א נָטַל עוֹבֵד כּוֹכָבִים כְּלִי שֶׁל יַיִן וְהִגְבִּיהוֹ וְיָצָק הַיַּיִן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ, נֶאֱסַר בִּשְׁתִיָּה, שֶׁהֲרֵי הַיַּיִן בָּא מִכֹּחוֹ; וּמָה שֶׁנִּשְׁאַר בַּכְּלִי אָסוּר גַּם כֵּן, מִשּׁוּם נִצּוֹק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אַסְרִינָן נִצּוֹק בְּכֹחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים (טוּר וְהָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי וְרַ"ן בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְתוֹסָפוֹת וְרַאֲבָ"ן וּתְשׁוּבַת מיי' המ"א סִימָן י"א) וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר אִם לֹא בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה כְּדִלְקַמָּן סִימָן קכ"ו, וְאִם הוּא שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהוּא יַיִן אוֹ שֶׁלֹּא הִגְבִּיהַּ הַכְּלִי (בַּיִת יוֹסֵף סִימָן קכ"ד), הַכֹּל מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה.
ב כֹּחַ כֹּחוֹ כְּכֹחוֹ דָּמִי. וְאִם הוּא כֹּחַ כֹּחַ כֹּחוֹ, כְּגוֹן קוֹרַת הַגַּת שֶׁגִּלְגְּלָהּ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, שֶׁיֵּשׁ שָׁם ג' כֹּחוֹת: הַדַּפִּין וְהַגַּלְגַּל וְהַקּוֹרָה, בְּדִיעֲבַד מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה.
ג אִם כֹּחַ יִשְׂרָאֵל וְכֹחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְעֹרָבִים יַחַד, כְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶם עֵרוּ בְּיַחַד, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יָכוֹל לְבַדּוֹ לְעָרוֹת בְּלֹא סִיּוּעַ יִשְׂרָאֵל. וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַיִּשְׂרָאֵל הַמְסַיֵּעַ גָּדוֹל, אֲבָל אִם הָיָה נַעַר קָטָן, אָסוּר מִשּׁוּם דְּהָוֵי מְסַיֵּעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ.
ד אִם הַיַּיִן מְקַלֵּחַ מֵחָבִית שֶׁבַּעֲגָלָה לְתוֹךְ הַכּוּבָא, וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַגְבִּיהַּ הָעֲגָלָה כְּדֵי שֶׁיְּקַלַּח הַיַּיִן יוֹתֵר יָפֶה, מֻתָּר. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא הָיָה מְקַלֵּחַ בְּלֹא הַגְבָּהַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אָסוּר. וְהוּא הַדִּין אִם יִשְׂרָאֵל מֵרֵיק מִכְּלִי אֶל כְּלִי, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְנַעְנֵעַ יָדוֹ שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַיַּיִן מְקַלֵּחַ בְּלָאו הָכֵי, שָׁרֵי (סְבָרַת הָרַב לְחַלֵּק בְּמַה שֶּׁכָּתַב הַמָּרְדְּכַי בְּשֵׁם ר' פֶּרֶץ) ; וְאִם לָאו, אָסוּר. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבָּא לִפְרֹק חָבִית יַיִן מֵעַל הָעֲגָלָה, וְיָצָא מִכֹּחוֹ יַיִן לַחוּץ, שָׁרֵי, דְּהָוֵי שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, דְּבִמְלַאכְתּוֹ הוּא עוֹסֵק (מָרְדְּכַי פר"י).
ה זָרַק אֶבֶן אוֹ חֵפֶץ לְתוֹךְ הַיַּיִן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה; אֲבָל אִם הַחֵפֶץ מִתְגַּלְגֵּל וְהוּא דּוֹחֶהוּ עַד שֶׁנּוֹפֵל לְתוֹךְ הַיַּיִן, אָסוּר אֲפִלּוּ בַּהֲנָאָה. וְאִם עָשָׂה כֵן בַּחֲמָתוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה.
ו עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהֵבִיא עֲנָבִים בְּסַלִּים וּבְדַרְדּוּרִים (פִּי' רַשִׁ"י גִּיגִיּוֹת קְטַנּוֹת) וּזְרָקָן לְגַת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן דָּרוּךְ, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּדַּרְדּוּרִים יַיִן שֶׁזָּב מֵהָעֲנָבִים שֶׁבָּהֶם. וְאִם יִשְׂרָאֵל מְסַיֵּעַ לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בִּזְרִיקָתוֹ לַגַּת, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה.
ז עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁזָּרַק מַיִם לְתוֹךְ הַיַּיִן, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה; וְהוּא שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן לְמָזְגוֹ, כְּגוֹן שֶׁזָּרַק מַיִם לְחָבִית גְּדוֹלָה אוֹ לְכוֹס וְלֹא יָדַע שֶׁהוּא יַיִן. אֲבָל אִם מְכַוֵּן לִמְזֹג, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אִם כִּוֵּן לִמְזִיגָה אִם לָאו, מֻתָּר.
ח עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמְּעָרֶה מִכְּלִי שֶׁבְּיָדוֹ לִכְלִי שֶׁבְּיַד יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹצֵא אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁמְּעָרֶה מִכְּלִי שֶׁבְּיָדוֹ לִכְלִי שֶׁבְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיָּה. וְאִם נִדְנֵד הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַכְּלִי, נֶאֱסַר הַיַּיִן.
ט הֶעֱבִיר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים נוֹד שֶׁל יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהוּא אוֹחֵז פִּי הַנּוֹד בְּיָדוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה הַנּוֹד מָלֵא אוֹ חָסֵר, מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מִתְנַדְנֵד, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ נִסוּךְ בְּכָךְ.
י הָיָה נוֹשֵׂא כְּלִי פָּתוּחַ וּבוֹ יַיִן, וְיִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ אַחֲרָיו, אִם הוּא חָסֵר וְלֹא שִׁכְשְׁכוֹ, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִילוּ שִׁכְשְׁכוֹ בִּכְלִי, שָׁרֵי כָּאן (רַשְׁבָּ"א וְהָרַאֲבָ"ד וְהָרֹא"שׁ והר"ן) וְכֵן עִקָּר. וְאִם הוּא מָלֵא, אָסוּר בַּהֲנָאָה שֶׁמָּא נָגַע בּוֹ. וְאִם הַיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ בְּצִדּוֹ וּנְטַר לֵהּ, אֲפִלּוּ מָלֵא מֻתָּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִגַּע שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ. וְאִם הָיָה נוֹשֵׂא הַכְּלִי בְּמוֹט בִּשְׁנַיִם, אֲפִלּוּ מָלֵא וְהַיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ אַחֲרָיו, מֻתָּר. וְהוּא הַדִּין לְנוֹשֵׂא דְּלִי דֶּרֶךְ טַבַּעְתּוֹ (תּוֹסָפוֹת וְסה"ת וּסְמַ"ק) הַגָּה: וּבִלְבַד שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל סִיְּעוֹ כְּשֶׁהִכְנִיס הַמּוֹט בְּטַבַּעַת הַכְּלִי (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ראבי"ה), אוֹ שֶׁרָאָה כְּשֶׁהִכְנִיסוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא נָגַע.
יא עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנּוֹשֵׂא חָבִית, אֲפִלּוּ עַל כְּתֵפוֹ, וּבְלֶכְתּוֹ יָצָא מֵהַיַּיִן לַחוּץ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה אֲפִלּוּ מַה שֶּׁיָּצָא לַחוּץ, דְּכֹחוֹ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה לֹא גָּזְרוּ.
א סָעִיף א ומה שנשאר בכלי אסור כו'. קשה דלעיל סי' קכ"ד סי"ד פסק דמה שנשאר בפנים מותר והיינו משום דלא החמירו כחו בניצוק וכן לקמן סעיף ח' העתיק ל' הטור דהיוצא אסור בשתייה ומשמע דמה שבפנים מותר וע"ק דהא ניצוק אינו אלא ביין האסור בהנאה כדלקמן סי' קכ"ו ס"ה והכא כיון דהיוצא לא נאסר אלא בשתייה אמאי מה שנשאר בכלי אסור משום ניצוק וכן קשה על הרב וצ"ע. ולדידן הכל שרי במקום הפסד דכל מה שאסור מן הדין בשתייה לדידן דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן שרי אף בשתייה כדלעיל סימן קכ"ד סכ"ד:
ב סָעִיף א אם לא בהפסד מרובה. קשה דהא בלאו הכי מותר ואפי' בהפסד מועט כמ"ש לעיל סימן קכ"ד סכ"ד מטעמא דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן וכל מגען הוא שלא בכוונה ודוחק לומר דכחו שאני דהא נתבאר שם דכל מה שאסור מן הדין בשתייה לדידן שרי לגמרי ועוד דהא ר"ת וסייעתו ס"ל דמגע עובד כוכבים על ידי דבר אחר חשיב כחו דאינו אוסר מן הדין אלא בשתייה ואנן קי"ל דלא כר"ת בהא כמו שנתבאר בב"י סימן קכ"ד ובש"ע שם סי"א דמגעו ע"י דבר אחר גרע מכחו ואסור אפי' בהנאה ואפ"ה קי"ל לעיל סימן קכ"ד סכ"ד דמגע עובד כוכבים ע"י ד"א בזמן הזה שרי אף בשתייה א"כ כ"ש כחו וצ"ל דהרב לא כ"כ אלא מן הדין ונ"מ במקום שידוע שהעובדי כוכבים עובדי עבודת כוכבים הן גם שלא לפרסם הדבר כמ"ש שם בהג"ה דאין מפרסמין הדבר בפני ע"ה וכן בכמה דוכתי צ"ל כן לדעת הרב ז"ל אבל לדידן שרי כאן אפי' שלא במקום הפסד מרובה וכ"כ בספר אפי רברבי ריש דף פ' שנראה להקל בזמן הזה דלא רגילים לנסך אף בלא הפסד מרובה:
ג סָעִיף א או שלא הגביה הכלי כו'. צ"ע בדין זה דמה שהוציא הב"י בסימן קכ"ד מהרמב"ם והרא"ש (גבי מוריק אוריקו) והר"ן ואחריו נמשך הרב לא משמע מידי מדבריהם ע"ש וכן משמע בתה"א דף קל"א ע"א שכתב בשם הרמב"ן דאם הסיר העובד כוכבים המגופה מן החבית אע"פ שאין היין משתכשך בכך כלל היין אסור בשתייה דה"ל כמוריק אוריקו וה"ל כחו של עובד כוכבים בכונה דאסור בשתיה עד כאן לשונו וכן לעיל סי' קכ"ד סי"ד אסרי' כשהוציא העובד כוכבים הברזא משום כחו ואע"ג דהב"ח כתב דהתם שאני דחשבינן הוצאת הברזא כאלו נגע ביין ע"י ד"א ושכשך עכ"ל קשה דא"כ למה מה שנשאר בפנים מותר ועוד דהא אפילו אין הברזא נוגעת כלל בחבית אלא תחובה בברזא אחרת דינא התם הכי ע"ש אלא חשבינן ליה כחו כמ"ש הט"ו התם להדיא ועוד דאם כן ה"נ נחשבין כאלו נגע ביין עצמו ושכשך ובד"מ תירץ דבברזא שאני דדרך הוא בכך להוציא יין מן החבית עכ"ל וגם זה דחוק דג"כ דרך הוא בכך להריק בלא הגבהה ועוד דמה בכך ס"ס הכא והכא כחו הוא וכן השיג הב"ח בקונטרס אחרון על חילוק זה דמ"ל דרכו בכך או אין דרכו בכך וגם מ"ש ב"י שם דהרמב"ם פי' עובד כוכבים אדנא שהעובד כוכבים הגביה החבית קשה דעובד כוכבים אדנא משמע שמטה החבית וכן בתוספות פ' ר"י (עבודה זרה דף ס' ע"א) ד"ה עובד כוכבים אדנא ובמרדכי שם במ"ש אם יש בחבית מעט יין שצריך להגביה מצד א' אסור עכ"ל משמע דאפי' שלא הגביה החבית אלא מטהו על צדו אסור משום כחו ע"ש והכי משמע נמי להדיא מדברי הרשב"א גבי ישראל אדנא ועובד כוכבים אכובא חמרא אסור במה שפירשו שם בשם הראב"ד לפי שכשמטה הכובא מרבה בשפיכת יין מן החבית וכ"ש לפי מה שפי' הר"ן שם נמי כה"ג ע"ש ועוד ראיה מלקמן סעיף ד' ודוק כי קצרתי כאן דלדידן דקי"ל דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן הכל שרי במקום הפסד:
ד סָעִיף ב בדיעבד כו'. אבל לכתחלה אסור אפילו בעשרה כחות ויותר כן משמע בטור ופוסקים:
ה סָעִיף ג מותר בדיעבד. אבל לכתחלה אסור אפילו הישראל יכול והעובד כוכבים אינו יכול כן משמע ברשב"א כ"כ בד"מ:
ו סָעִיף ג אם היה העובד כוכבים יכול לבדו כו'. ואפי' הישראל לבדו אינו יכול מותר בדיעבד כן הוא ברשב"א בתה"א ומביאו ב"י וכן הוא דעת הר"ן וכתב ד"מ ול"ד לקטן דמאחר שניכר שהעובד כוכבים הוא עיקר אסור:
ז סָעִיף ד יותר יפה מותר. כיון דבלא"ה היה נמי היין מקלח ולא הועיל מעשה העובד כוכבים אלא שעי"כ מקלח יותר יפה א"כ מותר דהוי מסייע שאין בו ממש. תוספות:
ח סָעִיף ה בחמתו כו'. דהוי מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א (דנתבאר לעיל סימן קכ"ד סכ"ד דמותר בשתיה) הרא"ש ובפרישה הקשה דהא כתב המחבר לעיל סימן קכ"ד סי"ט דאסור בשתיה וגם הב"ח תמה בזה ויישב בדוחק ע"ש:
ט סָעִיף ו מותר בדיעבד. כיון שעדיין לא נמשך בגת כדלעיל סימן קכ"ג סעיף קטן מ"ו ולכתחלה אסור אטו שפיכת יין גמור רשב"א ור"ן בשם הראב"ד:
י סָעִיף ז מותר אפי' בשתיה. ואפי' מאן דאית ליה ניצוק חיבור היינו דוקא יין ליין אבל מים ליין לא. טור וכ"כ הרא"ש והרשב"א ולפ"ז נ"מ דאפי' נגע במים מותר:
יא סָעִיף ז ולא ידע שהוא יין. אבל אם ידע שהוא יין מסתמא כיוון למוזגה וכ"כ הר"ן דבכוס נראין הדברים שאפי' לא שפך אלא מעט מים או יותר מדאי שאסור שכיון שדרכן של בני אדם חלוק במזיגה בין מרובה בין מועט מזיגא מיקרי עכ"ל ונראה דבארצות האלו שאין דרך למזוג בכוס שרי אא"כ ידוע שכוונתו היתה למזיגה:
יב סָעִיף ז אבל אם מכוין למזוג כו'. כב"י דקאי אכוס דאלו בחבית כתבו הר"ן והרשב"א דאפי' במכוין למזיגה שרי כיון דמלתא דלא שכיחא היא לא גזרו רבנן כלל עכ"ל ודוחק הוא וגם בר"ן ורשב"א לא משמע מידי אלא דכתבו שאפילו נתן מים כדי מזיגה כראוי לשתיה שרי לפי שאין דרך מזיגה למזוג חבית בבת א' ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן כלל וכלל ור"ל מסתמא לא חיישינן למזיגה וכיון דלא כוון למזוג שרי דמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן אבל בידוע שכוון למזיגה אסור:
יג סָעִיף ז אסור בשתיה. משום דקרוב ליגע:
יד סָעִיף ז מותר. דהוי ספיקא דרבנן ולקולא. שם:
טו סָעִיף ח היוצא אסור. משמע אבל מה שבפנים מותר וע"ל ס"ק א':
טז סָעִיף ח נאסר היין. לדעת הרב לעיל סימן קכ"ד סי"ח צ"ל דמיירי כאן שהגביה הכלי ונדנדו דאם לא כן אין שכשוך בכלי:
יז סָעִיף ט והוא אוחז פי הנאד. כב"י והיינו שהוא סתום דאל"כ אסור משום שכשוך כדלעיל סי' קכ"ד סי"ח ואף הרב מודה בכאן כיון שהעביר הנאד דהיינו הגבהה:
יח סָעִיף ט מותר. ולא חיישינן דלמא נגע שפי הנוד הוא צר:
יט סָעִיף י שרי כאן. כלומר כאן כיון דהכלי הוא רחב דמה"ט חיישינן במלא שמא נגע בו והלכך בחסר שרי וכמ"ש הר"ן דכיון שהוא רחב לא ניחא ליה בשכשוך דלמא תשתפך והלכך אפי' הגביה שרי כאן ולעיל סי' קכ"ד סי"ח דלא מתיר אלא אם כן שכשך בלא הגבהה מיירי בכלי צר (ומה שנרשם כאן בש"ע רשב"א וראב"ד ורא"ש הוא טעות ודוק):
כ סָעִיף י במוט בשנים כו' מותר. שהיא רחוקה ממנו ואינו יכול ליגע בה. טור:
כא סָעִיף י ובלבד כו'. ואם ע"י שצידד ניתז מן היין על העובד כוכבים וחזר וניתז ביין מותר דאין דרך ניסוך בכך. מרדכי שם ומביאו ד"מ ור"ל דניתז על גוף העובד כוכבים דאי על בגדו בלא"ה פשיטא דשרי דהוי מגע עובד כוכבים ע"י ד"א שלא בכונה כדלעיל סימן קכ"ד סכ"ד:
כב סָעִיף יא ובלכתו כו'. כתב הטור בשם הרשב"א היתה מטפטפת מעט אפילו יודע שהיא מטפטפת מותר שאין היין נשפך מכחו של עובדי כוכבים ולא מרבה בשפיכה בנדנודו שאפי' היתה מונחת ע"ג קרקע היתה מטפטפת ומוציאה כדרך שמנטפת ומוציא על כתפו ואין כאן כחו של עובד כוכבים כל עיקר ולכך מותר אלא שיש להתיישב בדבר עד כאן לשונו ולדידן פשוט דשרי:
א סָעִיף א והגביהו ויצא היין כו'. הב"י בסימן קכ"ד הביא דברי הרמב"ם האלו וכתב שהם ממה שאמרו בפרק רבי ישמעאל עובד כוכבים אדנא ישראל אכובא אסור דכי אתא חמרא אתי מכח עובד כוכבים ומשמע ליה להרמב"ם דדוקא כשהעובד כוכבים מגביה הדנא ומריק היין אבל אם אינו מגביה אלא שהוא מטיהו על צידהו ומריק היין בכלי אחר מותר וכן משמע מדברי הר"ן שכתב שנוטל החבית בידו כו' ואח"כ הביא דברי הרא"ש שכתב ג"כ אלמא עיקר ניסוך הוה בהגבהה והורקה כו' ותמוה לי דהרי לעיל סי' קכ"ג כתב הטור ורמ"א אם עובד כוכבים דורך יין אע"ג שלא נגע ברגליו יין שיוצא מכחו אסור והיא גמ' ערוכה בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף ס') בכחו כ"ע לא פליגי דאסור והא התם לא הגביה כלום ועוד קשה ממ"ש בסי' קכ"ד סעיף י"ד שאם אין הברזא עוברת כל השולים אסור היין היוצא משום כח העובד כוכבים והא אין שם הגבהה ובד"מ כתב על קושיא זאת וי"ל שמא שאני התם דדרך הוא להוציא כך היין מהחבית ע"כ ואין זה כלום דאם אין דרך ניסוך אלא בהגבהה דוקא מה לנו לדרך הוצאת היין בכך והא עכ"פ אין דרך ניסוך בכך ואפילו אם התירוץ הזה אמת אין הקושיא הראשונה מתורצת דהתם אין שייך יין כלל עד אחר שבא מכחו. ומו"ח ז"ל כתב דבהוצאת הברזא אין הטעם משום כחו אלא חשבינן ליה כאלו נגע ביין ע"י ד"א ולא דק דבהדיא כ' הטור והש"ע דהוי כחו באם אינה עוברת כל השוליים ובאמת כל מגע ע"י דבר אחר מקרי כח כמ"ש ב"י בהדיא סי' קכ"ד ועוד קשה והא מצינו בהדיא בתוס' פ' רבי ישמעאל (עבודה זרה דף ס') ז"ל אכן יש להחמיר בבני אדם כשמטין הכובא שיש בה מעט יין לצד א' שלא יטה אותה עובד כוכבים כו' מטעם כח עובד כוכבים וכ"כ בהגהת אשר"י מיהו אם יש מעט יין בחבית שצריך להגביה מצד אחד אסור כו' וכ"כ במרדכי וכן משמעות דברי הטור כאן שכתב דין כח עובד כוכבים שמערה מכלי אל כלי ולא זכר שצריך הגבהה ועוד ראייה ממה שכתב המרדכי בשם הר"פ הביאו רמ"א בסמוך דאם העובד כוכבים מנענע ידו של ישראל אסור היכא שלא היה מקלח בלאו הכי ואע"פ שלא הגביה שום דבר ומה שב"י הביא ראיה מדזכר הרמב"ם כאן הגביה נראה דמשום סיפי' נקטיה שסיים שם הגביה ולא שכשך ולא נגע מותר וע"כ נקט גם בריש' הגביה דאע"פ שהגביה צריך שכשוך וע"כ לומר כן דאם ההגבהה דוקא אוסרת למה (לא) נקט בסיפא דאם לא הגביה אע"ג דניצוק מותר וזה הוא רבותא טפי ממ"ש הגביה בסיפא ולא שכשך ולא נגע דמותר דהיינו בלא יצק וזה ראייה לפירוש דברי הרמב"ם שזכרתי שאין עליה תשובה ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' מ"א וז"ל עובד כוכבים שנגע ביין ולא נתכוין לזה היין מותר בהנאה כיצד כגון שנפל על נוד של יין או שהושיט ידו לחבית ע"מ שהוא שמן והוא יין ובא היין מכחו בלא כוונה הואיל ולא נגע ביין מותר בשתייה כיצד כגון שהגביה של יין ויצק לכלי אחר והוא מדמה שהוא שכר הרי זה מותר עכ"ל ש"מ דבעינן הגבהה לק"מ דלרבותא אמר כן אפי' הגביה ויצק דמותר בזה ומה שהביא ב"י מדברי הר"ן פשוט שאין משם ראיה שהר"ן לא נתכוין אלא לגלות שלא נתכוין הרי"ף ששאב העובד כוכבים מן הכלי כמ"ש ב"י עצמו והא דנקט נטל העובד כוכבים החבית בידו ומערה לאו דוקא הוא אלא אורחא דמלתא נקט דדרך ליטול בידיו כשהוא מערה ומה שהביא ראיה מהרא"ש שזכר הגבהה והורק' אגב ריהטא לא עיין שפיר בזה דהרא"ש הקשה על ר"ת שאומר הורקת העובד כוכבים אינה אוסרת אלא מטעם כחו והיינו בשתייה דוקא ולמה לא יהיה נסך גמור כיון שיש הגבהה והורקה כדין מנסך גמור ועל זה תירץ דשלא בפניו לא הוי זה דרך ניסוך ע"כ אין כאן איסור אלא מטעם כחו ובאמת בכחו לא בעינן אפילו הגבהה דאיסור כחו הוא מחמת לך לך אמרי' נזירא כו' כמו שפרש"י בפרק ר"י (עבודה זרה דף ס') וא"כ מה זה שכתב הב"י דמדברי הרא"ש משמע שאין דרך ניסוך בלא הגבהה וכי אנן אסרינן משום ניסוך והא לא אסרינן ליה אלא בשתייה והוא מטעם כחו ולא אכפת לן בניסוך ע"כ נראה דהב"י לא כתב דברים אלו אלא דרך משא ומתן של פלפול ולא לקבוע כן הלכה וע"כ לא קבע כן בש"ע ורמ"א שהגיה כאן בסוף הסעיף או שלא הגביה הכלי לא טרח לעיין כל הצורך אלא סמך על מה שכתב הב"י ואין להקל כלל כאן בכח עובד כוכבים אפי' בלא הגבהה דמ"מ כח עובד כוכבים יש כאן כן נראה לענ"ד ברור:
ב סָעִיף א נאסר בשתייה. עמ"ש סי' קכ"ד ס"ק ל' שיש לי תימה רבה בזה על הטור וכן על הש"ע:
ג סָעִיף א וי"א רלא אסרינן כו'. ב"י כ"כ בשם רש"י והקשה ממה שכתבו התוספות והרא"ש מעשה דרש"י בעובד כוכבים דעירה לתוך הכוס כו' ש"מ דנאסר הקנקן משום ניצוק לכח עובד כוכבים ונ"ל דהמעיין באשר"י פשיטא דלא קשה מידי דהוא לא כתב זה בשם מעשה אלא כתב וז"ל כתב רשב"ם בשם רש"י דיש ללמוד מכאן דאף לדברי האומר ניצוק חיבור ניצוק בר ניצוק לא הוי חיבור כו' וא"כ אם הריק עובד כוכבים יין מקנקן לכוס ונאסר היין שבכוס משום ניצוק וכו' ואם אח"כ משך החבית לקנקן מותר מה שבחבית דהוו ליה ניצוק בר ניצוק עכ"ל. הרי שכל דברים אלו הולכים לדברי האומר ניצוק חיבור והיינו דעת הראב"ד ודעימיה דס"ל ניצוק חיבור בכ"מ אפילו בכח עובד כוכבים וההיא דרב ששת דמתיר בניצוק לכח עובד כוכבים הוא דיחוי בעלמא כמ"ש ב"י בשמו ממילא יש ניצוק לכח עובד כוכבים מ"מ מותר מה שבחבית לכ"ע דהוי בר ניצוק וזה עיקר הרבותא להתיר הבר ניצוק אפילו למאן דס"ל דיש ניצוק לכח עובד כוכבים וגם בתוספות הכוונה כן שכתבו תחלה ג"כ אפילו למ"ד ניצוק חיבור וסמוך לזה כתבו ומעשה בא לפני רש"י כו' שאז נאסר היין שבכוס כלומר לאותו דברי האומר הוא נאסר אלא דמכל מקום מה שבחבית מותר כמו שזכרתי אבל רש"י עצמו ס"ל דאפילו ניצוק מותר בזה:
ד סָעִיף א ומ"מ יש לההמיר אם לא בהפסד מרובה. זה לשון אינו מדוקדק דבהפסד מרובה אפי' בניצוק גמור דהיינו ליין הנאסר במגע עובד כוכבים אנו מקילין כמ"ש ר"ס קכ"ו:
ה סָעִיף א ואם הוא שלא בכוונה כו'. בגמרא איתא דאפילו בריחא תליא מלתא דהיינו אם הוא יין ישן ודאי ידע שהוא יין ע"י הריח:
ו סָעִיף ג ואפי' אם היה עובד כוכבים יכול לבדו לערות כו'. פי' והישראל אינו יכול לבדו לערות כ"כ הרשב"א בתה"ה וע"ז כתב הטור בשם הרשב"א שאף עובד כוכבים מסייע לישראל ולמה נעשה העובד כוכבים עיקר כו' פי' אף שלעובד כוכבים יש כח יותר מ"מ עכשיו שגם הישראל נושא בכחו מי יאמר לנו שבאותו כח הצריך למשא זו יש בה חלק העובד כוכבים יותר מן הישראל כיון שבמשא זו יש כח שניהם גם הר"ן פסק להקל בעובד כוכבים יכול וישראל אינו יכול וכל זה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור:
ז סָעִיף ה אסור אפילו בהנאה. כתב ב"י בשם הרא"ש הא דאסור שלא בחמתו דחיישי' שמא נגע עובד כוכבים ביין ונסכו אבל בחמתו לא חיישינן שמא נגע ואע"פ שנוגע הוי מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ע"י ד"א ושרי בשתיה. א"נ שלא בחמתו הוי מגע עובד כוכבים בכונה ע"י ד"א ואסור בהנאה דלא שרו רבנן מדדו כו' וכתב ב"י ורבינו כתב כלשון אחרון עכ"ל ביאור דבריו שלטעם הראשון הוי עיקר האסור מחמת שמא נגע ביד ממילא אם יש בירור שלא נגע ביד מותר אפילו שלא בחמתו ולפי' השני גם בזה אסור שלא בחמתו דהוי מגע בכונה ע"י ד"א וגם הטור כתב והוא דוחה עד שנפל לתוך היין אסור כו' משמע שמצד דחייה זו אסור ולא מטעם שמא נגע ביד נמצא שיש חומרא לפי פירוש השני ומו"ח ז"ל הבין דהב"י רצונו לומר שיש חילוק בין ב' פירושים דהרא"ש דלטעם הראשון אין איסור הנאה וע"ז כתב דהב"י לא דק שגם לטעם הראשון אסור בהנאה ובאמת לא ירד הוא לאמתתן של דברי הרא"ש אלא יש נפקא מיניה ביניהם כמ"ש וכן משמע מדברי הב"י שהביא לשון הרשב"א שס"ל כלישנא בתרא כמו שזכרתי שכתב ושכשך היין בכלי וכו' ויש עוד נפקותא בין הני פירושים לדידן דקי"ל מגע עובד כוכבים בכונה ע"י דבר אחר מותר כמ"ש רמ"א בסי' קכ"ד א"כ לפירוש הראשון אסור אף לדידן דשמא נגע ביד אבל לפירוש השני דעיקר החשש משום נגיעה ע"י דבר אחר מותר לדידן נמצא שיש חומרא בפירוש הראשון טפי. ועל כן נראה דיש לחוש לפירוש הראשון ולאסור אף לדידן בזורק שלא בחמתו והחפץ מתגלגל ודוחהו עד היין כל שלא ברור שלא נגע ביד:
ח סָעִיף ה ואם עשה כן בחמתו כו'. זה סותר מה שכתב הש"ע עצמו סימן קכ"ד סעיף י"ט ואותו הפסק קים ליה בדרבה מיניה כמו שכתבתי שם שהוא נגד המשנה. ומו"ח ז"ל רצה ליישב דהרמב"ם מפרש מה שאמרו בגמרא דאזיל מיניה היינו דוקא דבחבית חמיר טפי כיון שהוא דבר כבד ושייך ביה נגיעה טפי מן אבן או חפץ ומ"ה בחמתו אסור בשתיה ושלא בחמתו אסור אפילו בהנאה ולא דק דהא בהדיא אמרינן במשנה דהיה מעשה והכשירו משמע אפי' לשתייה ותו דבגמ' פריך (על זה) [רב פפא] מההיא דחבית בסי' קכ"ד ואמאי לא משני) דשאני חבית דסי' קכ"ד שהוא כבד ושייך ביה טפי נגיעה מן אבן או חפץ:
ט סָעִיף ו מותר בדיעבד. אבל לכתחלה לא ואמרו בגמרא הטעם משום לך לך אמרינן נזירא כו' וכ' הרשב"א בת"ה הארוך וז"ל הראב"ד פי' הטעם דהיין נסחט בדרדורין וכשהעובד כוכבים שופך הענבים בגת נשפך גם היין על ידו ומשום הא לכתחלה אסור דגזרינן אטו שפיכת יין גמור אבל דיעבד מותר ואע"פ שיש יין הרבה מנתז על הענבים לא גזרינן בדיעבד לפי שאינו מתכוין באותה שפיכה לשפיכת היין אלא לשפיכת הענבים שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נמשך היין מהם ואין דרך מנסכין כן ע"כ פירוש דבריו כיון שבשעה ששופך הענבי' ממילא נשפך גם היין שביניהם לכתחלה גזרו כאן משום לך לך כו' דהיינו שלא ישפוך הענבים כיון ששופך גם היין צלול שביניהם ואע"פ שאין כאן איסור דהא אין שם יין עליו מ"מ גזרו שמא פעם אחרת ישפוך יין צלול גמור ומ"מ דיעבד שרי כיון שהוא אינו מתכוין כלל אפי' לאותו יין דאלו היה מתכוין לאותו יין היה ראוי לגזור משום יין אחר גמור וכן היה ראוי לאסור אפילו אם לא היה מתכוין לשפיכת יין כגון שהיה שם יין גמור נמשך במקום מיוחד שם בזה היה ראוי לגזור משום שפיכת יין לחוד ע"כ דכאן אין שום א' מאלו וכן נמי כוונת הטור בהעתקת דברי רשב"א שכתב מפני שעדיין לא נדרכו הענבים ולא נמשך יינו ולא מכוין לשפיכת יין אלא לשפיכת הענבים פירוש דאינו מכוין לשפיכת אותו היין עצמו המעורב ואין שם יין גמור כלל ע"כ מותר בדיעבד כתבתי זה לפי שהלבוש ומו"ח ז"ל פירשו דברי הטור במה שכתב ולא מכוין לשפיכת היין לטעם בפני עצמו דהיינו שמותר כיון שכוונתו על השפיכת ענבים ולא על היין ה"ל כחו שלא בכוונה ע"י ד"א דמותר ולפ"ז אפי' אם היה יין גמור שם דהיינו שכבר נמשך מותר והא ליתא דלשון תה"ה שזכרתי אינו משמע כן כלל וגם מצד הדין הדבר ברור דאם הו' יין צלול גמור שם דאפי' בדיעבד היה אסור אפי' אם מכוין לשפיכת הענבים דזה גרע טפי ממה שמצינו בסמוך בסעיף שלאחר זה במזיגת מים דאסור אפילו דיעבד דהטעם משום שיש לו קירוב אצל היין גזרו טפי כ"ש בזה שיש בו קירוב טפי שנושא היין עצמו ועוסק במלאכתו החמירו בו טפי משאר דברים שאסורים משום גזירה כנלע"ד ברור. וכ' הרשב"א שם על זה שהרמב"ן פירש הטעם דלא כהראב"ד אלא שמא יגע עובד כוכבים ביין שבגת ונפקא מיניה בין הפירושים הוא גת שלנו שאין שם יין צף ע"ג הענבים דלהראב"ד אסור משום יין צלול ולהרמב"ן מותר ע"כ כתב הטור תחלה לפיכך עובד כוכבים שהביא כו' ומ"מ לכתחלה אסור לעשותו שמא יגע ביין דהיינו טעם רמב"ן שהוא עיקר כמ"ש גם הרשב"א בתה"ה ולפ"ז בגת שלנו מותר ואח"כ הביא בשם הרשב"א יש מי שהורה כו' דהיינו הראב"ד ולפ"ז גם בגת שלנו אסור ובפרישה כתב שמה שכתב הטור תחלה דין סלים מיירי בנקובים שאין מתאסף שם יין כלל ובזה כולי עלמא מודים דמותר בדיעבד משא"כ בדרדורים שהיין נשאר שם בתוכן מה שמצץ מהענבים ולכך יש אוסרים כמ"ש רבי' בסמוך עכ"ל. וכבודו במקומו מונח ואמרינן כי ניים ושכיב אמר להאי מלתא דאין כאן שום איסור בדיעבד לכל הדעות אפי' בדרדורים והוא גמרא ערוכה דדוקא לכתחלה אסור ומ"ש הטור בשם רשב"א יש מי שהורה שאסור כו' היינו לכתחלה ומ"ש מה שפירש דסלים היינו נקובים זה פי' הגון דלא בחנם נקט הטור תחלה סלים ואח"כ דרדורים אלא שהטור קמ"ל נפקא מינה אחריתא בין הפירושים דלפירוש הרמב"ן שהטעם שמא יגע ביין שבגת אסור לכתחלה אפי' בסלים נקובים משא"כ לפי' הראב"ד דאח"כ אין איסור אלא בדרדורים דהיינו אינן נקובים ונמצא שלכל א' מהפירושים יש חומרא וקולא. דלהרמב"ן יש חומרא לכתחלה אפי' בנקובין וקולא בגת שלנו שאין יין צף ע"ג ענבים ולהראב"ד אפכא ונ"ל שיש עוד נפקותא מיניה דהיינו שמוליך העובד כוכבים ענבים בסלים שאינם נקובים לכלי אחר שאינו גת דלטעם הראב"ד אסור ולהרמב"ן מותר וכן משמע מדברי ב"י בד"ה ובסה"ת כתב וכו' דסיים דמה שכתבו התוספות דהאיסור דוקא לגת בעוטה הוא כפי' הרשב"א דהיינו בשם רמב"ן משמע דלהראב"ד אסור אפילו לאינה בעוטה וראוי לנו לאחוז חומרת כל הפירושים וכן משמע דעת הטור. ולפי משא ומתן זה אם יש תרתי לטיבותא שהסלים נקובים ובגת שלנו מותר אפילו לכתחלה אלא שהרוצה להחמיר יוכל לומר משום לא פלוג רבנן אבל נ"ל ברור מה שכתבתי והא דלא כתב הטור דלכתחלה אסור גם בזורק אבן לגת דאין שם שייכות לכתחלה אטו בשופטני עסקינן דיניח ישראל לזרוק אבן ליינו ובחנם כתב בפרישה דגם על זריקת אבן קאי אבל הדבר ברור דכל מידי שהוא צורך הישראל לעשות פעולה להגת ירחיק מעשה ההוא מלעשותו על ידי עובד כוכבים משום לך לך כו': ומ"ש מותר אפילו בשתייה הטעם דהא אין נוגע בידו ביין רק ע"י המים ובדבר לח אין חשוב נגיעה וגם ניצוק חיבור אין שייך כאן דלא אמרו חיבור אלא ביין ביין ולא במים ביין ונ"ל פשוט דהך דינא מיירי אפילו בזורק מים בידו ממש ואע"פ שכתב ב"י בשם הר"ן לא גרע מכחו שלא בכונה כו' לא קרא לזה כח (אטו) [אלא] מחמת שהנגיעה של עובד כוכבים היא אינה ביין לא גרע משאר דוכתי דאנו מקילין בכח העובד כוכבים ולהכי הוצרכו כאן לומר דמים ביין לא חשוב ניצוק ובדרישה הבין דמיירי כאן בזורק על ידי כלי דוקא את המים ומשום הכי טרח לתרץ למה לי הטעם דאין כאן ניצוק הא מותר בלאו הכי דה"ל מגע על ידי ד"א שלא בכוונה ובאמת טרח בחנם בזה:
י סָעִיף ז כגון שזרק מים לחבית גדולה. פירש ב"י דאפילו אם מכוין למזיגה בזה שריא כיון דמילתא דלא שכיחא היא לא גזרו בה רבנן עכ"ל והוא מבואר בר"ן ורשב"א ודוקא בכוס שדרך למזוג בו אסרו בו אפילו אם מעט מים מטעם גזירה שמא ימזוג יין במים או שמא יגע ביין עצמו מתוך שהוא רגיל אצלו כ"כ רשב"א והר"ן ואע"פ שראינו עכשיו שלא נגע מכל מקום חיישינן שמא פעם אחרת לא יזהר ממנו כלל כיון שהורגל עצמו בזה וע"כ לא דמי כאן למ"ש הטור סוף סימן קכ"ח דכל דחיישינן שמא נגע אסור אפילו בהנאה דשם חיישינן שמא נגע עכשיו ובחנם טרח מו"ח ז"ל לתרץ קושיא זו: ומ"ש אבל אם מכוין למזוג אסור בשתיה משום גזירה שזכרתי וכתב ב"י בשם רשב"א והר"ן ואע"ג דבסעיף שלפני זה הקילו בדיעבד כאן במזיגת כוס שייך למיגזר טפי שיש לו קירוב אצלו אבל בהולכת ענבים לגת אינו כ"כ קירוב כו' ומזה למדתי בסמוך דאלו יש באותן ענבים יין גמור שנמשך כבר גם שם אסור אפילו בדיעבד אע"פ שהוא שלא בכוונה ואפילו לדידן דאנו מקילין עכשיו מטעם שאין העובדי כוכבים עובדי עבודת כוכבים בזה יש להחמיר כן נראה לע"ד:
יא סָעִיף ז ואם אינו ידוע כו'. דספיקא דרבנן לקולא:
יב סָעִיף ח ואם נדנד העובד כוכבים. כל זה דברי הרמב"ם פרק י"ב דמאכלות אסורות ואיהו אזיל לטעמיה דכתב הטור סי' קכ"ד בשמו דסבירא ליה אחז עובד כוכבים כלי פתוח ושכשכו דאוסר אע"פ שלא הגביה כמ"ש בשלחן ערוך סימן קכ"ד סעיף י"ז וזהו פירוש מה שאמרו בגמרא ואי מצדד אצדודי אסור וכאן הביא הטור גם כן דין זה בלשון זה ואם העובדי כוכבים מקרב הכלי לצד הקילוח לרש"י אסור בשתייה ולריב"ם אסור בהנאה וכן מסקנת א"א ז"ל ע"כ לשונו לשון קירוב משמע ג"כ בלא הגבהה דהא אפשר לקרב בלא הגבהה וע"כ תימא מה שכתב הטור בסי' קכ"ד על דברי רמב"ם דלא נראו דבריו לא"א ז"ל וכבר הקשה זה ב"י ולעיל העתקתי בשם ד"מ דכאן מיירי בהגבהה אבל אין משמע כן לע"ד כמו שכתבתי וכן משמע מדברי הרא"ש שהעתיק דברי ריב"ם על דין זה שמגביה צד האחד של כלי כו' והרי ודאי אין זה הגבהה ונראה לי דלעיל אין מוכח מילתא שהעובד כוכבים מתכוין באחיזתו בכלי שהוא בשביל יין שבתוכו מה שאין כן כאן שמקרבו לצד קילוח היין דמוכח שעושה כדי שהיין יתקבל מכח. ושלש מחלוקות בדבר האחד דעת הרמב"ם דס"ל בכל גווני שהעובד כוכבים משכשך אפילו אין מגביה אוסר. והרא"ש ס"ל דיש איסור במשכשך על ידי כלי. ובדרישה כתב דלהרא"ש אין אוסר בשכשוך כלל רק ע"י נגיעה ולא עיין באשר"י שזכרתי והיינו כשמגביהו כמ"ש הרא"ש פרק ר' ישמעאל דצ"א ע"ד אבל בלא הגבהה אין דרך ניסוך והיינו כל היכא דאין מוכחא מילתא שעושה בשביל היין כמו שכתבתי אבל כאן במקרב לצד קילוח היין אוסר אפילו באין מגביהו אבל הרשב"א והראב"ד ס"ל דאין בשכשוך איסור רק כשמשכשך בתוך הכלי של יין בידו או בד"א ופי' הרשב"א פירוש אחר על ההיא דאמרינן בגמרא ואי מצדד אצדודי אסור היינו דחיישינן דאדמצדד נגע בדופני הכלי לקילוח היין היורד וה"ל מגעו ע"י ד"א ושמא מתכוין הוא לכך ולכל הפירושים אין בזה איסור לדידן דאנו מתירין מגע עובד כוכבים ע"י ד"א כמ"ש לעיל סי' קכ"ד:
יג סָעִיף ט פי הנוד בידו. זה דעת הרמב"ם דאוחז בכלי פתוח ומשכשך אוסר ע"כ צריך כאן שיאחז פי הנוד בידו דלא ליהוי כלי פתוח כ"כ ב"י. אבל קשה לי דהא נתבאר דגם הרא"ש ס"ל דאוסר בשכשוך ע"י הגבהה וכאן מיירי בהגבהה דהא נושא הנוד. ונראה דכיון דנושא דרך הילוכו לא מקרי דרך ניסוך בכך וכן ראיתי בדרישה בשם רש"ל דכתב דגם הרמב"ם מודה כאן דמותר מטעם זה אבל א"א לחלק כן בדעת רמב"ם דא"כ למה הוצרך כאן שיהיה פי הנוד בידו אלא להרא"ש יש לחלק כן:
א סָעִיף א שנשאר. הקשה הש"ך דהא בסי' קכ"ד סי"ד פסק דמה שנשאר מותר וע"ק דהא ניצוק אינו אלא ביין האסור בהנאה כדלקמן סי' קכ"ו ס"ה והכא כיון דהיוצא לא נאסר רק בשתיה אמאי מה שנשאר בכלי אסור משום ניצוק וצ"ע. (ולי נראה דלק"מ דס"ל להמחבר דהגבהה שאני דדרך הוא לנסך בכך אף על גב שלא שכשך אמרינן גביה ניצוק חיבור ועשו הגבהה באיסור שתיה כמו שכשוך לאיסור הנאה וא"כ דברי המחבר נכונים רק על רמ"א יש להקשות למה אסרינן בסי' קכ"ד מה שיצא בשתיה וצ"ע) וכתב הש"ך דלדידן הכל שרי במקום הפסד דכל מה שאסור מן הדין בשתיה לדידן דעובדי כוכבים בזה"ז לאו עובדי עבודת כוכבי' הן שרי אף בשתיה כבסי' קכ"ד סכ"ד:
ב סָעִיף א מרובה. כ' הש"ך ונ"ל דע"כ לא כתב הר"ב כן אלא מן הדין אבל לדידן שרי כאן אפילו שלא במקום הפסד מרובה:
ג סָעִיף א הגביה. הנה הט"ז והש"ך השיגו על רמ"א במ"ש דאם לא הגביה הכלי הכל מותר ולעיל סי' קכ"ד סי"ד אמרינן כשהוציא עובד כוכבים הברזא דאסור משום כחו מיהו כ' הש"ך דלדידן הכל שרי במקום הפסד:
ד סָעִיף ב בדיעבד. אבל לכתחלה אסור אפילו בעשרה כחות ויותר כן משמע בטור ופוסקים:
ה סָעִיף ג לבדו. ואפילו אם הישראל לבדו אינו יכול מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו הישראל יכול והעובד כוכבים אינו יכול כ"מ ברשב"א:
ו סָעִיף ד מותר. (כיון דבלא"ה היה נמי היין מקלח ולא הועיל מעשה העובד כוכבים אלא שעי"כ מקלח יותר יפה מותר) משום דהוי מסייע שאין בו ממש. תוס':
ז סָעִיף ה בחמתו. בפרישה הקשה דהא כתב המחבר לעיל סי' קכ"ד סי"ט דאסור בשתיה וגם הט"ז הקשה כך ולדעתו מ"ש המחבר כאן הוא עיקר דהפסק שם הוא נגד המשנה כמ"ש בסי' הנ"ל ע"ש:
ח סָעִיף ו שזב. בלבוש כתב אפילו היה שם יין צלול שכבר הומשך אפ"ה מותר מאחר שכוונתו היה לשפיכת הענבים והשיג עליו הט"ז ומסיק דאם היה שם יין צלול גמור אפילו בדיעבד אסור ע"ש:
ט סָעִיף ז מים. ואפילו מאן דאית ליה ניצוק חבור היינו דוקא יין ליין אבל מים ליין לא ולפ"ז אפילו נגע במים מותר. ש"ך:
י סָעִיף ז למזוג. ואפילו בחבית כשידוע שמכוין למוזגה אסור. ש"ך:
יא סָעִיף ז מותר. דהוי ספק דרבנן לקולא וכתב הר"ן דבכוס אפילו לא שפך אלא מעט מים או יותר מדאי שאסור שכיון שדרכן של בני אדם חלוק במזיגה בין מרובה בין מועט מזיגה מקרי עכ"ל ונראה דבארצות האלו שאין דרך למזוג בכוס שרי אא"כ ידוע שכוונתו היתה למזיגה ואם ידע שהוא יין מסתמא כוון למזיגה. ש"ך:
יב סָעִיף ח היוצא. משמע אבל מה שבפנים מותר וע"ל ס"א. ש"ך:
יג סָעִיף ח נאסר. לדעת הר"ב לעיל סי' קכ"ד סי"ח צ"ל דמיירי כאן שהגביה הכלי ונדנדו דאל"כ אין שכשוך בכלי והט"ז כתב דלדידן אין בזה איסור דאנו מתירין מגע עובד כוכבים ע"י ד"א כמ"ש בסי' קכ"ד:
יד סָעִיף ט חסר. כתב הש"ך והיינו שהוא חתום דאל"כ אסור משום שכשוך כדלעיל סיי קכ"ד סי"ח ואף הר"ב מודה בכאן כיון שהעביר הנאד דהיינו הגבהה והט"ז כתב אע"פ שהוא פתוח אינו אוסר בכאן שאין דרך ניסוך בכך כיון שנושא דרך הילוכו ולא חיישינן דילמא נגע שפי הנאד הוא צר:
טו סָעִיף י שרי. והטעם איתא בש"ך דכיון דהכלי הוא רחב דמה"ט חיישינן במלא שמא נגע בו והלכך בחסר שרי דכיון שהוא רחב לא ניחא ליה בשכשוך דילמא אשתפך והלכך אפי' הגביה שרי כאן ולעיל סי' קכ"ד סי"ח דלא מתיר אא"כ שכשך בלא הגבהה מיירי בכלי צר:
טז סָעִיף י במוט. דאז היא רחוקה ממנו ואין יכול ליגע בה. טור:
יז סָעִיף י ובלבד. כתב המרדכי ואם ע"י שצידד ניתז מן היין על העובד כוכבים וחזר וניתז ביין מותר דאין דרך ניסוך בכך:
יח סָעִיף יא ובלכתו. כ' הש"ך אם היתה מטפטפת מעט אפילו יודע שהיא מטפטפת מותר אלא שהרשב"א כתב שיש להתיישב בדבר ולדידן פשיטא דשרי:
א סָעִיף א נטל כו'. ס' א' ע"ב ב':
ב סָעִיף א בשתיה. הרא"ש שם ס' א' בשם רש"י והר"ן שם בשם רש"י ועברא"ש שם אבל ברש"י שלנו שם כ' דאסור בהנאה וכן בסוף הפרק במסקנא דמילתא כ' כתו כו' וכ"כ תוס' שם ס' א' ד"ה עובד כוכבים כו' ועתוס' נ"ח ב' בד"ה אלא כו':
ג סָעִיף א ומה כו'. משום ניצוק ואע"ג דשם ע"ב (ב') אמרינן דגואי כו' היינו למאי דס"ד למדחייא לדרב הונא. רשב"א וש"פ וכ"כ בתוס' נ"ו ב' בד"ה גרגותני בשם רש"י וכ"ד הרמב"ם כמ"ש בסי' קכ"ד סי"ח נטל כו' נאסר. אבל רש"י שם ע"ב (ד"ה דגואי כו') ותוס' שם ד"ה כחו כו' (לא כתבו כן) וכ"כ הרא"ש ומרדכי וז"ש וי"א כו':
ד סָעִיף א יש כו'. פסק כסברא ראשונה לגמרי אלא דבהפסד מרובה פסק דניצוק מותר בכ"מ כמש"ל ר"ס קכ"ו וז"ש כדלקמן כו':
ה סָעִיף א או שלא כו'. עמש"ל סי' קכ"ד סי"ח והוא תמוה כמש"ש וכן מצאתי בש"ך כאן שתמה ע"ז וע"ש סי"ד ושם סכ"ד בהג"ה יין שהיה מונח כו' ולקמן ס"ד ובתוס' בכמה מקומות:
ו סָעִיף ב ואם הוא כו'. אבל תוס' שם סד"ה הוה כו' והרא"ש בפסקיו שם והמרדכי והרשב"א וש"פ אוסרין אפילו בהרבה כחות:
ז סָעִיף ג אם כח כו'. תוס' ס' א' בד"ה עובד כוכבים כו' ובד"ה הוה כו' דמש"ש ע"ב ב' א"ל רבא להנהו כו' לכתחלה היא דקאמר וכ"ד ש"פ דלא כראב"ד דאוסר אפי' בדיעבד ועבת"ה קל"ז ב': (ליקוט) אם כו' מעורבים יחד כו' והוא כו'. לאפוקי דעת הר"נ שכ' לפי פירושו מ"ש ס' א' עובד כוכבים אדנא כו' דאפי' אין הכחות מעורבין יחד ואפי' זה יכול וזה אינו יכול ע"ש (ע"כ):
ח סָעִיף ג ואפילו כו'. הרשב"א והטור ועתוס' הנ"ל ובב"י בזה כמה שיטות ע"ש:
ט סָעִיף ג והוא כו'. תוס' שם ד"ה הוה כו' ושם ע"ב בד"ה א"ל כו' וש"פ:
י סָעִיף ד אם היין כו'. בתוס' הנ"ל:
יא סָעִיף ד אבל כו'. ע"ש בתוס':
יב סָעִיף א עובד כוכבים כו'. כנ"ל ס"א דכחו שלא כו':
יג סָעִיף ה זרק כו'. עתוס' שם ד"ה כל כו' ועס"ז והרי"ף והרמב"ם השמיטוהו דס"ל דלית הלכתא כר"א דר"א לטעמיה דס"ל שם א' בלישנא בתרא דאף כחו מותר וה"ה לזריקה אבל הרשב"א הקשה דללישנא קמא מאי איכא למימר ופ' כתוס':
יד סָעִיף ה אפילו בשתיה. שם בתוס' וראיה מדפריך בחמתו אין כו':
טו סָעִיף ה ואם עשה כו'. מתני' שם:
טז סָעִיף ו (ליקוט) שיש בו יין כו'. כפי' ר"י בתוס' שם ד"ה מהו כו' וכן פי' הר"נ בשם אחרים וכ' שמ"ש אע"פ שהיין מזליף כו' קאי איין שבגת וכ' שכ"מ בתוספתא דגרסינן שם עובד כוכבים שהיה מעלה ענבים בסלין ובדרדורין לגת אע"פ שנפצן בגת והיין מנטף ע"ג ענבים מותר וכ' אבל הראב"ד פי' דחששא משום היין שבסלין ובדרדורין נשפך הוא ע"י עובד כוכבים [ומשום כחו וז"ש ולפי שיטה זו כו' וע"ל מ"ג] בשפיכות הענבים לגת ואע"פ שאינו יין שלא נמשך מ"מ לכתחלה אסור משום לך לך ולפי שיטה זו הורה הראב"ד שאם סייע ישראל את העובד כוכבים מותר אף לכתחלה כיון שביין גמור אינו אסור אלא לכתחלה משום גזירה כמש"ל בס"ג ה"ל גזירה לגזירה וז"ש אע"פ שיש כו' ואם כו' וכ' הר"נ דלפי' הראב"ד אפילו לגת שלנו שאין היין צף ע"ג ענבים אסור לכתחלה משא"כ לפי' תוס' וכן נ"מ הסיוע כנ"ל (ע"כ):
יז סָעִיף ו אע"פ שיש כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה מהו כו':
יח סָעִיף ז עובד כוכבים כו'. תוס' ס' ב' סד"ה כל וש"פ והביאו בת"ה קל"ו ב' ראיה מירושלמי דגרסינן שם ר' ירמיה בשם רחב"א יין שמזגו בחמין אסור בצונן מותר יבא עלי שלא עשיתי מימי ר' יוסי אזל לצור כו' ואע"ג דאמר יבא עלי וכו' וכן בגמ' שלנו לא חילקו משום דרגילין ג"כ למשתי בצונן ומשום לא פלוג מ"מ נשמע דכה"ג ודאי מותר וכ"כ הרא"ש וש"פ וז"ש והוא כו' אבל כו' וכמש"ש נ"ח נ"ט: (ליקוט) עובד כוכבים שזרק כו'. כמ"ש בירושלמי תני ר"ש בשם ר' אבהו אין זריקה אוסרת ביי"נ והביאו תוס' נ"ט ב' סד"ה מהו והג"מ וש"פ (ע"כ):
יט סָעִיף ז ואם אינו כו'. דספיקא דרבנן הוא. שם:
כ סָעִיף ח היוצא כו'. לשון הטור וכשיטתו שפסק בס"א כדעת רש"י ותוס':
כא סָעִיף ט והוא כו'. ע"ל סי' קכ"ד סי"ז:
כב סָעִיף י ולא כו' וי"א כו'. עמש"ש: (ליקוט) היה כו'. ממש"ש ואי מצדד כו' ובכובא חסירא דשרי שם דלא ניחא ליה משום דמשתפך. ר"נ: וי"א כו'. וההיא דמצדד בכובא מלאה דלמא נגע כלשון ראשון שברש"י וער"נ בשם הראב"ד שפי' בע"א (ע"כ):
כג סָעִיף י ואם הישראל כו'. דלכן אמרו שם אזיל אחוריה:
כד סָעִיף י ואם היה כו'. תוס' שם ד"ה זיקא כו':
כה סָעִיף יא עובד כוכבים כו'. כמש"ש נ"ח ב' ולכן בההיא דכובא לא חששו שמא ישתפך אע"ג דלרשב"א וש"פ בכה"ג אסור אפילו מה שבפנים כנ"ל ס"א: (ליקוט) עובד כוכבים כו'. הג"א פ"ה סכ"ז ד"ה רשב"ם כו' ופועלים כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.