א מֻתָּר לְהַפְקִיד וְלִשְׁלֹחַ יַיִן בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם הוּא חָתוּם בְּחוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם אוֹ מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם. וְהָנֵי מִלֵּי בְּחָבִית שֶׁל חֶרֶס, אֲבָל לֹא בְּחָבִית שֶׁל עֵץ, מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלִין לְהוֹצִיא יַיִן מִבֵּין הַנְּסָרִים וְלֹא יַרְגִּישׁוּ, וְכָל שֶׁכֵּן בְּנוֹדוֹת, שֶׁבְּקַל יְכוֹלִים לְהוֹצִיא יַיִן מִבֵּין הַתְּפִירוֹת. וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה, אֶלָּא שֶׁיַּכְנִיס כָּל הֶחָבִיּוֹת שֶׁל עֵץ אוֹ כָּל הַנֹּאד בְּשַׂק שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִירָה מִבַּחוּץ, וְיַחְתֹּם פִּי הַשַּׂק. הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ בְּחָבִית שֶׁל עֵץ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יוֹצִיא בֵּין הַנְּסָרִים (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק א"מ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ס"ה וּסְמַ"ג וְרַשְׁבָּ"א וּבא"ו הָאָרֹךְ), וְכֵן נוֹהֲגִין, וּבִלְבַד שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁיְּהֵא הַמְּגוּפָה נִסְתָּם כָּרָאוּי, וְכֵן שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם בִּרְזָא, רַק יַחְתֹּךְ כָּל הַבְּרָזוֹת וְיָשִׂים עוֹר עַל הַמְּגוּפָה, וְהַבִּרְזָא קָבוּעַ בְּמַסְמְרוֹת, וְיִכְתֹּב אוֹתִיּוֹת חֶצְיָן עַל הָעוֹר וְחֶצְיָן עַל הַבְּרָזוֹת, שֶׁאִם יַגְבִּיהַּ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים הָעוֹר לֹא יֵדַע לַחֲזֹר וּלְכַוֵּן הָעוֹר כְּבַתְּחִלָּה (מָרְדְּכַי פר"י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת). וְאִם מָצָא סַכִּין בְּחָבִית שֶׁהוֹצִיא יַיִן בֵּין הַנְּסָרִים, עַיֵּן לְעֵיל סי' קכ"ד.
ב אִם הִפְקִיד בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּחוֹתָם אֶחָד, אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה, וְהוּא שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית. הַגָּה: וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ דִּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לְהַתִּיר אֲפִלּוּ בְּחוֹתָם אֶחָד (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת רַבֵּינוּ תָּם וּבְאָרֹךְ כְּלָל כ"ב) וְאֵין צָרִיךְ לְהַכִּיר חוֹתָמוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן רוֹאֶה שֶׁחוֹתָמוֹ מְקֻלְקָּל אָז אָסוּר (ג"ז שָׁם), אֲבָל אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחַר זֶה, וְכֵן נוֹהֲגִין לְהָקֵל וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קי"ח.
ג יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ, וְכֵן יַיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁעֵרְבוּ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים, כְּגוֹן דְּבַשׁ וְשֶׁמֶן, וְכֵן חֹמֶץ שֶׁלָּנוּ, מֻתָּר לְהַפְקִיד בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּחוֹתָם אֶחָד.
ד כֵּיצַד הוּא חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם, סָתַם הֶחָבִית בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְהֻדָּק כְּדֶרֶךְ שֶׁסוֹתְמִין כָּל אָדָם, וְטָח בְּטִיט, הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָיָה כְּלִי מְהֻדָּק, וְטָח עָלָיו מִלְמַעְלָה, הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן אִם צָר פִּי הַנֹּאד, הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָפַךְ פִּי הַנֹּאד לְתוֹכוֹ וְצָר עָלָיו, הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן כָּל שִׁנּוּי שֶׁמְּשַׁנֶּה מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל אָדָם, הֲרֵי הֵם כְּחוֹתָם אֶחָד, וְהַטִּיחָה אוֹ הַקְּשִׁירָה חוֹתָם שֵׁנִי.
ה שְׁנֵי קְשָׁרִים מְשֻׁנִּים הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת.
ו שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת. וְהַדְּפוּסִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה אוֹתִיּוֹת, לֹא חֲשִׁיבֵי אֶלָּא כְּחוֹתָם אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבְעִין אוֹתָם בְּבַת אַחַת. וּבְמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים מוּמָרִים וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁיּוֹדְעִים לִכְתֹּב, אֵין כְּתָב סִימָן, אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּכִּיר הַכְּתָב.
ז מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם אֶחָד הָוֵי כִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת.
ח חֲתָמוֹ בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת וְחָזַר עָלָיו וְלֹא הִכִּירוֹ, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ סָתוּר, אָסוּר. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם רוֹאִים שֶׁנִּסְתַּר בְּכַוָּנָה עַל יְדֵי אָדָם, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים לִתְלוֹת שֶׁנִּסְתַּר וְנִתְקַלְקֵל מֵעַצְמוֹ אוֹ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, מֻתָּר בְּדִיעֲבַד (ת"ה סִימָן ר"ה וּבְאָרֹךְ כְּלָל כ"ב). וַאֲפִלּוּ אִם נִתְקַלְקֵל בְּכַוָּנָה, יֵשׁ לְהַתִּיר אִם יִשְׂרָאֵל יוֹצֵא וְנִכְנָס תָּמִיד (בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם ס"ה וּסְמַ"ג). אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעַ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁתַּלֵּחַ לוֹ שֶׁהוּא חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹדִיעוֹ עִנְיַן חֲתִימוֹתָיו, כֵּיוָן שֶׁמְּצָאוֹ הַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי חָתוּם בִּשְׁנֵי חוֹתָמוֹת, מֻתָּר. וּמִכָּל מָקוֹם נָכוֹן הַדָּבָר לְהוֹדִיעוֹ צוּרַת הַחוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר אַחֲרָיו. הַגָּה: מִיהוּ אִם כָּתַב עָלָיו אוֹתִיּוֹת אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, דִּסְתָם עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ בָּקִי לִכְתֹּב אוֹתִיּוֹת (הָרַ"ן וְהר"י). וְאִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹמֵר שֶׁהֶחָבִית הָיָה מְטַפְטֵף וְהוּא הִדְּקוֹ וְנָגַע בַּיַּיִן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרוֹ, וַאֲפִלּוּ נִכָּר עֲדַיִן קְצָת יַיִן מִבַּחוּץ וְיֵשׁ אֻמְדָּנוֹת בִּדְבָרָיו (ת"ה סִימָן ר"ב).
ט יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר אוֹ קָנָה בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמִלְּאוֹ יַיִן, אִם יִשְׂרָאֵל דָּר שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ הַיַּיִן בֶּחָצֵר, וְאֵין עָלָיו לֹא חוֹתָם וְלֹא מַפְתֵּחַ, מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הָיָה גַּם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בְּאוֹתוֹ חָצֵר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה יִשְׂרָאֵל דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר, אִם הָיָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַמַּפְתֵּחַ וְחוֹתָם, מֻתָּר וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁנֵי חוֹתָמוֹת; וְאִם לָאו, אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן בְּאוֹתוֹ בַּיִת שֶׁשָּׂכַר אוֹ קָנָה, אָסוּר אִם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בֶּחָצֵר. וְאִם אֵינוֹ דָּר בֶּחָצֵר, מֻתָּר, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַיַּיִן.
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשׂוֹכֵר אוֹ לוֹקֵחַ בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים. אֲבָל בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מַמָּשׁ, שֶׁלֹּא לְקָחוֹ וְלֹא שְׂכָרוֹ מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֲפִלּוּ הָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים דָּר בְּאוֹתוֹ חָצֵר וְאֵין יִשְׂרָאֵל דָּר בּוֹ, מֻתָּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם בְּיַד יִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ שׁוּם שַׁיָּכוּת, וַאֲפִלּוּ נִמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַיַּיִן, שֶׁהֲרֵי מִכָּל מָקוֹם נִתְפַּס עָלָיו כְּגַנָּב. וְהָנֵי מִלֵּי בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה אָסוּר. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּכִי הַאי גַּוְנָא יֵשׁ לְאָסְרוֹ בַּלַּיְלָה, אֲבָל בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת דְּאָמְרִינָן לְעֵיל סִימָן קכ"ח וְקכ"ט דְּהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מְרַתֵּת, אֵין חִלּוּק בֵּין יוֹם לְלַיְלָה, וְשָׁאנֵי הָכָא הוֹאִיל וְהָעוֹבֵד כּוֹכָבִים יֵשׁ לוֹ שַׁיָּכוּת בֶּחָצֵר וּמִסְּתָמָא נוֹעֲלוֹ בַּלַּיְלָה הוֹאִיל וְאֵין יִשְׂרָאֵל דָּר שָׁם, וְאֵינוֹ מְרַתֵּת כֻּלֵּי הַאי, וְלָכֵן אֲפִלּוּ בַּיּוֹם אִם נָעַל וְאֵין חוֹר אוֹ סֶדֶק שֶׁיְּכוֹלִין לִרְאוֹת הַיַּיִן, אָסוּר. אֲבָל עַל יְדֵי חוֹר וְסֶדֶק, מֻתָּר בַּיּוֹם, אֲפִלּוּ נְעָלוֹ בְּוַדַּאי, וּבַלַּיְלָה אָסוּר בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֲפִלּוּ מִסְּתָמָא, וְזֶהוּ הַחִלּוּק שֶׁבֵּין יוֹם לְלַיְלָה.
א סָעִיף א ויש מתירים כו'. כתב הב"ח מ"מ עכשיו נוהגים שלא להתיר לשלוח יין כלל בחבית של עץ מעיר לעיר אם לא ע"י נאמן ישראל שומר ביום ובלילה כי שכיח שהעובדי כוכבים נוקבים במקדח קטן או בסכין בין הנסרים ומוציאין יין בגניבה ואין לשנות להקל כלל מיהו אם מכסים כל דופני החבית בחשוקים וגם השולים בנסרים יש להתיר כמו שכתבו התוס' פא"מ עכ"ל ונראה דהיינו דוקא לכתחלה וכן כתב בתשובת משאת בנימן סימן כ"ט דבדיעבד מתירין כמו שכתב הרב:
ב סָעִיף א וכן שלא יהיה שם ברזא. כתב בתשו' משאת בנימן שם דדין זה לאו לעיכובא אלא לרווחא דמילתא אבל בדיעבד הדבר ברור דסגי בחותם א' אף בחבית של עץ ואפילו בלא שום תיקון אחר כגון כיסוי עור וחשוקים או להכניס החבית בשק ע"כ וע"ש שהאריך מיהו אם לא חתך הברזות אף דיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך יין:
ג סָעִיף א ואם מצא סכין כו'. ז"ל ד"מ ומה שכ' האו"ה דהיין אסור כשמצא תחוב קוץ ע"ל סימן קכ"ט וקכ"ד דיש להקל עכ"ל ור"ל דשם נתבאר דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן ואם נגעו בכוונה על ידי ד"א כגון שדקרו שם הסכין להוציא יין מותר במקום הפסד וה"ה הכא ועפ"ז הם דבריו כאן בהג"ה (והא דלא חיישינן שמא בשעה שמשך היין נגע בידו ביין ונאסר מה שבפנים ע"י ניצוק דלמה לו לעשות כן וכמ"ש בס"ס קכ"ט) אלא מ"ש ע"ל סי' קכ"ח ט"ס הוא וצ"ל קכ"ד וכן הוא בעט"ז:
ד סָעִיף ב אפילו בחותם אחד. דוקא בחותם אבל סתומות במגופה לא הוי בדיעבד כחותם אחד אלא במקום הפסד מרובה כדלעיל סי' קכ"ט סוף סע"א בהג"ה וכן מפתח א' לא הוי כחותם א' כמ"ש בסי' קי"ח ס"ק כ"א:
ה סָעִיף ב מקולקל כו'. ודוקא כשנראה שנסתר בכוונה ע"י אדם כדלקמן ס"ח בהג"ה וכן משמע באו"ה כלל כ"ב דין י"א להדיא ואפילו בחותם אחד מקולקל שרי אם לא שנראה בו דאדם קלקלו ע"ש:
ו סָעִיף ג יין כו'. כל הסעיף נתבאר לעיל ר"ס קי"ח:
ז סָעִיף ג בחותם אחד. דאי משום איסוכי לא מנסכי ליה אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ש"ס. וכתב ב"י ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלים שרי ע"כ:
ח סָעִיף ד וכן כל שינוי כו'. וכת' בתשו' משאת בנימין סי' כ"ט דקשירת כיסוי העגלות אע"פ דאין לך קשר משונה מזה מה שקשור בראש העגלה ונתון כמה פעמים אילך ואילך בכל אורך העגלה ובסוף העגלה פעם שנית מכל מקום לא הוי כחותם דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דלא טרח ומזייף א"נ מרתת משא"כ בזה דמוכרח הוא להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות ע"כ וע"ש:
ט סָעִיף ח אינו נאמן. ע"ל ס"ס קכ"ט מ"ש בזה:
י סָעִיף ט אם ישראל דר שם. ואין לעובד כוכבים שייכות ביין אע"פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא ישראל ויאמר לו שהוא מפליג דה"ל כמניח עובד כוכבים בחנותו לעיל (ר"ס קכ"ט) דמותר אא"כ הודיעו שהוא מפליג רשב"א ואם יש לעובד כוכבים שייכות ביין נתבאר בסי' קכ"ח ס"ב ג':
יא סָעִיף ט המפתח וחותם. ולדידן בחותם לבד מותר בדיעבד כדלעיל סעיף ב' בהג"ה:
יב סָעִיף ט ואם אינו דר העובד כוכבים בחצר מותר. אע"פ שגם הישראל אינו דר כן מוכח להדיא ברשב"א וכ"פ הב"ח ופשוט הוא אלא שכתב דהיינו דוקא כשיש חותם אחד וז"א דבדברי הרשב"א מוכח דאפילו בלא חותם כלל שרי מטעמא דכיון דאינו דר שם אינו עתיד לבא שם ועוד דהא כ' כל שאינו דר באותו חצר הרי הוא כעובד כוכבים אחר ובעובד כוכבים אחר נתבאר לעיל סי' קכ"ח סעי' ד' דאפי' בלא חותם כלל מותר והכי מוכח להדיא בתה"א דף קמ"ו ע"ב ע"ש:
יג סָעִיף ט אא"כ נמצא עומד בצד היין. שאז אסור דכיון שהזכיר או מכר יש לו שייכות קצת בבית שם מה שאין כן לעיל סי' קכ"ח סעיף ב' דאין לו שייכות כלל שרי אפילו נמצא עומד בצד היין:
יד סָעִיף י ואין ישראל דר בו. ומכל מקום הישראל יוצא ונכנס שם דאי באינו יוצא ונכנס כלל או אפילו בהודיעו שמפליג לא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו בסי' קכ"ט ובביתו בסימן קי"ח ס"י דאסור:
טו סָעִיף י מכל מקום נתפס עליו כגנב. ושרי כדלעיל סימן קכ"ח ס"ד:
טז סָעִיף י שייכות בחצר. כלומר שדר שם ואית ליה לאשתמוטי על הנעילה:
יז סָעִיף י אבל ע"י חור. מותר כל מה שיכולים לראות על ידי חור וסדק כלעיל סי' קכ"ח סע"ג:
א סָעִיף א ואין חוששין שמא יוציא יין מבין הנסרים. כי לא קיימא לן כתנא קמא דרשב"ג בפרק השוכר דס"ל דחיישינן לשיתומא פי' ר"ן שיעשה נקב חדש אלא כרשב"ג דלא חיישינן אלא שיפתח המגופה כו' ומשמע מכאן דאם היה ברור שהוציא יין מבין הנסרים דאסור ואע"ג דבסי' קכ"ד סעיף כ"ד כתב רמ"א בעובד כוכבים שהוציא יין בדרך דקירת סכין בחבית דמותר מה שבחבית שאני התם דעדיין הסכין תחוב שם אבל אם כבר סתמו ודאי אסור אף לדידן דבשעת סתימה נוגע שם במקום שהיין יוצא וכן משמע ממה שכתב רמ"א בסמוך ואם מצא סכין בחבית כו' משמע דוקא שעדיין שם הוא וכן משמע כאן בד"מ שכתב אם מצא קוץ תחוב שם יש להקל כו':
ב סָעִיף א וכן נוהגים כו'. וכתב מו"ח ז"ל מ"מ עכשיו נוהגים שאין להתיר כלל לשלוח מעיר לעיר בלא נאמן ישראל שהוא שומר ביום ובלילה כי שכיח הוא שהעובדי כוכבים מוציאין יין במקדח קטן או ע"י סכין מיהו אם מכסין כל החביות בחשוקים שקורין רייפי"ן וגם השוליים בנסרים יש להתיר וכמ"ש התוס' פרק א"מ דף ל"א כו' עכ"ל ונ"ל הא דאין לחוש בזה שמכסה כולו בחשוקים שמא יוציא היין מבין החשוקים דהא עיקר האיסור משום שבשעת הסתימה נוגע בו כמו שכתבתי בסמוך וכשנוגע ביין שיוציא בין החשוקים הוא רחוק קצת מן היין שבחבית והוי כמו נוגע קילוח היוצא דאין איסור על מה שבחבית אלא מכח ניצוק חיבור כמו שכ' בסי' קכ"ד סעיף כ"ג ממילא יש לנו היתר דבחבית אין אומרים ניצוק חיבור כמ"ש ריש סי' קכ"ו מה שאין כן אם מוציא יין במקדח או בסכין מן הנסר של החבית עצמה או מבין הנסרים דודאי נוגע בשעת סתימה ביין שבחבית עצמה גם במהרי"ל ראיתי שמחלק בין נקב דק ובין נקב רחב קצת שבשעה שסותם העובד כוכבים את הנקב יש לחוש שנכנס מן בשר אצבעו בפנים ואוסר כן נראה נכון לחלק. ודין עובדי כוכבים ששותה דרך קנה חלול כתבתי בסי' קכ"ד בסעיף כ"ג דבמקום הפסד מרובה יש להקל:
ג סָעִיף א יחתוך כל הברזות כו'. זהו לכתחלה אבל בדיעבד אם טח בטיט ונתייבש סביב הברזא גם כן מותר בהפסד מרובה כמו שכתב רמ"א סימן קכ"ט סעיף א':
ד סָעִיף ב והוא שייחד לו קרן זוית. דאז הוה כחצרו של ישראל משום הכי מותר בהנאה:
ה סָעִיף ב אפילו בחותם א'. כבר כתבנו בסי' קי"ח סעיף א' דלפי זה אפילו באין שם אלא אפי' מפתח לחוד גם [כן] מותר דהא בהא תליא:
ו סָעִיף ג מותר להפקיד ביד עובד כוכבים בחותם א'. דבזה אין שייך ניסוך רק שמא יחליף עם יין שלו וכיון שיש חותם אחד לא טרח ומזייף:
ז סָעִיף ד סתם החבית בו'. בגמרא הכי איתא אמר רבא אגנא אפומיה דחביתא שריקא וחתימא הוי חב"ח ואי לא לא דיקולא ומהדק הוי חב"ח ואי לא לא ומפרש הרמב"ם דהיינו לשון ש"ע והטור דטיחה שטח בטיט ונתייבש הוי חותם אחד בכל גווני אבל בלא יבישה נראה דלא הוי חותם דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו וכן כתב כש"י בגמרא העתיקו ב"י כאן וז"ל שדבוקה בחבית ונתייבשה כו' עכ"ל. ודרכם היה להשים איזה כלי על פי החבית בשעה שטוחה אותה שכן הוא לשון הרמב"ם כאן כדרך שסותמין כל אדם רק אם מכניס החבית בדיקולא ומהדקו נחשב לסימן א' כיון שהוא שינוי ונמצא דבגמרא הך אגנא אפומא דחביתא שריקא הוי חותם אחד וחתימה היינו שעושה חותם שני יהיה מה שיהיה הוי חב"ח אבל אי לא חתים חתימה אחרת לא הוי רק חותם אחד מאחר שדרכם היה להשים שם כלי בשעת טיחה לא הוי רק כאלו לא היה רק טיחה לחוד וכן מתפרש לשון הטור שכתב טח פי החבית וחתמו ר"ל שעשה חתימה שנית אחר הטיחה ומ"ש אח"כ וכופה כלי על גבו ומהדקו הך וכופה הוה כמו או כופה וכן דרך הלשון בכמה דוכתי ור"ל או שאין עושין חתימה שנית רק שכופה עליו ומהדקו הוה ג"כ חותם שני ומצטרף להטיחה של פי החבית וכן הוא לשון הרמב"ם מ"ש הש"ע כאן רק שהטור לא זכר הטיחה בסיפא דמהדק עליו כלי וסמך על הטיחה של פי החבית דזכר ברישא והרמב"ם זכר הטיחה על הכלי המהדקו והכוונה אחת היא שכל ענייני טיחה מועילים הן על פי החבית הן על פי הכלי המהדקו כן נראה לי ברור ונכון והב"י לא נחית לזה והקשה כמה קושיות על הטור ועשה מחלוקת בין הרמב"ם להטור ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי ואין כאן מחלוקת גם לא הוצרכתי לדוחקים שראיתי בזה בפי' דברי הטור יעיין עליהם מי שירצה וכיון דכבר כתב רמ"א בסימן קכ"ט סוף סעיף א' דבסתומות שרי בכל ענין בהפסד מרובה אם כן אם היה היין ברשות עובד כוכבים בלא שמירה והחבית מגופה וטח בטיט ונתייבש מותר בהפסד מרובה דהוי חותם אחד ולא טרח ומזייף ונ"ל דזהו דוקא כשהחבית מונח בביתו של עובד כוכבים אבל אם מוליכו בדרך לבד ויודע שהפליג הישראל לא מועיל טיחה בטיט כלל כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל וזה דבר מצוי מאוד ודרך מוליכי היין לתקן הטיט תמיד מחמת זה סביב המגופה על כן הוי כפתוח לגמרי בלי חותם וראיתי בס' משאת בנימין שנשאל על שהוליכו יין בלי שמירת ישראל והחבית היה סתום בזמורת הגפן וסביבם היה טוח בטיט ובאמצע הזמורות נתחב עץ עב לחזק הסתימה כדרך מוליכי יין חדש והתיר היין מחמת שזו היא חותם אחד וכמ"ש רמ"א סי' קכ"ט שהבאתי לעיל אלא שחילק שם אם היין תוסס כדרך יין חדש ויוצא למעלה ומקלקל טיחת החבית ודבריו תמוהים דא"כ אמאי התיר הא כל יין חדש תוסס ואין דרך לעשות כן בזמורות אלא בזמן שהוא תוסס עדיין ובעיקר הדין אין חילוק בין תוסס ללא תוסס דודאי גם בלא תוסס הולך היין למעלה ע"י תנועת העגלה וע"כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר רק במונח אז מועיל טיחה כן נ"ל:
ח סָעִיף ד וכן אם צר פי הנוד כו'. בטור כתוב קשר וחתם פי הנבל של יין ונותנו בשק פי הנבל למטה וקשר השק למעלה הוה חב"ח פי הנבל למעלה לא הוה חב"ח ובגמרא איתא ג"כ נוד בדיסקא צייר וחתום פומיה למטה כו' נ"ל פשוט דהך וחתום אינו ר"ל חתימה אחרת כמו שפירשתי לענין אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא דכאן הוה החתימה תנאי על הקשירה עצמה דבשלמא גבי טיחה אין חילוק כיון שכבר נתייבשה אין טורח לעשות אחרת להמתין עד שתתייבש משא"כ גבי קשירה כל שאינו דבר משונה לא הוה סימן כלל דקשר שעושין בעלמא ודאי אין טורח כלל להתירה אלא ודאי קשר משונה בעינן כמ"ש בסמוך שני קשרים משונים כו' על כן אמרו בגמרא אי צייר וחתים פי' שעשה היכר בענין הקשירה ממילא הוה חותם אחד ופיה למטה הוה חותם שני או מה שכופף פי הנבל לתוכו ובזה נתבארו גם דברי הטור שזכרנו שהקשר של נבל הוה חותם אחד שמשונה הוא שעשאו דרך חתימה אם פי הנבל למטה וקשר השק למעלה פי' קשר בעלמא שאינו משונה הוה חב"ח וכמו שזכרנו כן נ"ל לפרש דברי הטור גם בזה נתיישב מה שדקדק ב"י על הטור בזה ולפי זה לא הוה הנתינה בשק שום חותם רק הקשר והפיכת פיו של נבל או כפיפת פיו לתוכו הוה חב"ח ונראה דהטעם הוא דכל שהנבל בשק ופיו למעלה תכף שיתיר קשר השק שאינו משונה הוה פי הנבל מגולה כאילו הוא בלא שק משום הכי כשכתב הטור אבל כפף פי הנבל לתוכו אע"פ שפיו למעלה בשק הוה חב"ח דה"ה אם הוא בלא שק כלל וכמ"ש ב"י והש"ע כאן מלשון הרמב"ם שלא זכר כלל נתינה בשק ולא כתב אע"פ שפיו למעלה אלא כיון דברישא אמר שאם הוא בשק למעלה לא הוה חותם בזה אמר כאן דכאן שרי אע"פ שאין חותם מחמת הנתינה בשק ומו"ח ז"ל פסק מחמת לשון הטור דנתינה בשק צריך עכ"פ ולי נראה כיון דברמב"ם מבואר דאין צריכין שק ובש"ע מביאו אין לנו לחלוק על פסק שלו כיון דבטור אין מוכח שצריך שק והא דכתב הש"ע סעיף א' שיתן הנוד בשק כו' התם מיירי בשל עץ כמו שמפורש שם ויש לחוש שיוציא יין דרך נסריו ואפ"ה מסיק שם רמ"א דנוהגין להקל אבל אם הנבל של עור ואין תפירותיו מבחוץ נראה ברור דאין צריכין נתינה בשק אלא בשני חותמות כדפרישית וקשר הוה גם כן חותם והיינו שהוא משונה קצת משאר קשרים כמו שהוכחנו לעיל:
ט סָעִיף ט אלא אם כן נמצא עומד בצד היין. הטעם שאין נתפס כגנב שאדם עשוי לראות מה ששכר או מכר ואין השוכר או הלוקח מקפיד עליו ע"כ יש לו קצת שייכות:
י סָעִיף י ובלילה אסור בכהאי גוונא כו'. אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפילו בלילה דמרתת דילמא השתא מדכיר ליה לחמרא ויבוא. כן כתב רשב"א בת"ה הארוך:
א סָעִיף א בשק. כ' הט"ז דוקא בנוד של עץ אז צריך להניחו בשק אבל בנבל של עור ואין תפירותיו מבחוץ נראה ברור דא"צ נתינה בשק אלא בשני חותמות וקשר הוה ג"כ חותם והיינו כשהוא משונה קצת משאר קשרים וכתב הש"ך דבדיעבד הדבר ברור דסגי בחותם או אף בחבית של עץ ואפילו בלא שום תיקון אחר כגון כיסוי עור או להכניס החבית בשק מיהו אם לא חתך הברזות אף דיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך יין עכ"ל (ונ"ל דלדידן הכל שרי אף אם לא חתך הברזות כמ"ש לעיל בסי' קכ"ט בשם הש"ך ע"ש) ובט"ז מתיר בדיעבד אם טח בטיט ונתייבש סביב הברזא אם הוא הפסד מרובה כמ"ש רמ"א סי' קכ"ט ס"א והב"ח כתב דמ"מ עכשיו נוהגין שאין להתיר כלל לשלוח מעיר לעיר בלא נאמן ישראל שהוא שומר ביום ובלילה כי שכיח הוא שהעובדי כוכבים מוציאין יין במקדח קטן או ע"י סכין מבין הנסרים ואין לשנות ולהקל כלל מיהו אם מכסין כל החבית בחשוקים שקורין רייפי"ן וגם השולים בנסרים יש להתיר וכתב הט"ז והא דאין לחוש שמא יוציא היין מבין החשוקים דהא עיקר האיסור משום שבשעת הסתימה נוגע בו וכשנוגע ביין שיוציא מבין החשוקים הוא רחוק קצת מן היין שבחבית והוי כמו נוגע בקלוח היוצא דאין איסור על מה שבחבית אלא משום ניצוק חיבור ממילא מותר כמ"ש בר"ס קכ"ו דאין אומרי' בחביות ניצוק חיבור משא"כ אם מוציא יין במקדח או בסכין מן הנסר של החבית עצמה או מבין הנסרים דודאי נוגע בשעת חתימה ביין שבחבית עצמה גם במהרי"ל ראיתי שמחלק בין נקב דק ובין נקב רחב קצת שבשעה שסותם העובד כוכבים את הנקב יש לחוש שנכנס מן בשר אצבעו בפנים ואוסר. ודין עובד כוכבים ששותה דרך קנה חלול ע"ל סי' קכ"ד סכ"ג דבהפסד מרובה יש להקל. וכתב עוד דמדברי הרמ"א משמע כאן דאם ידוע ודאי שהוציא מבין הנסרים שאסור ואע"ג דבסי' קכ"ד סכ"ג כתב בעובד כוכבים שהוציא יין בדרך דקירת סכין בחבית דמותר מה שבחבית שאני התם דעדיין הסכין תחוב שם אבל אם כבר סתמו ודאי אסור אף לדידן דבשעת סתימה נוגע שם במקום שהיה יוצא (ובנה"כ השיג ע"ז וס"ל דהרמ"א לא כ"כ אלא לדינא אבל לדידן שרי במקום הפסד אם הוציא מבין הנסרים א"נ דקמ"ל דאין חוששין שמא הוציא מבין הנסרים בדרך שאוסר היין שבחבית כגון במינקת וכה"ג או שידוע שנוגע כשחוזר וסותם הנקב ע"ש):
ב סָעִיף ב שייחד. דאז הוי כחצרו של ישראל מש"ה מותר בהנאה ט"ז. וכתב עוד אפילו מפתח לחוד הוי כחותם א' (וכבר כתבתי לעיל בסימן קי"ח דבנה"כ השיג עליו בזה דלא הוי מפתח כחותם א') וגם סתימת מגופה לא הוי כחותם א' אלא בהפסד מרובה ואם רואה חותמו מקולקל אין לאסור אלא כשנראה שנסתר בכונה ע"י אדם כדלקמן ס"ח בהג"ה עכ"ל הש"ך:
ג סָעִיף ג להפקיד. דאי משום אינסוכי לא מנסכי ליה ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ש"ס וכתב ב"י ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלים שרי:
ד סָעִיף ד בטיט. כתב הט"ז דוקא אם נתייבש הטיט הוי כחותם א' הא אם לא נתייבש נראה דלא הוי חותם דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו ולכך אם מוליך היין בדרך ויודע שהפליג הישראל לא מועיל טיחה בטיט כלל כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל וזה דבר מצוי מאוד והוי כפתוח לגמרי בלי חותם ע"כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר רק במונח אז מועיל טיחה עכ"ל:
ה סָעִיף ד שמשנה. וקשירת כיסוי העגלות אע"פ דאין לך קשר משונה מזה מ"מ מאחר דמוכרח העובד כוכבים להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות אינו מרתת ולכך לא הוי כחותם כ"כ בתשובת מ"ב סי' כ"ט ע"ש:
ו סָעִיף ט דר. ואין לעובד כוכבים שייכות ביין אע"פ שיש לו שייכות בבית בחזקת משתמר הוא עד שיצא הישראל ויאמר לו שהוא מפליג כדלעיל ר"ס קכ"ט ואם יש לעובד כוכבים שייכות ביין נתבאר בסימן קכ"ח סעיף ב' ג' עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ט וחותם. ולדידן בחותם לבד מותר בדיעבד כדלעיל ס"ב בהג"ה:
ח סָעִיף ט בצד. שאז אסור דכיון שהשכיר או מכר יש לו שייכות קצת בבית משא"כ לעיל סי' קכ"ח ס"ב דאין לו שייכות כלל שרי אפילו נמצא עומד בצד היין ומיירי כאן אף שאין הישראל דר שם ואפילו בלא חותם כלל מותר אם אין העובד כוכבים דר שם אא"כ עומד בצד היין כנ"ל. עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף י כגנב. ושרי כדלעיל סי' קכ"ח ס"ד ומ"מ מיירי שישראל יוצא ונכנס שם דאל"כ או אפילו בהודיעו שהוא מפליג לא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו בסי' קכ"ט ובביתו בסי' קי"ח ס"י דאסור. ש"ך:
י סָעִיף י מותר. כל מה שיכולין לראות ע"י חור וסדק כדלעיל סימן קכ"ח ס"ג וכתב הט"ז אבל בפתוח הדלת לגמרי מותר אפילו בלילה דמרתת דלמא השתא מדכיר ליה לחמרא ויבא כ"כ הרשב"א:
א סָעִיף א יחתוך כל הברזות. עיין בתשובת צמח צדק סי' פ"ז ובתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן ט"ו:
ב סָעִיף ח ודוקא אם רואים. עיין בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן ע"ב במעשה ששלח יהודי לעובד כוכבים א' עם היין בדרך והיהודי לא היה עמו וכשבא עם היין אמר העובד כוכבים שהחותם נתקלקל באונס שנפלה העגלה והורה שאסור היין דאף שכתב הרמ"א דאם יש לתלות שנסתר כו' מותר בדיעבד היינו במקום שיש לתלות שהעובד כוכבים לא הרגיש ולא ידע כלל שנסתר החותם אבל בנ"ד שהעובד כוכבים ידע שנסתר אפילו אם נאמינו שנסתר באונס הרי אח"כ היין ברשותו מונח והוי כמפקיד אצל עובד כוכבים בלי חותם מיהו היינו דוקא בשולח עם העובד כוכבים ממקום למקום ובדרך נתקלקל אבל הפקיד אצל העובד כוכבים ויהודי המפקיד מצוי בכאן ויכול העובד כוכבים להגיד לו אמרינן מסתמא תיכף הגיד לו כי הוא מתיירא ואומר בדעתו אם אחשה עד שיבא היהודי יחשוד אותו שקלקלתיו בכוונה לגלות ולכן תיכף הוא רץ ומודיע ומ"מ לא החליט זה להקל רק בהפ"מ ובאופן שיסכימו עמו חכמים ע"ש ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ל"א [ובתשובת ח"ס סי' קנ"ד]:
ג סָעִיף ח מותר בדיעבד. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ע"ו דזה מיירי שאין אנו יודעים בבירור שהעובד כוכבים ידע מזה אבל אם לא כן אסור ע"כ ועיין בס"ק שלפ"ז בשם נו"ב:
א סָעִיף א מותר כו'. דכולא סוגיא דשם משמע דבעי חב"ח דאמר רבא שם אגנא אפומא כו' ושם כ"ט ב' אר"א הא אתא לאשמעינן כו' ושם ל"ט א"ר חבית כו' וערא"ש פ"ב סי"ד וצ"ל שהן מפרשים כו' ואע"ג שהרא"ש כתב שפי' זה דוחק וגם הקשה הרמב"ן כו' כבר יישבו בת"ה ריש שער ד' ע"ש וז"ש או מפתח וחותם: (ליקוט) מותר כו'. עבה"ג שפי' הרשב"א והר"נ דרי"ף פסק כר"א וכ"ה ברי"ף להדיא בספ"ד וקי"ל כת"ק דקאי כר"א כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) אם הוא כו'. עמ"ש בס"ב שאין דעת הרמב"ם כפי' הרשב"א והר"נ וצ"ל דמפרש מ"ש (ס"ט ב') משום שיבא שלכך צריך חב"ח דאף ר"א מודה (וכ"כ הרמב"ן בחידושיו בפ"ב בשם הראב"ד וסתרו ע"ש) ולכן כתב הרי"ף קודם וגרסינן בפרק השוכר כו' משום שיבא ואח"כ כתב דברי ר' יוחנן חב"ח וצ"ע (וע"ל ס"ק ח' שכתב דהרמב"ם פסק כרבנן) (ע"כ):
ג סָעִיף א וה"מ כו'. עבתוס' ל"א ב' בר"ה השולח. כתב ריב"י לר"ש בתשובה כו' והרא"ש שם:
ד סָעִיף א ואין להם כו'. הרא"ש שם וטור:
ה סָעִיף א ויש מתירין כו'. כמש"ש ס"ט ב' וכי מאחר דקי"ל כרשב"ג כו'. שם: (ליקוט) ויש מתירין כו'. בתוס' ס"ט ב' בד"ה מ"ט. ומיהו נראה לר"י שאין לחלק כו' וש"פ (ע"כ):
ו סָעִיף א ובלבד כו'. בתוס' הנ"ל בד"ה השולח ושם ע' א' בד"ה מ"ט:
ז סָעִיף א ואם כו' ע"ל סי' קכ"ד. שם סכ"ד בהג"ה:
ח סָעִיף ב אם הפקיד כו'. גמ' ל"א א' וכנ"ל: (ליקוט) אם הפקיד כו'. רמב"ם וכמש"ש ל"א א' וכרבנן וערש"י שם ד"ה שייחד כו' וד"ה וחכמים כו' ומזה מוכח דרמב"ם פסק כרבנן וגירסתו כגירסא שלנו שם מפתח או חותם דלא כר"נ [ולכן לא הזכיר הרמב"ם מפתח וחותם אלא בההיא ברייתא דשם ס"א ב' וס"ל דדוקא שם מהני מפתח וחותם אבל לגי' בה"ג ורי"ף אתיא כר"א ולגי' תוס' אתיא אף כרבנן (וע"ל ס"ק י"ט ובסי' קל"א ס"ק ז') ועתוס' ל"א א' ד"ה ותרוייהו דס"ל דמפתח וחותם הוי חב"ח] ומה שפסק כרבנן אע"ג דרב פסק כר"א משום דר' יוחנן ור' אלעזר ס"ל דלא כוותיה וגם רב הדר ביה שם ל"ט א' וגם רב אשי שם כ"ט ב' אלא ההיא דשם ס"ט ב' קשיא דקאמרינן וכי מאחר כו' והלכתא כו' ונראה שמפרש שכ"ז הוא מדברי רבא ככל הני מימרות דשם אע"ג דהוא אמר ל"א א' אגנא אפומא כו' לפרושי דרבנן אתא ונדחו דבריו מדברי רב אשי ורב ושמואל ל"ט ב' כנ"ל. ורי"ף ורא"ש וש"פ השמיטוהו דין זה שמפרשים כפי' תוס' שם ד"ה המפקיד כו' וי"ל דריב"ב לטעמיה כו' ואנן לא קי"ל כריב"ב וכן לגי' בה"ג ורי"ף שכ' הרשב"א והר"נ דגרסי ומפתח וחותם ופ' כר"א והיינו שייחד קרן זוית שנעל במפתח וחותם ומותר בשתיה (ע"כ):
ט סָעִיף ב ויש כו'. תוס' שם ד"ה אמר רב כו': (ליקוט) ויש שכתבו דבדיעבד כו'. כשיטת ר"י ור"ת וער"ס קי"ח ס"א בהג"ה ובדיעבד יש לסמוך כו' ועמש"ש (ע"כ):
י סָעִיף ב וא"צ כו'. עתוס' שם בד"ה השולח. ור"ת כו' ושם ס"ט ב' בד"ה מ"ט כו': (ליקוט) וא"צ להכיר כו'. עתוס' ל"א ב' ד"ה השולח. ור"ת פי'. ובדיעבד כו' ובתוס' ס"ט ב' בד"ה מ"ט. מיהו מדקאמר הכא בשמעתין דקי"ל כר"א כו' אך בדיעבד כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ג וכן יין כו'. דזהו אלונתית דשם וערא"ש שם ואפי' לפי' ר"ת כו' מדוקיא דרישא כו':
יב סָעִיף ג וכן חומץ כו'. גמ' שם:
יג סָעִיף ד (ליקוט) כיצד כו'. רש"י מפרש שם אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא ר"ל אגנא שרוק ודבוק לחבית ושריקא וחתימא ענין א' הוא וכמו חתימת פיו למטה כו' שהוא קשר וכן וצייר וחתים ענין א' והוא חותם א' ומגופת חבית עצמו הדבוקה בטיט לחבית הוא חותם שני וכן דיקולא ומיהדק חותם א' והמגופה חותם שני ומה שצריך כאן מיהדק משום שאינה דבוקה בטיט לחבית אלא שהחבית נכנס בתוכו וכן בנוד קשר הנוד הוא חותם א' וקשר הדסקיא חותם ב' וכן בכייף פומיה צריך ב' קשרים אבל הרמב"ם מפרש אגנא אפומא דחביתא שהאגנא הוא המגופה לחבית שריקא וחתימא כפירש"י שהוא ענין א' מדובק בטיט לחבית כדרך כל המגופות והוא חותם א' אלא לפי שאין דרך מגופה באגנא והוא שינוי הוי חב"ח וכן דיקולא ג"כ מגופה לחבית ושריקא וחתימא אלא שדרך מגופה בדיקולא לכן צריך מיהדק וזהו השינוי שאין דרך להיות מיהדק נוד בדסקיא הדסקיא אינה קשור רק הנוד אבל השינוי שהוא בדסקיא ופיו למטה הוא כחותם ב' וכן כייף פומיה כו' ג"כ אינה קשור למטה אלא למעלה וחשיב הרמב"ם בבא השנית מכ"א שהוא רבותא יותר והבבא ראשונה של כ"א כולל במ"ש וכן כל שינוי כו' והטיחה או הקשירה כו'. אבל תוס' ס"ט ב' בד"ה מ"ט כו' מפ' דשריקא חותם א' וחתימה חותם שני (ע"כ):
יד סָעִיף ח חתמו כו' אבל כו' ומ"מ נכון כו'. בתוס' ל"א ב' ס"ט ב' בד"ה הנ"ל וכנ"ל:
טו סָעִיף ח ודוקא כו' ואפילו אם כו'. בסה"ת וסמ"ג מקשין על מש"ש ל"א ב' ואם לאו אסור ואפילו לפי' ר"י שחזר עליו ומצאו מקולקל ממ"ש בפ"ח דטהרות מתני' ד' המניח את כו' וכ"ש ביי"נ כמ"ש בעבודת כוכבי' ע' ב' דאיתמר חצר כו' ותי' דשם בטהרות איירי ביוצא ונכנס וכ' בתה"ד אבל בסמ"ק ומרדכי מתירין והביאו ראיה מתוספתא דטהרות והביאה הר"ש שם בפ"ז מתני' ז' המניח כליו כו' ונראה דלא פליגי דסה"ת וסמ"ג מיירי ברואים שנסתר בכוונה ע"י אדם ולכן הביאו ממתני' דשם בכה"ג אבל סמ"ק ומרדכי איירי במקום שיכולין לתלות כו' ובכה"ג איירי התוספתא. אבל במרדכי סי' אלף של"ד מחלק בין מפקיד דגמרא דעבודת כוכבים ובין ההיא דתוספתא דלא איירי במפקיד וכ"כ בר"ש שם ותימה כו' ויש לחלק כו' וע"ל ס"ס קכ"ט בהג"ה:
טז סָעִיף ח מיהו כו'. תוס' בד"ה מ"ט הנ"ל:
יז סָעִיף ח ואם העובד כוכבים כו'. עס"ס קכ"ט בהג"ה מש"ש ועמ"ש בא"ה סי' י"ו סל"ז בהג"ה:
יח סָעִיף ט ואפילו היה גם כו'. ת"ה וכמ"ש למטה אם העובד כוכבים כו' ועמש"ש:
יט סָעִיף ט אם היה כו'. כת"ק דקאי כר"א. הרי"ף והרא"ש והר"ן וש"פ: (ליקוט) אם היה כו'. כת"ק דקאי כר"א. רי"ף ומכאן סעד לפי' הרשב"א והר"נ דרי"ף פסק כר"א אלא דמפרש שצריך מפתח וחותם כנ"ל ופי' דברי רי"ף דהא ברייתא הנ"ל הלוקח או השוכר כו' ל"א א' ע"כ בחצר אחרת מיירי דאל"כ א"צ מפתח וחותם כמ"ש כאן וא"כ ר"מ ורבנן דהכא פליגי בפלוגתא דר"א ורבנן דשם ומ"ש וחכ"א לעולם אסור צ"ל במפתח וחותם אבל בחב"ח ודאי מותר לר' יוחנן דשם. ולשיטת תוס' מיירי כאן במפתח או חותם וה"נ הלכה כת"ק דקאי כר"א וער"נ וסי' קל"א בהג"ה (ע"כ):
כ סָעִיף ט אם העובד כוכבים כו'. ממ"ש בחצרו של עובד כוכבים ול"ק השוכר או הלוקח בית מן העובד כוכבים. ת"ה:
כא סָעִיף ט אא"כ כו'. שם כ' דיש מתירין אפי' בכה"ג כמש"ל סי' קכ"ח ס"ב אבל הראב"ד אוסר כיון שהשכיר כו' ועש"ך:
כב סָעִיף י בד"א כו' ודוקא כו'. עת"ה שם:
כג סָעִיף י (ליקוט) וה"מ ביום כו'. תוס' ס"א א' סד"ה וחלון ועסי' קל"א ס"א בהג"ה (ע"כ):
כד סָעִיף י (ליקוט) ולכן אפילו ביום אם נעל כו'. כמש"ש ע' א' מתבי ננעל הפונדק כו' וכן כאן אית ליה לאשתמוטי שי"ל שייכות בחצר כנ"ל הואיל כו' ועש"ך ס"ק ט"ז:
כה סָעִיף י ואין חוד כו' אבל כו'. שם א"ר כל דלהדי כו' וע"ל סי' קכ"ח ס"ג (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.