א שְׁלשָׁה יָמִים לִפְנֵי חַגָּם שֶׁל גּוֹיִים עוֹבְדֵי אֱלִילִים אָסוּר לִקַּח מֵהֶם וְלִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר הַמִּתְקַיֵּם. וּמֻתָּר לִמְכֹּר לָהֶם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם עַד יוֹם חַגָּם, כְּגוֹן יְרָקוֹת וְתַבְשִׁיל. וְכֵן אָסוּר לְהַשְׁאִיל וְלִשְׁאֹל וּלְהַלְווֹתָן בְּלא רִבִּית (טוּר וְהַפּוֹסְקִים), וְלִלְווֹת מֵהֶם וּלְפָרְעָן, וְלִפָּרַע מֵהֶם מִלְוֶה בִּשְׁטָר אוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, אֲבָל מִלְוֶה עַל פֶּה נִפְרָעִים מֵהֶם מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם, וּבִזְמַן דְּיָדָם תַּקִּיפָה, אֲפִלּוּ בִּשְׁטָר חָשִׁיב כְּמַצִּיל מִיָּדָם. וְאִם הִיא מִלְוֶה בְּרִבִּית, אֲפִלּוּ בְּמַשְׁכּוֹן חָשִׁיב כְּמַצִּיל מִיָּדָם.
ב עָבַר וְנָשָׂא וְנָתַן בְּיוֹם חַגָּם, אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם נָשָׂא וְנָתַן בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים שֶׁלִּפְנֵי הֶחָג, מֻתָּר בַּהֲנָאָה.
ג אִם הָיָה חַגָּם שֶׁל אוֹתָם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים יָמִים הַרְבֵּה, ג' אוֹ ד' אוֹ י', כָּל אוֹתָם הַיָּמִים כְּיוֹם אֶחָד הֵם, וְכָל אוֹתָם הַיָּמִים אֲסוּרִים עִם ג' לִפְנֵיהֶם.
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר, אֶלָּא יוֹם חַגָּם בִּלְבַד.
ה אָסוּר לִשְׁלֹחַ דּוֹרוֹן לְגוֹי בְּיוֹם חַגָּם, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאֵינוֹ עוֹבְדָם. וְכֵן גּוֹי שֶׁשָּׁלַח בְּיוֹם חַגּוֹ דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל, לֹא יְקַבְּלֶנּוּ מִמֶּנּוּ. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לְאֵיבָה, מְקַבְּלוֹ, וְיִזְרְקֶנּוּ בְּפָנָיו לְבוֹר אוֹ לְמָקוֹם הָאָבֵד, כִּלְאַחַר יָד.
ו יוֹם שֶׁמִּתְכַּנְּסִים בּוֹ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ וּמַקְרִיבִים וּמְקַלְּסִים לֵאלֹהֵיהֶם, יוֹם חַגָּם הוּא, וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר חַגֵּיהֶם.
ז עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁעוֹשֶׂה הוּא חַג לְעַצְמוֹ וּמוֹדֶה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמְקַלְּסָהּ, בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ, וְיוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְיוֹם שֶׁעָשָׂה בּוֹ מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ יוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד.
ח אֵין יוֹם הֶחָג אָסוּר אֶלָּא לָעוֹבְדִים בּוֹ בִּלְבַד, אֲבָל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁשְּׂמֵחִים בּוֹ וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּמְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי מִנְהָג אוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ, אֲבָל הֵם אֵינָם מוֹדִים בּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם.
ט אָסוּר לִכָּנֵס לְבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיוֹם חַגּוֹ וְלִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם. מְצָאוֹ בַּחוּץ, מֻתָּר; אֲבָל יֹאמַר לוֹ בְּשָׂפָה רָפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ.
י אָסוּר לִכְפֹּל לוֹ שָׁלוֹם לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְעוֹלָם. לְפִיכָךְ טוֹב לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְחִיל הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיִצְטָרֵךְ לִכְפֹּל לוֹ שָׁלוֹם.
יא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַהוֹלְכִים לְחַגָּם לְמֵרָחוֹק, בַּהֲלִיכָה אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם. וְהַבָּאִים מֻתָּרִים, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה, שֶׁאִם הָיוּ קְשׁוּרִים שֶׁמָּא דַּעְתָּן לַחֲזֹר. אֲבָל אִם יִשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ שָׁם, בַּהֲלִיכָה מֻתָּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמּוֹ; וּבַחֲזָרָה, אָסוּר. וְאִם יִשְׂרָאֵל מוּמָר (לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים) הוּא, גַּם בַּהֲלִיכָה אָסוּר.
יב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּאוֹתוֹ זְמַן, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵינָם בְּקִיאִים בְּטִיב אֱלִילִים, לְפִיכָךְ מֻתָּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם בְּיוֹם חַגָּם וּלְהַלְווֹתָם וְכָל שְׁאָר דְּבָרִים. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נוֹתְנִים הַמָּעוֹת לַכֹּהֲנִים, אֵין עוֹשִׂין מֵהֶם תִּקְרֹבֶת אוֹ נוֹי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֶלָּא הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים בּוֹ; וְעוֹד דְּאִית בָּזֶה מִשּׁוּם אֵיבָה אִם נִפְרֹשׁ עַצְמֵנוּ מֵהֶם בְּיוֹם חַגָּם, וְאָנוּ שְׁרוּיִם בֵּינֵיהֶם וּצְרִיכִים לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶם כָּל הַשָּׁנָה. וְלָכֵן אִם נִכְנַס לָעִיר וּמְצָאָם שְׂמֵחִים בְּיוֹם חַגָּם, יִשְׂמַח עִמָּהֶם מִשּׁוּם אֵיבָה דְּהָוֵי כְּמַחֲנִיף לָהֶם (הַכֹּל בַּטּוּר). וּמִכָּל מָקוֹם בַּעַל נֶפֶשׁ יַרְחִיק מִלִּשְׂמֹחַ עִמָּהֶם אִם יוּכַל לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ אֵיבָה בַּדָּבָר. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן) וְכֵן אִם שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בַּזְּמַן הַזֶּה, בְּיוֹם [ח' שֶׁאַחַר נִיטֶל שֶׁקוֹרְאִים ניי' יֹאר] אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סִימָן אִם יַגִּיעַ לָהֶם דּוֹרוֹן בֶּחָג הַהוּא, אִם אֶפְשָׁר לוֹ יִשְׁלַח לוֹ מִבָּעֶרֶב; וְאִם לֹא, יִשְׁלַח לוֹ בֶּחָג עַצְמוֹ (ת"ה סִימָן קצ"ה).
א סָעִיף א אסור. משום דאזיל ומודה לפני אליל ביום חגו:
ב סָעִיף א דבר המתקיים. עד יום חגו דחזי ליה קמיה ביום חגו ואזיל ומודי. רש"י:
ג סָעִיף א ואם היא מלוה ברבית כו'. והתוספות כתבו סתמא דבמלוה במשכון נמי הוה כמציל מידם שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון עד כאן לשונו וכב"י דנראה שטעמא מפני שהלואות דהאידנא הם ברבית ולי נראה שטעמא מפני דהאידנא ידם תקיפה עלינו ובקל יכול העובד כוכבים להעליל ולכפור סך ההלואה וכיוצא בזה וכן משמע בעט"ז ע"ש מיהו בזמן הזה בכל ענין שרי מהנך טעמי דלקמן ס"ס זה וכ"כ רבינו ירוחם:
ד סָעִיף ד אבל בשאר ארצות כו' אלא יום חגם. ואם הוא יום חג שאינו קבוע שאינם עושים אותו בכל שנה אפילו ביום חגם מותר. ש"ס:
ה סָעִיף ה ויזרקנו בפניו כו'. ז"ל הטור ואם א"א שלא יקבלנו משום איבה יקבלנו ולא יהנה בו עכ"ל וכ"כ הרמב"ם והמחבר אזיל לטעמיה שכתב בב"י שיש לתמוה עליהם למה לא פיר' שצריך לאבדו בפניו (כלאחר יד שלא יבין העובד כוכבים) כדאית' בש"ס אבל לא עמדתי על סוף דעתו שהרי כתב הרא"ש והר"ן והסמ"ג והגה"מ בשם סה"ת אש"ס הנ"ל דהיכא דלא מציל אשתמוטי דלא להוי ליה איבה שקיל ליה ובש"ם מיירי היכא דאפשר לאבדו בפניו וליכא איבה כגון שיזרקנו לבור כלאחר יד כאילו נפל ממנו שלא מדעת כדאיתא בש"ס וק"ל:
ו סָעִיף ז אינו אסור כו'. כיון שאינו יום קבוע לכל:
ז סָעִיף ט שלום. כתוב בבדק הבית בשם א"ח בשם הר"ם דוק' שלום שהוא שמו של הקב"ה אבל ברכה דליכא שם ליכא קפידא עכ"ל וכן משמע קצת בפרש"י ומכל מקום צ"ע קצת דבש"ס גבי מקדים ויהיב שלמא וגבי שלמא למר לא משמע לכאורה הכי ושמא שלמא הוי בכלל שלום:
ח סָעִיף י לעולם. כלומר אפי' שלא ביום חגו:
ט סָעִיף יא מותרין. דמאי דהוה הוה:
י סָעִיף יא מותר. דלמא הדר ביה:
יא סָעִיף יא ובחזרה אסור. דכיון שהורגל עמהם ודאי דעתו לחזור:
יב סָעִיף יב אבל בזמן הזה כו'. ומ"מ מה שנזכר בסעיף ט' אסור גם האידנא. ב"ח וע"ש:
יג סָעִיף יב מבערב. דאי יאחר תהוי ליה איבה הואיל והורגל כבר דמאי דהוה הוה וכ"ש בזמן הזה דלא שכיחא כולי האי דאזלי ומודי. שם:
א סָעִיף א שלשה ימים כו'. כולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו:
ב סָעִיף א אסור ליקח מהם ולמכור. הטעם דדבר המתקיים אסור למכור הוא מחמת ששמח שיש לו ביום אידו ואסור לקנות מהם אע"פ שהוא צער לו מחמת שאזיל מידו דבר המתקיים מ"מ הרי המעות בידו משום הכי מותר למכור להם דבר שאין מתקיים דביום אידו לא יהיה לו מעות ולא חפץ מתקיים:
ג סָעִיף א להשאיל. שאלה שייך בדבר החוזר בעין כגון חפץ והלואה שייכא במעות דלהוצאה ניתנה. וכל הנזכר כאן הוא דהעובד כוכבים אזיל ומודה לאליל שלו שהישראל נצרך לו ובגמרא (דף ז') איבעיא להו משום הרווחה פרש"י דרווח ואזיל ומודה לעבודת כוכבים ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך או דילמא משום לפני עור לא וגו' ופרש"י דמזבין ליה בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים שהעובד כוכבים נצטוה גם כן על אליל ולא יהיה נענש על ידך למאי נפקא מינה דאית ליה בהמה לעובד כוכבים אי משום הרווחה קא מרווח ליה ואי משום לפני עור הא אית ליה בלאו הכי והנה לפרש"י והרמב"ם שהש"ע העתיק דבריו כאן שיש איסור במכירה וקנייה עם העובד כוכבים תמוה מאד הא איכא בלאו הכי נ"מ דאי משום הרווחה אסור אפילו במידי דלא חזי להקרבה ואי משום לפני עור ליכא איסור אלא בחזי להקרבה וכבר הקשו התוס' בראש הפרק בשם ר"ת ומ"ה פר"ת דבמכירה וקנייה אין שייך אזיל ומודה לאליל כמ"ש בטור בשמו וצ"ל לרש"י ורמב"ם דאין הכי נמי דיכול לעשות נפקותא זאת אלא דקמ"ל רבותא דבבהמה שהיא תקרובת יש גם כן נפקותא דהיינו דאית ליה לדידיה ועיקר הבעיא היא אם יש כאן חשש שמודה לעבודת כוכבים במכירה וקנייה ונמצא שיש איסור בכל דבר משום הרווחה או אין חשש במכירה וקנייה שיודה והיינו כסברת ר"ת ולא נפשטה הבעיא וקיימא לן לחומרא דבמכירה וקנייה שייך גם כן מודה לאליל ועובר על לא ישמע על פיך. ומו"ח ז"ל הקשה למה פרש"י דבמודה לאליל עובר על לא ישמע ואמאי לא אסור משום לפני עור ותירץ דבמודה ליכא לפני עור דה"ל כמו גיפוף ונישוק דאין העובד כוכבים מוזהר עליו כיון שגם הישראל אינו חייב מיתה עליו ותמהתי כאן דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודת כוכבים כדאי' פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס') מתניתין באומר אלי אתה כו' ובהדיא אמרינן כל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה וקושיא מעיקרא אין כאן דהא מבואר שם בגמרא פ"ק דעבודת כוכבים (דף ו') דאין שייך לפני עור אלא במקום שא"א לעובד כוכבים לעשות זולת הישראל כמו במושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא שלא היה אפשר לנזיר ליקח היין אבל אם היה אפשר לו רק שהישראל מסייע ומקרב לו הדבר אין כאן לפני עור וכמ"ש המרדכי ריש עבודת כוכבים הביאו רמ"א סימן קנ"א לענין למכור להם השייכים לעבודתם אם יוכלו לקנות במקום אחר ואפילו להיש מחמירין שמביא שם היינו מדרבנן ולא מן התורה אבל משום לא ישמע יש כאן שמ"מ על ידו נשמע אע"פ שבלאו הכי היה ג"כ נשמע דמ"מ עכשיו נשמע על פיך:
ד סָעִיף ד בשאר ארצות וכו'. לפי שהעובדי כוכבים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם:
ה סָעִיף ה ויזרקנו בפניו לבור. בגמ' איתא הכי במעשה ששדר מין לר' יהודה נשיאה דינר ביום אידו ואמר היאך אעביד אשקליה אזיל ומודה שהישראל צריך לו לא אשקליה ה"ל איבה א"ל ר"ל טוב וזרוק אותו בפניו לבור כלאחר יד שלא יבין שמדעת השלכתו וכיון שרואה שאבד לא ישמח וברמב"ם כתוב ואם חושש לאיבה נוטל בפניו ואינו נהנה בו ונ"ל דהאי בפניו קאי אדבתריה ורצה לומר שמראה בפניו שלא יהנה בו דהיינו שמראה לו פנים זועפות בשעת קבלת הדורון שנראה ממנה שלא נהנה בזה ומקבלנו מפני היראה וכמ"ש בסעיף ט' שיאמר לו בשפה רפה כו' וזה תקנה כללית בכל מקום דאילו מה שנזכר בגמרא שישליכנו לבור לא היה שייך אלא בעומד אצל הבור אבל אם ילך לבור ודאי ירגיש העובד כוכבים כוונתו וכן יש לפרש דברי הטור שכתב יקבלנו ולא יהנה בו פירוש שהעובד כוכבים לא תהיה הנאה לו במה שיקבל הישראל כל שאפשר לעשות בפניו כזה ואינו שמח והשתא ניחא הלשון דאמר הטור לא יהנה בו דאי קאי אישראל היה לו לומר לא יהנה ממנו אלא ודאי דעל העובד כוכבים קאי שלא יהנה בו בדורון שמקבל הישראל ובזה מתורץ תמיהת ב"י על הרמב"ם וטור למה לא זכרו כמ"ש בגמרא אבל נראה דאם א"א לעשות בפני העובד כוכבים שיאבדנו מותר לקבלו וליהנות ממנו וראיה ממ"ש הרא"ש בזה וז"ל אלמא אי ליכא לאישתמוטי דלא להוי איבה הוה שקיל אף על גב דאזיל ומודה והכי אמרינן בפרק א"מ דרב יוסף שרי לאולודי בשכר משום איבה וכן להעלות עובד כוכבים מן הבור כו' עכ"ל. והא קא מדמה להנך דגם שם יש חשש שאזיל ומודה לעבודת כוכבים כשיצא מן הבור כדאיתא סי' קכ"ד בעלה חי וכו' ואפ"ה שרי השכר וא"ל מנא ליה להרא"ש לפרש כן דלמא אי לא מצי לאשתמוטי לא יקבל כלל י"ל דדייק מדאמר טול וזרוק אותו כלאחר יד ולא אמר אם תוכל לזרקו בפניו טול ואם לאו לא תטול אלא ודאי דעכ"פ יטול אלא דאם אפשר אחר כך לזרקו בפניו תעשה כן וכן הוא בס"ס זה בטור שכתב היתר לדידן לישא וליתן עמהם משום איבה ולא אמרינן דיהיה אסור ליהנות ממנה אלא כדפי' כן נראה לע"ד ברור ולא כמו שהבין דברי הטור דבכל גווני אסור בהנאה אחר כך:
ו סָעִיף י לפיכך טוב להקדים לו. לכאורה קשה על זה ממה שמצינו בריב"ז מעול' לא הקדימו אדם שלום ואפילו עובד כוכבים בשוק מאי אפילו הא עיקר הדין כך הוא שצריך להקדים שלא יצטרך להכפיל ויש לומר דשם מיירי בעובד כוכבים שאינו מכירו מעולם כמו שמרמז על זה לשון בשוק ולא מסתבר שישאל בשלומו ויצטרך לכפול ואפילו הכא פתח הוא בשלומו שהיה מתיירא שמא יזדמן שיתן לו העובד כוכבים שלום תחלה וכאן מיירי במכירו ועל כן הוא מן הדין. שוב ראיתי בסמ"ק סימן קל"ג וז"ל ואסור לכפול להם שלום ודוקא שלום שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא או ברכה בלשון שם אבל ברכה אחרת אין קפידא עכ"ל ודבר זה לא הביאו ב"י ולפ"ז ניחא דאותו ששבחוהו שהקדים שלום לעובד כוכבים בשוק היינו אפי' בלשון ברכה אחרת ודבר זה נכון:
ז סָעִיף יא לחגם למרחוק. נראה דלרבותא קאמר למרחוק דאפילו בהליכה אסור:
ח סָעִיף יא והבאים מותרים. דמאי דהוה הוה אבל בישראל כיון דאביק ביה גרע טפי ואסור בחזרה אבל בהליכה אפשר שיחזור אא"כ הוא מומר:
א סָעִיף א המתקיים. הטעם דאסור למכור להם דבר המתקיים הוא מחמת ששמח שיש לו ביום אידו ואסור לקנות מהם אע"פ שהוא צער לו מחמת שאזיל מידו דבר המתקיים מ"מ הרי המעות בידו מ"ה מותר למכור להם דבר שאינו מתקיים דביום אידו לא יהיה לו מעות ולא חפץ עכ"ל הט"ז:
ב סָעִיף א ולהלוותן. שאלה שייך בדבר החוזר בעין כגון חפץ. והלוואה שייכה במעות דלהוצאה נתנו:
ג סָעִיף א במשכון. לשון הש"ך והתוס' כתבו סתמא דבמלוה במשכון נמי הוי כמציל מידם שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון ונ"ל שטעמם מפני דהאידנא דידם תקיפה עלינו ובקל יכול העובד כוכבים להעליל ולכפור ההלואה וכיוצא בזה מיהו בזה"ז בכל ענין שרי כמ"ש בס"ס זה עכ"ל:
ד סָעִיף ד חגם. ואם הוא יום חג שאינם עושים אותו בכל שנה אפילו ביום חגם מותר. ש"ס:
ה סָעִיף ה ויזרקנו. ואם אי אפשר שלא יקבלנו משום איבה יקבלנו ולא יהנה בו. טור. והט"ז פסק דאם א"א לאשתמוטי יקבל ממנו ומותר להנות ממנו ודבריו תמוהים וכן בנה"כ חולק עליו וכ' שדבריו דחוקים בישוב דברי הטור והרמב"ם:
ו סָעִיף ז האיש. כיון שאינו יום קבוע לכל. ש"ך:
ז סָעִיף י להקדים. כתב הט"ז לכאורה קשה מה שמצינו בש"ס בריב"ז שמעולם לא הקדימו אדם בשלום אפילו עובד כוכבים בשוק מאי רבותא דריב"ז הא דינא כך הוא שוב ראיתי בסמ"ק וז"ל ודוקא שלום שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא או ברכה בלשון שם אבל ברכה אחרת אין קפידא ע"כ ולפי זה ניחא האי דריב"ז שהקדים שלום לעובד כוכבים בשוק היינו אפילו בלשון ברכה אחרת ודבר זה נכון עכ"ל:
ח סָעִיף יא והבאים. דמאי דהוה הוי אבל בישראל כיון דאביק ביה גרע טפי ואסור בחזרה אבל בהליכה אפשר שיחזור אא"כ הוי מומר עכ"ל הט"ז.
ט סָעִיף יב בזמן הזה. ומה שנזכר בסעיף ט' איך דינא האידנא עיין ב"ח:
א סָעִיף א אסור כו'. אע"ג דאיבעיא להו ו' א' משום הרוחה כו' כ' הר"ן דסוגיא כולה משמע דמשום דאזיל ומודה הוא ושיטת הרמב"ם וראב"ד והגאונים דליקח אסור כ"ד. ושיטת רש"י דליקח דבר המתקיים שרי וערש"י י"ב ב' סד"ה שאין ושיטה אחרת לר"ת ועתוס' ב' א' ר"ה אסור כו' וברא"ש שם: (ליקוט) עמש"ש ושיטת ר"ת דליקח מהם מותר כל דבר ולמכור להם אינו אסור אלא מידי דחזי להקרבה וראיה ממש"ש ו' א' איבעיא להו כו' למנ"מ כו' ול"ק במידי דלאו תקרובת ומש"ש ב' אבל אין לוקחין מהם היינו קבלת דורון בין במתקיים בין בשאינו מתקיים תוס' שם ד"ה אבל כו' ואין כו' והרא"ש כתב דאפשר דר"ת מודה לרש"י דדבר שאין מתקיים אין לוקחין מהם ואתי הא דאין לוקחין מהם כפשטיה וכשיטת רש"י בדבר שאינו מתקיים אבל תוס' לא כ"כ כנ"ל וכן כל הפוסקים שכתבו היתר לשאת ולתת עמהן כפיר"ת ולדברי הרא"ש ר"ת אינו מיקל אלא בלמכור וכ"כ הר"ן בהדיא וש"פ ועיין כל הג' שיטות בר"נ והיאך יתפרש הסוגיא (ע"כ): (ליקוט) אסור כו'. היא שיטת הרמב"ם והגאונים והיא המחוורת. ר"נ וע"ש שמיישב הסוגיא ומ"ש ר"ת דלמה לא קאמר מידי דלאו תקרובת י"ל דמשום תקרובת אסרו כל דבר וכן ליקח כ"ד משא"כ באית ליה וער"נ (ע"כ):
ב סָעִיף א בלא רבית. עתוס' שם ד"ה להלוותם כו' ושם ו' ב' ד"ה אלא כו':
ג סָעִיף א או על כו'. ירושלמי והביאו תוס' ב' א' ד"ה ולפרוע כו':
ד סָעִיף א והאידנא כו'. שם בתוס' בשם הירושלמי וגמ' דידן מיירי בשידינו תקיפה:
ה סָעִיף א ואם היא כו'. שם בתוס' מיהו בכ"ע כו' ור"ל ברבית דאל"כ קשה ההיא דירושלמי וערא"ש שם:
ו סָעִיף ב עבר כו'. שם לד"ה:
ז סָעִיף ב ואם נשא כו'. עבה"ג ודלא כתוס' שם ד"ה ת"כ וער"ן שתי' קושייתם ול"נ דההיא ת"כ היא מרבינא ור"א (ועמ"ש רבינו בח"מ סי' ע"ח סס"ק ג'):
ח סָעִיף ד (ליקוט) בר"א כו'. רמב"ם וש"פ וכ' הרא"ש שם ס"א וש"פ וערש"י ז' ב' ד"ה בגולה כו'. וכתב ועוד דמסתפינן מינייהו וא"כ אין חילוק בין א"י לח"ל וע"ש י"א ב' ד"ה בגולה כו'. אבל ש"פ כ' כדברי הרמב"ם וכנ"ל:
ט סָעִיף ה בפניו. גמ' שם דלא כהרמב"ם וכבר הקשו על דבריו (ע"כ):
י סָעִיף ז עובד כוכבים כו'. לשון הרמב"ם ומפרש דמיום הלידה למטה קאי אינו אסור כו' אבל הראב"ד והרא"ש כ' דמיום תגלחת כו' וראיה ממש"ש בגמ' א"א נמי תנינא דקתני יום כו' ועוד כ' דכולהו אשר קאי מדקתני בסיפא ועובד כוכבים שעשה כו' מכלל דעד השתא בשר איירי ושם ס' ב' דדמי ליה כו' ול"ק דהוי יום אידו:
יא סָעִיף ז שעושה כו'. משמע דוקא אותו היום באותו שנה בלבד ובירושלמי והביאו הר"ן איבעיא להו בזה ופ' לקולא וז"ש שעושה ול"ק שעשה כו':
יב סָעִיף ח ומשמרין אותו. ר"ן שכ"מ בתוספתא: (ליקוט) ומשמרין כו'. בתוספתא עיר א' עושה ועיר א' אינה עושה משפחה א' עושה משפחה א' אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנדא אע"פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין בלבד (ע"כ):
יג סָעִיף י לפיכך טוב כו'. שם ר"ח מקדים כו' ופי' הרשב"א והר"ן וטור כדי שלא כו':
יד סָעִיף יב י"א כו' ואפי' כו'. תוס' ב' א' ד"ה אסור כו': (ליקוט) י"א כו'. תוס' שם ד"ה אסור כו' ואינה דבר שבמנין מדקאמר שמואל בגולה כו' וטעמא דאין אדוקין כולי האי שם. סה"ת ור"נ ורא"ש וש"פ (ע"כ):
טו סָעִיף יב (ליקוט) ועוד דאית כו' ומ"מ כו'. וכמש"ל ס"ח וכן עובדי כוכבים כו' ודוקא היכא דאית ליה לאשתמוטי הלא"ה מותר לגמרי כמ"ש (כ"ו א') דאפי' אולודי בשבת ואונוקי בשכר היה מותר משום איבה אי לאו דאית ליה לאשתמוטי ואולודי בחול שרי משום איבה משום דל"ל לאשתמוטי. הר"נ וכ' וז"ש לא אשקליה ה"ל איבה וכמ"ש בתוספתא וירושלמי וכמש"ו (ע"כ):
טז סָעִיף יב ולכן כו'. תוספתא וירושלמי הביאו תוס' שם:
יז סָעִיף יב ומ"מ בעל כו'. ירושלמי גרדאי שאילון לר' אמי יום משתה של עובדי כוכבים מהו סבר מישרי לון מן הדא מפני דרכי שלום א"ל רבא והא תני ר"ח יום משתה של עובדי כוכבים אסור א"ר מנא לולי רבא היה מתיר עבודת כוכבים שלהם וברוך שהרחקנו מהם. דכל היכא דאיכא לאשתמוטי לא שרינן כדי להחניף להם. הרמב"ן והר"ן [כמש"ש (כ"ו א') סבר כו' סבר כו']:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.