א הַמַּנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּחֲנוּתוֹ וְיָצָא, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ יַיִן בִּסְפִינָה אוֹ בְּקָרוֹן וְהִנִּיחוֹ עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהָלַךְ לוֹ לְבֵית (הַכְּנֶסֶת) אוֹ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים מַעֲבִיר לוֹ חָבִיּוֹת יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהִנִּיחוֹ לְבַדּוֹ עִם הַיַּיִן וְיָצָא מֻתָּר, לְכַתְּחִלָּה לֹא יַנִּיחַ אָדָם בְּבֵיתוֹ יַיִן אוֹ חֹמֶץ אֵצֶל עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְבַד כְּלָל, אֲבָל בְּדִיעֲבַד מֻתָּר (מָרְדְּכַי פ' ר"י בְּשֵׁם ראב"ן) אֲפִלּוּ שָׁהָה זְמַן רַב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרֵא בְּכָל שָׁעָה עַתָּה יָבֹא וְיִרְאֵנִי. וְהוּא שֶׁלֹּא נוֹדַע שֶׁסָגַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַחֲנוּת, אוֹ שֶׁהִרְחִיק הַקָּרוֹן וְהַסְפִינָה בְּעִנְיָן שֶׁאֵין יְכוֹלִים לִרְאוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ סָגַר הַחֲנוּת כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ שָׁם סֶדֶק אוֹ חוֹר שֶׁיְּכוֹלִים לִרְאוֹת בְּתוֹכוֹ חָשׁוּב כְּפָתוּחַ (שָׁם בְּמָרְדְּכַי וּבִסְמַ"ג). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁיֵּשׁ דֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן שֶׁיָּכוֹל לָבֹא עָלָיו פִּתְאֹם, שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ, וְכֵן כְּשֶׁהָלַךְ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, הָלַךְ דֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יָדַע הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָלַךְ לְבֵית הַמֶּרְחָץ. אֲבָל אִם רָאָה שֶׁהָלַךְ לִכָּנֵס לְבֵית הַמֶּרְחָץ, יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יְמַהֵר לָבֹא. וְכֵן אִם אָמַר לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִנִּיחַ בַּחֲנוּת: שְׁמֹר לִי, יוֹדֵעַ שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִשְּׁמִירָתוֹ. וְכֵן אִם אָמַר לַעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַמַּעֲבִיר הֶחָבִיּוֹת: לֵךְ, וַאֲנִי אָבֹא אַחֲרֶיךָ; אוֹ שֶׁהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, אִם הֶחָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֶלְמוּ מֵעֵינָיו, אֲסוּרוֹת. וְאִם הֵם סְתוּמוֹת, אִם יֵשׁ בְּהַפְלָגָתוֹ שִׁעוּר כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהָסִיר מִגוּפוֹת הֶחָבִית כֻּלָּהּ, בֵּין שֶׁהִיא שֶׁל טִיט בֵּין שֶׁהִיא שֶׁל סִיד, וּלְהַחֲזִירָהּ, וְתִנָּגֵב, אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵם סְתוּמוֹת, שָׁרֵי בְּכָל עִנְיָן, דְּיַיִן סָגֵי לֵיהּ בְּחוֹתָם א'. (דַּעַת ר"ת) וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה בְּהֶפְסֵד מְרֻבֶּה, וְע"ל סִימָן ק"ל.
ב הָא דְּשָׁרֵי כְּשֶׁיֵּשׁ דֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן, דַּוְקָא כְּשֶׁהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְבַדּוֹ. אֲבָל אִם הֵם שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, אָסוּר, שֶׁאֶפְשָׁר לְאֶחָד מֵהֶם לִשְׁמֹר הַדֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן, וְהָאַחֵר יִגַּע.
ג הָא דְּשָׁרֵי בְּחָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת לְגַמְרֵי בְּלֹא פְּקָק, הָנֵי מִלֵּי בִּסְפִינָה אוֹ בַּחֲנוּת שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לִגַּע בֶּחָבִיּוֹת עַצְמָם. אֲבָל בְּמַעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא. וַאֲפִלּוּ הִיא חֲסֵרָה, אֲסוּרָה, דְּחַיְשִׁינָן דִּלְמָא נָגַע וְלֹא יִירָא כְּלָל, שֶׁיָּכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר: לְהַחֲזִיק בָּהּ כִּוַּנְתִי, שֶׁלֹּא תִּפֹּל.
ד אֲפִלּוּ הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, אִם הֶחָבִית פְּקוּקָה וְהוּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה עוֹבְרֵי דְּרָכִים, כְּגוֹן בֵּין הַגִּתּוֹת, מֻתָּר, שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מֵעוֹבְרֵי דְּרָכִים, אֲפִלּוּ הֵם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
ה הַמּוֹסֵר מַפְתֵּחַ חֲנוּתוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, הַיַּיִן שֶׁבּוֹ מֻתָּר, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר שׁוּם יְהוּדִי בָּעִיר, אֲפִלּוּ הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ וְהוּא יָרֵא לִכָּנֵס בּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִתִּירוּ, אֶלָּא כְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מַפְלִיג, וְאָז מֻתָּר אֲפִלּוּ מְצָאוֹ שֶׁנִּכְנַס, אֲבָל אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג, אֲפִלּוּ אִם נִתְפַּס עָלָיו כְּגַנָּב, אָסוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (הִיא סְבָרַת ר"ח שכ"ה בריב"ש סִימָן תכ"ד ות"ה סִימָן ר"ן וְרַשְׁבָּ"א). וְאִם עָבַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְנִכְנַס שָׁם, אִם נִתְפַּס כְּגַנָּב, שָׁרֵי. וְאִם אֵינוֹ נִתְפַּס כְּגַנָּב, וְיֵשׁ לוֹ הִתְנַצְּלוּת עַל מַה שֶׁנִּכְנַס, אָסוּר. וְדַוְקָא אִם סָגַר הַדֶּלֶת בְּמַנְעוּל מִבִּפְנִים, וְאֵין סֶדֶק בַּחֶדֶר שֶׁיְּכוֹלִים לִרְאוֹת מִשָּׁם, אֲבָל אִם הַדֶּלֶת פָּתוּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א), אוֹ אֲפִלּוּ רַק סֶדֶק שֶׁיְּכוֹלִים לִרְאוֹתוֹ הַיַּיִן מֻתָּר (מָרְדְּכַי פר"י). וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ לִכָּנֵס שָׁם (שָׁם), אִם לֹא אָמַר לוֹ שֶׁמַפְלִיג וְיוּכַל לָבוֹא, דְּהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְרַתֵּת. וְאִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ מְרַתֵּת, כְּגוֹן עַבְדֵי הַמּוֹשֵׁל שֶׁתָּפְסוּ הַיְהוּדִי (וּמְחַפְּשִׂים בְּבֵית הַיְהוּדִי), הַכֹּל אָסוּר אִם אֵין לוֹ סִימָן שֶׁלֹּא נָגְעוּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם התוס' וְהַמָּרְדְּכַי ס"פ ר"י).
ו יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהָיוּ בִּסְפִינָה וּבָהּ יַיִן, וְשָׁמַע יִשְׂרָאֵל קוֹל תְּקִיעַת שׁוֹפָר שֶׁתּוֹקְעִין לִשְׁבֹּת וְנִכְנַס לָעִיר וְהִנִּיחַ הַיַּיִן שֶׁבַּסְפִינָה עִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם יֵשׁ דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן שֶׁיּוּכַל לָבֹא עָלָיו פִּתְאֹם וְאֵין שָׁם אֶלָּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד, מֻתָּר הַיַּיִן, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בֵּינוֹ לַיַּיִן יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִם אַמָּה, שֶׁאֵין אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם בְּחֶזְקַת שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת כָּרָאוּי.
ז הָיוּ יוֹשְׁבִים יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לִשְׁתּוֹת כָּל אֶחָד מִיֵּינוֹ, וְשָׁמַע הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהָלַךְ שָׁם לְהִתְפַּלֵּל, מֻתָּר הַיַּיִן אִם יֵשׁ דֶּרֶךְ עֲקַלְתּוֹן שֶׁיּוּכַל לָבֹא עָלָיו פִּתְאֹם. אֲבָל אִם הָיוּ שׁוֹתִים בְּיַחַד מִיַּיִן אֶחָד, וְיַיִן לִפְנֵיהֶם עַל הַשֻּׁלְחָן וְיַיִן אַחֵר חוּץ לַשֻּׁלְחָן, וְהִנִּיחַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְבַדּוֹ. שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, אָסוּר; וְאֶת שֶׁחוּץ לַשֻּׁלְחָן, אֶת שֶׁתּוֹךְ פִּשּׁוּט יָדָיו, אָסוּר, וְשֶׁחוּץ לְפִשּׁוּט יָדָיו, מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ: הֱוֵי מוֹזֵג וְשׁוֹתֶה, כָּל הֶחָבִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת שֶׁבַּבַּיִת אֲסוּרוֹת, וְהַסְתוּמוֹת מֻתָּרוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁהָה כְּדֵי שֶׁיָּסִיר הַמְּגוּפָה כֻּלָּהּ וְיַחְזִירֶנָּה וְתִנָּגֵב.
ח יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר בַּיִת בַּחֲצַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִנִּיחַ בּוֹ יַיִן וְסָגַר הַדֶּלֶת וְהִכְנִיס הַבְּרִיחַ בַּטַּבַּעַת, וְשָׁכַח וְלֹא סְגָרוֹ בְּמַפְתֵּחַ, וְהִפְלִיג, וּלְסוֹף יָמִים הִרְגִּישׁ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא הָיָה סָגוּר בְּמַפְתֵּחַ וְהוֹדִיעַ הַדָּבָר לַיְּהוּדִי, מֻתָּר. הוֹאִיל וְלֹא יָדַע הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמַּפְלִיג הַיִּשְׂרָאֵל, מְרַתֵּת וְלֹא נָגַע (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל י"ט סִימָן י"ג).
ט בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בּוֹ יַיִן, וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר לְמַטָּה וְיִשְׂרָאֵל בָּעֲלִיָּה, וַאֲרֻבָּה מֵהָעֲלִיָּה לַבַּיִת, וְיָצְאוּ שְׁנֵיהֶם בְּבֶהָלָה לִרְאוֹת חָתָן אוֹ הֶסְפֵּד, וְחָזַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְסָגַר הַפֶּתַח וְאַחַר כָּךְ בָּא הַיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַיִּשְׂרָאֵל מַעֲבָר אֶלָּא דֶּרֶךְ הַבַּיִת וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹר שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ, הֲרֵי הַיַּיִן הַפָּתוּחַ שֶׁבְּבֵית הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּהֶתֵּרוֹ, שֶׁלֹּא סָגַר הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁכְּבָר נִכְנַס הַיִּשְׂרָאֵל לְבֵיתוֹ וְלֹא נִשְׁאַר אָדָם בַּחוּץ, וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁהוּא קְדָמוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיָּצְאוּ בְּבֶהָלָה וְחָזְרוּ, דְּאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁמִּתּוֹךְ בֶּהָלָתוֹ חָזַר וְלֹא דִּקְדֵּק יָפֶה בִּכְנִיסַת יִשְׂרָאֵל; אֲבָל שֶׁלֹּא בְּבֶהָלָה, הַיַּיִן אָסוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבָּ"ם).
י עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁמַע קוֹל שַׁאֲגַת אַרְיֵה, וּמִפַּחְדּוֹ נֶחְבָּא בֵּין הֶחָבִיּוֹת יַיִן וְסָגַר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו, מֻתָּר אֲפִלּוּ הֵן פְּתוּחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר: שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל אַחֵר נֶחְבָּא כָּאן, וְיִרְאֶה אוֹתִי כְּשֶׁאֶגַּע.
יא גַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְמַרְתֵּף וּפָתְחוּ חָבִיּוֹת יַיִן. אִם רֹב גַּנָּבֵי הָעִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אָסוּר. וְאִם רֻבָּן יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר. וְאִם רֻבָּן יִשְׁמְעֵאלִים, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְאִם יֵשׁ לַיְּהוּדִים שְׁכוּנָה לְבַדָּם, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מַפְסִיקָתָהּ, הוֹלְכִים אַחַר רֹב בְּנֵי הַשְּׁכוּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב בְּנֵי הָעִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וּבְמָקוֹם שֶׁרְגִילִים לְהַצְנִיעַ מָמוֹן בְּחָבִיּוֹת וּמַנִּיחִים אוֹתָם בֵּין חָבִיּוֹת יַיִן, אֲפִלּוּ אִם רֹב גַּנָּבֵי הָעִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּר, דְּשֶׁמָּא לֹא בָּאוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמָּמוֹן וּכְשֶׁרָאוּ שֶׁהוּא יַיִן לֹא נָגְעוּ בּוֹ. הַגָּה: וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁרָאִינוּ רְעוּתָא, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ תְּחִלָּה סְתוּמוֹת וְנִפְתְּחוּ, אֲבָל אִם הָיוּ סְתוּמוֹת, וְנִמְצְאוּ סְתוּמוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ כֻּלָּם פְּתוּחוֹת וְלֹא נִמְצָא בָּהֶם רְעוּתָא, הַכֹּל שָׁרֵי (בבֵּית יוֹסֵף ריב"ש סי' תכ"ד וּמָרְדְּכַי וַאֲגֻדָּה וְרַאֲבָ"ן), דִּסְתָם גַּנָּב אֵינוֹ לוֹקֵחַ יַיִן. וְאִם הָיָה בְּמִקְצָתָן רְעוּתָא, וְנִפְתְּחוּ הָאֲחֵרִים שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים בָּהֶן רְעוּתָא, הַכֹּל שָׁרֵי (בבֵּית יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי ס"פ ר"י תְּשׁוּבַת מוהר"ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל זֶה מַיְרֵי שֶׁיֵּשׁ גַּנָּבִים יְדוּעִים מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים (כֵּן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי פר"י וֶהֱבִיאוֹ הַבֵּית יוֹסֵף), אֲבָל אִם יָדוּעַ גַּנָּב אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, וּמֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ יָדוּעַ, תָּלִינָן בְּיִשְׂרָאֵל הַיָּדוּעַ. וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קכ"ח עוֹד מִדִּינִים אֵלּוּ.
יב חַיִל שֶׁנִכְנַס לָעִיר וְנִכְנַס לְבֵית יִשְׂרָאֵל. בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת, אֲפִלּוּ הֵן פְּקוּקוֹת, אֲסוּרוֹת, וּסְתוּמוֹת בִּמְגוּפָה שֶׁל טִיט, מֻתָּרוֹת. וּבִשְׁעַת מִלְחָמָה, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מֻתָּרוֹת. וְדַוְקָא בִּפְתוּחוֹת מִתְּחִלָּתָן, אֲבָל סְתוּמוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ, חַיְשִינָן לְהוּ.
יג עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד אֵצֶל הַגַּת, אִם יֵשׁ בָּהּ טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ (פי' שֶׁהַיָּד הַנַּעֲשֵׂית לָחָה בְּמַגָּעוֹ תַּחֲזֹר וְתַעֲשֶׂה לָחָה גַּם יָד אַחֶרֶת), צָרִיךְ הֲדָחָה וְנִגּוּב. וְאִי לֹא, בַּהֲדָחָה סָגֵי.
יד זוֹנָה עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים בִּמְסִבַּת יִשְׂרָאֵל, הַיַּיִן מֻתָּר, שֶׁאֵינָם מַנִּיחִים אוֹתָהּ לְנַסֵךְ. אֲבָל זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית בִּמְסִבַּת עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, יֵינָהּ שֶׁל הַזּוֹנָה גַּם כֵּן אָסוּר.
טו הִנִּיחַ יַיִן בְּבֵיתוֹ בְּחַלּוֹן פָּתוּחַ, וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִכְנִיס שָׁם זוֹנָה וְסָגַר הַדֶּלֶת אַחֲרָיו, וְאַחַר כָּךְ בָּא הַיִּשְׂרָאֵל וּמָצָא יֵינוֹ כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ, מֻתָּר.
טז חָצֵר שֶׁחֲלוּקָה בְּרָאשֵׁי יְתֵדוֹת בֵּין יִשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁחָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת עוֹמְדוֹת סָמוּךְ לְחֶלְקוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים תּוֹךְ פִּשּׁוּט יָדָיו, מֻתָּרוֹת. וְכֵן אִם הָיָה גַּגּוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה מִגַּגּוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וַחֲלוּקִים בִּיתֵדוֹת, מַנִּיחַ שָׁם יֵינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת שָׁם.
יז חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁצָּפָה בַּנָּהָר וְנִמְצְאָה כְּנֶגֶד עִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, אִם יֵשׁ בַּנָּהָר מִכְשׁוֹלוֹת וְסֶכֶר (פֵּרוּשׁ סְתִימָה) אֲגַמֵּי מַיִם שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִים אוֹתָהּ אִלּוּ בָּאָה מִמָּקוֹם אַחֵר, מֻתָּרוֹת, שֶׁאֵין לִתְלוֹתָהּ אֶלָּא בָּעִיר שֶׁנִּמְצֵאת כְּנֶגְדָּהּ. וְאִם אֵין בַּנָּהָר סֶכֶר אֲגַמֵּי מַיִם, אֲסוּרָה, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים אוֹתָהּ בְּרֹב הַסְבִיבוֹת שֶׁהֵם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאִם נִמְצֵאת כְּנֶגֶד עִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אִם רֹב הַסְבִיבוֹת יִשְׂרָאֵל וִיכוֹלָה לָבֹא שָׁם דֶּרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁלֹּא תִּטְבַּע, מֻתֶּרֶת, אֲפִלּוּ קְרוֹבָה הַרְבֵּה לְעִיר שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, עַד שֶׁמּוֹכִיחַ קִרְבָתָהּ שֶׁהִיא שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מַנִּיחִים הַקָּרוֹב וְהוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. וְאִם לָאו, הַיַּיִן אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַקַּנְקַן הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ. וְאִם בָּא יִשְׂרָאֵל וְנָתַן בָּהּ סִימָן, אַף הַיַּיִן מֻתָּר, וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, דְּכֵיוָן דְּרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וְדַוְקָא שֶׁהִיא סְתוּמָה בִּפְקָק, אֲבָל פְּתוּחָה לְגַמְרֵי, הַיַּיִן אָסוּר דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נָגְעוּ בּוֹ (כָּךְ מַשְׁמָע מַהֲרַ"ן פא"מ וְכֵן הוּא בתא"ו ני"ז).
יח חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁנִּמְצֵאת בְּכַרְמוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְיֵשׁ כְּרָמִים אֲחֵרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל סְמוּכִים, וּכְרָמִים רַבִּים מֵהֶם שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים סְבִיבוֹתֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁרְחוֹקִים מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל, הֶחָבִית אֲסוּרָה, דְּאָזְלִינָן בָּתַר רֻבָּא אַף עַל גַּב דְּאִכָּא קוֹרְבָא דְּמוּכָח דְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיְתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁאֵין שָׁם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אוֹתוֹ כֶּרֶם. וְהוּא הַדִּין לְהָקֵל, כְּגוֹן שֶׁנִּמְצָא בְּכַרְמוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ כְּרָמִים אֲחֵרִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אִי אִכָּא כְּרָמִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל רַבִּים מֵהֶם, אֲפִלּוּ רְחוֹקִים מֵהֶם, הוֹלְכִים לְהָקֵל. וְהוּא שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בֵּין הֶהָרִים שֶׁאֵינוֹ מַעֲבָר לְעוֹבְרֵי דְּרָכִים, הָא לָאו הָכֵי אֲסוּרָה, שֶׁרֹב עוֹבְרֵי דְּרָכִים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הֵם וְשֶׁמָא מֵהֶם נָפַל. וְהָנֵי מִלֵּי בְּבַקְבּוּק, אֲבָל חָבִית שֶׁאֵין דֶּרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים לְהוֹלִיךְ כַּיּוֹצֵא בוֹ, אֵין תּוֹלִים בָּהֶם.
יט נוֹדוֹת יַיִן שֶׁנִּמְצְאוּ מֻשְׁלָכִים בַּדֶּרֶךְ, אִם רֹב שׁוֹפְכֵי יַיִן יִשְׂרָאֵל, מֻתָּרִים, אִם הֵם נוֹדוֹת גְּדוֹלִים. אֲבָל אִם הֵם קְטַנִּים שֶׁדֶּרֶךְ עוֹבְרֵי דְּרָכִים לְהוֹלִיךְ כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֲסוּרִים, שֶׁאָנוּ תּוֹלִים בָּהֶם שֶׁרֻבָּם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאִם הָיוּ גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, מֻתָּרִים כֻּלָּם, שֶׁהַגְּדוֹלִים מוֹכִיחִים עַל הַקְּטַנִּים שֶׁהֵם מִשּׁוֹפְכֵי יַיִן, וַהֲרֵי רֻבָּם יִשְׂרָאֵל, וְהַקְּטַנִּים לְהַכְרִיעַ הַמַּשָּׂא בָּאוּ.
כ יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ יַיִן בָּאוֹצָר שֶׁלּוֹ וּפֶתַח הָאוֹצָר סָגוּר בְּמַפְתֵּחַ אֶחָד, וּמָצָא הַפֶּתַח פָּתוּחַ וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד מוֹדֶה שֶׁהוּא פְּתָחוֹ לִשְׁאֹב מַיִם מִבּוֹר שֶׁבָּאוֹצָר כְּדֵי לִבְנוֹת בֵּיתוֹ, מֻתָּר. הַגָּה: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאָמַר לְשִׁפְחָתוֹ לְהָכִין הַשֻּׁלְחָן וּמָצָא יַיִן עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְשִׁפְחָתוֹ הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים אוֹמֶרֶת שֶׁלָּקְחָה הַיַּיִן מִמַּרְתְּפוֹ שֶׁבּוֹ יַיִן הַרְבֵּה, הַיַּיִן שֶׁבַּמַּרְתֵּף שָׁרֵי, דְּאֵין הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים נֶאֱמֶנֶת, וְאֵימַר בְּמָקוֹם אַחֵר לָקְחָה (תְּשׁוּבַת הַמָּרְדְּכַי פ' ר"י), וְשֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן אָסוּר. וְכֵן בְּאַחַת שֶׁטָּמְנָה מַפְתֵּחַ מַרְתֵּף שֶׁלָּהּ, (וְלֹא מָצְאָה בִּמְקוֹמָהּ), וּמָצְאָה כַּד יַיִן טָמוּן (בְּתֶבֶן), וְאוֹמֶרֶת שִׁפְחָה עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא לָקְחָה הַיַּיִן (מִן הַיַּיִן) שֶׁבַּמַּרְתֵּף, שָׁרֵי, וְאֵין הַשִּׁפְחָה נֶאֱמֶנֶת (שָׁם וַאֲגֻדָּה וּבְהַגָּהַת אֲשֵׁרִ"י). אֲבָל גַּנָּבִים שֶׁנִּכְנְסוּ לַמַּרְתֵּף וּמָשְׁכוּ יַיִן וְהִנִּיחוּ הַבְּרָזוֹת פְּתוּחוֹת, וְנִמְצְאוּ אַחַר כָּךְ הַבְּרָזוֹת סְתוּמוֹת, וְאָמְרָה שִׁפְחָה עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים שֶׁהִיא סְתַמְתָּן, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַחֲדָה הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים עִם הַיַּיִן וְאֵינָהּ נִתְפֶּסֶת כְּגַנָּב, וְאִכָּא רַגְלַיִם לַדָּבָר שֶׁהִיא סְתַמְתָּן, הַיַּיִן אָסוּר (מָרְדְּכַי סוֹף פ' ר"י). מִיהוּ בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְנַסְּכִים, שָׁרֵי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ"ג וקכ"ד.
א סָעִיף א והניחו לבדו עם היין ויצא. אע"פ שבכל אלו יש לעובד כוכבים שייכות ביין מותר אפי' שהה כו'. לשון הטור וכתב הפרישה ס"ב הטעם כיון שהעובד כוכבים ידע שהישראל יודע שהוא שם אצל היין מירתת וסבור השתא יזכור הישראל יינו ויבא ויראנו וכדלעיל סי' קכ"ח ס"ב:
ב סָעִיף א לכתחלה לא יניח כו'. ע"ל סי' קי"ח ס"ק ל"א:
ג סָעִיף א אפילו שהה כו'. כיון שלא הודיעו שמפליג כדלקמן בסמוך:
ד סָעִיף א מפני שהוא ירא כו'. כב"י בשם המרדכי ס"פ ר"י ישראל שיש לו עובד כוכבים בביתו ונשאר יין בלא שמירה כיון דאימת רבן עלייהו בחזקת כשרות הן שנתפס כגנב ומיהו לכתחלה אסור לעשות כן ע"כ עכ"ל ד"מ והוא בב"י סימן זה:
ה סָעִיף א שסגר כו'. אבל סגר כו' חיישי' כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם שהרי הישראל הניחו שם רשב"א כלומר דאי לא ה"ל לאשתמוטי הוי שרי כיון דנתפס כגנב על הכניסה כדלעיל סי' קכ"ח ס"ד:
ו סָעִיף א החנות או שהרחיק. וכתב הב"ח דאף אם סגר והרחיק אינו אוסר אלא כשהחביות פתוחות או סתומות בשהה כדי שיסיר מגופות החביות כו' כדלקמן בסמוך גבי הודיעו שהוא מפליג ופשוט הוא:
ז סָעִיף א סדק או חור. ע"ל סי' קכ"ח ס"ג:
ח סָעִיף א שיש דרך עקלתון. והר"ן כתב הא דבעינן דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים אוחז החבית בידו או על כתפו אבל בהניח וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מתירא ממנו דילמא השתא אתי ישראל ויראהו מתקרב לחבית עכ"ל. ובב"ח תמה על הר"ן דהא בדליכא דרך עקלתון אף בחנותו איכא למיחש דמניח פתח החנות פתוחה ורואה מרחוק אם יבא ישראל או לא ולא מירתת וכן דעת הטור והכי נקטינן עכ"ל. ולחנם תמה דהא כב"י וד"מ דגם הר"ן מודה לזה ולא הוציא אלא בענין שאין העובד כוכבים יכול לראות אם בא הישראל ע"ש ואפ"ה באוחז החבית בידו בעי דרך עקלתון דאל"כ א"א שלא יראהו כשהוא בסמוך לו ויסלק ידו מיד אבל להתרחק מן החבית א"א לעשות כן מיד ודו"ק:
ט סָעִיף א או שהודיעו שהוא מפליג. אכולה מילתא דלעיל קאי כדאיתא במשנה דלא כהדרישה וע"ל ס"ק כ':
י סָעִיף א אם החביות פתוחות כו'. ולדידן ליכא למיחש לנגיעה אא"כ יש לו הנאה כגון שישתה או יחליף כדלעיל סי' קכ"ח ס"ד בהג"ה ובסי' ק"ל ס"ק ח' כתבתי בשם הב"י דבנקב קטן אע"פ שיכולין להוציא ממנו כל שאין יכולין להכניס לתוכו ליכא למיחש לאחלופי ופשוט הוא. ועי' בתשובת מבי"ט ח"ב סימן ר"ח מדינים אלו:
יא סָעִיף א בהפסד מרובה. היינו משום דיש פוסקים דסתימת מגופה לא הוי כחותם אבל בחותם אחד ממש סגי בדיעבד אפילו בלא הפסד מרובה כדלקמן סימן ק"ל ס"ב:
יב סָעִיף ב או יותר. אפי' עשרה או יותר ול"ד לבין הגתות דסעיף ד' דהתם העובד כוכבי' מירתת מעובדי כוכבים אחרים אבל הכא עצה אחת להם ולא מירתתי מהדדי. ב"ח:
יג סָעִיף ב אסור. ומשמע דה"ה בלא הודיעו שמפליג אסור מה"ט וכ"כ בתשובת משאת בנימין סימן כ"ט וכתב ול"ד לשוכר בית בחצירו של עובד כוכבים שהעובד כוכבים דר בה ומלאוה יין וישראל דר באותו חצר דמותר אע"פ שמפתח וחותם בידו (כדלקמן ס"ס ק"ל) ומסתמא רבים הם בני ביתו משום דבעיר לא סמיך העובד כוכבים אשומר משום דאפשר שיבא פתאום ולא יראו אותו מרחוק אבל בשדה סמיך שפיר על השומר ע"כ ונראה דלאו דוקא שדה ועיר אלא כל שיכול לראותו מרחוק ולא יבא פתאום אף בעיר אסור דהא חניות משמע דבעיר היא ואפילו הכי כל שיש רבים משמע דאסור:
יד סָעִיף ד אם החבית פקוקה. משמע אבל אינה פקוקה אסור דליגע אינו מתירא מעוברי דרכים והב"ח תמה על הרב בזה שסתם כהמחבר ולעיל סימן קכ"ח ס"ד כ' בהג"ה דבזמן הזה דלאו עובדי עבודת כוכבים הן אפי' פתוחה לא חיישינן דיגע אא"כ ישתה או הנאה אחרת ולק"מ דא"כ בכל דוכתי שכ' המחבר אסור בהנאה תיקשי הא בזמן הזה דעובדי כוכבי' לאו עובדי עבודת כוכבים הן שרי בהנאה וכדלעיל ר"ס קכ"ג וכן בסי' ק"ל וקל"א בכל סימנים אלו צ"ל דבזמן הזה שרי בכמה דוכתי כיון דלא חיישי' שנגע לנסך היכא דלית ליה הנאה והרב לא הגיה שם כלום וכה"ג טובי בכמה דוכתי אלא ודאי כיון שכתב הרב בעיקר דוכתא דדינא דבזה"ז שרי א"כ ממילא משתמע דכל מ"ש המחבר אינו אלא לסברתו מצד הדין ואטו כי רוכלא ליחשב וליזיל וזה פשוט וע"ל סי' קל"א ס"ק ט"ו:
טו סָעִיף ה שלא מסר לו כו'. ואפי' אין ישראלים בעיר משום דעובד כוכבים אחרים מירתתי מעובד כוכבים זה ועובד כוכבים זה מירתת מעובדי כוכבים אחרים שמא יאמרו לישראל שנכנס. הרא"ש. וכב"י ומשמע לי מדברי הפוסקים דאפי' מסר לו מפתח סתם אמרינן לא מסר אלא שמירת המפתח ואין צריך לומר אחוז מפתח זה עד שאבא ומביאו. ד"מ:
טז סָעִיף ה אפי' אם נתפס כגנב. בין על הכניסה בין על הנגיעה אסור ובב"ח פי' נתפס כגנב על פתיחת החבית לחוד ולא ידעתי למה:
יז סָעִיף ה ודוקא כו'. כלומר הא דבעבר ונכנס אסור אפי' אם אינו נתפס כגנב על הכניסה ולא מפלגינן בין א"ל שמפליג או לא היינו אם הוא בענין שאין יכולים לראותו אבל אם יכול לראותו אז שרי בלא א"ל שמפליג דאע"ג) דאינו נתפס כגנב על הכניסה מכל מקום כיון דנתפס כגנב על הנגיעה מירתת וסבר השתא אתי ישראל וחזי ליה כדלעיל סימן קכ"ח סעיף ג':
יח סָעִיף ה או אפילו רק סדק כו'. ודוקא ביום אבל בלילה לא מהני סדק כדלקמן ס"ס ק"ל:
יט סָעִיף ו מותר היין. שהעובד כוכבים ירא ליגע שיאמר עתה יזכור יינו ויבא. טור מהש"ס. ולפירוש זה משמע דאפי' הישראל הולך לשתות () ויודע העובד כוכבים שדעתו להפליג אפ"ה שרי משום דחושב כשיזכור יינו יתחרט מיד ויבא וכן משמע להדיא מדברי הרשב"א והטור והרא"ה גבי אי אמרינן יזכור יינו בדברים שאי אפשר לעשותן כאן כדלקמן סעיף קטן שאחר זה וכן משמע מדברי האחרונים: וכתב הרשב"א בת"ה דאפי' היין פתוח שרי ומביאו בית יוסף וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל י"ט סימן י"ג ומביא בית יוסף ודרכי משה ומסיים בה דלא כהר"ן פרק השוכר שכתב דמיירי כאן שהיין פקוק בפקק עד כאן לשונו ודלא כהדרישה סעיף כ"ח לדעת הטור:
כ סָעִיף ז מותר היין. מטעם הנזכר ומדלא חילק המחבר משמע דאזיל לשיטתו דהסכים בב"י להטור שהשיג על הרשב"א דכתב דבדברים שא"א לעשותן כאן אסור בהודיעו שהוא מפליג וס"ל דכיון דטעמא משום עתה יזכור יינו ויבא אין חילוק בכל דבר שייך לומר כן אף על פי שא"א לעשותו כאן אינו רוצה להפסיד יינו בשבילו ע"כ. וכ"כ הב"ח דדברי הטור דברי טעם הם (ובתשובת משאת בנימן ר"ס כ"ט חילק דלא חיישינן בהודיעו שהוא מפליג אלא א"כ כשהודיעו בפירוש אבל הכא אע"ג דידע העובד כוכבים שהפליג כל שלא א"ל בפירוש לא סמכה דעתיה דאמר השתא מדכר ישראל כו' ע"כ וקשה דמה בכך ס"ס יודע שמפליג וכ"כ בתשו' מבי"ט חלק ב' סי' ר"ח דף צ"ג ריש ע"ג ביצאו מספינה לספינה אחרת א"צ להודיע שמפליג שהרי הוא רואה שמפליג וכן מוכח מתוך דברי הרא"ה דלקמן דאין לחלק בכך) ובדרישה ר"ס זה האריך מאד אמאי לא שרינן לעיל בראה שהלך לבית המרחץ וכן בהודיעו שהוא מפליג והוציא לשון הטור והמשנה מפשטן וגם ירד לחלק חילוקים שאינן מתקבלים וכן הב"ח כאן נכנס בדוחקי' ע"ש והדבר פשוט שנעלם מהן דברי הרא"ה בב"ה דף קמ"ה ע"ב שהשיג ג"כ על הרשב"א דאפילו א"א לעשותו כאן שרי וז"ל שהרי לצלויי לבי כנישתא אזיל ודכותיה לא אפשר ליה הכא אבל דברים אלו מוכרעים ממקומן דאמרינן שמע קל צלויי קם נפק שמע קל שיפורי קם סלק הרי זה מוכיח שישראל זה מתוך ששמע קולות אלו קם בטירדא כאדם נחפז והשתא איכא למיתלי ולמימר אגב טירדיה לא מדכר לחמריה דאילו אדכר ליה לא הוי אזיל לא לצלויי ולא לשבות דלא מפסד ליה לחמרי' השתא דלמא מידכר שביק כולהי ואתי לנטורי חמרא אבל כל שהוא פורש משם בלא טירדא אלא ביישוב דעתו אסור ל"ש רחיצה ל"ש תפלה ואלו דברי טעם ודברים ברורים עכ"ל וראוים הדברים למי שאמרם וזה נראה ברור לפע"ד דעת הטור:
כא סָעִיף ח הואיל ולא ידע כו'. כ"כ בד"מ בשם תשובת הרא"ש כלל י"ט סי' י"ג וכן נרשם בש"ע ותימה דבהדיא איתא בתשוב' הרא"ש שם להיפך דאפילו ידע שמפליג הישראל וז"ל נ"ל דחמרא שרי וראיה מפרק בתרא דעבודת כוכבים ההוא ישראל ועובד כוכבים דיתבי בארבא ושתו חמרא שמע ישראל קל שיפורי דבי שמשי קם סליק אמר רבא חמרא שרי אימא אמר עובד כוכבים השתא קמדכר ליה לחמרא ואתי ואי משום שבתא הא אמר לי איסור גיורא כי הוינא בארמיותא אמינא יהודאי לא נטרי שבתא וכ"ש בנדון זה דשרי דמימר אמר עובדי כוכבים השתא מידכר ישראל שלא סגר במפתח ואתי ול"מ אם לא הודיע לעובד כוכבים שהוא מפליג דשרי דמימר אמר השתא אתי כל שעה ושעה ומירתת אלא אפילו הודיע לעובד כוכבים שהוא מפליג שרי דמימר אמר עובד כוכבים כשיזכור ישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו ויסגור ומירתת עובד כוכבים כו' עכ"ל הרי בהדיא דאפילו הודיעו שהוא מפליג מותר ובאמת ניכרים הדברים שהיה לפני הרב תשו' הרא"ש דפוס ישן ויניציאה שנדפס בשנת שי"ב שכתוב שם בזה הלשון וכ"ש בנדון זה דשרי דמימר אמר עובדי כוכבים השתא מידכר ישראל שלא סגר במפתח ואתי ול"מ אם לא הודיע לעובד כוכבים שהוא מפליג דשרי דמימר אמר עובד כוכבים כשיזכור ישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו ויסגור ומירתת עובד כוכבים כו' עכ"ל ודברים אלו נראים מוטעים והגיה הרב דוקא אם לא הודיע לעובד כוכבים שמפליג שרי אבל האמת יורה דרכו שגם בדפוס ישן ר"ל כמו בדפוס חדש שבויניציאה כאשר העתקתי למעלה ועוד שהרי מביא הרא"ש ראיה מההוא ישראל ועובד כוכבים דשתו חמרא כו' והתם אפי' כשהודיעו שהוא מפליג שרי מטעם שיאמר העובד כוכבים עתה יזכור יינו ויבא וכמ"ש בס"ק י"ט ך' ועוד דלפי טעם שכתב הרא"ש דמימר אמר עובד כוכבים כשיזכור ישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו ויסגור ומירתת ודאי אפילו הודיעו שהוא מפליג מותר מה"ט וכ"נ מדברי המחבר וצ"ע:
כב סָעִיף ט וארובה מהעלייה לבית. דמצי למחזי לכ"ע הא לא"ה דהך גיסא ודהך גיסא אסור וכ"כ הרשב"א ב"י וד"מ ופשוט הוא מלעיל סימן קכ"ח ס"ג:
כג סָעִיף ט וסגר כו'. ובלילה אמרינן מסתמא סגר ואוסר מאחר שיש לעובד כוכבים שייכות בבית כדלקמן ס"ס ק"ל:
כד סָעִיף י שהוא אומר. כשם שנחבאתי אני מפני הפחד כן אפשר ישראל אחד נחבא כאן כו':
כה סָעִיף יא ישמעאלים כו'. דלאו עובדי עבודת כוכבים הן כדלעיל סי' קכ"ד ס"ק י"ב וסי' קכ"ח ס"ק א' וה"ה לשאר עובדי כוכבים בזמן הזה:
כו סָעִיף יא שאין דרך העובדי כוכבים מפסיקתם כו'. כתב הב"ח ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך אהרא"ש וטור להתיר אף כשדרך עובדי כוכבים מפסיקתה אם נעולות הן בלילה נ"ל עכ"ל. ולפעד"נ דגם הרשב"א והמחבר מודים לזה דלא הצריכו שיהא אין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה אלא כשאין דלתות השכונה ננעלות בלילה והרא"ש (ורבינו ירוחם) דהצריך שיהא דלתות השכונה ננעלות בלילה מיירי כשדרך הרבים מפסיקתה ביום והשתא הרא"ש והרשב"א לא פליגי ודלא כב"י וד"מ שכתבו דפליגי זה נ"ל ברור:
כז סָעִיף יא הולכים אחר רוב בני השכונה כו'. אע"ג דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן סעיף י"ז שאני הכא כיון שנמצא בתוך השכונה גופה. פרישה וכ"כ הרשב"א במ"ה בית ה' סוף שער ד' בהדיא:
כח סָעִיף יא אפילו אם רוב גנבי העיר כו'. כ"כ הטור וצ"ע דבש"ס לא מתיר אלא משום ס"ס ופירש"י ספק עובדי כוכבים ספק ישראלים ואת"ל עובדי כוכבים שמא לא פתחו אלא בשביל ממון וכשראו שהוא יין פירשו אלמא דלא מיירי אלא בספק עובדי כוכבים וישראלים דהיינו דגנבי עובדי כוכבים וישראל שוין א"נ באין ידוע אי רוב גנבי עובד כוכבים אי רוב גנבי ישראל אבל ברוב גנבי עובדי כוכבים לא דליכא ס"ס כיון דרוב גנבי עובדי כוכבים וכן נראה מדברי רבינו ירוחם ויש ליישב בדוחק וקצרתי כיון שאין דין זה מצוי בינינו דאין רגילות להצניע ממון בחביות יין וכמ"ש הרא"ש: כתב העט"ז וכן גנבים שדקרו חבית בסכין ובידם קדרה ומשכו יין לתוכה י"א היין שבתוכה יש להתיר מטעם ס"ס שמא מתוך שהוא בהול בקדרה זו לא נגע ביין אלא מיד כשעבר הסכין את עובי השולים יצא היין ולא נגע בו בסכין ואת"ל נגע בו בסכין כיון שלא נתכוין הגנב אלא לנקוב כדי שיצא היין ולא חשש למגעו ה"ל כחו שלא בכונה ושרי ויש להקל בזמן הזה שאין מנסכין עד כאן לשונו נראה מדבריו דאם ידוע שנגע בסכין אסור דליכא ס"ס ודבריו תמוהין דמעולם לא תמצא ס"ס כזה דהא בהך טעמא לחוד דכיון שלא נתכוין אלא לנקוב שרי ובאמת הבין כך מל' המרדכי שהביא הב"י דמתיר מטעם ס"ס וליתא דמסקנתו להתיר מהך טעמא לחוד אפי' בזמן הש"ס וכ"כ הרב לעיל סי' קכ"ד סכ"ד דשרו מהך טעמא לחוד דכיון דלא כוון רק לנקוב החבית ה"ל מגע עובד כוכבים ע"י ד"א שלא בכוונה ושרי עכ"ל וכבר נתבאר שם דמגע עובד כוכבים שלא בכונה ע"י דבר אחר שרי אף לדין הש"ס וע"ש:
כט סָעִיף יא דסתם כו'. דגנבים כחיל בשעת מלחמה דלקמן סעיף י"ב דמי ריב"ש שם וצ"ע בריב"ש שם:
ל סָעִיף יב אפי' הן פקוקות. דפקוקות כפתוחות דמי דכי מהדר לה לפקק לאו משום אימתא אלא משום אורחא דמילתא. ר"ן וריב"ש שם:
לא סָעִיף יב מותרות. שזה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסותמם שאין אימת אדם עליהם. ר"ן:
לב סָעִיף יב אלו ואלו מותרות. בין בחיל של מדינה זו בין בחיל של מדינה אחרת ב"י וד"מ וכן מוכח:
לג סָעִיף יג טופח על מנת להטפיח. ע"ל סימן קכ"ג סעיף י"ז וסימן קכ"ז ס"ה:
לד סָעִיף יג צריך הדחה כו'. דחיישינן שמא נגע בו דלא מירתת למיגע שהוא סבור שאינו מפסידו כיון שאין בו יין עוד:
לה סָעִיף יג הדחה וניגוב. ע"ל סימן קל"ח:
לו סָעִיף טו מותר. דבעבידתיה טרוד ואין לו פנאי לנסך. הרא"ש וטור:
לז סָעִיף טז וכן כו' וחלוקים כו'. עפ"ר וב"ח:
לח סָעִיף יז שאנו תולין אותה ברוב הסביבות שהם עובדי כוכבים. אע"פ שהיא קרובה לעיר שרובה ישראל אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן בסמוך:
לט סָעִיף יז והקנקן הוא של מוצאו. עיין בח"מ סי' רנ"ט ס"ו:
מ סָעִיף יח אלא אותו כרם כו'. שאין דרך לגנוב מכרם זה ולהצניע בתוכו טור ורשב"א אבל בלא האי טעמא הוה שרי דאף על גב דאפי' בקורבה דמוכח אזלינן בתר רובא הכא כיון שנמצא בתוך הכרם עדיף טפי וכמ"ש בס"ק כ"ז:
מא סָעִיף כ מותר. עיין בריב"ש הביאו הב"י מתיר מכמה טעמים ולבסוף כתב וכ"ש בנדון זה שלא נמצא העובד כוכבים בצד היין ולא בתוך האוצר שאין לנו להאמינו שנכנס שם לא הוא ולא אחר וע"ל סי' ק"ל סוף ס"ח בהג"ה דאם היה חבית יין אצל העובד כוכבים ואמר שהיה מטפטף ותקנו ונגע בו אינו נאמן ועיין בתשובת מהרי"ל סימן ל"ח:
מב סָעִיף כ דאין העובדת כוכבי' נאמנת. אבל אם ידוע שלקחה מהיין שבמרתף אסור והיינו מדין הש"ס א"נ כגון שא"א לה ליקח אם לא שתגע בידה כגון שאין ברזא בחבית וצריכה לשאוב מן החבית או מן הכוב' בידה וכה"ג דאע"ג דבכה"ג נמי אפשר לה ליזהר שלא תיגע כגון שתשאוב בכלי ותשמור עצמה שלא תיגע בידה כלל מ"מ חיישינן שמא נגעה בו דרך מתעסק וכדלעיל סימן קכ"ח ס"ד בהג"ה אבל היכא דיש ברזא שלא נגעה בידה עצמה ביין שבחבית רק על ידי ברזא אפילו ידוע שלקחה היין מן היין שבמרתף שרי לדידן בזמן הזה במקום הפסד מטעמא דה"ל מגע עובדי כוכבים ע"י ד"א שלא בכוונה וכדלעיל סימן קכ"ד ולקמן ס"ק שאח"ז:
מג סָעִיף כ סימן קכ"ה. כן הוא בספרים ובעט"ז וכן הוא בד"מ ולא ידעתי שום ענין שם לכאן ונראה דטעות הוא וצ"ל סי' קכ"ד או צ"ל סי' קכ"ח ור"ל דשם סעיף ד' נתבאר דלא חיישינן שמא נגע לנסך אלא כשנגע להנאתו כיון שהעובדי כוכבים בזה"ז אין מנסכים א"כ ה"נ לא חיישינן שמא נגעה בכוונה בידה לנסך דשם סעיף כ"ד נתבאר דבזה"ז דעובדי כוכבים לאו עובדי עבודת כוכבים הן אפי' הוציאה הברזא בכוונה שרי משום דכיון דאין כוונתה לנסך ה"ל מגע עובדי כוכבים ע"י ד"א שלא בכוונה א"כ ה"ה הכא ולא חיישינן שמא נגעה בידה עצמה ביין שבחבית או נגעה במה שיצא לחוץ במה שמשכה דאז נאסר גם מה שבפנים ע"י ניצוק דהא אינה צריכה לעשות כן וכן משמע להדיא במרדכי שם דמסיים אמעשה דטמנה המפתח דלעיל ואפילו משכה העובדת כוכבים והברזא יוצאת חוץ לקנה אם אין העובדת כוכבים יודעת ה"ל כחה של עובד כוכבים שלא בכוונה עכ"ל אלמא דלא חיישינן שמא נגעה בידה אלא דהצריך שאין העובדת כוכבים יודעת משום דא"כ ה"ל כחה אבל לדידן דקי"ל לעיל סי' קכ"ד דכחו ומגע עובד כוכבים ע"י ד"א שרי בזמן הזה א"כ ה"ה הכא מיהו היינו דוקא במקום הפסד וכמ"ש שם ס"ק ע"א:
א סָעִיף א המניח עובד כוכבים כו'. בגמרא עביד צריכותא דאי תנא מעביר יינו הוה אמינא דוקא בזה מותר דסבר עובד כוכבים דלמא אתי וחזא לי אבל בקרון או ספינה דאי מפליג ליה לספינה עביד מאי דבעי כלומר הוה אמינא דניחוש להכי קמ"ל דלא חיישינן לזה ואי תנא קרון וספינה לחוד הוה אמינא משום דסבר דלמא אתי בדרך אחר וקאי אצל כותל וחזי לי אבל בחנות סוגר הדלת ועביד מאי דבעי קמ"ל דלא חיישינן להכי וכל הנהו דלעיל סי' קכ"ח דאי סגר הדלת אסור היינו בדידעינן בבירור שסגר הדלת בענין שאין הישראל יוכל לכנוס לשם שלא מדעת העובד כוכבים אבל בדלא ידעינן שרי ואע"ג דאיכא מנעול בפנים שהיה יכול לנעול אם ירצה ומיהו ש"מ שאם בבירור סגר כאן העובד כוכבים הדלת אסור כיון דאית ליה שייכות בבית ואית ליה לאשתמוטיה דברשות עומד שם שהרי ישראל הניחו שם וכן בהיתר דקרון וספינה דאמרינן דטעם ההיתר דסבר דאתא בדרך אחר וקאי אכותל ורואה אלמא דוקא בדאיכא דרך אחר אבל אם אינו אלא דרך א' כיון שהפליג עיניו ממנו אסור דהא א"א לו לבא אא"כ חזי ליה וכן נמי אם בבירור הפליג בספינה או קרון במקום שא"א לראות ודאי אסור אלא דמספיקא לא חיישינן לזה כל זה מדברי הרשב"א בתה"ה וזהו שסיים כאן והוא שלא נודע כו':
ב סָעִיף א בד"א שיש דרך עקלתון. בגמ' אמרי' זה על מעביר יינו והוא הדין השלישי שזכר הטור והש"ע ריש הסימן וכתב ב"י בשם הר"ן דדוקא במעביר אמרי' כן אבל במניח עובד כוכבים בחנות וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מסתפי מיניה דלמא השתא אתי וחזי ישראל שהוא מתקרב לחבית והרשב"א כתב בקרון וספינה דבעינן דרך עקלתון כמו שהעתקתי לעיל וכתב ב"י דגם הר"ן מודה בזה ולא קא ממעט אלא מניח עובד כוכבים בחנות דסתמא יכול ישראל לבוא שם פתאום ומיהו אם א"א לישראל לבא פתאום לחנות כגון שיש חלון על הפתח שיכול העובד כוכבים לראות ממנו אם בא הישראל משמע דאסור משום דתו לא מסתפי עכ"ל ותמוהין לי דברי הרב במ"ש דאם יש חלון כו' דאסור דאדרבה כיון דיש חלון מרתת העובד כוכבים שיבא הישראל ויראה דרך אותו החלון כמ"ש בש"ע סי' קכ"ח ס"ג ואפי' את"ל דהיין אינו מונח נגד החלון כאן מ"מ קשה דהא לעיל בסי' קכ"ח ס"ג כתב באם יש נקבים בדלת ואין ישראל יכול לראות דמותר שהרי אין איסור רק אם סגר הדלת במנעול מבפנים אבל אם אין מנעול סגור מותר כל היין שבבית דמרתת ואין שם איסור מחמת שהעובד כוכבים יכול לראות דרך הנקבים ומ"ט יהיה אסור כאן כשיש חלון אם לא מבורר שסגר העובד כוכבים החנות הא ודאי ממש הדין דלעיל ונראה לתת טעם למה באמת אמרו דוקא במעביר ובספינה שצריך דרך עקלתון לפי שהם בשדה מקום פנוי ומ"ה כל שאין שם אלא דרך א' מצי עובד כוכבי' להזהר כל שרואה שהולך מרחוק וא"א שיבא בקרוב כ"כ אבל בבית או חנות אפשר שהלך בדרך קרוב מאד לאחד מן הבתים ובמהרה כהרף עין יבא ויראנו ומרתת ע"כ אין צריכין כאן דרך עקלתון רק בהנך תרתי דהיינו קרון וספינה ומעביר יינו אבל ברישא דמניח בחנות לא. ונ"ל פשוט דגם במעביר יין בין הבתים הוה הדין כן ולא שייך שם דרך עקלתון ותמיד מרתת העובד כוכבים שפתאום יבוא עליו ולא החמירו אלא במקום שהוא פנוי מבתים ואין שם אלא דרך אחד כן נראה לע"ד פשוט אע"פ שבפרישה כתב דלא קאי רק אבבא שלישית לחוד שהוא מעביר מ"מ נראה כמ"ש דקאי גם אמציעתא מאחר שהרשב"א כתב כן בפי' וחד טעמא אית לתרווייהו:
ג סָעִיף א ליכנס לבית המרחץ. עמ"ש בסעיף ו' וכן מ"ש הש"ע לך ואני אבוא אחריך דאסור אפילו ביש דרך עקלתון יתבאר שם:
ד סָעִיף א או שהודיעו שהוא מפליג. זה קאי אמה שהזכיר לעיל ג' דברים א' מניח עובד כוכבים בחנות ב' שהיה לו יין בספינה כו' ג' שהיה מעביר חבית ממקום למקום כו' ובהך הודעה שמפליג יש מחלוקת שהראב"ד והרשב"א ס"ל דדוקא שמודיעו בפירוש שמפליג כשיעור האיסור והרא"ש אוסר אפילו אומר בסתם שיפליג ויש להקל בזה כדעת הראב"ד והרשב"א דהם רבים לגבי הרא"ש ועוד קי"ל לקולא באם אומר שיפליג כדי פתיחת פתח החבית לחוד אע"פ ששוהה כדי שיפתח ויסתום ולא כאחרים שמביא ב"י בשם הר"ן דאוסרי' בזה וכ' תה"ה בשם הראב"ד דאפי' בהודיעו שמפליג מותר אם יש דרך עקלתון שיוכל לבוא תוך שיעור פתיחה וסתימה והוא לא אמר לכו ואבוא אחריכם:
ה סָעִיף א כדי שיוכל להסיר כו'. בטור סיים כאן אבל אם אמר להפליג פחות מזה השיעור אפי' יש בו שיעור שיוכל לנקוב חור בחבית או במגופה מותר דלא חיישינן לפתיחת הנקב וגם לא חיישינן לזיופא פי' ב"י שלא חיישינן שמא הסיר כל המגופה כיון שאמר שמפליג פחות משיעור ההוא עכ"ל ביאור דבריו אע"ג דבאמת שהה הישראל הרבה ואפשר שהסיר כל המגופה מ"מ כיון שלא גילה לו כן לא חיישינן לזה ומו"ח ז"ל הוקשה לו דברי ב"י אלו דה"ל להטור לומר דהא לא אפשר לו שהיה מזייף כל החותם משום זה דחק עצמו בפירוש דברי הטור דאיירי בב' חותמות והוא בחנם:
ו סָעִיף א וי"א דאם הם סתומות כו'. הטור מביא הטעם כאן כיון דסתימת החבית הוה סימן וכו' ובסימן ק"ל סעיף ד' כתבתי דוקא טיחה יבישה בעינן מ"ה אפי' בהפסד מרובה אין היתר אלאבנתייבשה:
ז סָעִיף ב שנים או יותר כו'. לא דמי למה שכתב בסעיף ד' דבין הגיתות מותר דכאן כל העובדי כוכבי' דלשם עצה אחת להם וכולם בחשד:
ח סָעִיף ג אבל במעביר כו'. אבל בפקק של עץ מותר כמ"ש הטור בהדיא בשם רמב"ן והרא"ש ונראה פשוט דהיינו אפילו אם אין ישראל הולך עמו כלל ובדרישה הבין שזה קאי דוקא אהלך ישראל עמו רק שהעלים עיניו ומתוך זה נכנס לקושיא ותירוצא ואיני יודע מי הכריחו לזה ובטור כתב דר"י מתיר אפילו בפתוחה לגמרי והקשה ב"י מאי שנא מסי' קכ"ה היה נושא כובא מלאה אסורה ומוקי להך דהכא בחסירה ומו"ח ז"ל מתרץ לה בענין אחר ולי נראה דלק"מ מעיקרא דלעיל מיירי בנושא בידו ובקל יגע וא"א להזהר אבל כאן מוליכה על כתפו כדרך המעביר חבית ממקום למקום ואינו יכול ליגע כ"כ בקלות:
ט סָעִיף ד הרבה עוברי דרכים. כ"כ רשב"א והתוס' פ' השוכר (דף ע') כתבו ג"כ בשם רשב"ם להקל אם הוא מעבר רבים אפילו עובד כוכבים וכ' דלא חיישינן לשמא נגע כיון דהאידנא לאו חיבת ניסוך עליהם וסיימו ע"ז היינו דוקא בנקב צר אבל בגיגית או כוס שפתחו רחב קל הוא ליגע ורגילות ליגע בהם דרך מתעסק עכ"ל וב"י מביאם וכתב ד"מ שיש פלוגתא בין רשב"א והרשב"ם דלרשב"ם א"צ שיהא פקוקה דא"כ אפילו בפתח רחב שרי ובדרישה כתב לחלק דכל שיש חיבת ניסוך עליו כמו לדין התלמוד הצריך הרשב"א שיהא פקוקה אפילו במעבר לרבים אפילו בנקב צר אבל התוס' דמיירי בזמן הזה שאין איסור משום ניסוך רק שמא יחליף להנאתו בזה מותר בפתוחה כל שהנקב צר וכן נ"ל עיקר דגם בזמן הזה שאין חיבת ניסוך מכל מקום כל שהנגיעה היא קרוב לודאי אסור אף בזמן הזה כמו שכתב בית יוסף בשם הרשב"א בר"ס קכ"ח לענין יחוד יין אצל עובד כוכבים ומ"ה גם כאן בנקב רחב הוא קרוב לדודאי שנגע ואסור גם עכשיו וע"כ יפה פסק רמ"א בסימן קכ"ח ס"ד לחלק בין נקב צר לרחב בזמן הזה:
י סָעִיף ה המוסר מפתח כו'. כתב ב"י דמלשון הפוסקים משמע אפילו במסר לו המפתח סתם אמרינן לא מסר לו אלא שמירת המפתח דלא כדמשמע מלשון הרמב"ם שצריך שיאמר בפירוש שאינו מוסר רק שמירת המפתח:
יא סָעִיף ה והוא ירא ליכנס בו. ולא דמי לההיא דמניח יינו בעיר של עובדי כוכבים בלא מפתח וחותם דהכא עובדי כוכבים אחריני מרתתי מן העובד כוכבים ואיהו מרתת מנייהו שמא יאמרו לישראל שנכנס. ב"י בשם הר"ן: ומ"ש בסעיף ו' ושמע ישראל קול תקיעת שופר הרשב"א בתה"ה הקשה דאם כן אמאי אסר לעיל בהודיע שהוא מפליג נימא דמידכר ליה לחמריה ואתי דהא כי אזיל לשבות שבת ולצלויי הרי הוא כמודיעו שמפליג ותירץ דלא אמרו מידכיר לחמריה אלא במפליג בדברים שאפשר לעשותן כאן כצלוי' ושמירת שבת דכי מדכר ליינו אתי ועביד הכא צלויי או ישמור שבת אבל במפליג בדברים שא"א לעשותן כאן כגון שמפליג לרחוץ במרחץ וכיוצא בזה אסור ועוד צריך תלמוד בזה עכ"ל והטור חולק על זה וכתב כיון דטעמא משום דמדכר יינו בכל דבר שייך לומר כן אע"פ שא"א לעשותן כאן מ"מ לא יפסיד יינו בשבילו עכ"ל וצריך לתרץ קושיית הרשב"א לדעת הטור ונראה דהוא מתרץ הקושיא באופן אחר והוא דבר ברור לע"ד דאיתא בהנהו תרי עובדי בגמרא דהיינו הך דשמע קול שביתת שבת וקול תפלה בב"ה והלך ולא על חנם הזכירו זה ולא אמר דאזיל מעצמו בשביל דברים אלו בלתי התעוררות ע"י אחר אלא ודאי דוקא בכה"ג שאינו הולך מעצמו אלא דרך פתאום וע"כ נשכח היין שלו וזה רואה העובד כוכבים וע"כ הוא מירתת שמא יחזור ויזכור ליינו מה שאין כן בהנהו דריש הסי' בהודיע שמפליג בודאי ניחוש בעצמו קודם הליכתו וחושב העובד כוכבים שבכוונה הניח יינו אצלו ומאמינו ועל כן לא מרתת ואחר כן מצאתי תירוץ זה להרא"ה בספר בדק הבית והרשב"א בספר משמרת הבית דחאו בדחייה שאין בו ממש לעין כל הרואה דבריו בזה וראייה לדברינו ממ"ש בסמוך סעי' ט' ויצאו שניהם בבהלה דעיקר הדין תלוי שם בזה כמו שיתבאר בסמוך והוא שנלמד ממה שאמרו שם בגמרא שהמעשה היה כך ואם כן הכא נמי נימא הכי שכיון שהוזכר בגמרא שהיה המעשה כך בודאי תליא מילתא בזה. ובזה ניחא לי עוד מה שקשה במה שכתב בסעיף א' שאם אמר לעובד כוכבים המעביר לך ואני אבוא אחריך דאסור דקשה למה לא נימא שהעובד כוכבים מרתת שמא יזכור יינו ויבוא אחריו מהר ולפי תירוץ הרשב"א לא ידענא היאך יתיישב זה ולפי מה שכתבתי ניחא דריש סימן זה מיירי ודאי שהניחו בכונה ועיקרא דמילתא שם אם חושב העובד כוכבים שהאמין לו היין ולהכי אסור בהודיעו שהוא מפליג משום הכי אם אומר לו לך ואני אבוא אחריך רואה העובד כוכבים שמאמין לו היין כיון שאומר לו שילך עם היין ולא ילך אצלו לשמרו למה ישתנה דעת הישראל אח"כ כיון שלא בבהלה יצא דאין שייך שינוי דעת אלא כשיוצא שלא על ידי עצמו אלא על ידי אחרים או יוצא שלא בכוונה ואפשר שאחר כך יזכור ויתחרט כן נראה לע"ד ברור וראיתי תירוצים אחרים בזה שאינם עולים על הדעת כלל ואין צריך להשיב עליהם:
יב סָעִיף ו אם יש דרך עקלתון כו'. זה דברי רשב"א ואע"ג דכתבנו לעיל סעיף א' דבבית בין הבתים א"צ לחלק אם דרך עקלתון דבכל פעם מקרי דרך עקלתון לא קשה מידי דכאן יודע העובד כוכבים שהישראל הלך לבית הכנסת ולא לשום אחד מן הבתים הקרובים אליו מ"ה כל שאין דרך עקלתון מב"ה יוכל להזהר ממנו:
יג סָעִיף ז כדי שיסיר המגופה. ולמאי דכתב רמ"א ס"ס א' דבהפסד מרובה מותר ה"נ מותר אפי' שהה כו' אם הוא הפסד מרובה:
יד סָעִיף ח הואיל ולא ידע העובד כוכבים שהפליג הישראל. לא דק הרב כזה ולא עיין בתשובת הרא"ש עצמה שכתב בפירוש וז"ל ולא מיבעיא אם לא הודיעו שהוא מפליג דשרי דמימר אמר השתא אתא כל שעה ומרתת אלא אפי' הודיעו שהוא מפליג דמימר אמר העובד כוכבים כשיזכור הישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו ויסגור ומרתת כו' עכ"ל והרב לא עיין בזה רק בב"י שהביא תשובה זו ולא העתיק הך ולא מיבעיא כו' ואף על גב דלעיל אמרנו כל היוצא מעצמו ומודיעו שמפליג אסור הכא שאני שעל כרחך צריך אתה לומר ששכח סגירת המפתח כיון שהכניס הבריח והתחיל בסגירת הבית ולא גמרו ואפי' אי לא התחיל עדיין אמרינן מסתמא שכח מלהסגירו דאל"כ היאך עזב ביתו פתוח בלי שומר הוה כמו יוצא בבהלה דלעיל כן נראה לע"ד פשוט דעצלנותיה דמר גרמא ליה דלא תימא שמעתתא מפומיה:
טו סָעִיף ט ודוקא שיצאו בבהלה. כן הוא לדעת הרמב"ם ולמדו מדאמרינן בפרק השוכר בהאי עובדא שמעו קול תיגרא נפקו כו' מדהזכיר התלמוד שהיה המעשה כן שמע מיניה דבהא תליא מילתא וכבר כתבתי לדעת הטור והוא העיקר דגם בעובדא דשמע תקיעת שופר ושמע שקורין לב"ה נמי בדוקא הוא וטעם הדבר כאן דדוקא יצאו בבהלה כתב ב"י דאם לאו דרך בהלה יש לחוש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתיירא שהרי הניחו בשוק אבל כשיוצאים דרך בהלה לפעמים מניח אדם את חבירו בשוק וכשבא לבית מוצא שקדמו לבית שמתוך הבהלה עובר לפניו ואינו מרגיש בו משום הכי חושש שמא הישראל קדמו עכ"ל הא דכתב דשלא בבהלה יש לחוש שמא ראהו בשוק כו' תמוה לי דמספיקא מי אסרינן חמרא ומאי שנא מההיא דסי' קכ"ח סע"ג דמספיקא לא אמרינן שנעל במפתח אע"פ שיש שס מפתח בפנים וכדמוכח ג"כ ריש סי' קכ"ט כמו שהעתקנו שם אלא ברור דלא אסרו ביין נסך עד שיהא האיסור ברור כדמוכח גם כן ממתניתין דלא הודיע שמפליג ולא אמרינן שמא חושב העובדי כוכבים שמפליג הישראל כאשר הוא האמת וכן בסעיף י' אנו מקילין מספיקא וכן בהרבה דוכתי גם מה שכתב הב"י דאם יצאו בבהלה אע"פ שראהו בשוק אינו מרגיש בו זהו קולא יתירה דהא לא היתה כניסת העובד כוכבים בבהלה אלא היציאה לחוד והרבה פעמים הוא שאדם יוצא מבוהל מקול רעש שהוא בחוץ וכשנשקט הרעש מתיישבה דעתו מכ"ש כאן דנקט שהבהלה היתה מחמת חתן או הספד. דבשובו לביתו אין כאן בהלה והיה לו לבעל התלמוד ובפוסקים להזכיר שגם הכניסה היתה בבהלה ע"כ נראה לע"ד דהא דנקט יצאו בבהלה הוא מטעם דל"ת דהיין אסור דלא מרתת העובד כוכבים שהישראל שומר היין דאם אינו מאמינו לעובד כוכבים למה יצא לחוץ ועזב את יינו ולא מתירא שמא העובד כוכבים יסגיר הדלת כמו שעשה באמת וינסך יינו דהא יש לו שייכות בבית ע"כ הצריכו שיצא בבהלה ולא זכר את יינו בעת ההיא וחושש העובד כוכבים שמא כבר זכר את יינו ובא לביתו ולפי זה אם ראהו העובד כוכבים בשוק בשעת חזרתו לביתו דבר ברור שאסור היין כל שסגר העובד כוכבים הדלת מבפנים אף על פי שהיציאה היתה בבהלה ולא אמרינן שהבהלה גורמת שהוא חושש שמא לא ראיתי יפה דאין לנו ראייה לקולא זאת אע"פ שבכניסה היה עדיין בבהלה ושלא בבהלה אין מקום להחמיר מצד שמא ראהו בשוק דמספיקא לא מחמרינן אלא מטעם העובד כוכבים חושב שהישראל מאמינו דאל"כ למה עזב יינו ואע"ג דבריש סימן זה במניחו בחנות ולא הודיעו שמפליג מותר שאני התם דאין אנו יודעים בבירור שסגר הדלת אמרינן דלא סגרה ומרתת שיבוא מה שאין כן כאן דיש ריעותא בפנינו דהדלת סגורה בודאי רק שיש להתיר מטעם שכבר קדמו הישראל להעלייה אם אין בהלה בשעת יציאה אמר העובד כוכבים כיון דיצא לדעת ודאי נזכר אז ביינו ולמה יקדים עצמו כל כך משום הכי מחמרי' כיון שהדלת סגורה לפנינו ע"כ הצריכו שהיציאה היתה בבהלה ולא נזכר ביינו וכבר זכרו והקדים עצמו כנלע"ד ברור:
טז סָעִיף י אפילו הן פתוחות. ואפילו אין נתפס עליו כגנב כ"כ הטור והוא מוכרח דאם לא כן מאי רבותא ואפילו בלא נחבא שם ישראל אחר מותר מטעם דמרתת מבעלי היין וכמ"ש סימן קכ"ח סעיף ד' ותימה על הש"ע שהשמיט זה:
יז סָעִיף יא ואם יש ליהודים שכונה בו'. הרא"ה בבדק הבית הקשה על הרשב"א בזה דהא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. ותירץ במשמרת הבית דלא אמרינן כן אלא כשאין המועט מובדל בפני עצמו אבל אם הוא מובדל כהך דהכא שיש שם שכונה לישראל לבד בטילה רוב העיר מן השכונה ההיא ולא אזלינן אלא בתר רוב השכונה לחוד שאין רגל בני העיר מצוי שם:
יח סָעִיף יא שאין דרך העובד כובבים מפסיקתה. הרא"ש החמיר וכתב דבעינן שיהא דוקא נעול בלילה כמ"ש ב"י נראה פשוט דהרשב"א מודה בזה דמותר ומו"ח ז"ל כתב דבהפסד מרובה יש לסמוך על הרא"ה דמותר בדרך העובדי כוכבים מפסיקתה והוא נעול בלילה והוא שלא בדקדוק דבזה כ"ע ס"ל דמותר ואפילו בהפסד מועט דכל שנעול בלילה עדיף טפי מאין דרך העובדי כוכבים מפסיקתה וזה פשוט:
יט סָעִיף יא שהוא יין לא נגעו בו. התוספות כתבו וז"ל ואולי כשמחפשים בכ"מ מטמוני ישראל גם היין אסור לפי שגם לתוך החבית הכניסו קנה ארוך לחפש בו עכ"ל ונ"ל דעכשיו שאנו מקילים בסתם יינם במגע עובדי כוכבים ע"י דבר אחר מותר גם אם אפי' נגעו בו בקנה כיון דלאו למגע יין נתכוין רק לחפש הממון הוי ליה מגעו שלא בכוונה ושרי כדלעיל סימן קכ"ד סעיף כ"ד ואפילו אם נגע ביד עצמו בזה היה נראה להתיר אלא שאין להקל כ"כ כיון שלא נמצא בפירוש ואיתא בהג"ה אשר"י פרק השוכר דהאידנא אין לאסור אפילו סגר הדלת ולא נתפס כגנב אא"כ יש לחוש לשתייה או לשום הנאה שלו עכ"ל:
כ סָעִיף יא במקצתן ריעותא כו'. ע"כ פסק המרדכי סוף פ' ר' ישמעאל בשם מהר"ם גנבים שבאו למרתף ועשו ברזא לא' מן החביות שלא היתה מבורזת תחילה והיו שם חביות אחרות שהיו מבורזות תחילה והשיב דלא מחזקינן איסורא להשאר שאין בהם ריעותא כדאיתא בפרק גיד הנשה וכי מפני שוטה זה נאסר כל המקולין כו' כ"ש שיש לומר שמן המשובח לקחו דים דהיינו אותה מליאה שהם עשו לה ברזא וכ"כ ד"מ בשם ריב"ש סימן תכ"ד דלא נאסר אלא אותה שודאי נפתח מן הגנבים ודלא כתשובת רשב"א הביאה ב"י בס"ס קכ"ח דאוסר כל היין שמא בדק את כולם איזה טוב יותר:
כא סָעִיף יא שיש גנבים ידועים. בזה מתרץ רמ"א דברי המרדכי שהביא בית יוסף דס"ל אפילו אם ידוע שיש גנב אחד ישראל מותר ובגמרא התיר רבא משום רוב גנבי ישראל כן הקשה ב"י ובחילוק זה של הרמ"א א"ש ועי' מ"ש סי' קי"ד סעיף י' שסותר רמ"א דבריו שבכאן ובאמת העיקר כמ"ש כאן:
כב סָעִיף יב אפילו הן פקוקות. פי' בפקק של עץ דדוקא בשל טיט מותרת דאין אימת אדם עליהם להחמיר הסתימה בטיט אלו פתחוהו אבל בשל עץ אין עושין משום אימת האדם אלא אורחא דמילתא הוא כיון שאין בו טורח וכתבו התוספות הא דפקוקות ולא אמרינן משום ממון קאתי כדלעיל כי החיל אינם באים רק לאכול ולשתות עכ"ל ואין ללמוד מזה קולא לבעלי מלחמה דהאידנא שבאים לשלול ממון דמכל מקום גם לשתות הם באים והיינו דוקא במקום תחנותם אבל בשעה שהם שוללים ח"ו והיינו סיפא דבשעת מלחמה אין פנאי לנסך אלא דתמוה לי מה שסיים כאן דסתומות שנפתחו חיישינן להו והם דברי עצמו שכ"כ בספר ב"י [בשס הר"ן] וקשה אמאי לא נימא דבשביל ממון קאתי דהא בשעת מלחמה הוא וצ"ל דכאן מיירי במקום שאין רגילין להצניע ממון בחביות וגם התוספות שזכרתי היו יכולים לתרץ כן אלא דניחא להו לתרץ אפי' במקום שמצניעין ממון בחבית והש"ע לא איירי מזה וע"כ אנו למדים מזה דעכשיו שהבעלי מלחמות מחפשים אחר מטמונים אפי' בחביות יש להקל אפי' בסתומות שנפתחו דהיינו ממש דינא דגנבי שנזכר בסעיף י"א והיינו דוקא בשעת חירום ח"ו שהם שוללים שאז אינם עוסקים בשתייה רק בשלל ממון לחוד אבל אם נשתהו שם אחר החירום ההוא ודאי פתחוהו לשתותו ואז אותן שהיו סתומות ונפתחו אסורות כנלע"ד ברור:
כג סָעִיף יג אם יש בה טופח ע"מ להטפיח. פי' שיש בגת לחלוחית כ"כ שילחלח ידו בו כ"כ עד שתלחלח ידו אח"כ מידי אחרינא חיישינן שמא נגע דסובר שאין בזה איסור וצריכה הגת הדחה וניגוב שיתבאר בסימן קל"ה ואי לא סגי בהדחה דודאי גם אותו לחלוחית הוא יין גמור אלא שאין בו כח להתחבר למה שבלוע כבר בגת בפנים כיון שאין בו טופח ע"מ להטפיח כ"כ התוספות בשם רשב"ם והרמב"ם סיים אחר דין זה והרחקה יתירה היא:
כד סָעִיף יד היין מותר. הטעם בגמרא נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיין נסך לא תקיף להו נראה לע"ד זהו דוקא לדין התלמוד שהיו מרוחקים מאוד מסתם יינם והיו אוסרים אותו אפילו בהנא' אבל עכשיו אין אנו מרוחקים כ"כ שהרי מותר בהנאה ועוד שראינו רבו המתפרצים בעו"ה ואפילו אותן שאינם חשודים על הזנות נחשדים על שתיית סתם יינם וזה דבר מפורסם בכל יום להיות שהאיסור קל בעיניהם א"כ אותן שנחשדים על הזנות ודאי נחשדו על שתיית סתם יינם ולא נזהר ממגע הזונה שלו ביין שלו דהכי איתא גם בסי' קי"ט סעיף ד' דהנחשד על החמור נחשד על הקל בעיני העולם גם בפרק הנזקין (גיטין דף נ"ד) הלכו בחשד אחר האיסור החמור לפני המקום לקנוס בו ע"כ נראה לי דחמרא של אותן הפושעים בזנות עובדי כוכבים ודאי אסור לדידן וגרע טפי ממה שאמרו כאן בזונה הישראלי' דהיין אסור משום דאיהי נמשכה אבתרייהו כן נראה לע"ד:
כה סָעִיף טז וחלוקים ביתידות. תמוה הוא למה הוצרך חילוק יתידות בזה דהא בלאו הכי חלוקים הגגים זה מזה ובגמרא לא הזכירו בזה חילוק יתידות ונראה דהך וחלוקים הוה כמו או חלוקים וכן איתא בהדיא ברמב"ם פרק י"ג אחר שזכר חילוק החצר בראשי יתידות וז"ל וכן שני גגין שהיה גג של ישראל למעלה ושל עובד כוכבים למטה או שהיו זה בצד זה ויש ביניהם מסיפס כו' עכ"ל דגם בגגין יש לפעמים דין חילוק יתידות וזה פשוט ובכל זה הטעם שהעובד כוכבים נתפס עליו כגנב:
כו סָעִיף יז ודוקא שהיא סתומה בפקק. זה למד רמ"א ממ"ש הר"ן פרק אלו מציאות בזה דשרי אף בשתייה למוצאה ולא בעינן חותם דשאני הכא דאילו נגע בה עובד כוכבים לא היה חושש לחזור ולסותמה אלא היה לוקח יין והולך לו הלכך כל שאנו רואים סתומה מותרת עכ"ל משמע דבפתוחות אסורות ונראה לי דאפי' אם סתומה בפקק של עץ דאסור דהא איתא לעיל סעיף י"ב בחיל שנכנס לעיר דפקוקות של עץ אסורות דאורחא דמילתא שמחזירין שם פקק עץ שאין בו טורח והם ג"כ דברי הר"ן בפ' השוכר אלא ע"כ מה דכתב הר"ן בפרק א"מ דהסתימה היא הוכחה שלא נגעו בה היינו בסתימת טיט ומזה סתירה למ"ש רמ"א דאם היא סתומה בפקק והיינו של עץ דמותר ולא אסור אלא בפתוחה לגמרי שהרי הוכחנו דאין היתר אלא בשל טיט דוקא:
כז סָעִיף יח ואצ"ל כשאין שם של כו'. קשה למה כתב האי אצ"ל ועוד קשה שהטור מסיק בטעם זה האת"ל שאין דרך לגנוב מכרם זה ולהצניע בתוכו עכ"ל וקשה למה לי טעם זה הא בלאו הכי אסור [ () כצ"ל וכ"ה בטור. וברוב ספרים גרסי מותר וזה שיבוש ומ"ש ובגמ' כו' ודחי לה דרך דחיה שמא ההיתר מטעם דאין דרך להצניע כו' משום דבגמ' מיירי בנמצא בכרם של ערלה וסביבות הכרמים הוא דהיתר וזה כסיפא דהך דינא וה"ה להקל כו' כי טעם אחד לשניהם. והמעיין ימצא:] מטעם דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ובגמרא בעי לתת טעם באמת משום רוב ודחי לה דרך דחייה שמא ההיתר מטעם דאין דרך להצניע בתוכו וכיון דאנן קי"ל באמת דהולכין אחר הרוב למה כתב הטור הטעם האחר ונראה דהאי אצ"ל מיירי שהכרם הוא מופרש לגמרי ואין סביבו לא כרם ישראל ולא כרם עובד כוכבים ולא נקט שאין שם של ישראל אלא שעיקר ההיתר ברישא הוא משום סביבות שהם ישראל אמר כאן דאם אין שם אותו ההיתר והכרם הוא מופרש מכל צד מן הכרמים ה"א ניזול בתר כרם זה וכמ"ש לעיל ר"ס י"א בשם משמרת הבית קמ"ל דאדרבה פשוט טפי לאיסור מטעם אחר דאין כו' והאי טעמא שייך טפי בכרם יחידי שאין דרך להצניע שם הגניבה ממנו כי ודאי ירגיש בו בעל הכרם בהמצאו אותו כי ממנו לוקח לכך מיושב שפיר לשון אין צריך לומר:
כח סָעִיף יט להכריע המשא באו. פי' כשיש שני נודות זה גדול וזה קטן והגדול מכביד קצת המשא לצד אחד מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא כ"כ רש"י:
כט סָעִיף כ לשאוב מים מבור בו'. פי' וא"כ שיש לו לאשתמוטי למה נכנס מאחר דאינו נתפס כגנב על הכניסה ממילא חמרא אסור אפ"ה מותר כיון שהיה סגור תחילה במפתח לא היה לו לזייף לפתוח המנעול של הישראל בלי ידיעתו ונתפס כגנב ומרתת כ"כ הריב"ש והאריך כמ"ש ב"י בשמו. ומשמע דאילו לא היה סגור תחילה במפתח הוה אסור כאן משום דלא נתפס כגנב דיכול לומר לדלות מים נכנסתי ותמוה לי דבלאו הכי נמי מותר כאן כיון שמצאו הפתח פתוח דהא אמרינן לעיל סימן קכ"ח סעיף ג' ד' דאין איסור רק בסגר העובד כוכבים הדלת בפנים ומספיקא לא אמרינן שמא סגר הוא עצמו במנעול כמ"ש לעיל בשם הרשב"א ריש סימן זה וא"כ כאן יש לנו להתיר אפילו בלא סגרו ישראל תחילה ואפשר דריב"ש לא ס"ל הך דהרשב"א דלעיל אבל אנן דקי"ל כן אין צורך לומר דישראל סגרו תחילה כן נרא' לע"ד:
ל סָעִיף כ וכן באחת שטמנה מפתח מרתף שלה ולא מצאה במקומה ומצאה כד של יין כו'. כן צריך להיות:
לא סָעִיף כ ואיכא רגלים לדבר כו'. מבואר שם במרדכי דאם יש לתלות שישראל סתמו מותר:
לב סָעִיף כ מיהו בזמן הזה כו'. זה קאי אהך דינא דנקט בסוף לחוד דכיון דרגלים לדבר כו' וכ"כ בד"מ בהדיא וז"ל ולכן נראה דאין להתיר בכהאי גוונא רק בזמן הזה עכ"ל אבל ברישא דמותר מטעם דאין השפחה נאמנת משמע אבל אם בודאי הוציאה יין ע"י ברזא אסור זהו אף לדידן וכמ"ש בסי' קכ"ד בדין דקרו סכין בחבית ע"ש:
א סָעִיף א שסגר. כתב הב"ח דאף אם סגר והרחיק אינו אוסר אלא כשהחביות פתוחות או סתומות ושהה כדי שיסיר מגופות החביות כו' כדלקמן בסמוך גבי הודיעו שהוא מפליג ופשוט הוא:
ב סָעִיף א עקלתון. והר"ן כתב הא דבעינן דרך עקלתון דוקא כשהעובד כוכבים אוחז החבית בידו או על כתפו אבל במניח עובד כוכבים בחנות וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מתירא ממנו דילמא השתא אתי ישראל ויראה מתקרב לחביות וכתב הב"י דמיירי בענין שאין העובד כוכבים יכול לראות אם בא ישראל דמתיירא פן יבא ישראל פתאום ואפ"ה באוחז החבית בידו בעי דרך עקלתון דאל"כ א"א שלא יראהו כשהוא בסמוך לו ויסלק העובד כוכבים ידו מיד אבל להרחיק מן החבית א"א לעשות כך מיד אבל אם א"א לישראל לבא פתאום לחנות כגון שיש חלון על הפתח שיכול העובד כוכבים לראות ממנו אם בא ישראל משמע דאסור עכ"ל וכתב הט"ז דדברים אלו תמוהין דאדרבה כיון שיש חלון מירתת העובד כוכבים שיבא ישראל ויראהו דרך אותו חלון אלא נ"ל טעמו של הר"ן דגבי בית וחנות א"צ דרך עקלתון דאפשר שהלך בדרך קרוב מאד לאחד מן הבתים ובמהרה כהרף עין יבא ויראנו ומירתת אבל בקרון וספינה לפי שהם בשדה במקום פנוי ומש"ה כל שאין שם אלא דרך א' מצי העובד כוכבים להזהר כל שרואה שהולך מרחוק ומ"מ נראה להחמיר אף בחנות או במעביר יין מן הבתים דג"כ בעינן דרך עקלתון:
ג סָעִיף א אסורות. ולדידן ליכא למיחש לנגיעה אא"כ יש לו הנאה כגון שישתה או יחליף כדלעיל סי' קכ"ח ס"ד בהג"ה ובסי' ק"ל כתבתי בשם ב"י דבנקב קטן אע"פ שיכולין להוציא ממנו כל שאין יכולין להכניס לתוכו ליכא למיחש לחלופי ופשוט הוא. ש"ך:
ד סָעִיף א חותם. אבל בחותם א' ממש סגי בדיעבד אפילו בלא הפסד מרובה כדלקמן סימן ק"ל ס"ב ש"ך. והט"ז כתב דאפילו בהפסד מרובה אין היתר אלא בנתייבשה הטיחה:
ה סָעִיף ב יותר. דל"ד לבין הגתות בס"ד דהתם העובד כוכבים מירתת מעובדי כוכבים אחרים אבל הכא עצה א' להם ולא מירתתי מהדדי ב"ח ומשמע דה"ה בלא הודיעו שמפליג דאסור מה"ט דל"ד לשוכר בית בחצירו של עובד כוכבים דלקמן סימן ק"ל דמותר משום דבעיר לא סמיך העובד כוכבים על השומר משום דאפשר שיבא פתאום ולא יראהו מרחוק אבל בשדה סמיך שפיר על השומר ש"ך בשם מ"ב:
ו סָעִיף ג אסורה. כתב הט"ז אבל בפקק של עץ מותר ונראה פשוט אפילו אם אין ישראל הולך עמו כלל:
ז סָעִיף ד פקוקה. כתב הש"ך משמע אבל אינה פקוקה אסור דליגע אינו מתיירא מעוברי דרכים ולדעת הר"ב בזה"ז דלאו עובדי עבודת כוכבים הן אפי' פתוחה לא חיישינן דיגע אא"כ ישתה או הנאה אחרת ומה דסתם הר"ב כאן היינו כיון שכבר כתב בעיקר דוכתא דדינא דבזה"ז שרי א"כ ממילא משתמע דכל מ"ש המחבר אינו אלא לסברתו מצד הדין והט"ז אוסר אף בזה"ז וכתב דהעיקר כמ"ש רמ"א בסימן קכ"ח ס"ד לחלק בין נקב צר לרחב בזה"ז:
ח סָעִיף ה ירא. כתב הש"ך ואפי' אין ישראלים בעיר משום דבעובדי כוכבים אחרים מירתתי מעובד כוכבים זה וזה מירתת מאחרים הרא"ש וכתב ב"י ומשמע לי מדברי הפוסקים דאפילו מסר לו המפתח סתם אמרינן לא מסר אלא שמירת המפתח ואצ"ל אחוז מפתח זה עד שאבא עכ"ל:
ט סָעִיף ה סדק. ודוקא ביום אבל בלילה לא מהני סדק כדלקמן ס"ס ק"ל. ש"ך:
י סָעִיף ו מותר. כ' הש"ך בשם הרשב"א דאפילו היין פתוח שרי ומשמע דאפילו הישראל הולך לשהות ויודע העובד כוכבים שדעתו להפליג אפילו הכי שרי משום דחושב כשיזכור יינו יתחרט מיד ויבא וכתב הט"ז ואף על גב דלעיל ס"א בהודיעו שהוא מפליג אסור היין י"ל דהכא שאני דגבי שמע קול שופר או קול תפלה בבה"כ שאינו הולך מעצמו אלא דרך פתאום וע"כ נשכח היין שלו וזה רואה העובד כוכבים וע"כ הוא מירתת שמא יזכור היין משא"כ בהני דריש הסימן בהודיעו שהוא מפליג בודאי ניחם בעצמו קודם הליכתו וחושב העובד כוכבים שבכוונה הניח היין אצלו ומאמינו ע"כ לא מירתת עכ"ל:
יא סָעִיף ז שיסיר. ולמאי דכתב רמ"א סס"א דבהפסד מרובה מותר ה"נ מותר אפילו שהה כו' אם הוא הפסד מרובה. ט"ז:
יב סָעִיף ח שמפליג. הט"ז והש"ך חולקים על הרמ"א ופוסקים אפילו הודיעו הישראל שהוא מפליג אפ"ה מותר דמימר אמר העובד כוכבים כשיזכור הישראל שלא סגר במפתח ישוב לביתו ויסגור ומרתת כן הוא בתשובת הרא"ש דפוס החדשים עכ"ל:
יג סָעִיף ט וארובה. דמצי למחזי לכ"ע הא לא"ה דהך גיסא ודהך גיסא אסור ש"ך וע"ל סי' קכ"ח ס"ג:
יד סָעִיף ט בבהלה. וטעם הדבר כתב הט"ז דאם יצא בבהלה סובר העובד כוכבים דמחמת הבהלה לא זכר הישראל את יינו בעת ההיא וחושש שמא עתה כבר נזכר הישראל ויבא לביתו ולפ"ז אם ראהו העובד כוכבים בשוק בשעת חזרתו לביתו דבר ברור שאסור היין כל שסגר עובד כוכבים הדלת מבפנים אע"פ שהיציאה היתה בבהלה אבל אם יצא שלא בבהלה סובר העובד כוכבים שהישראל מאמין לו ולכך אינו מירתת עכ"ל:
טו סָעִיף י נחבא. ואפילו אין נתפס עליו כגנב. כ"כ הטור:
טז סָעִיף יא ישמעאלים. דלאו עובדי עבודת כוכבים הן וה"ה לשאר עובדי כוכבים בזה"ז:
יז סָעִיף יא רוב. אע"ג דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן סי"ז שאני הכא כיון שנמצא בתוך השכונה גופה כ"כ הרשב"א וכ' הב"ח ובמקום הפ"מ יש להתיר אף כשדרך העובד כוכבים מפסיקתן אם נעולות הן בלילה וכתבו הט"ז וש"ך ע"ז דבהא כ"ע מודו אפילו בהפסד מועט אם נעולות הם בלילה:
יח סָעִיף יא נגעו. כתב הט"ז נ"ל דעכשיו שאנו מקילין בסתם יינם במגע עובד כוכבים ע"י ד"א מותר גם אפי' אם נגעו בו בקנה כיון דלאו למגע יין נתכוין רק לחפש הממון ה"ל מגעו שלא בכונה ושרי כדלעיל סי' קכ"ד סכ"ד ואפילו אם נגע ביד עצמו בזה היה נראה להתיר אלא שאין להקל כ"כ כיון שלא נמצא בפירוש ואי' בהגהת אשר"י פ' השוכר דהאידנא אין לאסור אפילו סגר הדלת ולא נתפס כגנב אא"כ יש לחוש לשתיה או לשום הנאה שלו עכ"ל וכתב הש"ך על מ"ש המחבר אפי' רוב גנבי עיר עובד כוכבים מותר דהא בש"ס משמע דאינו מותר אלא משום ס"ס והיינו כשגנבי עובד כוכבים וישראל שוין או שאינו ידוע מי המה הרוב אבל ברוב גנבי עובד כוכבים דליכא ס"ס לא (והמעיין בתוס' ובאשר"י דף צ"ד בהג"ה יראה דלק"מ שמיירי דחביות הרבה פתוחות יותר מכדי שתיה דאז אפילו ברוב עובדי כוכבים הוי ס"ס ע"ש וסיים הש"ך וז"ל וקצרתי כיון שאין דין זה מצוי בינינו דאין רגילות להצניע ממון בחביות יין וכמ"ש הרא"ש עכ"ל):
יט סָעִיף יב פקוקות. כפתוחות דמי דכי מהדר לה לפקק לאו משום אימתא אלא משום אורחא דמילתא ר"ן וריב"ש אבל סתומות מותרות שזה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לחתום שאין אימת אדם עליהם:
כ סָעִיף יב מלחמה. בין בחיל של מדינה זו בין בחיל של מדינה אחרת. ב"י וד"מ:
כא סָעִיף יא חיישינן. כתב הט"ז דתמוה הוא אמאי לא נימא בשביל ממון קאתי דהא בשעת מלחמה הוא וצ"ל דכאן מיירי במקום שאין רגילין להצניע ממון בחביות וע"כ אנו למדין מזה דעכשיו שהבעלי מלחמות מחפשים אחר מטמונים אפי' בחביות יש להקל אפילו בסתומות שנפתחו דהיינו ממש דינא דגנבי שנזכר בסי"א והיינו דוקא בשעת חירום ח"ו שהם שוללים שאז אינם עוסקים בשתיה רק בשלל ממון לחוד אבל אם נשתהו שם אחר החירום ההוא ודאי פתחוהו לשתות ואז אותן שהיו סתומות ונפתחו אסורות כנ"ל ברור עכ"ל:
כב סָעִיף יג וניגוב. דחיישינן שמא נגע בו דלא מרתת ליגע שהוא סבור שאינו מפסיד וכיון שאין בו יין עוד וע"ל סימן קכ"ג סי"ז וסימן קכ"ז ס"ה וסי' קל"ח:
כג סָעִיף יד לנסך. כתב הט"ז נ"ל זהו דוקא לדין התלמוד שהיו מרוחקים מאד מסתם יינם והיו אוסרים אותו אפי' בהנאה אבל עכשיו שאין אנו מרוחקין כ"כ שהרי מותר בהנאה ועוד שראינו רבו המתפרצים בעו"ה ואפילו אותן שאינן חשודים על הזנות נחשדים על שתיית סתם יינם וזה דבר מפורסם בכל יום להיות שהאיסור קל בעיניהם א"כ אותן שנחשדים על הזנות ודאי נחשדים על שתיית סתם יינם ולא נזהר ממגע זונה שלו ביין שלו ע"כ נ"ל דחמרא של אותן הפושעים בזנות עובד כוכבים ודאי אסור לדידן וגרע טפי ממה שאמרו בכאן בזונה ישראלית דהיין אסור מטעם דאיהי נמשכת אבתרייהו עכ"ל:
כד סָעִיף טו מותר. דאין לו פנאי לנסך [דבעבידתי' טריד] הרא"ש והטור:
כה סָעִיף טז וחלוקים. כתב הט"ז ונראה דהך וחלוקים הוה כמו או חלוקים דאם הם חלוקים בגגות א"צ להיות חלוקים ביתדות עכ"ל:
כו סָעִיף יז ברוב. אע"פ שהיא קרובה לעיר שרובה ישראל אפילו בקורבה דמוכח ש"ך ועי' בח"מ סימן רנ"ט ס"ו:
כז סָעִיף יז בפקק. כתב הט"ז מ"ש רמ"א דאם נסתם בפקק דהיינו של עץ דמותר זה אינו דאין היתר אלא בשל טיט דוקא (ובנה"כ השיג עליו וכתב דוקא בבית אורחא דמילתא למיהדר פקק של עץ אבל הכא אם איתא דנגע בה לא היה חושש לחזור ולסותמה שהרי הניחה ללכת לאיבוד וכ"כ הב"ח):
כח סָעִיף יח כרם. כתב הש"ך שאין דרך לגנוב מכרם זה ולהצניע בתוכו טור ורשב"א אבל בלא האי טעמא הוי שרי דאע"ג דאפילו בקורבה דמוכח אזלינן בתר רובא הכא כיון שנמצא בתוך הכרם עדיף טפי וכ' הט"ז דהאי כרם מופרש לגמרי ואין סביבו לא כרם ישראל ולא כרם עובד כוכבים דאל"כ קשה למה כתב האי אצ"ל וכו':
כט סָעִיף כ סגור. כתב הט"ז דלדידן דקי"ל לעיל סי' קכ"ח ס"ג ד' דאין איסור רק בסגר העובד כוכבים הדלת בפנים ומספיקא לא אמרינן שמא סגר הוא עצמו במנעול א"כ יש לנו להתיר כאן אפילו בלא סגרו ישראל תחלה עכ"ל וע"ל סי' ק"ל ס"ס ח' בהג"ה:
ל סָעִיף כ שנתבאר. פי' הש"ך ר"ל דשם נתבאר דלא חיישינן שמא נגע לנסך אלא כשנגע להנאתו ואפילו הוציאה הברזא בכונה שרי משום דכיון דאין כונתה לנסך ה"ל מגע עובד כוכבים ע"י ד"א שלא בכוונה ולא חיישינן שמא נגעה בידה עצמה ביין שבחבית או נגעה במה שיצא לחוץ במה שמשכה דאז נאסר גם מה שבפנים ע"י ניצוק דהא אינה צריכה לעשות כן וגם לעיל מ"ש רמ"א דאין העובדת כוכבי' נאמנת מיירי שא"א לה ליקח אם לא שתגע בידה כגון שאין ברזא לחבית וצריכה לשאוב מן החבית בידה אבל היכא דיש ברזא אפילו ידוע שלקחה היין מן המרתף שרי לדידן בזה"ז במקום הפסד אבל הט"ז אוסר אם בודאי הוציאה היין ע"י ברזא אף לדידן (וכבר כתבתי טעם פלוגתתן בסימן קכ"ד ובנה"כ חולק עליו ע"ש):
א סָעִיף ח והודיע הדבר. עיין בשו"ת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ו שפסק באם חתם החביות בב' חותמות ואח"כ נתקלקל ובא העובד כוכבים והודיע ליהודי שאסור ולא דמי להכא מפני שאין העובד כוכבים מרתת שיבוא היהודי כיון שכבר חתם ע"ש:
ב סָעִיף ח הואיל ולא ידע. עט"ז וש"ך מה שהקשו על הרמ"א ועיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק א"ח סי"ה אוח ט':
ג סָעִיף יא דשמא לא באו. עיין בתשובת בית יעקב סימן קס"א מ"ש בזה:
ד סָעִיף יא וכל זה מיירי. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סו' ע"ב שנשאל ישראל ששכר מרתף בבית עובד כוכבים ושם בו יין במפתח וחותם כדינו ופ"א בלילה באו גנבים ושברו פתח הבית ולא מצאו מה שחפשו בבית העובד כוכבים ופרצו גם פתח המרתף ולמחרת הרגישה שפחה קטנה שהיו גנבים בבית ושגם פתח המרתף פתוח רצתה בבהלה אל היהודי והלך היהודי ומצא החביות שלמות וסתומות כמו שהיה מקדם מהו דינו של אותו יין והשיב להיתר כמבואר כאן דאם מצא החביות כמו שהיה מקדם שרי ואף דלכאורה יש לאסור בשביל שהעובד כוכבים דר באותו בית שפרצו במרתף חיישינן דלמא הוא ובני ביתו הלכו אל המרתף אח"כ ונסכו היין גם לזה אין לחשוש בזה"ז דמרתת כיון שישראל שכר המרתף וישראל דר באותו עיר אם ימצא בתוכו יפסיד שכרו ויהא נתפס כגנב שאמרו שהוא עיקר הגנב שגנב מהיין אל"כ הו"ל להודיע מיד לישראל שפרצו המרתף כו' ע"ש:
ה סָעִיף יא תלינן בישראל הידוע. עיין בתשובת בית יעקב שם סוף הסי' שחולק ע"ז:
ו סָעִיף יב שנכנס לעיר. עיין בתשובת צ"צ סימן ל"ג מ"ש בזה:
א סָעִיף א (ליקוט) לכתחלה כו'. דמתני' המניח קתני וכמו שדייק בריש חולין (ועש"ך לעיל סי' קי"ח ס"ק ל"ב) (ע"כ):
ב סָעִיף א אפילו שהה כו'. כגי' שלנו בגמ' אפילו כו' יותר ממיל ובירושלמי הביאו הג"א שם בד"ה וכל חביות כו' ירושלמי מעשה בספינה כו': (ליקוט) אפי' שהה כו'. גמ' שם וירושלמי ותוספתא כמש"ש (ע"כ):
ג סָעִיף א והוא שלא כו' או שהרחיק כו'. עבה"ג ועוד כ' שם דבהדיא תניא בתוספתא כן המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך אע"פ ששהא לזמן מרובה מותר ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אע"פ ששהא לזמן מרובה מותר ואם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור:
ד סָעִיף א ואפילו סגר כו'. כמש"ל סי' קכ"ח ס"ג:
ה סָעִיף א אם החביות כו'. כמש"ש בסיפא חביות פתוחות כו':
ו סָעִיף א (ליקוט) כיון שנעלמו כו'. כמש"ש בברייתא ועתוס' שם סד"ה מ"ש. וי"ל דע"כ כו':
ז סָעִיף א כדי שיוכל כו'. איפסיק שם בגמ' כרשב"ג (ע"כ):
ח סָעִיף א וי"א כו'. כמש"ש בגמ' וכי מאחר כו' משום שייכא הלא"ה מותר ועתוס' שם ד"ה מ"ט כו' וכ"כ הרא"ה בבד"ה:
ט סָעִיף א דיין כו'. ע"ל סי' ק"ל ס"ב:
י סָעִיף ג הא דשרי כו'. ערא"ש שם סי"ב והראב"ד כו' ואמר נמי בירושלמי כו' וכ"כ בת"ה כ"ז: (ליקוט) הא דשרי כו'. עתוס' שם ד"ה מ"ש כו' לכ"נ לר"י כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ג (ליקוט) בלא פקק. ר"ל דבפקק אפילו במעביר מותר. הרא"ש ור"נ בשם הרמב"ן דלא כראב"ד שכתב דוקא בסתומות לגמרי ער"נ שם וראיה כ' הרא"ש ור"נ מדכללינהו לכולהו בבי משמע דבחד גוונא מיירי ומעביר בפקק היינו פתוחות:
יב סָעִיף ג אבל במעביר כו'. כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש ור"נ ואמרינן ס' א' עובדי כוכבים דדרי כובא וישראל אזיל בתריה מליא אסור כו' ואף דשרינן שם חסרה כאן אסור כמש"ו דחיישינן דלמא כו'. שם ברא"ש ובר"נ בשם הראב"ד וכמ"ש שם בירושלמי לא סוף דבר מלאות כו' הביאה הרא"ש שם ודלא כמ"ש בר"נ בתחלה דחסרות מותר כמו בכובא הנ"ל (ע"כ):
יג סָעִיף ה אפי' הודיעו כו'. הג"א שם וכ"מ בתוס' שם ד"ה לא כו' וברא"ש שם: (ליקוט) אפי' לא נשאר כו' אפי' הודיעו כו'. הרא"ש שם ומכאן התיר ר"ת ז"ל לישראל כו' בי"ט כו' (ע"כ):
יד סָעִיף ה ואם עבר כו'. כמש"ל סי' קכ"ה ס"ד:
טו סָעִיף ה ודוקא כו'. כמש"ש ובס"ג שם:
טז סָעִיף ה ואפילו א"ל כו'. כנ"ל ס"א:
יז סָעִיף ה ואם העובד כוכבים כו'. כמש"ל סי' קכ"ח ס"ה ועתוס' שם ד"ה לא מסרה כו':
יח סָעִיף ו אם יש כו'. כמ"ש בס"א:
יט סָעִיף ו ואין כו'. כמ"ש בס"ב:
כ סָעִיף ז מיינו. וכ"כ הרא"ש שם דאל"כ אסור כמ"ש במתני' וכמש"ו אבל כו':
כא סָעִיף ז שתוך כו'. בירושלמי הוון בעי מימר מה שעל השלחן אסור בתוך פישוט ידים מה שעל הדולבקי מותר בתוך פישוט ידים לא כן אמר ר' בא בשם רב ששת כשם שנתנו פישוט ידים לטהרות כך נתנו פישוט ידים ליי"נ אלא מה דאמר על השלחן אסור אפילו חוץ לפישוט ידים מה דאמר שעל הדולבקי מותר ובלבד חוץ לפישוט ידים:
כב סָעִיף ז אא"כ כו'. כרשב"ג וכנ"ל ס"א:
כג סָעִיף ח (ליקוט) ישראל כו'. כמש"ש בעובדא דשמע קל שיפורי השתא מידכר ליה לחמרא כו' (ע"כ):
כד סָעִיף ח הואיל כו'. עט"ז וש"ך. (ליקוט) הואיל כו'. בתשובת הרא"ש כ' אפילו הודיעו שהפליג דלא כהרב וכ"פ ט"ז וש"ך (ע"כ):
כה סָעִיף ט ודוקא כו'. דייק בב"י מדברי הרמב"ם הנ"ל בש"ע ויצאו כו':
כו סָעִיף י (ליקוט) וסגר כו' אפי' הן כו'. עסי' קכ"ה ס"ג ומש"ש (ע"כ):
כז סָעִיף יא ישמעאלים כו'. כנ"ל סי' קכ"ד ס"ו:
כח סָעִיף יא ואם יש כו'. ממש"ש רוב גנבי כו' אלמא בתר רוב המקום אזלינן דאל"כ רוב גנבי עלמא ודאי לאו ישראל נינהו ובכתובות י"ג ב' וצריכי כו' משום כו'. ת"ה ועמה"ב שם:
כט סָעִיף יא (ליקוט) ובמקום כו' דשמא כו'. כגי' שכ' תוס' שם ד"ה פתחו. ואית דל"ג טובא כו' וכ"ה גי' הרא"ש שם וש"פ (ע"כ):
ל סָעִיף יא וכ"ז כו'. דגנבי כבולשת בשעת מלחמה דמי והא דאסורות כאן משום דנמצא ריעותא כמש"ו כגון כו' כמש"ש ופתחו חביתא כו' ובתשובת הרמב"ן אוסר וכ' דלא דמי לבולשת כו' ועב"י ובמרדכי מתיר משום דשמא לא באו כו' כמ"ש בש"ע וכמש"ו דסתם גנב כו':
לא סָעִיף יא ואם היה כו'. עט"ז: (ליקוט) ואם היה במקצתן כו'. כמ"ש בפג"ה (צ"ה א') וכי מפני שוטה זה נאסר כל המקולין ולא חיישינן כי היכי דזבין להאי זבין להאי אלמא דכל מילתא דאי לא הוה משכחנא ריעותא הוה שריא כי משכח ריעותא בחד מינייהו לא מחזקינן איסורא באחרינייתא כו' מרדכי סי' אלף של"ח ע"ש שהאריך בזה (ע"כ):
לב סָעִיף יא וי"א כו'. ע"ש: (ליקוט) וי"א כו'. ע"ל סי' קי"ד ס"י ועט"ז כאן (ע"כ):
לג סָעִיף יב ודוקא כו'. כנ"ל סי"א בהג"ה:
לד סָעִיף טו הניח כו'. כמש"ש ע"א א' לנסך אין פנאי וה"נ דטריד בה:
לה סָעִיף טז (ליקוט) אע"פ שחביות פתוחות כמ"ש טהרותיו כו' ובברייתא שוטח שם פירות:
לו סָעִיף טז תוך פישוט כו'. שם מתבי כו' ואף על פי שידו כו' ת"ש כו' ת"ש כו' (ע"כ):
לז סָעִיף טז (ליקוט) וכן אם כו'. אע"ג דאמרינן שם א"ל ר' יוחנן כו' היינו לרשב"ג אבל לרבנן אף בכה"ג טהורות. ת"ה וכ"פ הרמב"ם והטור ועוד בגמ' גגין זה בצד זה וכ' הרמב"ם אבל טוש"ע השמיטוה דכ"ש הוא:
לח סָעִיף טז וחלוקים ביתידות. רמב"ם דומיא דחצר אבל הרשב"א והטור לא כ' בגגים חלוקים ביתידות ועלח"מ (ע"כ):
לט סָעִיף יז ואם נמצאת כו'. עתוס' שם כ"ג ב' בד"ה רוב. ועוד נראה לר"י כו':
מ סָעִיף יז ודוקא כו'. עט"ז וכ"כ בת"ה שם סוף ש"ד יש מי שפי' בחב"ח ול"נ דא"כ מאי למימרא ועוד דלא אמרו הב"ח אלא במפקיד דמירתת וטורח וחוזר וסותם משא"כ במציאה דלמה טרח כו' וסתומות מותרות דה"ל כבולשת בשעת שלום כו' וכ"כ הר"ן ונ"י בב"מ שם ע"ש:
מא סָעִיף יח חבית כו'. ממש"ש כ"ד א' ההוא כו' לימא כו' ואנן קי"ל כר"ח ואף בקורבא דמוכ ח כנ"ל:
מב סָעִיף יח וה"ה להקל כו'. דהא שם אמר להקל:
מג סָעִיף יח (ליקוט) והוא שיושבת כו'. כמש"ש כ"ג ב' וערש"י כ"ד א' ד"ה בי קופאי כו' אלמא אפילו תוך הכרם עצמו ושם חיישינן לעוברי דרכים:
מד סָעִיף כ ישראל כו'. עבה"ג וכמש"ל סי' קכ"ח ס"ד ועט"ז מטעם אחר להקל (ע"כ)
מה סָעִיף כ בע"ה כו' וכן כו' ואין השפחה נאמנת. כמ"ש בכמה מקומות דאין העובד כוכבים נאמן לא לאסור ולא להתיר ואפילו בישראל אמרינן כל שאין בידו כו':
מו סָעִיף כ ואימר במקום כו'. וכמ"ש בתוספתא דטהרות והביאה הר"ש שם בפ"ז מתני' ז' המניח כליו בחלונות של אוליירין ונעל כו' ובמתני' פ"ג דטהרות מתני' ז' תינוק שנמצא כו':
מז סָעִיף כ אבל גנבים כו'. כמש"ש ע' א' אם נתפש כו' והכא אינה נתפשת כו' כמש"ו:
מח סָעִיף כ מיהו בזה"ז כו'. כמש"ל סי' קכ"ח ס"ד כצ"ל וכמש"ש בהג"ה וכמ"ש בהג"א וז"ל במרדכי שם וההוא רביתא דאשתכח אופיא בידה ותלינן להקל פירש"י שם משום דקטנה היתה ועוד דהכא ודאי ביאה וע"כ לא מטהר ר"א כו' מיהו איכא לאספוקי אי מדמינן גדולה דהשתא כו' ע"ש סי' א' של"ד. ועתוס' ע' ב' ד"ה ההוא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.