזכיר וע"כ לא נקט בש"ע אלא ומזכיר לחוד:
ב סָעִיף ב ויש מקילין אפילו במגע גר תושב. הוא הרא"ש דכ' דאע"פ דבעבד הלקוח מעובד כוכבים שמל ולא טבל עושה יי"נ כדמוכח בסעיף ג' שאני התם דאין לבו לשמים אלא מתייהד מפני אימת רבו ובטור מבואר חילוק זה לדעת ר"ת שפוסק בעבד שמל וטבל דבעינן עוד י"ב חודש כתב ע"ז ודוקא שאינו מתגייר מדעתו אבל נתגייר מדעתו מיד לאחר שנמול ויטבול כו' ואינו רוצה לחלק בעבד עצמו אם מתגייר מדעתו או בע"כ דכל מדעתו הוי נמי בע"כ דאין לבו שלם בדבר וכ"כ בהדיא בתוספות פ' ר"י (עבודה זרה ד' נ"ז) דאי אתה מל עבד בע"כ אלא דמ"מ אימת רבו עליו ונראה דחסר תיבה א' בטור וצ"ל דדוקא עבד שאינו מתגייר כו' וכ"ה הגי' במרדכי דעיקר החילוק בין עבד לגר אחר אבל בעבד עצמו אין חילוק כלל כאן ואם מתגייר בפי' בע"כ אין מועיל לגמרי וכדקי"ל סי' רס"ז וכ' רש"ל דהקראים דינם כגר תושב ומותר לשתות עמו ישראל:
ג סָעִיף ד כיון שמלו כו'. אזיל לטעמי' ". "ו שכתב בב"י שגם הרמב"ם ס"ל כהרא"ה דבעינן דוקא מלו ולא כהרשב"א דסבירא ליה אפילו לא מלו ותמהני מאד מהיכן משמע ליה לב"י מדברי הרמב"ם כן שהרי בגמרא נקט ג"כ מלו ופי' הרשב"א דמלו דנקט הוא לרבותא דגדולים אפילו מלו אוסרים ואמאי לא נימא גם ברמב"ם כן ותו ק"ל למה לא פסק כרשב"א כיון דבהדיא אמרינן כן בתוספתא כמו שמביא בתה"ה ועל הטור לק"מ שלא ראה ספר תה"ה ולא ידע מתוספתא זאת דודאי אין כח לחלוק על תוספתא:
ד סָעִיף ו שאינו עובד אלילים כו'. כגון הישמעאלים ויליף לה מגר תושב למה שפסק בסעיף ב' דאינו אוסר רק בשתייה ואע"ג דשם כתב קיבל עליו ז' מצות שם קמ"ל רבותא דאפי' הכי אסור בשתייה אבל לענין איסור הנאה לא איכפת לן רק בעובדי כוכבים דכבר נתבאר דאיסור שתייה הוא משום בנותיהן ואיסור הנאה הוא משום עבודת כוכבים מ"ה כל שאינו עובד עבודת כוכבים אין כאן איסור הנאה ולדעת יש מקילין שהביא שם רמ"א מ"מ כאן נחית דרגא ולכל הפחות מותר בהנאה ובטור כ' בשם רשב"א דיש להקל בישמעאלים כיון דלא פלחו לעבודת כוכבים והקשה בדרישה ממ"ש ב"י לעיל בסי' זה בשם הרשב"א בלשון זה אלמא כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים וז' מצות בני נח יינם לאו יין נסך לאסור בהנאה וכאן מיירי מחמת שלא יעבוד עבודת כוכבים לחוד והאריך לתרץ ואין כאן קושיא כלל דה"ק לעיל בין לר"מ אם קיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבי' בין לחכמים בקיבל עליו לז' מצות ואנן קי"ל כחכמים דצריך בקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים גם ז' מצות וממילא בזה מותר עכ"פ אלא שיש קצת גאונים אומרים שיש להקל אפילו בשלא לעבוד עבודת כוכבים לחוד אפילו לחכמים מהא דרב יהודא ששלח לאבודרני ביום אידם כמ"ש ב"י ויש כאן תימה בדברי הב"י שכתב לתרץ דברי הרמב"ם אהדדי דר"י מיירי במקום שכל האומה אינה עובדת עבודת כוכבים וברייתא מיירי שאומתו עובדת עבודת כוכבים וקשה מאי פריך בגמרא והא תניא איזה גר תושב כו' דהיינו דברי ר"מ דצריך קבלה בפני ג' ומשני דהיינו לענין להחיותו ומאי קושיא כלל דהא רב יהודא מיירי בכל האומה אינה עובדת עבודת כוכבים וא"כ הברייתא נמי ס"ל דבמקבל שלא לעבוד עבודת כוכבים וכל האומה כן אזי מודה ר"מ דדי בכך אבל באם האומה עובדת עבודת כוכבים פליגי בה ר"מ ורבנן וצ"ע ליישבו:
ה סָעִיף י לאפוקי נפל לבור. עיין מה שכתבתי בסעיף כ' מה ששייך לפי' דברי הטור במה שנתקשה לב"י:
ו סָעִיף יא וישכשך כו'. הב"י נסתפק אי בעינן שכשוך גדול או אפילו כל דהו ובתה"ה כתב בהפר משמרת הבית דף קל"ג בפשיטות דלא מצינו הפרש בין שכשוך רב לשכשוך מועט אלא הכל אסור עכ"ל:
ז סָעִיף יא כל היין אסור. ואין כאן היתר למכור חוץ מדמי יין נסך שבזה כל התחתון הוה בסיס לעליון וה"ל כנוגע בכולו כ"כ ב"י בשם הר"ן ועיין מ"ש בסי' קכ"ד ס"ק ל"ב על זה:
ח סָעִיף יא כלי שיש לו חוטמין כו'. הב"י כתב בשם תשובת רשב"א שמלאכת כלי זה נקרא בגמרא קני שקיז ולא ידעתי מה הוא דמ"מ מה שבפיו אסור וכל היין נגרר אחריו ולמה יגרע מנצוק חבור כו' ע"כ ובמשמרת הבית בדף קל"ד כתב הרשב"א ג"כ בזה שלא נתבררה לנו צורת הקני שקיז ולא יוכל להתיר עליה בניצוק ועכ"פ אינו כפרש"י ולבסוף כתב דהקני שקיז היה בענין שלא היה בו ניצוק חבור והר"ן כתב בשם הראב"ד ליישב דלא אמרינן נצוק חבור אלא באם יצא הכל דרך אותו פתח מה שאין כן כאן דיוצא דרך הנקב האחר ששותה העובד כוכבים ולעד"נ ליישב דכל כמה דלא משכשך אין אוסר וכל זמן שהוא שותה אין משכשך אלא מושך אליו אלא כשפוסק ונשמט היין מפיו הוא משכשך למטה ע"כ אין איסור כל שלא פסק העובד כוכבים ובהך כלי בא היין מעצמו אל תוך הקנים לא ע"י מציצה דאלו ע"י מציצה היינו דין מינקת שזכרתי בסי' קכ"ד סעיף כ"ד בשם מהרי"ל ולענין הלכה נראה כיון שלא נתברר דבר זה לרשב"א וכתב שגם הראב"ד נתקשה בזה ע"כ אין לנו ללמוד שום קולא מכלי זה ולא ישתה עם העובד כוכבים בשום כלי:
ט סָעִיף יב עובד כוכבים שנכנס כו'. זהו לשון הרמב"ם רק שהמחבר הוסיף תיבת ושכשכו והולך ע"פ השיטה שכ' בכ"מ על מה שהשיג הראב"ד וז"ל א"א זה המעשה של עובד כוכבים שנכנס לחנות ואמר איכא חמרא לזבוני וכו' ושדא ידא לכובא ושכשך ביה ואמר האי לאו חמרא הוא ואסרוהו בהנאה מפני השכשוך עכ"ל ופי' בכ"מ שעיקר ההשגה היא על שלא כתב הרמב"ם ושכשך אלא סתם ונגע ובגמרא איתא ושכשך ותירץ ד"מ ע"ז דהרמב"ם לא הוצרך לכתוב ושכשך שכבר כתב באותו פרק שאין נגיעה אוסרת אלא שכשוך עכ"ל ותמוה הוא דא"כ לא היה לו להביא רק בלשון זה המעשה הוא של עובד כוכבים ששכשך ותו דכבר כתב הראב"ד לעיל באותו פרק דבעינן שכשוך ונ"ל שבא הראב"ד בזה על ב' דברים הא' להשיג במ"ש הרמב"ם ופשט ידו כשהוא מחפש ונגע ביין אוסרו שהרי ליין נתכוין וקשה ע"ז במה ידענו שבשעת אותה נגיעה נתכוין לנגיעה שמא הנגיעה בעצמה היתה שלא בכוונה כדרך אדם בחפושו ואת"ל נתכוין לנגיעה שמא היה סבור שזה מים ע"כ מביא הגמרא שאמר האי לאו חמרא ובזה נודע שכוון לנגיעת היין. עוד בא הראב"ד בזה לראיה למה שהשיג בתחלת הפרק במ"ש רמב"ם כיצד היא הנגיעה שנגע ביין עצמו ומשכשך אבל אם פשט ידו לחבית ותפסו ידו קודם שיוציאנה ולא ינידה כו' לא נאסר היין דמשמע לא נאסר כלל ממילא כל שלא שכשך אלא נגיעה בעלמא מותר אפי' בשתיה אבל אם שכשך אסור בהנאה ע"ז חולק הראב"ד לעיל ואמר כשתפסו ידו מי לא נגע ביין אלא כך אמרו תפסו ידו שלא שכשך שאין אוסר בהנאה אא"כ ישכשך עכ"ל ממילא יש להראב"ד איסור בשתיה אפי' במגע בעלמא בלא שכשוך וכן מפרש כ"מ לתרץ גם דברי רמב"ם גם רש"י פי' כן בפרק ר"י (עבודה זרה דף נ"ט) וע"כ בא הראב"ד כאן להביא ראייה לזה דיש איסור שתייה אפילו הוא בלא שכשוך שהרי במעשה הזה שהיה משכשך אמרו בו דאסור בהנאה בשביל השכשוך משמע דבלא השכשוך יש עכ"פ איסור שתייה והוא מוכח שם באותו פלפול שאמרו שכשוך עושה יין נסך דמשמע שהשכשוך גורם ליין נסך שהוא איסור הנאה הא בלא שכשוך יש איסור שתייה: וכתב הטור בדין זה ואם נתערב באחר דמי המשוכשך אסור בהנאה והשאר מותר בהנאה וקשה פשיטא מי גרע מכל סתם יינם שנתערב כדלקמן סי' קל"ד בשלמא בגמרא לק"מ דמעשה היה כך אבל על הטור קשה ל"ל זה וי"ל דל"ת כיון דשכשך ה"ל כיי"נ ודאי ואין לו תקנה קמ"ל דלא הוה אלא סתם יינם. עוד יש יתור לשון שכתב ושכשך בו בידו האי בידו ל"ל וי"ל דקמ"ל בזה שמרמז בידו כלומר האי לאו חמרא בתמיה:
י סָעִיף יב כסבור שהוא של שמן כו'. ממילא לדידן מותר אפי' בשתייה כמבואר לקמן סעיף כ"ד:
יא סָעִיף יג ולא ינידה. פי' דאלו היה משכשך היה אסור אחר שנטל מה שנפל שם ורוצה להוציאו אבל בלא שכשוך אינו נאסר בהנאה מכח מגע לחוד והא דלא אסר היין בהכנסת ידו פי' התוס' והרא"ש דאז היה טרוד בהצלת מה שנפל לו והוי כמדדו דסעיף י"ט אבל בהוצאה לא טרוד עוד ול"ד למדדו שזכרנו ששם טרוד אף בהוצאה שצריך להוציא באופן שיכוין המדידה משא"כ כאן שבשעת הוצאה זו הוה בלא טירדא כלל עכ"ל ע"כ צריך אז שמירה שלא ישכשך וכתב בד"ה ומ"ש בשכשוך כו' דמדברי התוס' והרא"ש משמע שאם היה מכוין ליגע ביין היה נאסר אע"ג דלא שכשך ולע"ד לא נראה כן דפשיטא דגם הם סבירא להו דבלא שכשוך אין איסור הנאה אלא דהוצרכו כאן להתיר בהנחה מחמת שהיה טרוד דכאן שרוצה ליטול משם מה שנפל א"א בלא שכשוך שהרי בשעת הכנסתו ליין מחפש בו אנה ואנה נפל ע"כ היה אסור אי לאו טעמא דטירדא וכן מוכח גם מתה"ה דף קל"ד שנתן ג"כ טעמא דטירדא ומיהו ס"ל שם דכל מגע א"א לו בלא שכשוך אא"כ נקטו לידיה וכן מוכח גם מדברי הטור שפסק דבעינן שכשוך ולא הביא דעת אביו לחלוק ע"ז אלא כדפרי' ומ"מ לענין הלכה יש לנו לחוש לדברי רשב"א ולאסור במגע לחוד דא"א בלא שכשוך וכ"ש למ"ש הב"י בשם הר"ן דמגע לחוד ג"כ אוסר:
יב סָעִיף יד כולו אסור. מו"ח ז"ל כתב דאע"פ דהכנסת אצבעו היה לצורך הצלת יין אפ"ה חיישינן שמא לאחר הכנסת אצבעו וניצול היין ישכשך שוב לנסך לעבודת כוכבי' עכ"ל ולא דק בזה דודאי לא חיישינן להא לגמרי לדעת הרשב"א שמביא רמ"א בסעיף כ"ג דא"כ גם שם נימא דמתחלה בשעה שהניח ידו על הנקב היתה כוונתו להציל היין ואח"כ נתכוון לנסך כמו שאר עובדי כוכבים שאוסר במניעת יין לצאת אלא ודאי דכל זמן שיש על ידו הצלת יין אין חשש ניסוך בו וה"ה תוחב אצבעו לנקב החבית להציל היין אלא מוקי לההוא עובדא דבגמ' דאנח עובד כוכבים ידו עילויה ואסרו דהיה שם ישראל להצילו וקדם עובד כוכבים והצילו דאז לא מיקרי טרוד וסעיף זה הוא דברי ספר התרומה נמשך מההוא עובדא דגמ' שנזכר בסעיף כ"ג שהיה ישראל שם אבל אם לא היה ישראל שם ודאי מיקרי טרוד כל זמן שאצבעו תחוב לשם והש"ע לא זכר כאן כלום מזה אם היה ישראל שם כי אזיל לטעמיה דס"ל כהרא"ש דהצלת יין לא מיקרי טירדא ורמ"א לא כתב כאן כלום שסמך על מה שיכתוב בסעיף כ"ג לחלק בזה:
יג סָעִיף יד ומה שנשאר בחבית מותר. פי' שנסתם הנקב ואם לא נסתם היה הולך עוד מן החבית לחוץ אפ"ה שרי דאין כאן אלא איסור כחו שמכחו יצא לחוץ ואינו אוסר רק בשתייה ומטעם זה נמי לא אמרינן שמה שבפנים יהיה אסור מכח ניצוק כיון דכאן האיסור גופיה אינו איסור גמור אבל אם תחב העובדי כוכבים הברזא לשם אע"פ שאינה עוברת כל השוליים מ"מ אסור גם מה שבפנים מה שיהיה נגרר אחר אותו נקב דכאן יש איסור מחמת שמונע יציאת היין וזה איסור גמור אפי' בשתייה ודין זה מוזכר בסעיף כ"ג:
יד סָעִיף טו עובד כוכבים שוטה כו'. הטעם כיון דלאו בר ניסוך הוא תלינן לקולא ואמרו כן שבשטותו זרק איזה דבר על הברזא ויצאה והוא לא נגע:
טו סָעִיף יז ורבים חולקים לומר כו'. משמע מדבריו שאין להקל אלא בלא הגבהה אבל במגביה מיקרי שכשוך אע"פ שאינו נוגע רק בכלי והיינו ע"פ מ"ש בד"מ שרוצה ליישב דהריב"ם שמביא הטור סי' קכ"ה לא ס"ל כרמב"ם כאן ולא כמ"ש ב"י כאן דס"ל כרמב"ם אלא ריב"ם מיירי בהגבהה דוקא אבל לפי הנראה לע"ד יש להקל אפילו במגביה שהרי הרשב"א כתב בתה"ה דף קל"ז דלא מיחוורי דברי הרמב"ם אלא לא מצינו שכשוך אוסר אלא בנוגע ביין עצמו בין בגופו בין ע"י ד"א אבל במגביהו או מוליכו ומשכשכו לא שאין דרך המנסכין כן כלל וכ"כ הראב"ד ועיקר עכ"ל ומביא שם ראייה ברורה על זה מברייתא וכך הם דברי הטור ס"ס קכ"ה עובד כוכבים נושא יינו של ישראל אפילו חסר ומשכשך דרך הילוכו מותר אפי' הוא פתוח עכ"ל וכ"פ מו"ח ז"ל כרשב"א וכן עיקר נ"ל וכ"ז לענין הנאה אבל בשתייה אסור במגע לחוד כמו שזכרתי בסי' קכ"ג סעיף ו' בשם הראב"ד ועיין מה שכתבתי בסי' קכ"ה סעיף ח' דיש שלש מחלוקות בדבר והלשון שכתב רמ"א כאן ורבים חולקים הם הראב"ד והרשב"א:
טז סָעִיף יט או שנטל חבית וזרקה בחמתו. כ"כ רמב"ם זה תמוה מאד דבמשנה איתא בהדיא בלשון זה זה היה מעשה והכשירוהו משמע לגמרי וכ"פ רש"י וכל הפוסקים בהדיא דמותר אפי' בשתייה כמ"ש הטור והש"ע סימן קכ"ה והנה בהגהת מיימוני כ' מכח זה דט"ס יש ברמב"ם וצ"ל שזרקה שלא בחמתו ודעת הש"ע שהעתיק דברי רמב"ם כמות שהם לא ידעתי ליישבן גם הראב"ד כ' על דברי הרמב"ם האלו שהם שיבוש שאם בחמתו מותר אפי' בשתייה ויפה עשה בלבוש שלא העתיק דין זה דזרק בחמתו כאן ועמ"ש בסי' קכ"ה סעיף ה':
יז סָעִיף יט עובד כוכבים שדרך יין אם שמרוהו כו'. בטור כתוב בלשון זה וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה כיון שהוא טרוד בדריכה בד"א ששמר ישראל שלא נגע ביין אבל אם לא שמר ישראל אסור בהנאה שודאי נגע שחיבת ניסוך עליו והרשב"א כתב שאפי' אם נגע ברגליו ביין בכונת מגע מותר בהנאה שאין דרך ניסוך בכך וא"א הרא"ש אסרו בהנאה ע"כ לשונו ובאשיר"י לא כתב הך בד"א כו' וע"כ דעת ב"י שאפילו אם עסק ביד בענבים בשעת דריכה להפוך בענבים ולעצרם מותר בהנאה כיון דטרד בעבידתיה ושלא כדעת הטור דאוסר בזה ביד ולעד"נ דגם הטור ס"ל כך דכיון דחשוב דריכה טירדא מאי שנא רגל מאי שנא יד כל שהוא דרך דריכה וצרכיה דהיינו לאסוף הענבים ולא בא הטור להצריך שמירה אלא שלא יגע שלא מחמת עסק שלו דאפשר שהוא דרך ניסוך דברגל אף שיש בו ג"כ ניסוך לפי דעת הרא"ש מכל מקום כיון שהרגל טרוד תמיד בדריכתו אין חשש בו אבל ביד אין בו צורך לדריכה אלא לפי שעה לאסוף את הענבים ע"כ יש חשש שלא יגע ביד בשעה שאין בו טירדא והוא עדיין בדריכתו וכ"ש אי ציירה לידיה דעובד כוכבים דסגי דהרא"ש סבירא ליה לא גזרינן ציירה אטו לא ציירה כמ"ש הרא"ש בתחלת פרק ר"י והא דלא כתב הרא"ש שצריך שמירה משום יד דאין צורך לכתבו דכיון דקמ"ל דאפי' ברגל יש איסור אם הוא עושה אותו בכונה כל שכן ביד במקום שאין בו צורך דריכה ובודאי צריך שמירה ע"ז כדין כל מקום שיש איסור והא שהקשו לתינוק והא קא מנסך ביד והוצרך לומר דציירנה לק"מ דהתם באה תינוק ללמד דאף למשנה אחרונה יש היתר לדרוך עם העובד כוכבים וע"ז הקשו הא למשנה אחרונה היה נסך משהתחיל למשוך והוצרך לתרץ דציירנה לידיה והיינו שמירה שזכרנו ומ"מ קשה לי למה כ' הטור בסימן קכ"ג ואפילו לא נגע בו אלא דרכו יש לאסור מה שנמשך מכחו לבור והא הוי כחו שלא בכוונה כיון שטרוד הוא בדריכה ובס"ס קכ"ה מפורש שכחו של עובד כוכבים שלא בכונה מותר אפי' בשתיה והיינו שאינו יודע שיין יוצא מן הנוד וה"נ דכותיה כיון שהוא טרוד כמו במגע שאין חילוק בין טרוד לאינו יודע שהוא יין ונ"ל לתרץ דדוקא באיסור שתלוי במגע דהיינו שאוסר אפילו בהנאה משום חבת נסוך יש היתר אם הוא טרוד באיזה טירדה כגון בדריכה או מדד היין אפי' ביד לדעת הרא"ש דאז אינו מנסך משא"כ לענין כחו שאין דרך ניסוך בכך אלא שמ"מ אסרו חכמים כל מה שיוצא מכחו א"כ אף אם הוא טרוד בעבידתיה מ"מ עיקר עבידתיה להוציא היין וזהו גופיה שאסרו חכמים בעובד כוכבים שעושה מעשה להוציא היין מכחו ולא התירו בס"ס קכ"ה כחו שלא בכונה אלא שאינו יודע שיוציא היין כלל וכן אם אינו יודע שהוא היין:
יח סָעִיף יט ואין לדמות מילתא כו'. קשה לי דזהו מדברי הרא"ש שהקשה על מעשה דרב פפא שניטלה הברזא ואנח עובד כוכבים ידו על הנקב אמאי אסור בהנאה והוא טרוד בהצלת יין והוי כמו מדדו ביד ותירץ בשם הראב"ד דמיירי שהיו כאן יהודים וקדם העובד כוכבים והניח ידו שם דיש מצילין זולתו וע"כ לא מקרי טרוד ובשביל ניסוך עשה כן וע"ז חולק הרא"ש דאימור למצוא חן עשה כן וקושיא מעיקרא ליתא דאין לנו לדמות הטירדות להדדי אלא מה שמצינו בתלמוד שנקרא טירדא כי אגרדמים הטועם יין היה ראוי לקרות טירדא כמו מדדו ביד ואפ"ה לא מיקרי טרוד ואסור בהנאה וכן הצלת יין לא מיקרי טירדא עכ"ל. וא"ל הא מצינו הך טירדא דהצלת יין בגמרא במה דשרינן בהנאה בחבית שנסדקה לארכה י"ל דהרא"ש ס"ל הטעם שם משום דלא היה משכשך כדפרש"י הביאו ב"י בסמוך ואע"ג שסיים ב"י על דברי רש"י כלומר וה"ל מגע ע"י ד"א שהרי להציל יין נתכוין עכ"ל באמת דברי הב"י בזה אינם בדקדוק שכיון שפירש"י דלא היה משכשך מותר בהנאה אפי' במגע בכונה בידו וא"ל על רש"י עצמו למה לו לפרש הטעם משום שכשוך אמאי לא פי' דהוה טירדא ומגע ע"י ד"א י"ל דסבירא ליה כהרא"ש דהצלת יין לא מיקרי טירדא והנה רמ"א שפסק בסעיף כ"ג כדעת הראב"ד דהצלת יין לא מקרי טירדא והיאך כתב כאן שאין לך אלא מה שאמרו חכמים והלא אנו מוסיפין עליהם ומ"ש הוספה זו מהוספה אחרת. שוב ראיתי בריב"ש סי' ש"י בשם רשב"א ג"כ כדברים אלו שאין להוסיף על דברי חכמים והוא עצמו ס"ל דהצלת יין הוי טירדא וי"ל להרשב"א וראב"ד דס"ל דבאמת יש הך טירדא דהצלת יין בגמ' דמ"ה התירו בחבית שנסדק באורך ולא כפרש"י דהתיר משום שלא שכשך אלא ס"ל דאפשר דהוה שם שכשוך וכ"כ בתה"א שהיה שם שכשוך הניכר על ידי החצאים:
יט סָעִיף כ והעלוהו משם מת. הלשון משמע שמת קודם העלאה אבל חי בשעת העלאה ואחר כך מת תכף חיישינן שמא אותה שעה נתן שבח ליראה שלו כדאיתא בגמרא דדמי עליה כיום אידם פירש"י ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו עכ"ל ונראה דהוצרכו בגמ' לסברא זו ולא אמרו מסתמא נסכיה כשאר עובדי כוכבים כיון שאז אינו אנוס אלא דמיירי אף שהוא באותה שעה גוסס ומסוכן מ"מ מודה ומשבח שהוא ניצול ממיתה לגמרי וע"פ זה ניחא לי מ"ש הטור לפיכך קטן שאינו יודע בטיב עבודת כוכבים ומשמשיה או גדול שנפל לבור ועלה מת מותר בהנאה ופי' ב"י שכפל הדברים כי מתחלה אמר דרך כלל ואח"כ נתן פרט בכל אחד דהיינו בקטן נתן פרט שהוא אינו יודע בטיב עבודת כוכבי' ובנפל לבור לא ידע מאי פרט יש בו ואמר שזכרו אגב אחרים ולפי מ"ש ניחא דקמ"ל דוקא עלה מת דהיינו בשעת עלייתו היה מת ולא אא"כ דאלו מת אח"כ היה לו לומר עלה ומת דוגמא לדבר יש חילוק גירסות בפ' א"ט לענין תולעים פירשה מתה או פירשה ומתה כמו שמביא ב"י לעיל סימן פ"ד וזהו דקמ"ל הטור דדוקא היה מת בשעת העלאה מותר בהנאה כן נראה לי נכון וכן נראה מדברי ת"ה הארוך הביא בית יוסף שכתב דהוא הדין בשאר אונס שאינו קרוב למיתה מיקרי אונס ובגמרא קמשמע לן שלא תימא כיון שנפל לבור וקרוב למיתה הוא בהול ואפילו הוא עלה חי לא רמא אנפשיה לנסך קמשמע לן כיון דניצול יהיב דעתיה ומודה כו':
כ סָעִיף כ ונתגלגל גם לחוץ שהיה באנסו גם לבסוף. דמותר בהנאה כצ"ל:
כא סָעִיף כא ששמר שלא נגע כו'. כ' רבינו בשם ריב"ש סי' ש"י דלא מיקרי זה העובד כוכבים טרוד במה שמעלה הישראל כמו שמצינו בגמרא ההוא אתרוגא שנפל כדלעיל סעיף י"ג דשמא יותר בהול עובד כוכבים להעלות האתרוג שלו מלהעלות לישראל כו' וא"כ היה ראוי לאסור שה"ל מגע ע"י ד"א דהיינו שנוגע ביין ע"י הישראל אלא שנתן טעם (דאיך) [דאין] שייך בזה נוגע עובד כוכבי' ביין דישראל הוא הנוגע ולא העובד כוכבים וה"נ אמרינן בנוגע בכלי שהיין נתון בו שאין נקרא מגע עובד כוכבים אלא הוא נוגע בכלי והכלי נוגע ביין כיון שהכלי כבר נגע ביין כו' ע"כ והא כענין שכתבתי בסעיף כ"ב שהנוגע ע"י ד"א צריך שיביא הנוגע את הד"א ולא שיהיה כבר שם וזהו שכתב רמ"א ולא מיקרי נגיעה במה שנוגע ע"י אדם לאו דוקא אדם אלא כלומר כיון שהיה האדם כבר שם לא מיקרי נגיעה וק"ל למה לא התיר ריב"ש מטעם דהאידנא מגע עובד כוכבים על ידי ד"א מותר בשתייה כמ"ש רמ"א סימן זה סעיף כ"ד:
כב סָעִיף כב הרי זה מותר בהנאה. אבל בשתיה אסור דה"ל מגע עובד כוכבים ע"י ד"א דהיינו שאוחז היין ע"י ב' חצאי החבית שהיו מתפרקים לולא העובד כוכבים וא"ל א"כ נימא בנוגע בכלי מבחוץ יאסר דה"ל נוגע ביין ע"י דופני הכלי לק"מ דכשהכלי שלם לא שייך נוגע דכל נוגע ע"י ד"א היינו שהנוגע מביא ד"א בשעת הנגיעה ליין משא"כ בכלי שלם הכלי הוא כבר יין בתוכו ואין לזה שום נגיעה ביין אבל הכא שהחבית נסדק והוה כאלו נתרחק מן היין ונתערה ממנו שהרי היה מתפרק לולא אחיזתו ע"כ שפיר הוא מביא הד"א וא"ל ממה דפריך בגמרא דף נ"ח והא נגע בנטלא ש"מ דזה קרוי נגיעה ע"י ד"א לק"מ דמ"ה פירש רש"י שם דהיה ס"ד ששואב בכלי ששמו נטלא מן החבית כו' נמצא גם בזה הוה הנוגע מביא את הד"א ליין אבל בהנאה מותר דלהצלת יין מכוין ומיירי כאן באין שם ישראל להציל כמו שיתבאר בסמוך וכ"ה בב"י בשם הרשב"א:
כג סָעִיף כב שיש להם חשוקים. בלשון אשכנז רייפי"ן:
כד סָעִיף כג כל היין שמראש ההבית. כי כל הנעצר שם מחמת העובד כוכבים שהיה יוצא לולא אחיזתו ה"ל כאלו נגע באותו חלק כולו כיון שהוא מונעו מלצאת ומה שלמטה מן הנקב אסור בשתייה והוא מחמת חבורו אל העליון האסור וזה גרע טפי מניצוק חבור כי איך יתכן שהעליון אסור ומה ששוכב תחתיו יהיה מותר כן כתב מרדכי ושאר פוסקים:
כה סָעִיף כג הוא עוסק והכל מותר. בשתייה הוא ט"ס וצ"ל בהנאה דהא לא עדיף ממדדו בסעיף י"ט וסברא דהצלת היין מיקרי טירדא היא דעת הראב"ד שזכרתי בסעיף י"ט והרשב"א הסכים אליה וראיתי בלבוש שכתב ודוקא בכה"ג גבי נקב שאין אומנות להניח יד על הנקב והישראל יכול לעשות גם כן אבל לעיל גבי חבית שנסדקה שיש בו אומנות אפילו יש ישראל וקדם העובד כוכבים לא אסרו כו' ולא דק כלל ונמשך לו הטעות מחמת שראה שסידר רמ"א חילוק זה כאן ולא בסעיף כ"ב אבל באמת קאי על הכל כמו שכתב ב"י בשם הרשב"א לחלק וכן גם גבי חבית ולא עיין אפילו בב"י וכתב עוד שהעובד כוכבים עשה כן למצוא חן כו' גם בזה לא דק דסברא זו לא ס"ל לא להראב"ד ולא להרא"ש כמבואר ברא"ש שאזכיר בסמוך בתשובה. נשאלתי בעובד כוכבים שתיקן חבית של יין לחזקו ומתוך הכאתו בחבית נפתח סדק אחד והיה יין מקלח דרך שם וסתם אותו בידו ואשה הישראלית היתה עומדת שם ונר בידה להאיר לו לתקן ובתוך כך בא בעלה ומיחה בו וסתם הוא הסדק מה דין יין הזה. תשובה אע"ג דלכאורה י"ל דאסור כיון שהיתה כאן ישראלית וקדם הוא וסתם אבל אחר העיון נראה דשרי דהא כ"פ ר"י בעובדא דניטל הברזא מהחבית וקפץ עובד כוכבים ואנח ידיה עלויה דאסרינן התם בהנאה וכתב הרא"ש אמאי אסרינן בהנאה והלא היה טרוד בהצלת היין ותירץ הראב"ד שהיו שם יהודים עומדים ואי לאו דכיון לנסך אמאי קדם איהו ולא נהירא לי דאימור למצוא חן עשה כו' אלא נראה דהאי לאו טירדא היא כו' עכ"ל משמע שכל שיש סברא להקל ולומר דלא נתכוין לנסך אנו מקילין ומשום הכי הקשה הרא"ש דלפי סברתו דחשיב הצלת יין לטירדא היה לו להקל אפי' ביש מצילין דשמא עשה כן למצוא חן והראב"ד לא סבר הך סברא דלמצוא חן מכל מקום לא פליג בזה אהרא"ש דיש לתלות לקולא היכא שיש לתלות ולא אסר הראב"ד ביש מצילין אלא מטעם דהעובד כוכבים לא היה לו שום שייכות בחבית יין ואז יש הוכחה שכיון לנסך דמי שם אותו לאיש גומל חסד להציל יין ישראל במקום שיוכל להנצל זולתו ולזה הכוונה עצמה אמרו שם בתלמוד בעובדא דרב פפא דאסר היין דאדרי העובד כוכבים פירוש שקפץ וסתם דקשה למה הוצרך להזכיר זה ואף שמעשה היה כך מ"מ היה לומר בא עובד כוכבים וסתמה. ותו דאמר כפל ל' אתא עובד כוכבים אדרי דכיון דאמר אתא למה ליה אדרי והוכחה גדולה ממה שמצינו בעובדא דחבית שנסדק דמותר אמר בגמרא אידרי ולא אמר אתא עובד כוכבים אידרא כמו שאמר אצל מעשה דרב פפא שהוא לאיסור אלא ברור הוא שזה עיקר ההוכחה שכוון העובד כוכבים לנסך ולא משום הצלה דהא היה שלא במקום החבית ונעקר ממקומו לסתום הנקב מה שהוא נגד הסברא וכן מוכח לשון הטור בזה שכתב וקדם העובד כוכבים והציל ודאי כוון לנסך עכ"ל משמע שהקדימה גורמת אבל בעובדא דחבית שנסדק דמותר לא מיירי כך אלא שהעובד כוכבים היה קרוב ליין בשעת הקפיצה וכ"ש לקצת ספרים שלא הוזכר כלל אידרי בהך חבית שנסדק כו' והיה ראוי ללמוד מזה דאם העובד כוכבים עומד אצל החבית והישראל רחוק קצת ממנו דמיקרי העובד כוכבים טרוד אבל אין נראה להקל כ"כ אא"כ רחוק כשיעור שיש הפסד קודם שיבוא הישראל ושוב ראיתי כן בת"ה הארוך דף קל"ה וז"ל והכא בא"א להציל מהרה ע"י ישראל כו' עכ"ל אבל מ"מ נ"ל ברור אם היה לעובד כוכבים יין כשר שעשאו ישראל וניקב החבית וסתם העובד כוכבים בידו הנקב אף שיש ישראל שם דהוא בהול על ממונו ועל כן נזדרז הוא ביותר להציל יינו וכיון שאין כאן הוכחה תלינן להקל ע"כ גם בנדון דידן שהעובד כוכבים שעסק בתיקון החבית ומכח מעשיו נתקלקל ונעשה נקב ובדיניהם חייב לשלם וגם בדינינו הוא כן כדאיתא פרק הבית והעלייה הבנאי שסתר כותל ועשה היזק באבנים מחמת הכאתו דחייב לשלם ע"כ אין לנו הוכחה דכוון לנסך אלא היה בהול שלא יצטרך לשלם ההיזק על כן קדם והציל ושפיר קרינן ביה טירדא ומותר לדידן דקי"ל בזמן הזה מגע עובדי כוכבים שלא בכוונה מותר כמ"ש רמ"א בסעיף כ"ד כן נלע"ד איברא דהאי מילתא חדתא היא ולא הוזכרה בפירוש בפוסקים אבל ברורה היא ולית בה ספיקא בס"ד:
כו סָעִיף כג אם הניח העובד כוכבים אצבעו כו'. נראה דוקא שמניח ידו על פי המינקת שעל היין ממש הוה כנוגע בכל היין שבחבית כיון שהכל נגרר אחר זה לולי אחיזתו אבל אם לא נגע שם אלא הגביה קצת המינקת ותפס בה מבחוץ ומחמת זה מנע היין לצאת עוד כדרך שעושים אם רוצים להפסיק הקילוח אז אין איסור אלא מחמת שהריק מן המינקת לחבית כדין עובד כוכבים המערה מכלי אל כלי דיש איסור במה שיוצא לחוץ וזהו בטל בחבית לדידן:
כז סָעִיף כג שהכל היה יוצא ונגרר. היינו אם המינקת מגיע עד שולי החבית כן פרש"י להדיא ולא כר"ת כן הסכימו התוספות שם ובגמרא היה בעי רב פפא לאסור הכל מכח ניצוק חיבור בלא הך סברא ורצה לפשוט מזה דניצוק חיבור וא"ל רבא דלא תפשוט אלא הטעם שהכל נגרר אחריו והוי כנוגע בכולו ולפי זה למאי דקי"ל בסימן קכ"ו דניצוק חיבור אסור בלאו האי טעמא ונפקא מיניה מזה אם המינקת אינה מגעת רק עד חצי חבית אין איסור בתחתון רק מכח ניצוק חיבור וממילא אם הוא הפסד מרובה מותר התחתון כמ"ש סי' קכ"ו דבהפסד מרובה לא אמרינן ניצוק חיבור משא"כ אם מגיע עד השולים אסור אפילו בהפסד מרובה:
כח סָעִיף כג בקילוח היין שעומד במרזב. פי' שקנה חלול תחב בנקב החבית והקילוח יורד מתוך הקנה על היין שבחבית הוי ניצוק בר ניצוק אבל אם הקילוח יורד מהחבית עצמה הוי מה שבחבית ניצוק ולא בר ניצוק ואסור כמ"ש ב"י ס"ס קכ"ו בשם רבינו ירוחם והיינו אם אין הפסד מרובה כמ"ש סי' קכ"ו וכן פירש ב"י דברים אלו שהביא בשם כל בו אלא דקשה לי לפי זה על מה שכתב ב"י על מה שכתב הטור אבל אם לא נגע אלא בקילוח היוצא היין מותר כתב ב"י בחד תירוץ דהוי ליה ניצוק בר ניצוק דהיינו מה שלמטה מן הנקב וא"כ אמאי היתה כל היין שבפנים דהיינו אפילו העליון אסור ע"כ האמת ודאי כמו שכתב ב"י בתירוץ הראשון דאזיל הקילוח לאיבוד משום הכי אין כאן ניצוק לגמרי ובהא ניחא מה שכתב הטור והראב"ד אוסר כי הוא ס"ל דאע"ג דאזיל לאיבוד יש בו דין ניצוק למה שלמעלה ממנו כמ"ש הטור בשמו סי' קכ"ו באם ישראל המערה לאשפה כו' ולא כב"י דפירש מה שכתב הטור בשם הראב"ד הוא ממ"ש לאסור מה שלמטה מן הנקב דהוא מידי אחרינא אלא כדפרישית דבזה הדין עצמו כ"כ:
כט סָעִיף כד ומותר אפי' בשתייה.) זהו לדעת ר"ת בטור שחולק על רש"י דלרש"י אין חילוק בין מגע גופו למגע ע"י ד"א דבשניה' אסור בהנאה בכוונה ושלא בכוונה בשתיה אבל ר"א אומר דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה אין לו שם מגע כלל אלא שם כח וע"כ מותר לגמרי שלא בכוונה כמו בכח שמותר בכל גווני אם הוא שלא בכוונה הן אם אינו יודע שהוא יין הן אם אינו יודע מן הנגיעה אלא שהר"ן כ' דעה ג' של שיטת הגאונים דסברי כר"ת במגע עובד כוכבים ע"י ד"א שלא בכוונה מותר אפי' בשתיה אלא דלא נתנו לו שם כח אלא חמיר מיניה לענין אם מתכוין למגע אע"פ שהוא סובר שהוא שכר דבזה אסור אפילו על ידי דבר אחר ולדידהו שפיר מקשה בפ' ר"י והא קא נגע בנטלא כיון דעכ"פ יש איסור במגע זה אע"פ שלא ידע שהוא יין אבל לר"ת דנותן לו שם כח צריך לדחוק ולומר דהכי פריך והא נגע ביין על ידי הנטלא דהיינו כיון שהוא מלא נוגע בבשרו ביין והב"י הקשה מנליה לר"ן לומר שהגאונים חולקים על ר"ת בזה ולא קשה מידי דכיון שאין הגאונים נתנו לו שם כח עובד כוכבים א"צ לדחוק כפירוש ר"ת במה שמקשה והא נגע בנטלא אלא ר"ת צריך על כרחך לומר כן:
ל סָעִיף כד וכן אם נתכוין ליגע כו'. נקט דוקא הנך תרי גווני אבל אם היה כוונת מגע אלא שהיה טירדא באחת מן הטרדות הנזכרות בסימן זה אין לו היתר בשתיה וראיה ממה שאמרו במשנה מדדו בקנה ומכר וכמ"ש הרא"ש פ' ר"י וז"ל ולפי האמת קי"ל דחמיר כוונת מגע בלא כוונה מהיכא דליכא כוונה כלל דנגע בלולב שלא בכוונה מותר בשתיה ואלו מדדו בקנה אסור בשתיה עד כאן לשונו וכן משמע ברמב"ם פי"ג מהמ"א דלמגע ביד גרע טירדא מאין כוונת מגע שהרי באותו פרק כתב עובד כוכבים שנגע ביין ולא נתכוין לו הרי היין מותר בהנאה בלבד כיצד כגון שנפל על נוד של יין או שהושיט ידו לחבית ע"מ שהוא של שמן ונמצא יין עכ"ל ואח"כ כתב שם מדד היין בקנה כו' מותר בהנאה בלבד עכ"ל משמע אבל ביד אסור בהנאה וכ"כ הב"י לדעתו בסי' זה דביד לא מהני טירדא להתיר בהנאה הרי דטירדא גרע מאין כוונת מגע. ונראה עוד דלהרמב"ם מגע ע"י ד"א שלא בכוונת מגע מותר אפילו בשתייה כר"ת והרי"ף דאי כרש"י דאסור בשתייה למה כ' שהושיט ידו לחבית וקסבר שהיה שמן אינו מותר אלא בהנא' לכתוב רבותא אפי' נוגע ע"י ד"א אלא ודאי דע"י ד"א מותר באמת אפי' בשתייה כיון שהוא שלא בכוונת מגע או אינו יודע שהוא יין אלא דבטירדא ס"ל שע"י ידו אסור אפי' בהנאה ובד"א מותר בהנאה וזה ברור ותמהני שהב"י לא הרגיש בזה להביא דעת הרמב"ם בזה דס"ל ג"כ מותר בשתייה ויש לי מקום תימה בכאן דכיון דטעם ר"ת במגע ע"י ד"א דמותר בשתייה הוא מחמת דמגע ע"י ד"א אינו מיקרי מגע רק שם כח יש לו כמ"ש הר"ן הביאו ב"י דבזה יש חילוק בין הגאונים לר"ת דלהגאונים לא נתנו לו שם כח וע"כ אסור בכוונת מגע אע"פ שלא היה יודע שהוא יין ואין היתר אלא בלא כוונת מגע כלל אבל לר"ת דנותן לו שם כח מותר אפילו בכוונת מגע אלא שאינו יודע שהוא יין וכ"כ הטור להתיר גם בזה ממילא ס"ל להטור דיש כאן שם כח במגע ע"י ד"א ותימה לפי זה במגע ע"י ד"א בכוונה אין איסור אלא בשתייה כמו בכח בכוונה וכ"כ הר"ן בהדיא הביאו ב"י וז"ל וכבר כתבתי שר"ת סובר דמגע ע"י ד"א אינו אלא כחו ולדברי מי שאומר דכחו אפי' בכוונה אינו אוסר אלא בשתייה כך הדין במגעו על ידי ד"א עכ"ל וא"כ למה כתב הטור בסימן קכ"ה במסקנא שאין איסור בכחו בכוונה אלא בשתייה ובסימן קכ"ד כתב דמגע על ידי דבר אחר בכוונה אוסר אפי' בהנאה והלא אלו שניהם כח אחד להם וצ"ע רב ליישב זה:
לא סָעִיף כד כל מגען מיקרי שלא בכוונה. פירוש שאין להם כוונה לנסך והוי כתינוק דר"ס זה שאינו אוסר אלא בשתייה וכל היכא דאיכא חדא לטיבותא שריא פי' בשתייה לדידן אלא דרמ"א לא זכר רק תרי מילי אם נגע בידו דהיינו בלא כוונת מגע או שלא ידע שהוא יין משמע הא נתכוין למגע וידע שהוא יין אלא שיש לו טירדא לא שרי דהא כבר הבאתי ראייה בסמוך מדברי הרא"ש שטירדא אינה מתרת כמו הנך תרתי וכן מבואר בתשובת הר"ל חביב סימן מ"א שמשם מקור דין זה של רמ"א וז"ל בסימן מ"א על מעשה שעשו יין מצמוקים ומילאו החבית מים ובשבת היה תוסס הרבה ונשפך ע"י הרתיחה וקראו לעובד כוכבים שינענע החבית במקל אחד שלא תשפך והשיב על זה שזה יין גמור כיון שהיה לו ג' ימים ובזה אין שייך להצריך המשכה כו' אלא דיש להתיר מטעם שכ' רשב"ם בשם רש"י דהגוים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הם ונחבר לזה מה שכ' הרמב"ם כ"מ שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהנאה מפני צד נגיעה שנגע בו עובד כוכבים עובד עבודת כוכבים אבל אם היה איסורו בגלל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבי' כגון ישמעאל שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח ע"פ החבית הרי זה מותר בשתייה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי אם ניקח אלו השני סברות אפשר בנדון שלפנינו להתיר היין בשתייה אם נגיעת העובדי כוכבי' לא היתה כי אם ע"י ד"א דאז אפילו יודעת בטיב עבודת כוכבים כיון שמגעה היא שלא בכוונת ניסוך אינה אוסרת כי אם בשתייה וכיון דאנו מחזיקין אותה באינה יודעת נחתינן דרגא ונתיר אף בשתייה אבל אם נגעה בידה אין להתיר בשום פנים בשתייה דאם היינו מחזיקים אותה ביודעת בטיב עבודת כוכבים היינו אוסרין אף בהנאה והשתא נחתי' דרגא ונתיר אותו בהנאה אבל לא בשתייה עכ"ל. מ"ש הרב דאם היינו מחזיקים אותה ביודע' בטיב עבודת כוכבים היה אסור אף בהנאה היינו לדעת הרמב"ם דס"ל במגע בידו אע"פ שיש לו טירדא אסור בהנאה כמ"ש הש"ע סעיף י"ט וע"כ כתב מו"ח ז"ל דלדידן דקי"ל כהרא"ש שמביא שם בסעיף י"ט דאינו אסור בהנאה בטירדא אפילו במגע יד ממילא כי נחתינן דרגא יהיה בעובדי כוכבים בזמן הזה מותר אפילו בשתייה אם יש לו טירדא כגון להצלת יין אפי' בנוגע בידו ביין להצילו ואם כן נתפוס לדידן קולא של הרמב"ם לענין שנאמר נחתינן חד דרגא מעובדי עבודת כוכבים לעובד כוכבים בזמן הזה וקולא של הרא"ש לדין התלמוד דמגע ביד ויש לו טירדא מותר בהנאה ממילא לדידן מותר בשתייה אבל להרמב"ם ודאי אסור לדידן בשתייה בנוגע ביד ויש טירדא וע"כ כתב הרמב"ם ההיתר בישמעאל אם נגע שלא בכוונה דהיינו שלא בכוונת מגע כלל דבזה לדין התלמוד מותר בהנאה לחוד בנוגע בידו כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפרק י"ב דמאכלות אסורות ע"כ בזה דוקא מותר בישמעאל וה"ה עובד כוכבים לדידן בשתייה וכן במטפח ע"פ החבית בזה גם כן לדין התלמוד מותר בהנאה כיון שאין דרך ניסוך בכך אע"פ שנוגע ביד ע"כ צריכים אנו לצרף לזה דעת הרא"ש שזכרנו וק"ל דהא הקולא שזכרנו בשם הרמב"ם דנחתינן חד דרגא בעובד כוכבים בזמן הזה לא מהני אלא אמגע שלא בכוונה או שאינו יודע שהוא יין לענין להתיר בשתייה אבל טירדא לא מהני בזה אפילו לדעת הרא"ש דהא כתב הרא"ש בתחילת פרק ר"י וז"ל ואפשר דאותם שנהגו היתר הנאה במגע עובד כוכבים סמכו ע"ז דקי"ל כרבנן דר' נתן דמדדו ביד ימכר דעובדי כוכבים בזמן הזה כל נגיעתן היא כנגיעת מדידה ועוד דכל נגיעתן לא יוכל לבוא לידי ניסוך עכ"ל הרי דלא מהני סברא זו להיתר הנאה וא"ל דיש כאן תרתי לטיבותא חד מצד העובד כוכבים עצמו דהוה כמדידה ועוד שהוא באמת טרוד במדידה וכיוצא בה בהצלת יין זה אינו כיון דעיקר הקולא בטירדת מדידה או שאר כיוצא בההיא משום דאין כאן כוונת ניסוך מה לי שיש זו המעלה פעם אחת דהיינו שהוא מצד עצמו לאו בר ניסוך ומה לי שיש עוד פעם אחר מצד שהוא טרוד במדידה ואינו מתכוין לניסוך ותו דא"כ בתינוק עובד כוכבים נימא לדין התלמוד בזה שיהיה מגעו מותר אפי' בשתייה כיון דיש לו תרתי לטיבותא חדא מצד עצמו שאינו בקי בטיב עבודת כוכבים ושנית מצד שאינו מתכוין למגע כמ"ש הרא"ש שם דזה טעמא דרב בהא דתינוק אין עושה יין נסך לאסור בהנאה משום דאינו מתכוין למגע ולא מטעם שאינו יודע בטיב עבודת כוכבים משום דא"כ היה ראוי להתיר אף בשתייה כמו בבני שפחות וא"כ קשה מאי טעמא באמת לא מהני כמו שתאמר בעובד כוכבים בזמן הזה בתרתי לטיבותא דמהני הצירוף להתיר שתייה וכ"ש התינוק בזמן התלמוד דמהני אלא ודאי לא מהני הצירוף וא"ל הא מצינו דמהני בתרתי לטיבותא דהיינו במגע ע"י ד"א שלא בכוונת מגע דמותר אפי' בשתייה אפי' בדין התלמוד זה אינו דהתם דמהני אינו מטעם צירוף אלא מטעם דמגע עובד כוכבים ע"י ד"א מיקרי כחו לחוד לר"ת דקי"ל כוותיה ובכחו מותר שלא בכוונ' משום הכי גם במגע ע"י ד"א מותר שלא בכוונה. תו קשה לי על היתר שתייה לדידן במגע עובדי כוכבים בידו ויש לו טירדא מחמת דברי הרמב"ם שזכרנו דנחתינן חד דרגא דא"כ קשה לאותן פוסקים דס"ל מגע ע"י ד"א בכוונה אינו אוסר רק בשתייה כמ"ש הב"י בסי' זה בשם הר"ן שר"ת ס"ל כן ואמאי אמרינן במשנה מדדו עובדי כוכבים בקנה ימכר אמאי לא נימא נחתינן חד דרגא ועל ידי טירדת המדידה להוי מותר לשתייה כיון דאפי' בכוונה אין איסור הנאה דמאי שנא עובדי כוכבים בזמן הזה למגע עובדי כוכבים ע"י ד"א של זמן התלמוד דהא בתרווייהו אין כאן רק איסור שתייה ולמה יועיל צירוף הטירדא בזה יותר מזה אלא ע"כ לומר דאין צירוף הטירדא מועיל להתיר שתייה כלל אלא דווקא שלא בכוונת מגע וכמו שכתב רמ"א בזה וזה לא נכנס לאותה מעלה שזכר הרמב"ם דיש לישמעאל על שאר עובדי כוכבים דדוקא במה שזכר הוא דהיינו שלא בכוונת מגע כו' יש לו מעלה. גם מן הטור יש ראייה לאיסור שהרי כ' מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א כגון שיש לו קנה בידו ונגע בו ביין שלא בכוונה או בכוונת מגע אלא שאינו יודע שהוא יין כו' דמותר בשתייה לענין הלכה הרי שלא זכר אלא אלו תרי אבל לא התיר מחמת טירדא אלא דלא מהני כלל צירוף טירדא לענין היתר שתייה והכי נמי בעובד כוכבים לדידן דלא מהני ומכל מקום כיון שכבר הורה זקן מו"ח ז"ל להקל בשתייה בהצלת יין ע"י שהניח ידו על הנקב יש לתת טעם כיון דאין כאן מגע בכל היין אלא שמונעו מלצאת אין כאן אלא איסור כחו של העובדי כוכבים כמ"ש הר"ן בפרק ר"י בשם רמב"ן בעובדא דרב פפא דאשתקיל ברזא דכולי חמרא שהיה ראוי לצאת כחו מיקרי ואסור בשתייה וכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן וכ"כ הרמב"ם פרק י"ב דמאכלות אסורות בזה הלשון ונמצא הכל בבא מכחו י"ל שגם בכי הא מילתא דיש לו טירדא בהצלת יין מיקרי לענין זה שלא בכוונה ושרי בשתייה אבל אם הניח אצבע בנקב ועובר על השוליים אע"פ שעושה כדי להציל כיון שיש מגע ממש בפנים כמו שכתבו כל הפוסקים והתוס' בשם סה"ת בזה אסור אפילו לדידן בשתייה כנ"ל:
לב סָעִיף כד וה"ה אם נגע אפילו בידו כו'. בתשובת מהרי"ל סימן ל"ח כתב שחבית יין היה ביד עובד כוכבים חתום בסתימת המגופה היטב רק שבמגופה היה חשש שמא שתה ממנו ע"י קנה חלול פסק דמותר אפילו אם היה שותה דרך אותה קנה דהוה מגע עובד כוכבים ע"י ד"א ואי משום טפת יין החוזרת בטל בס' וכתב שאין כאן חשש אלא שמא הוציא ע"י מינקת כפופה שזכר הש"ע בסעיף כ"ג הא לא שכיח כלל ואין כל אדם יודע אותה חכמה עכ"ל ולפ"ז בגליל ששכיח מינקת כפופה ודאי יש לאסור ומ"מ למדנו כאן שאין איסור אם שותה דרך קנה חלול ובאמת דבר זה שנוי במחלוקת כי איתא בגמרא פרק ר"י (עבודה זרה דף נ"ח) עובד כוכבים אגרדימום פי' ממונה מן המלך על המדות שקדח במינקת פרש"י קנה חלול והעלה היין לפיו ואמרינן שם דאסור בהנאה כל שיודע שהוא יין וכתב הרא"ש שם דמשמע מתוס' שטפת היין שהיתה בפיו אוסרת הכל בכל שהוא כו' משמע שאינו אסור רק מכח תערובות ממילא לדידן דקי"ל בסי' קל"ד דסתם יינם בטל בס' מותר בנדון דלעיל וכן משמע מדברי רמב"ם פי"ב דהל' מ"א דהאיסור הוא מחמת תערובות ממה שהיו בפיו ונפל שם אבל הר"ן כתב שם דהיין אסור כולו מצד שהתחתון נעשה בסיס להעליון והוי כנוגע בכל היין שבחבית ומדברי הטור שחשב הך דינא דמינקת בדין איסור נגיעת העובד כוכבים משמע שסובר ג"כ כר"ן דהא מדמה זה לשותה מן החבית והרשב"א בתה"ה דף קל"ג כתב כהרא"ש וכ"כ התוס' בפ' ג"ה (דף צ"ז בסוף ע"א) דהא דאמרינן בקנישקיז אם קדם העובד כוכבים ופסק דאסור דהיינו לכתחלה אבל דיעבד מותר דאין האיסור אלא מחמת שנפל מפיו והוא בטל בס' וכיון דהר"ן והטור הוו יחידים לגבייהו קי"ל להתיר וכמ"ש מהרי"ל לעיל. ובדרישה סי' ק"ל כתב וז"ל צריך ליתן טעם למה אין מתירין בדיעבד בזמן הזה אם שתה עובד כוכבים בשפופרת בנקב קטן בחבית כו' והביא דברי הר"ן וכבר נתבאר דאין לפסוק בזה כהר"ן אך הלשון שכתב למה אין מתירין כו' דמשמע שהוא מנהג פשוט לאיסור ולא שמענו מנהג זה לאיסור אדרבה זכורני בילדותי שנעשה מעשה כזה בפוזנ"א והסכימו שם כל החכמים להתיר וכן עיקר ואין להחמיר בזה במקום הפסד מרובה כנלע"ד. וכן אם הוציא העובד כוכבי' יין ביד מן החבית דרך מינקת קטן שרגילין בו מוכרין יין והוציא קצת כשיעור שמחזיק אותה מינקת והוא נוגע ביד ביין שהוא בפי המינקת ג"כ יש להתיר בדיעבד בהפסד מרובה אם הוחזר להחבית דחד דינא הוא: ומ"ש בהגהה שרי ואין לפרסם כו' נ"ל דאע"פ שכ' רמ"א להקל במגע עובד כוכבים בזמן הזה) מ"מ כח העובד כוכבי' אוסר אף בזמן הזה דהא הרמב"ם כתב בדין זה סתם לאיסור בפי"ב דהל' מ"א ובריש פי"א כתב כלל בכ"מ שכתוב סתם איסור היינו בעובד עבודת כוכבים לאיסור הנאה ובאינו עובד עבודת כוכבים כגון ישמעאל הוא לאיסור שתייה ממילא גם בעובד כוכבים בזמן הזה הוא כן אלא דמ"מ נ"ל להקל בזה בכל גווני דאין איסור אלא בתחתון ולא בעליון דבנצוק כזה פשיטא דלא אמרי' חיבור:
לג סָעִיף כד ודקרו שם סכין כו'. במרדכי שם כתוב שמא לא נגע ביין אלא מיד כשעבר הסכין את עובי השוליים יצא היין ולא נגע בו ביין כו' ועוד אפי' אם נגע הסכין שרי כיון שלא נתכוין הגנב אלא כדי שיצא היין (ודוקא) ע"י דקירה בסכין שאפשר שלא יגע ביין התיר אבל אם היתה ברזא תחובה ועוברת כל השוליים והוציא עובד כוכבים הברזא אסור אפילו לדידן דהוי כנוגע במתכוין ביין ע"י הברזא וקשה הלא כבר כתב המרדכי ופסקו רמ"א בסמוך דלדידן מגע עובד כוכבים ע"י דבר אחר מותר אפילי בשתייה וכן קשה על מה שכתב רמ"א בסוף סימן קכ"ט בשפחה שאינה נאמנת לומר מן החבית לקחה היין משמע שאם בבירור לקחה אסור אפילו היין שבחבית וכן משמע סי' קכ"ט סעיף א' ונראה דטעם האיסור אפי' לדידן בהוציא עובד כוכבים ע"י ברזא דקרוב הדבר שנגע ביד בקילוח היוצא וכבר כתב ב"י סוף סימן קכ"ו בשם רבינו ירוחם שאם נגע בקילוח הכל אסור בהנאה כאילו נגע בכל היין והיינו מטעם ניצוק חיבור (ואף שאנן) מתירין ניצוק בריש סימן קכ"ו מ"מ יש לחוש שמא נגע היין במקום שיוצא ממש דכן הוא רגילות במתעסק להוציא יין מהחבית דרך ברזא והוי ליה מגע ממש ואם הברזא תחובה בקנה חלול שאין שייך לומר כן יש להתיר היין שבחבית בהפסד מרובה כמ"ש ריש סי' קכ"ו בדין ניצוק חיבור וכן ראיתי במרדכי פרק ר' ישמעאל בדין המתחיל אשר שאלת על העובדת כוכבים שנכנסה למרתף כו' דהא כשהוציאה הברזא והחזירה א"א שלא נגעה בידה בקילוח היוצא כו' עכ"ל ובפרק השוכר מחלק עוד בין נקב צר לרחב דבקל נוגע ברחב עכ"ל משום הכי נמי לא התיר כאן רמ"א אלא בדקר בסכין שהוא נקב קטן ואין קרוב ליגע בהוצאת הסכין בקילוח הדק היוצא כן נראה לי ועי' מה שכתבתי בסי' ק"ל סעיף א' דהכא מיירי שעדיין הסכין שם אבל אם כבר סתמו העובד כוכבים אסור:
לד סָעִיף כה ונגע עובד כוכבים בנוד בחוץ כו'. אפי' נדנדו הרבה שרי:
לה סָעִיף כז צריך ליזהר כו'. בטור סיים בזה ואם אינו נוגע ביד אלא בסכין מותר שאין מכוין אלא לסתום הכלי ולא ליגע ביין והוה כמו מגע ע"י ד"א שלא בכוונה והקשה ב"י דהא בכאן הוה עכ"פ כוונת מגע ולק"מ דלר"ת דהטור ס"ל כוותיה דמגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר אפילו בשתייה היינו אפילו אם נתכוין למגע אלא שאינו יודע שהוא יין מותר ה"נ בזה שהוא מתכוין לסתום הכלי הוי כאינו יודע שיש שם יין דאין לו עסק עם היין ולא תקשה ממתניתין שאמרה מדדו בקנה ימכר דהתם עכ"פ עיקר עסק שלו עם היין. ונראה לפרש דברי הטור במ"ש תחלה שיקח ישראל הנעורת כו' והקשה ב"י א"כ היינו סיפא דשותת יין הרבה ועוד למה לא יתן העובד כוכבים הנעורת ונ"ל אע"פ שמצינו מגע ע"י ד"א שלא בכוונה מותר בשתייה היינו בדיעבד אבל לכתחלה אין ראוי לעשו' דרך זה ע"כ בא הטור להשמיענו רבותא ברישא ובסיפא דברישא שאין שם יין הרבה קמ"ל דאפ"ה יתן לכתחלה הישראל הנעורת אלא דאם יש הרבה יין יש חומרא דצריך ליזהר בשמירה יתירה שלא יגע ביין משא"כ ברישא דא"צ אזהרה יתירה על זה אבל מ"מ גם בסיפא אם יש לו שמירה יתירה שאינו נוגע ביין מותר אפי' לכתחלה באם אין הוא נותן הנעורת אלא הישראל כמו ברישא אבל בדיעבד שרי אפי' בסיפא אם העובד כוכבים נותן הנעורת דהוה מגע ע"י ד"א שלא בכוונה אלא דעדיין קשה לי מ"ש דמה שכתב במשנה המתיז את הצירעה בקנה דאסור בשתייה ולא מקרי מגעו ע"י ד"א והא שם אין לו צורך כלל ליין אלא להתיז הצירעה ואפ"ה כיון שא"א כי אם שיגע ביין אסור ה"נ בזה שסתם הנקב בנעורת של פשתן כיון שא"א כי אם שיגע ביין בסכין דהא הפשתן הוא שרוי ביין כי הוא סותם הקילוח וא"ל דהפשתן לא מקרי יין במה שנבלע בתוכו דא"כ למה ליה סכין תיפוק ליה דהוה ד"א מחמת הפשתן אלא ודאי הפשתן הוא כמו היין כיון שהוא בלוע ומלוכלך ביין וב"י תירץ על קושית מ"ש כאן ממדדו בקנה ימכר ב' תירוצים והיינו בתירוץ הראשון דהכא יש להקל כיון שאינו נוגע אלא במה שמטפטף וקשה מה לי יין מרובה מה לי יין מועט וכמ"ש הוא עצמו בסימן קכ"ו ד"ה י"א דנצוק כו' מה לי עירה לתוך יין מרובה כו' והתירוץ השני פשיטא דלא מהני לקושיא זאת מצרעה דהא גם בצרעה מתכוין להבריח היין מן הצרעה ודומה ממש לסותם הנקב להבריח קילוח המים משם וצריך לחלק דשאני צרעה דמ"מ נוגע ביין צלול במקום ששייך שם דרך ניסוך משא"כ כאן שנוגע בסכין לנעורת אע"פ שהוא בלוע מיין מ"מ אין דרך ניסוך שייך בה כלל. ועוד י"ל דכיון דמה שיוצא לחוץ הולך לאיבוד אין חשש במה שיוצא כמ"ש המרדכי פרק ר"י ממילא גם מה שבלוע בפשתן הוי כמו קילוח היוצא לאיבוד אלא דמ"מ לכתחלה יש איסור להניח לעובד כוכבים בקילוח ע"כ צריך שיהדק בסכין דוקא:
לו סָעִיף כז אלא באומדנות המוכיחות. דהיינו כעין מעשה דת"ה שהלכו עובדי כוכבים לפני הגיגית עם תירוש ולחשו זה עם זה ואח"כ טבל א' אצבעו בתירוש ומץ ממנו בפיו והלכו להם ופיהם מלא שחוק ורצו יהודים אחריהם ואמרו למה קלקלתם יין שלנו השיבו לא ידענו שיהא אסור בשביל זה והרגישו יהודים מתוך הלחש שכוונתם היה לנסך לקלקל והתיר שם דהוי כמו להכעיס דהכא:
א סָעִיף א בשתיה. ואיתא בש"ס דאפילו תינוק בן יומו עושה יי"נ בשתיה וכן הוא בפוסקים:
ב סָעִיף ב מצות. כתב הב"ח נראה דאפילו בקיבל עליו בלבד שלא לעבוד עבודת כוכבים מגעו שרי בהנאה ולא נקט ז' מצות אלא לאורויי דאפ"ה אוסר מגעו בשתיה:
ג סָעִיף ב כראוי. כתב הש"ך דהיינו על הדרך שיתבאר לקמן רס"י רס"ח ומ"ש הרב ויש מקילין אפילו במגע וכו' נראה דה"ק וכ"ש בגר שמל וקיבל עליו כל המצות:
ד סָעִיף ב אסור. בשתיה וכתב הב"ח מיהו הא דיין של גר תושב שרי בהנאה וכן יין של עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים בס' היינו דוקא בידוע שלא נגע בו העובד כוכבים מיהו לדידן בזה"ז בכל ענין שרי בהנאה במקום הפסד כדלעיל ר"ס קכ"ג וכ' מהרש"ל דהקראים דינם כגר תושב ומותר לשתות עם ישראל (ובנה"כ כתב דאוסרים במגען ואפילו אם נשבעו שלא נגעו אינם נאמנים מיהו אינם אוסרים רק בשתיה ולא בהנאה כגר תושב ע"ש:
ה סָעִיף ג וטבלו. אבל לא טבלו אע"פ שמלו מגען אוסר בהנאה דגרעי מבני השפחות דלק' ס"ד והא דאם מלו וטבלו מיד אין מנסכין היינו אם מלו וטבלו מרצונם אבל אם מלו וטבלו בע"כ לא מהני עד יב"ח שתשקע שם עבודת כוכבים מפיהם. ש"ך:
ו סָעִיף ד בשתיה. והש"ך חולק וס"ל דאוסרים אפי' בהנאה ומביא כמה הוכחות וראיות ע"ז מש"ס ופוסקים וסיים ומיהו לדידן דהאומות בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן כל מגע עובד כוכבים שרי בהנאה במקום הפסד כבסי' קכ"ג עכ"ל:
ז סָעִיף ד שמלו. הט"ז והש"ך חולקים על המחבר בדין זה ופסקו בקטנים של בני השפחות אע"פ שלא מלו מגען מותר אפילו בשתיה מיהו תינוק עובד כוכבים דלאו בן שפחה הוא אפילו מל עושה יי"נ בשתיה כל זמן שלא טבל דקי"ל דאינו גר עד שימול ויטבול:
ח סָעִיף ה שאומר. כתב הש"ך לפי שלא הביאו בב"י אלא הרשב"ץ שכתב כן לכן כתב דין זה בשם יש מי שאומר אבל דין זה ברור ומוכח בש"ס דלא בעי טבילה וה"ל כמו ישראל משוך בערלתו דאינו עושה יי"נ:
ט סָעִיף ז נגיעה. וכ"ש כחו וכה"ג בעובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים דמותר אף בשתיה. ש"ך:
י סָעִיף ח בערלתו. ואפילו הוא מומר לערלות דניסוך אינו תלוי במילה רק בעובד עבודת כוכבים וזה לבו לשמים:
יא סָעִיף ח ונאמן. והיינו דוקא שאינו ידוע שהיה מומר רק על פיו דאז נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני כך מחלק בש"ך:
יב סָעִיף ט שלהם. ע"ל סי' קי"ט ס"ז ט' י"א י"ב וסימן קכ"ו:
יג סָעִיף יא ששתה. בין ששתה מהחבית עצמה בין ששתה מהכוס והחזיר ישראל המותר לחבית אבל נגיעה לחוד בלא שכשוך אינו אוסר בהנאה [ואין חילוק בין שכשוך רב לשכשוך מועט אלא הכל אסור] וע"ל סי' קכ"ג סכ"א וכ"ב ולקמן סי"ד וכ"ד:
יד סָעִיף יא בהנאה. כתב הש"ך היינו מדינא אבל לדידן שרי בהנאה במקום הפסד ומיירי כגון שלא נגע ביין במינקת אלא כשרוצה להעלות היין מצדד החבית עד שיגיע היין במינקת דאל"כ אפילו לא העלה אסור בהנאה משום נוגע ביין ע"י המינקת דל"ד למודדו בקנה דלקמן סי"ט דהתם לא נתכוין לשכשוך כלל אבל הכא נתכוין לשכשוך ואסור בהנאה כ"כ התוספות מיהו לדידן שרי מגע עובדי כוכבים ע"י ד"א בשתיה במקום הפסד כדלקמן סכ"ד:
טו סָעִיף יא שיפסוק. וכתב בב"י בשם התוספות דממדת חסידות יש ליזהר דילמא קדם ופסיק העובד כוכבים ברישא:
טז סָעִיף יא עצמו. כתב הש"ך משמע דאפילו בהנאה אסור מיהו לדידן אפילו נגע ביין עצמו מותר בהנאה במקום הפסד:
יז סָעִיף יב בהנאה. ולדידן מותר בהנאה במקום הפסד. ש"ך:
יח סָעִיף יב והשאר. וימכור לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו כדלקמן סעיף כ"ג בהג"ה ואם יש ס' מותר אפילו בשתיה עכ"ל הש"ך:
יט סָעִיף יב מותר. כתב הש"ך ולדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד ואין לפרסם הדבר וכן הוא בדינא דלקמן גבי פשט ידו ליטול דבר מהחביות [וכלל זה נקוט בידך בכל הלכות יי"נ דבכ"מ שמן הדין מותר בהנאה שרי לדידן אף בשתיה במקום הפסד. ומה שאסור בהנאה מן הדין לדידן שרי בהנאה במקום הפסד גם אם נתערב יי"נ שלנו משערין בס' ומותר אף בשתיה וה"ה היכא דאיכא לספוקי אם נגע עובד כוכבים בכוונה או לא תלינן להקל משום דהוי גזירה דרבנן. כתב בה"י הפ"מ היינו לפי ממון ערך זהב וחצי אף שיוכל למכור לעובד כוכבים מקרי הפ"מ וע"ל סי' ל"ה מ"ש שם בשם נ"ש]:
כ סָעִיף יד אסור בהנאה. ולדידן שרי בהנאה במקום הפסד ש"ך. וכתב הב"ח דאע"פ דהכנסת אצבעו היה לצורך הצלת יין אפ"ה חיישינן שמא לאחר הכנסת אצבעו וניצל היין ישכשך שוב לנסך לעבודת כוכבים והט"ז השיג עליו דלא חיישינן להא לגמרי וכמ"ש רמ"א בסכ"ג אלא דכאן מיירי שהיה ישראל שם ויכול להצילו וקדם עובד כוכבים והצילו דאז לא מקרי טרוד וחיישינן שפיר ע"ש:
כא סָעִיף יד ידע. או שלא ידע שהוא יין מותר אפילו בשתיה וכל היכא דלא ידעינן אי ידע או לא תלינן לקולא ביי"נ וה"ה אם איכא לספוקי אי נגע בכוונה או לא תלינן להקל משום דהוי גזרה דרבנן ובשל סופרים תולין להקל וע"ל סכ"ד ובסימן קכ"ה ס"ו עכ"ל הש"ך:
כב סָעִיף יד בשתיה. כתב הש"ך דצ"ע דהא קי"ל בר"ס קכ"ה דנאסר בניצוק בכח עובד כוכבים ואם כן ה"ה הכא יש לאסור (וע"ש מ"ש קצת יישוב ע"ז):
כג סָעִיף יד שיצא. כ' בית יוסף מדברי הרמב"ן משמע דאפילו סתם אחר כך הנקב אסור היין שבחביות עד הנקב כיון שמכח העובד כוכבים נעקר לשפוך אבל מתוך לשון הר"ן משמע דבסתם הנקב שרי וה"ה לדידן הכל אפילו מה שיצא לחוץ מותר בשתיה במקום הפסד כדלקמן סכ"ד ש"ך:
כד סָעִיף טו שהברזא. כתב הש"ך נ"ל דאפילו ראינו שהוציא הברזא כל שלא נגע בידו ביין עצמו שרי דכיון שאינו יודע בטיב ניסוך ה"ל מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א דשרי בשתיה והכא לגמרי שרי אפילו שלא במקום הפסד:
כה סָעִיף טז נאסר. כתב הש"ך אבל לדידן מותר כנ"ל ואם היה מהודק בחזקה כתב הרשב"א דאפילו היין יוצא ומטפטף שרי כיון שהיתה הברזא תחובה כ"כ בחבית שלא היתה קופצת מן החבית עכ"ל ב"י:
כו סָעִיף יז נאסר. בהנאה מן הדין. ש"ך:
כז סָעִיף יז שכשוך. ובט"ז כתב דנראה לי שיש להקל אפילו במגביה לענין הנאה אבל בשתיה אסור במגע לחוד כמ"ש בסימן קכ"ג ס"ו וע"ל סימן קכ"ה ס"ח:
כח סָעִיף יח לחוד. וכתב ד"מ לכן אני תמה על קצת המחמירים בנגיעה לחוד בלא שום שכשוך ונראה דאין לחוש כלל עכ"ל וכ"ש לדידן דשרי. ש"ך:
כט סָעִיף יט בשתיה. ולדידן מותר בשתיה במקום הפסד ש"ך והעט"ז מביא ראיה מן הש"ס דאפילו מן הדין מותר בשתיה אם זרק בחמתו ועי' לקמן בסימן קכ"ה ס"ה:
ל סָעִיף יט בכונה. כתב הש"ך כלומר שלא בכונה לנסך אבל אם לא כוון ליגע שרי בקנה אפילו בשתיה דה"ל מגע עובד כוכבים ע"י ד"א דשרי בשתיה כדלעיל סימן י"ד ולקמן סימן כ"ד:
לא סָעִיף יט הפסד. כתב הש"ך היינו אפילו הפסד מועט ולדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד וכן בכל הסעיף כשכתב הרב מותר בהנאה לדידן שרי אף בשתיה וכן אם היו זבובים על פי החבית והתיז בין בקנה בין בידו מותר בהנאה ואסור בשתיה ולדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד:
לב סָעִיף יט בשתיה. היינו דוקא כשנמשך אבל לא נמשך שרי אפילו בשתיה. ש"ך:
לג סָעִיף יט חכמים. ודוקא מה שמפורש בש"ס ופוסקים שנקרא טירדא אבל אין לנו להתיר דברים אחרים באומד הדעת לומר זה אין מתכוין לניסוך כ"כ הפוסקים:
לד סָעִיף כ בשתיה. ולדידן מותר אף בשתיה במקום הפסד. ש"ך:
לה סָעִיף כ חי. וכתב הט"ז אפילו אם היה מסוכן וגוסס באותה שעה ומת אחר כך אפ"ה אסור דבעלייתו נותן שבח לעבודת כוכבים:
לו סָעִיף כ לבסוף. מותר בהנאה כן הגיה בט"ז ואם לאחר שעבר האונס נמצא עדיין נוגע בו אסור בהנאה ואפי' הוא אונס דעלמא דלאו קרוב למיתה כ"כ הרשב"א:
לז סָעִיף כא אדם. ואפילו יתכוין העובד כוכבים לנסך בדרך זה ואומר בפירוש שמנסכו ע"י כך אין בדבריו כלום וה"נ אמרינן אם נוגע בכלי שהיין בתוכו שאין זה נקרא מגע עובד כוכבים ביין ע"י ד"א אלא הוא נוגע בכלי והכלי נוגע ביין וגם בקנה אפשר לומר כן שכל שקדמה נגיעת הקנה ביין לנגיעת אדם בקנה אין זה מגע עובד כוכבים ע"י ד"א דמשמע שהוא מגיע ד"א ליין אבל זה אינו נוגע אלא בקנה הנוגע ביין אבל צריך להתיישב בדבר זה עכ"ל הריב"ש וכתב הש"ך ונראה דלדידן דקי"ל סכ"ד דמגע עובד כוכבים ע"י ד"א שרי אף בשתיה במקום הפסד א"כ הכא שקדמה נגיעת הקנה ביין שרי בשתיה אף שלא במקום הפסד:
לח סָעִיף כב בהנאה. כתב הט"ז אבל בשתיה אסור דה"ל מגע עובד כוכבים ע"י ד"א וא"ל א"כ נימא בנוגע בכלי מבחוץ יאסור מטעם זה לק"מ דכשהכלי שלם לא שייך נוגע דכל נוגע ע"י ד"א היינו שהנוגע מביא ד"א בשעת הנגיעה ליין משא"כ בכלי שלם הכלי היה כבר יין בתוכו ואין לזה שום נגיעה ביין אבל הכא שהחבית נסדק והוה כאלו נתרחק מן היין לכן אסור בשתיה רק בהנאה מותר דלהצלת יין מכוין ומיירי כאן באין שם ישראל להציל ודלא כלבוש דכ' דכאן אפילו יש שם ישראל שרי בהנאה ולא דק כלל:
לט סָעִיף כב וחבקה. לשון הר"ן שרי להדק ע"י עובד כוכבים ומביאו ב"י וד"מ:
מ סָעִיף כג חוץ. אבל בהנאה בפ"ע א"א כיון דכמעורב חשבינן ליה הר"ן:
מא סָעִיף כג ישראל. כ' בתשובת ר"א מזרחי וה"ה אם יש ישראל שם ובשעה שנשמט הברזא היה עובד כוכבים יותר קרוב מהישראל ולא רצה העובד כוכבים להמתין על ישראל לסתום הנקב כדי שלא יהא היין נשפך ביני וביני או שהיה הישראל עוסק בענין אחר דינו כאין שם ישראל להציל וכתב עוד דלדידן דקי"ל דהאומות בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן ומגען שלא בכוונה מותר בשתיה ה"נ מותר בשתיה עכ"ל ומשמע מדבריו שם להדיא דה"ה ביש שם ישראל נחתינן חד דרגא ולדידן כולו שרי מיהו היינו דוקא במקום הפסד ש"ך וכתב הט"ז שנשאל בעובד כוכבים שתיקן חבית של יין לחזקו ומתוך הכאתו בחבית נפתח סדק א' והיה יין מקלח דרך שם וסתם אותו בידו ואשה היתה עומדת שם ונר בידה להאיר לו ולתקן ובתוך כך בא בעלה ומיחה בו וסתם הוא הסדק מה דין יין הזה והשיב באריכות ומסקנת דבריו להקל דכיון דהיה העובד כוכבי' בהול שלא יצטרך לשלם ההיזק קרינן ביה טרדא ומותר לדידן דקי"ל בזה"ז מגע עובד כוכבים שלא בכונה מותר כמ"ש רמ"א בסי' כ"ד כנלע"ד איברא דהאי מלתא חדתא היא ולא הוזכרה בפירוש בפוסקים אבל ברורה היא ולית בה ספיקא בס"ד עכ"ל:
מב סָעִיף כג בהנאה. כתב הש"ך ולדידן בהכניס אצבעו שרי בהנאה במקום הפסד ובהכניס ברזא ארוכה שרי אף בשתיה במקום הפסד כדלקמן סימן כ"ד אבל אם הוא בענין שאין יכול להציל אם לא ע"י שיכניס אצבעו ואין שם ישראל שיכול להציל שרי אף בשתיה במקום הפסד וכ"כ הב"ח הלכה למעשה להקל:
מג סָעִיף כג יוצא. כתב הש"ך אבל אם המינקת אינו מגיע עד שולי החבית אז אינו אסור בהנאה רק עד מקום שמגיע המינקת ומשם ואילך מותר בהנאה כמו בברזא דלעיל בסמוך ולדידן כולו שרי בהנאה במקום הפסד אפילו מגיע לשולי החביות וכתב הט"ז נראה דוקא שמניח ידו ע"פ המינקת שעל היין ממש הוה כנוגע בכל היין שבחביות אבל אם לא נגע שם אלא הגביה קצת המינקת ותפס בה מבחוץ ומתמת זה מנע היין לצאת עוד כדרך שעושים אם רוצים להפסיק הקלוח אז אין איסור אלא כדין עובד כוכבים המערה מכלי אל כלי דיש איסור במה שיוצא לחוץ וזהו בטל בחבית לדידן:
מד סָעִיף כג האחר. כתב ב"י דמיירי ביש קנה בנקב החבית דאז שייך לפלוגי בין קלוח שעומד במרזב לשאר היין הא אם אין קנה בנקב כולו אסור משום נצוק עכ"ל (ועי' לקמן סי' קכ"ו ס"ב):
מה סָעִיף כד שרי. כתב הש"ך וז"ל ומשמע דה"ה בכ"מ שאינו אסור מדין הש"ס אלא בשתיה לדידן שרי אף בשתיה מיהו כבר נתבאר לעיל ר"ס קכ"ג דשלא במקום הפסד קי"ל דאף בזה"ז עובדי עבודת כוכבים הן וכ"ק מהגאון אמ"ו ז"ל שאין להקל מטעם עובדי כוכבים בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא במקום הפסד ואמר שכך ראה ג"כ מכמה גדולי הוראה מיהו היכא דמותר מן הדין בהנאה משום שאינו עובד עבודת כוכבים כגון קטן וגר תושב וכה"ג דלעיל ריש הסימן אף לדידן אסור בשתיה אפילו במקום הפסד דמה בכך דהעובדי כוכבים בזמן הזה לא עובדי עבודת כוכבים הן הא בלא"ה אפי' אינו עובד עבודת כוכבי' אסור בשתיה עכ"ל והט"ז כ' דאם ידע העובד כוכבים שהוא יין וכוון למגען אלא שהיה טרוד אסור בשתיה ומ"מ כיון שכבר הורה זקן הב"ח להקל בשתיה בהצלת יין ע"י שמניח ידו על הנקב יש לתת טעם כיון דאין כאן מגע בכל היין אלא שמונעו מלצאת אין כאן אלא איסור כחו של העובד כוכבים י"ל בכי הא מילתא דיש לו טרדא בהצלת היין מקרי לענין זה שלא בכונה ושרי בשתיה אבל אם הניח אצבע בנקב ועובר על השולים אע"פ שעושה כדי להציל כיון שיש מגע ממש בפנים אסור אפילו לדידן בשתיה כנ"ל עכ"ל (ועי' בס"ק מ"ב מ"ש בשם הש"ך דאם הוא בענין שא"י להציל אם לא שיכניס אצבעו ואין שם ישראל דשרי במקום הפסד אף בשתיה וק"ל) ובתשובת מהרי"ל כתב שחבית יין היה ביד עובד כוכבים חתום בסתימת המגופה היטב רק שבמגופה היה חשש שמא שתה ממנו ע"י קנה חלול ופסק דמותר אפילו אם היה שותה דרך אותו קנה דהוי מגע עובד כוכבים ע"י ד"א ואי משום טפת יין החוזרת בטל בס' וכתב שאין כאן חשש אלא שמא הוציא ע"י מינקת כפופה שזכר המחבר בסכ"ג זה לא שכיח כלל דאין כל אדם יודע אותה חכמה עכ"ל וכתב הט"ז ע"ז ולפ"ז בגליל ששכיח מינקת כפופה ודאי יש לאסור ומ"מ למדנו כאן שאין איסור אם שותה דרך קנה חלול וכן זכורני בילדותי שנעשה מעשה כזה בפוזנא והסכימו שם כל החכמים להתיר וכן עיקר ואין להחמיר בזה במקום הפסד מרובה וכן אם הוציא העובד כוכבים יין ביד מן החבית דרך מינקת קטן שרגילין בו מוכרי יין והוציא קצת כשיעור שמחזיק אותה מינקת והוא נוגע ביד ביין שהוא בפי המינקת גם כן יש להתיר בדיעבד בהפסד מרובה אם הוחזר להחבית דחד דינא הוא עכ"ל:
מו סָעִיף כד כיוון. אה"נ אפילו הוי מכוין דשרי לדידן אלא קושטא דמילתא נקט ונ"מ דשרי אף שלא במקום הפסד והא דאסור מה שיצא לחוץ משום דמסתמא נגע בו והא דלא חיישינן שמא נגע בידו ביין בשעה שיצא לחוץ דאז נאסר גם מה שבפנים ע"י ניצוק דלמה לו לעשות כן וכמ"ש ס"ס קכ"ט ובסי' ק"ל ס"א עכ"ל הש"ך וכתב הט"ז דיש להקשות על רמ"א ממ"ש בס"ס קכ"ט בשפחה שאינה נאמנת לומר מן החבית לקחה היין משמע שאם בבירור לקחה אסור אפילו היין שבחבית וכן משמע בסי' קכ"ט ס"א נראה דטעם האיסור אפילו לדידן בהוציא עובד כוכבים ע"י ברזא דקרוב הדבר שנגע בקילוח היוצא דכן הוא רגילות במתעסק להוציא יין מהחבית דרך ברזא וה"ל מגע ממש ואם הברזא תחובה בקנה חלול שאין שייך לומר כן יש להתיר היין שבחבית בהפסד מרובה כמ"ש ר"ס קכ"ו ובמרדכי פרק השוכר מחלק עוד בין נקב צר לרחב דבקל נוגע ברחב מ"ה נמי לא התיר רמ"א כאן אלא בדקר בסכין שהוא נקב קטן ואין קרוב ליגע בהוצאת הסכין בקלוח הדק היוצא ועמ"ש בסי' ק"ל ס"א דהכא מיירי שעדיין הסכין שם אבל אם כבר סתמו העובד כוכבים אסור עכ"ל (ובנה"כ חולק על כל זה וס"ל דלדידן מותר ע"י ברזא ואפילו נגע בקלוח דה"ל מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"ש):
מז סָעִיף כה בנוד. אפילו נדנדו הרבה שרי ט"ז ופי' הב"י דהיינו בנוד סתום דאילו בפתוח אין להתיר אלא במקום הפסד וע"ל בסי' קכ"ה בס"ח ט' י':
מח סָעִיף כב מותר. דאין דרך ניסוך בכך ועוד דמעשה לבינה בעלמא קעביד כדלעיל סכ"ב:
מט סָעִיף כז בסכין. שאינו מכוין רק לסתום הכלי ולא ליגע ביין והוי כמו ע"י ד"א שלא בכוונה ולדידן אף ביד שרי במקום הפסד כיון דהוי מגע שלא בכוונה ש"ך וכתב הט"ז אף דיש יין בלוע בהנעורת מ"מ מה שיוציא לחוץ הולך לאיבוד עכ"ל:
נ סָעִיף כז ירגילו. (וכ' בנה"כ שאירע לו מעשה כזה שהעובד כוכבים נגע ביין וא"ל אל תירא שאל אביך ויגדך שהוא מותר מאחר שעשיתי להכעיס ואסרו לו אביו הגאון ז"ל ע"ש):
א סָעִיף ח [משוך וכו' ומומר. עיין בתשובת חתם סופר סי' ק"כ שכ' אודות ישראל שדרך יין והעידו עליו שני עדים שדרך בליל שבת אחר צה"כ וב' מעידים שלא יצאו עדיין הכוכבים הנה מדברי כולם נלמד שעכ"פ דרך בגת סמוך לשבת מאד והוא רשע וראוי לגעור בו ושלא להאמינו על איסורים אבל לומר שיהיה אותו היין יי"נ על שחילל שבת לא ידענא כו' ומכ"ש אם לא נודע שנגע בהיין רק מה שדרך והוציא ע"י כחו וא"כ היין שיצא קודם שנעשה מומר היה מותר ומה שיצא אחר כך נתערב זה בזה וקמא קמא בעל ע"ש:
ב סָעִיף יא [ כגון ששתה. עבה"ט מ"ש אבל נגיעה לחוד כו' ועיין בתשובת ח"ס סי' קי"ח שכ' דנגיעת עובד כוכבים ע"י בית יד אינו אוסר ואין זה ענין להא דקי"ל לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה דמ"מ לאו שמה נגיעה דלקיחה תליא בכחו כו' ומינה דהדורך בהפסק סודר סביב המקל אוסר ע"י כחו ע"ש]:
ג סָעִיף יז במקום פסידא. עיין בדגול מרבבה שכתב דהרמ"א בכאן מיירי במקום שידוע שהם עובדי כוכבים אבל אל"כ מותר לדידן במקום פסידא אפילו הגביהו ושכשך דודאי לא גרע זה ממגע עובד כוכבי' ע"י דבר אחר לקמן סעיף כ"ד בהג"ה ע"ש וכ"כ בספרו תשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' ס"ט וע"ש בסי' ע' שכתב דכל זה אם הכלי היה חסר אבל אם היה מלא יש לחוש לדברי רש"י דבמלא חיישינן שמא נגע כל שאין הישראל מתכוין להשגיח ולשמור אותו שלא יגע. ומבואר שם דאם היה חומץ יין אף שאנו מחמירים בחומץ כ"ז שאינו מבעבע כדאיתא בסי' קכ"ג ס"ו עכ"פ מידי ספק חומץ לא נפיק ויש להקל אפילו אם היה מלא ע"ש:
ד סָעִיף יט שלא בכוונה. עבה"ט ועיין בתפל"מ שחילק ע"ז דדוקא כח עובד כוכבים או נגיעה בלא שכשוך שלא בכוונה מותר בשתיה משא"כ נגיעה בשכשוך דאי הוי בכוונה אסור אף בהנאה ובלא כוונה נחתינן חד דרגא ומותר בהנאה אבל בשתיה אסור ע"ש עוד ולע"ד צ"ע:
ה סָעִיף כב ה"ז. מותר בהנאה. עש"ך מה שחלק על הלבוש וכן הט"ז ריש ס"ק כ"ה השיג עליו. ואא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ג סעיף ט"ו הצדיק דברי הלבוש ע"ש:
ו סָעִיף כד כל מגען מקרי שלא בכוונה. עט"ז ס"ק כ"ה וס"ק ל"ה ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' ט"ו שהורה באחד ששכר עובד כוכבים למשוך חביות יין מן המרתף ולהושיבם על העגלה והם אומנים בזה ובקיאים במלאכתם להושיב כל חבית על תקונו ואירע שנתהפך המגופה למניה והתחיל היין לקלח מהחבית והניח העובד כוכבים את ידו לסתום פי החבית והגביה החבית עד שבא פי החבית למעלה אף שישראל עמד שם מותר היין בשתיה ואף שלא במקום הפ"מ ע"ש טעמו:[
ז סָעִיף כז להכעיס. ע' בתשובת ח"ס סי' קכ"ז אודות ראובן שעשה יין כשר אצל עובד כוכבים וחתם היין כד"ת אך להביא לביתו לא היה יכול עד שיטול השררה המעשר וכשבא השר לקבל המעשר נתן עיניו ביין ישראל ופתח החתימות מן היין ונתן אצבעו ביין ואמר בזה"ל עכשיו ישתה מן היין היהודי כבר נגעתי בו אך מיד אחר הליכת השר מן המרתף סגר העובד כוכבים המרתף והלך והודיע לראובן שיינו פתוח והלך ראובן עם העובד כוכבים וחתם היין מחדש ויש בזה הפסד גדול והנה בזה היין איכא ב' חששות א' מצד נגיעת השר כפי דברי העובד כוכבים בעל המרתף והב' מצד שנתייחד היין אצל בעל המרתף בלא חותם בשעה שהיה השר במרתף וגם אח"כ. כי מאן לימא לן שמיד בא להיהודי אולי שהה זמן מה ועוד מאן לימא שהאמת אתו שמא זמן רב קודם ביאת השר פתחו בעל המרתף לזייף וליהנות בחליפין ותולה עתה בהשר ואמר שעשה כן להכעיס. והאריך מאד בזה והעלה הלכה למעשה להתיר היין מכמה טעמים עיין שם]:
א סָעִיף א שאינו מזכיר כו'. בתוספתא איזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם עבודת כוכבים ומשמשיה:
ב סָעִיף א אלא בשתיה. כרב ועתוס' שם ב' ד"ה לאפוקי כו' והשיב לו ר"ת כו':
ג סָעִיף ב גר תושב כו'. שם ס"ד ב':
ד סָעִיף ב דהיינו כו'. שם כחכמים אבל בת"ה ש"א כתב דפלוגתא דר"מ וחכמים הוא לענין להחיותו כמש"ש ס"ה א' א"ל רב יוסף והתניא כו' אבל להתיר יי"נ בהנאה כל דלא פלח לעבודת כוכבים מותר ואף שלא קבל עליו בפני ג' שלא לעבוד עבודת כוכבים וכמש"ש דשדר קורבנא כו' ידענא כו' וה"ה לענין יי"נ דהוא משום ע"ז כמש"ש כ"ט ב' ואינו אסור רק בשתיה משום בנותיהם ועתוס' שם ד"ה יין כו' ושם נ"ז ב' סד"ה לאפוקי וי"ל דמאי כו' וכ"כ הרמב"ם בעצמו שם וכן כל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים כגון אלו הישמעאלים כו' וכמש"ל ס"ו ועכ"מ וב"י שם שכ' דנקט גר תושב לרבותא דאפ"ה אוסר בשתיה:
ה סָעִיף ב וכן גר שמל כו'. דהא אין מלין אותו עד שיקבל עליו כל המצות כמ"ש בפ' החולץ (מ"ז) ועדיף מגר תושב ת"ה ותוס' ס"ד ב' בד"ה אין כו' אלא שדעת ר"י שם אף בגר תושב להתיר מגעו אף בשתיה וכפי' מש"ש מיחדין כו' וכ"ש בגר שמל ולא טבל ואינו אסור אלא סתם יינם בשתיה וכמ"ש בהג"ה ויש מקילין כו' וכ"כ הרא"ש שם אבל רש"י שם ד"ה אבל מייחדין כ' לא נגע כו' משמע דמגעו אוסר וכ"פ הרשב"א והר"ן ואף תוס' שם כ' סד"ה הנ"ל אעפ"כ לא רצה כו':
ו סָעִיף ב וכ"ז כו'. תוס' ד"ה הנ"ל מעשה צלאו כו' וע"ל סי' רס"ח:
ז סָעִיף ב אבל כו'. גמ' שם יינו כשמנו וכנ"ל:
ח סָעִיף ג הלוקח כו'. דלא כשמואל נ"ז א' כמש"ש לאפוקי לדר"נ א"ש כו' איתביה כו' ומדרסן ורוקן קי"ל כמ"ד טהור דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי"ל כרב א"כ ע"כ הא דשמואל ליתא. ת"ה ועתוס' שם ד"ה לאפוקי כו' ולא הזכיר עבדים שמלו ולא טבלו דגדולים כבר כ' בס"ב וכן גר כו' וכנ"ל דכל דלא פלח לעבודת כוכבים אינו אסור רק בשתיה. וקטנים אמרינן שם דלא קאי אעבדים ודינו כבר מבואר בס"א ואע"ג שדעת תוס' דעבדים שמלו ולא טבלו גרועין מגר שמל ולא טבל משום דבע"כ מלין ודעתם דאסור אפילו בהנאה ועתוס' שם ד"ה גדולים כו' ושם ס"ד ב' בד"ה אין כו' אין דעת הרשב"א כן וכן הרמב"ם שכ"ז הוא לשון הרמב"ם:
ט סָעִיף ד אוסרין היין בשתיה כו'. כנ"ל ס"א וכמ"ש בס"ג ודלא כדעת תוס' שם ד"ה גדולים כו' ובזה מתורץ קושית תוס' דשם וא"ת דלישני כו':
י סָעִיף ד אבל מגע כו'. גמ' שם תרגמא אבני כו':
יא סָעִיף ד כיון שמלו כו'. הרמב"ם והרמ"ה אבל הרשב"א כתב דאע"ג שלא מלו דמילה אינו מעלה ולא מוריד לענין שתיה דכל שלא מל ולא טבל לאו גר הוא כמש"ש נ"ט א' ובפ' החולץ ולא נקט מלו אלא משום גדולים ותדע מדפריך לרב ואם איתא מאי קושיא התם בשמלו וכן תניא להדיא בתוספתא וכן בני השפחות שלא טבלו בין מולים בין ערלים הרי אלו מדרסן טמא יינם בגדולים אסור ובקטנים מותר ואיזהו גדול כל הנודר כו' כנ"ל:
יב סָעִיף ה אם השפחה כו'. ערש"י שם ד"ה וכן בני השפחות כו':
יג סָעִיף ו כל עובד כוכבים כו'. עמש"ל ס"א:
יד סָעִיף ז יש מי כו'. ע"ל סכ"ד בהג"ה:
טו סָעִיף ח משוך כו'. כמ"ש בפ' הערל (ע"ב):
טז סָעִיף ח ומומר כו'. כמ"ש בפ"ק דחולין (ד"ה):
יז סָעִיף ח ונאמן. כ"כ ב"י בשם א"ח. וצ"ע מ"ש מהאי טבחא בפ"ג דסנהדרין (כ"ה א') דאמרינן איערומי קמערים וכ"ש בדלא חזינן כלל ועהג"א בפ"ז דחולין סט"ז בד"ה כ' ראבי"ה כו' ומעשה במומר כו' ואף ריב"א לא התיר אלא משום שהפקיד כו' ואף בזה נחלק הרשב"א משום איערומי וכ"כ ב"י בשם ש"ל ואמרינן בפ' החולץ (יבמות מ"ז א') בגר צריך להביא ראיה ועש"ך שכתב דא"ח מיירי שאינו ידוע שהיה מומר כ"א ע"פ וכמש"ל סי' רס"ח ס"י בגר:
יח סָעִיף ט האנוסים כו' אבל כו'. כרשב"ג בבכורות ל"ה א' דאיפסיקא כוותיה בפ' בתרא דיומא ואע"ג דסתם מתני' בספ"ד דבכורות כר"מ דקתני התם זה הכלל כו' סתם ואח"כ מחלוקת היא וכ"פ הרמב"ם וש"פ וכמש"ל סי' שי"ד ס"ג. שם (וע"ל סי' קי"ט ס"ק י"ח):
יט סָעִיף ט ואין אוסרין כו' ודוקא כו'. אע"ג דעובדי עבודת כוכבים בפרהסיא כיון שמיראה הן עושין ישראלים הן ועמש"ל סי' קי"ט סי"ב:
כ סָעִיף ט אבל אם כו'. כמש"ל ס"ח ומומר כו':
כא סָעִיף ט אע"פ שעשו כו'. כמ"ש בכתובות נ"א ב' אר"י הני נשי כו' א"ל רבנן כו' ודאי שבקינחו כו':
כב סָעִיף י דלאו בר כו'. כמש"ש והא מר הוא דאמר כו':
כג סָעִיף י שני שידע כו'. ממש"ש נ"ח א' חרם כו' וכמ"ש בסי"ב:
כד סָעִיף י ושלישי כו'. כמש"ש נ"ז א' מדדו בין כו' וכדעת הטור ובהג"ה לקמן סי"ט שכ' וי"א כו' אבל לפי מ"ש בש"ע שם ביד אסור ואף שטיפוח מותר ביד כמש"ש מטעם אחר הוא ועב"י שם צ"ה א' בד"ה ומ"ש בין מדדו כו' וד"ה ודע דתנן כו' ועוד יש לדברי הטור כההוא עובדא דאתרוג דסי"ג וכמ"ש בב"י כאן בד"ה כיצד וג"כ ליתא לדברי המחבר כמש"ש בסי"ג ובב"י שם:
כה סָעִיף יא או ברגלו. שם נ"ו ב' ההוא ינוקא כו' ההוא עובדא כו' והשמיטו הרי"ף הני תרי עובדי וכ' הרשב"א והר"ן משום דס"ל דתנא דאגרדמים שם נ"ח א' פליג אהא דס"ל דיש ניסוך בפיו וה"ה ברגל [וגם השמיט הא דמדדו ביד ורגל ג"כ מהא דאגרדמים דאפי' שלא בכוונה אסור וער"ן]. וב"י כתב משום דס"ל בת"ק דר' נתן דמשוה רגל ליד אלא דמתיר בהנאה משום דבעבידתיה טריד ובהא לא ס"ל כוותיה אלא כתנא דמתני' שם ס' ב' דדוקא בקנה וכמש"ל סי"ט. והרא"ש ס"ל ג"כ דניסוך דרגל שמיה ניסוך אלא דמפרש ההוא דינוקא וההוא דמדדו משום דטרוד בעבידתיה וכמש"ש אמתני' דמדדו בקנה וה"ה נמי מדדו ביד כו' וכן נמי עובד כוכבים שדרך כו' אבל נגע כו' ע"ש וכ"כ הטור כאן וכ"מ בגמ' שם מדמדמי ההוא עובדא למדדו וקאמר דאי משכח תנא כר"ש כו' אבל הרשב"א כתב כפשטו משום דניסוך דרגל לא שמיה ניסוך אפילו בכוונה וז"ש בהג"ה וי"א כו' ופי' התוס' שם ד"ה מהו והרשב"א והר"ן דהבעיא הוא לענין הנאה להשתכר באיסורי הנאה דגת של עובד כוכבים היה ושיטת הרא"ש היא המחוורת והא דקאמר והא קמנסך כו' והא כו' ניסוך כו' משום דס"ל כר"נ דביד אסור אפילו בעבידתיה טרוד וכמש"ש אילימא משום כו' אימור דאר"נ כו': (ליקוט) או ברגלו. דלא כינוקא ושמואל משום עובדא דאגרדמים דאף בפיו ואף שלא בכוונה וכן סתמא דמתני' מדדו בקנה דוקא ומפרש דרבא שם נ"ז ב' דשרא לזבוני לעובד כוכבים ס"ל כת"ק דקאמר מדדו בין ביד כו' משום דשלא בכוונת ניסוך וה"נ אבל קי"ל שם דלא כרבא אלא אפי' בפיו ושלא בכוונה אבל הקשו עליו א"כ מאי פריך על רבא מהא דאגרדמים לימא אנא כת"ק דר"נ ס"ל ולפחות הל"ל כתנאי וער"נ שם וגבי עובדא דאגרדמים (ע"כ):
כו סָעִיף יא או בד"א כו'. טור וערש"י ס' ב' בד"ה מדדו כו' ודוקא משום דמתכוין לד"א ושם ד"ה לזבוניה לעובד כוכבים כו' וברא"ש סי"ג וריב"ם ז"ל פי' דאסור כו' ובהג"א סד"ה ולכך הגלגל כו':
כז סָעִיף יא וישכשך. רמב"ם רפי"ב ולמד ממש"ש נ"ט ב' א"ל ר"א נקטוה כו' וכמו שסיים שם הרמב"ם אבל אם פשט ידו לחבית ותפסו את ידו כו' וכ"כ הראב"ד בהשגות שם וכ"כ רש"י שם ד"ה כי היכי כו' שאין כו' ושם ס' ב' ד"ה לזבוניה כו' ושם נ"ז א' ד"ה אי משכחנא כו' ושם נ"ט ב' סד"ה כל כו' וכ"ד תוס' וע"ש נ"ט ב' בד"ה נקטוה ובסד"ה ה"ג ודלא כב"י שכתב דתוס' חולקים ע"ז ועש"ך וודאי ההיא דמדדו וחביתא דאפקע י"ל משום דבעבידתיה טריד אבל ההיא עובדא דאתרוגא קאמר בהדיא דלא לשכשך וער"ן שם:
כח סָעִיף יא אפילו בפיו. מעובדא דאגרדמים שם נ"ח א' ובידרושלמי מהו שיעשה יי"נ בפיו ר' אדא כו' והביאו הרא"ש שם וכ' ולפי התוספתא כו' ע"ש וכ"כ בת"ה ש"ב והאריך שם ע"ש ועתוס' שם ד"ה איקלע כו' וז"ש כגון כו' או כו' והוא שם בברייתא שקדם כו' או שטעם כו':
כט סָעִיף יא אם נגע כו'. ערש"י ס' ב' ד"ה או שהיה כו' דוקא משום שהוא דרך טיפוח וכן בדברי הרמב"ם וש"ע כדי שתנוח הרתיחה ור"ל שאינו דרך שכשוך הלא"ה אסור אע"ג דבעבידתיה טריד לשיטת הרי"ף והרמב"ם דבידו אף שעוסק בד"א אסור בהנאה כמ"ש בסי"ט אבל להפוסקים דאפילו ביד עצמו מותר א"צ לטעמו של רש"י אלא משום דבעבידתיה טריד ועהג"א שם סי"ח ד"ה חבית כו': (ליקוט) אם נגע כו'. ממש"ש ע' ב' ההיא רביתא כו' אבל מתוכה הוי אסור ובריש טבול יום ורתיחת כו' ומודים ב"ה בשאר הטומאות שאפי' רתיחת יין חדש חיבור כ"ש ביי"נ דהא ניצוק אינו חיבור לטומאה וליי"נ חיבור לר"ה כמש"ש (ע"ב א') מרדכי פ"ה סי' אלף שנ"ז (ע"כ):
ל סָעִיף יב ואם נתערב כו'. שם בגמ' אימר דאמרי אנא כו' ועתוס' שם בד"ה איקלע כו' לכך פי' ר"י כו' אבל ודאי השאר כו' ומדרבנן נשמע לרשב"ג כו' ושם ע"ד א' איפסיק הלכתא בסתם יינם כרשב"ג:
לא סָעִיף יג ליטול כו'. כפי' ראשון בתוס' שם נקטוה כו' והרמב"ם השמיטו כ"ז דאזיל לשיטתיה דמגע ביד אפילו עוסק במלאכתו אסור אלא משום דלא שכשך וכשיטתו דס"ל שכשוך ממש בעינן אבל תוס' וש"פ ס"ל דכל שהכניס ידו הוא שכשוך וכמ"ש בת"ה דכל מגע א"א בלא שכשוך אא"כ נקטוה לידיה:
לב סָעִיף יד חבית כו'. וכן כו'. תוס' נ"ט ב' ד"ה ה"ג כו' ועיקר דינא דר"פ יתבאר בסעיף כ"ג:
לג סָעִיף יד ודוקא כו'. כמש"ל סכ"ד: (ליקוט) ודוקא כשידע כו'. הג"א פ"ה סכ"ו סד"ה אשר ואפי' אם הברזא יוצאה חוץ לקנה כו' (ע"כ):
לד סָעִיף יד אבל אם כו'. טור וכמו עובד כוכבים אדנא כו' וכמש"ל ר"ס קכ"ה וכ"כ המרדכי והג"א שם סי"ב ד"ה אלא הלכה וראבי"ה כו' וכ"ז לשיטתם דס"ל כרש"י שם ע"ב ב' ד"ה דגוואי כו' ותוס' שם ד"ה כחו וכמ"ש בטור ר"ס קכ"ה אבל לפי מ"ש בש"ע שם דכולו אסור ה"נ וכ"כ כאן בת"ה בשם הרמב"ן דכה"ג כולו אסור ומ"ש במרדכי והג"א שם או החזירה כו' הקשה הב"י ע"ז דהא זהו דר"פ דאיתמר בגמ' וכ"מ דברי הטור שלא כ' אלא רישא דהוציאה לבד ובד"מ תי' דאפשר דר"פ דוקא באצבעו ודבריו דחוקים ולכן השמיטו ג"כ כאן:
לה סָעִיף יד ואם הוציא כו'. כמש"ל סכ"ד ובהג"ה שם: (ליקוט) אבל אם אינה עובדת כו' כמו כחו. כמ"ש בסנהדרין (ע"ז ב') האי מאן דכפתיה כו' גירי דידיה וה"מ בכח ראשון כו' והכא כולה כח ראשון וער"נ. ואם הוציא שלא בכוונה כו'. שם בר"נ (ע"כ):
לו סָעִיף יד (ליקוט) אם היתה ברזא ארוכה כו'. הג"א פ"ד סי"ב ד"ה אלא כו' וע"ש בהג"א הנ"ל (בליקוט שבס"ק ל"ג) השיב רשב"א כו' וצ"ע שם (ע"כ):
לז סָעִיף טו עובד כוכבים כו'. כמש"ש ע' ב' ההוא רביתא כו' וערש"י שם ד"ה אופיא כו' ודוקא כו' אלמא כיון שא"י בטיב תלינן לקולא ה"נ בשוטה תלינן שזרק כלים כו' ועבה"ג:
לח סָעִיף טז אם נדנד כו'. דדמו למדדו בקנה דאסור בשתיה:
לט סָעִיף טז אבל אם כו'. כמו זיקא שם ס' א' וחביתא דאיפקע לפותיא שם ב' ועהג"א סי"ב בד"ה עובדת כוכבים. עובדת כוכבים שנתנה כו':
מ סָעִיף יז יש מי כו'. ממ"ש ס' א' ואי מצדד כו' והא דזיקא שם דאר"א אין דרך ניסוך בכך יש מפ' בנוד קשור ובירושלמי אהין דמרגיל זיקא מלעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי משמע ג"כ בכה"ג וכן איתא שם במקצת ספרים והוא דקטור פומיה והרמב"ם כתב שאוחז פי הנוד בידו ובמש"ל בסי' קכ"ה ס"ט וכובא חסרא דשריא משום דלא ניחא ליה בקרקושו כמ"ש רש"י שם אבל בת"ה וש"פ חולקים עליו ועתוס' שם ד"ה זיקא כו' דאין דרך כו' וכ"כ בת"ה וש"פ והביאו ראיה ממש"ש ע"ב ב' בעובד כוכבים המערה כו' דגואי כו' וא"א בלא קשקוש וכשיטתם דס"ל דקשקוש כ"ד וכנ"ל וז"ש ורבים חולקים כו':
מא סָעִיף יח נטל כו'. שם עובד כוכבים אדנא כו' ושם ע"ב ב' בעובד כוכבים המערה כו' וסובר דכולו נאסר וז"ש נאסר היין וכמש"ל ר"ס קכ"ה ודוקא שהגביהו הלא"ה ס"ל דלא נאסר וכתב ב"י שכ"מ מהרי"ף והרא"ש אבל המרדכי והג"א ורשב"א והטור וש"ע לעיל סי"ד כתבו אבל אם אינה כו' וצ"ע (ע"ל סי' קכ"ה ס"ק ה'):
מב סָעִיף יח הגביה כו'. ממש"ש בזיקא וכובא וכן ממש"ש במערה כו' דגואי שרא ומה שיצא דוקא משום דכחו: (ליקוט) הגביה ולא כו'. ממש"ש ע"א ב' מדמשכיה עובד כוכבים קנייה יי"נ לא הוי כו' וע"ל סי' קל"ב ס"ב (ע"כ):
מג סָעִיף יח וכ"ש בו'. ממש"ש ועובד כוכבים אכובא חמרא שרי ושם ב' אבל לפותיא כו':
מד סָעִיף יט מדד כו'. כמש"ל בדעת הרי"ף דדחי ההיא פלוגתא דר"נ ורבנן מקמי מתני' דס"ל דטרוד בד"א אינו מועיל להתירו בהנאה אלא דוקא במגע ע"י ד"א: (ליקוט) מדד כו' שבכל אלו כו'. ודוקא בקנה ומטפח בחבית ס"ל משום דאינו שכשוך וכן נפל לבור דמתני' שם וכמש"ש בעובדא דאתרוגא וכמש"ל סי"ג ע"ש וז"ש כדי כו' (ע"כ):
מה סָעִיף יט או כו'. עב"י וע"ל ס"ז או שטפח כו':
מו סָעִיף יט וי"א כו'. הרא"ש שם דמ"ש במתני' מדדו בקנה ל"ד אלא דמעשה שהיה כך היה כמ"ש במתני' זה היה מעשה כו' ופ' כרבנן דר"נ וכ"פ ש"פ: (ליקוט) וי"א דאפי' כו'. עמש"ל דרי"ף דחאה מהלכה מפני ההיא דאגרדמים והר"נ דחה דבריו אבל הביא ראיה ממש"ש נ"ט ב' ההוא חביתא כו' אר"פ כו' אע"ג דדמי למדדו ביד אבל הרא"ש ובשם הראב"ד תי' שם וכמ"ש למטה בהג"ה ואין לדמות כו' ובסכ"ג בהג"ה ודוקא שהיה כו' (ע"כ):
מז סָעִיף יט עובד כוכבים שדרך כו'. שם ברא"ש מעובדא דינוקא ועובדא דנהרדעא שם נ"ו ב' ומדמי שם למדדו כו':
מח סָעִיף יט וראו כו'. שם דצייריה כו' ומשום שלא יגע בכוונה וינסך ועמש"ל סי"א:
מט סָעִיף יט וכן אם כו'. כעובדא דחרם שם נ"ה א' וכפי' ר"ת בתוס' נ"ט ב' ד"ה נקטרה כו':
נ סָעִיף יט ואפי' נודע כו'. הרא"ש שם ס"י בשם הראב"ד:
נא סָעִיף יט ואין כו'. שם סי"ב מדלא התירו ההיא דברזא דסכ"ג וכן ההיא דאגרדמים שם נ"ח א' וכ"כ בת"ה וכ' דלכן טעי רבא שם בההוא עובדא דמחוזא משום דלא כיון עד שהשיבוהו מהא דאגרדמים והראב"ד תי' ההיא דברזא בדרך אחר הביאו הרא"ש והרשב"א שם וכמ"ש בסכ"ג בטור והג"ה ודוקא כו':
נב סָעִיף כ וה"ה כו'. דמש"ש משום דדמי ליה כו' ל"ד אלא כל שהוא שלא כאונס. ת"ה:
נג סָעִיף כא ישראל כו' ולא כו'. כמו ע"י כלי כמש"ל סי"ח בהג"ה. שם:
נד סָעִיף כב חבית כו' אבל כו'. גמ' שם:
נה סָעִיף כב ובחביות של כו'. תוס' שם ד"ה מעשה כו' פי' רשב"ם כו' וש"פ:
נו סָעִיף כג חבית כו'. הרי"ף ורמב"ם וכלישנא בתרא אלא שהרמב"ם מתיר שלמטה אף בשתיה אבל הראב"ד ורשב"א הקשו עליו היאך אפשר דחציו אסור וחציו מותר כשתיה וודאי דהוא טפי חיבור מניצוק ואפילו מאן דשרי בניצוק מודה כה"ג וראיה מדתניא בתוספתא דטבול יום והביאו הר"ש שם בפ"ב מתני' ז' תניא כו' אבל מן הצדדין כו' דר"י כר"פ כו' ובתוספתא דדמאי קרא שם בשולי החבית לא ישתה מפיה בפיה לא ישתה משוליה לפי שהם מעורבין ואם באיסור דמאי הקל חוששין לתערובת כ"ש באיסור יי"נ החמור ורש"י ותוס' פ' דלא כר"פ אלא כת"ק דר"י דכולו אסור אלא דלרש"י כולו מותר בהנאה וס"ל כרמב"ם דמ"ש ואידך שרי אפילו בשתיה אלא שלהרמב"ם מה שאסור אסור אף בהנאה ולרש"י דוקא בשתיה אבל תוס' אוסר כולו בהנאה וכדברי הראב"ד והרשב"א הנ"ל דמ"ש ואידך שרי בהנאה קאמר:
נז סָעִיף כג וימכור כו'. כמש"ש ע"ד א':
נח סָעִיף כג ודוקא כו'. הרא"ש שם בשם הראב"ד אבל הרא"ש ורשב"א חולקין שם עליו וכנ"ל ססי"ט בהג"ה:
נט סָעִיף כג וכ"ז כו. כנ"ל סי"ד:
ס סָעִיף כג או ברזא כו'. בתוס' שם ד"ה ה"ג כו' וכנ"ל:
סא סָעִיף כג ואם הוא כו'. עבה"ג ודלא כר"ת בתוס' שם דמדמי ההוא ברזא למינקת:
סב סָעִיף כג ואם לא כו'. עתוס' ס' א' בד"ה אר"פ. אבל נגע בקילוח כו'. ושם ע"ב ב' סד"ה אמר להו. וניצוק דמיתסר כו':
סג סָעִיף כג היין כו'. כל בו בשם הראב"ד וכמש"ל סי' קכ"ו ס"ג ועש"ך בשם ב"י וב"מ בתוס' הנ"ל:
סד סָעִיף כד מגע כו'. עתוס' שם ד"ה ה"ג כו' ועבה"ג:
סה סָעִיף כד או. מרדכי והג"א סט"ו בד"ה ולכך הגלגל כו'. ועבודת כוכבים כו':
סו סָעִיף כד וכן אם כו'. וכמש"ש נ"ח ב' ג"כ בכחו שלא בכוונה כו':
סז סָעִיף כד וה"ה כו'. כנ"ל סי"ד בהג"ה:
סח סָעִיף כד ובזה"ז כו'. הג"א שם ס"ח ד"ה ושרי כו' וש"פ:
סט סָעִיף כד וה"ה כו'. כנ"ל ס"ז. ד"מ ועט"ז וש"ך:
ע סָעִיף כד יין שהיה כו'. משום כחו וכנ"ל וכמש"ל ר"ס קכ"ה:
עא סָעִיף כה נוד כו'. תוס' ס' א' ד"ה זיקא כו':
עב סָעִיף כו ברזא כו'. שם בתוס' הנ"ל:
עג סָעִיף כז חבית כו' ואם היין כו'. הרא"ש שם אההיא עובדא דחביתא דאיפקעה מכאן היה נראה לרשב"ם כו' והטור ועתוס' הנ"ל ד"ה זיקא ושם ב' ד"ה מעשה כו':
עד סָעִיף כז בידו אבל כו'. רצונו בזה לתרץ קושית ב"י דקאמר הרא"ש והטור שאם היה כו' בסכין כו' משמע דוקא בסכין ואח"כ כ' מיהו כו' ואח"כ כ' ואם אינו נוגע כו' וכמ"ש בב"י שם:
עה סָעִיף כז והרוצה כו'. הג"א שם ד"ה הרוצה כו':
עו סָעִיף כז עובד כוכבים כו'. תוס' נ"ח ב' ד"ה כתב כו' ומרדכי והג"א שם ס"י בד"ה מיהו כו': (ליקוט) עובד כוכבים כו'. ערש"י ס"א א' ד"ה דקאזיל כו' דלמא נגע אבל בחמתו מותר וה"ה להכעיס וז"ל מרדכי סי' אלף שכ"ט וכ"כ ראבי"ה וז"ל היכא דזרק העובד כוכבים חפץ לבור או בחמתו אפילו קאזיל מיניה ומיניה שתפס בו מותר בשתיה כו' וכ"כ ר"ב פ"ב דחולין דמותר משום דאין אוסר דבר שאינו שלו היכא דלהכעיס קמכוין ר"ל כמ"ש שם מ"א א' ור"נ ור"ע ור"י אמרי אפילו למ"ד כו' ה"מ עובד כוכבים כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.